קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תשלום מזונות עד לקבלת הגט: .1ענינו של פסק דין זה הוא תביעתה של התובעת למזונות מבעלה לשעבר, המגיעים לה, לטענתה, לתקופה שמיום הגשת תביעה זו ועד ליום מתן הגט. המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא השאלה, האם יש לבית המשפט סמכות לדון בתביעת המזונות. התובעת מס' 1והנתבע נישאו זה לזו ביום .16.8.93מנישואין אלו נולד להם ביום 20.5.94בנם הקטין התובע מס' .2 בני הזוג גרו בישוב ביתר בסביבה חרדית - דתית. יחסיהם של בני הזוג עלו על שרטון וביום 9.10.94עזבה התובעת את ביתם המשותף ועברה יחד עם בנה לבית אמה בירושלים. .2ביום 11.10.94הגיש הנתבע תביעת גירושין בבית הדין הרבני האזורי בירושלים. הנתבע כרך בתביעתו נושאים אחרים, בהם ענין החזקת הבן וחינוכו, מזונות האשה, מזונות הילד, וחלוקת הרכוש בין בני הזוג. ביום 22.11.94הגישו התובעים את כתב התביעה נשוא החלטה זו, בו תבעו הן את מזונות האשה והן את מזונות הבן, וכן ביקשו להסדיר את נושא החזקת הבן. הנושא שנותר במחלוקת הינו, כאמור, תשלום מזונות האישה לתקופה שבין יום הגשת התביעה לבין יום מתן הגט. ביום 17.1.95הופיעו הצדדים בפני בית הדין הרבני האזורי בירושלים, ובסופו של הדיון נתן בית הדין את החלטתו כדלהלן: "לקבוע תאריך לדיון בתיאום עם ב"כ הצדדים בעוד חודש ולהזמינם והואיל ושני הצדדים מסכימים באופן עקרוני להתגרש עליהם לנהל מו"מ להגיע להסכם גירושין ולסיים פרשה עגומה זו לטובתם בהקדם. הבעל מיכאל אקשטיין זכאי לראות את הילד ולטייל איתו פעם בשבוע בימי שלישי משעה 4עד 6אחה"צ והאישה נחמה אקשטיין תסייע לבעלה בביקורים אלה". זמן מה לאחר מכן התגרשו בני הזוג, וחתמו על הסכם גירושין. הצדדים לא מצאו לנכון להמציא לבית המשפט העתק של הסכם הגירושין, ואף לא מסרו את המועד המדוייק של סידור הגט. .3הנתבע טוען כי בית המשפט אינו מוסמך לדון בתובענה זו, שכן התביעה שהוגשה על ידו לבית הדין הרבני, בה נכרך ענין המזונות, הוגשה לפני תובענה זו, ועל כן קנה לו בית הדין הרבני סמכות ייחודית לדון בענין המזונות. התובעת השיבה לענין זה, כי לא התקיימו תנאי הכריכה הנדרשים, ולפיכך לא נשללה סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בענין המזונות. המבחן לקיומה של "כריכה" אשר מקנה לבית הדין הרבני סמכות ייחודית לדון בנושאים שנכרכו לתביעת הגירושין, הוא משולש: א. כנותה של תביעת הגירושין; ב. כריכה כדין; ג. כריכה כנה. (ראה ע"א 118/80גבעולי נ' גבעולי, פ"ד לד (4) 155, .157בג"צ 552/83שליו נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים, פ"ד לח (2) 67, 69). אשר לנטל ההוכחה, ההלכה היא כי "מי שמבקש למנוע דיון בבית המשפט המחוזי, עליו הנטל להוכיח כי הוגשה תביעה לבית הדין הרבני וכי נכרך בה ענין המזונות כדין ובאופן כן". (ע"א 118/80הנ"ל, בג"צ 552/83הנ"ל, וכן ע"א 863/80ברוורמן נ. ברוורמן, פ"ד לה (3) 729). נראה לי, כי הנתבע אכן עמד בנטל ההוכחה והראה, כי התקיימו שלושת תנאי הכריכה האמורים: .4בענין הגשת תביעת הגירושין עצמה, אין קושי לקבוע כי הבעל הגיש תביעה זו בכנות, שכן נראה ממכלול הראיות ומכתבי הטענות של הצדדים כי אכן היה מצב יחסיהם של בני הזוג בכי רע. אף מסוף התהליך ניתן ללמוד על תחילתו. בני הזוג אכן התגרשו זה מזו, עוד לפני שנשמעו טענותיהם בפני בית משפט זה, וקשה להניח שהכוונה להתגרש לא היתה קיימת כלל בעת הגשת התביעה בבית הדין הרבני. נראה יותר שהבעל הגיש תביעתו בבית הדין הרבני מתוך כוונה כנה לדון בענין סיום חייהם המשותפים. גם התנאי השני התקיים, שכן הנתבע כרך את ענין המזונות כדין לתביעתו, בעשותו זאת באופן מפורש, כפי שעולה מכתב התביעה: ".10כמו כן כורך בתביעה זו של הגירושין ענין מזונותיה של האישה. .11הבעל יוכיח כי לאור התנהגותה של האישה לא מגיע לה מזונות. .12אולם אם כב' בית הדין יחליט כי בכל זאת מגיע לה מזונות, הרי שהבעל סומך בזה על החלטת כב' בית הדין בענין מזונות בהתחשב במשכורתו, חובותיו, הוצאותיו, ועכ"פ כל מה שיחליט כב' בית הדין יקויים ע"י הבעל". .5התנאי השלישי - כנות הכריכה הנתבע טוען כי אך סביר היה רצונו שכל העניינים הנחוצים והקשורים לגמר הנישואין יוכרעו בעת ובעונה אחת בבית הדין הרבני, בעיקר לאור העובדה שמדובר בבני זוג חרדיים הגרים בעיר החרדית ביתר. לענין "חרדיותם" של בני הזוג קיימים חילוקי דעות ביניהם, אולם נראה לי כי אין צורך לבדוק בציציותיו של הנתבע, ודי בכך שהצדדים חיו בסביבה דתית וקיימו מצוות בדרגה זו או אחרת של אדיקות. בנוסף שני הצדדים השתמשו במונחים הלקוחים מאורח החיים הדתי, ולאור זאת נראה לי שכריכתם של ענינים אחרים לתביעת הגירושין היתה טבעית לבעל. מסקנה זו אינה נפגעת מכך שהכריכה נעשתה, בין השאר, כדי למנוע הגשת תביעה מצד האישה לבית המשפט. לענין זה יפים דבריו של השופט בך בע"א 384/85בין יאיר נ. בן יאיר, פ"ד ל"ט (4) 775, 779: "מהו "חוסר כנות" בכריכת נושא המזונות בתביעת גירושין, שהיא עצמה הוגשה בכנות? האם מספיקה לשם כך מסקנת בית המשפט, שהכריכה נעשתה על מנת למנוע הגשת תביעה מצד האישה לבית המשפט המחוזי? סבורני שלא. אם יבוא הבעל ויאמר בגילוי לב (כפי שעשה למעשה המערער במשפט דנן), שמיהר לכרוך את נושא המזונות בתביעתו לגירושין, שכן לא רצה להתרוצץ בין שתי ערכאות משפט שונות עם כל אי הנעימויות, בזבוז הזמן וההוצאות הכרוכות בכך, הרי לא הייתי רואה בעמדה זו "חוסר כנות", ובלבד שמשתכנע בית המשפט, שהבעל שואף בכנות וברצינות לפתרון קונסטרוקטיבי של שאלת הבטחת המזונות לאשתו". בעניננו, הנתבע אכן היה מעונין בכנות שבית הדין יכריע גם בענין שאלת זכאותה של אשתו למזונות, עד מתן הגט, וטען בפני בית הדין שלדעתו היא אינה זכאית למזונות בשל היותה "מורדת". נכון הוא, שהנתבע לא נקב בסכום אותו יהיה מוכן לשלם לאישה כמזונות אם טענתו שהוא פטור מהם תידחה. אולם אין בסממן זה בלבד כדי לשלול את כנות הכריכה (ראה בג"צ 552/83הנ"ל בעמ' 74, וכן ע"א 384/85הנ"ל, בעמ' 780). על כנות הכריכה ניתן גם ללמוד מהעובדה שהתביעה עצמה, כמו גם הענינים הכרוכים בה, הוגשו יומיים לאחר הפירוד הפיזי בין הצדדים, ויותר מחודש לפני שהוגשה תביעתה מזונות בבית המשפט. לו היתה התביעה מוגשת לבית הדין הרבני זמן רב לאחר הפירוד, או בסמוך מאד למועד הגשת התובענה בבית משפט זה, ניתן היה לעלות חשד שכל כוונתו של הבעל היתה למנוע את האישה מלהגיש את תביעתה מזונות, ושלא היתה לו כוונה כנה להתגרש. אולם עיתוי הארועים מצביע על השתלשלות טבעית והגיונית של ההליכים. .6גם אם אכן ניתנה לבית הדין סמכות לדון בענין מזונות האישה עד הגירושין, נשאלת השאלה האם בית הדין לא "איבד" סמכות זו, בכך שבהחלטתו מיום 17.1.95נמנע מלהתיחס ומלהכריע בשאלת זכאות האישה למזונות עד שיוסדר הגט. נראה לי, שבית הדין לא "ויתר" ולא "איבד" סמכות זו. בתיתו את ההחלטה (שכאמור, הפנתה את בני הזוג למשא ומתן ביניהם במטרה להגיע להסכם גירושין) עמדו בפניו טיעוני הצדדים בנושאים השונים, לרבות בנושא מזונות האישה, ואם לא פסק לטובתה מזונות זמניים - נראה שעשה זאת תוך הפעלת סמכותו ושיקול דעתו. לאחר קבלת החלטה זו יכולה היתה האישה לנסות לשנותה בבית הדין הרבני עצמו, שמחזיק מאז בסמכות נמשכת (ראה בספרו של אריאל רוזן-צבי דיני המשפחה בישראל - בין קודש לחול, (הוצאת פפירוס, תש"ן), בעמ' 61, ור"ע 184/85ועקנין נ' ועקנין (לא פורסם) המאוזכר שם), אולם היא לא עשתה זאת. לאחר שהגיעו הצדדים להסכם גירושין, ואף ניתן לאותו הסכם תוקף של פסק דין מכח אישורו על ידי בית הדין הרבני, "נסגר" התיק והתובעת מנועה מלחזור על טענותיה כנגד הבעל בבית משפט זה, מכח מעשה בית דין (ראה פנחס שיפמן דיני המשפחה בישראל כרך א', בעמ' 47). .7סיכומו של דבר נראה לי שהנתבע הרים את נטל הראיה והראה כי הסמכות הייחודית לדון במזונות האישה הוקנתה לבית הדין הרבני האזורי בירושלים, מכח כריכת הענין לתביעת המזונות שנדונה בפניו. לעניו ההוצאות, על בא כוח הנתבע היה להגיש סיכומים במהלך הפגרה, שכן החלטתי מיום 17.7.95לפיה יגיש ב"כ הנתבע סיכומים תוך 30יום ניתנה בנוכחות הצדדים במהלך הפגרה. אם יכלו הצדדים להפגש בבית המשפט במהלך הפגרה, לא ייתכן כי ב"כ הנתבע סבר שהגשת סיכומיו תידחה עד לאחר תום הפגרה, בעיקר לאור העובדה שבהחלטתי האמורה הוריתי מפורשות שהתיק יועבר ללשכתי ביום 20.9.95, והכוונה היא, כמובן, לאחר הגשת סיכומים מטעם שני הצדדים. לפיכך אני דוחה את תביעת האישה למזונותיה, ללא צו להוצאות. מזונות