קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה על מנהל בית קפה: השאלות העיקריות העומדות לדיון בפנינו בתיק זה הן האם התובע עסק בתפקיד מהסוג שחוק שעות עבודה ומנוחה לא חל עליו והאם הסכום כולו שקיבל התובע מדי חודש מהווה שכר עבודה או האם חלקו אינו נחשב כשכר עבודה. אם התוספת היא שכר עבודה, האם מדובר בשכר כולל, הכולל בחובו את כל התוספות - תוספות יוקר, הוצאות נסיעה, שעות נוספות וכדומה. העובדות העיקריות הצריכות לעניין הנתבעת היא בעלת מפעל לפלסטיק בראשון לציון. בשנת 1988פתחה הנתבעת בית קפה ובית מאפה "קרואסונרי" בירושלים. התובע עבד אצל הנתבעת במפעל הפלסטיק בראשון לציון וביוני 1987התבקש על ידי מנהל הנתבעת, מר מזרחי, להקים את בית הקפה בירושלים ולאחר מכן לנהלו. תקופת העבודה בבית הקפה עצמו לאחר שהתובע הקים אותו, היא ממאי 1988עד אוקטובר .1990התובע ביקש לסיים את העבודה באוקטובר .1990לאור זאת יצא התובע לחופשה החל מ- 27.9.90עד ל- 22.10.90במשכורת מלאה כולל ביטוח מנהלים, כעולה ממכתבו של מר מזרחי ת/ .30מכאן שהתובע סיים את עבודתו ב- .22.10.1990הרקע להתפטרות - לטענת התובע הובטחו לו הבטחות שונות שלא מומשו. התובע מתייחס למספר אלטרנטיבות - הובטחה לו מכונית צמודה, או לחלופין הובטח לו שאם יהיו רווחים בבית הקפה והמאפה, יהיה לו חלק בהם, או שהוא יקבל לידיו את משכורתם של כל העובדים, ישלם להם שכר כראות עיניו וההפרש ישאר בידיו. כל אלה לא ניתנו לו ועל כן התפטר (עמ' 7לפרוטוקול). עם סיום העבודה נשאו ונתנו ביניהם התובע ומר מזרחי לגבי סיום החשבון, אך משלא הגיעו לידי הסכמה הוגשה תביעה זו. אין מחלוקת שמשכורתו של התובע ערב סיום העבודה היתה 001, 6ש"ח (כפי שהדבר עולה מתלוש המשכורת של חודש אוגוסט 1990, ת/1), אלא שהצדדים חלוקים בשאלה, אם כל רכיבי ההשכר שבתלוש הם שכר עבודה. המשכורת מחולקת ל"משכורת רגילה" ו"מענק". המשכורת הרגילה היתה אותה משכורת שקיבל התובע במפעל בראשון לציון ובעת הקמת בית הקפה. כאשר החל התובע לנהל את בית הקפה, ניתן לו בנוסף למשכורת, מענק. טענת הנתבעת היא, כי המענק ניתן מאחר ולתובע היה תפקיד ניהולי בבית הקפה והיה עליו להקדיש שעות רבות לתפקיד. התובע היה אחראי על הנעשה בבית הקפה כולל אחריות על העובדים, על שעות העבודה שלהם, על גובה שכרם ועל קבלתם ופיטוריהם. עם סיום העבודה קיבל התובע 500, 1ש"ח בגין עבודתו בחודש אוקטובר .1990בזמן עבודתו נרכש עבור התובע אקדח שחלק מתמורתו קוזז באופן שהתובע החזיר 660ש"ח עבור האקדח (ת/1). האם המענק הוא שכר עבודה מחומר הראיות עולה, שהמענק הוא למעשה שכר עבודה. הוא ניתן לתובע בתמורה לכך שהיה עליו לנהל את בית קפה ולהקדיש זמן רב לכך. עולה מהראיות שהתובע לא ניהל רישום של שעות עבודה שעה שלגבי כל יתר העובדים נוהל רישום של שעות עבודה. מטרת המענק היתה לפצות את התובע על תפקידו, האחריות המוטלת עליו והשעות הרבות בהן עבד. התביעה לשעות נוספות התובע תובע עתה, כי ישולם לו גמול שעות נוספות בגין כל תקופת עבודתו בבית הקפה והמאפה. לטענתו עבד שבעה ימים בשבוע שעות רבות בתצהירו העיד, כי עבד בימי חול משעה 08: 00עד 20:00, ושבתות מצאת השבת עד שעה 02: 00בלילה ובימי ששי עד כניסת השבת. בחקירתו הנגדית העיד התובע שהוא עבד עד - 16: 00- 17: 00ולעתים 18: 00אחרי הצהריים ולא עבד 7ימים בשבוע. כאמור העובדים בבית הקפה והמאפה חתמו על שעון נוכחות ואכן הם קיבלו גמול שעות נוספות כעולה מתלוש המשכורת של אחד העובדים (נ/2). חוק שעות עבודה ומנוחה, ה'תשי"א- 1951קובע מהו הגמול שיש לשלם בגין עבודה בשעות נוספות וביום המנוחה השבועי. סעיף 30(א)(5) קובע, כי החוק לא יחול על העבדתם של "עובדים בתפקידי הנהלה או בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אימון אישי". טוען התובע כי בעניינו לא חל סעיף זה. אין בידי לקבל את טענתו זו של התובע. סעיף זה נותן ביטוי לרעיון, שמי שעובד בתפקיד ניהולי או בתפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי אינו מגביל את עצמו לשעות עבודה. מכוח אחריות המוטלת עליו הוא עובד ככל שהדבר דרוש לצורכי המפעל. התובע היה בעל תפקיד מהסוג האמור. הוא הקדיש זמן רב לעבודה, זמן שאין להגדירו - הדבר עולה גם מעדותו בחקירה הראשית והנגדית לפיה עבד בשעות שונות ומגוונות - וכל זאת על מנת שהמפעל יתנהל כדרוש. הוא היה אחראי לעובדים, להזמנת החומרים ולדאגה לאספקתם; ובקצרה, הוא היה אחראי אדמיניסטרטיבית לפעילותו התקינה של בית הקפה והמאפה. משום כך הועלה שכרו ביותר מ-% 50לעומת שכרו ערב פתיחת בית הקפה והמאפה, באופן שמידי חודש קיבל התובע "מענק" שגובהו במירב התקופה היה 336, 3ש"ח. אומנם גובה השכר לכשלעצמו אינו מצביע על טיב התפקיד, אינו מצביע על היות התפקיד ניהולי, אך בחינה של סוג העבודה שביצע התובע בחינה אובייקטיבית מלמדת, כי זהו סוג התפקיד אליו מכוון סעיף 30(א)(5) הנ"ל. יש לציין כי אף התובע עצמו ראה את עצמו כאחראי ניהולית במקום העבודה. הוא נשלח על ידי הנתבעת לארה"ב למספר ימים על מנת להשתלם בתפקיד ניהולי. הוא עצמו העיד: "את שעות העבודה שלי אני קבעתי. העבודה דרשה את זה. לא היה מי שיגיד לי מתי לבוא ומתי ללכת. אני הייתי שם. מזרחי לא אמר לי מתי לבוא וללכת. נכון שאני בעצמי קבעתי את שעות העבודה שלי לפי צרכי העבודה" (ההדגשות שלי - א.ב., עמ' 7שורות 12-9). יש לציין כי התובע עבד גם כרכז ביטחון במשטרת ישראל. הנתבעת ביקשה ללמוד מכך שאף לו רצה לעבוד שעות כה רבות, לא היה לו זמן לעשות כן בגלל העבודה הנוספת. אין לי לי צורך לבחון זאת לאור מסקנתי שחוק שעות עבודה ומנוחה לא חל על התובע. הנה כי כן אין התובע לדעתי זכאי לגמול שעות נוספות. הפרשות לביטוח מנהלים מה"מענק" א. האם זכאי התובע להפרשות מהמענק בין הצדדים הוסכם עוד בעת שהתובע עבד במפעל הפלסטיק בראשון לציון, כי הנתבעת תפריש משכרו לביטוח מנהלים. ואכן היא הפרישה לביטוח מנהלים אחוזים משכר של 100, 2ש"ח לחודש ספטמבר .1987 כאמור, עם פתיחת בית הקפה והמאפה במאי 1988הועלה שכרו של התובע על ידי הוספת "מענק". הנתבעת המשיכה להפריש לביטוח המנהלים רק מהשכר הרגיל ולא מהמענק. טוען התובע כי למעשה שכרו ברוטו היה 001, 6ש"ח ועל כן יש להפריש לביטוח המנהלים גם מהמענק. אני סבורה שהצדק בעניין זה עם התובע. כאמור, המענק הינו שכר לכל דבר ועניין. משהוסכם בין הצדדים שעל שם התובע יעשה ביטוח מנהלים, הרי שעם העלאת השכר בלמעלה מ-% 50היה על הנתבעת להפריש לביטוח המנהלים אחוזים מהשכר כולו. זאת לפי ההסכם האישי וזאת גם על פי ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים. ב. האם מושתק התובע מלתבוע הפרשות אלו הנתבעת מבקשת לטעון, שהתובע מנוע מלתבוע הפרשות גם מהמענק מאחר והיה ידוע לו בעת העבודה כי הנתבעת אינה מפרישה אחוזים לביטוח מנהלים מהמענק והוא לא התריע על כך. זאת ועוד. הנתבעת טוענת, שהתובע הוא זה שביקש שכר גבוה יותר במקום הפרשות לביטוח מנהלים מאחר והוא בנה אותה עת בית והיה מעוניין לקבל לידיו סכום גבוה יותר. הנתבעת גם מבקשת להסתמך על מכתבו של התובע למר מזרחי (נספח י"ג לתצהירה) בו תבע התובע תשלום לביטוח מנהלים עבור חודש ספטמבר 1990ו- 15ימים בחודש אוקטובר אותה שנה - הוא לא תבע הפרשות מהמענק וגם בכך יש לראות ויתור מצידו. נראית לי טענתו של התובע. אין לראות בתובע כמוותר על זכותו להפרשות גם מה"מעניק". זוהי זכות הקנויה לו בהסכם האישי ובהסכם קיבוצי. מעבר לכך יש להתייחס בזהירות רבה לויתור שנעשה על ידי עובד. עובד הוא בדרך כלל בעמדת מיקוח חלשה יותר. יש גם לקחת בחשבון שלתובע היו דרישות נוספות שלטענתו הובטחו לו. ההסכם בין הצדדים היה שיופרש סכום משכרו של התובע. משהשכר עתה גבוה יותר, היה על הנתבעת להפריש מהשכר כולו ואין נפקות לויתורו של התובע או לרצונו לקבל שכר נטו גבוה יותר. הנה כי כן, אין לראות בתובע כמושתק לתבוע את ההפרשות גם מהמענק. התובע ויתר בסיכומיו על הזכות הקבועה בהסכם הקיבוצי לפיה חייב המעביד לבטח את העובדים בביטוח מנהלים במבטחים וכל שהוא מבקש הוא השלמת ההפרשות לקרן הביטוח שעשתה עבורו הנתבעת. הנתבעת תברר בקופה מה גובה הסכום משוערך להיום שעליה להפריש משכר של 360, 3ש"ח נכון לחודש אוקטובר 1990, וזאת בגין התקופה מאי 1988עד ה- .22.10.1990כל זאת בתנאי שהתובע יפריש את חלקו הוא ושהקופה תהיה מוכנה לקבל הפרשות רטרואקטיביות. באם הקופה לא תהיה מוכנה לקבל היום את הסכומים האמורים, תשלם הנתבעת לתובע 096, 17ש"ח כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום סיום העבודה. דמי נסיעה התובע תבע דמי נסיעה בגין התקופה כולה. מוסכם על שני הצדדים שהתובע נסע במונית מפעם לפעם. התובע העיד שהוא נסע כפעמיים בשבוע במונית. הנתבעת טוענת כי התובע נסע לעתים עם מר מזרחי עד אבו גוש, לעתים עם חבר ומעבר לכך היתה לו תעודת שוטר שמקנה לו זכות נסיעה חופשית. על פי צו ההרחבה, זכאי התובע להוצאות נסיעה בגין הימים בהם לא נסע במונית על חשבון המעבידה. הסכום הנתבע לא נסתר ועל כן זכאי התובע להחזר הוצאות נסיעה כאמור בכתב התביעה, היינו, 748, 3ש"ח כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום סיום העבודה. תביעה לתוספות יוקר אין מחלוקת שתוספות היוקר לא שולמו. הדבר עולה גם מתלושי השכר וגם מהעדויות. אין נפקות לטענה שהתובע היה אחראי לדיווח תשלומי שכר ועל כן הוא היה אחראי לדיווח על תוספות יוקר. אין גם לקבל את הטענה של מנהל הנתבעת לפיה סוכם על שכר נטו + מענק נטו ובכך יש לראות סיכום סופי של השכר הכולל את כל התשלומים והתוספות. על כן זכאי התובע לתוספות יוקר בסכום הנתבע, אשר לא נסתר, היינו, 119, 4ש"ח. אני מפחיתה את פיצויי הלנת השכר לאפס מאחר ונחה דעתי כי הנתבעת טעתה בתום לב כאשר סברה שהמענק כולל בחובו גם תוספות שכר שונות. הסכום הזה ישולם כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום .1.11.90 הפרשי שכר בגין חודש אוקטובר 1990כאמור קיבל התובע סך של 500, 1ש"ח בגין חודש אוקטובר .1990 הנתבעת טוענת שהתובע סירב לבוא לקבל את ההפרש. בכך אין רבותא. היה על הנתבעת להפקיד את ההפרש בחשבונו של התובע כשם שעשתה במשך כל תקופת הקשר ביניהם. הנתבעת רכשה אקדח עבור התובע ששוויו 340, 1ש"ח (נספח י"ט לתצהיר הנתבעת). הנתבעת ניכתה משכרו של התובע 660ש"ח בגין האקדח (ת/1). עולה מהאמור שעל הנתבעת להשלים את שכר חודש אוקטובר בסך 220, 2ש"ח (400, 4ש"ח שהם שכרו של התובע עד 22.10.90פחות 500, 1ש"ח שקיבל התובע ו- 680ש"ח שהם יתרת חובו בגין האקדח). הנתבעת הציעה לתובע סכום של 249, 1ש"ח (נספח כ' לתצהיר הנתבעת( שהוא סירב לקבל. היה עליה לשלמו לו אך נחה דעתי שהיא טעתה בסברה, כי סירובו של התובע לקבל את הכסף לאחר שהנתבעת הציעה לו אותו, מונע ממנה לשלמו. אשר להפרש של 971ש"ח טעתה הנתבעת בחישובה. אשר על כן ישא הסכום כולו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום .11.1.90 לאור העובדה שחלק מהתביעה התקבל וחלק נדחה, ישא כל צד בהוצאותיו.שעות עבודה ומנוחה