אחריות על גניבת משאית ממוסך

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות על גניבת משאית ממוסך: 1. בפני שתי תביעות שהדיון בהן אוחד, מאחר והשאלות העובדתיות ומרבית השאלות המשפטיות זהות בשתיהן, ושתי התביעות נובעות מאירוע אחד. ת.א 3223/98 הוא תביעת שיבוב של כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: המבטחת) כנגד הנתבעים (להלן: הנתבעים), בסך 507, 350 ש"ח, בגין תשלומים ששילמה המבטחת לתובע (להלן: המבוטח או התובע), עפ"י פוליסת ביטוח מס' 2-2043290-177- 26 (להלן: הפוליסה), עקב גניבת משאיתו מס' רישוי 7213300 (להלן: המשאית) בעת שהיתה במוסך "אליס" מוסכם של הנתבעים (להלן: המוסך) בלילה שבין ה- 19.2.97 ו- 20.2.97. בת.א. 2766/97 תובע המבוטח את הנתבעים, לתשלום סך של 477, 72 ש"ח, בגין נזקים עקיפים שנגרמו לו עקב גנבת המשאית. (הסכום כולל גם הפרשי הצמדה וריבית, ואולם בסכום הקרן הנתבע נפלה טעות, שכן סכום סה"כ הנזקים שנתבעו עמד ע"ס 217, 59 ש"ח (ר' סעיף 7 לתביעה) ולא על סך 077 ,64, כפי שנכתב בתביעה כנראה עקב טעות בחישוב). 2. העובדות המוסכמות הנתבעים הם בעלי המוסך. התובע היה לקוח של המוסך, והיה בעליה של המשאית. ביום 19.2.97 שהתה המשאית במוסך לצורך טיפול במערכת ההילוכים של המשאית והחלפת המצמד. במשך יום ה- 19.2.97 שהתה המשאית במוסך כשעליה מכולה. ביום 19.2.97 הודיע נתבע 2 לתובע, כי המשאית מוכנה ושיבוא לקבלה. בשעות אחר הצהרים, הגיע התובע למוסך, נטל את המשאית, פרק ממנה את המכולה שהיתה עליה, והחזירה למוסך. בלילה שבין ה- 19.2.97 ל- 20.2.97 נגנבה המשאית מן המוסך. המוסך מוקף חומה בגובה של כ- 2 מטר ועליה גדר תיל. בחומה יש שער, עם מנעול ובריח (ר' עדות מסיקה עמ' 23 שלא נסתרה) שננעל ע"י הנתבעים או מי מהם בסיום יום העבודה ב- 19.2.97. במוסך מצוי משרד, שחלונותיו מסורגים, ויש לו דלת ברזל ננעלת על ידי צילינדר. במוסך יש אזעקה. האזעקה אינה מחוברת למוקד או לביתם של הנתבעים. המוסך מצוי באזור תעשיה, בקירבת עסקים שונים ובמרחק של כ- 100 מ' מבית סוהר. (ר' פר' עמ' 4 באמצע). בליל הגנבה נפרצה דלת המשרד של המוסך, ע"י הגנבים. שער המוסך נמצא עקור ממקומו, השער נעקר ע"י המשאית תוך כדי נסיעתה (ר' ת/1, ות/ז). המבטחת שילמה לתובע סך של 033, 332 ש"ח, פיצוי בגין מלוא ערכה של המשאית, עפ"י הפוליסה וזאת במהלך חדש אפריל 1997, בניכוי ההשתתפות העצמית. 3. השאלות שבמחלוקת א. מדוע נשארה המשאית בליל הגנבה במוסך, האם לצורך המשך תיקון למחרת היום, או האם - התיקון הסתיים ביום 19.2.97, והמשאית נשארה רק לחניית לילה במוסך עפ"י בקשת התובע. ובהתאמה - האם אחריותם של הנתבעים למשאית היא אחריות של שומר שכר או אחריות של שומר חינם. ב. האם אחראים הנתבעים לפיצוי התובע בגין שווי המשאית, ועקב כך כלפי המבטחת - בתביעת השיבוב, בהתאם לחוק השומרים תשכ"ז - 1967 (להלן: חוק השומרים), או שמא הם פטורים לאור הוראות חוק השומרים. ג. האם חייבים הנתבעים בפיצוי התובע בגין נזקים עקיפים שנגרמו לו עקב גנבת המשאית, ואם כן - האם הוכחו הנזקים הנטענים. ד. האם יש לייחס לתובע רשלנות תורמת, ואם כן האם יש בכך כדי להביא להקטנת חבותם של הנתבעים, אם תיקבע כזו. להלן אדון בשאלות אלה. 4. החיקוקים הרלבנטיים א. חוק השומרים, תשכ"ז - 1967(להלן: החוק השומרים) קובע בסעיף 1 מהי שמירה, ואת סוגי השומרים כדלקמן: " .1א. שמירת נכס היא החזקתו כדין שלא מכח בעלות. ב. השומר נכס שאין לו בשמירתו טובת הנאה לעצמו, הוא שומר חינם. ג. השומר נכס המקבל תמורה בעד השמירה או שיש לו בשמירתו טובת הנאה אחרת לעצמו, ואינו שואל הוא שומר שכר..." סעיף 2לחוק דן באחריותם של השומרים השונים וקובע בין היתר: " 2(א) שומר חינם אחראי לאובדן הנכס או לנזקו אם נגרמו ברשלנותו. (ב) שומר שכר אחראי לאובדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אובדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו...". סעיף 6(ב) לחוק חוזה קבלנות התשל"ד - 1974 (להלן: חוק חוזה קבלנות) קובע: "אבד או ניזוק הנכס בעודו בידי הקבלן - (1) אחראי הקבלן, לעניין חוק השומרים, התשכ"ז - 1967, כשומר שכר ששמירת הנכס אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו". 5. סיבת שהיית המשאית במוסך, ומהות השמירה של הנתבעים א. גירסת התובע - בכתב התביעה מיום 6.10.97, טען התובע, כי הכניס את המשאית למוסך ביום 19.2.97 לצורך טיפול במערכת ההילוכים של המשאית והחלפת המצמד (ר' ס' 3לכתב התביעה). בלילה - נגנבה המשאית. לאחר שהוגש כתב ההגנה של הנתבעים, בו נטען, כי התיקון הושלם ביום 19.2.97, והתובע נטל את המשאית, פרק ממנה את המכולה ואז החזירה למוסך לשהיית לילה לצרכי חניה, הגיש התובע כתב תשובה. בכתב התשובה טען התובע, כי ביום 19.2.97 לא הושלם התיקון (ר' ס' 1). כמו כן טען כי נתבקש ע"י הנתבעים לפרוק המכולה "כדי שניתן יהיה לבדוק אם אכן הכל תוקן במשאית" (ר' סעיף 1פיסקה 2). עוד טען התובע: "התיקון במשאית לא הושלם הואיל והיתה נזילת אויר בשסתום ליד הגיר" (ס' 1פיסקה 3). ביום 19.5.97, שלשה חדשים לאחר הגנבה, פנה התובע באמצעות ב"כ במכתב דרישה לנתבעים - נ/ 1בנ/ 1. נטען כי המשאית הוכנסה לצורך "טיפול במערכת ההילוכים של המשאית והחלפת המצמד" (ר' ס' 1לנ/1). כמו כן נאמר בנ/1: "ב- 20.2.97 בשעות הלילה נגנבה המשאית מחצר המוסך שלכם וזאת לאחר תיקונה" (ר' ס' 1לנ/1) הדגשה שלי - מ.נ.). בתצהירו, שהוגש חלף עדות ראשית, במאי 98, חוזר התובע וטוען, כי הכניס את המשאית למוסך לצורך טיפול במערכת ההילוכים והחלפת מצמד. ולראשונה - מוסיף התובע מטרה נוספת "ובדיקה והכנת המשאית לצורך טסט אותה הייתי צריך לעשות כעבור יום יומיים" (ר' ס' 4). בתצהירו מספר התובע, עובדה חדשה נוספת - בבחינת מודה במקצת, כי נתבע 1 התקשר אליו ביום ה- 19.2.97 וביקש שיבוא לקחת המשאית (ר' ס' 5 לתצהיר). משמע - הנתבע 1 הודיע לתובע על סיום הטיפול. לטענתו, בניגוד לגירסה בכתב התשובה: "כשהגעתי למוסך, שאלתי אותם האם תוקן שסתום מרכזי בין שני הסרנים האחוריים שמחלק אויר לבלמים. הוא אמר לי, כי הדבר לא תוקן הואיל והארגז המתחלף של המשאית מקשה לעשות זאת ולכן ביקש לפרוק מעל המשאית את הארגז המתחלף" (ס' 5פיסקה 2). בתצהיר הוסיף התובע: "אמרתי לנתבע מס' 1, כי המשאית צריכה לעבור טסט ואני מבקש ממנו לתקן את דליפת האויר מהמערכת ליד הגיר" (ס' 5 פיסקה 4). בחקירתו הנגדית טען התובע, כי היה צריך להעביר את הרכב טסט. "נדמה לי שבאותו יום שהכנסתי את הרכב כבר חלף הטסט שלו. יתכן ונסעתי בלי טסט באותו יום" (פר' עמ' 3 למטה). "נכון שהרכב איחר בטסט ביום או יומיים. נכון שבד"כ אני משלם בזמן ועושה הכל בזמן" (פר' עמ' 4 למעלה). בחקירתו הנגדית אישר התובע, כי לפי רשיון הרכב ת/ג, הרשיון מתחדש בכל שנה לפי תאריך הבעלות וכי "נכון אם כך שלגבי שנת 97 הרשיון היה בתוקף עד .26.1.97 אני לא יודע אם הפועל היוצא מכך הוא שנסעתי ללא רשיון תקף משך כשלשה שבועות לפני הכנסת הרכב למוסך" (פר' עמ' 4 למעלה). ב. גירסת הנתבעים - בת/ז, הודעתו של אורי מסיקה, נתבע 1, במשטרה, הוא אומר: "אני בעל מוסך "אליס" באזור תעשיה צפונית ליד בית הסוהר באשקלון. אתמול בשעה 17.30 לערך נעלנו את המוסך ונעלתי רכב משאית מסוג "וולוו" שמספרה 7213300 ששייכת ללכוח (כך במקור - מ.נ.) בשם סקג'ו יהודה, והמשאית היתה במוסך לצורך תיקון. והיום בשעה 22.30לערך הודיעו לי שהמוסך נפרץ ועלי לבוא למוסך. הגעתי למקום וגילתי שדלת כניסה פרוצה, עקורה מהמקום, ודלת המישרד פרוצה וכן נלכח (כך במקור - מ.נ.) המפתח של המשאית מהמשרד, והמשאית גם נגנבה מהמקום". בחקירתו ע"י חוקר חברת הביטוח - ת/1, מסר מסיקה: "ביום 19.2.97 סיימנו את הטיפול לאחר שיהודה רכש חלקים חדשים, עקב טעות במשלוח החלק שהזמנו לרכב זה. יהודה עצמו הגיע למוסך ברכבו הפרטי ביום 19.2.97 ולקח את המשאית. בשלב זה אני הייתי בשלבי סגירה של המוסך. לאחר מספר דקות יהודה חזר עם המשאית, אך ללא המכולה שהיתה עליה. יהודה החנה את הרכב עם פנים כלפי פנים המוסך, לקח את רכבו הפרטי ועזב את המקום. יהודה לא אמר לי שהוא חוזר לכאן, אני הנחתי שהוא משאיר כאן את הרכב כיוון שלא היה איתו נהג נוסף שיקח את רכבו הפרטי". בהמשך חקירתו, בתשובה לשאלות אמר מסיקה: "כשיהודה חזר למוסך עם המשאית ללא המכולה, אמרתי לו שישאיר את המפתח במשרד ולא ראיתי אם הוא תלה את המפתח או השאיר אותו על השולחן. יהודה היה אמור לבוא ביום למחרת, לקחת את הרכב. לא סיכמתי איתו שעה. לא הייתי אמור לעשות שום תיקון נוסף ברכב, כיוון שסיימנו את התיקון". בכתב ההגנה טענו הנתבעים: 4. "הנתבעים יטענו, כי התובע מסר לתיקון משאית, כשעליה מכולה (להלן: "הרכב") לתיקון ביום .18.2.97 לאחר השלמת התיקון ביום 19.2.97 בא התובע למוסך ברכבו הפרטי, לאחר שקיבל הודעה מן הנתבעים, כי הרכב מוכן, ונטל את הרכב מן המוסך. 5. מאוחר יותר באותו יום (דהיינו ביום 19.2.97) חזר התובע למוסך וביקש להשאיר את הרכב, ממנו נפרקה המכולה, במוסך למשך הלילה, מפני שאין לו נהג שיקח את הרכב. הנתבע 1הסכים לכך ואמר לתובע כי עליו לנעול את המשאית ולהפעיל את כל ההגנות...". בתצהירו מסר מסיקה כי המשאית נמסרה לתיקון ביום 18.2.97, כשעליה מכולה, לצורך תיקון המצמדים (ס' 3). ביום 19.2.97 לקח התובע את המשאית מן המוסך, ולאחר 15 דקות חזר וביקש להשאיר המשאית שהמכולה נפרקה ממנה, במוסך, שכן אין לו נהג שיקח המשאית (ס' 5), ומסיקה הסכים (ס' 6). בחקירתו העיד מסיקה, כי כשהתובע הביא המשאית למוסך "הוא אמר לי שהמצמדים לא טובים. אמרתי לו שצריך לפרק את הקלאץ' ואת הגיר". (פר' עמ' 19למטה). מסיקה העיד כי ביום 19.2.97שכנע אותו התובע לאפשר לו להחנות המשאית במוסך "כי הוא לא יכול לקחת שתי מכוניות" (פר' עמ' 22 באמצע), וכי הוא נעתר לבקשה (ר' שם). לשאלה מדוע הוריד התובע את המכולה מהמשאית, לפני החנייתה לחניית הלילה במוסך השיב מסיקה: "לא יודע. המכולה לא שלו" (פר' עמ' 26) ובהמשך העיד: "לא נכון שנשארה במשאית בעיה שלא ניתן היה לטפל בה ללא הסרת המכולה. יש אפשרות לעשות כל תיקון כשהמכולה מחוברת" (פר' עמ' 26 למטה). בוסקילה בתצהירו חזר על עדותו של מסיקה, ומסר עוד כי ביום 19.2.97 הודיע לתובע שהרכב מוכן (הנתבע צירף לתצהירו את נ/ 5 פירוט שיחות המעיד על ביצוע השיחה). מטעם הנתבעים העידה גם גב' ימין שעבדה כפקידה במוסך. בתצהירה העידה כי ביום 19.2.97הודיעה לתובע שהמשאית מוכנה ושיבוא לקחת אותה. עד נוסף מטעם הנתבעים היה מר עזרא מכבי מכונאי במוסך. עפ"י תצהירו, ביום 19.2.97 לאחר שהרכיב את מערכת המצמדים ותיבת ההילוכים, בדק שהכל תקין והודיע לבוסקילה שהכל תקין. בחקירתו מסר מכבי "סיימתי את העבודה על המשאית בערך ב-16.00 15.30" (פר' עמ' 12 למטה). העד אישר בחקירתו כי "נכון שעל המשאית היתה מכולה". (ר' פר' עמ' 12 למטה). עוד העיד בחקירה הנגדית: "אני יודע איך מעמיסים ופורקים מכולה כזאת. יש משאבה שמורכבת לגיר וצריך להפעיל אותה עם כפתור מתוך האוטו ויש סטיקים שמפעילים מעלים ומורידים אותו. נכון שהעמסת המכולה קשורה לגיר ולמצמד. אם הגיר והמצמד לא תקינים אי אפשר להעמיס ולפרוק את המכולה" (פר' עמ' 13 למעלה). ג. לאחר ששקלתי את העדויות שהובאו לעיל ואשר עניינן, סיבת השארתה של המשאית במוסך, בלילה בו נגנבה מן המוסך, אני מעדיפה את גירסת הנתבעים על פני זו של התובע, וזאת למרות שבשתי הגירסאות יש שינויים מגירסה לגירסה כשלעצמה, ואי התאמות שונות, ואלה טעמי: בעניין סיום התיקון במשאית, היתה גירסתם של הנתבעים, עקבית בכל הגירסאות השונות שנמסרו, למעט, לכאורה, בגירסה הראשונית שנמסרה במשטרה. ב"כ התובעים טוענים, כי הגירסה הראשונית היא החשובה והקובעת ושם אמר מסיקה "והמשאית היתה במוסך לצורך תיקון". אני סבורה כי בעניין זה יש להבין את האמור באופן שהמשאית עברה תיקון במוסך, והיא היתה בו לצורך תיקון, אך לאו דווקא היה הדבר כך גם בעת הגנבה. מאחר ומדובר בגירסה שנמסרה בליל הארוע, ע"י הנתבע, בנוסח דברים יומיומי, אפשר להבין את האמור כפי שהבאתי לעיל. גירסת הנתבעים בעניין זה היתה מהימנה עלי, ובאופן יחסי לגירסת התובע היתה עקבית ומשכנעת. דוקא התובע הוא זה שגירסתו בעניין מטרת השארת המשאית במוסך מעוררת תמיהות ושאלות. ביום 19.5.97, שלשה חדשים לאחר הגנבה, פנה ב"כ התובע במכתב דרישה לנתבעים, בקשר לתביעה שבנדון ועובר להגשתה, ושם כתב "ב- 20.2.97 בשעות הלילה נגנבה המשאית מחצר המוסך שלכם וזאת לאחר תיקונה". אין לי ספק, כי אלה דברים שנמסרו מפורשות ע"י התובע לבא כוחו, שהרי - השארת משאית במוסך לאחר תיקונה אינה דבר רגיל. אם הדבר לא היה נאמר לו במפורשות לא היתה כל סיבה שיוסיף תוספת זו. הדבר כנראה נאמר מפורשות לב"כ התובע, והוא ציין עובדה זו במכתבו באופן מכוון ומודע. זוהי גירסתו הראשונית והאוטנטית של התובע, שנמסרה מפורשות לב"כ ועל כן אני סבורה, כי זוהי הגירסה האמיתית והיא מתאימה לגירסת הנתבעים. בכתב התביעה, טען התובע סתמית, כי ב- 19.2.97 הכניס המשאית למוסך לצורך טיפול במערכת ההילוכים והחלפת מצמד, וכי בלילה נגנבה המשאית. בכתב התשובה, לאחר שהנתבעים טענו, כי הסתיים הטיפול במשאית, טוען התובע לראשונה, מפורשות, כי התיקון לא הושלם, מאידך גיסא - הוא טוען כי התבקש לפרוק המכולה שהיתה על המשאית כדי שניתן יהיה לבדוק אם הכל תוקן במשאית (ר' ס' 1 לכתב התשובה). בהמשך הוא טוען, כי התיקון לא הושלם הואיל והיתה נזילת אויר בשסתום ליד הגיר, גירסה זו היא בלתי עקבית ומבולבלת. בתצהירו מוסיף התובע, לראשונה, פרט חדש לגבי הטיפול שהיה דרוש במשאית ואשר זכרו לא בא בכתב התביעה או בכתב התשובה, וטוען שמלבד הטיפול בהילוכים ובמצמד נדרש המוסך להכין המשאית לטסט (ס' 5 לתצהיר). טסט - שלטענת התובע היה על המשאית לעבור כעבור "יום או יומיים". כמו כן, משנה התובע את גירסתו באשר לסיבת הסרת המכולה. בעוד שבתצהיר טען שהדבר נדרש כדי שניתן יהיה לבדוק אם הכל תוקן, טוען התובע בתצהיר, כי כשהגיע למוסך שאל אם תוקן השסתום המרכזי בין הסרנים האחוריים, ומסיקה אמר לו שהדבר לא תוקן עקב כך שהארגז של המשאית מקשה לעשות כן, לכן לטענתו פרק אותו, והחזיר המשאית למוסך. בחקירת התובע, הסתבר, כי מועד הטסט, בעת הכנסת המשאית למוסך חלף עבר לו כשלשה שבועות קודם לכן. הזמנת התיקון נספח א' 2לתצהיר הנתבעים תומכת אף היא בגירסת הנתבעים באשר לטיפולים שנדרשו למשאית ואין בה זכר כלשהו לטסט. כמו כן הסתבר מעדותו של מסיקה, שלא נסתרה, כי ניתן לבצע במשאית כל תיקון כשהמכולה מחוברת וכי אין תיקון שמצריך הסרת המכולה (פר' עמ' 26 באמצע). נראה כי "תוספת הטסט" נועדה כל כלה, ליתן הסביר, לטענת התובע, כי המשאית נותרה במוסך לשם תיקונה. מאחר והתיקון הרשום בכרטיס - הושלם, הוסיף התובע את פריט הטסט. ב"כ הנתבעים תוקף את גירסת הנתבעים בעניין הסרת המכולה וטוען, כי זהו מהלך חסר הגיון אלא אם כן היה צורך בהמשך טיפול במשאית לאחר הסרתה. כמו כן הוא טוען, כי טענת הנתבעים, כי התובע נזקק לחנייה במוסך עקב כך שבא עם מכוניתו ולא היה לו נהג נוסף אינה הגיונית, שכן לשם מה יבוא התובע למוסך לקחת את המשאית ללא נהג נוסף. אני סבורה, כי דווקא העד מכבי בחקירתו הנגדית נתן תשובות לקושיות אלו. העד מכבי, שעדותו בעניין זה לא נסתרה, העיד כי אם הגיר והמצמד לא תקינים אי אפשר להעמיס ולפרוק את המכולה (ר' פר' עמ' 13 למעלה). הצדדים תמימי דעים, כי המשאית הוכנסה לתיקון עקב בעיה במצמדים, וכי היה צורך לפרק לשם כך את המצמדים ותיבת ההילוכים. משמע - עם הכנסת המשאית למוסך לתיקון לא ניתן היה להסיר את המכולה עקב בעייה במצמד. עם סיום התיקון ניתן היה ליטול את המכולה. התובע רצה ליטול את המכולה, ולשם כך הגיע למוסך; עקב כך שלא היה עמו נהג נוסף הוא ביקש להשאיר המשאית לחניית לילה במוסך, לאחר שפרק ממנה את המכולה, מסיבותיו שלו. התובע לא נטל המכולה קודם לכן, כי הדבר לא ניתן עקב התקלה. מכל האמור עד כאן אני מעדיפה את גירסת הנתבעים לפיה התיקון במשאית הסתיים, והמשאית נשארה במוסך לחניית לילה. הסתירות ואי ההתאמות בגירסתו של התובע, בעניין זה מהותיות ועל כן אינני מאמינה לו. מסקנתי היא על כן, כי הטיפול במשאית הסתייים. הצדדים הגיעו להסכמה, כי התובע יחנה את המשאית למשך הלילה במוסך הנתבעים. הנתבעים על כן החזיקו במשאית כדין, במוסך בליל הגנבה, שלא מכח בעלות, ועל כן הם בבחינת "שומר", עפ"י חוק השומרים. ד. מאחר שקבעתי שהמשאית הוחזרה למוסך לאחר שהעבודה בה הושלמה, לא חל סעיף 6(ב) לחוק חוזה קבלנות, שכן הנתבעים לא החזיקו נכס במסגרת חוזה הקבלנות, כהגדרות בחוק הנ"ל, אלא עפ"י הסכם מאוחר שעניינו חניה במוסך בלבד. נשאלת השאלה האם הנתבעים הם בבחינת שומר חינם שהוא "שומר נכס שאין לו בשמירתו טובת הנאה לעצמו" או האם הם שומר שכר שהוא "שומר נכס המקבל תמורה בעד השמירה או שיש לו בשמירתו טובת הנאה אחרת לעצמו", כמו כן נשאלת השאלה - אם הם "שומר שכר", האם הם שומר שכר רגיל (לפי סעיף 2(ב) רישא לחוק השומרים) או שמא הם שומר שכר "כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו" (להלן: שומר שכר טפל). אין מחלוקת, כי התובע לא שילם לנתבעים תמורת השמירה. עם זאת, מן העדויות עולה, כי התובע היה לקוח טוב של הנתבעים, שתיקן בעבר משאיתו במוסך. תיקון המשאית הסתיים בסוף יום העבודה, שקדם לליל הגנבה, והתובע כלקוח של הנתבעים, ביקש מהם ככזה, להשאיר את משאיתו במוסך מאחר ולא היה עימו נהג שיטול אותה באותו ערב. יש להניח, כי הסכמת הנתבעים להחניית המשאית במוסך ניתנה עקב היותו של התובע לקוח, שקיבל שירות מן המוסך, ואשר ביקש להותיר משאיתו במוסך, ועקב ציפיה סבירה של הנתבעים, כי גם בעתיד יהיה התובע לקוח שלהם. על כן מתן הרשות להשארת המשאית במוסך, היתה גם לקידום אינטרסים עיסקיים לגיטימיים של הנתבעים. האם בכך, יש כדי להפוך את הנתבעים, למרות שלא קיבלו תמורה בכסף עבור השמירה, לשומר שכר עקב כך שהיתה להם טובת הנאה לעצמם בשמירת הנכס? ש. רנר בסיפרה חוק השומרים תשכ"ז - 1976, פירוש לחוקי החוזים מיסודו של טדסקי מציעה מבחן להכרעה בענייין מעין זה כדלקמן: "האם היה השומר מחזיק בנכס גם אילו נעדרה העיסקה את אלמנט טובת ההנאה. אם התשובה היא בחיוב אזי גם את נתן בעל הנכס לשומר טובת הנאה אין לראות בה כתמורה עבור השמירה. הטעם לכך הוא שאם היה השומר מחזיק בנכס בכל מקרה, אזי אותה טובת הנאה אינה מהווה תמורה להחמרה באחריותו, לעומת זאת אם טובת ההנאה היא תנאי הכרחי בעיסקה, גם אם היא עשויה להיראות טפלה ושולית, די בה כדי להפוך את שומר החינם לשומר שכר" (ר' ש. רנר עמ' 110). המחברת מציעה להשתמש במבחני עזר נוספים, כמו אם העיסקה נעשית על בסיס אישי או מסחרי - (כאשר ההנחה היא כי במקרה השני טובת ההנאה היא תמורה לשמירה), ומצד מי באה היזמה לעיסקה. מסיקה העיד, כי התובע ביקש ממנו להשאיר המשאית, וכי הוא נעתר לו. משמע - החניית כלי רכב במוסך, אף של לקוחות אינה דבר שבשיגרה, והסיבה להסכמת הנתבעים היא היות התובע לקוח, שממנו היו לנתבעים ציפיות לפרנסה בעתיד. יש להניח שלמי שאינו לקוח, לא היו הנתבעים מתירים חניית לילה במוסך, כמו כן אין ספק כי הבסיס להסכמה הנ"ל הוא עיסקי. נראה, כי לפי המבחן שמציעה ש. רנר בצירוף מבחן העזר של בסיס העיסקה, אפשר לראות בנתבעים שומר שכר. בנסיבות המקרה שבפני נראה לי כי שמירת המשאית טפלה למטרה העיקרית של החזקתה, שהיא - המשך מתן שירות ללקוח וקידום עיסקי הנתבעים, ועל כן הנתבעים הם בבחינת שומר שכר טפל. הנתבעים בסיכומיהם מודים, כי הם שומר חינם. אחריותו של שומר חינם ושל שומר שכר טפל הינה בגין רשלנות בלבד (כאשר ההבדל הוא בנטל הראייה בלבד), על כן להלן אבחן האם אובדן המשאית נגרם ברשלנותם של הנתבעים, ואם מסקנתי תהיה בחיוב, כי אז אחראים הנתבעים לאבדן בין אם הם שומר שכר טפל בהתאם למסקנתי הנ"ל, ובין אם הם שומר חינם - עפ"י גירסתם שלהם. 6. אחריות הנתבעים לנזקי התובעים א. האם אובדן המשאית נגרם ברשלנותם של הנתבעים. להלן אבחן תחילה את התנהגות הנתבעים לצורך קביעת מימצאים עובדתיים, ולאחר מכן אבחן מה משמעות מימצאים אלה ואקבע אם אחראים הנתבעים לנזקי התובעים. ב. גירסאות הצדדים גירסת התובע התובע בכתב התשובה לתביעה טען, כי כשהחזיר המשאית למוסך לאחר פריקת המכולה "נעל את המשאית, אשר פעולת הנעילה שלה מפעילה את מערכת האזעקה שבה, ומסר את מפתחות המשאית לנתבע מס' 1" (ר' ס' 2). בתצהירו חזר התובע על גירסה זו (ר' ס' 5). בחקירתו הנגדית העיד התובע "נעלתי את האוטו ומסרתי את המפתחות למסיקה והלכתי" (ר' פר' עמ' 5למטה ועמ' 6 למעלה). גירסת הנתבעים בהודעתו במשטרה בליל האירוע, ת/ז, אמר מסיקה: "אני בעל מוסך אליס... אתמול בשעה 30: 17 לערך נעלנו את המוסך, ונעלתי רכב מסוג וולוו... ששייכת ללקוח בשם סקג'ו יהודה... הגעתי למקום וגילית שדלת הכניסה פרוצה, עקורה מהמקום, ודלת המשרד פרוצה וכן נלכח (כך במקור - מ.נ.) המפתח של המשאית מהמשרד, והמשאית גם נגנבה מהמקום" (ר' שם ש' 4-7) (הדגשות שלי מ.נ.). בחקירתו של מסיקה ע"י חוקר חברת הביטוח - ת/1, מסר מסיקה, כי "דלת המשרד היתה פרוצה והרכב של יהודה סקג'ו לא היה במקום" (ש' 20-22). עוד מסר מסיקה, "מערכת האזעקה במוסך חובלה, כבלים נקרעו. מערכת זו אינה מחוברת למוקד כלשהו. אין לנו דרישה כזו מחברת הביטוח" (ש' 5-8). לעניין מפתחות המשאית מסר מסיקה: "כשיהודה חזר למוסך עם המשאית ללא מכולה, אמרתי לו שישאיר את המפתח במשרד ולא ראיתי אם הוא תלה את המפתח או השאיר אותו על השולחן" (ש' 12-16). גם בוסקילה מסר הודעה לחברת הביטוח, שהוגשה וסומנה נ/ 3 כדלקמן: "שער המוסך נפגע קשות ונעקר ממקומו לגמרי. כבלי המערכת האזעקה נותקו ממקומם וקופסאות האזעקה - צופרים ניתלשו מהמקום. דלת המשרד היתה פרוצה על ידי מכשיר קהה ומפתחות המשאית נגנבו ממנו. אינני יודע היכן היו מפתחות המשאית אם על המתלה או בשולחן המשרד. אני לא נועל את מפתחות הרכבים בשום מקום. במוסך היה רק הרכב של יהודה לכן ניתן היה למצוא את המפתחות בקלות... מערכת האזעקה שלנו מתריעה רק במקום ואינה מחוברת למוקד או לחייגן הביתה" (שם ש' 3-23) (הדגשות שלי מ.נ). בתצהיר העדות הראשית אומר מסיקה, כי הסכים שהתובע ישאיר המשאית במוסך "ואמרתי לסקג'ו, כי עליו לנעול את המשאית ולהפעיל את האזעקה ואת אמצעי המיגון לרכב המצויים בו וכן להשאיר את המפתח במשרד... ואולם לא ידוע לי אם אמנם נעל סקג'ו את הרכב וכן לא ידוע לי מה עשה סקג'ו עם מפתחות הרכב" (ר' ס' 6 לתצהיר). בתצהירו, מוסיף מסיקה עובדה שלא בא זיכרה עד כה: "מצברי הרכב נמצאים בקופסה נפרד מן המנוע בצד הרכב. באותו יום מצאנו את מכסה קופסת המצברים של הרכב, זרוק על הריצפה במקום בו חנה הרכב בלילה" (ר' ס' 10 לתצהיר). עובדה זו לא צויינה ע"י מסיקה או בוסקילה בהודעותיהם, למרות התיאור המפורט שניתן ע"י שניהם באשר לנזקים שנגרמו למוסך ולחלקיו, ולדברים שונים שנעקרו ונתלשו. בחקירתו הנגדית בבית המשפט, טען מסיקה לראשונה, כי במוסך יש מקלט מבטון מזויין שבו "שומרים את המפתחות" (ר' עמ' 20למטה). מסיקה מאשר כי שמירת המפתחות במקלט זהו נוהל, וכי גם בוסקילה יודע על נוהל זה. לשאלת ב"כ התובע "חיים אמר לחוקר "מפתחות רכבים נמצאים במשרד על מתלה ליד החלון" השיב מסיקה "החוקר לא שאל אותו מה קורה בלילה. ביום תולים על המתלה בלילה שמים במקלט". לשאלה "למה חיים אמר לחוקר אני לא נועל את מפתחות הרכבים בשום מקום" משיב מסיקה: "תשאלה אותו". ולשאלה: "למה חיים אמר לחוקר במוסך היה רק הרכב של יהודה ולכן היה ניתן למצוא את המפתחות בקלות" משיב מסיקה: "אני לא יכול להסביר את התשובה של חיים" (ר' פר' עמ' 21). בהמשך חקירתו לשאלה "מה יש במקלט של המוסך" השיב מסיקה: "זה מחסן חלקי חילוף ויש שם ציוד יקר ערך. בתוך המקלט יש מגירה בתוך ארון של ברגים שהיא מוסתרת. ורק אני וחיים יודעים איפה היא" (פר' עמ' 24). בהמשך טוען מסיקה: "הסכמתי שישאיר את המשאית, בקשתי ממנו להשאיר את המפתחות במשרד אבל הוא לא עשה זאת" (ר' פר' עמ' 22). ובהמשך העיד: "יכול להיות שהתובע עשה מה שבקשתי שהשאיר את המפתחות במשרד או במתלה, ויכול להיות שלא. שאני נכנס למשרד שלי, המשרד שלי בד"כ חשוך, אני צריך לכבות את האור והשולחן כשהמפתחות נמצאים עליו, אם הייתי רואה אותם פה הייתי שם אותם במחסן או במקלט אבל היות ולא ראיתי אותם על השולחן, אולי לתומי חשבתי שהכנסתי אותם למקלט" (פר' עמ' 25). ובהמשך: "לפני שכיביתי את האור נכנסתי למשרד, וכשיצאתי כיביתי. לפני שכיביתי את האור העפתי מבט על השולחן ולא ראיתי את המפתחות. ש: אבל אתה אמרת, שאמרת לו לשים או על השולחן או על המתלה. איך לא בדקת במתלה? ת. מאיפה הלקוח יודע שיש מתלה? אני לא אמרתי לך שיש מתלה. אני ביקשתי ממנו לשים במשרד. אני לא ראיתי במתלה" (פר' עמ' 25), ועוד: "אני לא יודע אם שם במגירה, איך הוא יכול להכנס למשרד ולשים במגירה, שאני מבקש לשים על השולחן" (פר' עמ' 25). בוסקילה בחקירתו הנגדית העיד: "נכון שרק המשאית נגנבה מהמוסך, לא גנבו עוד משהו... נכון שראיתי גם את דלת המשרד פרוצה, במשרד יש מכשירי קשר, טלפונים, אבל אלה לא נגנבו, מאומה לא נגנב. הכל היה כרגיל" (פר' עמ' 5 ש' 6-9). בחקירתו על נ/3, הודעתו בפני חוקר הביטוח, טען בוסקילה, כי לא אמר שמפתחות המשאית נגנבו מהמשרד, כי לא ידע על המפתחות (פר' עמ' 5 ש' 25-26). כשהופנה בוסקילה לש' 8בעמ' 27של נ/ 3שם נאמר שאינו נועל את מפתחות הרכבים בשום מקום, אמר: "ביום אני לא נועל את המפתחות של הרכבים, בלילה אני נועל אותם... אני נועל אותם במקלט. לא אמרתי את זה כי לא שאלו איפה אנו שמים את המפתחות" (פר' עמ' 6ש' 4-6). בחקירתו אישר בוסקילה, כי כל האמור בעמ' 25 לנ/3, למעט שורות 13- 14 (פר' עמ' 7), שם נאמר כי לא היה ביטוח למוסך בגין פריצה וגנבה - הוא נכון. בוסקילה אישר כי כל האמור בעמ' 26לנ/ 3- נכון (פר' עמ' 7-8). לגבי עמ' 27 של נ/ 3 טען בוסקילה "יכול להיות שהחוקר משקר בכך שהוא כתב על המשך הסעיף "ומפתחות המשאית נגנבו ממנו" (פר' עמ' 8ש' 10-11). לגבי שורה 7, שם נאמר שהוא לא יודע אם המפתחות היו על המתלה או השולחן, אומר בוסקילה: "אני לא יודע אם אמרתי את זה". לגבי ש' 8- 9- שם נאמר שאינו נועל המפתחות בשום מקום, אומר בוסקילה "לא זכור לי שאמרתי דבר כזה" (פר' עמ' 8 ש' 22). את שאר האמור בעמ' זה אישר בוסקילה. לעניין המתלה של המפתחות המצוי במשרד העיד בוסקילה: "נכון שיש מתלה במשרד למפתחות והוא נמצא בקירבת החלון. לא נכון שאפשר להשחיל יד דרך החלון ולהגיע למתלה כי החלון מסורג. לא נכון שדרך החלון מבחוץ אפשר לראות את המתלה. לא ניתן לראות את המתלה גם כשנכנסים למשרד, היות והמתלה נמצא בין הארון לקיר. הוא מוסתר..." (פר' עמ' 9 ש' 19-23). מכבי, בעדותו לגבי מפתחותיהם של כלי הרכב המופקדים לתיקון במוסך, מסר: "נכון שהמפתחות בד"כ מאוחסנים או על מתלה במשרד או במגירה אצל הפקידה" (פר' עמ' 14למטה), וכן "אני לא תמיד לוקח את המפתחות מהמשרד מהמתלה או מהמגירה, אבל לפעמים כן" (עמ' 14 למטה). ובהמשך: "כשאני ממשיך טיפול ברכב מיום קודם אני לוקח את המפתחות, במידה ואני זקוק להם מהמשרד, או שאני מבקש מחיים או אורי. כשאני מוצא את המפתחות של הרכבים שנשארו זה או במגירה או במתלה" (פר' עמ' 15 למטה). לגבי המתלה העיד מכבי "המתלה נמצא מימין לדלת המשרד. יש וילון על חלון. המתלה רחוק מהחלון 30 ס"מ. יש חלון זכוכית וסורגים. המרחק בין סורג לסורג זה כ- 5 ס"מ. אפשר להכניס יד בין הסורגים אם החלון פתוח... גובה החלון בערך מטר וחצי מהקרקע". (פר' עמ' 15 למטה ועמ' 16 למעלה). מכבי העיד עוד: "לא יודע אם יש כספת במשרד" (עמ' 16 למעלה) וכי "לא ידוע לי שהנתבעים או מי מהם לוקחים מפתחות של משאיות שנשארות הביתה. גם לא ידוע לי איפה הם מאחסנים מפתחות כאלה למשך הלילה" (פר' עמ' 16 למטה). עד כאן העדויות הרלבנטיות לעניין מפתחות המשאית. ועתה אתייחס לראיות שהובאו באשר לאמצעים בהם ניטלה המשאית מן המוסך. בת/ז בליל האירוע תיאר מסיקה, בשלב שהיה סבור כי יש לו כיסוי ביטוחי לפריצה וגנבה, (ר' עדות מסיקה פר' עמ' 10 ש' 1- 3 וש' 13-17) את הארוע וציין מיזמתו כי מפתח המשאית נלקח מהמשרד והמשאית נגנבה. משמע - המשאית נגנבה בעזרת מפתחותיה. בתצהירים טענו בוסקילה ומסיקה טענה חדשה שלא נטענה קודם, לפיה קופסת מצברי הרכב נמצאה זרוקה על הרצפה במקום בו חנתה המשאית. ג. לאחר ששקלתי את כל העדויות שהובאו לעיל, נחה דעתי, כי התובעים הוכיחו במידת ההוכחה הדרושה במשפט האזרחי, כי מפתחות המשאית נמסרו למסיקה, ששם אותם במשרד, או כי הונחו עפ"י הנחייתו במשרד, וכי הללו נשארו במשרד במשך הלילה על השולחן או על המתלה או במגירה, וכי נגנבו ע"י הגנבים מן המשרד. כמו כן נחה דעתי כי מפתחות המשאית שנגנבו מן המשרד שימשו להתנעת המשאית וליציאת המשאית מן המוסך, ואלה טעמי: מעדותו של בוסקילה ברור, כי דלת המשרד נפרצה, וכי למרות שהיו שם חפצים בעלי ערך, כמו מכשיר קשר וטלפונים, דבר לא נגנב. משמע - הפריצה למשרד היתה לשם נטילת המפתחות בלבד. העובדה החדשה שהוספה ע"י מסיקה ובוסקילה בתצהירים, לעניין קופסת המצברים, אינה מהימנה עלי, מאחר ולא עלתה בהודעה במשטרה, או בפני חוקר הביטוח, וזאת למרות שבהודעות אלה פרטו הנתבעים בפרוטרוט את מצב המוסך והדברים שנעקרו בו, והיא נועדה כדי "להרחיק" את גנבת המשאית, מהשימוש במפתחותיה לצורך הגנבה. אני מאמינה כי הגירסאות שמסרו בוסקילה ומסיקה לחוקר הביטוח, לפיה לא נהגו לנעול המפתחות במקום כלשהו וכי המפתחות הושארו במשרד או על המתלה, אכן נרשמו מפיהם. העובדה, שהם אישרו כי החלק הארי של הדברים אכן נאמרו על ידם, מלמדת, לדעתי, כי גם בעניין המפתחות מסרו לחוקר דברים כהוויתם, וכי רק בדיעבד הסתבר להם שהדברים אינם מועילים להם. הטענה כאילו מה שנמסר לחוקר לגבי היות המפתחות על המתלה שבמשרד או במשרד, חל רק לגבי מה שקורה במשך היום, אינה מהימנה עלי. אני מאמינה כי הנתבעים הבינו בעת חקירתם כי השאלות אינן תאורטיות, אלא נוגעות דווקא לנוהל שמירת המפתחות בעת שהמוסך סגור, שכן החקירה היתה לגבי נסיבות הגנבה וזו ארעה בלילה. תשובותיו של בוסקילה לגבי האמור בעמ' 27 לנ/3, ("יכול להיות שהחוקר משקר בכך שהוא כתב על המשך הסעיף "ומפתחות המשאית נגנבו ממנו" ולגבי היות המפתחות על המתלה או השולחן" אני לא יודע אם אמרתי את זה", ולגבי אי נעילת המפתחות בשום מקום "לא זכור לי שאמרתי דבר כזה") נאמרו בקול ענות חלושה, ולא בבטחון הנדרש מאדם שאכן עומד על דעתו, ושידועות לו עובדות אחרות. הגירסה הכבושה של הנתבעים, עד לעדות בחקירה בבית המשפט, בדבר קיומו של המקלט בו הם נוהגים לשמור המפתחות, אינה מהימנה עלי. העובדה שהטענה נטענה לראשונה בחקירה בבית משפט, ולא בהזדמנויות קודמות מלמדת לדעתי על היותה המצאה לקראת המשפט, בהתחשב בחשיבותה הרבה לבירור האחריות בנסיבות העניין שבפני. מעדותו של מכבי עולה, כי היה מוצא מפתחות של כלי רכב שנשארו במוסך, לעיתים, על המתלה או במשרד. מהודעותיהם של מסיקה ובוסקילה, לפני הדיון בבית המשפט, עולה כי האופציה האפשרית היחידה היא שהמפתחות נותרו במשרד או על המתלה במשרד. מעדותו של מסיקה ברור, כי אמר לתובע שלמחרת יש לו עבודה ועליו לפנות המשאית מן המוסך (פר' עמ' 22 למעלה) על כן אני מאמינה כי מסיקה קיבל לידיו המפתחות על מנת להבטיח אפשרות פעילות במוסך למחרת בבקר, עוד קודם להגעת התובע לשם נטילתה של המשאית. מסיקה גם אישר בהודעתו בליל הגנבה, ת/ז, כי הוא נעל את המשאית, על כן ממילא - היו המפתחות בידיו. ד. השאלה הבאה הדורשת הכרעה היא - האם בנסיבות כפי שתוארו לעיל, בהתחשב בטיב השמירה ובנסיבות המקרה, נגרם אובדן המשאית ברשלנותם של הנתבעים. השאלה, מהם גבולות הרשלנות שבחוק השומרים, נידונה בע"א 341/80 הנ"ל, ושם נקבע כדלקמן: "הרשלנות שבחוק השומרים דומה ביסודה לרשלנות שבפקודת הנזיקין מבלי שיהיה דמיון ביניהם לכל פרטיה ודקדוקיה. היחסים שקובע חוק השומרים בין השומר ובעל הנכס מטילים על השומר את החובה כלפיו שלא להתרשל. חובתו של השומר כלפי בעל הנכס נראית לי כחובתו של "בעל משלח יד" כשהוא משתמש במשלח ידו. כשם ש"בעל משלח יד" היה צריך לנקוט ב"מידת זהירות שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט" כך חייב השומר לנקוט באותה מידת זהירות שבה היה נוקט שומר סביר ונבון. חובה זו של בעל משלח יד כלפי האדם המקבל ממנו שירות מקצועי עולה על חובתו של אדם סתם כלפי "רעהו". יתכן שיכול אדם סתם לצאת ידי חובתו כלפי "רעהו" בשב ואל תעשה, כאשר לא הוא ולא ממונו אינם יוצרים סיכון כל שהוא כלפי אחרים... מסתבר שדינו של השומר בדינו של נותן השירות המקצועי, בכך שאין הוא יוצא ידי חובת אחריותו בהמנעות מגרימת נזק, אלא רובצת עליו אחריות שב"קום עשה" ועליו לשמור. רמת אחריותו תלויה בסיווגו לפי חוק השומרים. אפשר לנסח את הדברים בעקבות האמור במאמרו הנ"ל של פרופ' יצחק אנגלרד... כי חובתו של שומר בשכר בעל האחריות המוגברת היא להשיג את התוצאה של שמירת הנכס וחובתו של שומר בחינם או שומר השכר שאחריותו מופחתת לנקוט בכל האמצעים הסבירים להשגת תוצאה זו (כמובן קיים ההבדל שבנטל הראייה כנ"ל)" (ר' שם עמ' 288). (הדגשות שלי מ.נ.). ש. רנר בסיפרה "חוק השומרים תשכ"ז - 1967", שהוזכר לעיל, מסכימה, כי "ניתן להפיק מפקודת הנזיקין את רעיון ההתרשלות שברישא של סעיף 35 לפקודה. דהיינו כי ההתרשלות קיימת כאשר "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמישלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות". בתמצית, התרשלות עניינה סטייה מסטנדרט התנהגות סביר. סטנדרט ההתנהגות הסביר עשוי להיות שונה ממקרה למקרה בהתאם לנסיבותיו. בין נסיבות אלו ניתן לשקול את מקור השמירה חוזי או אחר, ובמקרה של שמירה לא רצונית - את עצמת היסוד הלא רצוני של העיסקה... לאור המגוון הרב של מצבי שמירת החינם שחלקם אף לא רצוניים, נראה לי כי אימוץ סטנדרט מחמיר בכל המצבים אינו רצוי. לעיתים אכן עשוי יסוד ההתרשלות אך לחייב את שומר החינם שלא לתרום באופן אקטיבי להתרחשות הנזק כגון באמצעות הפקרת הנכס, ולעיתים עשוי סטנדרט זה להטיל עליו חובות פעולה מוגברות כגון הצבת שומר בצמוד לנכס. הכל תלוי בנסיבות כל שמירה ושמירה" (ר' עמ' 141-142). בפסיקתו של בית המשפט העליון, אכן נדונו מקרים שונים, של שומרי חינם, והאחריות שנקבעה בהן היתה אכן פונקציה של נסיבות המקרה, או בלשון אחרת - של "דרגת" השומר. בע"א 130/80 ביטון נ. "חלמיש" חב' עירונית לשיקום הדיור. פ"ד לו (2) 706 נידון מקרה של סוחר בצמיגי מכוניות, שאחסן צמיגים ללא רשות הבעלים בחלקת מקרקעין ביפו. המערער נדרש לפנות הצמיגים מן החלקה, ומשלא עשה כן, נעשה הדבר ע"י המשיבה והצמיגים אוחסנו במגרש אחר שבבעלות המדינה. באותו מגרש שולחה בצמיגים אש והם נשרפו. סוחר הצמיגים תבע פיצוי מן המשיבה. ביהמ"ש העליון קבע, כי המשיבה היא בגדר שומר חינם. ביהמ"ש קבע עוד כי לא היתה חובה על המשיבה להציב שמירה מיוחדת על הנכס, כי האמצעים שנקטה המשיבה לא נפלו מאלה שנקט המערער, וכי על כן לא התרשלה המשיבה. בע"א 46/75 מדינת ישראל נ. לבנשטיין ואח' פ"ד ל (1) 716, נדון מקרה שבו שקעה משאית עמוסת סחורה ליד תעלת סואץ במלחמת ההתשה. לאחר זמן חולצה המשאית והועברה למוצב קרוב של צה"ל בהסכמת מפקד המוצב, שהתיר השארת המשאית במוצב אך לא התיר השארת אנשיה לשם שמירה עליה, ואמר ש"יהיה בסדר". בהיעדרם של אנשי המשאית, נגנבה הסחורה. ביהמ"ש קבע, כי האחראי על המוצב הוא בגדר שומר חינם, וכי מפקדי המוצב התרשלו בשמירה במשמעות סעיף 2(א) לחוק השומרים, וזאת בכך שלא נקטו אמצעי שמירה והבטחה או לפחות הזהרה של החיילים. שתי הדוגמאות הנ"ל מלמדות, כי בקביעת דרגתו של סטנדרט ההתנהגות הנדרש משומר חינם מתחשב בית המשפט בגורמים שונים כמו "רצוניות" השמירה, מידת ההתחייבות של השומר, דרגת השמירה בה נוהג המפקיד - בנכס, באמצעי הזהירות שניתן היה לנקוט ומידת קלות נקיטתם וכיוצב'. ה. ומן הכלל לענייננו - התובע, שמשאיתו שהיתה במוסך לצורך תיקון, קיבל הודעה שהתיקון הסתיים, הוא הגיע למוסך, נטל את המשאית, פרק ממנה את המכולה, וחזר למוסך וביקש להשאיר המשאית במוסך לחניית לילה עקב כך שהגיע במכוניתו למוסך ולא היה עמו נהג נוסף, שיסיע את המשאית מהמקום. הנתבעים הסכימו לבקשתו של התובע. עפ"י הודעתו של מסיקה בפני חוקר הביטוח ת/ 1 (עמ' 33ש' 23): "יהודה עשה אצלנו מספר טיפולים ונחשב לקוח טוב שלנו". מעדותו של בוסקילה, שלא נסתרה בענייין זה, עולה, כי המוסך מוקף חומת בטון בגובה 2 מ' ועליה גדר תיל. חצר המוסך ננעלת ע"י שער ברזל בגודל של כ- 8 מ', הנע על מסילה וננעל ע"י בריח ומנעול מסוג רב בריח. משרד המוסך הינו חדר בטון סגור, שחלונותיו מסורגים, ויש לו דלת ברזל ננעלת ע"י צילינדר (ר' תצהירו ס' 2). המוסך ממוגן ע"י מערכת אזעקה שלא היתה מחוברת לחייגן או למוקד. מהראיות שהובאו לעיל, עולה כפי שקבעתי לעיל, כי המשרד נפרץ, המפתחות של המשאית שהיו בו על השולחן או על המתלה, נלקחו, המשאית הותנעה, ובכוחה נעקר השער והגנבים עזבו את שטח המוסך עם המשאית. סעיף 2(ב) סיפא, כמו גם סעיף 2(א) לחוק השומרים, מטילים אחריות על "שומר השכר הטפל" ועל שומר החינם, אם האובדן או הנזק נגרם ברשלנותם, משמע - צריך להיות קשר סיבתי בין האובדן להתרשלות. מאחר וקבעתי, כי הגנבים נטלו את המשאית בעזרת מפתחותיה אותם גנבו מהמשרד, יש אכן קשר סיבתי בין נטילת המפתחות לבין הגנבה. אקדים ואציין, כי אני סבורה כי אין ליחס לנתבעים התרשלות בכך שהאזעקה במוסך לא היתה מחוברת לחייגן או למוקד, בהתחשב במיקומו של המוסך. התובע הוא שביקש להמשיך ולהחנות את רכבו במוסך, קרוב לעזה - כטענת הנתבעים, במקום מבודד. הוא לא בירר עובר להחלטתו להחנות המשאית במקום, מהם אמצעי המיגון של המוסך, ולכן נראה לי, שהתובע מנוע מלטעון טענה כלשהי בעניין זה. השאלה היא האם הנחת המפתחות במשרד, בהתחשב בהגנות שהיו במוסך היא התרשלות - סטיה מסטנדרט התנהגות סביר אם לאו? אם נערוך הקבלה בין עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין לבין הרשלנות בחוק השומרים, אפשר לומר, כי חוק השומרים קובע קיומה של חובת זהירות מושגית, החלה על שומר כלפי מפקיד הנכס. ההכרעה דרושה בענייננו בשאלת קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית, דהיינו - האם יכלו הנתבעים, כאנשים סבירים (כעניין שבעובדה פיזית) לצפות את אפשרות קרות הנזק, והאם כאנשים סבירים (כעניין שמדיניות משפטית) היו צריכים הנתבעים לצפות את אפשרות קרות הנזק (לעניין חובת הזהירות הקונקרטית ר' ע"א 145/80 ועקנין שלמה נ. המועצה האזורית בית שמש פ"ד לז (1) 113בעמ' 126). אם נעמיד מצד אחד את חובת הנתבעים לשמור על המשאית שמירה סבירה, ובצד האחר את האינטרס שלא להטיל על הנתבעים חובות שמירה מוגזמות אשר יהא בהן כדי להרתיע אנשים מליתן יד איש לרעהו בנסיבות דוגמת העניין שבפני, ולמולם את האמצעים הסבירים שהנתבעים יכלו לנקוט בקלות יחסית, אני סבורה, כי קמה חובת זהירות קונקרטית על הנתבעים. הנתבעים יכלו לנקוט אמצעי זהירות סבירים, שאינם כרוכים בהוצאה כלשהי או במאמץ חריג על מנת שהמפתחות לא ימצאו בסמיכות פיסית ובזמינות יחסית - למשאית דבר שבנסיבות העניין שבפני, איפשר בפועל את הגנבה כפי שבוצעה. אמצעים אלה הם למשל נטילת המפתחות עימם הביתה, בתם יום עבודה, או לחילופין הסתרתם במקום סתר כלשהו אף בשטח המוסך, או כל אמצעי אחר שהיה מנתק את זמינות המפתחות למשאית וקירבתם הפיסית והברורה מאליה זה לזה. נראה לי, כי מידת ההנאה של הנתבעים מן השמירה, אם שמירת שכר טפלה או אפילו שמירת חינם (אם יטען הטוען כי הציפיה לפרנסה עתידית אינה טובת הנאה), הסכמת הנתבעים להשארת המשאית במוסך, והקלות היחסית של נקיטת אמצעי זהירות סבירים מחייבות את המסקנה, כי נסיבות המקרה מצביעות על כך שהנתבעים בהתנהגותם סטו מסטנדרט התנהגות סביר והתרשלו בשמירת המשאית. זאת ועוד. מעדותו של מסיקה ברור, כי הוא נהג זלזול בהתייחסות למיקום המפתחות ושמירתם בכלל. בעדותו העיד כי יכול להיות שהמפתחות הושארו במשרד ויכול להיות שלא (פר' עמ' 25) - משמע - הוא לא טרח כלל לבדוק היכן הם. לאחר מכן העיד, כי אולי לתומו חשב שהכניס המפתחות למקלט (עמ' 25), משמע - גם הנתבע סבר, כי סטנדרט התנהגות הולם, הוא הסתרת המפתחות במקום בטוח, אלא שגם אליבא גירסתו זו של הנתבע לעניין המקלט - שלא קיבלתי אותה, הוא התרשל בכך שהסתפק בסברא, ולא טרח לוודא הנחת המפתחות במקום בטוח. ב"כ הנתבעים טען בסיכומיו כי "גנבה מקצועית" עשויה משיקולי מדיניות להיחשב ככח עליון ולא כרשלנות ועל כן אין לחייב הנתבעים ברשלנות. נראה לי, כי דווקא גנבה באמצעות מפתחות המכונית, שהתאפשרה בשל רשלנות הנתבעים, היא לא גנבה מקצועית אלא פשוטה - באמצעות מפתחות. הגנבה הפשוטה התאפשרה עקב כך שהנתבעים לא נקטו אמצעי זהירות סבירים ומספיקים לניתוק פיסי בין המשאית למפתחות והשאירו את המפתחות בהישג יד, בהתחשב במיקומו של המוסך. 7. הפחתת הפיצוי בגין רשלנות תורמת הנתבעים טענו, כי יש לייחס לתובע רשלנות תורמת, בכך שלא הוכיח קיומה של מערכת מיגונים ואזעקה במשאית במועד הגנבה, ובכך שלא הוכיח כי מערכת זו הופעלה עובר לגנבה. הנתבעים בכתב הגנתם טענו, כי מסיקה הורה לתובע לנעול המשאית ולהפעיל ההגנות, אך לא ידוע להם אם בפועל עשה כן התובע. מסיקה מצידו, לטענתם, סגר את המוסך והמשרד, נעל את שער הברזל, והפעיל האזעקה. גירסה זו מנוגדת לגירסתו של מסיקה בהודעתו במשטרה בליל הגנבה, ת/ז שם טען כי הוא נעל את המשאית. התובע טען בכתב התשובה, כי נעל את המשאית והפעיל את מערכת האזעקה שלה. בחקירתו הנגדית העיד התובע, כי במשאית היתה אזעקה, שהופעלה ע"י שלט (פר' עמ' 6 למעלה). עוד טען, שכשהחזיר המשאית למוסך לאחר פריקת המכולה נעל את המשאית ומסר המפתחות למסיקה (פר' עמ' 6 למטה). מכבי העיד, כי מפתחות המשאית, היו שני מפתחות על צרור אחד על טבעת (פר' עמ' 14 למעלה). מסיקה העיד, כי קיבל שני מפתחות מחוברים בטבעת (פר' עמ' 21) וכי הבין לכן שלא היתה אזעקה למשאית. כשנשאל מסיקה, מדוע אם כך אמר בתצהירו שהורה לתובע להפעיל האזעקה, השיב תשובה שאינה לעניין (ר' פר' עמ' 22למעלה). אינני מאמינה למכבי ולנתבע, כי אחרי שלש שנים, הם זוכרים בבירור את צורת צרור המפתחות של התובע. וההתאמה בעדויותיהם בעניין זה, אינה מהימנה עלי. עדות של התובע, כי המשאית היתה נעולה, בין אם הנעילה נעשתה על ידו ובין ע"י מסיקה, מהימנה עלי. עדותו של התובע, כי היתה לו אזעקה ברכב, וכי הפעיל אותה, גם היא מהימנה עלי. עובדות אלה נתמכות בעדותו של מסיקה שהעיד כי אמר לתובע להפעיל ההגנות וכי נעל המשאית. התובע כפי שהודה מסיקה היה לקוח טוב של הנתבעים. יש להניח שאם נקט מסיקה בלשון הפעלת המיגונים לא עשה כן בעלמא, אלא על סמך ידיעתו שיש כאלה במשאית, שהיתה מוכרת לו. לאחר שקבעתי - כי היו מיגונים במשאית וכי הללו הופעלו - דין הטענה כי יש לייחס לתובע רשלנות תורמת - להידחות. מעבר לדרוש אציין עוד זאת. לאחר שקבעתי, כי המשאית נגנבה באמצעות מפתחותיה, שהושארו במשרדי המוסך, קיומה של מערכת מיגון ואזעקה לא היתה בה כדי לשנות או להקשות על הגנבה. זאת להבדיל ממקרה בו היו הגנבים נאלצים לפרוץ לרכב ללא מפתחות ולנטרל את מיגוניה ללא מפתחות. זאת ועוד. כפי שקבעתי לעניין מיגוני המוסך, שהתובע מנוע מלטעון לרשלנות עקב היעדרם, כך משקיבלו הנתבעים את המשאית למשמורתם במצבה, הם מנועים מלטעון להיעדר המיגונים, לגירסתם. 8. הפיצוי המגיע לכלל חברה לביטוח בע"מ המבטחת תבעה כזכור את מלוא ערך המשאית ששולם על ידה, לתובע, בהתאם לפוליסה, בסך 507, 350 ש"ח נכון ליום התביעה, עפ"י זכות התיחלוף העומדת לה עפ"י סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח תשכ"א - 1981. הנתבעים טענו, כי הוכח כי במשאית לא היו המיגונים הדרושים על פי הפוליסה, כמו כן טענו כי לא הוכח כי המיגונים הופעלו עובר לגנבה. על כן התרשל התובע ב-% 100וגרם בעצמו לגנבת הרכב. טענה זו של הנתבעים נטענה בחצי פה - ובצדק. ב"כ הנתבעים ויתר על חקירת הפקידה מחברת הביטוח. על כן, אין מחלוקת, כי הסכום הנתבע אכן שולם ע"י כלל לתובע, כמו כן אין מחלוקת על גובה הסכום. אני סבורה, כי ויתור על חקירת פקידת חברת הביטוח, באשר לבדיקות שערכה המבטחת על מנת לודא קיום תנאי הפוליסה, די בה כדי לדחות את טענת הנתבעים. מעבר לדרוש אוסיף עוד זאת. התביעה שבפני היא תביעת שיבוב. בעניין זה כבר אמר ביהמ"ש העליון את דברו בע"א 7148/94 הכשרת היישוב נ. חברת השמירה בע"מ פ"ד נ (4) עמ' 567, בע"מ עמ' 570: .6סתם החוק ולא פרש תנאים למלוי על - ידי המבטח, לשם העמדת זכות התחלוף, פרט לתשלום על ידו למבוטח. עם זאת מוכנה אני להניח כי לא בתשלום סתם שעוסק הסעיף אלא בתשלום שעל המבטח לבצע לפי הפוליסה, במסגרת היחסים החוזיים בינו לבין המבוטח. לא כך הוא אם ברור שהתשלום בוצע כמתנה או כמחווה או כאקט פרסומי וכיוצא באלה. על כך אמרתי בע.א. 180/80 הנ"ל: "... ברור הוא שבתשלום בלבד על ידי חברת הביטוח, לא סגי. מחד, סביר להניח שחברת ביטוח אינה משלמת למבוטחה, אלא אם כן על פי הפוליסה. מאידך יכול ויתבצע תשלום מתוך מחווה כלפי לקוח, מפני חשש לאבדו או מתוך מטרה פרסומית של יצירת תדמית מסויימת וכיו"ב... לפיכך משבוצע תשלום עולה השאלה עד כמה יש לאפשר למזיק להתגונן נגד חברת הביטוח, בטענות הנוגעות ליחסים שבינה לבין מבוטחה. השופט קמא השיב לכך באמרו: "כאשר קיימת סוגיה הקשורה בפירוש הפוליסה והמבטחת באה לפרשה או להסכים לפרשה לטובת המבוטח מה לו למזיק שאינו חולק על אחריותו לנזק, לנסות להחזיר הגלגל אחורנית ולחפש מפלט בפירוש". בכל הכבוד, מאמצת אני גישה זו". "... ערה אני לכך, שלכאורה קיימת סתירה בין גישה זו ובין חובת חברת הביטוח להוכיח שהתשלום נעשה מכח אחריותה על - פי הפוליסה. ממה נפשך: אם רובצת על חברת הביטחח חובה כאמור, כיצד תאמר שגם אם לא היתה חייבת לשלם זכאית היא לשיבוב? במה דברים אמורים? אם קיימות אפשרויות לפרושים שונים של הפוליסה או של העובדות שבעטיין דורש המבוטח את הפיצוי על פי הפוליסה, חברת הביטוח מעדיפה את הפירוש המזכה את המבוטח בתשלום, לא יורשה המזיק לפשפש בשיקולי חברת הביטוח, לפסלם ולדרוש הכרעה שיפוטית בשאלת חבות חב' הביטוח כלפי מבוטחה, כאלו היתה זו התדיינות בין המבטחת והמבוטח. מששילמה חברת ביטוח למבוטח, על פי פוליסה בת תוקף, תיבדק חובת התשלום מצידה למבוטח - לצורך העמדת זכות השיבוב שלה - על פי מידת סבירות שיקוליה שהניעוה להכיר בחבותה ולבצע את התשלום". 7. הייתי מוסיפה ואומרת, כי התנכרות להסדר סביר בין חברת הביטוח והמבוטח לצורך העמדת זכות למבוטח מכח תחלוף, תרתיע חברות בטוח מלהגיע להסדרים עם מבוטחים ותאלץ אותן להתדיין אתם עד להכרעה שפוטית. זאת ועוד, אם כך ייעשה, יצא חוטא נשכר שהרי אלמלא היה קיים בטוח היה המזיק חייב לפצות את הניזוק על מלוא הנזק. משקיים בטוח והנזוק קבל תגמולי בטוח, ששולמו בהסדר, הרי אם נכביד ידינו על חברת הבטוח שלא תוכל להישפות, יצא המזיק פטור בלא כלום". (ר' בעמ' 570-571). על כן משלא הוכח חוסר סבירות התשלום של המבטחת לתובע - דין טענת הנתבעים להידחות. כמו כן מאחר וקבעתי, כי הוכח להנחת דעתי קיומם של מיגונים במשאית, והפעלתם עובר לגנבה, הרי שהמבטחת בפצותה את התובע, עשתה זאת מכח חבותה על פי הפוליסה. הפיצוי לתובע בגין נזקיו העקיפים התובע עותר לפיצוי כדלקמן: השתתפות עצמית 067, 7 ש"ח; הפסד פרמיה מיום הגנבה ועד תם תקופת הביטוח (31.12.97) 959, 15 ש"ח; רכישת מצמדים חדשים שנמסרו למוסך לצורך התקנתם במשאית 405, 5 ש"ח; תשלום למובילי משנה עבור התקופה שמיום הגנבה ועד 23.4.97 (קבלת כספי (הביטוח) 462, 33 ש"ח; על תביעתו בגין הפסד אגרת רישוי - ויתר התובע. סעיף 5(א) לחוק השומרים קובע: "היה השומר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זכאי בעל הנכס לפיצויים הניתנים בשל הפרת חוזה". על פי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א - 1970 הפיצויים הניתנים בשל הפרת חוזה הם בעד הנזק שנגרם לנפגע עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה או היה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה. נראה לי, כי ההפסדים הנתבעים על ידי התובע, הם אכן נזקים כאלה. השאלה היא האם הוכחו הנזקים הנטענים והאם מוצדק תשלומם לאור הפיצוי שקיבל התובע מחברת הביטוח כלל. להלן אדון בראשי הנזק הנתבעים כסידרם: השתתפות עצמית - להוכחת סכום הניכוי בגין השתתפות עצמית, הגיש התובע את מוצג ת/א. התובע לא נחקר על עניין זה. בסיכומיו לא חלק ב"כ הנתבעים על הפיצוי הנתבע בגין פריט זה. אין ספק, כי ההשתתפות העצמית נגרעה משווי המשאית ועל כן פוצה התובע בגין נזקו הישיר בגין גנבת המשאית, בניכוי סכום זה. על כן אני קובעת כי על הנתבעים לשלם לתובע את סכום ההשתתפות העצמית. הפסד פרמיה - הפוליסה (נספח א' לתביעה של כלל) תקפה מיום 1.1.97 ועד .31.12.97 בת/ב אישרה חברת כלל את סכום הפסד הפרמיה הנתבע. התובע לא נחקר בעניין זה. ב"כ הנתבעים טוען, כי התובע זכאי להשבת סכום זה מן המבטחת - חברת כלל ולא מן התובע. חברת כלל פיצתה את התובע, בגין הפוליסה, שבגינה שולמה הפרמיה, ובשל כך שאותה פרמיה שולמה. משאית התובע היתה מבוטחת עד 31.12.97. אילו הוכיח התובע, כי לאחר שקיבל כספי הביטוח רכש משאית חדשה ונאלץ לבטח אותה בתקופה בה לולא הגנבה היתה משאיתו מבוטחת - הייתי מורה לפצותו בגין הפרמיה הנוספת שנאלץ לשלם ואולם, הוכחה כאמור לא הובאה בפני. התובע פוצה בשווי המשאית, בשל קיומה של הפוליסה שבגינה שולמה הפרמיה, והתובע קיבל תמורה מלאה לכספו. שווי רכישת המצמדים שהותקנו במשאית - הוכח כי המבוטח רכש מצמדים בסך 405, 5 ש"ח, לצורך התקנתם במשאית, במהלך התיקון שבוצע במוסך. במוסך הוחלפו המצמדים הפגומים בחדשים, לפני גנבת המשאית. ב"כ הנתבעים טוען כי אין לפצות התובע בגין המצמדים, כי לאחר הגנבה פוצה התובע ע"י המבטחת בשווי המשאית ביום הגנבה, סכום הכולל מערכות תקינות כולל מערכת מצמדים תקינה. על כן לטענתו, אין התובע זכאי לפיצוי נוסף על המצמדים. טענה זו מקובלת עלי. פסיקת ראש נזק זה לתובע יהווה פיצוי שהוא מעבר להשבת המצב לקדמותו. תשלום למובילי משנה - התובע טען בתצהירו כי הוא מנהל משרד הובלות וכי בין היתר יש לו התחייבויות חוזיות עם לקוחות למתן שירותי הובלה. לטענתו, לאחר גנבת המשאית נאלץ לשכור שירותי הובלה במשאית ממוביל משנה, על מנת לעמוד בהתחייבויותיו. התובע הציג שני שיקים שלטענתו שולמו למובילי משנה כנ"ל. בחקירתו הנגדית התבקש התובע להציג את ההתחייבויות החוזיות שהיו לו בתקופה הרלבנטית, התובע טען כי הן במשרד (פר' עמ' 7, אמצע). מאחר והתובע לא המציא את ההתחייבויות החוזיות הרלבנטיות, שהן בסיס תביעתו בראש נזק זה, לא שוכנעתי במידת ההוכחה הדרושה במשפט האזרחי, כי אכן היו התחייבויות כאלה, וכי קיים קשר כלשהו בין השיקים מוצג ת/ה לבין אותן התחייבויות נטענות, ועל כן אני דוחה תביעתו בעניין זה. התובע בתצהירו, לא חלק על כך, כי מהסכום שיפסק לו יש לנכות את סכום החשבונית שהומצאה לו ע"י הנתבעים בגין תיקון המשאית, ואשר לא נפרעה לידי הנתבעים בסך 170, 1 ש"ח (ר' ס' 12 לתצהיר) (לעניין זכות הקיזוז בין בעל הנכס לשומר ר' ס' 11 לחוק השומרים). טענת ב"כ התובע, בסיכומיו, כי מרשו פטור מתשלום דמי התיקון עקב סעיף 6(ב) לחוק חוזה קבלנות, דינה להידחות. כפי שקבעתי לעיל, חוזה הקבלנות הסתיים. התובע קיבל המשאית לידיו, וכשהחזיר אותה למוסך התגבש הסכם שמירה בין הצדדים, לכן סעיף זה אינו חל בנסיבות ענייננו. סוף דבר אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת, כלל חברה לביטוח בע"מ סך של 507, 350 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 13.1.98 ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן אני מחייבת אותם בהוצאות התובעת ובשכ"ט עו"ד סך 000, 36 ש"ח בצירוף דמי מע"מ כחוק. אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע, סקג'ו יהודה, סך של 897, 6 ש"ח (סכום ההשתתפות העצמית בקיזוז חשבונית התיקון) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 20.2.97 ועד ליום התשלום בפועל. הנתבעים ישלמו לתובע שכ"ט עו"ד בסך 000, 1 ש"ח בצירוף דמי מע"מ כחוק.מוסךמשאיתגניבת רכב