המחאת זכויות מזונות | עו"ד רונן פרידמן

##האם אפשר להמחות זכות מזונות ילדים לאם ?## בית המשפט פסק כי אין לקבל את טענת האם לפיה תביעת המזונות, היא למעשה, תביעת הבן שהמחה לה את זכויותיו. צוין כי זוהי טענה חסרת תום לב ומתחכמת. הסכם המזונות נעשה בין ההורים, ואין הבן יכול, לאחר שקיבל מזונות במשך כל שנות קטינותו, להגיש ארבע שנים לאחר שבגר, תביעה למזונות "ולהמחות זכויותיו" לאם. נפסק:"...שום מערכת שיפוטית לא תוכל לשאת משיכת הליכים שיפוטיים ללא סוף תוך ניצול לרעה של סדרי הדין ובזבוז של משאביה. תהליך עשיית הצדק איננו שייך רק למתדיין בודד במנותק מהאינטרסים של יריביו וזכות הגישה לבית המשפט אינה כוללת בחובה את הכוח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטימיים של בל הדין שכנגד" (רע"א 83/01 ויס נ' מרדכי, פד"י נה (3) 730) ##להלן פסק דין בנושא המחאת זכויות מזונות ילדים:##: א. ערעור על פסק דינו מיום 11.10.01 של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (כב' השופטת ו' פלאוט). המערערת והמשיב היו נשואים זל"ז והתגרשו לפני כ- 23 שנים. המשיב עתר לבית משפט קמא לקבלת סעד שימנע מן המערערת את האפשרות לגבות ממנו כספים עבור מזונות בנם הבגיר, בגין התקופה שמאז גירושי הצדדים בשנת 1979 ועד שהקטין בגר בשנת 1993. בית המשפט קמא נעתר לבקשת המשיב וקבע בפסק דין הצהרתי כי אין המשיב חייב בתשלום יתרת החובה בתיק הוצל"פ 9 - 96 - 00502 - 01. ב. עיקרי העובדות: המערערת והמשיב נישאו בליטא בשנת 1972, ועלו לישראל בשנת 1975. ביום 22.1.75, נולד לצדדים בנם, א'. לימים התגלע בין הצדדים משבר והצדדים פתחו בהליכים משפטיים. ביום 12.1.78 ניתן תוקף של פסק דין להסכם שגובש בין הצדדים בעניין תשלום מזונות זמניים. ביום 16.1.78 פתחה המערערת בהליכי הוצל"פ לגביית המזונות, על פי ההסכם. במסגרת תיק זה הוטל צו עיקול על משכורתו של המשיב, שעבד באותה עת בתעשיה האווירית לישראל. הצדדים התגרשו בבית הדין הרבני בתל-אביב, בחודש ינואר 1979. בחודש אוגוסט 79', דיווח המשיב ללשכת ההוצל"פ על הפסקת עבודתו בתעשיה האווירית והתחלת עבודתו בבנק דיסקונט, וביקש כי העיקול יועבר למקום עבודתו החדש. ביום 7.8.79 ניתנה החלטת ראש ההוצל"פ "לעקל כמבוקש". (עמ' 1 להחלטה מיום 7.8.79) עיקול המשכורת של המשיב נמשך באופן שוטף, מדי חודש, במשך כשמונה שנים עד חודש אוקטובר 85 , והופסק על פי החלטת ראש ההוצל"פ. המערערת נישאה שנית בשנת 1982 למר י' ק'. במשך כעשר שנים חיו המערערת וי' ק' יחד, לא נולדו להם ילדים משותפים והם גידלו יחד את א', הבן המשותף למערערת ולמשיב. לימים, נתגלע קרע בין המערערת לבין י' ק'. ביום 28.8.91, במסגרת ההליכים בין המערערת לבעלה, י' ק', ניתנה החלטת כב' הש' בייזר למזונות זמניים, בה נקבע כדלהלן: "נתבקשתי לפסוק מזונות זמניים לאישה וקטין... לאור כל האמור לעיל אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים (לידי תובעת 2 ) מזונות זמניים בסך 2,000 ₪ לחודש וזה עד למתן פסק דין בתיק זה" לא שנוי במחלוקת כי בית המשפט פסק מזונות למערערת ולקטין א', שאגב לא הוזכר בהחלטת בית המשפט, כלל ועיקר, שאין הוא בנו של מר ק'. ביום 14.6.93 הוסכם בהסכם גירושין בין המערערת לבעלה השני, ק': "3.א. עד לגירושי הצדדים בפועל תוסיף לחול ולהיות בתוקף החלטת ביהמ"ש מיום 28.8.91 על כל האמור בה למעט החיוב שבאותה החלטה המתייחס למזונות בנה של האישה (א') אשר יהיה בתוקף אך ורק עד חודש יוני 93 , כולל " מן הראוי לחזור ולציין, כי א' הוא יליד 22.1.75, ובחודש יוני 93', המועד בו קבעו המערערת וק' כי יופסק תשלום מזונותיו, מלאו לו 18 וחצי שנים. בשנת 1996 פתחה המערערת תיק הוצל"פ 9 - 96 - 00502 - 01, כנגד המשיב. וכפי שקבע ביהמ"ש קמא: "במסגרת תיק זה לא דיווחה הנתבעת על סכומים כלשהם ששולמו באמצעות תיק ההוצל"פ המקורי" (עמ' 3 לפסק הדין) ביום 12.2.97 נתנה החלטת ראש ההוצל"פ (כב' ראש ההוצל"פ ר' בן דוד) בה נקבע: "במצב דברים כפי שעולה מטיעוני ב"כ הצדדים כפי שצויינו לעיל, ברור הוא כי בתיק מס' 61/78 שנפתח ביוזמתה ועל דעת של הזוכה ביום 16.1.78 - נתקבלו כספים ו/או זרמו כספים מצד מעבידיו של החייב בתקופה המסתיימת באוקטובר 85', כפי שעולה מעיון בתיק הנ"ל. מאחר והזוכה כופרת בקבלת התשלומים שנתקבלו לתיק הנ"ל לאורך כל התקופה ומאחר ותשלומים אלה עפ"י הקבלות הנמצאות בתיק - אכן הועברו בפועל לתיק - יש לברר תחילה למי הועברו הכספים ומה גורלם." (עמ' 3 להחלטה מיום 12.2.97). המשיב טען כי אין להפעיל את פסק הדין לגביית המזונות, מאחר שהמשיבה לא גבתה אותו במשך שנים. לפיכך פנה המשיב לבית המשפט לענייני משפחה בעתירה לסעד הצהרתי במסגרתו ביקש כסעד ביניים עיכוב פעולות הוצל"פ, בין היתר, מחמת חלוף השנים. בית המשפט קמא קבע ביום 20.3.97, במסגרת בקשה לעיכוב הליכים: " נראה לכאורה כי המדובר בטענת "פרעתי" שמקומה להתברר בלשכת ההוצל"פ. הבקשה לעיכוב ההליכים נדחית". על החלטה זו נתבקשה רשות הערעור. ביום 4.5.97 נתנה החלטתו של כב' השופט ח' פורת ס"נ: "...מבלי להכנס למכלול טענות המבקש משהוא מודה בלפחות חלק מטענותיו כן יכולות להתברר במסגרת בקשה לפי סעיף 19 בחוק ההוצל"פ, ראוי להתחיל במיצוי הסעד במסגרת הליך לפי סעיף 19, ומה עוד שסעיף זה מסמיך מתן סעד של עיכוב ביצוע פס"ד..." (עמ' 2 להחלטה). ג. ההליכים בפני בית משפט קמא: המשיב טען בבית משפט קמא, כי מאז שנת 1979 אין קשר בינו לבין בנו. למרות זאת טען המשיב כי המשיך לשלם את מזונות הקטין באמצעות עיקול שהוטל על משכורתו עד לשנת 1985. עוד טען המשיב בבית משפט קמא כי בשנת 1996, לאחר גירושיהם של המערערת וק', פתחה המערערת את תיק ההוצל"פ 9 - 96 - 00502 - 01 בגין חוב העבר. בנוסף טען המשיב בפני בית משפט קמא כי המערערת לא פעלה לגביית החוב במשך 17 שנים, מאחר שלטענתה בעלה השני דרש ממנה לנתק כל קשר בין הבן למשיב, ולא לגבות את מזונות הבן. המשיב טען בבית המשפט קמא לוויתור ולשיהוי. עוד טען המשיב כי מחדלה של המערערת במשך 17 שנה, די בו כדי להצדיק את ביטול החיוב או לפחות להעביר את נטל ההוכחה למערערת, שתוכיח כי לא מחלה על החוב. לסיכום טען המשיב בבית המשפט קמא, כי בעלה השני של המערערת "התחייב לשאת במזונות הבן בסמוך לאחר גירושי הצדדים, ועשה כן בפועל מכח הסכם בעל פה ולאחר מכן, מכח החלטת בית המשפט, ומכח פס"ד שניתן בהסכמה". (עמ' 3 לפסק הדין) המערערת טענה בבית המשפט קמא כי בעלה השני נשא במזונות הבן, ואולם, לטענתה היא נתנה לבעל השני תמורה מלאה כנגד המזונות ששולמו, בכך שויתרה על זכויותיה בדירה. עוד טענה המערערת כי לא ויתרה למשיב על המזונות או על גבייתם. לענין ההסכם שנכרת בין הצדדים טוענת המערערת, כי הוסף סעיף בהסכם אשר בו התחייב הבעל השני, ק', שלא לתבוע את המערער וזאת על מנת למנוע "פתחון פה לתובע, ולמנוע ממנו לטעון כנגד הליכי הוצל"פ, כי הוא עלול לשלם פעמיים". (עמ' 5 לפסק הדין). עוד נקבע: "במקרה שבפני העדים, מטעם שני הצדדים, הוזמנו להיחקר על תצהיריהם, ואולם בפועל לא התייצבו ולא נחקרו. בנסיבות אלה, יש להתעלם מהתצהירים... בנסיבות אלה, כאשר התובע הוכיח טענותיו מחד, ואילו הנתבעת לא הופיעה להמשך עדותה מאידך, אין לי אלא לקבל את התובענה". (עמ' 11 לפסק הדין) בנוגע לטענת השיהוי קבע בית משפט קמא: "מהאמור לעיל, ניתן ללמוד, כי הנתבעת לא פעלה במשך שנים לגביית החוב, בשל ההסכם בינה לבין בעלה השני, ומכאן כי הנתבעת אכן ויתרה על גביית המזונות מהתובע; כאשר מנגד - ויתר התובע על זכותו להתראות עם בנו". (עמ' 9 לפסק הדין). הוסיף בית משפט קמא וקבע כי המשיב הוכיח שהמערערת בחרה להמשיך ולגדל את בנם מבלי להזדקק לעזרתו, על ידי הקמת משפחה חדשה וניתוק כל קשר איתו. ג. לטענת המערערת, המשיב איים על המערערת עוד לפני הגירושין כי אם תנקוט בהליכי הוצל"פ כנגדו,יגרום לה נזק. עוד לטענת המערערת בשל פחדה מהמשיב ובהעדר משפחה בארץ, לא נקטה המערערת בהליכי הוצל"פ יזומים ולא עדכנה את סכום דמי המזונות שנגבו בערכם הנומינלי. בנוסף טוענת המערערת כי טעה ביהמ"ש קמא משלא דחה את התביעה מאחר שביהמ"ש אינו הפורום המתאים לדון בה, והסמכות נתונה ליו"ר ההוצל"פ, משום שטענותיו של המשיב מהוות טענת "פרעתי", אשר דינן להתברר במסגרת הליכי הוצל"פ. כן טוענת המערערת כי טעה ביהמ"ש קמא משלא קיבל את תצהירו של הבן כראיה מאחר שהבן לא התייצב לחקירה נגדית. בנוסף טוענת המערערת כי היא התייצבה פעמיים במועדים שנקבעו לחקירה נגדית לבירור טענותיו של המשיב. עוד טוענת המערערת כי טעה ביהמ"ש קמא כשהפסיק את חקירתה הנגדית ביום 4.5.00, ללא כל עילה וסיבה כדין. כן טוענת המערערת כי הגישה בקשה להשלמת חקירתו הנגדית של הבן, הבקשה הוגשה ביום בו ניתן פסק הדין ולמרות שהבקשה היתה בפני בית המשפט לא הכריע בה אלא נתן את פסק הדין בלא שתושלם חקירתו הנגדית של הבן. עוד טוענת המערערת, כי טעה בית משפט קמא, משלא קבע את התיק להמשך הוכחות, לאחר שהמשיב לא הגיש את בקשתו לתיקון כתב תביעה במשך שלושה חודשים. בנוסף טוענת המערערת כי לא ויתרה על זכויותיה בעבר, מה גם שאין מדובר בזכויותיה. המדובר במזונות קטין , בנם של הצדדים, אשר הזכויות למזונותיו הומחו למערערת . זאת ועוד, טוענת המערערת כי המשיב לא הכיר בבנו, הפקיר אותו וניתק כל קשר עמו. "טעה בית משפט קמא במסקנות שהסיק משלא הוקיע את מעשיו להתנהגותו של המשיב ומשלא קבע שהמשיב התעשר שלא כדין". (סעיף 11 ל הודעת הערעור). בנוסף טוענת המערערת כי טעה בית משפט קמא שעיכב את הליכי ההוצל"פ, ואפשר למשיב לנקוט בסחבת בהליכים המשפטיים ולבסוף קבע שהמערערת היא זו שויתרה על גביית החוב. טענה נוספת שבפי המערערת היא כי לא היה באפשרותה למחול על מזונות הבן, ואם עשתה זאת הרי שהיה על המשיב לפנות בתביעה מתאימה בשל שינוי נסיבות לבית המשפט. לסיכום טוענת המערערת "טעה בית משפט קמא משלא התייחס לסתירות של המשיב והעדר מהימנותו שהוכחה בחקירתו הנגדית... ומשלא פירט זאת בפסק הדין ומשלא דחה את התביעה משלא הוכחה..." (סעיף 16 להודעת הערעור). ד. לטענת המשיב, המערערת לא התייצבה לעדות בפני בית משפט קמא מאחר שחששה כי תתגלה תרמיתה. בשל כך, צדק בית משפט קמא, כשקיבל את גירסתו העובדתית של המשיב, תוך דחיית גירסתה העובדתית של המערערת. עוד טוען המשיב, כי קיימת יריבות בינו לבין המערערת, מאחר שההסכם המקורי נערך בין המערערת למשיב, והתחייבות המשיב היתה לשלם מזונות לידי המערערת. יתרה מכך, הבן בגר, מזונותיו סופקו בעבר והחיוב השוטף במזונותיו פקע לפני כתשע שנים, לפיכך, הוא אינו יכול להיות יריב ראוי לתובענה, שפסק הדין בה הוא נשוא ערעור זה. כן טוען המשיב, כי לראש ההוצל"פ אין סמכות לדון בהפרה של הסכם מאוחר המשנה הסכם מזונות. עוד טוען המשיב כי בתובענה שנדונה בפני בית המשפט קמא, הועלתה על ידו טענה שלא ניתן לדון בה במסגרת הליכי הוצל"פ, והיא הטענה שאחר נשא במזונות הקטין. בנוסף טוען המשיב, כי מאחר שהבן לא התייצב לחקירתו במועד שזומן לו, או במועדים הנוספים בהם נקבע התיק לדיון, הרי שלא היתה כל עילה לקבל את עדותו לאחר שלב סיום הסיכומים. עוד טוען המשיב, כי משקבע בית משפט קמא שעל המערערת להתייצב להמשך חקירתה היה עליה להתייצב להשלמת החקירה. לאחר שהתעלמה המערערת מהחלטת בית משפט בענין זה, אין היא יכולה לטעון כי טעה בית משפט קמא בקובעו שלא הושלמה חקירתה. כן לטענת המשיב, הצהירה המערערת במסגרת הליכים שהתנהלו בינה לבין בעלה השני, כי נתקה את הבן א', מאביו הביולוגי, לרבות ויתור על תשלום מזונותיו, בשל דרישתו של בעלה השני והתחייבותו לדאוג ולפרנס את המערערת ואת הבן. זאת ועוד, טוען המשיב, כי מר י' ק', בעלה השני של המערערת, נשא במזונות הבן ממועד סמוך לאחר גירושי המערערת והמשיב ועד לאחר שהבן בגר, הן מכח התחייבותו שלו כלפי המערערת והן מכח החלטות בית המשפט. לסיכום טוען המשיב לחוסר תום ליבה של המערערת המנסה לגבות כפל תשלום עבור מזונות הבן. ה. סבורה אני כי דין הערעור להדחות. ההליכים בפני בית משפט קמא, נפתחו על ידי המשיב, לאחר שהמערערת פתחה בשנת 1996 תיק בלשכת ההוצל"פ בגין חוב מזונות כנגד המשיב. אכן, כגירסת המערערת, הסכם בין הורים, אינו מחייב את הקטין, אשר יכול לתבוע את מזונותיו. בענייננו, הקטין לא פנה לבית המשפט, ולא תבע את מזונותיו. המערערת היא שפנתה ללשכת ההוצל"פ במטרה לגבות את חוב המזונות, והיא הזוכה לפי פסק הדין המקורי למזונות. יאמר מיד, כי הסמכות לדון בתביעה נתונה לבית המשפט לענייני משפחה ולא ללשכת הוצל"פ. בעניינו, מדובר בהסכם מאוחר המשנה הסכם מזונות הקודם לו, שהופר ע"י המערערת לטענת המשיב. כן טען המשיב כי אחר נשא במזונות הקטין. ברור הוא כי טענות אלה של הצדדים דינן להתברר בבית המשפט לענייני משפחה ולא בפני ראש ההוצל"פ. (ר' לענין זה בספרו של כב' השופט בר אופיר "הוצאה לפועל הליכים והלכות", מהדורה חמישית עמ' 622) ו. ערעורה של המערערת מכוון, בעיקרו, לשני היבטים של פסק הדין קמא. האחד- ההיבט הדיוני, ועניינו אי השלמת חקירתם של המערערת והבן א'. השני- הקביעות העניניות של ביהמ"ש קמא. באשר להיבט הדיוני, סבורה אני כי דין הערעור להדחות מכל וכל. כאמור, טוענת המערערת כי בית המשפט קמא לא אפשר לה להשלים את עדותה וחקירתה. מן הראוי, לענין זה, לפרט את השתלשלות העניינים בביהמ"ש קמא. החקירה החלה ביום 27.4.98 והופסקה בטרם הושלמה. בהמשך, פנו הצדדים לביהמ"ש בהודעה מוסכמת לפיה פנו להליך גישור וביקשו לדחות את הדיון. משלא צלח הליך הגישור נקבע מועד להמשך שמיעת ההוכחות ליום 4.5.00. במועד זה התברר כי המערערת הגיעה לבית המשפט למתן עדותה ישירות מבית החולים אברבנאל, שם הייתה מאושפזת. ביהמ"ש קמא החליט באותו מועד: "בשלב זה מתברר, כי הנתבעת מאושפזת בימים אלו בביה"ח אברבנל. מבלי שתהיה לבית משפט הכשרה רפואית כלשהי, נראה לכאורה, כי הנתבעת איננה כשירה להעיד היום. כל עדות בהמשך כפופה לאישור רפואי, לפיו הנתבעת מסוגלת להעיד בבית המשפט" (עמ' 35 לפרוטוקול מיום 4.5.00). הדיון נדחה ליום 13.11.00. במועד זה התבקשה דחייה בשל מצבה הרפואי של המערערת. הדיון נדחה שוב ליום 24.12.00 ובמעמד הדיון ביקש בא כוחה של המערערת אורכה נוספת לבדיקת המערערת על ידי פסיכיאטר. הדיון נדחה לתזכורת ליום 22.1.01. במועד זה הודיע ב"כ המערערת כי האישור הרפואי "נגרר מעט"(עמ' 6 לפסק הדין). הדיון נדחה לתזכורת נוספת ליום 31.1.01. במעמד הדיון הציג ב"כ המערערת אישור רפואי לפיו המערערת שוחררת מאישפוז ומסוגלת להעיד. הדיון נדחה ליום 11.2.01 "לסיום עדותה של המערערת". (עמ' 28 לפרוטוקול) ביום 11.2.01 הודיע ב"כ המערערת כי המערערת חולה "היא לא יכולה לקום מהמיטה יש לה סחרחורת עקב שילשולים והקאות" לא היה בידי ב"כ המערערת אישור רפואי לתמיכה בטענתו זו. בית המשפט קמא, באורך רוח ראוי לציון, קבע מועד נוסף לעדותה של המערערת וכך קבע: "ניתנת הזדמנות אחרונה לנתבעת להעיד, ביום 22.2.01...למועד זה תמציא הנתבעת אישור רפואי בגין מחלתה היום, שאם לא כן תחוייב בהוצאות." (עמ' 31 לפרוטוקול) בישיבת יום 22.2.01 הודיע ב"כ המערערת כי איננו מצליח ליצור קשר עם המערערת מאחר שהיא סבורה שהמשפט הסתיים. בישיבת יום 22.2.01 כאמור, החליט ביהמ"ש קמא כדלהלן: "ניתנו לנתבעת הזדמנויות די והותר להופיע להשלמת חקירתה הנגדית. מאחר, והומצא אישור רפואי כי היא כשירה להעיד, ולאחר הזדמנויות שנתנו להופיע, אין מקום לדחיות נוספות." (עמ' 33 להחלטה מיום 22.2.01) סבורה כי צדק בית משפט קמא משהפסיק את חקירתה של המערערת ביום 4.5.00 וזאת לאחר שהובהר לו כי המערערת הגיעה לעדותה ישירות מבית החולים אברבנאל, שהוא , כידוע,בית חולים לחולי נפש.בנסיבות אלה, כדין דרש בית משפט קמא אישור רפואי על כשרות המערערת להעיד בפניו. בהמשך, כפי שתואר בהרחבה, ניתנו למערערת הזדמנויות להשלים את עדותה, אולם המערערת בחרה מטעמיה שלא להתייצב. אינני יכולה לקבל את טענת ב"כ המערערת כי המערערת סברה ביום 22.2.01 שהדיון הסתיים, לאחר שהיה בכוונתה, כך לדברי בא כוחה , להתייצב לישיבת יום 11.2.01, אלא שחלתה ולא יכולה היתה להתייצב. מכל מקום, סבורה אני כי כדין הכריע ביהמ"ש קמא בתביעה לאור הוראת תקנה 157 (2) לתקסד"א, משלא התייצבה המערערת להשלמת חקירתה. כך גם באשר לעדות הבן א' שלא התייצב לדיון במועד שנקבע לשמיעת להוכחות ורק במועד מתן פסק הדין, הגישה המערערת בקשה להשלמת חקירתו. נראה לי כי לא נפל כל פגם באופו ניהול ההליך ע"י ביהמ"ש קמא, ומשלא התייצבו המערערת והבן במועדי ההוכחות להשלמת חקירתם, נכון עשה ביהמ"ש קמא משהכריע בתביעה בלא להתייחס לעדותם. ז. התייחסתי לסוגית שמיעת הראיות ע"י ביהמ"ש קמא בעיקר משום שהצדדים יחסו לסוגיה זו משמעות רבה, יחד עם זאת סבורה אני כי כדין קיבל ביהמ"ש קמא את תביעת המשיב, כעולה בבירור מהמסמכים שהוגשו ומפרשנותם. המערערת "שתקה" במשך 17 שנים, ורק לפני כשש שנים, כארבע שנים לאחר שהבן בגר, פתחה את תיק ההוצל"פ בגין חוב המזונות, שנפסקו 17 שנים קודם לכן. לטענת המשיב, נכרת בין המערערת למשיב הסכם מאוחר, בעל פה, לפיו מחלה המערערת על מזונות הבן. המערערת מכחישה כי נכרת הסכם כאמור וכי מחלה על מזונות הבן. יחד עם זאת ברור לחלוטין כי במשך 17 שנים לא גבתה המערערת את מזונות הקטין, שבגר זה מכבר. בית המשפט קמא קבע, ומקובלת עלי קביעה זו, כי מכתבי הטענות שהוגשו במסגרת ההליכים שבין המערערת לבעלה השני, ומנוסח הסכם הגירושין ביניהם, עולה בבירור כי בעלה השני של המערערת נשא במזונות בנם של הצדדים. בכתב התביעה מיום 10.8.91 שהגישה המערערת כנגד בעלה השני, טוענת המערערת: "4. הנתבע השתלב בחייהם של התובעת ובנה ועד מהרה ראה עצמו כאביו של בנה לכל דבר וכך גם התנהג כלפיו. יתירה מכך, הנתבע אף השפיע על אשתו כי תחדל מנסיונותיה לאתר את אבי בנה לצורך גביית המזונות ממנו והוא זה שידאג לכל צרכיו כאילו היה אביו מולידו. עוד לפני שנישאו הבטיח הנתבע לאישתו כי יאמץ את בנה כדין בסמוך לאחר נישואיהם ואולם התחייבותו לנהוג כלפי בנה כאביו לכל דבר ולספק את צרכיו לא הותנתה מעולם בעצם האימוץ הפורמלי. ואכן, מאז ועד עתה נהגו התובע 1 והנתבע זה כלפי זה כאב ובנו לכל דבר וענין על כל הכרוך בכך..." (עמ' 2 לכתב התביעה מיום 10.8.91 - ת/1 לתיק המוצגים בבית המשפט קמא). מדברים אלה שנכתבו ע"י המערערת בכתב התביעה כאמור, עולה בבירור עמדת המערערת כי בעלה השני, ק', הוא החייב במזונות הבן. לא שנוי גם במחלוקת כי ק' אכן נשא במזונות הבן עד מלאות לו 18 וחצי. נראה לי כי התנהגותה של המערערת חסרת תום לב, במובהק. יש בה משום נסיון להתעשרות שלא כדין, וכדין קיבל ביהמ"ש קמא את תביעת המשיב. העובדה שהמערערת לא נקטה במשך 17 שנים הליכי הוצל"פ לגביית המזונות, מעידה אף היא על כך שהמערערת ראתה כי ההסכם המזונות עם ק' הוא ההסכם "השולט" והרלבנטי באשר למזונות הבן. מכל מקום, המנעות מפעולות במשך 17 שנים מעידה לחלוטין על ויתור ומחילה על חוב מזונות, אם היה כזה. [ר' לענין זה ע"א 151/85 רודן נ' רודן, פד"י לט (3) 186]. אין לקבל את טענת המערערת לפיה תביעת המזונות, היא למעשה, תביעת הבן שהמחה לה את זכויותיו. זוהי טענה חסרת תום לב ומתחכמת. הסכם המזונות נעשה בין המערערת והמשיב, ואין הבן יכול, לאחר שקיבל מזונות במשך כל שנות קטינותו, להגיש ארבע שנים לאחר שבגר, תביעה למזונות "ולהמחות זכויותיו" לאם המערערת. נפסק:"...שום מערכת שיפוטית לא תוכל לשאת משיכת הליכים שיפוטיים ללא סוף תוך ניצול לרעה של סדרי הדין ובזבוז של משאביה. תהליך עשיית הצדק איננו שייך רק למתדיין בודד במנותק מהאינטרסים של יריביו וזכות הגישה לבית המשפט אינה כוללת בחובה את הכוח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטימיים של בל הדין שכנגד" (רע"א 83/01 ויס נ' מרדכי, פד"י נה (3) 730) וגם לעניינו כך. אינני סבורה שמערכת המשפט רשאית לאפשר למערערת לפתוח בהליכי הוצל"פ כנגד המשיב, בגין חוב מזונות, לאחר 17 שנות שתיקה במהלכן גבתה המערערת מזונות מאחר. מהלכי המערערת, שנהגה בחוסר תום לב, יש בהם משום פגיעה משמעותיות באינטרסים של המשיב, ויש לדחותם. ח. סוף דבר: סבורה אני כי כדין קיבל בית המשפט קמא את תביעת המשיב. דין הערעור להדחות ואני דוחה את הערעור. המערערת תשלם למשיב, הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסכום של 5,000 ₪, בתוספת מע"מ, שישאו ריבית והצמדה מהיום ועד מועד תשלומם בפועל. המחאת חיוביםמזונות