קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תשלום שכר לבעל שליטה: 1. לפניי בקשה למתן סעד זמני, אשר יורה על תשלום שכר עבודה חודשי למבקשים 1 ו-2, בתמורה לעבודתם במשיבה 5, וזאת עד להכרעה בתובענה שהוגשה בדרך המרצת הפתיחה. משיבה 5 הִנה חברה פרטית, המהווה את זרוע הביצוע של "קבוצת ב. יאיר", שבראשה עומדת משיבה 4 - חברה ציבורית העוסקת בייזום וביצוע של פרויקטים למגורים. מבקש 1 הִנו בעל מניות במשיבה 4 וכן משמש כמנהלה הכללי של משיבה 5. מבקש 2 מכהן כסמנכ"ל במשיבה 5. החל משנת 2006 הועסקו מבקשים 1 ו-2 במשיבה 5 במסגרת הסכמי עבודה, שתוקפם פג ביום 15.5.11. עם פקיעת תוקף ההסכמים ביקשו מבקשים 1 ו-2 לחתום על הסכמי עבודה חדשים. חתימת הסכמים אלו טעונה אישור מיוחד, בין-היתר, הואיל ולבעלי השליטה במשיבה 4 - הם מבקשים 3 ו-4 - יש "עניין אישי" בהסכמים, היות שהם אחיהם של מבקשים 1 ו-2. בגדר האישור המיוחד, נדרשת הסכמתם של בעלי המניות במשיבה 4 אשר אינם נגועים ב"עניין אישי" בהסכמים אלו, לחתימת ההסכמים, וזאת בהתאם להוראות סעיפים 270 ו-175(א)(3)(א) לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן - חוק החברות). מטבע הדברים, הואיל ומבקשים 3 ו-4 הם בעלי השליטה במשיבה 4 - הרי שבעלי המניות שאינם בעלי עניין אישי באישור ההסכמים הנ"ל, הִנם בעלי מניות המיעוט בחברה זו; ולאור האמור הם מחזיקים בפועל ב"זכות וטו" לאישור ההסכמים החדשים. משיבים 3-1 הִנם בעלי מניות מיעוט במשיבה 4, אשר מחזיקים ברוב מניות המיעוט בה, ומתנגדים לחתימת ההסכמים נושא התובענה. לטענתם, שכרם של מבקשים 1 ו-2 לפי הסכמים אלו - מופרז. המבקשים גורסים, כי סירובם של משיבים 3-1 לאישור ההסכמים נעוץ במניעים פסולים, וכי הם מתנים את מתן האישור בקבלת הטבות שונות ממשיבה 4, באופן העולה כדי סחיטה, תוך הפרת חובותיהם כבעלי מניות לפי סעיפים 193-192 לחוק החברות. לאור האמור, עותרים המבקשים בהמרצת הפתיחה, לסעד הצהרתי שיורה, בין-השאר, על פסילת קולותיהם של משיבים 3-1 באסיפה הכללית של משיבה 4 לעניין אישור הסכמי העבודה החדשים של מבקשים 1 ו-2; וכן על כניסתם של הסכמים אלו לתוקף. בגדרה של הבקשה נחקרו המצהירים מטעם הצדדים, והוגשו סיכומים בכתב. כמו-כן, הוגשה עמדתה של הרשות לניירות ערך, אשר צורפה, לבקשתה, כמשיב בהליך. 2. בבוא בית-המשפט להכריע בבקשה למתן סעד זמני, עליו להביא בחשבון מספר שיקולים עיקריים. השיקול הראשון מתייחס לבחינת קיומה של עילת תביעה, ובגדרו בוחן בית-המשפט, באורח לכאורי בלבד, האם עולה מהתובענה שאלה המצריכה דיון, או שמא מדובר בתביעת סרק על-פניה. השיקול השני עניינו מאזן הנוחות בין הצדדים, ובמסגרתו בוחן בית-המשפט אם הנזק שיוסב למבקש הסעד הזמני ככל שלא יינתן הסעד, גדול מן הנזק שייגרם לצד שכנגד במצן הצו. היחס בין שני השיקולים הללו הִנו בבחינת "מקבילית הכוחות", כך שככל שמאזן הנוחות נוטה לכיוון מבקש הסעד כך הדרישה לקיומה של שאלה רצינית לדיון מתמתנת, ולהיפך (ראו: רע"א 8226/11 שאול באטה נ' מדינת ישראל (1.12.11), והאסמכתאות המפורטות שם). כן יש להוסיף, כי ככלל, לא ייעתר בית-המשפט לבקשה לסעד זמני שמשמעותה בפועל היא מתן "צו עשה", למעט במקרים חריגים; שכן, מטרתו של הצו הִנה שמירה על המצב הקיים (רע"א 1284/10 ספקטרום דיינמיקס (ישראל בע"מ) נ' אורבוטק מדיקל סלושנס בע"מ (17.2.10), בפסקה 10, והאסמכתאות שם). 3. השאלה העומדת להכרעה בבקשה זו הִנה, האם כאשר בעל שליטה מעמיד שירותיו לחברה, על-אף שתנאי כהונתו לא אושרו על-ידי האסיפה הכללית כדין, ניתן ואף ראוי להורות לחברה להמשיך ולשלם לו תגמול עבור שירותיו בתקופת הביניים עד להכרעת בית-המשפט בתובענה העיקרית. מקובלת עליי עמדת הרשות לניירות ערך, לפיה ככלל, באיזון בין האינטרסים העומדים על הפרק בנסיבות שכאלו, החשש מהעברת כספים ונכסים לבעל שליטה בחברה, מפגיעה באמון הציבור בשוק ההון ומפגיעה בזכויותיהם הקנייניות של בעלי מניות המיעוט - עולים על החשש מפגיעה בבעל השליטה, שעה שהוא מחליט מדעת להעמיד שירותים לחברה שהשכר בגינם לא זכה לאישור כדין, ועולים על החשש מפני הסיכון כי הלה יחדול מלהעמיד שירותים כאמור לחברה באופן שיפגע בה ובכלל בעלי המניות. בבוא בית-המשפט לשקול, האם קיימות נסיבות המצדיקות מתן סעד זמני של תגמול כספי, כאמור, בתקופת הביניים, יש אף להביא בחשבון תמריצים שליליים העשויים לנבוע ממתן הסעד - הן היעדר תמריצים מספקים לבעלי מניות המיעוט להתמודד בהליכים משפטיים אל מול בעל השליטה, והן תמריצים מוגברים לבעל השליטה להביא להתמשכות ההליכים שלא לצורך, או להימנע מקידומם ביעילות. 4. בנסיבותיו של המקרה דנן, לא מצאתי הצדקה להיעתר לבקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בהמרצת הפתיחה; וזאת מן הטעמים שיובאו להלן. ראשית, היענות לסעד הזמני המבוקש משמעה מתן צו עשה, אשר יש בו כדי לשנות את המצב הקיים. הסכמי העבודה שבמסגרתם הועסקו מבקשים 1 ו-2, פקעו כאמור כבר ביום 15.5.11, וכל אימת שעומדת בעינה החלטתה של האסיפה הכללית במשיבה 4, לפיה אין מקום לאשר את ההסכמים החדשים - הרי שהמצב הקיים כיום הִנו, כי מבקשים 1 ו-2 אינם זכאים לשכר החל ממועד פקיעת הסכמי העסקתם. יתרה מזאת, סעיף 280 לחוק החברות קובע מפורשות, כי עסקה הטעונה אישור לפי סעיפים 270 ו-275 לחוק - כזו שלפנינו - אשר לא אושרה בפועל, הִנה חסרת תוקף. מכאן, נהיר שקבלת הבקשה לסעד זמני - משמעה שינוי המצב הקיים וכפייה על משיבות 4 ו-5 לשלם למבקשים 1 ו-2 שכר, בשעה שבהחלטתה של האסיפה הכללית במשיבה 4 התקבלה החלטה המורה אחרת. על רקע השיקולים שנמנו בסעיף 3 לעיל, לא מצאתי, כי עניינם של המבקשים בא בגדר המקרים החריגים שבהם יעתר בית-המשפט לבקשה למתן "צו עשה"; ובפרט כשכבר נפסק כי ככלל, עד להכרעה לגופן של טענות בתביעות מסוג זה - אין מקום להורות על סטייה מהחלטתה של האסיפה הכללית (ה"פ (ת"א) 44660-12-11 איי אי אל ישראל אקוויטי בע"מ נ' תדביק (7.5.12)). לכך יש להוסיף, כי על-פניה נגועה הבקשה בשיהוי, הואיל והסכמי העבודה הקודמים פקעו כבר בחודש מאי 2011; אולם פניית המבקשים לאישור ההסכמים החדשים באסיפה הכללית נעשתה כחמישה חודשים לאחר מכן, ביום 5.10.11; ואילו המבקשים פנו לבית-המשפט רק כעבור כחמישה חודשים נוספים - בחודש מארס 2012. כשנשאל המצהיר מטעם המבקשים, המבקש 3, בחקירתו הנגדית מדוע הוגשה הבקשה לסעד זמני כחמישה חודשים לאחר האסיפה הכללית, השיב: "אין לי מושג, צריך לשאול את עורכי הדין מדוע לקח להם הרבה זמן" (עמ' 6 ש' 29 לפרוטוקול הדיון מיום 7.5.12). המבקשים לא סיפקו, אפוא, טעם משכנע שיסביר את פשר השיהוי הממושך עד להגשת בקשתם, ויתכן שאף מטעם זה לבדו יש לדחות את בקשתם לסעד הזמני (רע"א 5240/92 חלמיש חברה ממשלתית עירונית נ' אשרז עיבוד נתונים בע"מ (17.12.92)). שנית, בענייננו, מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לדחיית הבקשה לסעד זמני. המבקשים מאשרים, כי משיבה 4 ומשיבה 5, הִנן חברות בעלות חוסן כלכלי ויכולת פירעון מובטחת; על-כן, ככל שתתקבל התובענה, והחברות תחוייבנה לשלם למבקשים שכר, יוכלו האחרונים להיפרע מהן בעתיד, ולא ייגרם להם, אפוא, כל נזק. מנגד, ככל שיינתן הסעד הזמני המבוקש, ובסופו של יום תידחה התובענה - עלול להיגרם נזק ממשי לחברות ולבעלי המניות ככל שהמבקשים לא יוכלו להשיב את הכספים שקיבלו לידיהם. על-כן דומה, כי הנזק שעלול להיגרם לחברות ולבעלי המניות, עולה על הנזק שיוסב למבקשים ככל שלא יינתן הסעד הזמני. המבקשים אמנם ציינו במהלך הדיון בהקשר זה, כי יוכלו לספק ערבויות בנקאיות להבטחת החזרת כספים לחברה, ככל שתידחה התובענה; ואולם טענה זו למעשה מרוקנת מתוכן את הבקשה לסעד זמני, הואיל והאפשרות להעמיד ערבויות כאמור, מעידה שלא עומד בפניהם צורך כספי קיומי, ועד להכרעה בהמרצת הפתיחה יוכלו הם להתקיים, למצער, מהמקור שיכול היה להעמיד לרשותם את הבטוחות. יתרה מזאת, בפני המבקשים עומדות אפשרויות נוספות לקבלת שכר בתקופת הביניים עד להכרעה בהליך העיקרי, אשר עשויות לייתר את הבקשה לסעד הזמני מעיקרה, ובכלל זה - אישור תגמול בתקופת הביניים, בגובה השכר הממוצע במשק, אשר ככלל אינו טעון הסכמתה של האסיפה הכללית, כאמור בתקנות החברות (הקלות בעסקאות עם בעלי עניין), התש"ס-2000. לאור האמור לעיל, בנסיבות המקרה דנן, די בשיקולי מאזן הנוחות, כדי לדחות את הבקשה לסעד זמני, מבלי להידרש לסיכויי התובענה. אשר על כל האמור לעיל, הבקשה למתן סעד זמני נדחית. המבקשים ישאו בהוצאות משיבים 1 ו-3 בסך של 20,000 ₪, לכל אחד. המזכירות תמציא עותקים מההחלטה לצדדים באמצעות פקסימיליה, ותוודא טלפונית קבלתם. דיני חברותבעל שליטה בחברה