קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות המעביד על תקיפה בעבודה / תקיפה בלשכת האבטלה: 1. העתירה בפני עתירת התובע לחייב את מעבידתו, משרד העבודה והרווחה ( להלן: "הנתבעת" ) לפצותו בגין נזקים שנגרמו לו עת הותקף במקום עבודתו - לשכת התעסוקה-סניף נתניה ( להלן: "הסניף" ) על ידי מובטל זועם שנכנס למשרדו. 2. רקע דיוני ועובדתי בשלב דיוני זה נדרש בית המשפט להכריע בשאלת אחריותה של הנתבעת לאירוע הנזק, לאחר שמיעת ראיות בפלוגתא זו בלבד. התובע, יליד 1929 , עבר כשכיר בסניף ושימש כסגן מנהל ורכז שירותי מעסיקים. בתאריך 27/11/1991, כאשר התובע סיים לטפל באחד המעסיקים במשרדו, התפרץ לפתע לחדרו מובטל בשם פולטין יעקב ( להלן: "התוקף" ) ותקף אותו במכות בראשו וביתר חלקי גופו, דקר אותו וחבט בו באמצעות עט או חפץ כהה אחר שהיה בידו. התובע הובהל לבית החולים לניאדו ושהה שם לצורך טיפול והשגחה במשך שלושה ימים. הוא שהה בחופשת מחלה במשך שלושים ושבעה ימים נוספים בהם טופל במסגרת קופת החולים. הביטוח הלאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה ופסק לתובע 10% נכות לצמיתות בתחום הניורולוגי. 3. טענות הצדדים הרלוונטיות לדיון 3.1 עמדת התובע ב"כ התובע, עו"ד ג'רבי, טוענת לרשלנות מצד הנתבעת מהסיבות הבאות: 3.1.1 לא הוצבה שמירה בקומה השניה של מבנה השירות, בה היה ממוקם משרדו של התובע וסידורי האבטחה במקום הצטמצמו לנוכחותם של שני שומרים מבוגרים בכניסות למבנה. לאחר האירוע הוחלפו השומרים בשוטרים בשכר. יש בכך כדי להוכיח (לטענת התובע) שהשמירה בעת האירוע לקתה בחסר. לפי טענה זו הצבת שומר בקומה השניה היתה מונעת את האירוע. 3.1.2 הנתבע לא סיפק לתובע אמצעי הגנה אישיים או הדרכה נאותה על מנת שיגן על עצמו מפני תקיפה של הבאים לסניף לצורך קבלת שירות. 3.1.3 בתקופה שקדמה לאירוע היו מספר התפרצויות של מובטלים שהגיעו אף לידי תקיפה והדבר הובא לידיעת הנתבעת, שלא שינתה במאומה את סידורי האבטחה במקום. 3.2 עמדת הנתבעת 3.2.1 ב"כ הנתבעת, עו"ד לרון, אינו חולק על התרחשות האירוע, אך טוען כי התובע הוא האחראי הבלעדי. התובע ניסה לכלוא את התוקף במשרדו ולנעול עליו את הדלת, זאת פעולה שנעשתה בחריגה מסמכותו ומתפקידו, ובשל כך לא רשלנות הנתבעת גרמה לאירוע אלא התנהגותו של התובע. 3.2.2 לא ניתן היה למנוע את האירוע באיזשהו אמצעי היות ומדובר בתוקף חולה נפש ובאירוע שנמשך זמן קצר בלבד ולכן טענה כלשהיא המייחסת רשלנות לנתבעת אינה במקומה. 3.2.3 התובע השהה את תביעתו ובכך גרם נזק לניהול הגנת הנתבעת היות ועדים מרכזיים כבר לא זכרו את האירוע, כשדיון ההוכחות התקיים שמונה שנים לאחר האירוע וכן עד מרכזי, מר שוסטר (מנהל הלשכה), כבר אינו בין החיים. 4. הראיות בפני בית המשפט העידו מטעם התביעה, הגב' שולמית סקופ - שעבדה בסמוך למשרדו של התובע בעת האירוע וניגשה למשרדו שניות לאחריו, הגב' בלהה סלע - שעבדה אף היא במקום ושימשה כיו"ר ועד העובדים האזורי בעת האירוע והתובע עצמו. מטעם ההגנה העידו מר אתיאל היקרי - מעסיק שישב במשרדו של התובע בעת האירוע והיה עד לאירוע מתחילתו ומר ניר מוסרי - שהיה והינו הממונה על הבטחון בשירות התעסוקה. 5. דיון והחלטה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים והראיות שהובאו בפני ביהמ"ש, החלטתי לקבל את התביעה ולחייב את הנתבעת לפצות את התובע בגין נזקיו (שיתבררו בהמשך) ולהלן הנימוקים לכך: 5.1 הפלוגתאות בין הצדדים מתמקדות בשתי שאלות: האחת - האם קמה לתובע עילת תביעה בנזיקין בשל רשלנות הנתבעת. ההכרעה בשאלה זו נגזרת משלוש שאלות משנה: האם חבה הנתבעת לתובע חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית; ואם כן, האם הפרה הנתבעת חובותיה; אם גם התשובה לכך חיובית נותר לבחון האם התקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין הפרת החובה לבין הנזק ( ראה: ע"א 145/80 ועקנין נגד המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 ). אם התשובה לכל השאלות דלעיל חיובית, יש לבחון האם נושא התובע באשם תורם להתרחשות הנזק. 5.1.1 התרחשות אירוע הנזק גירסת התובע היא שבעת קבלת קהל נכנס למשרדו מר אתיאל היקרי ויחד עימו התוקף שהחל לקלל אותו. לדברי התובע, ניסה הוא לברוח מהתוקף, אך האחרון החל לחבוט בראשו ולדוקרו בעט. התובע איבד את הכרתו והתוקף נמלט. לאירוע זה היה עד מתחילתו, מר היקרי, ולפי גירסתו, הן בהודעתו למשטרה ובעדותו בפני בית המשפט, לאחר שהתוקף קילל ואיים על התובע, התובע אמר שבכוונתו להזמין משטרה, הוא ניגש אל הדלת וניסה לנעול אותה כשידו האחת על הידית והשניה על המפתח. בשלב זה עבר התוקף לאלימות פיסית והחל לחבוט בראשו של התובע, משהיה ברור שהתובע מתכוון לעכבו במשרדו עד להגעת השוטרים. בהודעתו במשטרה סמוך לאחר האירוע מסר מר היקרי את הדברים הבאים: "מאחר שלא הפסיק לאיים על המנהל, המנהל החליט לנעול את המשרד על כל הנוכחים בתוך המשרד, כאשר הוא החליט להזמין משטרה למקום. בעודו מנסה לסגור את הדלת הבחור החל להדוף אותו במטרה למנוע זאת ובשלב זה נכנס לאכסטזה והחל להכות נמרצות ובעזרת עט שהיה בידו לחבוט בראשו של המנהל... ש. איך ידעת שהמנהל הולך להזמין משטרה? ת. המנהל אמר שהוא הולך להזמין ניידת משטרה ובאותו רגע הבחור ניסה לצאת החוצה ואז המנהל ניסה לנעול את הדלת כדי שהבחור ישאר עד שהמשטרה תגיע ואז הבחור ניסה לצאת בכח החוצה והחל לתקוף את המנהל" (נ/3). העד היקרי חזר על עדותו זו בביהמ"ש. אין לביהמ"ש סיבה לפקפק במהימנות העדות ובאמינות העד. נסיונה של עו"ד ג'רבי להטיל דופי במר היקרי נכשלה. העובדה שבעת עדותו בביהמ"ש ריצה עונש מאסר בגין עבירות תעבורה אינה מעלה ואינה מורידה דבר לאמינותו. הסתירות בין הודעתו במשטרה ( נ/3 ) שניתנה חודש וחצי לאחר האירוע ועדותו בביהמ"ש אינן מהותיות והן סבירות לאור חלוף הזמן ( כ - 8 שנים ) ממתן הודעתו ועד ליום עדותו. בנקודות העיקריות העד הציג גירסה עיקבית והיה נטול כל אינטרס להזיק לתובע, בכך גם הודה התובע בעצמו ( עמ' 17 לפרוטוקול שורות 15-17 ). גירסתו סותרת את גירסת התובע, לפיה ניגש לדלת מתוך כוונה להימלט מהחדר, והיא דוחה את גירסת התובע. גירסת העד אף מתיישבת עם ההיסטוריה של התובע עם התוקף שנהג להטרידו טלפונית: " לפני האירוע היה מתקשר אלי הביתה...והתחיל לקלל קללות...נכנסתי למשטרה סיפרתי לאחר מס' ימים שהוא המשיך ועדכנתי את שוסטר כינסתי את העובדים. כל פעם שהייתי מרים את הטלפון אמר ספרדי הלוואי שתמות." (ראה עמ' 14 לפרוטוקול שורה 25 ואילך) על רקע זה מובן מדוע התובע ניסה להחזיק בתוקף עד להגעת השוטרים, כגירסת העד היקרי. דבר זה מובן גם על רקע העובדה שעד לאותו רגע בו ניגש התובע לדלת התוקף נקט רק באלימות מילולית, אילו היה תוקף את התובע פיסית, גירסתו של התובע לפיה ניסה להמלט, היתה מתקבלת יותר על הדעת. 5.1.2 חובת הזהירות המושגית וחובת הזהירות הקונקרטית אין חולק כי הנתבעת חבה כלפי התובע חובת זהירות מושגית, מכוח יחסי עובד - מעביד שהיו ביניהם בעת האירוע. על פי הפסיקה ביחסי עובד - מעביד קמה חובה זו של המעביד כלפי העובד. חובה זו כוללת חובות משנה, ובהן החובה לנקוט צעדים סבירים ולהנהיג שיטות עבודה שיש בהן כדי להבטיח את שלומם של העובדים מפני סיכונים שהמעביד צריך וחייב לצפותם מראש, בהתאם לסוג העבודה ואופי המקום בו היא מתבצעת ( ראה: ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נגד אמסלם, פ"ד לח (1) 72, 76; ע"א סובחי נגד רכבת ישראל, פ"ד מז (3) 345, 349 (. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית - היא נחתכת על פי מבחן הצפיות המכיל שני מבחני משנה: האחד - "צפיות טכנית", דהיינו האם אדם סביר יכול היה לחזות מראש את דרך התרחשות הנזק בנסיבותיו המיוחדות של האירוע דנן ; השני - "צפיות נורמטיבית" - האם אדם סביר צריך היה כעניין שבמדיניות לצפות נזק זה ( ראה ע"א 145/80 לעיל בעמ' 125-127). לעניין ה"צפיות הטכנית" - האם הנתבעת היתה יכולה לצפות את אירוע התקיפה בו נפגע התובע ? התשובה לכך חיובית. מעבידה סבירה יכולה היתה לחזות מראש כי בלשכת האבטלה ייתכנו מקרים של התפרצות אלימה מצד מקבלי השירות כלפי העובדים נותני השירות ( ולעניין זה אין חשיבות לכך שהתובע טיפל רק במעסיקים שכן מבחינת באי המקום הוא חלק מהמנגנון, ואבחנה כזו הינה מלאכותית ). מדובר בלשכת אבטלה המקבלת קהל רב, בו זמן ההמתנה אינו בין הקצרים, ומחלוקות בין נותני השירות למקבלי השירות הם עניין שבשיגרה. בעניין זה העידו התובע, הגב' סקופ והגב' סלע - כולם עובדי הסניף, על הצפיפות, החום ( בהיעדר מיזוג אוויר ) והאלימות המילולית שהיתה עניין שבשיגרה - על כך העיד גם עד הנתבעת, הקב"ט מסורי. עוד העידה הגב' סלע על דרישת העובדים כי יוצב שוטר בסניף במקום השומרים: " .. כשנכנסתי לתפקיד גם הוצאנו מכתב למינהלה האיזורית שלנו ובין יתר הדברים של עומס ולחץ אמרנו על מבנה הלשכה והאבטחה, דרשנו שוטר ולא שומר בגלל גילויי האלימות שהיו באותה תקופה והגידול במספר דורשי העבודה" ( ראה עמ' 10 לפרוטוקול 4-10). כל זה כאמור, לפני האירוע נשוא תיק זה. לא זו אף זו, העיד התובע כי סיפר לקב"ט מוסרי על שיחות הטלפון שקיבל קודם לאירוע מהתוקף. לפי דברי התובע, תגובתו של הקב"ט היתה שעליו להגיש תלונה למשטרה ( ראה עמ' 23 לפרוטוקול , שורת 23-25 ) העד מסורי הכחיש שהתובע פנה אליו בעניין התוקף ( עמ' 34 שורה 25 ), אולם הודה שכאשר שוסטר והראלי פנו אליו בנושא הטרדות הוא הפנה אותם להגיש תלונה במשטרה ( עמ' 37 בשורה 8 ). בעניין זה מעדיף אני את גירסת התובע, לפיה הודיע לקב"ט מסורי על ההטרדות ומכך גם מובן שהנתבעת יכלה לצפות את אירוע הנזק. באשר ל"צפיות נורמטיבית" - כעת השאלה קשורה בהכרעה ערכית באשר למה צריך לצפות בנסיבות המקרה הנדון ( ראה: ע"א 145/80 לעיל, בעמ' 126 ). ההנחה היא שאם ישנה "צפיות טכנית" ישנה גם חובה לצפות וה"צפיות הנורמטיבית" מתקיימת אף היא, אלא אם כן ישנם שיקולים להצרת החובה ( ראה בעניין זה ע"א 2061/90 מרצ'לי נגד מדינת ישראל ואח', פ"ד מז(1) 802, 818 ). בעניין זה: " הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי ינקטו אמצעים סבירים כדי למנעו" (ע"א 145/80 לעיל בעמ' 126 ). לטעמי, תקיפת עובד - נותן שירות על ידי מי שבא לקבל ממנו שירות זה, אינה נמנית על הסיכונים הרגילים שאינם במסגרת אחריות המעביד, בניגוד למה שניסתה הנתבעת לטעון בפני. הנתבעת , כמעבידה סבירה, היתה צריכה לצפות אפשרות של תקיפת עובדיה על ידי באי המקום. היא אף היתה צריכה לצפות את תקיפתו של התובע הזה על ידי תוקפו. לעניין זה אין כל חשיבות לכך שהתובע הותקף בקומה השניה אליה מגיעים המעסיקים בלבד ( כשבדרך כלל ישנם פחות התנגשויות בינם לבין העובדים, משפועלים הם באינטרסים משותפים ), משלא נמנעה גישתו של התוקף לקומה זו או לחלופין לא ליוו השומרים את התוקף למשרדו של התובע. 5.1.3 האם הפרה הנתבעת את חובת הזהירות הקונקרטית ? סדורי האבטחה בסניף כללו הצבת שומר אחד, מבוגר, בכניסה שעיקר תפקידו היה בדיקת תיקי הנכנסים, לאור העובדה שהימים היו ימי אינתיפאדה. כמו-כן עמד שומר נוסף בכניסה השניה ( על כך העידה גם הגב' סלע ). העידו הגב' סלע והגב' סקופ כי השומרים היו מוצבים בקומת הכניסה. אני מקבל את עמדת עוה"ד ג'רבי כי די היה בנוכחות של שומר בקומה השניה על מנת להרתיע את התוקף וסבורני כי בהעדרו של שומר כזה צריך היה לכל הפחות לערוך סינון של המבקשים לעלות לקומה בה אין מוצבת שמירה כלל. כמו כן מדברי התובע והעדות סלע וסקופ וכן מדברי הקב"ט מסורי לא ניתנו הדרכות לעובדים כיצד יתמודדו עם אלימות מצד מקבלי השירות ולא חולקו אמצעי אבטחה כגון גז מדמיע (אם כי לבקשת עובד היה זה מסופק) כמו כן לא הותקנו לחצני מצוקה בעמדות המאוישות על ידי העובדים. 5.1.4 קשר סיבתי בין ההפרה לאירוע הנתבעת ניסתה לטעון לניתוק הקשר הסיבתי בין הפרת החובה לאירוע הנזק - לדבריה, כל אמצעי הבטחון שניתן להעלות על הדעת לא היו מסייעים במקרה דנן מאחר ומדובר בתוקף הלוקה בנפשו ובאירוע שנמשך זמן קצר ביותר. אינני מקבל זאת. בסינון מתאים היתה נמנעת גישתו של התוקף למשרדו של התובע, ואין כל ראיה לכך שנוכחות של שומר בקירבת מקום לא היתה מרתיעה אותו, אף אם מדובר בחולה נפש. כמו כן אילו הותקן לחצן מצוקה לא היה התובע חש צורך לטפל בתוקף בעצמו ולחסום את יציאתו עד להגעת השוטרים. היות ולא ניתנה לו הדרכה מתאימה ובשל אמצעי האבטחה הלוקים בחסר הוא פעל בצורה שהביאה אולי להסלמת האירוע. אולם, העובדה הפשוטה היא שהנתבעת לא נקטה בשום אמצעי על מנת להבטיח את שלומו של התובע, מפני איזושהיא פגיעה. עוד ניסתה הנתבעת לטעון שהתובע הכיר היטב את התוקף ואף נפגש עם אביו לשוחח עימו על ההטרדות, אך לא עירב את המשטרה או את הקב"ט בכך. אילו עשה זאת היו השומרים מלווים את התוקף לפקיד הרלוונטי והאירוע היה נמנע לחלוטין. כמו כן התובע הזמין את הצרה על עצמו מאחר והציע לאביו של התוקף ולתוקף עצמו להגיע אליו למשרד ( ראה הודעת התובע למל"ל מסומן כ-נ/1 ) ואף לעובד ברזילי נתן הנחיה דומה. מכאן שהתובע ידע שעומד להגיע למשרדו אדם המטריד אותו ומאיים עליו והוא בכל זאת לא עידכן את השומרים או את הקב"ט על כך. התובע טען כי הקב"ט ידע על כך היטב היות והשתתף בישיבה בה הנושא נדון וכי הוא הפנה אותו למשטרה. אני מקבל כאמור דלעיל את גירסת התובע לפיה יידע את הקב"ט במסגרת אותה ישיבה בה נדונו ההטרדות, ואני סבור כי די היה בכך, וכי מאותה נקודה ואילך האחריות היתה בידי הקב"ט, אף אם לא פירט התובע כי הציע לתוקף להגיע למשרדו. במסגרת תפקידו אמור התובע לסייע לדורשי העבודה ועל אוכלוסייה זו לקוות למצוא אוזן קשבת כמו זו שהציע התובע לתוקף. אין בכך כדי לפטור את הנתבעת מאחריותה על ידי ניתוק הקשר הסיבתי. למען הסר ספק - נסיון להאשים את הקורבן לא תצלח כאן. אין התובע - הקורבן אשם בכך שהוא נתקף. היחידים שנושאים באחריות הם התוקף עצמו - אשר נתן על כך את הדין והנתבעת - אשר לא דאגה לבטחונו של התובע במקום עבודתו. 6. סיכום אני קובע כי על הנתבעת לפצות את התובע בגין נזקיו. על הנתבעת לשלם לתובע הוצאות בקשר לדיון בתיק זה עד מועד מתן פסק דין זה, כדלקמן: א. שכ"ט 15,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין. ב. כל סכום ששולם כאגרת בית המשפט או כשכר עדים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום עד יום ההשבה בפועל. משפט פליליאלימותאחריות המעבידתקיפה