ארנונה על נכסים של אגד

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ארנונה על נכסים של אגד: 1. "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ הגישה עתירה זו כנגד עירית קרית אתא. מזה שנים רבות מחזיקה אגד בנכסים המצויים בשטחה המוניציפלי של עירית קרית אתא באיזור התעשיה. נכסים אלה ששטחם הכולל הוא 15,074 מ"ר מחוייבים בשלושה מספרי חשבונות ארנונה ואלה הם: חשבון מספר 116280024001 המחוייב לפי שטח של 1,420 מ"ר.נ חשבון מספר 116280024002 המחוייב לפי שטח של 12,654 מ"ר.ב חשבון מספר 116280002001 המחוייב לפי שטח של 1,000 מ"ר.ו חשבונות 1 ו- 2 מחוייבים בתעריף מוסכים מעל 150 מ"ר. חשבון 3 מחוייב בתעריף סככות מעל 150 מ"ר. אגד סבורה כי תעריפי הארנונה שנגבו ממנה מאז שנת 1989 ועד שנת 2001 אינם חוקיים מאחר ולטענתה הועלו בשנת הכספים 1989 מעבר להעלאה שהותרה לעיריה בחוק ביחס לשנת כספים 1988. אגד עותרת להצהרה לפיה על העיריה לתקן את התעריפים בהם חוייבה ועותרת להשבת הסכומים שנגבו לגישתה ביתר. העיריה סבורה כי יש לדחות את העתירה בין מכח טענות סף ובין לגופה. 2. הליך זה הועבר מבית משפט השלום אליו הוגש תחילה כתביעה רגילה (ב- 11.10.01) אל בית המשפט לעניינים מינהליים ועל פי החלטתי תוקן ונערך כעתירה מינהלית. העתירה הוגשה ב- 20.12.01. הסעד המבוקש בכתב העתירה הוא הצהרה לפיה על העיריה לתקן את תעריפי הארנונה לפיהם חוייבה התובעת בשנים 1994-2001. ההשבה המתבקשת הינה ביחס לתשלומים שנגבו עבור שנות 1994 ועד 2001. ב- 28.1.02 הודיעו ב"כ הצדדים כדלקמן: "הגענו להסכמה לפיה טענת חוסר ניקיון כפיים שהעלתה העיריה - מוסרת ביחס לכל העתירה כאשר העותרת מוותרת על עתירה להשבה ביחס לשנים 1994, 1998 ו- 1999..." הצדדים לא מצאו צורך לחקור את המצהירים והגישו טיעון בכתב. העתירה להצהרה מתיחסת אם כן לשנת 1994 ואילך (ראה ס' 6 לטיעוני העותרת) ואילו השבה נתבעת ביחס לשנים 95-97 ו- 2000-2001. 3. החלטות העיריה ב- 17.2.88 החליטה מועצת העיריה להטיל ארנונה כללית בתחום שיפוטה בשנת 1988-89 בהתאם לסמכותה לפי סעיפים 269, 274, 275 ו- 280 לפקודת העיריות (נוסח חדש). ב- 27.4.89 החליטה מועצת העיריה להטיל ארנונה כללית בתחום שיפוטה לשנת 1989/90. בהחלטה מ- 1988 נקבע עדיין מחיר אחיד לנכסים מאותו סוג בגודל שונה והמחיר שנקבע למוסכים תחת סוג נכס 601 הוא 23.80 ש"ח ולסככה, סוג נכס 502, נקבע 13.70 ש"ח. שתי ההחלטות כוללות הוראות שונות בדבר תשלומי ארנונה וביניהן טבלה המתיחסת לעסקים בה מפורטים עסקים שונים. בשתי ההחלטות מוגדר מוסך כ"מבנה המשמש כעסק לטיפול בכל סוגי רכב, הרכבתם, תיקונם, תחזוקתם או שיווקם". סככה מוגדרת בשתי ההחלטות כ"מבנה מקורה שרק אחד מצדדיו סגור או מבנה מקורה שקירותיו כולן או חלק מהן בנויים או אטומים למחצית גובהם בלבד". בהחלטה מ- 1989 מצויין ביחס למוסכים מחיר של 35.70 ש"ח למ"ר לשנה כאשר העסק מעל 150 מ"ר. המחיר למטר לשנה ביחס לעסקים בעלי שטח קטן יותר מצוין כ- 28.60 ש"ח. ביחס לסככה באיזורי תעשיה המחיר למ"ר לשנה כאשר העסק הינו מעל ל- 150 מ"ר הוא 20.50 ש"ח. 4. מסגרת נורמטיבית החל ממחצית שנות ה- 80 של המאה הקודמת החל תהליך חקיקה שמטרתו היתה בין היתר לצמצם את כוחן של הרשויות המקומיות בתחום המיסוי (ראה למשל בג"צ 4225/95 לקסן (ישראל) בע"מ נ' עירית אילת ואח', דינים עליון כרך נ"א עמ' 389, בג"צ 7053/96 אמקור בע"מ ואח' נ' שר הפנים ואח' פד"י נ"ג (1) עמ' 193 וכן בספרם של רוסטוביץ ואח' ארנונה עירונית, מהדורה חמישית, הוצאת אוריאן, ת"א תשס"א - 2001 עמ' 431 ואילך). תחילה נחקק החוק לייצוב המשק תשמ"ה - 1985 שהגביל את שיעור העלאת תעריפי הארנונה. מאותה עת נחקקו מידי שנה חוקים ששימרו את עקרון הקפאת הארנונה. התעריפים שנקבעו בשנת 1985 שמשו כבסיס לשיעורי הארנונה בשנים שלאחר מכן בתוספת הפרשי הצמדה שנקבעו בחיקוק מידי שנה. עוד נקבע מנגנון לאישור תוספות מיוחדות. בהמשך אעמוד על מס' חיקוקים מתוך הנ"ל, הרלוונטיים לענייננו. ב- 1989 התקבל חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה) תשמ"ט - 1989 (ספר החוקים תשמ"ט 1273 מה- 7.4.89) המיחד את פרק ה' שבו לנושא הארנונה הכללית. סעיף 20 לפרק ה' קובע כדלקמן: "20. (א) לא תגבה רשות מקומית בשל נכס ארנונה כללית לשנת הכספים 1989 בסכום שיש בו העלאה מעל סכום הארנונה שהגיע כדין בשל אותו נכס בשנת הכספים 1988. (ב) לשנת הכספים 1989 לא תשנה רשות מקומית הנחות כלליות מארנונה ותנאי תשלומה, לרבות התוצאות של אי-תשלום במועד, לעומת אלה שנקבעו כדין לשנת הכספים 1988, אלא לטובת החייבים בארנונה. (ג) שר הפנים ושר האוצר, או מי שהם הסמיכו לכך, רשאים להתיר לרשות מקומית העלאת ארנונה, או שינוי הנחה או תנאי תשלום או תוצאות של אי-תשלום במועד שלא כמותר לפי סעיף קטן (ב)". כותרת השוליים של סעיף 20 היא "סייג להעלאת ארנונה כללית". 5. בתוקף סעיף 20 (ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה) תשמ"ט - 1989 הוצא ב- 9.5.89 חוזר מיוחד על ידי המנהל הכללי במשרד הפנים בו מובא הנוסח המלא של ההיתר כפי שניתן על ידי שר הפנים ושר האוצר לאותה שנה. להלן אביא את ראשיתו של נוסח ההיתר: "אל: ראשי העיריות ראשי המועצות המקומיות ראשי המועצות האזוריות הנושא: תיקון לחוזר המנהל הכללי המיוחד מיום 7.4.89 הארנונה הכללית לשנת 189/90 בחוזר המנהל הכללי מיום 7.4.89 נפלה טעות, להלן הנוסח המלא של ההיתר כפי שניתנה (כך במקור - ר.ח.ו) ע"י שר הפנים ושר האוצר: בתוקף סמכותם לפי סעיף 20 (ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקירה), התשמ"ט - 1989, י. החליטו שרי הפנים והאוצר להתיר לרשויות מקומיות לגבות ארנונה כללית לשנת הכספים 1989, בסכום שיש בו העלאה מעל סכום הארנונה שהגיע כדין בשל אותו נכס בשנת הכספים 1988, אם נתקיימו שני התנאים הבאים: 1. ההעלאה אינה עולה על אותם אחוזים הנקובים ליד סוג הנכס ובהתאם לקבוצה שאליה משתייכת הרשות המקומית, הכל כמפורט בתוספת. 2. בכל אחת מהרשויות המקומיות העליה באחוזים של הארנונה שנקבעה לעסקים לא תעלה על העליה באחוזים של הארנונה למגורים"... קבוצת הרשויות המקומיות חולקה בחוזר זה לשלוש כאשר קרית אתא מופיעה בקבוצה ב'. בהמשך החוזר מופיעה טבלה ובה שיעורי העלאת הארנונה המאושרים לשנת הכספים 1989/90. הטבלה מתיחסת לחמישה סוגי נכסים - מגורים, עסקים לרבות חניונים, תעשיה, מלונאות וכל נכס שלא פורט לעיל. בחוזר מצויין כי הבסיס להעלאת הארנונה לשנת 1989 בשיעורים הנ"ל הינו הסכום שחוייב בו הנכס כדין לשנת 1988 כולל תוספות ארנונה מאושרות על ידי משרדי הפנים והאוצר באם היו כאלה במהלך שנת הכספים 1988 ולא כולל הפרשי הצמדה למדד על פי חוק הרשויות המקומיות ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה תש"מ - 1980. בסיום החוזר מבקש המנהל הכללי את הרשויות לפעול בהתאם להנחיות אלה. ב- 30.7.89 ניתן היתר נוסף להעלאת ארנונה לשנת הכספים 1989 (נספח ד' לכתב העתירה), לעירית קרית אתא, מכח סעיף 20 (ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה) תשמ"ט - 1989. היתר זה ניתן כאמור בו במקום ההיתר הכללי לסוגי הנכסים המנויים בו שניתן על ידי נותני ההיתר ביום 6.4.89. על החתום מופיעים דב קהת המנהל הכללי של משרד הפנים, ודוד בועז הממונה על התקציבים במשרד האוצר. 6. ב- 31.12.91 נתקבל בכנסת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה) (מס' 2) תשנ"ב - 1992 (ספר החוקים תשנ"ב 1378 מה- 8.1.92). סעיף 12 לחוק זה עוסק בארנונה כללית ומורה כלדקמן: "12. (א) רשות מקומית תטיל בשנת הכספים 1992 ארנונה כללית בשל נכסים בסכומים השווים לסכומים שהגיעו כדין בשל אותם נכסים בשנת הכספים 1991, כשהם מוכפלים בארבעה שלישים ובתוספת הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן (להלן- המדד) לפי שיעור עליית המדד מן המדד שפורסם לחודש דצמבר 1990 עד למדד שפורסם לחודש ספטמבר 1991. (ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), הארנונה למגורים בשנת הכספים 1992, לא תפחת מסכום של 10 שקלים חדשים למטר מרובע, בתוספת הפרשי הצמדה למדד כאמור בסעיף קטן (א). (ג) לא הטילה רשות מקומית ארנונה כללית לשנת הכספים 1992, תשולם הארנונה בשנה זו בתחום אותה רשות בהתאם להוראות סעיפים קטנים (א) ו- (ב), וזאת על אף האמור בכל דין. (ד) רשות מקומית לא תשנה לשנת הכספים 1992 הנחות כלליות בארנונה ותנאי תשלומה, לרבות התוצאות של אי תשלום במועד, לעומת אלה שנקבעו כדין לשנת הכספים 1991. (ה) רשות מקומית לא תטיל לשנת הכספים 1992 ארנונה על סוגי נכסים או על סוגי שימושים בנכסים שעליהם לא הטילה ארנונה לשנת הכספים 1991, וכן לא תפטור מארנונה בשנת הכספים 1992 נכסים שעליהם הוטלה ארנונה בשנת הכספים 1991. (ו) שר הפנים ושר האוצר, או מי שהם הסמיכו לכך, רשאים להתיר שינויים מהאמור בסעיפים קטנים (א) עד (ד); היתר לפי סעיף קטן זה יכול שיהיה כללי או לסוגים או מיוחדים, הן לענין הרשויות המקומיות, הן לעניין הנכסים והן לענין החייבים בתשלום שעליהם יחול ההיתר. (ז) מי ששר האוצר ושר הפנים הסמיכו לכך, יודיע לועדת הכספים של הכנסת על כל היתר כללי או לסוגים שניתן לפי סעיף זה, תוך 30 ימים מיום שיינתן. (ח) הודעה על היתר לפי סעיף זה תפורסם ברשומות, ותחילתו תהיה ביום תחילת שנת הכספים 1992, זולת אם נקבע בו אחרת". 7. ב- 31.12.92 נתקבל בכנסת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) תשנ"ג - 1992 (ספר החוקים תשנ"ג 1406 מה- 7.1.93) (להלן, חוק ההסדרים תשנ"ג) חוק זה ביטל את סעיפים 273, 274 ב (א) ו- 275 לפקודת העיריות. סעיף 8 לחוק ההסדרים תשנ"ג מסמיך את מועצת העיריה והמועצה המקומית להטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית על הנכסים שבתחומה ומורה כי שרי האוצר והפנים יקבעו בתקנות את סוגי הנכסים וכללים בדבר אופן חישוב שטחו של הנכס, קביעת שימושו, מיקומו וסיווגו לעניין הטלת ארנונה כללית. סעיף 9 לחוק ההסדרים תשנ"ג מסמיך את השרים לקבוע בתקנות סכומים מזעריים ומירביים לארנונה הכללית שתוטל על ידי הרשויות המקומיות על כל אחד מסוגי הנכסים וכללים בדבר עדכון סכומי הארנונה הכללית ומורה כי הסכומים המירביים והמזעריים יעודכנו לכל שנת כספים בהתאם לנוסחאות שיקבעו בתקנות. סעיף זה תוקן והורחב במהלך השנים. סעיף 11 לחוק ההסדרים תשנ"ג קובע כללים להטלת תוספת ארנונה ומורה כי שר הפנים רשאי בנסיבות מיוחדות להטיל בתוך שנת הכספים תוספת לארנונה בעד התקופה שמיום האישור ועד סוף שנת הכספים ולקבוע מועדים לתשלום התוספת כאשר היתר על פיו מוטלים סכומי ארנונה שאינם בהתאם לאמור בסעיף 9 (א) טעון גם הסכמת שר האוצר. 8. מכאן ואילך הוסדר נושא הכללים השונים מכח סעיף 8 (ב), 12 (א) ו- 9 (א) לחוק ההסדרים בחקיקת משנה. בסעיף 1 לתקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 1994) תשנ"ד - 1993 (פורסם בקובץ תקנות 5563) תשנ"ד (22.1.93) ובתקנות מאוחרות יותר נקבעו הגדרות של נכסים ושימושים שונים. 9. ב- 6.7.92 נתנו המנהל הכללי של משרד הפנים והממונה על התקציבים במשרד האוצר היתר להעלאת ארנונה על פי חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה) (מס' 2) תשנ"ב - 1992 (פורסם בילקוט פרסומים 4072 ז' טבת תשנ"ג - 31.12.92). בהיתר זה מצוין כי בתוקף הסמכות שהואצלה לנותני ההיתר לפי ס' 12(ו) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה) (מס' 2) תשנ"ב - 1992 הנם מתירים לעירית קרית אתא להטיל ארנונה לשנת הכספים 1992 בשיעורים המופיעים באישור שר הפנים מ- 6.7.92 להטלת תוספת ארנונה ולהעלות את הארנונה הכללית על נכסים לשנת הכספים 1992 באופן שסכומי הארנונה יהיו כמפורט בהמשך ההיתר. לאחר פירוט הנכסים וסכום הארנונה מצויין בסעיף ב' להיתר זה כי "היתר זה ניתן עקב נסיבות מיוחדות שנוצרו לפיהן יש צורך ליתן תוקף מחייב לצו המיסים שפרסמה עירית קרית אתא לשנת הכספים 1992, ועל מנת למנוע השבת כספים לחייבים בארנונה בגין השנים 1990/1991 ו- 1991". בו ביום, ב- 6.7.92, ניתן על ידי שר הפנים אישור להטלת תוספת ארנונה על פי ס' 278 (א) לפקודת העיריות (נוסח חדש). על פי האמור בסעיף (2) לאישור זה ניתן האישור אף הוא בכפוף להיתר על פי ס' 12 (ו) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה) תשנ"ב - 1992 והוא ניתן "עקב נסיבות מיוחדות שנוצרו לפיהן יש צורך ליתן תוקף מחייב לצו המיסים שפרסמה עירית קרית אתא לשנת הכספים 1992 ועל מנת למנוע השבת כספים לחייבים בארנונה בגין השנים 1991 / 1990 ו- 1991". 10. הסכמים בין המסמכים שצורפו לכתבי הטענות צורפו שני הסכמים שנערכו בין אגד לעיריה בנושא ארנונה. הראשון הוא הסכם משנת 1994 שנוסחו הנו כדלקמן: "בפני ועדת ערר שליד עירית קרית אתא שהתקיימה ב- 3.2.94. אגד - חשבון משלם 9591. סוכם על ביטול כל העררים עד לשנת 1993. לא תוגש השגה או ערר בשנת 1994. בחשבון 116280002001 יתוקן סווג הנכס ממוסך לסככה החל משנת 1990. החל משנת 1995 יוקטן שטח המחוייב במוסך בגודל 2645 מ"ר ויחוייב בסווג משרדים, במידה ויחול שינוי בשטח המשמש בפועל במשרדים שני הצדדים רשאים לדרוש שינוי בגודל השטח המחויב. אגד תשלם תוך 30 יום את כל יתרת חובותיה לאחר קיזוז הזיכוי בגין סעיף 3 לעיל תוך 30 יום מיום המצאת חשבון מתוקן ומעודכן כולל תדפיס חשבון לסעיף 3. הזיכוי האמור בסעיף 3 לעיל יעשה לפי תעריף לשנת 1994". יעקב פינק, עו"ד, ב"כ אגד עפ"י י"כ יוסף סגל, עו"ד היועהמ"ש לעיריה אנו נותנים תוקף של החלטה להסכם האמור לעיל. המאירי יהודה, יו"ר אורי טלמון, חבר יהודה הרצל, חבר" ההסכם השני נערך בקרית אתא ב- 11.11.99 ונוסחו הוא כדלקמן: "הסכם שנערך ונחתם בקרית אתא ביום 11.11.99 בין: "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ דרך פתח תקוה 142 ת"א (להלן "אגד") מצד אחד. לבין: עירית קרית אתא המיסדים 11 (להלן "העיריה") מצד שני. הואיל: ובין הצדדים התגלעו מחלוקות בקשר לחיובי הארנונה הכללית בגין הנכסים המפורטים להלן בסעיף 1 הנמצאים בחזקת "אגד" בעיר גנים בקרית אתא. (להלן "הנכסים") והואיל: והצדדים מעוניינים ליישב את כל המחלוקות ביניהם בקשר לחיובי הארנונה בגין הנכסים הנ"ל החל משנת 1998 ואילך. לפיכך הוצהר הותנה והוסכם כדלקמן: 1. לפנים משורת הדין ובמסגרת פשרה בלבד מבלי שהדבר יחשב כהודאה או הסכמה לטענה כל שהיא, הצדדים הסכימו כי בנכסים המפורטים להלן יתוקנו פרטי החיובים בעניין ארנונה עירונית החל מהמועדים כמפורט להלן ואילך: 1.1 נכס מס' 1162824002 תקופת תיקון השומה: החל מ- 1.1.98. שטח במ"ר סיווג מספר סיווג 12,654 מוסכים (801) 3,163 מלאכה (501) 2,645 משרד (231) 1.2 נכס מס' 1162824003 1.2.1 תקופת תיקון השומה 1.1.98 - 31.12.98. שטח במ"ר סיווג מספר סיווג 16,554 קרקע תפוסה (504) 13,545 חניון (905) 1.2.2 החל מ- 1.1.99 תתוקן השומה כלהלן: שטח במ"ר סיווג מספר סיווג 12,979 קרקע תפוסה (504) 10,620 חניון (905) 2. הצדדים מסכימים כי סיווג וגודל הנכסים הנ"ל לעניין שומת הארנונה המפורטים בסעיפים 1.1 ו- 1.2 לעיל ישארו בתוקפם והעירייה לא תבקש לשנותם כל עוד לא הוכיחה העירייה כי השתנה השימוש או הגודל של הנכסים מזה המפורט בסעיף 1 לעיל. 3. למען הסר ספק מוסכם בין הצדדים כי הסכם זה מתייחס אך ורק לנכסים המצוינים בסעיף 1 לעיל. 4. העירייה תזכה את "אגד" בסכומים הנובעים מתיקון השומה על פי המפורט בסעיף 1 לעיל ביחס לשנים 98 ו- 99. 5. העירייה תציג לפני "אגד" בתוך 15 יום מהיום בו נחתם הסכם זה, תדפיס המעיד כי הזיכוי האמור בסעיף 4 לעיל נעשה בפועל בספרי העירייה. 6. כל יתרת החוב בארנונה שתעמוד לזכות העירייה לתקופה שעד ליום 31.8.99 לאחר זיכוי "אגד" בארנונה, תשולם לעירייה בתוך 15 ימים מיום בו תציג העירייה לאגד את יתרת החוב לאחר ביצוע הזיכויים שהוסכמו כלעיל. 7. עם ביצוע הזיכוי האמור לעיל יוותרו הצדדים על טענותיהם - כפי שהועלו בין בעל פה ובין בכתב על דרך השגות ובין בכתבי ערר בקשר לחיוב "הנכסים" הנ"ל בארנונה עד וכולל שנת הכספים 1999. 8. מוסכם בזאת בין הצדדים כי הן לאגד, והן לעירייה שמורה הזכות להשיג ו/או לשנות את החיוב בגין ארנונה בקשר לנכסים אחרים של "אגד" שאינם נכללים בסעיף 1 לעיל בתחום העירייה החל משנת המס- 2000 ואילך, וככל שיהיה לכך בסיס או צידוק כדין. עירית קרית אתא "אגד" - אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ" 11. מסמכים נוספים בין המסמכים מצוייה גם תכתובת שנערכה בין הצדדים. ב- 25.3.01 כותב ב"כ אגד למנהל הארנונה בעירית קרית אתא ומעלה טענותיו הכלולות בעתירה הנוכחית. ב- 10.5.01 מאשר מנהל הארנונה במכתבו לב"כ אגד את קבלת המכתב הנ"ל, מוסר כי המכתב אינו בסמכות מנהל הארנונה כאמור בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו - 1976, ומציין כי למרות שהאמור במכתב אינו נושא להשגה יפנה את המכתב לגורמים המוסמכים בעיריה על מנת שיתיחסו וישיבו למכתב. ב- 3.6.01 כותב היועץ המשפטי לעיריה לב"כ אגד כי ב- 6.7.92 אושרה לעיריה הטלת תוספת ארנונה ופורסם צו על פי האמור בסעיף 12 (ו) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה) (מס' 2) תשנ"ב - 1992. עוד מזכיר היועץ כי ב- 3.2.94 נחתם הסכם פשרה בין העיריה לבין אגד על פיו סוכם כי כל העררים עד שנת 1993 יבוטלו כאשר העררים הכילו את טענת החריגה הנטענת במכתב אגד ואף הוסכם כי לא תוגש השגה או ערר לשנת 1994. עוד נזכר במכתב כי - 11.11.99 נחתם שוב הסכם פשרה הנוגע בין היתר לאחד הנכסים נשוא המכתב הוא 1162824002 על פיו יוותרו הצדדים על כל טענותיהם בקשר לחיובי ארנונה עד וכולל לשנת הכספים 1999. בסיום כותב היועץ כי אין יסוד לדרישת אגד וכי העיריה דוחה אותו. לטיעון המשיבה צורף צילום השגה שנערכה ב- 9.6.91 ביחס לדרישת תשלום ארנונה לשנת מס 1991 ביחס לנכס 116280002001. יחד עם טענה לטעות בסיווג הנכס נזכר כי ההעלאה החריגה שנעשתה על ידי העיריה בחיוב זה עוד בשנת 89-90 לא תוקנה למרות הבטחות העיריה, חריגה זו ממשיכה לחול אף השנה והינה בטלה מכל וכל. השגה זו נדחתה על ידי מנהל הארנונה במכתבו מ- 7.8.91 אל ב"כ אגד. בין המסמכים קיימת גם הודעת ערר שהגישה אגד ביחס לחשבון 116280002001 הודעת הערר אינה נושאת תאריך אך היא מתיחסת לחשבון שנתי של מיסים לשנת 1991 שצורף אליה ביחס לנכס הנדון. הטענה בערר היא כי נפלה טעות בשטח לחיוב ובקוד לחיוב ואף ביחס לשימוש בפועל, כאשר העוררת מאמצת את כל האמור בהשגה ובהתכתבות עם העיריה כחלק מהודעת הערר ונימוקיה. 12. בין המסמכים שצורפו קיימת גם פניית ב"כ אגד אל ב"כ העיריה מ- 15.1.02, פניה שנעשתה במסגרת ההליך הנוכחי, בה הפנה ב"כ אגד שתי שאלות אל ב"כ העיריה וביקש צירוף מסמכים. השאלה הראשונה היתה מה היה אחוז העלאת הארנונה לתעשיה בפועל בשטחה המוניציפלי של המשיבה בשנת הכספים 1990 ומה המקור החוקי להעלאה זו. השאלה השניה היא מה היה אחוז ההעלאה של נכסי העותרת אליהם מתיחסת העתירה בשנת הכספים 1990. עוד מבקש ב"כ אגד כי לתשובות יצורפו המסמכים המעידים על ההעלאות שצויינו בתשובות לרבות תדפיסי תנועות בחשבון הארנונה נשוא המחלוקת בשנים הרלוונטיות. תשובת ב"כ העיריה מ- 21.1.01 היא כדלקמן: "ח.נ., הנדון: עת"מ 561/01 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' עיריית קרית אתא במענה לפנייתך מיום 15 בינואר 2002 (סימוכין 17917 G) ובהתאם להחלטת בית המשפט מיום 10 לינואר 2002, להלן תשובות מרשתנו, עירית קרית אתא, לשאלות אשר הוצגו בפניה: 1. בתשובה לשאלה מס' 1 תשיב המשיבה כי בשנת 1990 היה אחוז ההעלאה של תעריפי הארנונה לתעשיה - 17.5.%. המקור החוקי להעלאה זו הוא צו המיסים של המשיבה וכן אישורי משרד הפנים מיום 23 לפברואר 1990 ומיום 20 במרץ 1990. 2. בתשובה לשאלה מספר 2 תשיב המשיבה כי בשנת 1990, עקב טעות של המשיבה, חויבו נכסי העותרת בחסר. אחוז העלאת תעריפי הארנונה לנכסי העותרת בשנת 1990 היה - 17.5.% בלבד במקום 20.7%. בשל טעות שקרתה בשנת 1990 בלבד הועלו תעריפי הארנונה לנכסים שבבעלות העותרת בהתאם לשיעור ההעלאה (הנמוך) שנקבע לנכסי תעשיה וזאת על אף שסווגם של נכסים אלו היה למוסכים ולסככות ולא לתעשיה. 3. כמובקש בסעיף 3 למכתבך שבסימוכין מצ"ב צווי המיסים של המשיבה לשנים 1989 ו - 1990 וכן אישורי משרד הפנים מיום 23 לפברואר 1990 ומיום 20 במרץ 1990. באשר לתדפיסי התנועות אשר נתבקשו על ידך, אין באפשרות המשיבה לתור אחר תנועות בחשבונות ארנונה, שאירעו לפני כ- 12 שנים(!). תיעוד אודות תשלומים בהם טוענת העותרת כי נשאה, מצוי בוודאי בידיה של העותרת עצמה. בכבוד רב ברק כובשי, עו"ד" 13. טענות הצדדים אביא להלן את טענות הצדדים בתמצית. טענות העותרת: אגד טוענת כי בשנת 1989 חרגה העיריה מחוקי ההקפאה על ידי העלאת תעריפי הארנונה לנכסים ששטחם גדול מ- 150 מ"ר ב- 50% מעל לתעריפים להם חוייבו בשנת הכספים הקודמת 1988. העותרת טוענת כי החל משנת 1989 גבתה ממנה העיריה ארנונה בגין נכסיה המסווגים כ"מוסכים מעל 150 מ"ר" ו"סככות מעל 150 מ"ר" באופן בלתי חוקי תוך חריגה מסמכות, חריגה הבאה לידי ביטוי בכל שנה ושנה שלאחר מכן מאחר וחישוב הארנונה בכל שנת מס מתבצע על בסיס החיוב בשנה הקודמת. העותרת מפנה לחוזר מנכ"ל משרד הפנים מ- 9.5.89 בו ניתן אישור לרשויות השונות להעלות את תעריפי הארנונה לשנת 1989 על פי סוגי רשויות ונכסים. לגישתה, נכסיה שהינם מוסכים וסככות נמצאים תחת סוג נכס "תעשיה" כך שאישור העלאת הארנונה הוא בשיעור 10-20% יחסית לתעריף שהוטל ב- 1988. נטען כי בעוד על פי שיעורי ההעלאה המותרים שיעור ההעלאה החוקי לנכסי העותרת היה 15% עבור מוסכים ו- 20% עבור סככות, הרי בפועל העלתה העיריה את שיעור הארנונה לנכסי העותרת לשנת 1989 בשיעור של 50% תוך חריגה משיעורי העלאת הארנונה שהותרו, חריגה הגורמת להפרשים גדלים והולכים בין התעריף החוקי לתעריף בצווי הארנונה של המשיבה עד היום שכן כל תעריף ארנונה מתבסס על התעריף מהשנה הקודמת. העותרת טוענת כי גם העיריה ראתה את סוגי הנכסים "מוסכים" ו"סככות" כמצויים תחת "תעשיה" ולראיה ב- 20.3.90 הופץ חוזר המנהל הכללי של משרד הפנים בנושא ארנונה ל- 90-91 לפיו אישרו לכאורה שרי הפנים והאוצר העלאה לשנת הכספים 1990 בדומה לחוזר המנכ"ל לשנת 1989 על פי סוגי נכסים שונים שהם תעשיה ומלאכה, מלונאות, בנקים, מגורים ונכסים שלא פורטו לעיל. אחוז ההעלאה המותר על פי חוזר המנכ"ל לשנת 1990 עבור נכסים ממין תעשיה ומלאכה היה 16.5% - 17.5% ואכן בשנת 1990 העלתה העיריה את שיעור הארנונה בגין נכסים ממין תעשיה ומלאכה וביניהם נכסים מסוג מוסכים וסככות ב- 17.5% מעל לשיעור הארנונה בשנת 1989. העותרת מוסרת כי שיעור ההעלאה לנכסים מסוג מוסכים וסככות בשנת 1990 היה בהתאם לשיוכם תחת תעשיה ומלאכה וטוענת כי כך צריך היה להיות גם ב- 1989. העותרת כופרת בטענת העיריה לפיה העלאת הארנונה ב- 1990 על פי תעשיה ומלאכה מקורה בטעות ומבקשת לראות בכך הודאת בעל דין. העותרת מציינת כי העלאת הארנונה בשנת 1989 ב- 50% מעל לשיעורי הארנונה משנת 1988 הינה בלתי חוקית גם לגבי כל סוג נכס אחר שכן ההעלאה המקסימלית על פי חוזר מנכ"ל משנת 1989 היתה 25%, עבור עסקים ומגורים. לחילופין טוענת העותרת כי אם אין לראות בסככות ומוסכים נכסים מסוג תעשיה לצורך שיעורי ההעלאה המותרים בשנת 1989 הרי יש לראותם כ"כל נכס אחר שלא פורט לעיל" ועל כן שיעור ההעלאה המירבי בשנת הכספים 1989 הוא 20% ובוודאי לא 50%. העותרת מציינת כי חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעידי התקציב) תשנ"ג - 1992 לא היווה נקודת אפס חדשה להעלאת תעריפי הארנונה ולא שינה את חוקי ההקפאה אלא הוסיף ותיקן סעיפים וחוקים משנים קודמות והסמיך את שרי האוצר והפנים לתקן תקנות לגבי שיעורי הארנונה שהוטלו על ידי הרשויות, כאשר תעריפי הארנונה לשנים 1992 ו- 1993 מבוססים על תעריפי הארנונה לשנה הקודמת. עוד טוענת העותרת כי אישור תוספת הארנונה לשנת 1992 אין לו ולא כלום עם החריגה שנעשתה בשנת 1989 ואין בו כדי לתקן חריגה כזו. העותרת כופרת בטענת השיהוי שהעלתה כנגדה המשיבה ומוסיפה כי הנטען בעתירה זו אינו ממין הטענות להשגה ולערר שכן אין היא מעלה טענת סיווג לגבי החל בסעיף 3 לחוק הערר משאינה חולקת על סיווג נכסיה כמוסכים וסככות אלא עניינה של העתירה הוא חוקיות התעריפים. 14. טענות המשיבה המשיבה טוענת לשיהוי בהגשת העתירה. נטען כי העותרת השתהתה במשך למעלה מ- 11 שנה ולא הסבירה כלל מדוע לא עתרה כנגד פעולות העיריה כבר לפני שנים, כאשר אם סברה כי תעריפי הארנונה אינם חוקיים היה עליה שלא לשבת בחיבוק ידיים ולהניח לתעריפים להתגלגל במשך זמן כה רב ולהגדיל בכך את היקף הבעיה הכספית הקיימת לטענתה. טענת שיהוי נוספת מתיחסת למעבר של למעלה מחצי שנה מאז פנייתה של העותרת לעיריה ב- 25.3.01 ועד להגשת העתירה. נטען כי בכך אף לא קיימה העותרת את דרישת 45 הימים הקצובים בתקנה 3 (ב) לתקנות בתי משפטא לעניינים מינהליים (סדרי דין) תשס"א - 2000 אפילו ביחס למועד הגשת העתירה לבית משפט השלום. אשר על כן, מבקשת העיריה לדחות את העתירה על הסף שכן אחרת תצא קופת הציבור ניזוקה. 15. לגוף העתירה טוענת העיריה כדלקמן: בהיתר שרי הפנים והאוצר מ- 7.6.92 אושרו תעריפי העיריה לאחר שהועלו בשנת 1989. נטען כי בשנת 1992 ניתנו לעיריה שני אישורים שונים. האחד, היתר להעלאת ארנונה המאשר כי תעריפי הארנונה של העיריה לשנת 1992 הינם חוקיים ותקינים ומהווים למן אותה שנה את הבסיס החוקי להעלאת תעריפי הארנונה בתחומה ולא עד לסוף שנת הכספים בלבד. השני, אישור להטלת תוספת ארנונה, אישור הניתן על ידי שר הפנים בלבד ותוקפו רק לשנת הכספים בגינה ניתן. העיריה מודה כי בשנת 1989 חלה טעות בהצמדת תעריפי הארנונה הכללית ביחס לתעריפים שנת 1988 (סעיף 10 לטענות העיריה). לגישת העיריה טעות זו תוקנה על ידה ונרפאה מכח היתר השרים מ- 6.7.92. העיריה מציינת כי כבר ב- 1991 תקפה העותרת בהשגה את התעריפים שבנדון וכי בעקבות פניות מעין אלה פעלה העיריה על מנת לתקן את הטעות בדרך שנקבעה לכך בחוקי ההסדרים שנחקקו בשנת 1992 דוגמת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) תשנ"ג - 1992 וחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה) (מס' 2) תשנ"ב- 1992. העיריה טוענת כי בהתאם להליכים שנקבעו בחוקים אלה דאגה להביא לאישור שרי הפנים והאוצר כל אחד ואחד מהתעריפים הקבועים בצו הארנונה שלה כאשר תעריפי 1992 אושרו באופן פרטני והחל ממועד מתן היתר השרים לתעריפי שנת 1992 אין עוד כל פגם בתעריפים אלה או בתעריפים הנובעים מהם וההיתר שניתן מירק כל טעות שנעשתה בעבר ולכך נועד. העיריה סבורה כי עמדת העותרת לפיה אין לתקן טעות שנעשתה בהעלאה חריגה של תעריפי ארנונה אלא בחזרה לתעריפים שקדמו לחריגה אינה נכונה שכן החוק מתווה הליכים לאישורים של התעריפים החדשים בלא צורך לחזור למצב הקודם. לגישת העיריה ב- 1992 נחקקו חוקי ההסדרים אשר יצרו הסדר חדש לשיטת קביעת תעריפי הארנונה ברשויות המקומיות. נקבעו בחוק תעריפים מזעריים ותעריפים מירביים לארנונה ונקבעו הליכים לאישור תעריפים חריגים. לפיכך רשות מקומית שתעריפי הארנונה שלה חרגו מעלה או מטה ממתחם התעריפים שבחקיקה מחוייבת להתאים את תעריפיה לאותו מתחם וכי כך פעלה העיריה בשנת 1992 בקבלה את אישור שרי הפנים והאוצר לתעריפים החדשים. העיריה מודה כי בשנת 1990 חייבה את נכסי העותרת בחוסר מסויים ביחס לתעריפי 1989 וכי עקב טעות הועלו תעריפי הארנונה לנכסי העותרת בהתאם להעלאה לנכסי "מלאכה ותעשיה" במקום ל"עסקים". העיריה טוענת כי מאחר ועד 1992 נתן משרד הפנים היתרים כלליים בלבד להעלאת הארנונה אשר קבעו מספר מצומצם של סיווגים כלליים כדוגמאת ההיתר משנת 1990 חייבת היתה הרשות המקומית להפעיל את שיקול דעתה בסיווג הנכסים ביחס לאותו היתר וכל עוד פעלה במסגרת מתחם הסבירות רשאית היתה לשנות את שיקול דעתה משנה לשנה ולסווג את הנכסים בהתאם להיתרים שניתנו. החל משנת 1992 החל משרד הפנים להוציא היתרים להעלאת ארנונה המתיחסים לכל תעריף ותעריף באופן פרטני ובכך התייתר הליך הסיווג האמור. העיריה מוסיפה כי גם בתקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 1994) תשנ"ד - 1993 אין כדי להועיל לעותרת שכן אלה חלות רק בשנת הכספים 1994 ובמילא לא משפיעות על סיווג נכסי העותרת ב- 1989 ועוד כי התקנות קובעות במפורש כי "מוסכים" הם נכסים מסוג "מלאכה" וכי "מלאכה" אינה בגדר "תעשיה". מכאן מוסכים אינם בגדר "תעשיה". עוד טוענת העיריה כי העותרת אינה עוסקת ביצור כלשהו אלא במתן שירותים, כי מהותית אין בין נכסיה לבין תעשיה ולא כלום, כי כל נכסיה מוחזקים לצורך הפעלת עיסקה ולצורך קידום מטרותיה הכלכליות בתחום התחבורה הציבוריות וכי תמוהה טענתה כי יש לסווג נכסים אלה כ"תעשיה". לחילופין לטענה לפיה היתר השרים מ- 6.7.92 מרפא כל פגם שחל בהצמדת התעריפים שקדמה לשנת 1992 טוענת העיריה כי ב- 1989 ניתן לה אישור להעלאת תעריפים מעבר להצמדת תעריפי 1988 בחוזר מנכ"ל משרד הפנים המפרט את שיעור ההעלאה החריגה שהותרה לעיריה ב- 1989 כאשר על פי היתר זה הותר לה להעלות את תעריפי הארנונה ב- 25% ולא ב- 15% או 20% שכן נכסי העותרת אינם ממין "תעשיה" אלא ממין "עסקים מעל 150 מ"ר". העיריה טוענת כי העותרת מנועה מלהעלות כל טענה בדבר השנים שקדמו לשנת הכספים 1999 לאור האמור בהסכם שבין הצדדים מ- 11.11.99 ובמיוחד סעיף 7 של הסכם זה. טענות הצדדים תידונה רק ככל הדרוש להכרעה. 16. המחלוקת ראשית לכל יש לבחון את טענת הסף של העיריה בדבר שיהוי שהשתהתה העותרת בהגשת העתירה, שיהוי שלגישת העיריה יש בו כדי לחרוץ את גורל העתירה לדחייה. עתירה מינהלית נדונה אכן בהתאם לעילות לסמכויות ולסעדים בהם דן בית המשפט הגבוהה לצדק, בשינויים המחוייבים (ראה סעיף 8 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים תש"ס - 2000), אך סבורה אני כי את הטענות לחוסר ניקיון כפיים שהועלו בטיעוני המשיבה לעניין נוהגה של העותרת במהלך ההליך הנוכחי נכון יהיה לשקול במסגרת פסיקת הוצאות ולא כטענת סף. היה ונושא השיהוי יוכרע כולו או חלקו לטובת העותרת, יהא צורך לדון בעניינים הבאים: א. האם חלה בקביעת שיעורי הארנונה מאז 1989 חריגה מהמותר על פי חוקי ההקפאה כפי שהיו ב- 1988, עניין שכרוכה בו שאלת הסיווג הנכון של נכסי העותרת, האם כגישתה מדובר בסיווג של "תעשיה" או לחילופין "כל נכס אחר שלא פורט לעיל" או האם כגישת העיריה מדובר בסיווג של "עסקים מעל 150 מ"ר". ב. היה ויקבע כי אכן ב- 1989 ארעה חריגה מהמותר, תעלה השאלה האם חריגה זו נרפאה כטענת העיריה. ג. שאלת הסעדים. 17. שיהוי העתירה הוגשה ב- 20.12.01 לאחר שבמקור הוגש ההליך כתביעה רגילה לבית משפט השלום בחיפה ב- 11.10.01. ההודעה בדבר הטלת ארנונה כללית לשנת הכספים 89-90 ניתנה לאחר שמועצת העיריה החליטה על כך ב- 27.4.89. גם בהתיחס למועד הגשת ההליך לבית משפט השלום עברו מאז קבלת ההחלטה ועד להגשת ההליך לבית המשפט כ- 12.5 שנים. עיקר המשקל בבחינת טענת שיהוי ניתן למרכיב האובייקטיבי של השיהוי הנטען. שיהוי כזה מתרחש כאשר מעבר הזמן גרם לשינוי המצב באופן שקבלת העתירה באותו מועד יגרום נזק שהיה נמנע לו הוגשה העתירה במועד הראוי (בג"צ 2285/93, בשג"צ 5138/93 נחום נ' ראש עירית פתח תקוה ואח' פד"י מ"ח (5) עמ' 630 בעמ' 641). דיון בטענת שיהוי מחייב שקילת הנזק הצפוי כתוצאה מקבלת העתירה, לרשות ולציבור, שקילת עניינו של העותר בתיקון הטעון תיקון לגישתו, שאלת סיבת השיהוי, האם השיהוי מצביע על התרשלות או הזנחה מצד העותר, שאלת טיב ההפרה הנטענת, נסיבותיה ותוצאותיה. יש וגם כאשר העתירה לוקה בשיהוי יזדקק לה בית המשפט ויכריע בה לגופה, זאת, מקום שמדובר בפגיעה חמורה באינטרס הציבורי של שלטון החוק. כאשר הפגיעה בשלטון החוק קשה היא עשוי הדבר לגבור על כל שיקול אחר. בעניין בג"צ 170/87 אסולין ואח' נ' ראש עירית קרית גת ואח' פד"י מ"ב (1) עמ' 678 בעמ' 694 מציין כב' השופט ברק (כתוארו אז) כך: "חוקיות המיסוי הינה בסיס לכל משטר תקין, ואין זה ראוי לאפשר לרשות שלטונית לגבות מס ללא הרשאה בחוק אך בשל טענת שיהוי. אין לנו כאן עניין בפעולה שלטונית מוגבלת, שעניינה העותר בלבד (כגון, עניין של מכרז) אלא בפעולה שלטונית המשפיעה על הציבור והעומדת בסתירה גלויה להוראות החוק, בלא כל צורך בבחינה ובבדיקה שהזמן עשוי היה לפגוע ביעילותן". (שם, עמ' 695). על יסוד גישה זו נדחתה טענת שיהוי בעניין ע.א. 6323/95 המכללה לחינוך - סמינר הקיבוצים נ' עירית ת"א דינים עליון כרך נ"ג עמ' 833, תביעה שהוגשה לפסק דין הצהרתי הצופה פני עתיד. בעניין בג"צ 7053/96 אמקור בעמ' ואח' נ' שר הפנים, האוצר ועירית חולון פד"י נ"ג (1) עמ' 193 תקפו העותרים שני אישורים להעלאת שיעורי ארנונה בעיר חולון בשנים 1995-96. בפסק דין זה מצאה כב' השופטת ביניש כי אין ממש בטענת השיהוי ככל שהיא מתיחסת להעלאת הארנונה בשנת 1996 אך כי שונה המצב ביחס לשנת 1995. על פי פסק דינה הגם שהתנהלה התכתבות בין ב"כ העותרות לשרים מאז 11/95 ועד 5/96 הרי משהעתירה הוגשה רק ב- 10/96, כשנה וחצי מאז אישור התוספת כנגדה הוגשה העתירה ולאחר שכבר אושרה העלאת הארנונה לשנת 1996, נדחתה העתירה ביחס לשנת 1995 מחמת שיהוי. כב' השופטת ביניש מדגישה בעניין זה כי לא חלוף הזמן כלשעצמו משמש יסוד לדחיית עתירה שהוגשה באיחור אלא העובדה כי עקב הזמן שחלף עלולים להיפגע אינטרסים ראויים להגנה. מציין בית המשפט בעניין זה כך: "בכל הנוגע להטלת ארנונה עומדים כנגד האינטרסים של העותרות - הנפגעות מהטלת החיוב - אינטרסים ראויים של תושבי הרשות המקומית ושל הרשות עצמה המופקדת על הצורך לספק שירותים לתושביה. על פי הגישה שהסתמנה לאחרונה בפסיקתנו, אין טענת השיהוי נשענת בעיקרה על מידת תום ליבן ועל טיב ליבן של העותרות אלא על מידת הפגיעה באינטרסים של העותרות אל מול הנזק הצפוי לאינטרסים אחרים כתוצאה מהשיהוי בהגשת העתירה. האיזון הראוי בין הפגיעות הצפויות לכל אחד מבעלי העניין כתוצאה מקבלת העתירה או מדחייתה יכריע את גורל הטענה". (שם, עמ' 202). בית המשפט מציין כי פגיעה חמורה בעיקרון החוקיות יש בה בנסיבות מסויימות כדי להטות את הכף ולהביא לקבלת עתירה על אף השיהוי שבהגשתה וכי תוצאה כזו ראויה גם אם יש בשיהוי כדי לפגוע באינטרסים חשובים של הרשות המינהלית הראויים בדרך כלל להגנה (שם, עמ' 202). לעניין זה מפנה בית המשפט לבג"צ 170/87 אסולין נ' ראש עירית קרית גת שהוזכר לעיל. לאחר שציין בית המשפט בעניין אמקור כי טענות העותרת כנגד אישור התוספת בשנת 95 אינן מצביעות על פניהן על אי חוקיות חמורה שטענת השיהוי תיסוג מפניה מוסיף בית המשפט כי: "כשהפגם הנטען עומד אל מול טענת סף של שיהוי, יש ליתן משקל ליחס שבין טיבו ועוצמתו של הפגם המיוחס למעשה הרשות, לבין טיבה של התוצאה המזיקה הצפויה מקבלת העתירה שהגשתה נגועה בשיהוי. עוצמתו של הפגם הנטען תשקל איפוא אל מול הנזק שיגרם לרשות ולציבור מביטול המעשה המינהלי הפגום לאחר חלוף הזמן; לא הרי טענה היורדת לשורש הסמכות כטענה המיחסת לרשות חוסר סבירות ובוודאי אין דומה טענה המיחסת לרשות הפליה מטעמי שחיתות ושיקולים זרים לטענה הנוגעת לפגמים פורמאליים בהליך". (שם, עמ' 203). בעניין אמקור, מצא בית המשפט שטענות העותרת באותו עניין אינן יורדות לשורש הסמכות אלא נוגעות לסבירות ההחלטות ולפגמים הנוגעים לאופן הפעלת שיקול הדעת ואינן מצביעות על פניהן על אי חוקיות מהסוג המחייב בחינתן לגופן כאשר הן עומדות אל מול השיהוי שחל בהגשת העתירה ואל מול הנזק הצפוי לעיריה ולתושבים מקבלתה, (שם, עמ' 204). על כן, התקבלה טענת השיהוי באשר לשנת המס 1995. בעניין בג"צ 2632/94 דגניה א' ואח' נ' שר החקלאות ואח' פד"י נ' (2) עמ' 715 שב בית המשפט ומציין (מפי כב' השופט אור) כי במסגרת בחינתו של השיהוי האובייקטיבי על בית המשפט לבחון את עוצמת הנזק הצפוי לאינטרס זה או אחר כולל האם השתהותו של העותר גרמה לנזק ממשי במישור האובייקטיבי העשוי להצדיק את דחיית העתירה, כאשר לצד מאזן הנזקים על בית המשפט לבחון מהי הסיבה לשיהוי בהגשת העתירה ומהי מידתה והאם יש בה להצביע על רשלנות או הזנחה כלשהם של העותר עניין שבמקרה המתאים עשוי להוות צידוק מספיק לנזקים כבדים העלולים לנבוע מההשתהות בהגשת העתירה (שם, עמ' 727). 18. ביסוד טענת העותרת עומדת טענה לאי חוקיות במובן של העלאת תעריפי ארנונה בשנת 1989 באופן החורג מהמותר בחוק כאשר העלאה חריגה זו ממשיכה להשפיע על שיעור חיובי הארנונה עד למועד הגשת העתירה. בתשובתה לעתירה טוענת העיריה כי השיהוי הרב גורם לנזק לקופת הציבור ומזכירה כי השיהוי בבירור הטענות מגדיל את היקפה של הטענה הכספית שמעלה העותרת. בתצהיר שליווה את תשובת העיריה אין התייחסות להיקף ולטיב הנזק הנטען. עם זאת, נכון הוא כי החלטת בית המשפט עלולה לכרסם בתקציבה השוטף של העיריה המופקדת על אספקת שירותים לתושביה (וראה דברי כב' השופטת נתניהו בעניין אסולין הנ"ל, שם עמ' 683). כאמור, הטענות המועלות בעתירה זו עניינן טענות לאי חוקיות, טענות שפגיעתן בעקרון שלטון החוק היא פגיעה קשה. הפגם שהעותרת מעלה התרחש על פי הנטען בשנת 1989, קרי, כ- 12 שנה לפני הגשת העתירה, פגם הממשיך להשפיע מידי שנה על שיעורי החיוב בארנונה לאור הוראות המחוקק הסומך קביעת שיעורי הארנונה על שיעורם בשנה הקודמת. למעשה, הסיבה לשיהוי בהגשת העתירה לא התבררה וכל שהעותרת טוענת הוא שמקום שמדובר באי חוקיות לא ראוי לה לרשות להסתתר מאחורי טענת שיהוי. כנגד חשיבות מניעת גביית מס ללא הרשאה עומדת העובדה שהעותרת היתה מודעת לטענותיה כבר ב- 1991. ב- 9.6.91 הגישו ב"כ של העותרת השגה למנהל הארנונה בעירית קרית אתא ביחס לדרישת תשלום מס' 116280002001 (הוא הנכס השלישי הנדון בהליך הנוכחי) ומזכירה בהשגה בסעיף 2 כי ההעלאה החריגה שנעשתה על ידי העיריה בחיוב עוד בשנת 1989/90 לא תוקנה למרות הבטחות העיריה, ממשיכה לחול אף השנה והינה בטלה. בערר שהוגש לאחר דחיית ההשגה אימצה העותרת את האמור בהשגה כחלק מהודעת הערר ונימוקיה (סעיף 2 להודעת הערר). במצב זה, היתה העותרת מודעת לטענתה לחריגה בשנת 1989 לכל המאוחר ב- 1991. לא רק זאת, אלא, שבהסכם אליו הגיעה עם העיריה ב- 3.2.94 בפני ועדת הערר סוכם על ביטול כל העררים עד לשנת 1993 ואף כי לא תוגש השגה או ערר לשנת 1994. בהסכם שנערך ב- 11.11.99 המתיחס גם לנכס 1162824002 הוא הנכס הגדול הנדון (בצד שני נכסים קטנים יותר) בהליך זה הוסכם כי עם ביצוע הזיכוי הנזכר בהסכם "יוותרו הצדדים על טענותיהם - כפי שהועלו בין בעל פה ובין בכתב על דרך השגות ובין בכתבי ערר בקשר לחיוב "הנכסים" הנ"ל בארנונה עד וכולל שנת כספים 1999". 19. בשקלי את העולה מהפסיקה ואת האינטרסים השונים שנזכרו לעיל, הנוטלים חלק בבחינת טענת השיהוי, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את טענת השיהוי ביחס לשנות הכספים שעד וכולל 1999 ולדחותה באשר לשנים 2000 ו- 2001. לולא נדונה בענייננו שאלה של אי חוקיות בגביית מס שהינה כדברי כב' הנשיא ברק בעניין אסולין פעולה שלטונית המשפיעה על הציבור ועומדת בסתירה גלויה להוראות החוק, היה מקום בנסיבות המקרה לדחות את העתירה במלואה לאור השיהוי הכבד שהיא נגועה בו והעדר סיבה ברורה לאירוע השיהוי ואף תוך התיחסות להסכמים בין הצדדים, אלא שלאור משקלו של אינטרס שלטון החוק באיזון בין האינטרסים השונים במקרה זה, נכון לדעתי לברר את השאלה לגופה אשר לשנים 2000-2001. ערה אני לכך שגם קבלת טענת השיהוי באורח חלקי מחייבת בחינת הטענות השונות באורח שאינו שונה מהותית מהבדיקה שהיתה מתחייבת לו נדחתה טענת השיהוי במלואה אך אין בכך כדי לשנות ממסקנתי בנוגע לטענת השיהוי וגורלה בהליך זה. אשר על כן, אני מורה בזאת על דחיית העתירה ביחס לשנים שעד וכולל 1999 מטעמי שיהוי. טענת שיהוי נוספת שהעלתה העיריה היא בדבר פרק הזמן שחלף ממועד פניית העותרת לעיריה ב- 25.3.01 ועד להגשת ההליך הנוכחי שהוגש במקורו לבית משפט השלום, פרק העולה על 45 הימים הקצובים בתקנה 3 (ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) תשס"א - 2000. איני סבורה כי השיהוי מסוף מרץ 2001 ועד להגשת ההליך היה כרוך בגרם נזק לרשות או לציבור במובן שראוי כי שיהוי זה יגבור על טענת אי החוקיות הראויה לבירור. במידת הצורך הייתי מורה בהקשר לתקופת זמן זו, לאור חשיבות הנושא, על הארכת המועד לצורך כך. בהקשר זה ראוי לציין כי היה ויתברר שאכן ארעה חריגה בלתי חוקית בגביית הארנונה, חריגה הממשיכה ליטול חלק בתעריפי הארנונה המוטלים מאז הרי כל חיוב שנתי בארנונה מקים עילת תביעה חדשה (ראה למשל ת.א. (י-ם) 1114/99 שוקרון ואח' נ' עירית י-ם תקדין מחוזי 2000 (2) 8861). להלן אעבור לדון ביתר העניינים הטעונים הכרעה עד כמה שמדובר בשנים 2000-2001. 20. משקבלתי את טענת השיהוי ביחס לשנות המס שעד וכולל 1999 אין צורך לדון בטענת העיריה למניעות על בסיס ההסכם מאותה שנה. לו היה בכך צורך הרי לאור העולה מהסכם זה הייתי נוטה לקבל טענות העיריה למניעות כלפי העותרת ביחס לשנים 1998-99 ביחס לנכס שמספרו 116280024002. 21. קביעת שיעורי הארנונה ב- 1989 עיון בהודעה בדבר הטלת ארנונה כללית שיעוריה ומועדי תשלומה לשנת הכספים 1988/89 מראה כי המחיר למ"ר לשנה בגין סככה או סוכך הוא 13.70 מ"ר והמחיר למ"ר לשנה למוסכים הוא 23.80 ש"ח למ"ר. עיון בהודעה בדבר הטלת ארנונה כללית שיעוריה ומועדי תשלומי לשנת הכספים 1989-90 מראה כי למוסכים (ביחס לעסק של 150 מ"ר) נקבע מחיר לשנה של 35.70 ש"ח ולסככה (כאשר העסק מעל 150 מ"ר) נקבע 20.50 ש"ח למ"ר. החיובים שהוטלו בפועל לשנים 1988-89 ו- 1989-90, להם טוענת אגד בעתירה, תואמים לשיעורי הארנונה המפורטים בהודעות בדבר הטלת הארנונה לשנות המס 88-89 ו- 89-90. החשבון השנתי היחיד שצורף בין המסמכים שהוגשו הוא חשבון שנתי של מיסים לשנת 1991 ביחס לנכס מס' 116280002001, הוא החשבון בגינו הוגשה השגה על ידי אגד ב- 9.6.91, השגה שנדחתה בהודעת מנהל הארנונה של עירית קרית אתא ב- 7.8.91. העותרת טוענת כי התעריף החוקי לסיווגים הנ"ל בשנת 89 היה 27.36 ש"ח למטר עבור סיווג מוסכים (העלאה של 15%) ו- 16.36 ש"ח למטר עבור סיווג סככות (העלאה של 20%) בעוד העיריה חייבה אותה בתעריף ששיעורו 35.7 ש"ח למ"ר עבור סיווג מוסכים ובתעריף ששיעורו 20.5 ש"ח למ"ר עבור סיווג סככות. 22. בעוד העיריה בתשובתה לעתירה הכחישה את האמור בסעיפים 6.1 ו- 6.2 לכתב העתירה אין העיריה כופרת בטענות העותרת ביחס לאופן בו חוייבה העותרת לשנת הכספים 1988 או 1989. בטיעונה מודה העיריה כי בשנת 1989 חלה טעות בהצמדת תעריפי הארנונה הכללית ביחס לתעריפי שנת 1988. לגישת העיריה טעות זו תוקנה על ידה ונרפאה מכח היתר השרים ב- 6.7.92. טעות נוספת שהעיריה טוענת לה היא כי בשנת 1990 חייבה את נכסי העותרת בחוסר מסויים וכי עקב טעות זו הועלו תעריפי הארנונה בהתאם להעלאה לנכסי "מלאכה ותעשיה" במקום ל"עסקים". בתשובותיה לשאלות העותרת שהוצגו במסגרת ההליך הנוכחי הבהירה העיריה כי אחוז ההעלאה ביחס לנכסי העותרת ב- 1990 היה 17.5% במקום 20.7%. 23. עיון בחוזר המנהל הכללי של משרד הפנים מ- 9.5.89 מראה כי שרי הפנים והאוצר התירו לרשויות המקומיות לגבות ארנונה בסכום שיש בו העלאה מעל לסכום הארנונה שהגיע כדין בשל אותו נכס בשנת 1988 בהתקיים שני תנאים. בעתירה מסתמכת העותרת על חוזר מנכ"ל זה. על פי חוזר זה ההעלאות המאושרות התיחסו לנכס מסוג מגורים, עסקים לרבות חניונים מעל 150 מ"ר, עסקים עד 150 מ"ר, תעשיה, מלונאות ו"כל נכס שלא פורט לעיל". עירית קרית אתא נכללת בקבוצה ב' הנמנת בחוזר. העותרת טוענת כי נכון היה לראות את נכסיה בגדר נכסים מסוג "תעשיה" ועל כן לגבות ארנונה הכוללת העלאה בשיעור של 20% לכל היותר לנכסים שתעריף הארנונה לגביהם בשנת הכספים 1988 היה עד 22 ש"ח למטר, בשיעור 15% לנכסים שתעריף הארנונה לגביהם בשנת 1988 היה 22-30 ש"ח ובשיעור 10% לנכסים שתעריף הארנונה לגביהם היה גבוה מ- 30 ש"ח למטר בשנת הכספים 1988. מכאן, לגישת העותרת, התעריף החוקי לשנת 1989 היה 27.36 ש"ח למ"ר עבור סיווג מוסכים (העלאה של 15%) ו- 16.36 ש"ח למ"ר עבור סיווג סככות בעוד העיריה חייבה את העותרת בתעריף ששיעורו 35.7 ש"ח למ"ר בסיווג מוסכים ובתעריף ששיעורו 20.5 ש"ח למ"ר עבור סיווג סככות. חישוב התעריף בו חוייבה העותרת ל- 1989 בהשוואה לתעריף בו חוייבה ב- 1988 מראה כי תחת הנחותיה של העותרת בדבר הסיווג מדובר אכן בעלייה של 50% מהתעריף של 1988 (35.6 ש"ח למ"ר בסיווג מוסכים לעומת 23.8 ש"ח למ"ר ו- 20.5 ש"ח למ"ר בסיווג סככות לעומת 13.7 ש"ח למ"ר). 24. האמנם "תעשיה"? העותרת טוענת כי היה נכון לחשב את תעריפי הארנונה שהוטלו עליה על בסיס סיווג הנכס כתעשיה בעוד העיריה סבורה כי אין "תעשיה" הסיווג המתאים לנכסי העותרת, כי עד שנת 1992 חייבת היתה העיריה להפעיל שיקול דעתה לצורך סיווג הנכסים על פי היתר משרד הפנים וכי רק מ- 1992 החל משרד הפנים מוציא היתרים להעלאת ארנונה המתיחסים לכל תעריף ותעריף באופן פרטני כך שלא היה צורך יותר להפעלת שיקול דעת בעניין הסיווג. העיריה אינה טוענת עוד כי נושא זה היה על העותרת להביא בהשגה ובערר על פי סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו - 1976, (ראה ע.א. 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עירית טירת הכרמל פד"י נ"ו (2) עמ' 773). 25. לאחר ששקלתי טענות הצדדים בעניין זה דעתי היא כי יש לדחות טענת העותרת בעניין סיווג נכסיה הנדונים בהליך זה בגדר "תעשיה" לשנת הכספים 1989. בחוזר המנהל הכללי מ- 9.5.89 הכולל את נוסחו המלא של ההיתר שניתן על ידי שרי הפנים והאוצר לשנת 1989/90 מכח סעיף 20 (ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה) תשמ"ט - 1989 בדבר שיעורי העלאת הארנונה לאותה שנת כספים נכללו רק סוגי הנכסים - מגורים, עסקים לרבות חניונים מעל 150 מ"ר, עסקים עד 150 מ"ר, תעשיה, מלונאות ו"כל נכס שלא פורט לעיל". בהיתר להעלאת ארנונה לשנת הכספים 1990 מ- 14.3.1990 שהוצא מכח סעיף 1 (ג) לחוק הארנונה כללית (סייגים להעלאה לשנת הכספים 1990) תש"ן - 1990 (פורסם בילקוט פרסומים 3794 מ- 2.9.90) נמנו סוגי הנכסים הבאים - תעשיה ומלאכה, מלונאות, בנקים, מגורים וסוגי נכסים אחרים שלא פורטו בסוגים הנ"ל. בהיתר להעלאת ארנונה לשנת הכספים 1992 מ- 17.7.1992 שהוצא מכח סעיף 12 ו' לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה) (מס' 2) תשנ"ב - 1992 פורטו 28 סוגי נכסים וביניהם מגורים, משרדים, מסעדות, בתי קולנוע ומרקחת, בנקים, מוסכים, סככות, חנויות, תחנות דלק, קרקע תפוסה וסוגים נוספים. בהודעה בדבר הטלת ארנונה כללית שהוציאה העיריה לשנת הכספים 1988 ו- 1998 ובהודעה המקבילה לשנת הכספים 1989-90 קיימות הגדרות לבניינים (לא למגורים) כאשר סככה מוגדרת בשתי ההודעות כ"מבנה מקורה שרק אחד מצדדיו סגור או מבנה מקורה שקירותיו כולם או חלק מהם בנויים או אטומים למחצית גובהם בלבד". מוסך הוגדר כ"מבנה המשמש כעסק לטיפול בכל סוגי רכב, הרכבתם, תיקונם, תחזוקתם או שיווקם". הנכס הגדול בשטח 12,654 מ"ר (חשבון מס' 116280024002) מחוייב בתעריף מוסכים, כך גם הנכס השני בגודלו בשטח 1,420 מ"ר (חשבון מס' 116280024001) רק הנכס הקטן מהשלושה בשטח 1,000 מ"ר (חשבון מס' 116280002001) מחוייב בתעריף סככות. יצויין כי בטיעוני העותרת מאשרת העותרת כי מדובר בסככה / ות הצמודות למוסכים ומשרתות אותם וראה סעיף 1.1.3 לטיעוני העותרת. 26. איני רואה חריגה מסבירות בסיווגם של מוסכים וסככות הצמודות להם ב- 1989, על פי המבחר הנתון בחוזר המנהל הכללי מ- 9.5.89, כ"עסקים". השאלה עד כמה נכון לסווג נכס כ"תעשיה" לצורך נושא הארנונה עלתה בפסיקה לא אחת. יש לקבל כי ביסוד הגדרתו של נכס כתעשיה צריכה לעמוד פעילות ייצור (ראה ע.א. 798/95 תיק שומה ירושלים נ' חברת ניקוב שירותי מחשב ירושלים (1979) בע"מ פד"י מ"ב (4) עמ' 162 וכן ע.ש. 180/96 מינקס סחר בע"מ נ' עירית חיפה תקדין מחוזי 98 (1) 569). כזכור בענייננו מדובר במוסכים ובסככה הצמודה אליהם ומשרתת אותם. לא הוכח כי במוסכים או בסככה מתבצעת פעולת ייצור כלשהי. לכאורה מדובר בנכסים בהם מתבצע מתן שירותים לעיסקי התחבורה שמקיימת אגד. תקנות ההסדרים במשק (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 1994) תשנ"ד - 1993 (קובץ תקנות 5563 התשנ"ד עמ' 223) כוללות הגדרה של "מלאכה" - לרבות מוסכים ו"תעשיה" - לרבות מפעלי בניה ומחצבות. הגדרה דומה למלאכה ולתעשיה נמצא בתקנות משנת 1995, 1996, 1997, 1998, 1999. בתקנות 2000 הוסף להגדרת תעשיה "לרבות בתי תוכנה". בכך שבשנת 1990 חוייבה העותרת על פי סיווג "תעשיה ומלאכה" במקום "עסקים" אין כדי ראיה לכך שזהו הסיווג הנכון לשנה הקודמת. הטענה לטעות בסיווג לשנת 1990 שהעלתה העיריה לא גובתה בתצהיר ומוכנה אני לטובת העותרת לצאת מהנחה שהמחשבה כי מדובר בטעות מקורה במחשבה שלאחר מעשה, אלא, שגם במצב זה מקום שאופציות הסיווג היו כמפורט בחוזר המנכ"ל מ- 1989 לכאורה אין למצוא שגגה בסיווג כפי שבוצע ל- 1989. בחוזר המנכ"ל לשנת 89-90 מ- 9.5.89 לא כלול סוג נכס של "מלאכה" אלא סוג נכס של "עסקים לרבות חניונים", תעשיה, מלונאות, מגורים ו"כל נכס שלא פורט לעיל". על העיריה היה לסווג את המוסכים והסככות בגדר האפשרויות הכלולות בחוזר המנכ"ל. במצב זה, הסיווגים שבאו בחשבון לאותה שנה הם לכאורה, "עסקים" או "כל נכס שלא פורט לעיל". איני סבורה כי הבחירה בסיווג "עסקים" איננה סבירה שכן מדובר לכאורה בנכסים בהם מתבצע מתן שירותים לעסקי העותרת. יצויין כי בהיתר לשנת 1990 לא מופיע סיווג "עסקים" ומאידך מופיע סיווג "תעשיה ומלאכה". בהיתר ל- 1992 מופיעים אכן כבר 28 סוגי עסקים. אין סוג נכס של "תעשיה" או "מלאכה" או שילוב של השניים ומאידך יש סוג נכס של "מוסכים וסככות". בהודעות העיריה לשנת הכספים 89-90 ו- 88-89 מופיעים 26 סוגי נכסים באופן דומה במידה רבה לסוגי הנכסים המפורטים בהיתר ל- 1992. העותרת סבורה כי מאחר ומאז תשנ"ד - 1994 כלולים מוסכים בגדר "מלאכה" על פי התקנות ומאחר ובשנת 90 שוייכו הנכסים ל"תעשיה ומלאכה" הרי ב- 89 נכון היה לחייבם על פי סוג של "תעשיה". בכך שבשנים 1994 ואילך נכללו מוסכים בגדר "מלאכה" בתקנות אין כדי להשליך על השיוך הנכון והסביר ב- 1989, בין היתר, לאור תוכנם של ההיתרים ואפשרויות השיוך שהציעו. אין פלא שהעיריה ראתה בנכסים לשנת 1990 משום "תעשיה ומלאכה" שכן כפי שצויין לעיל אותה שנה לא כלל ההיתר סוג נכס של "תעשיה". בענין ע.א. 565/00 עירית קרית אתא נ' חרס פד"י נ"ו (3) 784 שב בית המשפט העליון ומציין כי לעיריה שיקול דעת רחב בבואה לקבוע אמות מידה להטלת ארנונה. הלכה היא כי לא על העיריה להראות כי אמות המידה שנקטה לצורך חיוב בארנונה סבירות הן אלא שעל המבקש לתקוף אותן להניח בפני בית המשפט תשתית עובדתית לטענתו כי אמות המידה לוקות באי סבירות קיצונית וכי לא די בטענות בעלמא (וראה גם את ע.א. 6514/96 חניון המרכבה נ' עירית חולון פד"י נ"ג (1) 390 בעמ' 400). אין בתשתית העובדתית שהעלתה העותרת בעניין זה כדי לשכנע כי החלטת העיריה לסווג את הנכסים בשנת 1989 כעסקים ולא כתעשיה נגועה בחוסר סבירות שלא לומר בחוסר סבירות קיצונית. מקום שבחירה בסיווג "עסקים" הינה סבירה אין סיבה לנקוט בסיווג הסל השיורי הקרוי "כל נכס שלא פורט לעיל" המופיע בחוזר המנכ"ל. מסקנתי בעניין זה היא כי עד כמה שטענת העותרת לחריגה משיעור העלאת הארנונה שהותר ב- 1989 מבוססת על טענתה לסיווג נכסיה כ"תעשיה" או כ"כל נכס אחר שלא פורט לעיל" הרי יש לדחות טענה זו. 27. לחילופין טענה העותרת כי גם ביחס לכל סוג נכס אחר חלה חריגה מההעלאה בשנת 1989 שכן ההעלאה המקסימלית שהותרה על פי חוזר המנכ"ל מ- 1989 היתה בשיעור 25% לעסקים ומגורים. המשיבה בטיעוניה טוענת כי כאמור ב- 1989 חלה טעות בהצמדת תעריפי הארנונה הכללית בהתיחס לשנת 1988. המשיבה לא גיבתה הודאה זו בתשתית עובדתית ראויה והעניין גם לא נזכר בתצהיר שצורף לתשובה לעתירה שכן בתשובה לא נכללה ההודאה הנ"ל. עיון בחוזר המנכ"ל לשנת 1989 מראה כי לעסקים מעל 150 מ"ר אושרה העלאה בשיעור של 25% ביחס לקרית אתא. בהתאם טוענת העיריה לחלופין לטענתה לפיה היתר השרים מ- 6.7.92 מרפא כל פגם שחל בהצמדת התעריפים שקדמה לשנת 1992, כי באישור העלאת התעריפים ל- 1989 הותר לה להעלות את התעריפים ב- 25%. במצב זה, יש לבדוק את טענת העיריה להכשרת גביית היתר בתוקף היתר השרים מ- 6.7.92. 28. היתר השרים מ- 6.7.92 היתר זה מוכתר "היתר להעלאת ארנונה". על פי האמור בסעיף א' להיתר ניתן ההיתר בתוקף הסמכות שהואצלה לשרים לפי סעיף 12 (ו) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה) (מס' 2) תשנ"ב - 1992. סעיף ב' להיתר מורה כך: "ב. היתר זה ניתן עקב נסיבות מיוחדות שנוצרו לפיהן יש צורך ליתן תוקף מחייב לצו המיסים שפרסמה עירית קרית אתא לשנת הכספים 1992, ועל מנת למנוע השבת כספים לחייבים בארנונה בגין השנים 1990-91 ו- 1991". לטענת העיריה בהיתר זה ניתן אישור לכל אחד מהתעריפים, לאחר שהועלו ב- 1989. לגישתה מאשר ההיתר כי תעריפי הארנונה של העיריה לשנת 1992 הינם חוקיים ותקינים וככאלה מהווים למן אותה שנה את הבסיס החוקי להעלאת תעריפי הארנונה המוטלים בתחומה באופן קבוע מידי שנה. בטיעון העיריה מצויין כי כבר בשנת 1991 תקפה העותרת את התעריפים הנדונים. העיריה מציינת סעיף 11 לטיעון: "11. כבר בשנת 1991 תקפה העותרת (באמצעות אותם באי כח) את התעריפים שבנדון. בעקבות פניות מעין אלה, פעלה המשיבה על מנת לתקן את הטעות בדרך שנקבעה לכך בחוקי ההסדרים אשר נחקקו בשנת 1992, כדוגמת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 וחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה) (מס' 2), התשנ"ב - 1992 (להלן: "חוקי ההסדרים"). בהתאם להליכים שנקבעו בחוקי ההסדרים, דאגה המשיבה להביא לאישור שרי הפנים והאוצר - כל אחד ואחד מן התעריפים הקבועים בצו הארנונה שלה. תעריפי שנת 1992 אושרו באופן פרטני והחל ממועד מתן היתר השרים לתעריפי שנת 1992- אין עוד כל פגם בתעריפים אלו או בתעריפים הנובעים מהם, וההיתר שניתן מירק כל טעות שנעשתה בעבר - ולכך הוא נועד!" יצויין כי ב- 10.1.02 במהלך דיון מקדמי בעתירה הודיע ב"כ העותרת כי אין הוא מבקש סעד כנגד המדינה ואיננו רואה צורך בצירוף המדינה. בתגובה הודיע ב"כ המשיבה כי במצב זה הוא מסכים שאין צורך בצירוף המדינה ו/או השרים להליך. בתגובתה לטיעוני העיריה מוסרת העותרת (סעיף 11 לתגובה) כי מעולם לא טענה שאין אפשרות לשרי האוצר והפנים לאשר העלאה מעבר למותר בחוק בכל שנה שכן העלאת תעריפים כמותר בחוק ובתוספת אישור העלאה הינה חוקית. העותרת מציינת כי טענתה היא שלא ניתן למשיבה אישור כזה לגבי שנת 1989. לגישתה, אישור העלאה שניתן על ידי השרים לשנת 1992 איננו מאשר אוטומטית כל חריגה שנעשתה בשנים שלפני כן ואינו יכול אשר אי חוקיות שכלל לא הובאה בפני השרים. לגישתה, אישור השרים משנת 1992 ניתן בשל סיבות אחרות, לצורך מתן תוקף לצווי 1990, 1991 שלא אושרו לפני כן כחוק ולא בשל אי חוקיות בתעריפי 1989. בעניין זה יש לקבל את טענת העותרת. סעיף ב' להיתר השרים שהובא לעיל במלואו מציין ברורות כי ההיתר ניתן עקב נסיבות מיוחדות שנוצרו לפיהן יש צורך ליתן תוקף מחייב לצו המיסים שפרסמה העיריה לשנת הכספים 1992 ועל מנת למנוע השבת כספים לחייבים בארנונה בגין השנים 1990-91 ו- 1991. מהותן של נסיבות מיוחדות אלה לא הובהרה. העתירה הנוכחית הוגשה בגין העלאה שבוצעה בהודעת העיריה בדבר הטלת ארנונה כללית, שיעוריה ומועדי תשלומה לשנת הכספים 1989-90, קרי, שנת כספים קודמת לשנים הנזכרות בהיתר השרים. במצב זה, לא הוברר כלל כי עניין הטעות שהעיריה טענה לה, טעות שארעה לגישת העיריה ב- 1989, הובאה בכלל לידיעת השרים ולא הוברר כי ההיתר התבקש כדי למנוע צורך בהשבה בגין שנת 1989-90 או למנוע השבה בגין תקופה מאוחרת יותר שמקורה בחריגה שארעה ב- 89-90. על כן, אין ההיתר מכשיר את הטעות לה טוענת העיריה. לעיל קבלתי כי רשאית היתה העיריה לסווג את נכסי העותרת כ"עסקים", משכך רשאית היתה אכן על פי חוזר המנכ"ל להעלות את תעריפי הארנונה ב- 1989 ב- 25%. העיריה סוברת כי חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה) (מס' 2) תשנ"ב - 1992 החל הסדר חדש לקביעת תעריפי ארנונה ברשויות המקומיות. עד כמה שהעיריה סבורה שמאז חקיקתו ומכוחו אין להזקק או להסתמך על טעויות וחיובי יתר שארעו לפני חקיקתו לא ניתן לקבל טענה זו שכן קביעת תעריפי מינימום ומקסימום ופירוט נרחב יותר של סוגי הנכסים אין להם דבר עם חריגה מהתעריף החוקי. 29. העותרת הודתה לראשונה בטעות בהצמדת תעריפי הארנונה הכללית ביחס לתעריפי שנת 1988, טעות שארעה ב- 1989 רק בטיעון שהגישה בעתירה זו. בתגובתה לטיעון העיריה טוענת העותרת כי אם תתקבל טענת העיריה לפיה יש לסווג את נכסיה כעסקים הרי אישור ההעלאה המירבי לעסקים הוא 25%. לאור האמור לעיל זכאית היתה העיריה בשנת הכספים 1989 להעלאת תעריפים ביחס לנכסי העותרת הנדונים בעתירה זו, בסיווג עסקים, בשיעור של 25%, בעוד בפועל הועלו התעריפים בשיעור גבוה יותר וחורג מהמותר. 30. סעדים לעיל דחיתי את העתירה עד וכולל שנת 1999 מחמת שיהוי. חלק ניכר מטענות העותרת נדחה. עם זאת נמצא כי העותרת חוייבה ב- 1989 בשיעורי ארנונה חורגים מהמותר. לעיל הוברר כי שיעורי הארנונה שהוטלו בשנת 1989 כדין הם הבסיס לשיעורי הארנונה שנקבעו בשנים מאוחרות יותר. יש על כן להורות כי על העיריה לתקן את תעריפי הארנונה לפיהם חוייבה העותרת בשנים 2000 ו- 2001 על פי המתחייב מפסק דין זה עד כמה שהתעריפים הושפעו מהחריגה שארעה בשנת 1989. אשר להשבה לשנים 2000-2001, סעד ההשבה שהתבקש התיחס למפורט בסעיף 6 לכתב העתירה. בפסק דין זה לא התקבלה טענת העותרת לסיווג העומד ביסוד תחשיבה. במצב זה, יש לדחות את העתירה להשבה. עם זאת, חזקה על העיריה כי לאחר תיקון התעריפים לשנים 2000 ו- 2001 תפעל על פי דין (ראה ע.א. 7669/96 עירית נהריה נ' קזס פד"י נ"ב (2) עמ' 214). 31. התוצאה אשר על כן, העתירה מתקבלת בחלקה במובן שניתנת בזאת הצהרה על פיה על העיריה לתקן את תעריפי הארנונה לפיהם חוייבה העותרת בשנים 2000-2001 כמתחייב מפסק דין זה. יתר חלקי העתירה נדחים. בהתחשב בכלל נסיבות המקרה ישא כל צד בהוצאותיו.אגדארנונה