קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטוח משאית שנשרפה: מדובר בתביעה בסכום של 498,068 ₪ של בעל משאית כנגד חברת בטוח שביטחה את משאיתו בבטוח מקיף בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה משריפת המשאית, שריפה שגרמה לאובדנה המוחלט. התובע, בעל המשאית העיד, כי ביום 15.11.10 בשעה 03:00, נהג במשאית מצומת יד מרדכי לכיוון באר שבע כאשר לפתע החל להרגיש ריח של משהו שרוף. הוא חיפש מקום לעצור אך לפתע הקבינה התמלאה עשן והוא בלם בלימת חירום, קפץ מהקבינה והמשאית עלתה בלהבות ולבסוף הוכרזה כאובדן מוחלט. התובע הגיש בעקבות השריפה תביעה לחברת הבטוח לקבלת תגמולי בטוח בגין אובדן המשאית המבוטחת. הנתבעת לא חלקה על כך כי המשאית אכן אבדה כתוצאה משריפה וכי יש בפוליסה כיסוי ביטוחי בגין מקרה שריפה. הנתבעת סירבה לשלם לתובע תגמולי בטוח כיוון שטענה, כי מדובר בתביעת מרמה וכי המבוטח הצית המשאית בזדון ולכן היא פטורה מכל חבות וכך נולדה התביעה. התובע כולל בתביעתו את נזקיו הישירים כתוצאה משריפת המשאית וכן את נזקיו העקיפים שנגרמו לו עקב סירובה של הנתבעת לשלם לו את התגמולים בזמן. התובע העיד, כי היו לו תקלות חשמל במשאית שלא טופלו כראוי. פעמיים נשרף המחשב וכן היו תקלות עם המזגן (לא הייתה מחלוקת והדבר עלה גם בחקירתו של חוקר מטעם חברת הבטוח כי על רקע טענותיו של התובע קיים סכסוך בינו לבין המוסך שטיפל במשאית). חברת הבטוח ביססה את טענותיה בעיקר על מסקנותיו של מר ישעיהו מור, מומחה לחקירת דליקות שבדק המשאית לאחר השריפה. חוקר זה שלל אפשרות כי קצר חשמלי הוא מקור השריפה וביסס מסקנתו כי מדובר בהצתה בזדון על הממצאים הבאים: א. חלקי מתכת אלומיניום ושמשות נמסו מחום, דבר המעיד על בעירה בטמפרטורה גבוהה מאוד, טמפרטורת בעירת נוזל דליק. ב. מוקד השריפה העיקרי היה בתא הנהג אך היו מספר מוקדים נוספים שבהם מצא סימני שפיכת ובעירת נוזל דליק והם: על גריל קדמי, על פגוש קדמי בצד ימין ובצד שמאל, על משקופים תחתונים של דלתות תא הנהג וכן, סימני בעירת נוזל דליק על חישוקי המתכת של שני הצמיגים הקדמיים. ג. שטיחי הרכב שבערו למרות שהם עשויים מחומר בלתי דליק. ד. הוא מצא על רצפת הרכב בתא הנהג שרידי אדי נוזלים שנחשדו כמכילים חומר דליק. השרידים נשלחו על ידו למעבדתו של ד"ר יגאל בר אילן שהינו כימאי אנליטי והוא מצא, כי בשרידים שדגם נמצאו שאריות בנזין בכמות מזערית (2.75 מיליונית הגרם). 8. על סמך ממצאים אלה, הגיע מר ישעיהו מור למסקנה, כי המשאית הוצתה בזדון בעת שחנתה בצד הדרך ואדם שפך ופיזר נוזל דליק על קדמת המשאית מבחוץ ובתוך תא הנהג ולאחר מכן השליך אל המשאית חפץ בוער. 9. התובע הסתמך על חוו"ד של מומחה לחקירת דליקות, מהנדס מוטי פרייברג, שבדק המשאית ומצא, כי גורם השריפה הינו קצר חשמלי. 10. המומחה פרייברג תישאל עדים וכן מצא מתחת לכיסא הנהג שרידי תחתית אלומיניום של מיכל אירוסול שהינו ספריי נגד חלודה המשמש את הנהג לשחרור ברגים בעת החלפת גלגלים. בנוסף מצא בתא אחסון מאחורי תא הנהג, שרידי גזיה לחימום קפה. 11. מומחה התובע בדק את מרכיבי ספריי החלודה ומצא, כי אותו ספריי מכיל בנזין בריכוז בלתי ידוע. 12. על סמך תשאולו את התובע שסיפר לו על כשלים חשמליים תדירים ברכב ועל סמך גולת התכה של קצוות חוטי חשמל שמצא בסמוך להגה הנהג ועל סמך כיוון התפשטות הבעירה לאורך הכבל אל מאחורי תא הנהג, קבע המומחה כי המקור לשריפה הינו קצר חשמלי. 13. גם המומחה מטעם התובע היה בדעה בדיוק כמו מומחה חברת הבטוח, כי קצר בלבד לא היה מביא לדליקה כפי שאירעה בפועל, אלא שהיה צורך ב"דלק הראשון" להצתה. 14. מומחה התובע העלה את התרחיש הבא, להתרחשות ההצתה: כשל באחת מצמות הכבלים גרם לקצר חשמלי, שהתיך את בידוד הכבלים וגרם לתחילת הבעירה. מהצמה טפטף חומר דליק פלסטי על אזור שטיחי וקירות הפיברגלס של תא הנהג. מיכל האירוסול התפוצץ כתוצאה מחום הבעירה והיווה את ה"דלק הראשון" להצתת המשאית, כאשר פיצוץ הגזיה וחלקי הפיברגלס הדליקים בתא הנהג הגבירו את קצב עצמת הבעירה והתפשטותה. 15. ב"כ הנתבעת טען כנגד תרחיש זה כי התובע לא העיד ולא מסר בהודעותיו, בשום הזדמנות כי שמע פיצוצים. בחנתי טענה זו והגעתי למסקנה כי יש הסבר סביר לכך. התובע העיד כי ברגע שהקבינה התמלאה עשן הוא קפץ מידית החוצה, ואז הכל עלה בלהבות. לכן ישנה אפשרות סבירה כי הפיצוצים אירעו לאחר קפיצתו של התובע אל מחוץ למשאית ולכן לא שמע את הפיצוצים. 16.א. ד"ר אילן בר אילן המומחה שבדק את הדגימה שנשלחה על ידי מומחה חברת הבטוח קבע, כי שאריות הבנזין שנמצאו על רצפת נהג המשאית הינם של בנזין 95 אוקטן שמשתמשים בו למכוניות ואינו זהה לבנזין שנמצא במיכל האירוסול על ידי המומחה מטעם התובע. ב. המומחה הסביר, כי לא בדק אמנם את האוקטן המדויק אך "יש עוד פרט חשוב שמאפיין את הבנזין הזה אצל המומחה מטעם התובע. הוא מציין שתחום המשתנים המולקולריים הוא 87 עד 114 ואני מצאתי מעל, מה שמעיד על אוקטן גבוה יותר..." (ראה עמוד 27 לפרוטוקול שורות 23-26). ג. בחנתי את הסברו זה של המומחה. ב"כ התובע לא הביא עדות סותרת בנקודה זו ולכן, עדות זו נשארה ללא סתירה. ד. לאור האמור, אני מקבל עדותו של ד"ר אילן בר אילן וקובע, כי דגימת הבנזין שנמצאה על ידי ישעיהו מור אינה זהה לבנזין שנמצא בתרסיס נגד חלודה אותו מצא אינג' מוטי פרייברג. נטל ההוכחה המוטל על חברת הביטוח הטוענת כנגד מבוטחה, כי תביעתו הינה תביעת מרמה וכי המבוטח הצית המשאית בזדון 1. השאלה שבמחלוקת בתיק זה הינה, האם חברת הבטוח עמדה בנטל המוטל עליה לשכנע , כי מדובר בתביעת מרמה וכי התובע אילן סטריז' שרף את המשאית בזדון. בהתאם לפסיקה, על חברת הביטוח הטוענת, כי המבוטח רימה אותה וכן טענות המטילות על המבוטח סטיגמה של בצוע עבירה פלילית, להוכיח טענותיה באמצעות ראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים. וכך מסבירה כב' השופטת ארבל בע"א 78/04 המגן חברה לבטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (להלן: "פרשת גרשון הובלות"): "במסגרת טעם זה לא למותר להזכיר כי עסקינן בטענה של חברת הביטוח המאשימה את המבוטח בביצוע עבירה פלילית (קבלת דבר במרמה, עבירה לפי סעיף 415, חוק העונשין תשל"ז-1977). באשר להוכחת עבירה פלילית בהליך אזרחי, קיימות מדינות שבהן דורשים רף הוכחה גבוה יותר ממאזן ההסתברויות. על אף שגישה זו נדחתה אצלינו, נפסק כי מידת ההוכחה תהא מוגברת ומושפעת ממהותו של הנושא וממידת החומרה של טענותיו, היינו, כמות הראיות שתידרש על מנת לעמוד בנטל השכנוע תהא גדולה יותר (ראו דעת הרוב בע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 606-607 (1986); ע"א 678/86 חניפס נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 177, 184 (1989)) עניין זה נובע מכך שבקביעה שאדם ביצע פעולות המהוות עבירה פלילית, הגם אם היא נעשית במסגרת הליך אזרחי, יש השלכות החורגות מהמשמעות הכלכלית של ההפסד במשפט - לקביעה כזו עשויה להתלוות סטיגמה, אשר גם אם אינה חמורה כסטיגמה המלווה להרשעה בהליך פלילי, עלולות להיות לה השלכות על מי שהקביעות היו מכוונות כלפיו (והשוו: Mike Redmayne "Standards of Proof in Civil Litigation" (1999) 193, 167 (2) 62 MLR). כך, למשל, כתוצאה מקביעת בית המשפט שהמבוטח ביצע מעשה מרמה, עלולים להיפגע קשריו העסקיים של המבוטח עם ספקים, והוא עשוי להיתקל בקושי בבואו לבטח את רכושו מחדש" (שם פיסקה 33). 2. על מידת השכנוע הדרושה במשפט אזרחי כאשר צד מייחס ליריבו טענות המטילות סטיגמה פלילית, מסביר כב' השופט בך בע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פ"ד מ(1) 589) כדלקמן: "נראה לי, כי במידה רבה מדובר כאן בהבדלים סמאנטיים. בין אם נאמר, כי במקרים האמורים דרושה מידת שכנוע של למעלה מ-51% אם כי פחות מהדרוש במשפט פלילי, או שנקבע, כי אין לסטות גם כאן מהכלל הנהוג במשפטים אזרחיים, היינו, שדרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ-50% על-פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על-מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51% - התוצאה על-פי שתי הגישות היא אחת, היינו, שהצד, שעליו רובץ הנטל להוכיח עובדות המטילות על יריבו סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית, חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים" (שם עמ' 598). 3. לאחרונה, במספר פסקי דין חוזרת ונשנית ההלכה, כי במקרה שחברת ביטוח מעלה כנגד המבוטח טענת מרמה וטענה לבצוע עבירה פלילית, עליה להוכיח טענה זו בכמות ראיות גדולה מהדרוש במשפט אזרחי רגיל. כך ברע"א 9215/10 יצחק פלדמן נ' הפניקס חברה לבטוח בע"מ נאמר מפי כב' השופט ריבלין: "מאחר שמדובר בהטלת סטיגמה של בצוע עבירה פלילית ומאחר שמדובר בתוצאה קשה ומרחיקת לכת - של שלילת תגמולי הביטוח מהמבוטח - דרושות ראיות כבדות משקל להוכחת כוונת המרמה". כך בע"א 10199/09 אפרים אוריון נ' המגן חברה לבטוח בע"מ מפי כב' השופטת ארבל: "בשולי הדברים אזכיר גם את ההלכה הקובעת כי מקום בו מועלית טענה המייחסת לצד אחר ביצוע עבירה פלילית הרי שיש להוכיח טענה זו בכמות ראיות גדולה יותר מהדרוש במשפט אזרחי רגיל". וכך בע"א 2032/09 בית משפט מחוזי ת"א אחים שליין בע"מ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ נאמר כי: "כן קובעת ההלכה, כי מקום בו מועלית טענה המייחסת לצד אחר ביצוע עבירה פלילית, הרי שיש להוכיח טענה זו בכמות ראיות גדולה יותר מהדרוש במשפט אזרחי רגיל ובכל מקרה דרושות ראיות כבדות משקל". 4. לגבי הנפקות להטלת נטל השכנוע על חברת הבטוח, מסבירה כב' השופטת ארבל בפרשת "המגן נ' גרשון הובלות" כדלקמן: "בענייננו, דומה כי השאלה על מי מוטל היה נטל השכנוע באשר לטענת הגרימה במתכוון היא שמכריעה את גורל שאלת הגרימה במתכוון. בתחילת המשפט, בעל הדין עליו מוטל נטל השכנוע נושא בנטל הבאת הראיות, ובמקרה בו הביא די והותר ראיות עובר הנטל אל בעל הדין השני. בשים לב לראיות שהביא כל אחד מהצדדים בנקודה זו, עולה כי הצד כנגדו יש להסיק מסקנה מאי העדת הנהגים הוא שיפסיד בעניין זה. מאחר שקבעתי כי נטל השכנוע לעניין הגרימה המכוונת מוטל על חברת הביטוח, ועמו נטל הבאת הראיות, לא ניתן לומר כי חברת הביטוח יצאה ידי חובתה בהצבעה על נסיבות כלליות המראות כי מדובר בגניבה בה היה מעורב גורם פנימי. על מנת לעמוד בנטל השכנוע, היה על חברת הביטוח להעיד את שני הנהגים ולהראות כי היו מעורבים בצורה כלשהי בעניין בעצה אחת עם הבעלים, ומשבחרה שלא להעידם פועל הדבר לרעתה במישור הראייתי, וניתן להסיק מכך שהעדות הייתה מאשרת את גרסת המבוטחת. יש להוסיף לכך שהראיות המחשידות עליהן הצביעה חברת הביטוח, כמו למשל שיחות הטלפון מהטלפונים הגנובים לנהג רשף, עוברות אף הן דרך הנהגים. אם רצתה חברת הביטוח להוכיח כי רשף הכיר את הגנב, או שדהרי עצמו היה הגנב, היה עליה לזמן אותם לעדות, ובמידת הצורך, לבקש להכריז עליהם כעדים עוינים" (שם עמ' 33- 32). 5. בהתאם לפסיקה, על התובע מוטל הנטל להוכיח, כי המשאית הושמדה כתוצאה משריפה. במקרה שלפנינו, התובע עמד בנטל זה והעובדה שהמשאית הושמדה כתוצאה משריפה, לא הייתה שנויה במחלוקת. בהתאם לפסיקה, בשלב זה אם חברת הבטוח טוענת, כי מדובר בתביעת מרמה וכי התובע המבוטח הוא זה שהצית את המשאית בזדון, עליה הנטל לשכנע את בית המשפט בנכונות עמדתה במידה ראייתית גבוהה מהנדרש במשפט אזרחי רגיל. במקרה שלפנינו, העלה התובע את התרחיש כי המקור לשריפה הינו קצר חשמלי. אין זה אומר שבכך עבר נטל השכנוע אל התובע להוכיח את טענתו. נטל השכנוע המוטל על חברת הבטוח להוכיח את המרמה וההצתה בזדון אינו עובר ממנה מתחילת המשפט ועד סופו. בע"א 391/89 אורית וייסנר נ' אריה חברה לבטוח בע"מ (להלן: "פרשת וייסנר"), פ"ד מז(1) עמ' 837, נאמר מפי כב' השופטת נתניהו כדלקמן: "אף במקרה ביטוח על פי פוליסת ביטוח אש, בדומה לביטוח כל הסיכונים, הגורם לסיכון הוא סתמי. מקרה הביטוח יכול להיות תוצאה של סיבות רבות ומגוונות, אש יכולה לפרוץ בדרכים שונות. אש יכולה לפרוץ באופן טבעי, כתוצאה מתנאים סביבתיים. אש יכולה לפרוץ כתוצאה מרשלנות אדם. אש יכולה לפרוץ במזיד, בהצתה מכוונת. כמו בביטוח כל הסיכונים, די לו לכן למבוטח (בהעדר הוראה אחרת בפוליסה, וכזו אין בענייננו), להוכיח שפרצה אש. הוא אינו חייב להוכיח איך ומדוע פרצה. לא עליו הנטל לשלול, שהאש נגרמה במתכוון על ידיו או בקנוניה עימו, אלא על המבטח להוכיח, על פי מאזן ההסתברות, שכך נגרמה. אם בתום העדויות כפות המאזניים נשארו מעוינות והמקרה מתיישב במידה שווה עם שריפה מקרית כמו עם הצתה, כי אז יזכה המבוטח" (שם עמ' 852). לכן, הנטל לסתור את תרחיש הקצר היה מוטל על חברת הבטוח ולא הוסר ממנה. 6. לכן, אני דוחה טענותיו של ב"כ הנתבעת/חברת הבטוח, שהועלו בסיכומיו, כי התובע כשל בהוכחת טענותיו, כיוון שלא הביא מומחה לחשמל שיוכיח כי היה קצר חשמלי ומומחה למשאיות שיעיד, כי בקבינה ובפגוש היו חלקים דליקים מפיברגלס. התובע העיד, כי: "כל האוטו היה ניקל או פלסטיקים מצופים בניקל". ישעיהו מור מומחה חברת הבטוח, בכיתוב מתחת לתמונה 3 בעמ' 5 לחוו"ד מציין, כי "מכסה המנוע של המשאית וכנפיים קדמיות העשויים פיברגלס בערו כליל...". בחוו"ד של מר פרייברג הונח שבתא הנהג היו קירות פיברגלס דליקים. לא הובאה כל ראייה הסותרת טענה זו ולכן, אני מקבל אותה. בהערת אגב אעיר, כי במפרט שצורף לחוו"ד של אינג' פרייברג (בעמ' 16 לחוו"ד), לא הוזכר פיברגלס, אך על סמך התצלום והנתונים אין מדובר במודל המשאית הנדונה בתיק ולכן, אינני מייחס לכך משקל, מה גם שלא הושמעה כל טענה בעניין זה. לגבי מומחה לחשמל, אף צד לא הביא מומחה בעניין זה ואם ב"כ הנתבעת סבור שמן הראוי היה להביא מומחה לחשמל, הרי שעליו הייתה מוטלת החובה להביאו ולא על התובע. כך גם לגבי הנהג חכמון, שב"כ הנתבעת ביסס עליו טענה, כי היה אינטרס כלכלי "להיפטר מהמשאית" וזאת, לצורך הוכחת מניע. העד לא זומן ואם רצה ב"כ הנתבעת להתבסס על עדותו, היה עליו לזמנו. כיוון שלא זומן לא ניתן להתבסס על דבריו לחוקר והם בבחינת עדות שמיעה בלתי קבילה. 7. בתיק זה רוב ההתנצחות הייתה בין שני המומחים, מר מור מצד חברת הבטוח ואינג' פרייברג מטעם התובע/המבוטח. המחלוקת בין המומחים אינה קוטבית כפי שעלול להיראות במבט ראשון. בפועל הניגוד אינו בין מומחה התובע שטוען, כי השריפה נגרמה רק מקצר חשמלי לבין מומחה חברת הבטוח השולל קצר חשמלי וקובע, כי השריפה נגרמה כתוצאה משפיכת חומר דליק והצתתו. למעשה, גם מר פרייברג הסכים, כי חומר דליק היה מעורב בהצתה והוא מכנה אותו כ"דלק הראשון". שני המומחים מסכימים שללא הבנזין, לא הייתה נגרמת דליקה כפי שנגרמה בפועל והמחלוקת הינה לגבי מקור אותו בנזין. מר פרייברג טוען, כי מקור הבנזין באותו מיכל אירוסול שהתפוצץ כתוצאה מבעירה שמקורה בקצר חשמלי, בעוד שמר מור טוען, כי הבנזין מקורו באדם שהביא את הבנזין במתכוון, שפך אותו בתא הנהג ובקדמת המשאית והציתו בעזרת סמרטוט בוער. לכן, מסקנתו של מר מור המבוססת על הממצא, כי השמשות והאלומיניום נמסו, אינה נחוצה עוד להכרעה במחלוקת. הרי חום בעירה של חומר דליק שמקורו במיכל אירוסול, אינו אמור להיות שונה מחום בעירה של חומר דליק שנשפך בזדון ולכן, הממצא של התכת שמשות ואלומיניום, אינו מעיד דווקא על הצתה בזדון. כך גם לגבי הממצא, כי השטיח נשרף. מר מור הסביר, כי: "שטיח ברכב אמור להיות מחומר כבה בעצמו ולא מחומר דליק ואם השטיחים ברצפה בוערים סימן שנשפך עליה נוזל דליק. זה אחד הסימנים" (עמ' 23 לפרוטוקול שורות 28-30). מר מור לא התייחס לתרחיש של מר פרייברג ביחס לממצא זה ואני יוצא מהנחה שנראית לי סבירה לפיה, חום בעירה שהיה מסוגל להתיך שמשות, אלומיניום ונחושת, מסוגל היה לשרוף גם את שטיחי הרצפה ולכן גם ממצא זה אינו מסייע להכרעה במחלוקת האמיתית. ניתוח עדויות המומחים לעניין הקצר החשמלי, ניטש ויכוח בין מר פיירברג שהינו מהנדס כימיה וחוקר שריפות למר מור שהינו מומחה לחקירת שריפות. מר פיירברג הראה בתמונה שמספרה 8 צמת חשמל ועליה גולה של נחושת שהותכה וטען, כי גידי הנחושת החשופים והגולה מעידים, כי היה במקום זה קצר חשמלי שהוא מקור השריפה. כאן החלה הבעירה שנמשכה לאורך הצמה, תוך התכת הבידוד והגעת הבעירה לתוך תא הנהג. א. מנגד, הצביע מר מור על 5 התכות נוספות בתמונה 8 וציין, כי מצא עוד מקומות עם סימני התכה של צמות וזה מעיד, כי הצמות הותכו כתוצאה משריפה חיצונית ולא כתוצאה מקצר חשמלי. מר מור הסביר, כי קצר יכול להיות בחוט חשמל אחד ולא על מספר חוטים, כי ברגע שיש קצר אחד, מפסיק החשמל. ב. מר מור ציין, כי הגולה הנדונה איננה נחושת מותכת שיכולה להצביע על קצר, כי אם זכוכית ו/או אלומיניום שהותכו, כיוון שהיו קרובים למוקד השריפה שנגרמה מהצתה ולא בגלל קצר חשמלי. 3. לכן שלל מר מור האפשרות, כי מקור השריפה היה קצר חשמלי אם כי לא שלל לגמרי את התרחיש של מר פרייברג וכך זה מופיע בפרוטוקול: "ש. אתה מסכים איתי שמספיק מקור כשל אחד כדי ליצור שריפה, כמו קצר? ת. קצר לא עושה שריפה. ש. הוא יכול ליצור את החום הראשוני כדי שתיווצר שריפה? ת. ברגע שיש קצר, נוצר חום מיידי ומיד נשרף נתיך ואז אין שריפה. אין התחממות יותר. לכן, לא פורצת שריפה, אלא אם כן הניצוץ הזה מדליק דלק שמפוזר באוויר". (עמ' 17 שורות 27-31). 4. מר מור נשאל לגבי אפשרות שהיה כשל בנתיך הספציפי ושלל זאת, אך הודה כי לא בדק הנתיך הספציפי. וכך זה מופיע בפרוטוקול: "ש. אם הנתיך לא עובד או שאין נתיך אז יכולה לפרוץ שריפה? ת. אין באוטו כבל חשמלי שאין עליו הגנה של נתיך פרט לכבל שהולך בין המצבר לבין המתנע. שאר כל הכבלים חייבים להיות עם נתיך. ... ש. האם חיפשת, מצאת וצילמת את צמת הכבלים של החשמל שמחוברים לנתיכים? ת. האם אתה יכול לדעת איפה הנתיכים באוטו הזה? אני מסביר, קופסת הנתיכים לא נמצאת בהכרח ליד אותה צמת הכבלים. ... ש. בדקת לאיזה נתיך זה מחובר? ת. לא". (עמ' 17 שורה 32 עד עמוד 18 שורה 15). 5. ניכר היה שמר מור מתקשה להתמודד עם חוו"ד של מר פרייברג בתחום החשמל. מר מור הודה שהוא אינו מהנדס רכב ולא חשמלאי רכב ולא התייעץ עם חשמלאי רכב ואת ידיעותיו בנושא החשמל רכש בקורסים והשתלמויות שעבר בהיותו כבאי. לכן, התמקד בניסיון לשלול התרחשות קצר ולהוכיח הצתה בזדון בתחום המוכר לו, תחום הכבאות בעזרת הממצאים שמצא. 6. הממצאים היחידים שעומדים בסתירה לתרחיש של מר פיירברג הם אותם ממצאים שלפי טענת מר מור מוכיחים כי היו מוקדים נוספים של שריפה שאין להם כל קשר לאזור חוטי החשמל. 7. מר מור העיד, כי מצא סימנים של שפיכה ובעירת נוזל דליק במקומות הבאים: על גריל קדמי, על פגוש קדמי צד ימין ושמאל ומשקופים תחתוניים של דלתות המשאית ועל מדרגה של דלת ימין וכן סימני בעירת נוזל דליק על חישוקי המתכת של הצמיגים הקדמיים. 8. הממצא המפליל ביותר לתרחיש אותו הציג מר מור היה דבר הימצאם של שרידי אדי נוזל דליק על רצפת הרכב בתא הנהג. אותה דגימה נבדקה ואכן אושר כי מכילה בנזין בכמות מזערית של 2.75 מליונית הגרם. 9. ב"כ התובע תקף את מהימנותו של מר מור וטען, כי כל חקירתו מהרגע הראשון הייתה מגמתית ומוטה לטובת חברת הבטוח וזאת, לאור רצונו לרצות את חברת הבטוח ששכרה את שירותיו. כדוגמא מובהקת למגמתיותו מצא ב"כ התובע בכך, שמר מור בחר דווקא לדגום במשאית בחלק "המזוהם" ביותר שלה ולא דגם באף אחד מהמקומות החיצוניים ששם כביכול נשפך חומר דליק והוצת. 10. ב"כ התובע הסתמך על ביקורת שמתחה כב' השופטת ריבי צוק על מר מור בפסק דינה בת.א. (כ"ס) 2341/04 בית משפט השלום בכפר סבא ע.ב.ב הובלות בטון בע"מ נ' מנורה חברה לבטוח בע"מ. באותו מקרה דובר על מקרה דומה למקרה הנדון. משאית נשרפה והמחלוקת הייתה זהה למחלוקת שלפנינו, האם מדובר בשריפה שמקורה קצר חשמלי או הצתה בזדון באמצעות שפיכת נוזל דליק בתוך תא הנהג ועל תא הנהג מבחוץ והצתתו. באותו מקרה מר מור נתן חוו"ד כי מדובר בהצתה בזדון וחוו"ד זו ניתנה בניגוד לחוו"ד של מפקד שירותי הכבאות באיו"ש שביצע חקירה וקבע, כי תקלה חשמלית ברכב היא שגרמה להתלקחות הקבינה של המשאית. עיקר הביקורת נסבה על כך שמר מור לא שלח את הממצאים לבדיקת מעבדה. 11. מר מור הסביר, כי הוא יכול לקחת דגימה רק מחומר שיכול לספוג נוזל דליק ולכן נטל הדגימה מהשאריות שנמצאו מהשטיח בתא הנהג ולא היה מקום לשלוח לבדיקה גוף מתכת או פיברגלס חיצוני שלא סופגים ולא סופחים את החומר הדליק. 12. הסברו זה של מר מור נראה לי על פניו סביר ואני מקבלו. ב"כ התובע יכול היה להביא חוו"ד סותרת לפיה ניתן היה לדגום את הפגוש או חלקים חיצוניים אחרים שנטען כי נשפך עליהם בנזין. הוא יכול היה לחקור בעניין זה את ד"ר יגאל בר אילן. משלא עשה כן, עומדת תשובתו של מר מור כבלתי נסתרת. 13. אני דוחה גם הטענה, כי המכשיר שהשתמש בו מר מור הינו מיושן ולכן אין לסמוך עליו. יש לזכור כי המכשיר הוא רק הכלי שעימו הוא נטל הדגימה. את החלק המהותי דהיינו את הבדיקה עצמה ערך ד"ר יגאל בר אילן וזה החלק הקובע. 14. לעניין הביקורת שהוטחה במר מור בפסק הדין, אציין, כי דווקא במקרה הנדון יישם מר מור את הביקורת, לא הסתפק בממצאים שאסף ושלח הדגימה לבדיקת מעבדה. 15. יחד עם זאת, גם כאשר אני מקבל ההסבר של מר מור, אינני יכול להתעלם מכך שאותה דגימה שיכלה להיות ראייה מכרעת, מעוררת ספק רב בעניינים אלה: א. מדובר בשרידי בנזין בכמות מזערית של 2.75 מיליונית הגרם. בצורה ציורית ניתן לומר, כי נמצאה "טביעת אצבע של בנזין" על שטיח הנהג השרוף. כמו בתחום הפלילי, השאלה החשובה בקשר לטביעת אצבע הינה, האם יש הסבר "תמים" להימצאותה במקום שנמצאה. אם ההסבר "התמים", סביר, הרי שניטל עוקצה המפליל של הראייה. במקרה שלפנינו, כל נהג שתידלק המשאית (בסולר) ודרך על רצפת תחנת הדלק "המזוהמת" בבנזין ונכנס למשאית ודרך על השטיח, מהווה הסבר תמים להימצאות אותה טביעה. ברור, שהמצב היה שונה לו אותה טביעה הייתה נמצאת במקום שאין לו הסבר תמים כמו על הגריל. ב. מר מור נטל את "טביעת הבנזין" ביום 18.11.10 במגרש אליו נגררה ממקום השריפה, לאחר שחלפו 3 ימים מהשריפה. לא הובהר מה "משך חייה" של טביעת הבנזין. עובדה זו תומכת באפשרות כי מדובר בטביעה שנמצאה בתוך השטיח לפני השריפה. 16. ד"ר יגאל בר אילן לא סיפק כל הסבר לספקות אלה ולא היה מודע כלל לכך, כי היה פער בן 3 ימים, בין נטילת הדגימה לשריפה. מחוו"ד עולה שהמומחה ציין את יום השריפה כיום נטילת הדגימה. 17. לאור הספקות שנותרו בליבי אני קובע כי לדגימה ישנו משקל ראייתי נמוך. 18. מר מור תיעד את הממצאים לגבי שפיכת ובעירת הבנזין בתמונות וסימן בחץ מקומות שבהם נראה על חלק מהפריט שינוי גוון כמו על גריל קדמי ומספר רישוי (תמונות 1,2,8), כך על פגוש קדמי צד שמאל (תמונה 10) ועל דופן חיצוני של תא המצברים (תמונה 13). בנוסף, תיעד בתמונות סימני בעירת נוזל דליק על חישוק צמיגים קדמיים (תמונות 11,12). 19. מר מור טען, כי הימצאות מוקדים נוספים בחלק הקדמי של המשאית וכן סימני השפיכה והבעירה של חומר דליק, מוכיחים כי מדובר בהצתה. 20. ב"כ התובע שאל את המומחה מור : "האם נכון שגם נוזל שהוא לא בנזין אלא אחר, במקום שיש בו אש הוא יותיר איזה טביעה על גבי מוצק?" והשיב : "יכול להיות" (עמ' 22 לפרוטוקול שורה 22-23). 21. ב"כ התובע הציג למר מור תרחיש לפיו, סימני הנוזל שנשפך, אותם מצא לא היו של בנזין, כי אם אותם פלסטיקים שנמסו ונזלו (פלסטיקים שכיסו את הטמבון, את הפנסים, הטסה של הגלגל ופלסטיקים שכיסו את הגוז'ונים של הגלגלים). מר מור הסכים כי פלסטיק נוזל יכול היה להשאיר את אותו סימן, אך שלל את התרחיש בהשיבו: "אם הם בערו, אבל אין להם סיבה לבעור... יכול להיות שהפלסטיק נזל אבל אני לא רואה לכך סיבה, אין סיבה שפלסטיק יבער. בתמונה 18 זה התיך מדרגת מתכת" (עמ' 23 שורות 2-12). 22. המסקנה מתשובה זאת הינה שהסימנים אותם מצא מר מור אינם ייחודיים לחומר דליק, אלא כל פלסטיק ו/או שמן או נוזל אחר שנזל כתוצאה מהשריפה, יכול היה להשאיר את אותם הסימנים למשל מים מהרדיאטור או נוזלים אחרים שנמצאים במנוע המשאית. ב"כ הנתבעת טען כי חלק מהסימנים על החישוק השמאלי הם מעל הגוז'ונים, דבר השולל את האפשרות כי הסימנים נוצרו כתוצאה מהתכת הפלסטיקים שכיסו אותם. אם מקבלים את תשובתו של מר מור כי כל נוזל יכול היה להשאיר סימן כזה, לא ניתן על סמך סימנים אלה לקבוע מסקנה חד משמעית. 23. החלק השני של תשובתו של מר מור לגבי הגריל, הגלגלים והמדרגה "אם הם בערו אבל אין להם סיבה לבעור", אינו מובן. הרי גם מר מור קבע כי המוקד העיקרי לשריפה נמצא בתא הנהג שבער כולו. מר מור עצמו מציין בחוות דעתו כי "מכסה המנוע של המשאית וכנפיים קדמיות העשויים פיברגלס בערו כליל" (כיתוב לתמונה מספר 3 עמ' 5 לחוות דעתו). מר מור לא נתן כל הסבר מדוע הוא שולל תרחיש לפיו השריפה מתא הנהג התפשטה לעבר מכסה המנוע העשוי פלסטיק ולכנפיים הקדמיות שגם הן עשויות פלסטיק, והדבר גרם גם להצתת הפגוש והגלגלים שנטען כי היו מצופים פלסטיק. מר מור לא נותן הסבר סביר מדוע רק שפיכת חומר דליק היתה אמורה בנסיבות אלה להצית את הצמיגים הקדמיים, הפגוש, הגריל והמדרגה שכולם קרובים מאד לתא הנהג כאשר בנוסף גם מר מור מסכים לנוכחות רבה של פלסטיק באזור זה. לו מר מור היה נותן הסבר למשל לצמיגים כמו שנתן לגבי השטיח בתא הנהג שהם נדלקים רק אם שופכים עליהם בנזין, היתה לדברים משמעות אחרת. משלא ניתן הסבר הם מעוררים ספק. 24. עדיין כדי להגיע להכרעה יש לבחון את שאלת המניע. מבחן ההזדמנות והמניע 1.א. התובע מסר לחוקר חברת הבטוח, כי היו לו בעבר 4 משאיות קונוורט. אחת התהפכה בשנת 2008 והוכרזה כאובדן גמור, את השנייה החזיר ליבואן, שלישית התהפכה ב-28.6.10 והרביעית המשאית הנדונה שנשרפה ב-15.10.10. ב. ב-8.10.10 קיבל משאית איווקו אחת וב-9.10.10 קיבל משאית איווקו שנייה וכן נודע לחברת החקירות, כי בסמוך לשריפה ניהל התובע מו"מ עם סוכנות איווקו לרכוש שתי משאיות חדשות. ג. התובע ניסה למכור המשאית הנדונה במשך 3-4 שבועות ולא הצליח וזאת כדי לרכוש את שתי המשאיות החדשות מחברת איווקו. ד. המשאית הנדונה לא עבדה מיום התאונה 28.6.10 ועד למחצית אוקטובר, כי נגרר אחד היה בתיקון והנגרר של המשאית הנדונה הועבר לאחת מהמשאיות איווקו החדשות, עד אשר ביום 2.11.10 הוא רכש למשאית הנדונה נגרר חדש (תאריך הבעלות לפי רישיון הרכב של הנגרר ת/19). ה. ביום השריפה החליף את הנהג הקבוע של המשאית. 2.א. ב"כ הנתבעת טען, כי במקרה הנדון יש להחיל את ההלכה שנקבעה ב"פרשת וייסנר", לפיה די לחברת הבטוח "להצביע שהאש נגרמה בהצתה... ביחד עם מניע והזדמנות שהיו למבוטח, כדי לצאת ידי חובת הבאת הראיות והעברתה אל המבוטח" (שם עמ' 855). ב. לעניין ההזדמנות נטען, כי התובע החליף באופן חד פעמי בנסיעה לילית את הנהג הקבוע וכך יצר לעצמו את ההזדמנות לשרוף את המשאית. בנקודה זו אציין, כי למעשה, אין מחלוקת כי לתובע אכן הייתה הזדמנות לשרוף את המשאית. ב"כ הנתבעת טען כי התובע ניסה לשנות את גרסתו אותה מסר לחוקר לפיה נסע ועצר עצירה רגילה לבין דבריו בבית המשפט לפיהם הוא בלם בלימת חירום וזאת כדי ליצור מצב של פתאומיות השולל את האפשרות שניתנה לו הזדמנות לשרוף את המשאית. בחנתי את העדות של התובע בפני החוקר ובפני ומצאתי כי בשני המקומות מתאר התובע מצב של עצירה בהולה וקפיצה מהמשאית עקב העשן שאפף את תא הנהג. לכן, אני דוחה את הטענה לגבי הסתירות בין עדי התובע לבין עצמם ובין גרסת התובע לחוקר ועדותו בבית המשפט לגבי השאלה, האם בלם בלימת חירום או שהיתה זו עצירה רגילה. אין לדברים האלה כל משמעות בסופו של דבר, כיוון שבכל מקרה, הוא יכול היה לעצור בצד ולשרוף את המשאית. ג. לעניין המניע, טען ב"כ הנתבעת, כי התובע לא היה שבע רצון מהמשאית שעשתה לו בעיות ואף נהג לא היה מוכן לנהוג עליה מלבד חכמון. התובע כבר הצליח להיפטר משלוש מתוך ארבע משאיות הקונוורט שהיו לו וכעת נותר לו רק להיפטר מהאחרונה לאחר שלא הצליח למכרה וזאת כאשר הוא כבר בעל ניסיון ויודע כי ניתן לקבל מלוא התמורה על ערך המשאית מחברת הבטוח, אם המשאית מושמדת וזה המניע שלו להצית המשאית. 3. לאחר שבחנתי הטענות הגעתי למסקנה, כי חברת הבטוח לא הוכיחה כל מניע סביר במקרה הנדון. ואלה הנימוקים להחלטתי: א. בד"כ כאשר מדובר במניע להצתת עסק, הנסיבות הינן שבעל העסק נקלע למצוקה כלכלית בגלל בעיות אישיות ו/או שהעסק עצמו מצוי בקריסה כלכלית וההצתה הינה "פתרון כלכלי". אלה בדיוק היו הנסיבות בפרשת וייסנר עליה הסתמך ב"כ הנתבעת כדלקמן: "ג. סכום הבטוח מפני אש שולש לתכולה והוכפל למבנה חודשים אחדים בלבד לפני ההצתה. לעומת זאת, הבטוח כנגד פריצה וגניבה בוטל כחודש לפני הגדלת הבטוח מפני אש, על אף מקרה קודם של פריצה למועדון. ... ה. עסק המועדון היה כושל. מצבו היה בכל רע והתנהל מו"מ למכירתו. ו. לא היה כל יחס בין שווי הרכוש המבוטח לסכום הבטוח הגבוה של 120,000 ₪". (שם עמ' 857 לפסק הדין). במקרה שלפנינו, המצב הוא הפוך. בדוח החקירה מציין החוקר, כי: "לא מצאנו בתנועותיו בחשבון ו/או בדיווחיו כל נתון המצביע על מצב כלכלי לא טוב". ובסיכום החקירה מצוין כי: "המבוטח המציא לרשותנו דוחות מע"מ ודוחות רווח והפסד לשנים 2009 ו-2010 עד אוקטובר כמו גם דפי חשבון בנק. ניתוח הנתונים אכן מצביע על גידול בהיקף עבודתו של המבוטח בשנים 2010 ב-15% לעומת 2009". ב. התובע אכן העיד, כי בעבר היו לו 4 משאיות מסוג קונוורט וכעת הוא רוכש משאיות מסוג איווקו. יחד עם זאת, לניסיון של חברת הבטוח להציג תרחיש לפיו הוא ביקש ל"חדש את צי משאיותיו תוך חיסול משאיות הקונוורט שלו, דבר המצביע על קיומו של מניע למבוטח" (כך נרשם בדוח החקירה), לא היה כל אחיזה בראיות. ג. מהעובדה שכעת הוא קונה משאיות מסוג אחר, אין כדי להצביע על כך שהוא זמם ל"חסל" תרתי משמע את משאיות הקונוורט שברשותו. הדבר גם עומד בסתירה לדברים שאותם מסר בעל המוסך, שם הוא נהג לטפל במשאיותיו מסוג קונוורט שמסר, כי: "המבוטח מוכר לו מזה שנים כחולה קונוורט... שהפעיל לאורך כל השנים משאיות קונוורט והקפיד כל העת על תחזוקה טובה שלהן". ד. התובע גם לא נשאל כל שאלה לגבי המניע הנזכר לעיל וכאשר נשאל לגבי התאונות ציין כי גם ב-2004 הייתה לו משאית שהוכרזה אובדן גמור בתאונה. אם רצתה הנתבעת להוכיח כי שתי התאונות הקודמות היו במסגרת "חיסול" משאיות הקונוורט שברשות התובע, הרי שהיתה צריכה לזמן את הנהגים שהיו מעורבים בתאונות לעדות וכן להביא את כל הראיות לגבי תאונות אלה ולשכנע באמצעות הראיות כי התאונות היו מבוימות. הנתבעת לא הביאה ראיות כאלה וגם לא נתנה הסבר להימנעותה מכך. ה. כפי שציינתי, מר חכמון לא זומן לעדות ולכן אין כל בסיס לטענה, כי אף נהג לא רצה לנהוג על המשאית הנדונה וכי שכרו של מר חכמון היה גבוה משאר הנהגים, בגלל הסכמתו לנהוג עליה. מר אורי מימון שהוא אחד הנהגים העובד אצל התובע נשאל על כך והשיב בשלילה. התובע לא נשאל על כך. ו. לכן, נותרה לדיון לגבי המניע עובדה אחת והיא שמשאית שנרכשה ב-19.12.07 וטופלה בצורה טובה ואף נרכש לה נגרר זמן קצר לפני השריפה, נשרפה ביום 15.11.10, כאשר היא עובדת במלוא התפוקה וזאת, לאחר שבחודש אוגוסט נעשה ניסיון למכרה באמצעות פרסום בעיתון למשך 3,4 שבועות שלא צלח. האם עובדה זו מספיקה לשמש מניע סביר להצתה? ז. הנתבעת לא המציאה חוו"ד לפיה, המשאית הנדונה הינה בעלת סחירות כה נמוכה שלא ניתן היה למכרה ללא הפסד. התובע הרי לא ביקש בתביעתו לחברת הבטוח סכום מעבר לחוו"ד השמאי של חברת הבטוח. לכן, מה ההיגיון לסכן הכל, כאשר הוא בעל עסק משגשג ולהצית המשאית? במאמר מוסגר אעיר, כי למקום השריפה הזדמן עובר אורח, שהגיע זמן קצר לאחר תחילת השריפה ודבר זה רק מצביע על הסיכון הרב שנוטל מי שמבקש לבצע עבירה חמורה כזו באישון לילה בכביש. ח. לכן, לאור כל האמור לעיל, אני קובע, כי לא הוכיח מניע סביר להצתה. הכרעה בשאלת המחלוקת המחלוקת במשפט זה הינה האם המשאית נשרפה כתוצאה מכשל טכני שגרם לקצר חשמלי כטענת התובע/ המבוטח או שהמבוטח הצית המשאית בזדון כדי לקבל במרמה תגמולי הביטוח כטענת הנתבעת / חברת הביטוח. בהתאם לפסיקה המבוטח צריך להוכיח כי המשאית הושמדה בשריפה ואז עובר נטל השכנוע אל חברת הביטוח להוכיח כי המבוטח הצית המשאית בזדון. במקרה הנדון לא היתה מחלוקת כי המשאית הושמדה בשריפה. בהתאם לפסיקה העובדה כי התובע טען לקצר חשמלי שגרם לשריפה, אינה מעבירה אליו את הנטל להוכיח כי אכן היה קצר. נטל השכנוע מוטל על חברת הביטוח הן לשלול הטענה כי הגורם לשריפה הינו קצר, והן להוכיח כי המשאית הוצתה בזדון על ידי המבוטח או בקנוניה עמו. בהתאם לפסיקה עדכנית הנטל המוטל על חברת הביטוח הינו כבד וכמות הראיות הנדרשת הינה גבוהה מזו שנדרשת במשפטים אזרחיים רגילים. מר מור מומחה חברת הביטוח שלל האפשרות כי השריפה נגרמה מקצר חשמלי משתי סיבות, האחת קשורה לתחום החשמל והשניה לתחום הכבאות. בתחום החשמל טען כי מצא גולות התכה על חוטי חשמל נוספים ולאור העובדה שקצר יכול להיגרם רק בחוט חשמלי אחד, לא ייתכן שהגולה במקרה זה מעידה על קצר. מר מור הסביר כי לכל כבל חשמלי יש נתיך וברגע שיש קצר הנתיך נשרף ונפסק החשמל. יחד עם זאת, אישר מר מור כי לא בדק כלל את הנתיכים במשאית ולא עשה את הקישור בין הנתיך הרלוונטי לגולה שבתמונה 8 שאותה קבע מומחה התובע כי הינה המקור והמוקד לבעירה. 6. יחד עם זאת, מר מור לא שלל לחלוטין תרחיש של שריפה כתוצאה מקצר "אלא אם כן הניצוץ הזה מדליק דלק שמפוזר באוויר". בהתאם לתרחיש של מר פרייברג היה בתא המשאית בנזין שמקורו במיכל האירוסול שהתפוצץ. 7. בחנתי את עדותו של מר מור והגעתי למסקנה כי עדותו אינה משכנעת דיה, כדי לשלול התרחיש של מר פרייברג בתחום החשמל. 8. הנתבעת יכלה לשלול את התרחיש של מר פרייברג לגבי הקצר, לו היתה מביאה מומחה לחשמל שהיה יכול ליתן תשובה מוסמכת האם הממצא שמצא מר פרייברג ושאותו תיעד בתמונה 8, מעיד על קצר אם לאו. 9. התרחיש של מר פרייברג התבסס על כך שקירות הקבינה היו מפלסטיק. 10. הנתבעת יכלה לקעקע את התרחיש של מר פרייברג על ידי הבאת עד מומחה שיעיד כי במשאית הקונוורט הנידונה, הקבינה עשויה מאלומיניום בלבד, ואין בקבינה כל רכיב מפיברגלס ו/או מפלסטיק. 11. משבחרה הנתבעת לא להביא מומחה למשאיות פועל הדבר לרעתה במישור הראייתי וניתן להסיק מכך שהעדות היתה מאשרת את גרסת המבוטח. 12. יחד עם זאת, עדיין קיימים הממצאים של מר מור לגבי שפיכת בנזין והצתתו במוקדים שונים וחוו"ד זו עומדת בסתירה לתרחיש של מר פרייברג לגבי הקצר החשמלי, ולכן אין בהימנעות מהבאת מומחה חשמל כשלעצמה כדי להוכיח קצר חשמלי. 13. אין ספק שקביעתי כי ל"תביעת הבנזין" יש משקל ראייתי נמוך פוגמת במידה רבה בכוחם הראייתי של ממצאיו של מר מור. כפי שציינתי "טביעת אצבע של בנזין" על הגריל או באחד מהמוקדים האחרים, היתה מהווה ראיה מכרעת שיכלה לחרוץ גורל המשפט לחובת התובע. אולם לאור הכמות המזערית והספקות הנוספות, קבעתי כי לאותה "תביעת בנזין" משקל ראייתי נמוך. 14. בחנתי היטב את ממצאיו של מר מור וחקירתו הנגדית. מחקירתו עלה כי הסימנים עליהם הצביע כסימני שפיכת בנזין אינם ייחודיים דווקא לבנזין וכל נוזל שהיה במגע עם האש יכול להשאיר אותה "טביעה". מהחקירה עלתה המסקנה שגם מים שנזלו מהרדיאטור יכלו להשאיר את אותו סימן על הגריל ופלסטיקים שהיו מורכבים על המשאית יכלו להשאיר את אותם סימנים. לכן, גם ממצאים אלה לא סתרו את התרחיש של מר פרייברג באופן משכנע. 15. אין עדות ישירה כל שהיא לטענה שהמבוטח אכן הצית את משאיתו וכל שיש בידי המבטחת הן טענות נסיבתיות. אל מולן מציג התובע תרחיש שלא נסתר וגם הוא בהחלט סביר ואפשרי. 16. א. המניע שיוחס לתובע בתיק זה הינו דחוק ביותר. לו רצתה הנתבעת להוכיח כי התובע נקלע למצוקה כיוון שלא ניתן למכור את המשאית, אלא בהפסד גדול מאד, היתה צריכה להביא חוו"ד מומחה שיוכיח את מצב סחירותה הנמוך. הנתבעת לא הביאה כל ראיה לכך. ב. גם נסיונה של חב' הבטוח להראות כי שריפת המשאית הנדונה היתה חלק ממזימה ל"חסל" תרתי משמע, את משאיות הקונוורט שברשות התובע, לא צלח. בעל המוסך מסר כי התובע היה "חולה קונוורט", מזה שנים. בנוסף מדובר במשאית שנרכשה ב- 19.12.07, וטופלה בצורה טובה עד לשריפתה ב 15.11.10. בנוסף, מדובר במשאית שעובר לשריפה עבדה במלוא התפוקה וזמן קצר לפני השריפה נרכש עבורה נגרר. ג. אם רצתה הנתבעת להוכיח כי גם שתי התאונות היו במסגרת "חיסול" משאיות הקונוורט שברשות התובע הרי שהיתה צריכה לזמן את הנהגים שהיו מעורבים בתאונות לעדות וכן להביא את כל הראיות לגבי תאונות אלה ולשכנע באמצעות הראיות כי התאונות היו מבוימות. הנתבעת לא הביאה ראיות כאלה וגם לא נתנה הסבר להימנעותה מכך. 17. הנתבעת ביססה טענותיה במידה רבה על חשדות: חשד שמיכל האירוסול הוחדר למשאית לאחר השריפה וחשד כי התובע נפטר משתי משאיות על ידי תאונות מבוימות. חשדות אינן יכולות לבוא במקום ראיות. חשדות יכולות להיות בסיס לחקירה יותר טובה ומעמיקה את נסיבות השריפה כדי למצוא עוד ראיות. 18. לסיכום, אני קובע כי הנתבעת/ חב' הבטוח לא עמדה בנטל המוטל עליה לשכנע במידה ראייתית גדולה יותר מאשר במשפטים אזרחיים רגילים כי אילן סטריז שרף בזדון את המשאית ותביעתו הינה תביעת מרמה. לפיכך, אני קובע כי תביעת התובע מוצדקת ולתובע לא היה יד בהצתת המשאית. שיעור הנזק התובע תבע את נזקיו הישירים בסכום של 340,148 ₪ וזאת בהתאם לדו"ח שמאי של הנתבעת עצמה וקבלות שהמציא. בנוסף, תבע התובע סכום של 156,000 ₪ עבור נזקים מקיפים בגלל הפסד השתכרות בגלל אי תשלום תגמולי הבטוח בזמן לפי תחשיב של 52,000 ₪ לכל חודש, לאחר הפחתת הוצאות קבועות בשיעור 30% והכפלת הסכום ב-3 ומספר החודשים מהשריפה ועד להגשת התביעה. אני יוצא מהנחה כי כל הנתונים לגבי הכנסותיו של התובע היו בידי הנתבעת והדבר עולה מתוך החקירה. התובע העיד בפניי כי: "בחודשים שעבדתי עם שלוש משאיות הרווחתי 200,000 ₪ לחודש וכשעבדתי עם שתי משאיות סביב 120,000 ₪". התובע לא נחקר נגדית לגבי נתונים אלה ולא נטען בסיכומים דבר כנגד תשלום פיצוי עבור ראש נזק זה. בע.א. 7298/10 הדר חב' לבטוח בע"מ נ' אחד העם מזון והשקעות בע"מ נקבע על ידי כב' השופט, דנציגר כדלקמן: "הנה כי כן, המשפט הישראלי הכיר באפשרות לספוק למבוטח פיצויים בגין נזקים תוצאתיים שנגרמו לו עקב עיכוב בתשלום תגמולי הבטוח, בכפוף למבחן הציפיות הקבוע בסעיף 10 לחוק התרופות. לפיכך, אין הצדקה להגביל את תביעתו של המבוטח לתשלום הפרשי ריבית והצמדה לפי סע' 28 לחוק חוזה הבטוח ואף אין להגבילה כתשלום הריבית המיוחדת הקבועה בסע' 28 א לחוק חוזה בטוח. סעיפים אלו אינם מהווים "הסדר שלילי" ואינם חוסמים את דרכו של מבוטח לתבוע נזקים תוצאתיים שנגרמו לו עקב עיכוב תשלום תגמולי הבטוח". 5. לכן אני מקבל התביעה גם עבור הפסד השתכרות. 6. ב"כ התובע הציג הסכם שכ"ט שחתם עם התובע בשיעור של 25% מסכום התביעה + מע"מ. לאחר שבחנתי את הנסיבות הגעתי למסקנה ששכ"ט הראוי במקרה זה, הינו בשיעור של 15% + מע"מ. לאור כל האמור לעיל, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 340,148 ₪ עבור הנזקים הישירים ו-156,000 ₪ בעבור הפסד השתכרות וביחד סכום של 496,148 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל ובצירוף הוצאות משפט בסכום 5000 ש"ח ובצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 15% מהסכום שנפסק + מע"מ כאשר לסכום ההוצאות ושכ"ט יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. משאיתביטוח משאית