קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות על שריפה שהתפשטה: א. הערעור שבפנינו הוא על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט מר א. רובס) מיום 10.1.12 ב-ת.א. 5147-09-08 לפיו חוייבו המערערים לשלם למשיבים את הסכום של 192,355 ₪ בתוספת הוצאות משפט, וכן שכ"ט בסכום של 34,000 ₪. ב. נסיבות העניין הינן בתמצית אלה: בתאריך 8.7.08 פרצה שריפה במסעדה אשר בחזקתם של המערערים מס' 1 ומס' 3 המצויה בנכס של המערערת מס' 2. הנכס מבוטח כנגד סיכוני צד שלישי ע"י המערערת מס' 4. שריפה זו התפשטה לדירתם של המשיבים ופגעה בה באופן קשה. השריפה, לפי קביעת בית משפט קמא, פרצה בתוך המסעדה והתפשטה למבנה החיצוני שלה והסככה, אשר נבנו ללא היתר כדין וללא אישורים, ומשם לדירת המשיבים. כתוצאה מכך נגרמו נזקים לדירת המגורים של המשיבים כמו גם לתכולת דירתם. שמאי מומחה אשר התמנה מטעמו של בית המשפט העריך את הנזקים הישירים של המשיבים בסכום משוערך, נכון למועד פסק הדין, בסך 167,355 ₪. ג. בית משפט קמא קבע בפסק דינו כי החבות רובצת על המערערים, ועליהם לפצות את המשיבים בגין הנזקים שנגרמו להם. בית משפט קמא קבע, בפסק דינו כי הוכח בפניו, על פי מאזן ההסתברויות, שהשריפה במסעדה פרצה עקב הצתה מכוונת. עוד קבע, כי האש התפשטה לדירת המשיבים עקב שורה של סיבות הן בשל מבנה הקירוי, החומרים מהם הוא עשוי וקרבתו לחלון דירתם של המשיבים, הן בשל המוקד החזק של השריפה בכניסה לבר המשקאות, והן בשל איחסון חומרים דליקים בשטח המבנה המקורה. כל אחד מאלה, לפי קביעת בית משפט קמא תרם לכך שהאש הגיעה בסופו של דבר לדירת המשיבים. עוד ציין בית משפט קמא, שגם אם המוקד הפנימי ליד בר המשקאות תרם להתפשטות השריפה לקומה השנייה, הרי שתרומתו של המוקד החיצוני (ובפרט מערום הכיסאות והשולחנות) אינה פחותה וסביר להניח שאף גדולה יותר. הקירוי החיצוני עשוי היה רצפת עץ ותקרתו קש, שעליה מונח פלסטיק, וזו הייתה קרובה כמטר, לכל היותר, לחלון דירתם של המשיבים בקומה השנייה. בנוסף, במבנה החיצוני המקורה הוערמו שולחנות עץ וכסאות רבים. במצב דברים זה הפך המבנה המקורה ל"מחסן" חומרים דליקים. ד. בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי לא הוכח שההצתה הייתה בגדר סיכון צפוי, ולמעשה המשיבים אף לא העלו טענה זו. בית משפט קמא קבע, כי לא היה בידי המערערים למנוע את ההצתה והיא לא נגרמה עקב התרשלותם, ואולם, אין די בכך כדי לשלול אשם של המערערים, ועליהם להוכיח כי הם נקטו בכל האמצעים למניעת התפשטות השריפה, גם אם מדובר בהצתה. בית משפט קמא ציין כי הואיל והנזק נגרם על ידי אש עובר נטל הראיה למערערים להוכיח שהם לא התרשלו, וזאת על פי סעיף 39 לפקודת הנזיקין, התשכ"ח-1968. ה. בית משפט קמא ציין, כי המערערים כבעלי המסעדה וכמי שמחזיקים בה ומפעילים אותה (דהיינו, המערערים מס' 1, מס' 2, ומס' 3) חייבים בחובת זהירות מושגית כמו גם קונקרטית כלפי המשיבים שהתגוררו בשכנות מעליהם, בין אם הנזק נגרם מחמת מצב סטטי של הנכס, ובין אם הנזק הוא התממשות סיכון עקב פעולה אקטיבית בנכס. אמנם, כך ממשיך וכותב בית משפט קמא, המערערים לא יכלו ולא היה עליהם לצפות כי המסעדה תוצת, אך הם יכלו והיה עליהם לצפות כי במקרה של שריפה במסעדה, עסק הטומן בחובו כשלעצמו סיכוני אש, ייגרם לדירת המשיבים שבקומה השניה נזק ולכן היה על המערערים לנקוט באמצעים סבירים שימנעו נזק זה. בפרט היה על המערערים לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי למנוע התפשטות אש לדירת המשיבים, במקרה של שריפה, תהא סיבת השריפה אשר תהא ולטעמו של בית משפט קמא כָּשְׁלוּ המערערים בעניין זה בכל המישורים (סעיף 19 בפסק הדין). ו. בית משפט קמא קבע, כי המערערים הפעילו במודע בקומה הראשונה של המבנה המיועד למגורים, מסעדה, ללא שינוי ייעוד, ללא רישיון עסק בניגוד להוראות חוקי העזר העירוניים, חוק רישוי עסקים, ותקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי בבניין מסחרי), התשל"ב - 1971, וכמו כן עשו שימוש במבנה המקורה שנבנה ללא היתר בניה, בניגוד להוראות סעיף 145 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965. המערער מס' 1 גם אישר בעדותו, כי לעסק לא היה רישיון וכי הוגש כנגדו כתב אישום בעניין זה. כאשר נשאל האם ביקש את אישור שירותי הכבאות להפעלת העסק כמות שהוא אישר המערער מס' 1 שהוא כלל לא פנה אליהם, וכי מעולם לא קיבל רישיון עסק. ז. מסקנת בית משפט קמא הייתה שהמערערים הפעילו את המסעדה במודע ללא רישיון עסק ומבלי שביררו אצל שירותי הכבאות מה הדרישות הבסיסיות לצורך הפעלת המסעדה במקום, וכן עשו שימוש בקירוי החיצוני, שנבנה ללא היתר, מבלי שנבדקו התנאים שיבטיחו מניעת נזקים, ובפרט נזקי אש לדירת המשיבים המצוייה בקומה השנייה, לא יותר ממטר מעל תקרת המבנה המקורה. המערערים, לפי קביעת בית משפט קמא, הפרו את החובות החקוקות שנזכרו לעיל, ובכך ביצעו עוולה לפי סעיף 63 של פקודת הנזיקין (הפרת חובה חקוקה). עוד קבע בית משפט קמא, כי המערערים לא הוכיחו שנקטו באמצעים כלשהם, שלא לומר אמצעים סבירים, לצורך מניעת התפשטות האש. ח. בית משפט קמא סבר שעל המערערים מוטל הנטל להוכיח מה היו דרישות שירותי הכבאות לנכס מסוג זה, וזאת כחלק בלתי נפרד מנטל הראיה שהועבר אליהם מכוח סעיף 39 לפקודת הנזיקין. ואולם, המערערים לא הביאו מי משירותי הכבאות שיעיד באשר להיתרים ואמצעי המיגון הנדרשים להפעלת המסעדה הספציפית, לרבות השימוש בְּקֵרוּי החיצוני. בית משפט קמא זקף זאת לחובת המערערים. ט. עוד ציין בית משפט קמא, כי מעבר לתנאים המינימליים אשר קבועים בתקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי בבניין מסחרי), התשל"ב - 1971 (שאף בהם לא עמדו המערערים), רשאית רשות הכיבוי להוסיף (לפי תקנה 3) לפי שיקול דעתה אמצעים וציוד כבאות. אין זה מן הנמנע שהיה על המערערים להוסיף על המיגונים המינימליים אמצעים נוספים, כגון מתזים (ספרינקלרים), ובנוסף, מכיוון שמדובר בבניין מגורים, הרי שניתן להחיל עליו את תקנות שירותי כבאות (ציוד כיבוי בבתי מגורים), התשל"ב - 1972, המטילות אף הן התקנת אמצעי מיגון, לרבות התקנת מתזים בבתים מסוג זה העשויים חלקם מעץ. בית משפט קמא ציין, כי מומחה הדליקות מטעם המערערים, מר אלי היינה, לא כפר בכך שהתקנת מתזי מים, למשל, יכולה היתה למנוע את התפשטות השריפה לדירת המשיבים. בנוסף, המערערים גם לא נקטו באמצעים מינימליים אחרים, לרבות טיפול כימי וצביעה של חומרי הבניה, בחומרים מעכבי בעירה. י. בסיכום הדברים, הגיע בית משפט קמא למסקנה, שגם אם המערערים לא צפו את ההצתה היה עליהם לצפות כי במקרה של שריפה במסעדה או בשטח המקורה החיצוני עלולה האש להתפשט לקומה השנייה, בין אם מחמת המבנה המקורה והחומרים מהם הוא עשוי, בין אם בגלל מערום השולחנות והכיסאות, ובין אם מחמת העדר אמצעי מיגון כלשהם. י"א. עוד מעיר בית משפט קמא שלפי האמור בחוות דעת המומחה למערכות אזעקה מטעם המערערים, מר ערן אייזיק, אפילו מערכת גילוי האש שהותקנה בתוך מבנה המסעדה לא פעלה. גם אם לא הייתה לכך השלכה על מניעת השריפה והתפשטותה הרי יש בכך, לדעת בית משפט קמא, כדי להעיד על העדר מוכנות בכל רמה שהיא לאירוע שריפה, ואדישות לתוצאה המסתברת. בית משפט קמא סבר שגם אם הפעולות והמחדלים של המערערים לא היוו גורם יחיד להתפשטות השריפה הרי שהם היוו גורם מרכזי שהביא להתפשטות השריפה ולנזקים שנגרמו לדירת המשיבים. לפיכך חייב בית משפט קמא את המערערים לפצות את המשיבים על נזקיהם בסך של 167,355 ₪ ובצירוף פיצוי של 25,000 ₪ בגין עגמת נפש. י"ב. המערערים ממאנים להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא וסבורים, כי בית משפט קמא שגה במסקנה שאליה הגיע. לטעמם, הטעות גלויה על פני הפסק. לדעתם, משקבע בית משפט קמא בפסק דינו שההצתה לא הייתה בגדר סיכון צפוי, וכי לא היה בידי המערערים למנוע את ההצתה, וזו לא נגרמה עקב התרשלותם, לא ניתן היה להטיל עליהם חבות כלשהי. המערערים מסתמכים לביסוס טענתם זו, בין היתר, על ע"א 4473/93 יער זאב בע"מ ואח' נ' הסנה, פ"ד נ(1) 866 (להלן: "הלכת זאב יער"), ולרבות פסקי דין נוספים, ומדגישים את אשר נקבע בהלכה זו, דהיינו, כי במקרה של הצתה על הנתבע להוכיח או שההצתה לא היתה סיכון צפוי, או שהנתבע נקט באמצעים למניעת ההצתה, ככל שזו הייתה בגדר סיכון צפוי. טענת המערערים בענייננו היא שהם לא צפו, ולא יכולים היו לצפות את מעשה ההצתה, והמשיבים אף לא העלו טענה מעין זו. מכאן, אליבא דהמערערים, הם עמדו בתנאי הראשון, דהיינו, ההצתה לא הייתה בגדר סיכון צפוי (כפי שקבע בית משפט קמא), ומכאן כי נותק הקשר הסיבתי, ולכן, לטעמם, היה על בית משפט קמא לדחות את התביעה. י"ג. לדעת המערערים שגה בית משפט קמא משהגיע למסקנה, כי חרף הקביעה העובדתית אליה הגיע, החליט שעל המערערים להוכיח כי הם נקטו בכל האמצעים למניעת התפשטות השריפה, הגם שמדובר בהצתה, וכל זאת לטעמם של המערערים בניגוד להלכה המשפטית הפסוקה. קביעה כזו משמעותה, לדעת המערערים, שאין נפקות לסיבת השריפה, וכי בכל מקרה על הנתבע להוכיח העדר התרשלות, בעוד שלפי ההלכה הפסוקה מעשה הצתה מנתק את הקשר הסיבתי. המערערים סבורים, כי נוכח קביעת בית משפט קמא שמדובר בהצתה, אשר לא ניתן היה לצפותה, הנטל כלל איננו מוטל על כתפיהם. לטענת המערערים, על בית משפט קמא היה לבחון האם נטען על ידי המשיבים, וגם הוכח, כי המערערים התרשלו פוזיטיבית בנקיטת אמצעים למניעת התפשטות האש, שהיא תוצאה של הצתה, וכן כי לו ננקט אמצעי כזה או אחר היה הדבר מונע את הנזק. המערערים טוענים, כי אין חולק שלא נטען, וממילא לא הוכח, שהם התרשלו. גם לא הוכח הקשר הסיבתי, ודי בכך כדי להביא לדחיית התביעה. י"ד. לטעמם של המערערים הדרישה שעליהם לעמוד בשני התנאים במצטבר משוללת היגיון וסבירות ומנוגדת להלכה. לטענתם, במקרה של הצתה מכוונת אין מקום להטיל אחריות אלא אם המדובר בסיכון צפוי, או במקרה שתפקידו של הנתבע למנוע מעשה הצתה. רק אם מוכח כי מדובר בסיכון צפוי כי אז יידרש בית המשפט לשאלה האם ננקטו אמצעים למניעת מעשה ההצתה. עוד טוענים המערערים, שגם אם חלה עליהם חובת ציפיות, הרי זו איננה חלה על מעשי הצתה מכוונים, כפי שקרה במקרה שבפנינו. נטען גם, כי שגה בית משפט קמא משקבע שהמערערים הפרו חובות חקוקות וביצעו עוולה לפי סעיף 63 של פקודת הנזיקין (הפרת חובה חקוקה) בכך שפעלו ללא רישיון להפעלת המסעדה, תוך הפרת חוקי העזר, לרבות שימוש במבנה מקורה שנבנה ללא היתר. ט"ו. עמדת המשיבים היא שאין מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא והם סומכים את ידיהם על פסק הדין. ט"ז. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 11.9.12 חזר ב"כ המערערים על טענותיו והפנה אותנו לפסיקה רלוונטית. בתום הדיון קבענו שלא ראינו צורך לבקש את תשובת ב"כ המשיבים. י"ז. מסקנתנו, לאחר שעיינו בתיקו של בית משפט קמא, ובטיעוניהם של ב"כ הצדדים, כעולה מעיקרי הטיעון שהוגשו בפנינו לרבות תיקי המוצגים שהוגשו, וטענותיו של ב"כ המערערים כפי שצוינו בשעת הדיון בפנינו, היא שדין הערעור להידחות. י"ח. ככל שמדובר בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, ברי שאין מקום להתערב בקביעות אלה שהרי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות שנעשו על ידי הערכאה הדיונית לה היתה ההזדמנות להתרשם באופן בלתי אמצעי מן העדים שהופיעו בפניה, ואין המקרה שבפנינו בגדר חריג לכלל. י"ט. ב"כ המערערים טען והדגיש, הן בטיעונים שבכתב והן בטיעון בעל-פה שבפנינו, כי הואיל ומדובר במעשה הצתה לא היה מקום לכך שבית משפט קמא יחיל בענייננו את סעיף 39 לפקודת הנזיקין המעביר את נטל הראיה אל הנתבע, וכתוצאה מכך על הנתבע להוכיח כי לא התרשל. כ'. מעיון בהלכת זאב יער עולה שהשאלה האם יש תחולה להוראת סעיף 39 של פקודת הנזיקין במקרה של הצתה - לא הוכרעה. אנו מפנים לדבריו של כב' השופט (בדימוס) ת. אור, שם, בעמ' 870 סיפא: "נראה, שאין ללמוד מלשון ההן במובאה זו על לשון הלאו; קרי, עצם העובדה, שבפסק דין בן שחר זרעים [2] הפעילו את החזקה שבסעיף 39 לפקודה לאור ממצא שלילי של הצתה, אינה מלמדת כי בכל מקרה שיש ממצא חיובי של הצתה לא תופעל חזקת הרשלנות שבסעיף 39 לפקודה". בהמשך פסק הדין שבהלכת זאב יער, שם, בעמ' 874, כותב כב' השופט (בדימוס) י. טירקל: "אולם, לדעתי, יש מקום להרהר אם אין בהוכחת מעשה פלילי של הצתה כדי למנוע את העברת נטל הראיה שלא היתה התרשלות על מחזיק העסק שממנו יצאה האש, לפי סעיף 39 לפקודה. במילים אחרות, במקרה כזה יהיה על הניזוק להוכיח בדרך הרגילה את התרשלותו של המחזיק" כ"א. במקרה שבפנינו איננו נדרשים להכריע בשאלת תחולת סעיף 39 לפקודת הנזיקין על מקרה של הצתה, וזאת בהיותנו מוכנים להניח לטובת המערערים, לצורך העניין נשוא הדיון שבפנינו, בלבד, כי אין תחולה להוראת סעיף 39 לפקודת הנזיקין, בנסיבות המקרה שבפנינו, שכן מסקנתנו היא כי גם אם נטל הראיה מוטל על המשיבים הרי עמדו הם בנטל להוכיח כי המערערים התרשלו. כ"ב. נדגיש, כי התרשלותם של המערערים מתמקדת בכל הנוגע להתפשטות האש לעבר דירת המגורים של המשיבים, להבדיל מאחריותם לפרוץ השריפה. נוסיף, שבעניין זאב יער, עליו נסמכים המערערים, בית המשפט המחוזי הבחין בין התרשלות המערערת (שם) בנוגע להתפשטות האש, לבין התרשלותה בנוגע להיווצרות מקור האש, וקבע כי לגבי התפשטות האש לא הייתה כל התרשלות מצד המערערת (שם, בעמ' 870), וכי אחריותה של המערערת (בעניין זאב יער) מצטמצמת לעניין מקור האש, והעובדה שמדובר בהצתה מכוונת אינה שוללת אפשרות של התרשלות מצד הבעלים או המחזיק במקרקעין שהוצתו. קביעתו זו של בית המשפט המחוזי בוטלה על ידי בית המשפט העליון בפסק הדין הנ"ל. לעומת זאת, בענייננו קבע בית משפט קמא, ואף אנו סבורים כך, שהמערערים התרשלו בכל הנוגע להתפשטות האש. כ"ג. התרשלותם של המערערים ברורה היא ומתבטאת, כעולה מפסק דינו של בית משפט קמא, בכך שהמערערים הפעילו, במודע, בקומה הראשונה של מבנה המיועד למגורים מסעדה (ללא שינוי ייעוד), ללא רישיון עסק, בניגוד להוראות חוקי העזר העירוניים, חוק רישוי עסקים, ותקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי בבניין מסחרי), התשל"ב - 1971 (פיסקה 21 בפסק הדין של בית משפט קמא). כ"ד. עוד ובנוסף מציין בית משפט קמא, שהמערערים עשו שימוש במבנה המקורה החיצוני, שנבנה ללא היתר בניה, בניגוד להוראות סעיף 145 של חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, והמערער מס' 1 אישר בחקירתו הנגדית שלעסק לא היה רישיון, ואף הוגש כנגדו כתב אישום בעניין זה. המערער מס' 1, גם אישר בתשובה לשאלת בית משפט קמא, שהוא כלל לא פנה לשירותי הכבאות לצורך קבלת אישור להפעלת העסק, ולא בירר אצל שירותי הכבאות מה הן הדרישות הבסיסיות לצורך הפעלת המסעדה במקום. כמו כן אישר המערער מס' 1, כי הוא ידע שלא יקבל רישיון עסק נוכח הבניה הבלתי חוקית. המערערים עשו שימוש בקירוי החיצוני שנבנה ללא היתר, ומבלי שבדקו את התנאים שיבטיחו מניעת נזקים, ובפרט נזקי אש לדירת המערערים שבקומה השנייה, כמטר מעל תקרת המבנה המקורה (סעיף 21 של פסק הדין). כ"ה. לנוכח כל האמור לעיל עד כה שוכנענו, כי צדק בית משפט קמא בקביעתו כי המערערים התרשלו. כ"ו. נוסיף, כי בצדק הסיק בית משפט קמא שהמערערים ביצעו כלפי המשיבים, להם חבו חובת זהירות מושגית וקונקרטית בהיותם מתגוררים בשכנות מעליהם, בנוסף לעוולת הרשלנות עליה כבר עמדנו, גם עוולה של הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 של פקודת הנזיקין, משהפרו את החובות החקוקות אשר חלו עליהם, חובות שנועדו, בין היתר, לטובתם ולהגנתם של בעלי המבנים המצויים בשכנותם, דהיינו: חוק התכנון והבניה, חוקי העזר העירוניים, חוק רישוי עסקים, ותקנות שירותי הכבאות. כפי שקבע בית משפט קמא (סעיף 22 של פסק הדין) מטרת חוק רישוי עסקים והתקנות שעל פיו נועדו למנוע סכנות לשלום הציבור ולדאוג לבטיחות הנמצאים במקום העסק או בסביבתו. מטרת תקנות שירותי הכבאות היא להבטיח את ביטחונם של אנשים הנמצאים בקרבת המבנה ורכושם. לפיכך, חלה בענייננו גם עוולת הפרת חובה חקוקה. כ"ז. מסקנתנו כי הוכח שהמערערים התרשלו והפרו חובה חקוקה איננה מספקת לכשעצמה לצורך חיוב המערערים ופיצוי המשיבים, שכן יש צורך להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין התנהגותם העוולתית של המערערים לבין הנזק שנגרם למשיבים. אנו סבורים, שקיים קשר סיבתי בין התרשלותם של המערערים לבין הנזק שנגרם למשיבים מחמת התפשטות האש. אילו היו המערערים מקיימים את חובתם כנדרש, בהתאם להוראות החוק, ופונים לשירותי הכבאות על מנת לקבל את האישור הנדרש לצורך הפעלת המסעדה בבית מגורים (מתחת לדירתם של המשיבים) ניתן להניח בסבירות גבוהה ששירותי הכבאות היו בודקים את המבנה וקובעים האם בכלל ניתן להתיר בנסיבות העניין את הפעלת המסעדה מתחת לדירת המגורים של המשיבים, ואם כן, באיזה תנאים, ומה האמצעים שעל המערערים לנקוט בהם על מנת למנוע, בין היתר, סכנה של התפשטות אש מן המסעדה. שירותי הכבאות גם היו מוודאים שהתנאים התקיימו, והאמצעים הנדרשים ננקטו, וכל זאת בטרם יינתן האישור הנדרש של שירותי הכבאות לצורך הפעלת המסעדה במקום. כמו כן ניתן להניח, בסבירות גבוהה, כי אילו המערערים היו עומדים בכל התנאים שהיו נדרשים על מנת לקבל את אישור שירותי הכבאות, היתה נמנעת התפשטות השריפה. כ"ח. התעלמותם המוחלטת של המערערים מהוראות החוק, ומן הדרישה לפנות לשירותי הכבאות לצורך קבלת האישור האמור לעיל, הביאה, בסבירות גבוהה, לכך שלא ננקטו האמצעים הנדרשים על מנת למנוע את התפשטות השריפה, ואילו היו ננקטים האמצעים הנדרשים, היו הם מועילים למניעת התפשטות השריפה. החובה שהפרו המערערים, דהיינו, קבלת האישורים מן הרשויות המוסמכות, איננה חובה ערטילאית גרידא, כי אם בעלת משמעות קונקרטית. בין יתר התנאים שסביר להניח, בסבירות גבוהה, ששירותי הכבאות היו דורשים מן המערערים, הם התנאים שפורטו בחוות דעתו של המומחה מטעם המשיבים, מר אריאל ריבנר, ואשר לדעתו מילוי תנאים אלה היה מונע את התפשטות האש לעבר דירת המשיבים. כך, לדוגמא, מציין מומחה המשיבים, מר אריאל ריבנר, בחוות דעתו, מיום 6.9.09, בפרק המסקנות, כי אין ספק שבניית המבנה המקורה העשוי חומרים בעירים מתחת לחלונות הקומה השנייה (בה מצויה דירת המשיבים) תרמה להתפשטות השריפה אל דירת המגורים וזו הסיבה, שהשריפה התפשטה ופגעה בדירת המגורים של המשיבים. מוסיף המומחה, מר ריבנר, שאילו היתה התוספת המקורה של המסעדה נבנית כנדרש, לפי הוראות החוק, היו הרשויות המוסמכות דורשות קיום התנאים שפורטו לעיל, דבר שהיה מונע, לדעת מר ריבנר, את מעבר השריפה משטח המסעדה אל דירת המגורים. לדעת המומחה מר אריאל ריבנר, ניתן היה למנוע את מעבר האש אל קומת המגורים של המשיבים באחת מן האפשרויות הבאות: הפעלת שיקול דעת לגבי עצם הקמת מבנה העשוי חומרים דליקים ובעירים מתחת לדירת מגורים, כשייתכן והרשויות המוסמכות לא היו מאשרות את תוספת הבנייה מבחינה בטיחותית. שימוש בחומרי בנייה העומדים בדרישות החוקים והתקנים הישראליים בנושא עמידות אש, היה בהם כדי למנוע התפשטות השריפה כמו גם טיפול כימי או כל טיפול אחר בחומרי הבנייה למניעת התפשטות האש, כגון, צבע מעכב בעירה על רצפת העץ. כך לדעת המומחה, סביר מאד להניח כי המערערים היו נדרשים על ידי שירותי הכבאות להתקין מערכות כיבוי אש אוטומטיות (ספרינקלרים) לכיבוי האש, מיידית עם תחילתה, כמו גם התקנת מערכות גילוי אש אוטומטיות, אשר היו מונעות את התפשטות האש. מומחה המשיבים, מר ריבנר, נחקר בחקירה נגדית על חוות דעתו, ובין היתר אמר כך (עמ' 18-19 לפרוט' בבית משפט קמא): "ת... אני יכול להראות לך שכיבוי אש דורשים ספרינקלרים כאשר בונים את זה בחומרי בנייה לא קונבנציונאלי. ש. גם במקרה שלנו? ת. כן. ש. אתה לא יודע איזה חומרים היו? ת. לא. ש. כיבוי אש היו דורשים ספרינקלרים במקום כזה? ת. מאוד יכול להיות. אני עבדתי שמונה שנים בכיבוי אש, אם היו באים אלי עם המקרה הזה, הייתי דורש, ואני בטוח שב- 80% היו דורשים ספרינקלים". כ"ט. לנוכח האמור לעיל, אנו מקבלים את עמדתו של מומחה המשיבים, מר אריאל ריבנר, כי היה במילוי התנאים שהמערערים היו נדרשים על ידי שירותי הכבאות לקיימם, כדי למנוע את התפשטות השריפה לדירת המשיבים. ל'. לא נעלמה מעינינו עמדתו של המומחה לחקירת שריפות מטעם המערערים, מר אלי היינה, אשר מתייחס בחוות דעתו המשלימה מיום 10.2.10 לחוות דעתו של מר אריאל ריבנר, מטעם המשיבים. מר היינה, חולק על האמצעים למניעת התפשטות אש שהציע המומחה מר ריבנר, בחוות דעתו. מומחה המערערים, מר היינה, סבור שציוד הכיבוי שהיה בעסק די היה בו כדי לכסות את דרישות מניעת הדליקות של שירותי הכבאות לעסקים מסוג זה. נציין, כי בכל הנוגע למערכת כיבוי אש אוטומטית (דהיינו ספרינקלרים, מתזי מים), סבור מר היינה, כי מערכת כזו אינה נדרשת בעסקים מסוג זה הואיל ותקנות שירותי כבאות דורשות, לדעתו, התקנת מערכת מתזי מים במבנים מסחריים בשטח של 500 מ"ר ומעלה, וגם זאת, תוך הפעלת שיקול דעת ולכן, לדעתו, טענתו של מר ריבנר, בענין הספרינקלרים, אינה רלוונטית. נעיר, שלמעשה מר היינה בחוות דעתו המשלימה הנ"ל, אינו טוען כנגד היעילות והאפקטיביות שיכולה היתה להיות למערכת מתזי מים, אילו היתה מותקנת במסעדה, וזאת למניעת התפשטותה של האש, אלא עמדתו מתמקדת בכך שלפי תקנות שירותי הכבאות, התקנת מערכת כזו אינה נדרשת במבנה מסחרי ששטחו פחות מ- 500 מ"ר. על עמדתו זו חוזר מר היינה גם במהלך חקירתו הנגדית, עמ' 32-33 לפרוט', כשלטעמו אין שירותי הכבאות רשאים לבקש התקנת ספרינקלרים כשמדובר בעסק, כמו המסעדה נשוא הדיון, ששטחו פחות מ- 500 מ"ר. אנו מעדיפים את עמדתו של המומחה מר אריאל ריבנר על פני זו של המומחה מר אלי היינה, ונבהיר את עמדתנו להלן. ל"א. בית משפט קמא ציין בפסק דינו (סעיף 22) כי לפי תקנה 3 של תקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי בבנין מסחרי), תשל"ב - 1971, רשאית רשות הכיבוי להוסיף לפי שיקול דעתה אמצעים וציוד כבאות, מעבר לתנאים המינימליים הקבועים בתקנות, כדלקמן. סעיף 3 של התקנות הנ"ל, שעניינו "הוספת ציוד כיבוי וסידורי כבאות, (תיקון תשמ"ו - 1986)" פותח במילים: "רשות הכבאות רשאית לפי שיקול דעתה, וחייבת לפי הוראות המפקח, להורות בכתב לבעל או למחזיק של בניין מסחרי להוסיף ציוד כבאות מהסוג שנקבע בתוספת..." נוסיף, כי המומחה מטעם המשיבים, מר ריבנר, נשאל בעדותו על ידי בית המשפט האם בית עסק צריך לחשוש מסיכון אש במקום כזה ותשובתו בעמ' 19 רישא לפרוט' היתה: "בוודאי, יש הרבה סיכוני אש במקום כזה, מסעדה זה מקום עם סיכון אש גבוה". נחזור ונזכיר, שבהמשך עדותו, הוסיף ואמר מר ריבנר, משנשאל האם כיבוי אש היו דורשים ספרינקלרים במקום כזה: "מאוד יכול להיות. אני עבדתי 8 שנים בכיבוי אש ואם היו באים אלי עם המקרה הזה, הייתי דורש, ואני בטוח שב- 80% היו דורשים ספרינקלרים" (עמ' 20 רישא לפרוט'). מידת הוודאות, בשיעור של 80%, באשר לדרישה להתקנת ספרינקלרים, שעליה מעיד מר ריבנר, די בה על מנת להגיע למסקנה שאילו היה המערער מס' 1 ממלא את חובתו כנדרש על פי דין, ופונה לשירותי הכבאות על מנת לקבל אישור לפי הנדרש, הייתה מוצגת בפניו, ע"י שירותי הכבאות, ברמת סבירות גבוהה, הדרישה להתקנת מתזי מים, וזאת ככל ששירותי הכבאות היו מוכנים, לאחר בדיקה של המבנה, לאשר הפעלתה של מסעדה מתחת לדירת מגורים, כשמטבע הדברים טמון במסעדה סיכון לפרוץ אש ו/או התפשטות אש. לאור האמור, סביר מאד להניח שהמערערים היו נדרשים להוסיף מעבר למיגונים המינימליים גם אמצעים נוספים, ובכלל זה ספרינקלרים. ל"ב. זאת ועוד: מעבר לכל האמור לעיל, בית משפט קמא גם מפנה בסעיף 22 לפסק דינו, לכך כי הואיל ומדובר בבניין מגורים הרי שניתן להחיל עליו את תקנות שירותי כבאות (ציוד כיבוי בבתי מגורים), תשל"ב - 1972, המטילות אף הן התקנת אמצעי מיגון, לרבות התקנת מתזים, בבתים מסוג זה, העשויים חלקם מעץ. בית משפט קמא מציין בפסק דינו, שהמומחה מטעם המערערים מר היינה, לא כפר בכך שהתקנת מתזי מים, למשל, יכולה היתה למנוע את התפשטות השריפה לדירת המשיבים. ל"ג. אנו סבורים שגם בעניין זה הצדק עם בית משפט קמא. כעולה מתצהירה של המשיבה מס' 2, מיום 4.9.09, סעיף 6, הנכס ששכרו המערערים מס' 1 ומס 3 מן המערערת מס' 2 כלל סככה בשטח של כ- 300 מ"ר. (בתצהיר נכתב כ- 83 מ"ר אך בתחילת חקירתה הנגדית של המשיבה 2, ציין בא כוח המשיבים כי הוא מבקש לתקן טעות בסעיף 6, הואיל ומדובר ב 300 מ"ר ולא 83 מ"ר). עוד כותבת המשיבה מס' 2 בסעיף 6 לתצהירה: "סככה מחומר דליק, אשר נבנתה ללא היתר בנייה וללא רישיון כדין. סככה זו נשענה על קיר המבנה החיצוני של הבית, סמוך לחלונות חדר השינה של הבית שלנו. יצויין כי הסככה אז היתה עשויה חומר פלסטי דליק עם כיסוי קש בתקרה של הסככה. חומרים דליקים אלו הם שהתלקחו והביאו את השריפה אלינו מלמטה. יובהר כי המשטח של הסככה היה עשוי עץ וכן הציוד שם היה כולו עץ דליק..." כמו כן כותבת המשיבה מס' 2 בסעיף 14 לתצהירה: "הבית שלנו הוא בית ישן שנבנה בסוף שנות ה- 1850, כולו עשוי עץ עם רצפת עץ בחלקו. הקומה העליונה כולה מעץ". בעמוד 10 לפרוט' בחקירתה הנגדית השיבה המשיבה 2: "זה היה תקרה מפלסטיק, כמו זכוכית מפלסטיק והם כיסו את זה בקש, ליופי, אבל זה היה קש ופלסטיק וכל הרצפה מעץ". עוד אמרה המשיבה מס' 2, בעדותה בעמ' 12 לפרוט' : "אצלנו כל הבית היה מעץ, אנחנו שמנו בלטות למטה וכל התקרה מעץ ולמעלה ולמטה". ל"ד. המערער מס' 1 מסר בעדותו בעמ' 21 סיפא - 22 רישא לפרוט': "ש. לפי המסמכים שאני ראיתי כאן הרצפה שלו היתה עץ? ת. כן. ש. התקרה מפלסטיק עבה? ת. מעל זה היה פלסטיק ומתחת היה קש.... ש. בתוך המבנה הזה, היו הרבה שולחנות וכיסאות שגם מעץ? ת. כן, הכל מעץ". ל"ה. המומחה מטעם המערערים, מר היינה, מסר בעדותו, עמ' 27 סיפא לפרוט', כי רצפת הפרגולה היתה עשויה עץ, ועליה עמדו שולחנות וכיסאות, ובהמשך עדותו גם ציין שהפרגולה נשרפה לגמרי (עמ' 28 לפרוט'). כזכור, מסרה המשיבה מס' 2 בתצהירה, סעיף 6, כי הסככה היתה עשוייה חומר פלסטי דליק עם כיסוי קש בתקרת הסככה. מומחה המערערים, מר היינה, כשנשאל לגבי התפשטות האש לכיוון חלון דירתם של המשיבים: " ש. ואם יש שם גם קש?" השיב: "ת. הקש יכול להיתפס" (עמ' 28 לפרוט'). ל"ו. מעיון בתקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי בבתי מגורים), תשל"ב - 1972, עולה כי בית מגורים כמשמעותו באותן תקנות, הינו בית המשמש למגורי אדם, בן 4 קומות לפחות, או בית כאמור הנתון לסיכון אש, אף אם אינו בן 4 קומות. ההגדרה בסעיף 1 של התקנות הנ"ל לגבי מבנה הנתון לסיכון אש, בסעיף קטן (1) היא: "בית מגורים שקירותיו, תקרותיו או חלק מהם בנוי מעץ, ממוצרי עץ או מאלמנטים אחרים שאינם אלמנטים עמידי אש". תקנות אלה, אמורות לחול על הנכס נשוא הדיון כאן ונסביר: המצהיר מר מרדכי זייד (מטעמה של המערערת מס' 2) מסר בתצהירו (סעיף 4) מיום 9.2.10 כי מדובר במבנה לשימור הכולל שתי קומות, בקומת הקרקע נמצאת המסעדה ובקומה השנייה, מעל המסעדה נמצאת הדירה של המשיבים. בעמ' 24 לפרוט' מאשר מר מרדכי זייד בעדותו, שהמסעדה מצוייה במבנה שהייעוד שלו הינו מגורים וכי עד היום, למרות בקשת המערערים, אין שינוי ייעוד, וכי המבנה מיועד עד היום למגורים ולא למסעדה. אומר, שם, מר זייד: "אנחנו הגשנו בקשה לשימוש חורג, וזאת בשל העדר בעיריה תיק מלפני 130 שנבנה הבניין ומבחינת הרשות, כל מה שאינו מסחר נחשב למגורים...... לא קיבלתי אישור לשינוי ייעוד". ל"ז. עולה מן האמור לעיל, שהמבנה בו מדובר הינו מבנה שייעודו למגורים. אמנם המדובר במבנה שיש בו פחות מארבע קומות ואולם הוא עונה על ההגדרה של "מבנה הנתון לסיכון אש", שהרי לפחות חלק ממנו עשוי עץ או מוצרי עץ או אלמנטים אחרים שאינם עמידי אש, וזאת כעולה מחומר הראיות שעליו כבר הצבענו. סעיף 3 של תקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי בבתי מגורים), התשל"ב - 1972, קובע: "(א) רשות הכבאות, רשאית לפי שיקול דעתה, וחייבת לפי הוראות המפקח, להורות בכתב למחזיק או לבעל של בית מגורים, להוסיף ציוד כיבוי על האמור בתוספת. (ב) המפקח בהתייעצות עם המועצה למניעת שריפות רשאי להורות לרשות כבאות לדרוש להוסיף ציוד כיבוי על האמור בתוספת". חלק ב' של התוספת לאותן תקנות מתייחס ל"בתי מגורים עד 3 קומות הנתונים לסיכון אש" (ומדובר בתיקון תשנ"א - 1991). בין יתר הפריטים המפורטים בחמשת הסעיפים הקטנים של אותו חלק ב', מופיע בסעיף קטן (5) : "מערכת כיבוי או גילוי אוטומטי. בתוך הבית יותקנו מתזים לכיבוי אוטומטי או גלאי עשן לפי קביעת רשות הכבאות". ל"ח. על יסוד כל המפורט לעיל, חוזרים אנו על מסקנתנו, עליה כבר עמדנו, דהיינו: החובה שהפרו המערערים לקבל את האישורים הנדרשים על פי דין מן הרשויות המוסמכות, לא היתה בגדר חובה ערטילאית גרידא, כי אם בעלת משמעות מעשית קונקרטית, וקיים קשר סיבתי בין התרשלותם של המערערים לבין הנזק שנגרם לדירת המשיבים מחמת התפשטות האש. ל"ט. אנו חוזרים ומציינים שאילו דאגו המערערים לפנות כחוק לשירותי הכבאות כדי לקבל את האישור הנדרש להפעלת המסעדה בבית מגורים (מתחת לדירת המשיבים), יש להניח בסבירות גבוהה, ששירותי הכבאות היו דואגים לבדוק את התאמת המבנה, ולקבוע האם בכלל קיימת אפשרות להתיר בנסיבות העניין הפעלת מסעדה מתחת לדירת המגורים של המשיבים, ואם כן, מה הם התנאים הנדרשים, ומה האמצעים שעל המערערים לנקוט כדי למנוע, בין היתר, סכנה של התפשטות אש מן המסעדה, אמצעים שקביעתם נתונה לשיקול דעתם המקצועי של שירותי הכבאות, בין אם לפי תקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי בבנין מסחרי ), התשל"ב-1971, ובין אם לפי תקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי בבתי מגורים), התשל"ב-1972. מ'. לא זו בלבד, אלא ששירותי הכבאות גם היו מוודאים שהתנאים הנדרשים אכן התקיימו, ושהאמצעים הנדרשים ננקטו, וכל זאת בטרם יינתן למערערים האישור הנדרש של שירותי הכבאות להפעלת מסעדה מתחת לדירת המגורים של המשיבים. יש להניח בסבירות גבוהה, כפי שגורס מומחה המשיבים מר ריבנר, שאילו היו המערערים ממלאים אחר התנאים והאמצעים שהיה עליהם לנקוט, כאמור כבר לעיל, היתה נמנעת התפשטות האש לדירת המשיבים. מ"א. לכן, המסקנה אליה אנו מגיעים היא שההתעלמות המוחלטת של המערערים מהוראות החוק, ומן הדרישה לפנות לשירותי הכבאות לקבלת האישור הנדרש כחוק, הביאה בסבירות גבוהה לכך שלא ננקטו האמצעים הנדרשים על מנת למנוע את התפשטות השריפה, ואילו היו ננקטים האמצעים הנדרשים, כאמור לעיל, היתה התפשטות השריפה נמנעת, או לפחות בחלקה. מ"ב. לא נעלמו מעינינו פסקי הדין אליהם הפנה אותנו ב"כ המערערים, ואולם, לא מצאנו שיש בהם כדי להביא לתוצאה שונה, כל זאת בהתייחס לנסיבות המקרה הספציפי אשר נדון בפנינו בתיק זה, בו לא דאגו המערערים להצטייד באישור כלשהו מן האישורים הנדרשים על פי חוק על מנת שניתן יהיה להפעיל עסק, מכל שכן, כשעסקינן בהפעלת מסעדה מתחת לדירת מגורים. מ"ג. משכך, התוצאה היא שדין הערעור להידחות, וכך אנו אכן מחליטים. אנו מחייבים את המערערים, ביחד ולחוד, לשלם למשיבים שכר טרחת עו"ד בסכום של 15,000 ₪. הפיקדון, ככל שהופקד, יועבר על ידי מזכירות בית המשפט לידי ב"כ המשיבים, עבור המשיבים. שריפה