עורך דין חב ללקוחו חובת זהירות, להגן על ענייניו ולפעול עבורו במיומנות, במקצועיות ובנאמנות. על עורך הדין חלה חובת זהירות ככל בעל מקצוע אחר שנותן שירות, לפעול כאיש מקצוע מיומן וזהיר. בנוסף, חלה על עורך הדין חובה לנהוג כלפי לקוחו בנאמנות ובמסירות (ראו ס' 54 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, כלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו- 1986 ופסק הדין בעניין לוי נ' שרמן הנ"ל). כפי שמציינים המלומדים פרידמן וכהן, האחריות בגין הפרת ההתחייבות להגיש כתב הגנה או בקשת רשות להתגונן כמו גם להגיש ערעור, להבדיל מהשגת תוצאה של הצלחה לגופו של עניין במתן רשות להתגונן, בדחיית התביעה או בזכיה בערעור, לפי העניין - היא אחריות מוגברת. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי הגשת בקשת רשות להתגונן - רשלנות מקצועית של עורך דין: תביעת רשלנות מקצועית כנגד הנתבע, שהיה בעת הרלבנטית עורך דינו של התובע. מינהל מקרקעי ישראל הגיש כנגד התובע תביעה בסדר דין מקוצר לפינוי מגרש שבו החזיק חלקי חילוף לרכבים. התובע שכר את שירותי הנתבע. לטענת התובע, הנתבע התרשל בכך שלא הגיש בקשת רשות להתגונן, ניתן כנגדו פסק דין לפינוי בהעדר הגנה ובשל מחדליו של התובע, הוא נאלץ לפנות את המקרקעין ונגרמו לו נזקים כבדים. רקע עובדתי המקרקעין לטענת התובע, בשנת 2001 רכש מאדם בשם ניב דהאן, תמורת סך של 50,000 ₪, חזקה במגרש גרוטאות רכב שמצוי במקרקעין שבבעלות המדינה בגוש 6086 חלק מחלקה 3, מערבית מכביש 44 באזור בית דגן (המקרקעין). זאת, מבלי שהסתייע בייעוץ משפטי ומבלי שערך בדיקה במינהל מקרקעי ישראל (המינהל). התובע אינו רשום כבעל זכויות כלשהן במקרקעין (במינהל או בלשכת רישום המקרקעין) ואין טענה שיש לו זכות שבדין במקרקעין, אך אין חולק שהתובע החזיק בהם בפועל. בסוף שנת 2004 הגיש המינהל תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק ידו של התובע מהמקרקעין (ת.א 3771/04 בבית משפט השלום ברחובות) (תביעת הפינוי). מעיון בנסח רישום המקרקעין נכון לעת הרלבנטית עולה, כי על המקרקעין רשומה הערה בדבר קיומו של צו הריסה מיום 25.2.2001, לפי צו של בית המשפט לעניינים מקומיים בראשל"צ שניתן במסגרת ת.פ 2464/200 (צו ההריסה). נסח רישום המקרקעין צורף לכתב התביעה שהגיש המינהל, הוא מצוי בנספח ג למוצגי הנתבע וסומן נת/1. לפי הרישום, פסק הדין ניתן בשעה שבמקרקעין החזיק מר ניב דהאן, ממנו רכש התובע לפי טענתו את החזקה במקרקעין. בנוסף, בהליך שהתנהל כנגד התובע בבית המשפט לעניינים מקומיים, הורשע התובע בניהול העסק במקרקעין ללא רישיון עסק, ניתן צו סגירה ואיסור עיסוק במקרקעין ונקבע כי הצו ייכנס לתוקפו ביום 31.10.03, אלא אם יהיה בידי התובע רישיון עסק כדין. התובע לא השיג רישיון. ביום 23.5.05 קיבל התובע התראה טרם הגשת כתב אישום בגין אי קיום צו בית המשפט (צו הסגירה). הכרעת דין וגזר דין מיום 23.2.03 בתיק עמ"ק 3514/02 וכן ההתראה טרם הגשת כתב אישום בגין אי קיום צו בית המשפט מצורפים בנספח ד למוצגי הנתבע. בעניין זה יוצג התובע על ידי עו"ד אחר, עו"ד בן-אדווה. תביעת הפינוי ביום 4.11.04 הגיש המינהל תביעה לפינוי המקרקעין לרבות בקשה למתן היתר לפיצול סעדים לצורך הגשת תביעה כספית לאחר הפינוי בפועל כנגד אדם בשם מר מאיר סלמה. לאחר שהתברר, כי מר סלמה אינו המחזיק במקרקעין, הגיש המינהל ביום 22.12.04 בקשה מוסכמת לתיקון כתב התביעה, באופן שהנתבע יהיה התובע בענייננו, מר חיון. הבקשה נתמכה בתצהירו של מר סלמה מיום 8.12.04, שהצהיר כי הוא איננו המחזיק במקרקעין וכי מידיעתו האישית המקרקעין מוחזקים ע"י מר חיון. ביהמ"ש נעתר לבקשה (ת.א. 3771/04, בש"א 3320/04. הבקשה התצהיר וההחלטה צורפו כנספח 17 לתצהיר התובע). כתב התביעה המתוקן הוגש ביום 27.12.04. עוד קודם להגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה ולהגשת כתב התביעה המתוקן, פנה התובע לנתבע לקבלת ייעוץ משפטי ולטיפול בתביעת הפינוי. ביום 17.11.04 נפגשו הצדדים בבית קפה בת"א. בפגישה זו נחתם הסכם שכר טרחה כדלקמן (ההסכם): "פרטי העניין: הלקוח מחזיק באדמת מנהל ועליה מגרש אחסון לגרוטאות רכב. המקום אינו פעיל. הוגש כתב תביעה לפינוי המקום, אך כנגד המחזיק הקודם. השרות המבוקש: תיקון כתב התביעה. ייצוג הלקוח בשלב הרשות להתגונן. הייצוג אינו כולל שלב ערעור כלשהו. שכר הטרחה המוסכם: הלקוחות מתחייבים, ביחד ולחוד, לשלם לעו"ד X, את התשלומים הבאים: סך השווה בש"ח ל- 5,000 $ (25,700 ₪), שישולמו ב- 5 תשלומים שווים ורצופים, החל מחתימת הסכם זה. בגין שלב ההוכחות ו/או ניהול מו"מ עם המנהל ,יקבע שכר בנפרד." באותה פגישה שילם התובע לנתבע סך של 4,430 ₪ במזומן. הוסכם כי היתרה תשולם ב- 4 תשלומים בסך של 5,335 ₪ כל אחד. כעבור שבועיים-שלושה, נפגשו הצדדים בשנית, והתובע מסר לנתבע ארבעה שיקים שפירעונם חל בתאריכים: 30.12.04, 31.1.05, 28.2.05, 30.3.05. השיקים נפרעו כסדרם. אין מחלוקת, שהנתבע לא הגיש בקשת רשות להתגונן ולא הגיע עם המינהל להסכמות ביחס לסיום התיק בפשרה. לטענת התובע, מבירור שערך בבית המשפט בתחילת חודש יוני 2005, התברר לו שעליו להגיש בקשת רשות להתגונן באופן מיידי. לאחר ניסיונות רבים, הצליח ליצור קשר טלפוני עם הנתבע ולעדכן אותו בכך. הנתבע הרגיע אותו, כתמיד, שהוא מטפל בעניינו ואין לו מה לדאוג. בתיק מצויה הודעת פקס מיום 14.6.05, ששלח ב"כ המינהל לנתבע, בזו הלשון: "בהמשך לפנייתך למשרדי בעניין שבנדון, חרף העובדה כי היתה כל הצדקה לפנות לביהמ"ש בבקשה למתן פס"ד לאור מס' הפקסים הרב אשר הופנה למשרדך בימים 19.5.05, 28.3.05, 17.3.05 וכן מספר שיחות טלפוניות שלי איתך ועם עו"ד במשרדך בעניין. במידה ולמרשך טענות הגנה כל שהן אנא שלח אותן למשרדי בהקדם על מנת שניתן יהיה לבחון אותן ואת האפשרות לעצירת הליך מתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד מרשך". [פניותיו הקודמות של ב"כ המינהל לנתבע, הנזכרות בפקס דלעיל, מצויות אף הן בתיק]. הנתבע השיב לב"כ המינהל במכתב מיום 4.7.05: "... 2. בימים הקרובים אשב עם מרשי, ואעשה הערכת זמן לגבי זה הנדרש להשלמת הבדיקות, שתוצאותיהן דרושות לבקשת מרשי לרשות להתגונן . 3. כפי שאמרתי לך, אם יתברר שאין בנמצא הגנה, אודיעך, ונראה לסיים את התיק בהסכמה. 4. בינתיים אבקש מבית המשפט את הארכת המועד להגשת הבקשה לרשות להתגונן, עפ"י הערכת הזמן הנותרת לעיל. ...". ביום 1.11.05 פנה ב"כ המינהל פעם נוספת לנתבע, כדלקמן: "בתיק שבנדון, התקבלה במשרדי, בפעם הרביעית, הודעה בטרם מחיקה מחוסר מעש. למרות ארכות רבות אשר ניתנו לעניין זה טרם הוגשה מטעם מרשך כל בקשת רשות להתגונן וכן לא נעשתה כל פניה לצורך סיום ההליך המשפטי בפשרה עקב העדר הגנה מטעם מרשך כפי שציינת שהינך מתכוון לעשות לאחר בחינת סיכויי ההגנה. במידה ותוך 7 ימים לא תתקבל במשרדי כל בקשת רשות להתגונן אשר הוגשה לביהמ"ש ו/או פנייה בניסיון לסיים את ההליך בפשרה, אאלץ לפנות לביהמ"ש למתן פסק דין כנגד מרשך". על גבי פנייה זו, השיב הנתבע לב"כ המינהל בכתב ידו, כי "הבקשה תוגש עד ליום 16.11.05 בשל שהותו בחו"ל". [ההתכתבות הנ"ל בין הנתבע לבין ב"כ המינהל מצויה בנספחים ב1 ו ה למוצגי הנתבע ובנספח 3 לתצהיר התובע]. הנתבע לא הגיש כתב הגנה עד ליום 16.11.05 (ובכלל). ביום 20.11.05 הגיש המינהל בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה תוך שציין, כי "למרות הארכות רבות במספר אשר ניתנו לב"כ הנתבע להגשת בקשת רשות להתגונן, עד למועד הגשת בקשה זו לא התקבלה אצל התובע בקשת רשות להתגונן" [נספח 3 לתצהיר התובע]. ביום 23.11.05 ניתן פסק דין בהעדר הגנה, שהורה על סילוק ידו של התובע בתיק דנן מהמקרקעין, וחייבו בשכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪. ביהמ"ש דחה את הבקשה לפיצול סעדים שהגיש המינהל [נספח 4 לתצהיר התובע]. לטענת התובע, בתחילת שנת 2006 נודע לו, כי ניתן כנגדו פסק דין בהעדר הגנה. לאחר ניסיונות רבים, הצליח התובע ליצור קשר עם הנתבע, עדכן אותו שניתן כנגדו פסק דין בהעדר הגנה והוסכם שהצדדים ייפגשו. בפגישה שהתקיימה ביום 6.2.06 דחה הנתבע את טענות התובע, לפיהן הנתבע לא טיפל בעניינו עד שניתן פסק דין בהעדר הגנה, בטענה שכלל לא התקיים משפט בעניינו. בקשת התובע להגיש בקשה לביטול פסק הדין, נדחתה על ידי הנתבע, תוך שהוא מבטיח לנסות ולהגיע להסדר עם המינהל בענייניו של התובע, ולעדכנו בהמשך. הנתבע לא שב אל התובע. לאחר מספר ניסיונות הצליח התובע ליצור קשר עם הנתבע וגילה שהנתבע לא פעל לנסות להגיע להסדר עם המינהל. בשיחה זו טען הנתבע, לראשונה, כי לא פעל כדי לנסות לגבש הסדר עם המינהל, שכן התובע לא המציא לו מסמכים ופרטים שנדרשו לו לצורך ניהול מו"מ כאמור. ביום 23.8.06 הגיש התובע תלונה כנגד הנתבע ללשכת עורכי הדין. הוועד המחוזי של הלשכה הגיש קובלנה כנגד הנתבע ביום 30.4.07. בחודש יולי 2009 הרשיע בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין את הנתבע בעבירות אשר יוחסו לו בכתב הקובלנה בעניין זה [נספחים 18-19 לתצהיר התובע]. מכאן התביעה. התביעה ותמצית טענות הצדדים לטענת התובע, באי הגשת הבקשה למתן רשות להתגונן ובהתנהלותו כאמור לעיל, התרשל הנתבע כלפיו ואף הפר את החוזה עמו, משלא סיפק לו את השירותים המשפטיים שהתחייב לספק לפי ההסכם. מחדליו של הנתבע גרמו לסילוקו של התובע מהמקרקעין ולאיבוד נכסיו. לטענת התובע בסיכומיו, על הנתבע לפצותו, כדלקמן: 25,700 ₪ החזר שכר הטרחה ששילם לנתבע בתוספת ריבית והפרשי הצמדה (32,500 ₪ נכון למועד הגשת התביעה); 30,500 ₪ בגין עוגמת נפש והוצאות אחרות; 7,000 ₪ בגין הוצאות ושכ"ט שנפסקו נגדו; ופיצוי בסך 100,000 ₪ בגין אובדן המקרקעין ונכסי המיטלטלין בהם. סך הסכומים דלעיל הוא כ- 170,000 ₪, אך התובע העמיד את התביעה על סך של 100,000 ₪ בלבד. ברי, כי אינו יכול לתבוע סכום שמעבר לכך, כפי שעשה בסיכומיו. לטענת הנתבע, הוא עשה כל שביכולתו כדי לייצג את התובע. התובע עצמו לא עשה דבר ולא שעה לבקשות הנתבע, להמציא ראיות ומסמכים על מנת לבסס טענת הגנה, אף שהנתבע הבהיר לו כי מהמסמכים הקיימים אין לו טענת הגנה וצפוי שיפונה מהמקרקעין. התובע ציפה שהנתבע כעו"ד ימציא טענות הגנה מלא כלום, שעה שאין זה מתפקידו של עוה"ד. בהעדר טענת הגנה לא היה בידי הנתבע להגיש בקשת רשות להתגונן. הנתבע גם לא הסכים שהנתבע ינהל מו"מ עם המינהל, שכן זה היה כרוך בתשלומים למינהל. נוכח האמור, גם לא היה טעם בהגשת בקשה לביטול פסק הדין או בניהול מו"מ עם המינהל לאחר שניתן. יתר על כן, לא נגרם לתובע כל נזק במתן פסק הדין ואין קשר סיבתי בין הנזקים שנתבעו לבין התנהלותו הנטענת של הנתבע ומכל מקום, חוסר המעש של התובע ניתק את הקשר הסיבתי, ככל שהיה. גם אילו הוגשה בקשת רשות להתגונן, משאין בנמצא טענת הגנה כלשהי (ולא הועלתה גם בהליך זה באמצעות עו"ד אחר), תוצאת ההליך הייתה פסק דין של פינוי וביתר שאת, נוכח צו ההריסה וצו הסגירה. עובדה היא, שהתובע לא בחר להגיש בעצמו בקשה לביטול פסק דין, אף שכבר היה בקשר עם עו"ד אחר. פסק הדין אף היטיב עמו, שכן נדחתה בקשת המינהל לפיצול סעדים. בקשה לביטול פסק הדין הייתה חושפת את התובע לסכנה של תביעה כספית. מטעם זה החליט התובע בעצת עורך דינו, בקונספירציה של ממש, להותיר את פסק הדין על כנו ולנסות לגבות כספים מהנתבע. בנוסף, הנזק הנטען, כשלעצמו, לא הוכח. התובע דוחה את הטענות לחוסר שיתוף פעולה מצדו וטוען, כי לא נדרש ע"י הנתבע להמציא כל ראיה או מסמך וכי טענה זו הועלתה על ידי הנתבע רק בדיעבד, לאחר שניתן פסק הדין בהעדר הגנה. הראיות כל אחד מהצדדים הגיש תצהיר מטעמו ונחקר עליו. השאלות לדיון השאלה הראשונה היא האם הנתבע התרשל והפר את ההסכם עם התובע, בהתנהלותו כאמור לעיל, שהביאה למתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד התובע. אם נמצא שהנתבע התרשל, האם עליו להשיב לתובע את שכר הטרחה ששולם לו במלואו, כולו או מקצתו; והאם ברשלנותו גרם הנתבע לתובע נזק אחר בגינו זכאי התובע לפיצוי, ואם כן - מה גובהו. דיון לאחר ששמעתי את הראיות ועיינתי בטענות הצדדים אני מורה על קבלת התביעה בחלקה.אני סבורה, כי הנתבע התרשל כלפי התובע והפר את ההסכם עימו. התובע זכאי לקבל חזרה את מלוא שכר הטרחה ששילם לנתבע. התביעה לפיצוי בגין נזקים נוספים נדחית בהעדר קשר סיבתי ובהעדר הוכחת הנזקים כשלעצמם. הנתבע התרשל כלפי התובע והפר את החוזה עימו רשלנות מקצועית של עורכי דין מקימה, בדרך כלל, עילת תביעה חוזית בשל הפרת ההסכם ועילת תביעה נזיקית, ברשלנות. במקרים אלה, אין הבדל מעשי רב בין תביעה בעילה חוזית לבין תביעה בנזיקין, שכן בנקודה החשובה ביותר מבחינה מעשית - סטנדרט המיומנות והזהירות הנדרש מעורך הדין - אין הבדל בין היחסים החוזיים והנזיקיים. ברגיל, מפורש ההסכם כמטיל רמת אחריות זהה לזו הנדרשת בנזיקין, ואחריותו של עורך הדין מותנית בכך שהייתה רשלנות מצדו (ע"א 86/37 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4) 446, 462 ס' 22; פרידמן וכהן חוזים כרך ג', פרק 27: רמת האחריות החוזית, ס' 27.7). הדיון בשאלת ההתרשלות או הפרת ההסכם, ייעשה, אפוא, במאוחד. אין חולק, כי עורך דין חב ללקוחו חובת זהירות, להגן על ענייניו ולפעול עבורו במיומנות, במקצועיות ובנאמנות. על עורך הדין חלה חובת זהירות ככל בעל מקצוע אחר שנותן שירות, לפעול כאיש מקצוע מיומן וזהיר. בנוסף, חלה על עורך הדין חובה לנהוג כלפי לקוחו בנאמנות ובמסירות (ראו ס' 54 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, כלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו- 1986 ופסק הדין בעניין לוי נ' שרמן הנ"ל).כפי שמציינים המלומדים פרידמן וכהן, האחריות בגין הפרת ההתחייבות להגיש כתב הגנה או בקשת רשות להתגונן כמו גם להגיש ערעור, להבדיל מהשגת תוצאה של הצלחה לגופו של עניין במתן רשות להתגונן, בדחיית התביעה או בזכיה בערעור, לפי העניין - היא אחריות מוגברת: "נשוב לדוגמת עורך הדין ונניח שהוא נטל על עצמו להגיש ערעור בשם לקוחו. התחייבות זו כוללת מספר שלבים, וביניהם הגשת מסמכי הערעור במועד לבית המשפט. האם שלב זה הוא חיוב השתדלות או תוצאה? במילים אחרות, האם חיוב זה הוא מוגבר או שמשמעותו היא רק שעורך הדין נדרש לנקוט אמצעים סבירים על מנת שהמסמכים יגיעו במועד? בעיני, בעוד עורך הדין נדרש רק לפעול ברמה מקצועית סבירה כדי לזכות בערעור, הרי החיוב להגיש את המסמכים במועד (וכן להתייצב ביום הדיון) הוא חיוב מוגבר. משמעותה של גישה זו היא, שאם לא הוגשו המסמכים במועד, יהא על עורך הדין להוכיח שהשיבוש ארע מחמת גורם העולה לכדי סיכול. לעומת זאת, אם הוגשו המסמכים במועד ועורך הדין התייצב לדיון, אך הערעור נדחה, יהא על הלקוח, אם רצונו לתבוע את עורך הדין, להוכיח שעבודתו של עורך הדין לא עמדה ברמה המקצועית הסבירה. בהקשר זה ניתן להצביע על כך שהגבול בין אחריות מוגברת לאחריות מותנית באשם עשוי להיטשטש באותם מקרים שבהם חל הכלל שה"דבר מדבר בעד (או "מעיד על") עצמו". כך, בדוגמת עורך הדין שלא הגיש את מסמכי הערעור במועד, ניתן לגרוס שאפילו הייתה אחריותו מותנית באשם, הרי האירוע "מדבר בעד עצמו" ומצביע על רשלנות שהוא אחראי לה. לפיכך עליו להוכיח העדר רשלנות כזו והנטל בנסיבות אלה עלול להיות כבד מאוד. לעומת זאת, העובדה כשלעצמה שהערעור נדחה איננה מצביעה על רשלנות כלשהי, ולפיכך אם יבקש הלקוח לתבעו, יהא על הלקוח להוכיח את רשלנות עורך הדין. הדוגמה דלעיל ממחישה את השקפתי שלפיה התחייבות לטפל בנושא מסוים, היא לכאורה התחייבות מוגברת ליתן את הטיפול, ואילו בכל הנוגע לאיכות הטיפול, זוהי לכאורה התחייבות לאיכות סבירה בלבד (ולא התחייבות שהטיפול ישיג את התוצאה המקווה)". (פרידמן וכהן, שם, בעמ' 389. ההדגשות שלי - י.ב). בענייננו, הנתבע נטל על עצמו את "ייצוג הלקוח בשלב הרשות להתגונן". ייצוג הלקוח בשלב הרשות להתגונן אינו מחייב דווקא הגשת בר"ל. גם סיום התיק בפשרה בטרם הגשת בר"ל הינו "ייצוג הלקוח בשלב הרשות להתגונן" כאמור בהסכם. אך אי-הגשת בר"ל במועד מבלי שהושגה אורכה כדין להגשת הבר"ל במועד נדחה אחר או מבלי שהתיק הסתיים בהסכמה בפשרה טרם המועד האחרון להגשת הבר"ל - אינה מצויה בתחום אפשרויות הפעולה של עורך דין סביר שנטל על עצמו לייצג את הלקוח בשלב הרשות להתגונן. כל עוד לא הסתיים התיק בפשרה טרם המועד האחרון להגשת הבר"ל, החלטה שלא להגיש בר"ל איננה החלטה שעורך הדין יכול לקבל בעצמו, ללא הסכמה מודעת ומפורשת של הלקוח, וזאת גם אם עורך הדין סבור שאין בבר"ל כל ממש. באי-הגשת בקשת רשות להתגונן במועד, בנסיבות המקרה שלפנינו כמתואר לעיל, באופן שהוביל לקבלת פסק דין בהעדר הגנה, חרג הנתבע מסטנדרט הזהירות והמיומנות הנדרש מעורך הדין הסביר. הנתבע לא הציג כל טעם שיכול להצדיק התנהלות שכזו. בכך התרשל הנתבע כלפי התובע והפר את ההסכם עמו. אני דוחה את טענות הנתבע הבאות להצדיק את אי הגשת הבר"ל או לפטור את הנתבע מאחריות. לא הוכחו על ידי הנתבע נסיבות העולות כדי סיכול (ואף לא קרוב לכך), ולא עלה בידו להוכיח שלא התרשל באי הגשת הבר"ל (לפי גישת פרידמן וכהן כמצוטט לעיל, הנטל הוא על עורך הדין הנתבע להוכיח העדר רשלנות). מכל מקום, הוכח גם הוכח שהנתבע התרשל. התנהלותו של הנתבע איננה עולה בקנה אחד עם סטנדרט הזהירות והמיומנות הנדרש מעורך דין סביר. לאחר סבלנות אין קץ שגילה המינהל כלפי התובע ובא כוחו במתן ארכות, התריע המינהל כי לא יינתנו אורכות נוספות, ובהמשך לכך הודיע הנתבע לב"כ המינהל, שיגיש כתב הגנה עד ליום 16.11.05. הנתבע לא הגיש כתב הגנה עד ליום 16.11.05 (ובכלל). המינהל הגיש בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה ביום 20.11.05 ופסק הדין ניתן ביום 23.11.05. דהיינו: חלפו 7 ימים נוספים מאז המועד האחרון שבו התחייב הנתבע כלפי המינהל להגיש את הבקשה למתן רשות להתגונן. אוסיף עוד, כי גם האורכה שנתן המינהל להגשת בקשת הרשות להתגונן עד ליום 16.11.05, כמו כל האורכות האחרות, לא לוותה, כנדרש, בבקשה לבית המשפט למתן תוקף של החלטה להסכמה (וזאת למרות בקשותיו החוזרות של המינהל לנתבע להגיש בקשה לאורכה לבית המשפט, על מנת שלא יתקבלו אצלו התראות על מחיקה מחוסר מעש). בהתנהלותו כאמור לעיל, לא פעל הנתבע כעורך דין סביר, מקצועי ומיומן, בהתאם לחובותיו על פי דין, התרשל כלפי התובע והפר את ההסכם עמו. לטענת הנתבע, הוא הודיע לב"כ המינהל שיגיש כתב הגנה עד ליום 16.11.05 לאחר שעלה בראשו רעיון "להרכיב" מהעובדות ומהמסמכים טענת הגנה, אולם בסופו של דבר, מצא שאין ממש ברעיון זה ו"בדיעבד הסתבר, שמיד לאחר המועד שהיה נקוב במסמך (4 ימים), ועוד בטרם הספיק [הנתבע] ליצור קשר לשם ניסיון להגעה להסדר (שאינו כרוך בתשלום - ולו ארכה משמעותית לפינוי), הוגשה בקשה לפסק דין, וניתן כזה" (ס' 28 לתצהיר הנתבע). לטענת הנתבע, הוא אינו זוכר בחלוף השנים מה היה אותו רעיון שעלה בראשו. כמו כן, אין הנתבע מציין מתי גמלה בלבו ההחלטה שלא להגיש את הבקשה למתן רשות להתגונן. גם לפי גרסת הנתבע המובאת לעיל, מהמועד הבלתי ידוע שבו גמלה בלבו ההחלטה שלא להגיש בקשת רשות להתגונן ועד שניתן פסק הדין (ואף חודשים לאחר מכן), לא פנה הנתבע לתובע. הנתבע לא התריע בפני התובע על המועד האחרון להגשת בקשת הרשות להתגונן ולא הודיע לו שאין בכוונתו להגיש את הבקשה בהעדר טענת הגנה ראויה או בשל מחדליו של התובע או כל הודעה מתאימה אחרת, ובכך הפר את חובתו לטפל במיומנות ובמקצועיות בעניינו של התובע. זאת ועוד. גם לפי גרסת הנתבע, בתקופה שחלפה מאז החליט שלא להגיש בר"ל ועד שניתן פסק הדין, ואף חודשים לאחר מכן, לא פנה הנתבע למינהל. עובדה זו משמיטה את הקרקע תחת טענת הנתבע, כי לא הספיק לפנות למינהל לנהל מו"מ בשל פעולתו המיידית של המינהל לקבלת פ"ד בהעדר הגנה. יתר על כן, במכלול הנסיבות כמתואר, טענת הנתבע לפיה הבקשה הוגשה מיד לאחר המועד האחרון שהסכימו עליו הצדדים באופן שלא היה סיפק בידו לפעול בהתאם, מקוממת במיוחד וטוב היה לולא נטענה כלל. לא רק שהנתבע לא הגיש בקשה למתן רשות להתגונן במועד, הוא אף לא פעל בסמוך לאחר מכן (ובכלל) לברר מה עלה בגורלו של התיק, לבוא בדברים עם ב"כ המינהל כדי לברר אם הוגשה בקשה למתן פס"ד, לבקש הארכה נוספת, לנסות להגיע להסדר וכיוצ"ב. לפי תצהירו של התובע, שלא נסתר, נודע לו על פסק הדין בתחילת ינואר 2006. הוא זה שיצר קשר עם הנתבע לעדכנו על כך ובהמשך, נפגשו הצדדים ביום 6.2.06. לא הנתבע הוא שבירר והודיע לתובע על שניתן פסק דין נגדו (הנתבע מציין, כי אינו יודע מאין נודע לו על פסק הדין, אם מפי מתמחה ב"כ המינהל או מפי התובע, ס' 30 לתצהירו). טענתו של הנתבע, כי לא פנה לב"כ המינהל לנהל מו"מ להסדר, כיוון שהתובע לא הסכים לכך, משברור היה שהסדר כרוך בתשלום למינהל ולנוכח מצבו הכלכלי - לא הוכחה. אין ראיות התומכות בגרסה זו לבד מעדותו של הנתבע, שהיא עדות יחידה של בעל דין, שלא מצאתי להסתמך עליה לבדה, בנסיבות העניין (ראו חקירת התובע, שמכחיש טענה זו, בעמ' 21 ש' 13-14). אציין בהקשר זה, כי הנתבע עושה אבחנה בין הסדר שכרוך בתשלום, לגביו נטען שהתובע לא הסכים שהנתבע ינהל מו"מ להסדר שכזה (ס' 24 לתצהירו) לבין הסדר שאינו כרוך בתשלום, כגון אורכה משמעותית לפינוי (ס' 28 לתצהירו). לא מצאתי הסבר, לפי שיטתו של הנתבע, מדוע לא פעל, לכל הפחות, להשגת הסדר להשגת אורכה לפינוי המקרקעין או מדוע לא ביקש לקבל את הסכמתו של התובע לניהול מו"מ שכזה שאינו כרוך בעלות כספית, בנסיבות שברור היה שאין הגנה או לאחר שגמלה בלבו ההחלטה שלא להגיש בקשת רשות להתגונן. מכל מקום, גם אילו הוכחה הטענה, לא היה בכך כדי לפטור את הנתבע מאחריותו לאי-הגשת הבקשה למתן רשות להתגונן במועד, או לכך שלא נקט באחד הצעדים האחרים הנדרשים כמבואר לעיל. הנתבע טוען עוד להגנתו, כי לא יכול היה להגיש בקשת רשות להתגונן משום שהתובע לא העביר לידיו את המסמכים והראיות שנדרשו לצורך ביסוס הגנתו וכי למעשה, בסופו של דבר, לא הייתה (ואין) טענת הגנה טובה כנגד תביעת הפינוי, ולא היה מה לטעון. לכן ממילא הדבר שנכון לעשות, היה לפנות למסלול המו"מ. אני דוחה טענות אלה. בין הצדדים ניטשה מחלוקת עובדתית בשאלה אילו מסמכים מסר התובע לנתבע בפגישה הראשונה, האם בכלל ביקש ממנו הנתבע להמציא מסמכים וראיות נוספות וכיוצ"ב. לא ראיתי טעם רב בהכרעה במחלוקות עובדתיות אלה. כאשר לקוח פונה לעורך דין על מנת שייצגו בשלב של הרשות להתגונן מפני תביעה לסילוק יד בסדר דין מקוצר, האחריות להגשת בקשת הרשות להתגונן במועד, היא על עורך הדין. בעניינים מסוג זה של עמידה במועדים של ההליך המשפטי, דרושה זהירות מיוחדת מצד עורך הדין, ודרוש שעורך הדין יעמיד את הלקוח על משמעות הדברים בצורה ברורה ומפורשת. כך, למשל, נקבע בעניין לוי נ' שרמן (עמ' 462): "על עורך הדין לעמוד בלוח זמנים, והדברים אמורים הן בכל הקשור למגבלות זמן שנקבעו בחוק והן בנוגע למגבלות זמן הקבועות בהוראות שנותן הלקוח לעורך-דינו. כך, למשל, חייב עורך-דין להזהיר את לקוחו לגבי תקופת התיישנות של התביעה שבידו, ובמיוחד כאשר קיימת תקופת התיישנות מיוחדת". אם נבצר מעורך הדין להגיש בקשת רשות להתגונן או כתב הגנה במועד, בשל מחדלו הנטען של הלקוח, שלא מסר לו מסמכים וראיות - על עורך הדין להודיע ללקוח מבעוד מועד ובמפורש, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, כי איננו יכול להגיש בקשת רשות להתגונן במועד כל עוד לא קיבל ממנו את החומר, להעמיד את הלקוח על משמעות הדברים, ולהתריע בפניו, כי אם לא יימסר לו החומר עד תאריך פלוני, אזי לא תוגש הבקשה במועד ויכול ויינתן כנגדו פסק דין בהעדר הגנה. אם עורך הדין אינו מעוניין בהגשת בקשת רשות להתגונן משום שלטעמו, אין בה דבר והיא איננה עולה בקנה אחד עם אורחותיו המקצועיות של עורך הדין, עליו להודיע ללקוח שהוא לא יגיש בשמו בקשת רשות להתגונן, על מנת שהלקוח יכלכל צעדיו ויוכל לשקול למשל אם הוא מעוניין ליטול לו ייצוג אחר או להיכנס למו"מ מבלי שתוגש בקשת רשות להתגונן. אם עורך הדין סבור שאינו יכול לייצג את הלקוח, עליו להודיע ללקוח שהוא מתפטר מהייצוג. הכל בלשון ברורה ומפורשת ומבעוד מועד, טרם שחלף המועד להגשת בקשת רשות להתגונן או תוך שעורך הדין נוקט בצעדים הדרושים על מנת לקבל אורכה להגשת בקשת רשות להתגונן על מנת שיהיה בידו של הלקוח להתארגן, לשכור עו"ד אחר וכיוצ"ב. רצוי גם, שהדברים יעלו על הכתב, בוודאי נוכח העובדה שבין הצדדים הסכם חתום שלפיו התחייב הנתבע לייצג את התובע בשלב הרשות להתגונן. לעיגון הדברים בכתב יש גם משמעות ראייתית, למניעת מחלוקות ביחס למה שהובהר ונאמר וגם במישור המהותי, משום שהעלאת הדברים על הכתב מבהירה ללקוח את הדברים, ומעמידה אותו על משקלם, חומרתם ומשמעותם (ראו ת"א (חיפה) 690/04 נגלר נ' י.ר.טסלר יזום תכנון ובניה בע"מ, כב' הש' עמית). בסיכומיו, מקשה הנתבע על עצמו בנקודה זו ושואל, מדוע לא הבהיר לתובע את הדברים בכתב? תשובתו לכך היא, כי אף אם רצה לשלוח מכתב, קצב המעבר של התובע מכתובת לכתובת, לא אפשר זאת (ס' 70 לסיכומי הנתבע). אני דוחה את הטענה, שלא בא זכרה אלא בסיכומים. ממילא לא נעשה בפועל ניסיון כלשהו לשלוח מכתב לתובע. אין בפי הנתבע גם הסבר מדוע לא יצר עם התובע קשר טלפוני. עוד אציין בהקשר זה, כי הנתבע לא מפרט אילו מסמכים היה על התובע להמציא לו לצורך קידום בקשת הרשות להתגונן (נזכר במפורש רק הצורך לאתר את מי שמכר לתובע את החזקה במקרקעין, מר דהאן (ס' 8 ה לתצהיר הנתבע. זאת, מבלי שהנתבע הבהיר מדוע היה בכך כדי לבסס טענת הגנה לתובע). העדר פירוט המסמכים החסרים, לטענת הנתבע, מקבל משנה תוקף לאחר שהנתבע קיבל את תיק המינהל. אילו מסמכים נדרשו לו עוד והצדיקו המתנה חסרת מעש מצד הנתבע בשלב זה? זאת ועוד - לטענת הנתבע, הוא הבהיר לתובע בפגישתם האחרונה שלפני נובמבר 2005 (המועד האחרון להגשת הבר"ל), שאין בידיו כל בסיס להגנה אפשרית, וכי יש לשקול פניה למינהל במטרה ליזום מו"מ עם המינהל על מנת להגיע להסכם חכירה או כל הסכם אחר. יחד עם זאת, הפגישה הסתיימה ללא החלטות והנתבע הבטיח לתובע לשוב ולעבור על המסמכים, שמא יגלה "דבר מה" חדש (ס' 26 לתצהיר). הנתבע לא חזר אל התובע עם "דבר מה" חדש ולא פנה אל התובע לבדוק מה העלה האחרון בחכתו, ואף אינו טוען שכך עשה. כאמור, טענתו היא שהמתין להמצאת ראיות ע"י התובע. בנסיבות אלו, כאשר (לגרסת הנתבע) התובע לא מציג כל מסמך או ראיה לבסס טענת הגנה, והנתבע סבור, לאור המסמכים שבידו, כי אין בסיס להגנה אפשרית, ומנגד ב"כ המינהל פונה אליו שוב ושוב על מנת שיפעל להגשת בקשת רשות להתגונן או יגיע להסדר ומתרה כי בשל חוסר המעש המתמשך, יגיש בקשה למתן פס"ד בהעדר הגנה - אין ולא היה עוד מקום להמתין להמצאת ראיות ע"י התובע ללא פעולה מתאימה מצד הנתבע שתבטיח את זכויותיו של התובע, והיה מקום להביא את מצב הדברים לאשורו במפורש בפני התובע ולהתריע בפניו, כמפורט לעיל. לבסוף אציין, כי בכתב ההגנה, בתצהירו ובסיכומיו מאריך הנתבע בטענתו, כי התביעה שבפניי היא תוצאה של קנוניה וקונספירציה שבין התובע לבין בא כוחו הנוכחי, לפיה התובע לא יבקש ביטול פסק הדין בהעדר הגנה מחשש שהמינהל יגיש נגדו תביעה כספית ובמקום זאת, הסכימו ביניהם התובע ובא כוחו להגיש תביעה כנגד הנתבע ולבוא עמו חשבון לגבות ממנו את הפסדיו של התובע. הנתבע לא הוכיח, ולו במקצת, שתביעה זו היא תולדה של קנוניה בין התובע ובא כוחו. אף שיש ממש בטענה, שהתובע נמנע מהגשת בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר הגנה על מנת שלא לחשוף את עצמו לביטול פסק הדין ולמתן היתר לפיצול סעדים (ראו חקירת התובע) - אין בכך כדי להוכיח קונספירציה כנטען. אף אם הוכחה כזו (ולא הוכחה), אין בכך כדי לאיין את רשלנותו של הנתבע שבאי-הגשת הבקשה למתן רשות להתגונן במועד או באי-נקיטתו של כל צעד רלבנטי אחר, כמפורט לעיל, שהתבקש בנסיבות אלה. משקבעתי כי לתובע עילת תביעה בגין הפרת חוזה וברשלנות, אין עוד צורך לדון בטענות לתרמית, הטעיה ועילה בעשיית עושר ולא במשפט שהעלה התובע כלפי הנתבע. הפיצוי לו זכאי התובע אזכיר, כי התובע מבקש לחייב את הנתבע בתשלום הסכומים כדלקמן: שכר הטרחה ששילם בתמורה להגשת בקשת רשות להתגונן, בסך 25,700 ₪, שהם 32,500 ₪ נכון למועד הגשת התביעה. הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד שנפסקו לטובת המינהל בפסק הדין, בסך 5,358 ₪. נזקים עקב אובדן המקרקעין ונכסי המיטלטלין בהם - בסך 100,000 ₪. נזקים ישירים אחרים: עוגמת נפש, נסיעות, צילומים, שכ"ט עו"ד, חוקר לאיתור הנתבע, תמלול, טלפונים - סך 30,500 ₪. להלן, אדון בראשי הנזק. החזר שכר הטרחה כעולה מחומר הראיות, פעולותיו של הנתבע הסתכמו בארבע פגישות עם התובע (בראשונה, נחתם הסכם שכר הטרחה. בשניה, הביא התובע לנתבע את השיקים המעותדים. השלישית, התקיימה לפני נובמבר 2005 והרביעית, לאחר שניתן פסק הדין); בהתכתבות עקרה עם ב"כ המינהל לצורך האורכות שניתנו להגשת הבר"ל ובמענה להתראות המינהל; ובקבלת המסמכים שהיו בידי ב"כ המינהל ובתיק המינהל (ספק רב אם ניגש לעיין בעצמו בתיק המינהל שבידי ב"כ המנהל, בשים לב לטענתו, כי לא ראה את התצהיר של מר סלמה אלא בעת ניהול ההליך המשמעתי ואי ידיעתו על צו הסגירה שניתן כנגד התובע בשנת 2003). לטענת הנתבע, הוא סייר גם פעמיים במקרקעין, שלא בנוכחות התובע, על מנת לבדוק באופן אישי אם אכן מדובר במגרש הספציפי הזה, האם הנ.צ. תואמות את התשריטים והמפות המצויות בתיק וכדי לבדוק אם יש טעות טכנית המבססת טענת הגנה. הנתבע אינו מפרט את תאריכי הסיור. טענה זו לא הוכחה, בהעדר ראיה נוספת לתמוך בה, מעבר לתצהיר הנתבע. אינני סבורה כי פעולות אלה, מזכות את הנתבע בשכר טרחה מלא או חלקי וכי על הנתבע להשיב לתובע את מלוא שכר הטרחה ששילם לו. הנתבע התחייב כלפי התובע לייצג אותו בשלב הרשות להתגונן. כעולה מכל המגולל לעיל, כזאת לא עשה. הנתבע לא ייצג את התובע בשלב הרשות להתגונן. הנתבע לא ייצג את התובע בהגשת בר"ל ולא ייצג אותו במו"מ להסכם כזה או אחר. הפעולות שביצע הנתבע הן בגדר פעולות הכנה בלבד. התובע לא זכה בכל טובת הנאה בשל פעולות אלה והן ככלי ריק מבחינתו. אין הן מהוות מטרה בפני עצמה ואף לא נמצא להן תמחור נפרד בהסכם. לא מצאתי, אפוא, שיש מקום לפסוק בגינן שכר ראוי או חלק משכר הטרחה לפי ההסכם. כחלק מהשירותים שהתחייב הנתבע ליתן לתובע לפי ההסכם, נמנה גם תיקון כתב התביעה. כתב התביעה אכן תוקן, אולם איני סבורה כי הדבר היה כתוצאה מפעולות הנתבע. מעיון בבקשה המוסכמת שהגיש ב"כ המינהל (ודוק: הבקשה מוסכמת עם מר סלמה, הנתבע המקורי, ולא עם הנתבע כאן, כב"כ התובע) עולה, כי הבקשה לתיקון כתב התביעה הוגשה ביום 22.12.04 לאחר שמר סלמה העמיד את המינהל על טעותו, ונתמכה בתצהירו של מר סלמה מיום 8.12.04, שהצהיר כי מידיעתו האישית המקרקעין מוחזקים ע"י התובע שבפניי, מר חיון. אין ראיה שלנתבע יד ורגל בבקשה זו. ההיפך הוא הנכון. מכתבו של הנתבע לב"כ המינהל שבו הציע כביכול לתקן את התביעה, הוא מיום 16.12.04 (מצורף בנספח ב1), אמנם טרם הגשת הבקשה, אך לאחר שתצהירו של מר סלמה התומך בה, כבר היה ערוך וחתום. ניכר גם, כי הבקשה לתיקון כתב התביעה לא נעשתה בשיתוף פעולה או מתוך הסכמה עם הנתבע ואפילו לא נעשתה תוך יידוע ומודעות של הנתבע. הבקשה לתיקון לא נשלחה כלל לנתבע והוא לא ידע עליה (ראו תצהירו של הנתבע: "יודגש, כי בקשת התיקון וההחלטה בה, לא נשלחו כלל אל הח"מ, גם כשביקש זאת בכתב, ואת המסמכים האמורים ראה לראשונה רק במהלך ההליך המשמעתי", ס' 11). אשר על כן, אני מקבלת את התביעה בראש נזק זה של החזר שכר הטרחה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 32,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. לא עלה בידי התובע, להוכיח את תביעתו לפיצוי בגין נזקיו הנטענים האחרים, והתביעה בגינם נדחית. נזקי אובדן המקרקעין והמטלטלין והוצאות משפט ושכ"ט עו"ד שנפסקו לטובת המינהל בפסק הדין לפינוי שניתן בהעדר הגנה לטענת התובע, אילו הוגשה בר"ל הייתה התוצאה משתנה וסביר שהיה מגיע לכדי הסדר עם המינהל, שהיה מאפשר לו להמשיך ולהחזיק במקרקעין ובמקום עבודתו, ולא היה מפונה מהמקרקעין. הנטל להוכיח, כי לו הוגשה בר"ל היתה התוצאה משתנה במובן זה שלא היה ניתן פסק דין לפינוי, כבד וקשה הוא. כפי שנקבע בע"א 989/03 חוטר ישי-משרד עורכי דין נ' חיננזון, פ"ד נט (4) 796, (בעמ' 811, מול האות ה): "בהקשר זה על התובע הנטל להוכיח, כי אלמלא התרשלות עורך הדין תוצאת פסק הדין הייתה משתנה לטובתו. זהו נטל כבד מבחינה ראייתית, שכן כל מי שהתנסה בהליכי משפט יודע, כי אין לדעת בוודאות את תוצאותיהם של הליכים משפטיים, עד למתן פסק דין חלוט, ואין לדעת כיצד היו נראים פני הדברים, לו היו ההליכים מתנהלים באופן שונה". התובע לא הוכיח שאילו הוגשה בר"ל היתה התוצאה משתנה בכך שלא היה ניתן פסק דין לפינוי או בכך שהיה מגיע להסדר עם המינהל, שהיה מאפשר לו להמשיך ולהחזיק במקרקעין. לאחרונה כתבתי פסק דין בתיק אחר, שבו הוגשה תביעה לפיצויים כנגד עו"ד שלא הגיש במועד (ובכלל) ערעור על פסק דין של בית משפט השלום שחייב את לקוחו בתשלום כספי, והוא הפך חלוט. על מנת שלא להאריך, אני מפנה לפסק הדין, תוך ציון עיקר הדברים הדרושים לכאן (ראו תא (ראשל"צ) 34924-11-09 בוני נ' עו"ד ציון גבאי). ענייננו דומה בכך שהנתבע לא הגיש במועד בר"ל וניתן פס"ד בהעדר הגנה, ומצוי גם הוא בקבוצת המקרים שמטילים על עורך הדין שהתרשל אחריות מוגברת. כפי שפירטתי שם, ככלל, זוהי קבוצת מקרים שראוי לשקול בה פסיקת פיצויים בגין אובדן סיכויי הצלחה. אלא שפסיקת הפיצוי רלבנטית וראויה רק כאשר הסיכוי שאבד הוא סיכוי ממשי או בעל ערך, להבדיל מסיכוי זניח וחסר ממשות (ראו ס' 40 לפסק הדין בעניין בוני והאסמכתאות הנזכרות שם); ואילו בענייננו, הסיכוי לתוצאה אחרת, לבד מפסק דין של פינוי כפי שניתן, הוא זניח וקלוש, אם בכלל קיים, בשים לב לצו ההריסה משנת 2001 ולצו הסגירה משנת 2003, שחלים על המקרקעין. התובע לא הציג ולו טענה אחת שלדעתו צריך וניתן היה לטעון כנגד התביעה על מנת להביא לדחייתה, ואף לא העלה טענה כזו שהיה בה כדי להצדיק מתן רשות להתגונן. התובע אף לא העלה טענה שהצדיקה או ביססה אפשרות שהמינהל יתפשר עמו או יגיע אתו להסכם כזה או אחר. מכל מקום, התובע לא הוכיח במידה הדרושה במשפט האזרחי, לאיזה הסדר ספציפי ניתן היה להגיע עם המינהל, על מנת להשוות בין המצבים, לגלות את הנזק ולכמת אותו. גם ההוצאות שנפסקו בפסק הדין הן סבירות ואין ראיה לכך שמדובר בהוצאות מוגברות ביחס לפסק דין שהיה ניתן, לו הוגשה בר"ל. ההיפך הוא הנכון. סביר להניח, שההוצאות שהיו נפסקות אילו קיים הנתבע הליך סרק, היו גבוהות יותר. יתר על כן, התובע עצמו לא נקט צעדים לביטול פסק הדין או ערעור עליו וקיבל החלטה שלא לנקוט צעד זה (כשהיה מיוצג ע"י ב"כ דהיום), דבר המחזק את המסקנה שלא ניתן היה להשיג תוצאה אחרת או טובה יותר, בהגשת בר"ל. לא הוכח קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים לבין רשלנות הנתבע והפרת החוזה על ידו, גם מהטעם שהתובע לא הוכיח כי פינויו מהשטח בחודש אוגוסט 2006 נובע מפסק הדין לפינוי. ייתכן שנבע מצו הסגירה שעמד נגדו משנת 2003, שהרי התובע קיבל התראה טרם הליכים בשל אי קיום פסק הדין, התראה מיום 23/5/05 (נספח ה' לתצהיר הנתבע). התובע לא הגיש כל ראיה להוכיח מי היה היוזם לפינוי, המינהל או עיריית ראשון לציון. שווי הזכות במקרקעין ושווי המיטלטלין לא הוכח, דבר המצדיק כשלעצמו דחיית התביעה בראש נזק זה. כמפורט לעיל, המקרקעין אינם של התובע ולא היו לו זכויות בהם. התובע אף לא הוכיח את טענתו ששילם למר דהאן סך של 50,000 ₪ כדי לרכוש את החזקה בהם. אף שטען שמצוי בידיו עותק הדף ראשון מההסכם בינו לבין מר דהאן, נמנע התובע מלהציגו לביהמ"ש. מר דהאן לא זומן להעיד מטעמו. אי הבאת הראיות מלמדות שאילו הובאו, היה בהן כדי לפגוע בגרסת התובע. אשר למיטלטלין, לא הוגשו צילומים, חוו"ד שמאית או כל הערכה או ראיה אחרת. לא רק שלא הוכח שוויים של המיטלטלין, אף לא צוין בפירוט כנדרש, מהי רשימת המיטלטלין. בנוסף, התובע לא פעל להקטנת נזקיו. גם בהנחה שהפינוי נובע מפסק הדין שקיבל לטובתו המינהל, אזי מעת שנודע לתובע על פסק הדין, בינואר 2006, ועד לפינוי, באוגוסט 2006, חלפו כשישה חודשים, בהם יכול היה לפנות את חלקי הרכב ואת המיטלטלין שהיו במקרקעין, לדאוג למכירתם וכדומה. אני דוחה, אפוא, את התביעה לפיצוי בסך של 100,000 ₪ בגין פינוי התובע מהמקרקעין ואובדן המיטלטלין שעליהם. עוגמת נפש ונזקים נוספים התובע תובע פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 22,570 ₪ וכן פיצוי בגין הוצאות שונות, בסך כולל של 7,930 ₪. התביעה בגין נסיעות, טלפונים וצילומים - לא הוכחה. הטענה לנזק נטענה בכלליות ובסתמיות, לא כל פירוט ביחס למועדים ולפרטי הוצאות אלה, על מנת שניתן יהיה לבחון את נחיצותן והקשר שלהן לתביעה ולרשלנות הנתבע. בנוסף, אין פירוט כמותי ואין תחשיב, חוו"ד או חשבוניות ו/או קבלות כדי להעיד על סכומי ההוצאות. התביעה בגין הפעלת חוקר לאיתור הנתבע, שכ"ט עו"ד לייעוץ בהכנת התלונה ללשכה ותמלולים -נדחית אף היא. מדובר במסמכים או הליכים שקשורים בתלונה ללשכה ובהליך המשמעתי משנת 2006, ולא להליך שבפניי. בגין ההליכים המשמעתיים חויב הנתבע בהוצאות ואין הם עניין לפסיקת הוצאות בתיק זה. אני מוצאת לנכון להיעתר באופן חלקי לתביעה לפיצוי בגין עוגמת הנפש שסבל התובע בגין התנהלותו של הנתבע. התובע שם מבטחו בנתבע וזה לא פעל כנדרש לטיפול בעניינו. התובע נאלץ לגלות שניתן כנגדו פסק דין בהעדר הגנה ומבלי שהנתבע יידע אותו כנדרש ומבעוד מועד שאין בכוונתו להגיש בר"ל. התהפכו היוצרות, ובמקום שנתבע יעדכן את התובע באשר ללוחות הזמנים ולסטטוס הטיפול בתיק, התובע הוא שפנה לנתבע לאחר בירור שעשה בבית המשפט על מנת שיזדרז להגיש בר"ל ואף פנה לנתבע לאחר שנודע לו שקיבל פסק דין בהעדר הגנה.בשים לב לכלל נסיבות העניין, אני פוסקת לטובת התובע פיצוי בסך של 7,000 ₪ בגין עוגמת נפש. סיכום התביעה מתקבלת באופן חלקי. הנתבע ישלם לתובע את הסכומים המצטברים כדלקמן: - סך של 32,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. - סך של 7,000 ₪ פיצוי בגין עוגמת נפש (הסכום נכון ליום מתן פסק הדין ויצורפו לו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלום המלא בפועל) - הוצאות בצירוף שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ (בהתאם לתקנות אין להוסיף לסכום זה מע"מ). בקשת רשות להתגונןרשלנות מקצועיתרשלנותעורך דין