קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בדיקת פוליגרף בבית משפט / הסדר דיוני - בדיקת פוליגרף: כללי 1. התובע קטין, יליד שנת 1999, תושב טמרה ומיוצג בתובענה זו על-ידי הוריו ואפוטרופסיו הטבעיים. לטענתו, ביום 1.2.2001 הוא נפגע בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן - החוק). תביעתו דנא היא לתשלום הפיצויים המגיעים לו עקב התאונה, לפי הוראות החוק. הנתבע 1 לא התגונן כנגד התובענה. הנתבעת 2 חולקת, למעשה, על חובתה לשלם לתובע את נזקיו עקב התאונה. לטענתה, המדובר בתביעת כזב. לחלופין, היא מכחישה את הנזקים הנתבעים. 2. על-פי הנטען בכתב-התביעה, הנתבע 1 (להלן - הנתבע) היה, בכל הזמנים הרלוונטיים לכתב-התביעה, הבעלים והנהג של רכב פרטי מסוג אוטובוס זעיר מ.ר. - 4560718 (להלן - הרכב). בתאריך 1.2.2001 נסע הנתבע ברכב ופגע בתובע (להלן - התאונה). 3. אין מאן דיפליג כי הנתבעת 2 (להלן - הנתבעת) ביטחה את הרכב בזמנים הרלוונטיים לכתב-התביעה, לפי פוליסת ביטוח מס' 2033160090, והכול לפי הוראות פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970. 4. כתוצאה מהתאונה נפגע התובע ברגלו השמאלית ונגרמה לו חבלה/מעיכה לכף הרגל והשוק. הוא קיבל טיפול רפואי ראשוני במוקד רפואי ע"ש "חיאת" בטמרה ומשם הובהל באמבולנס למרכז הרפואי רמב"ם בחיפה (להלן - ביה"ח). בביה"ח נעשה קיבוע לכף הרגל והשוק (רגל שמאלית) בסד גבס. התובע שוחרר מביה"ח ביום 3.2.2001, עם המלצה למנוחה ולביקור חוזר ביום 5.2.2001. 5. התובע נבדק על-ידי ד"ר י' גורדון, מומחה לכירורגיה אורתופדית וכירורגית כף הרגל. בחוות-דעתו, מיום 29.4.2004, קבע המומחה האמור כי לא נשארה לתובע נכות רפואית צמיתה כלשהי בגין התאונה. 6. התובע טוען לפיצויים במספר פרטי נזק והם: נזק מיוחד - הוצאות נסיעה ועזרת צד ג'; נזק כללי - כאב וסבל. כאן המקום לציין, כי בא-כוח התובע זנח בכתב סיכומיו את שאר פרטי הנזק הנתבעים (ראו - סעיף 14 לכתב-התביעה) וטוב שעשה כך. מסכת הראיות 7. מטעם התובע העידו שניים: הנתבע ואם התובע, הגב' סיהאם בוקאעי (להלן - האם). וכן, הוגש מטעמו מוצג אחד, ת/1 - תצהיר עדות ראשית של האם. 8. מטעם הנתבעים, לא העידו עדים בכלל. מטעמם הוגשו שני מוצגים: נ/1 - תשריט הנתבע למקום התאונה, ו-נ/2 - חוות-דעת מומחה בדבר תוצאת בדיקת פוליגרף. החבות 9. הנתבע העיד לעניין זה והודה, ברחל בתך הקטנה, כי ביום האירוע הוא נהג ברכב, ובהגיעו לחניה ליד בית אחיו גמאל, הוא פגע בתובע. בלשונו: "אני עליתי עם הרכב על הרגל שלו. הוא נפל ואז אני עליתי על הרגל שלו" (בעמ' 6, ש' 15-14). במקום אחר, הוא שב והודה, כי: "אני דרסתי את הילד. אני פגעתי בילד, והוא נפל ועליתי עם הרכב על הרגל שלו. ג'י. אם. סי סוואנה. המכה החזקה היתה ברגל שלו. עליתי על הרגל שלו" (שם, ש' 24-22). 10. האם העידה בפניי כי היא לא הייתה עדת ראיה לתאונה (בעמ' 8, ש' 23). ממקום התאונה הובהל התובע על-ידיה ועל-ידי הנתבע למוקד הרפואי "חיאת" בטמרה ומשם הוא הובהל באמבולנס לביה"ח. היא ליוותה את התובע לביה"ח. בביה"ח קובעה רגלו השמאלית של התובע בסד גבס, והוא אושפז עד ליום 3.1.2001 (ת/1 - סעיף 3; בעמ' 9, ש' 12-16, ש' 22-23). בגין התאונה הוגשה תלונה למשטרה נגד הנתבע, בחשד לעבירת תעבורה (נספח ד' לת/1). 11. בזמנו, התובע והנתבעת הגיעו לידי הסדר דיוני שלפיו הנתבע יעבור בדיקת פוליגרף ותוצאת הבדיקה תהיה ראיה במכלול הראיות שבתיק. וכך היה. הבדיקה נערכה ביום 21.5.2003 על-ידי מר י' הורוביץ ממכון "הורוביץ גזית עוזרי ושות'" (להלן - המומחה). שתי שאלות רלוונטיות נשאלו לנתבע והן: האחת, האם הלאל (התובע) קיבל מכה ברגל שמאל מהג'י. אמ. סי שלך? והשנייה, האם הלאל קיבל את המכה ברגל שמאל ממשהו אחר בלי קשר לג'י. אמ. סי שלך? הנתבע השיב בחיוב על השאלה הראשונה ובשלילה על השאלה השנייה. לפי מימצאי המומחה, בתשובות האמורות אובחנו תגובות המצביעות על אמירת שקר. מכאן, מסקנת המומחה, כי הנתבע דובר שקר בגירסתו, כפי שבאה לידי ביטוי בתשובותיו לשאלות האמורות. 12. עדויות הנתבע והאם היו סבירות ומהימנות. אכן, היו בעדויות אלה אי-דיוקים מסוימים, שמקורם בטבעו של האדם, היצור החברתי הבלתי מושלם. ברם, אין המדובר בסתירות, לא כל שכן בסתירות מהותיות והיורדות לשורשו של עניין. המדובר בעדויות שלמות אף-על-פי שאינן מושלמות. 13. בענייננו, אין ביכולתי לסמוך על חוות-דעת המומחה בדבר תוצאת בדיקת הפוליגרף (נ/2), ואינני מעניק לה משקל כלשהו. בעניין זה, מרשה אני לעצמי להרחיב קמעא. 14. הראיה היא אמצעי להוכחת עובדה בבית-המשפט. שלושה הם אמצעי ההוכחה העיקריים: עדים, מסמכים וחפצים (א' הרנון דיני ראיות (כרך א) [35], בעמ' 18). מדע-הטבע הוא, למעשה, הניסיון לגלות את הסיבה הפועלת (Causa Efficiens) (להבדיל מהסיבה התכליתית, Causa Finalis) של המציאות הטבעית, באמצעות מתודה אותה יצרה המחשבה האנושית. הראיה המדעית היא, למעשה, הגנבת טלאולוגיה לתוך המדע. המשפט, כמדע, אורגאניזמים הם (להגדרת המושג "אורגאניזם" - ראו - י' ליבוביץ בין מדע לפילוסופיה (2002), בעמ' 38-24). להלן, דוגמאות לראיות מדעיות: בדיקת טביעות אצבע (ע"פ 6/54 גולדנברג נ' היועץ המשפטי [1], בעמ' 269; ע"פ 161/77 זוהר נ' מדינת ישראל [2], בעמ' 331; ע"פ 612/76 מדינת ישראל נ' פרץ [3]; בדיקת עקבות נעליים ע"פ 351/80 חולי נ' מדינת ישראל [4], בעמ' 483; בדיקת סיווג רקמות לקביעת אבהות ע"א 313/68 פלוני נ' פלוני [5], בעמ' 1026, ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני [6], בעמ' 748-746); בדיקות נשק ותחמושת ע"פ 112/69 חליחל נ' מדינת ישראל [7]; ע"פ 410/72 מדינת ישראל נ' קיזל [8], בעמ' 261; בדיקות דגימות שתן ונוזל טבילת אצבעות לגיפלוני סמים מסוכנים בג"ץ 27/86 לוברטובסקי נ' בית הדין הצבאי לערעורים [9], בעמ' 759; סליל הקלטה ע"פ 28/59 פלוני נ' היועץ המשפטי [10], בעמ' 1209; ע"פ 24/73 מייזל נ' מדינת ישראל [11], בעמ' 423; ע"פ 123/75 מלכה נ' מדינת ישראל [12], בעמ' 669-668; בדיקה גרפולוגית לאימות חתימה ע"א 46/77 בוכוולד נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ [13], בעמ' 719, 722; מדידת מהירות נסיעה ברכב באמצעות ממל"ז (ת"פ (י-ם) 3-527722-0 מדינת ישראל נ' קז [27]; ע"פ 4682/01 פלוני נ' מדינת ישראל [14]; שיטת זיהוי על-פי תצלומים - ת"פ (י-ם) 373/86 מדינת ישראל נ' דמיאניוק [28]). כאן, נשאלת השאלה מהו המבחן לקבילות הראיה המדעית?  בפסק-הדין אשר ניתן על-ידי השופט ואן אורסדל (Van Orsdel, A.J) מבית-המשפט הפדרלי לערעורים במחוז קולומביה, בשנת 1923, נקבע, כי: “Just when a scientific principle or discovery cross the line between the experimental and demonstrable stages is difficult to define. Somewhere in this twilight zone the evidential force of the principle must be recognized, and while courts will go along way in admitting expert testimony deduced from a well- recognized scientific principle or discovery, the thing from which the deduction is made must be sufficiently established to have gained general acceptance in the particular field in which it belongs” (Frye v. United State (1923) [30], at p. 1014; Emphasis added - S’ S’).  יוצא, כי התזה המדעית קבילה כראיה בבית-המשפט אם היא עברה את השלב הניסויי וזכתה בהכרה כללית בקהילה המדעית המתאימה. בפרשה זו החליט בית-המשפט כי מימצאי בדיקת הפוליגרף אינם קבילים כראיה בבית-המשפט, הואיל והמכשיר טרם זכה להכרה מדעית כללית מצד הקהילה המדעית בתחומי הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה. מבחן ה-“general acceptance” אומץ על-ידי מספר רב של בתי-משפט פדרליים בארצות-הברית, וקנה לו אחיזה ממשית בהלכה הפסוקה ברוב מדינות ארצות-הברית.  למעשה, מבחן זה היה המבחן הדומיננטי לקבילות הראיות המדעיות בבית-המשפט, עד לביטולו על-ידי בית-המשפט העליון של ארצות-הברית בעניין Daubert v. Merrell Dow Pharmaceuticals Inc. (1993) [31]. השופט בלאקמון Blackmun J.)) פסק כי הילכת Frye [30], שהיא יציר ה-Common Law, נדחית מפני חוק החרות - Federal Rules of Evidence (סעיפים 402 ו-702 לכללי הראיות הפדרליים). סעיף 702 לכללי הראיות הפדרליים מחייב את הערכאה הדיונית, כשומרת סף, לוודא כי עדות המומחה תעמוד בדרישה כפולה: רלוונטיות ומהימנות. וכלשונו: “Ensure that any and all scientific testimony... is not only relevant, but reliable” (Dubert, ibid [31], at p. 589). בית-המשפט קבע רשימה של ארבע אמות מידה לקבילות ראיה מדעית: (א) האם התאוריה או התזה המדעית ניתנת לבדיקה או כבר נבדקה באופן מדעי? (ב) האם התאוריה או התזה המדעית עמדה בביקורת עמיתים ופרסום מדעי? (ג) בקשר לתזה המדעית הספציפית, מהי מידת ההסתברות לטעות ומהי מידת יציבות המחקר המדעי עליו מושתתת התזה המדעית? (ד) האם התאוריה או התזה המדעית זוכה להכרה כללית בתוך הקהילה המדעית הרלוונטית? “Can be (and has been) tested”. “has been subjected to peer review and publication”. “‘known or potential rate of error’ and whether there are ‘standards controlling the techniques operation’”. “‘general acceptance’ within a ‘relevant scientific community’” (Daubert, ibid [31], at pp. 592-594). יוצא, כי הילכת Daubert [31] "באה להבטיח כי תיזה מדעית וחוות-דעת היא מהימנה מבחינה אמפירית, מוכרת לקהילה המדעית ועומדת במבחן הביקורת. היא אמנם הקלה בדרישות קבילות הראיה המדעית אך החמירה במבחנים הפנימיים של משקל ומהימנות הראיה המדעית ע"י הטלת התפקיד של 'שומר הסף' (gaterkeeper) על הערכאה הדיונית" (י' דייויס "קבילות ומשקל ראיות מדעיות במשפט - האם יש מקום לייבא את הלכת דאוברט?" [37], בעמ' 56).  מאוחר, הורחבה הילכת Daubert [31] על כל חוות-הדעת המוגשת כראיה במשפט, לא רק בתחום המדעי (scientific knowledge), אלא גם על חוות-דעת בעלות אופי מקצועי-טכני (technical or specialized knowledge) (ראוKumho Tire Co. Ltd. v. Carmichael (1999) [32]).  15. אצלנו לא אומצה הילכת Frye [30] בשיטת משפטנו. בע"פ 639/79 אפללו נ' מדינת ישראל [15], בעמ' 571 פסק השופט ברק (כתוארו דאז), כי: "אכן שערי בית-המשפט אסור להם שיהיו נעולים בפני חידושי המדע, ובלבד שהוכחה אמינותם". בית-המשפט העליון חזר על פסיקתו זו, גם בע"פ 889/79 חמו נ' מדינת ישראל [16], בעמ' 494 והוסיף: "מאידך גיסא, קיים גם הצד האחר של המטבע; על התביעה הכללית להוכיח את אמינותם של האמצעים המדעיים החדשים, עליהם היא סומכת; הייתי אומר שכמות ההוכחה הדרושה להוכחת אמינות זו עולה ביחס ישר לחידוש שבשמוש באמצעי זה או אחר. מאידך גיסא, מקום שבו כבר הכירו בתי-המשפט במהימנותו של אמצעי מדעי, שוב לא תידרש התביעה הכללית להביא ראיה קונקרטית בענין זה". פסיקה הדוחה, באופן מפורש, את הילכת Frye [30] מצאנו בבג"ץ 27/86 הנ"ל [9], בעמ' 759. במקרה זה פסק בית-המשפט בכל הקשור לאמינות הראיה המדעית בדבר בדיקת השתן לגילוי עקבות סם מסוכן, כי:  "אלא שלטענתם, כי שבדיקה זו תתקבל כראיה בהליך שיפוטי, ובמיוחד פלילי, לא די במידת אמינותה הגבוהה, אלא צורך יש תחילה ב'תקופת הרצה' מסויימת, עד שהקהיליה המדעית הבינלאומית תענה אחריה אמן, ובמשך 'תקופת הרצה' זו לא די בבדיקה האמורה כראיה יחידה אלא דרושה הוכחה נוספת מסויימת. טענה זו אינה נהירה לנו ואינה מקובלת עלינו...". לאחרונה, הטילה לה הילכת Daubert [31] עוגן בהלכה הפסוקה בישראל. בע"פ 9724/02 אבו-חמאד נ' מדינת ישראל [17], בעמ' 80, נפסק, כי: "מכל אלה נדע כי שומה עליו, על בית-המשפט, לבחון יסודות מספר ולהשיב על שאלות אחדות עד שיתיר לראיה מדעית להיותה ראיה קבילה וראויה בהליכי משפט. האם מקובלת התאוריה בקרב הקהילייה המדעית שלעניין, ועד כמה מקובלת היא? מהו שיעור הטעויות הידוע או הפוטנציאלי? האם הבדיקה שנערכה במקרה הספציפי היתה בדיקה אמינה וראויה? שלא כבעבר, אין נדרש כיום כי התיאוריה תהא מקובלת על הקהילייה המדעית כולה, ואולם חילוקי דעות ישפיעו על משקלה של הראיה. דבר אחרון, והוא מן העיקרים: תקֵפות התאוריה המדעית שלעניין תולה עצמה - לעולם - באפשרות הפרכתה על-ידי ראיות אמפיריות סותרות ובהיותה נתונה לביקורתם של מומחים (והרי זה נייר הלקמוס של כל תאוריה מדעית)". (וראו - בש"פ 2343/00 כהנא נ' מדינת ישראל [18], בעמ' 67; ע"פ 4682/01 הנ"ל [14]; ת"פ (ב"ש) 73/95 מדינת ישראל נ' כהן [25]; ת"פ (ב"ש) 76/93 מדינת ישראל נ' אל עביד [26]; ת"פ (צפ') 2014/00 מדינת ישראל נ' כהן [29]; להרחבה, ראו א' סהר "האם חל שינוי במבחני ראייה בעניין שבמדע" [38]). 16. הראיה המדעית מוכחת בבית-המשפט על-ידי עד מומחה בשטח המדעי הרלוונטי והוא בעל ידע עיוני רחב כמו גם ניסיון מעשי. "אמינותה של הבדיקה" המדעית - כשלעצמה - מהווה תנאי מוקדם לקבילות תוצאותיה; וזאת, לפני ולצד בחינת אמינותו ומהימנותו של המומחה (י' קדמי על הראיות (כרך ב) [36], בעמ' 683. וראו C.T. McCormick On Evidence [39], at pp. 58-64; Holmgren v. Massey- Ferguson Inc. (1975) [33]). תזה מדעית אשר התפרסמה ברחבי תבל כתורת אמת, נהפכת לחלק מידיעתו השיפוטית של בית-המשפט, ואין צורך להוכיחה שוב באמצעות עד מומחה (ע"א 313/68 הנ"ל [5], בעמ' 1026). העד המומחה, כמוהו ככל עד אחר, ומהימנותו מסורה, כולה, לשיקול-דעתו של בית-המשפט (ע"א 558/96 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל [19], בעמ' 570). וכן: "העקרון הוא שאין בית המשפט כבול לחוות דעתו של המומחה. הערכת הראיות וההכרעה ביניהן נשארת לעולם בידי השופט, גם אם היא קשורה בשאלה מקצועית. אין בית המשפט מחוייב לקבל את חוות הדעת של מומחה אחד או של מספר מומחים, אפילו אין חוות דעת נוגדת" (הרנון בספרו הנ"ל (כרך ב) [35], בעמ' 305; ע"פ 800/85 ברדה נ' מדינת ישראל [20], בעמ' 270; ע"א 433/82 בחרי נ' פדלון [21]). בית-המשפט לא יזקק לחוות-דעת מומחה שאין בה כדי להועיל לבית-המשפט (ע"פ 495/69 עומר נ' מדינת ישראל [22], בעמ' 414-412).  17. מן הכלל אל הפרט. כאמור, אין ביכולתי לאמץ את הראיה "המדעית" בדבר תוצאות בדיקת הפוליגרף וכן חוות-דעת המומחה בעניינה, ואין ביכולתי להעניק להן משקל ראייתי כלשהו. ראשית, נקודת המוצא היא, כי לעת עתה, קיימת מחלוקת ממשית בקרב אנשי הקהילה המדעית שלעניין בכל הקשור למהימנות ואמינות טכניקות הבדיקה של מכשיר הפוליגרף ותוצאותיה. למעשה, התאוריה או התזה המדעית, בכל הקשור לבדיקת הפוליגרף, אינה זוכה להכרה כללית בתוך הקהילה המדעית שלעניין (ראו: United States v. Scheffer (1998) [34]; ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי [23], בעמ' 454, 465). שנית, בפניי לא הוכח כי הנתבע, שאינו מיוצג כלל, הסכים במפורש לעריכת בדיקת הפוליגרף, לא כל שכן שתוצאתה תהיה ראיה קבילה ובעלת משקל במכלול הראיות שבתיק. ההסכם אשר נערך בין התובע והנתבעת, ואשר העתקו צורף להודעת בא-כוח הנתבעת לבית-המשפט, מיום 5.5.2003, אינו חתום כלל על-ידי הנתבע. זאת ועוד, בפניי העיד הנתבע, לעניין זה, ועדותו מהימנה עליי וראויה למלוא המשקל, כי: "אני נבדקתי בפוליגרף והסכמתי ללכת כי אמרו לי שאני חייב ללכת, אז הלכתי. לא רציתי ללכת" (בעמ' 6, ש' 22-21). בהתחשב באופייה ובטיבה של הראיה האמורה, יש צורך בהסכמה מפורשת של כל בעלי-הדין, הן לעריכת הבדיקה הן להגשת תוצאותיה כראיה בהליך האזרחי בבית-המשפט. שלישית, המומחה, עורך הבדיקה, לא פרס בפני בית-המשפט את "ניירות העבודה", את יריעת שיקוליו ואף את ספקותיו והיסוסיו ולא שיתף את בית-המשפט בהליכי קליטת וקביעת התשתית העובדתית שבבסיס חוות-הדעת ובהליכי מחשבתו והסקת מסקנותיו המקצועיות (ע"פ 410/72 הנ"ל [8], בעמ' 256; ב"ש 897/82 מדינת ישראל נ' אלימלך [24], בעמ' 444; ע"א 46/77 הנ"ל [13], בעמ' 719). רביעית, בפניי ראיה ישירה, קבילה ומהימנה בכל הקשור לנסיבות אירוע התאונה. ראיה זו עדיפה על ראיה תאורטית, ספקולטיבית, הגם מפי עד "מומחה". הקביעה "העובדתית" בדבר מהימנות העדים היא במומחיותו של בית-המשפט. חמישית, בפניי לא הוכח כדבעי כי בדיקת הפוליגרף שנערכה במקרה הספציפי הייתה בדיקה אמינה וראויה. לא הוכח, כי עובר לבדיקה התקיים שלב התשאול, ובו התקיימה בין הבודק/המומחה והנבדק/הנתבע שיחת רקע כללית על מגוון רחב של נושאים, עד שיגיעו לעסוק בנושא שלשמו נערכה הבדיקה עצמה. וכן, לא הוכח כדבעי כי הייתה אינטראקציה תקינה בין הבודק והנבדק האמורים, ו/או שהבודק הביא את הנבדק/הנתבע למצב פסיכולוגי שיאפשר את קיומה התקין של הבדיקה, ואף צמצם עד למינימום ההפרעות, הכעסים, הפחדים והחשש הטבעי מפני תהליך הבדיקה עצמו. וכן, לא הוכח כי הנתבע אכן הסכים במפורש לשאלות עליהן נתבקש להשיב. בפניי לא הוגש הנוסח המוסכם של השאלות, כפי שהוקראו באוזני הנתבע. לא הוכח כדבעי כי היה שימוש בשפתו של הנתבע ובעולם המושגים שלו. זאת ועוד, לא הוכח כי השאלות נשאלו מספר פעמים (לפחות 3 פעמים) ולעתים בסדר שונה, להבטחת קיומה התקין של הבדיקה ולצמצם את אפקט ההשפעה של מיקום כל אחת מהשאלות בסדרת השאלות כולה. לבסוף, לא הוכח כי הבדיקה נערכה בנסיבות המבטיחות את תקיפותה, ואמינות תוצאותיה. 18. הנה-כי-כן, מסקנתי היא כי על הנתבעים החובה לשלם לתובע את נזקיו עקב התאונה. הנזק 19. כאמור, עניין לנו בתובע קטין, אשר נפגע בתאונה ברגלו השמאלית (חבלה בכף הרגל והשוק השמאלי). הרגל קובעה בסד גבס. הוא אושפז בביה"ח למשך 3 ימים. לאחר מכן, הוא הוזמן (שלוש פעמים) לביקורים חוזרים במרפאה אורתופדית ילדים בביה"ח. בגין התאונה לא נותרה לתובע נכות צמיתה כלשהי (ת/1 וחוות-דעתו של ד"ר גורדון). בפניי קיימת תשתית ראייתית קבילה ומהימנה לקביעת פיצויים בפרטי נזק של כאב וסבל והוצאות נסיעה לעבר. התובע זכאי לפיצוי בפרטי נזק אלה. לגבי שאר פרטי הנזק הנתבעים, לא מונחת בפניי תשתית ראייתית מהימנה, ועל-כן, אין התובע זכאי לפיצוי בעניינים אלה. על דרך האומדנא, אני קובע בזה כי התובע זכאי לפיצויים בפרט נזק של כאב וסבל, בסך של 12,000 ש"ח וכן סך של 1,500 ש"ח עבור הוצאות נסיעה לעבר. התוצאה 20. התוצאה היא אפוא כי אני נעתר לתביעה ומחייב בזה את הנתבעים לשלם לתובע סך של 13,500 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, אני מחייב בזה את הנתבעים לשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 587 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 8.1.2003 ועד התשלום המלא בפועל, ושכר טרחת עורך-דין בשיעור של 13% ומע"מ כחוק, מהסכום שנפסק לתובע. למען הסר כל ספק, הנתבעת תישא בהוצאות בדיקת הפוליגרף.פוליגרף (מכונת אמת)