קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לביצוע שטר כנגד חוב צד שלישי: התובע הגיש בקשה לביצוע שטר בקשר להמחאה שמשכה (נתנה) הנתבעת כנגד חוב שחייב צד שלישי לתובע. ההמחאה הייתה משורטטת ולא נרשם בה שמו של הנפרע. את שם התובע במקום המיועד לרישום שם הנפרע, הוסיף בא-כוחו של התובע והפקיד את ההמחאה בחשבונו של התובע. המחלוקת היא בשאלה האם חלה חובה על הנתבעת לפרוע את ההמחאה, בשל היות התובע אוחז כשורה בהמחאה. א. הערה על שמיעת התיק ומתן פסק הדין 2. תובענה זו לרבות הראיות שנשמעו במסגרתה, נשמעה לפני כבוד השופט (בדימוס) יצחק מילנוב, אשר פרש לגמלאות לאחר שהצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם וקודם למתן פסק הדין. משחלף המועד שנקבע בסעיף 15(א) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ובהתאם להנחיית נשיאת בית משפט זה, הועבר התיק אליי למתן פסק-דין. תקנה 177 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה "רציפות הדיון", קובעת כי אם נמנע משופט לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדויות כאילו הוא עצמו שמע אותן, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו. לפיכך, פסק הדין יינתן מבלי שהעדויות שנשמעו בפני כבוד השופט מילנוב תשמענה פעם נוספת (ראו: ע"א 534/69 אהרן שושני נ' יפה אלזם, פ"ד כד(1) 145 (1970), בעמ' 147; ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק, פ"ד כז(1) 768 (1973) בעמ' 773; ע"א 387/74 יוסף אברהם נ' בתי מרגוע ומלונות "היוזם" בע"מ, פ"ד כט(1) 353 (1974), בעמ' 356; ע"א 577/94 אורות ייצוג אמנים והפקות ואח' נ' גלי עטרי, פ"ד נא(5) 241 (1997) בעמ' 249). ב. עיקרי העובדות ועיקרי ההליכים עיקרי ההליכים 3. נפתח בעיקרי ההליכים ולאחריהם יובאו עיקרי העובדות, שבעיקרן אינן שנויות במחלוקת. פירוט הדברים יובא על סמך האמור בתצהירי הצדדים, בנספחיהם, בפרוטוקול הדיון ובשאר המסמכים וכתבי הטענות המצויים בתיק בית המשפט. 4. ביום 17.10.2007 הגיש התובע אל לשכת ההוצאה לפועל בירושלים בקשה לביצוע שטר נגד הנתבעת, חברה העוסקת בהמרת מטבע חוץ ובניכיון המחאות (תיק הוצל"פ 03-26838-07-1). הבקשה הוגשה בקשר להמחאה על סך 187,000 ₪ שנמשכה על-ידי הנתבעת שמועד פירעונה היה 21.8.2007. ביום 25.11.2007 הגישה הנתבעת אל לשכת ההוצאה לפועל התנגדות לביצוע ההמחאה, אשר הועברה לדיון בפני רשם בית-משפט זה. ההליכים בהוצאה לפועל עוכבו וביום 21.7.2008 ניתנה החלטת כבוד הרשם א' פוני שלפיה ניתנה לנתבעת רשות להתגונן (יוער כי במקביל הוגשה בקשת התובע אל ההוצאה לפועל להטלת עיקול על כספי הנתבעת. הבקשה התקבלה, אך בוטלה בהחלטה של כבוד הרשם וערעור שהוגש על החלטה זו נדחה). 5. על-פי החלטה מיום 12.1.2009, הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים, כך שתחילה, ביום 12.3.2009, הוגשו תצהירי התובע ולאחר מכן, ביום 5.5.2009 הוגשו תצהירי הנתבעת. בהקשר זה ראינו להעיר כבר עתה, כי טענת התובע היא, שהוא אוחז כשורה בהמחאה, וזאת בהיעדר מחלוקת שבכל מקרה, התובע אוחז בהמחאה, אפילו אינו אוחז כשורה. על-פי סעיף 29(ב) בפקודת השטרות (נוסח חדש), חזקה היא שהאוחז בשטר אף אוחז בו כשורה. מכיוון שכך, נטל ההוכחה עובר אל הנתבע, אשר נדרש להוכיח כי לא התקיימו התנאים שלפיהם אוחז השטר אוחז בו כשורה. לפיכך ובנסיבות אלו, חל היפוך הנטל ואף היפוך סדר הבאת הראיות, כך שהיה על הנתבע לפתוח בהבאתן. 6. מכל מקום, מטעם התובע הוגש תצהירו של עו"ד רוני דובר (להלן - דובר), ומטעם הנתבעת הוגשו תצהיריהם של מר ישראל לוי, מנהל הנתבעת ובעל מניותיה (להלן - לוי) וכן תצהירו של מר גיל מסטיי (להלן - מסטיי). דובר ולוי נחקרו על תצהיריהם בדיון שהתקיים ביום 22.4.2010 ומסטיי נחקר על תצהירו בדיון מיום 25.5.2010. בתום הדיון ולבקשת הצדדים, נקבע כי סיכומי טענותיהם יוגשו בכתב. מטעם התובע הוגש ביום 10.6.2010 ומטעם הנתבעת הוגש ביום 1.9.2010. עיקרי העובדות 7. לא הייתה מחלוקת כי מסטיי ואדם נוסף בשם מוני שמעון מידן, היו חייבים כספים לתובע, שהוא לקוח של עו"ד דובר. לשם הבטחת החזר החוב, נערך ביום 9.7.2007 כתב-התחייבות שעליו חתמו השניים, ועל-פיו התחייבו הם, ביחד ולחוד, לשלם לתובע ביום 10.8.2007 סכום בשקלים השווה ל-125,000$ על-פי השער היציג הידוע בעת התשלום, ובלבד שסכום זה לא יפחת מסך של 531,375 ₪. עוד נקבע בכתב ההתחייבות, כי אם תופר ההתחייבות והסכום האמור לא ישולם תוך שבוע מהמועד שנקבע, כי אז יהיה על השניים לשלם לתובע פיצוי ידוע ומוערך מראש בסך השווה ל-25,000$ על-פי השער היציג (להלן - כתב ההתחייבות. נספח א' של תצהירו של דובר). 8. משלא נפרע החוב בהתאם לכתב ההתחייבות חרף פניותיו של דובר אל מסטיי, נפגש דובר עם מסטיי ביום 21.8.2007, כדי לדרוש שיפרע את החוב. במהלך הפגישה התקשר מסטיי אל לוי וביקש ממנו להעביר המחאה אל דובר, ועוד באותו יום הועברה לידי דובר ההמחאה נושא התביעה. המחאה זו הייתה כאמור, על סך 187,000 ₪ שנמשכה על-ידי הנתבעת ומועד פירעונה היה לאותו יום, 21.8.2007 (להלן - ההמחאה). אין מחלוקת כי כל פרטי ההמחאה מולאו, למעט שמו של הנפרע, וכי דובר מילא בעצמו פרט זה בכך שכתב במקום המיועד לכך את שמו של התובע. גם אין מחלוקת כי ההמחאה הייתה משורטטת (שני קווים אלכסוניים בחלקה העליון). עוד באותו יום, הפקיד דובר את ההמחאה בחשבון הבנק של התובע. 9. כעבור יום או יומיים, התקשר התובע אל דובר ומסר לו שההמחאה חוללה ולא כובדה. דובר התקשר אל מסטיי שסבר שמדובר בתקלה וביקש להפקידה בשנית. בדיעבד התברר כי ההמחאה חוללה ביום 22.8.2007 מהנימוק של "חסר היסב" וכי התקלה נפתרה. ביום 24.8.2007 הפקיד דובר את ההמחאה פעם נוספת בחשבון הבנק של התובע, אך הפעם ההמחאה לא כובדה מהנימוק של "נתקבלה הודעת ביטול". ביום 28.8.2007 העביר מסטיי לדובר סך של 45,000$ על חשבון חובו לתובע, לאחר שסכום זה התקבל בהעברה בנקאית מבנק מחוץ לישראל. ג. המחלוקות העובדתיות והכרעה בהן 10. מבין המחלוקות העובדתיות, ישנן שתיים שהן רלוונטיות לשאלות הטעונות הכרעה. השאלה הראשונה, עניינה שאלת ההרשאה שהייתה לדובר להשלים בהמחאה את פרטי התובע במקום המיועד לרישום הנפרע. השאלה השנייה היא, האם הסכום שהועבר ביום 28.8.2007 בהעברה בנקאית (45,000$), היה כנגד סכום ההמחאה שבוטלה (187,000 ₪), או שהיה בגדר תשלום נוסף על חשבון החוב של מסטיי לתובע, מכוח כתב ההתחייבות. גרסאות העדים 11. אין מחלוקת שדובר היה זה שמילא את פרטי הנפרע. כך הוא גם הצהיר בתצהירו וכך גם אישר בעדותו (תצהירו של דובר בפסקאות 7-6; עמ' 14 שורות 9-8. פרוטוקול הדיון בבקשת הרשות להתגונן (בש"א 8183/07. להלן - פרוטוקול הבקשה) בעמ' 3 שורות 8-6). כפי שהסביר דובר, באותה פגישה שבעקבותיה הועברה אליו ההמחאה, ביקש מסטיי מבן שיחו, אשר אין מחלוקת כי היה זה לוי, שיכין המחאה וימסור אותה לדובר, וכך אמנם היה. ההמחאה הגיעה לידיו באמצעות שליח, דובר הוסיף את פרטי הנפרע והפקיד את ההמחאה בבנק (עמ' 14 שורות 23-19). דובר גם נשאל בעניין האפשרות שמסטיי ביקש ממנו להחזיר ללוי את ההמחאה, ובעניין זה חזר על דברים שאמר בדיון בבקשת הרשות להתגונן. לפי דברי דובר, מסטיי ביקש שדובר יחזיר את ההמחאה ואף אמר שכך היה על דובר לנהוג, אך דובר אמר לו כי אינו צריך להחזיר את ההמחאה מכיוון שניתנה עבור חלק מהחוב על-פי כתב ההתחייבות. דובר גם סירב להצעתו של מסטיי להחזיר את ההמחאה תוך התחייבות מצד מסטיי לפרוע את מלוא החוב, מאחר שידע שהסיכוי שמסטיי, שהוא פושט רגל, יפרע את החוב, הוא קלוש (עמ' 15 שורות 15-2, פרוטוקול הבקשה עמ' 5 שורות 22-13). באשר לשאלה אם הסכום שקיבל דובר בהעברה הבנקאית כעבור כשבוע אמור היה להחליף את ההמחאה, טען דובר כי לא הייתה הסכמה שכזו ואף לא כך צריך היה להיות. בעניין זה טען, כי אין מדובר בשני סכומים זהים, מכיוון שישנו הפרש של כמה אלפי שקלים בין ההמחאה שהייתה בסך של 187,000 ₪ לבין ההעברה הבנקאית בסכום של 45,000$. בכל מקרה, שני הסכומים אינם מכסים את מלוא חובו של מסטיי (פרוטוקול הבקשה עמ' 5 שורה 14 עד עמ' 6 שורה 2). 12. לוי העיד, כי לבקשת מסטיי לא מילא בהמחאה את פרטיו של הנפרע ומסר את ההמחאה לשליח של מסטיי (עמ' 17 שורה 27 עד עמ' 18 שורה). לדבריו, הוסכם עם מסטיי שההמחאה לא תועבר לאיש, אלא לאחר שמסטיי יעביר את התמורה כנגד ההמחאה לחשבונו של לוי בהעברה בנקאית (עמ' 18, שורות 25-21). באשר לשאלה אם לוי ידע, אישר או הסכים שאדם אחר ימלא את פרטיו של הנפרע (המוטב) בהמחאה, חזר לוי שוב ושוב על כך שעל-פי הסיכום בינו לבין מסטיי נקבע תנאי כאמור, שההמחאה לא תועבר לאיש לפני שלוי יקבל את שוויה ממסטיי באמצעות ההעברה הבנקאית. באשר לשאלה המדויקת עם הסכים לכך שימולאו פרטי הנפרע, ניכר היה שלוי עשה כל מאמץ אפשרי כדי לחמוק ממתן תשובה לשאלה זו. בין השאר השיב תשובות כמו "לא הבנתי את השאלה" (עמ' 19 שורה 7). למרות מאמציו של לוי שלא להשיב לשאלה, התשובה "חמקה" מפיו, והוא אישר כי לא היה אכפת לו מי יהיה המוטב (עמ' 19 שורה 4. ראו כל תשובותיו בעניין זה בעמ' 18 שורה 29 עד עמ' 19 שורה 24, ובהמשך מעמ' 21 שורה 23 עד עמ' 23). לוי גם אישר כי ביחס לאנשים שעליהם הוא סומך הוא נותן המחאות פתוחות, והם נדרשים להודיע לו לאחר מכן, בשיחת טלפון או באמצעות פקסימיליה, את פרטי הנפרעים, אך לטענתו, לא כך היה ביחס למסטיי, מכיוון שבאותה עת כבר לא סמך עליו (עמ' 19 שורות 22-17). לוי הוסיף ואישר כי בפעם הראשונה שההמחאה חוללה, ביום 22.8.2007, היה זה בשל פגם טכני שתוקן מיידית. לאחר שבמשך שלושה ימים, עד יום 24.8.2007, לא קיבל לידיו את התמורה כנגד ההמחאה, שעל-פי הבטחת מסטיי אמורה הייתה להתקבל אצל לוי בהעברה בנקאית, הורה הוא לבנק לבטל את ההמחאה (עמ' 22 שורות 7-6 וכן פרוטוקול הבקשה בעמ' 7 שורות 13-12). עם זאת, ללוי לא הייתה כל ראיה באשר להתחייבותו של מסטיי להעברת הכספים אליו כאמור, ולטענתו הראייה לכך שמסטיי אמור היה להעביר את תמורת ההמחאה בהעברה בנקאית היא העובדה שדובר אמנם קיבל כעבור מספר ימים סך של 45,000$ בהעברה בנקאית, אשר לטענת לוי, הוא זה שאמור היה לקבל סכום זה כנגד ההמחאה (עמ' 23, שורות 4-1). 13. מסטיי העיד כי ביקש מלוי המחאה בסכום בשקלים שהוא נמוך יותר משווה ערך לסך של 45,000$ בשל העמלה שנדרש לשלם ללוי ולאור נכונותו של דובר לוותר על ההפרש ובלבד שיקבל את הכסף מיד ולא יידרש להמתין להעברה הבנקאית. לכן ביקש מלוי המחאה בסכום האמור וביקש ששמו של הנפרע יישאר ריק (עמ' 29 שורות 20-10). לטענתו, שמו של הנפרע לא נכתב בהמחאה מכיוון שכך ביקש דובר (עמ' 31 שורות 10-6). מסטיי אישר שההמחאה ניתנה על חשבון חובו הנזכר לעיל מכוח כתב ההתחייבות, בעוד שהוסכם כי כנגד ההמחאה יועברו כספים ללוי בהעברה בנקאית, וכי דובר יוכל להפקיד את ההמחאה היכן שירצה. מאחר שידע שתמורת ההמחאה אמורה לעבור בהעברה בנקאית אל לוי, גם לא ביקש מדובר לעכב את הפקדת ההמחאה (שם, שורות 19-11). לפי הסברו של מסטיי, כל ההסדר האמור, שלפיו כספי ההעברה הבנקאית יועברו אל לוי, במקום לדובר, כנגד המחאה של לוי ולאחר ניכוי העמלה, נבע מכך שדובר סירב להמתין לכספי ההעברה הבנקאית ודרש לקבל את הכסף מיידית (שם, שורה 20 עד עמ' 32 שורה 6). עוד טען כי רק לאחר שוידא שהכסף הועבר בהעברה הבנקאית אמר לדובר שהוא יכול להפקיד את ההמחאה, אך בדיעבד התברר לו שחל עיכוב בהעברתם (עמ' 33 שורות 3-1). לאחר שחל עיכוב בהעברת כספים אלו וההמחאה בוטלה, ביקש מסטיי מזה שהעביר את הכסף שיעביר אותו ישירות לדובר (שם, שורות 9-6). מסטיי אישר כי כשדובר מילא את פרטי התובע בהמחאה לא היה כל פגם בה, וכי כשנודע לו שהייתה בעיה לאחר ההפקדה הראשונה וההמחאה חוללה, הוא פעל מיד לפתור את הבעיה שנוצרה (שם, שורות 16-10). באשר להשתלשלות הדברים בעניין ההפקדה החוזרת, שבעקבותיה חוללה ההמחאה בשל ביטולה, טען מסטיי כי אינו זוכר את סדר הדברים, אך לפי דבריו, סוכם שבמקום שלוי ייתן את הכספים תמורת ההמחאה שבוטלה, יועבר הכסף שהועבר בהעברה הבנקאית ישירות לדובר כפי שנעשה בפועל כעבור מספר ימים, ביום 28.8.2007 (שם, שורה 17 עד עמ' 34 שורה שורה 17). מסטיי אישר שאין בידיו ראיות לכך שתחילה ביקש שהכסף יועבר בהעברה בנקאית ללוי ולאחר מכן לדובר, אך לדבריו, כך הוא זוכר את הדברים (שם, שורות 28-18). 14. לשלמות התמונה נוסיף, שלא הייתה מחלוקת ביחס לעובדות הבאות: במועדים הרלוונטיים, לרבות במועד מתן עדותו של מסטיי, הוא היה בהליכי פשיטת רגל בשל חובות של מיליוני שקלים (במהלך עדותו צוינו סכומים שונים, אך אין רלוונטיות לסכום המדויק); מסטיי אישר בעדותו את יתרת חובו לתובע וכן אישר כי זה טרם נפרע; בשל יתרת חובו של מסטיי לתובע הוגשה נגדו תביעה נפרדת; חובו של מסטיי ללוי בשל החזרת המחאות אחרות שאינן קשורות לתביעה הנדונה, היה בסכום גבוה מאד, בסך של כ-2,000,000 ₪; בעניין חובו של מסטיי ללוי הייתה התדיינות בבית-דין רבני, אולם לוי לא נקט נגד מסטיי הליכים בהוצאה לפועל לגביית חובותיו. 15. על רקע העובדות האמורות, נבחן את שתי השאלות העובדתיות הטעונות הכרעה, כאמור לעיל: שאלת ההרשאה למילוי פרטי הנפרע בהמחאה וכן השאלה אם כספי ההעברה הבנקאית היו כנגד סכום ההמחאה. ההרשאה למילוי פרטי הנפרע 16. כפי שכבר נאמר, אין מחלוקת שדובר היה זה שמילא את פרטי הנפרע בהמחאה. המחלוקת היא אפוא, בשאלה, האם דובר הורשה למלא פרט זה. מבחינת מכלול גרסאות העדים, שעל עיקרי הדברים הרלוונטיים לנו עמדנו עתה, עולה התמונה הבאה: מסטיי היה חייב כסף לתובע ולא שילם אותו במועד שנקבע בכתב ההתחייבות. דובר שהיה בא-כוחו של מסטיי הפעיל עליו לחץ לשלם את כספי החוב או למצער, את חלקם. מסטיי הסדיר העברה בנקאית מבנק מחוץ לישראל על סך של 45,000$ אל לוי וכנגדה נאות לוי, מנהל הנתבעת, להעביר לדובר המחאה. לוי התחמק בכל דרך אפשרית - כפי שניכר מאד מתשובותיו לשאלות שהוצגו לו - ממענה לשאלה אם הסכים שפרטיו של הנפרע ימולאו בידי אחר. אולם חרף התחמקויותיו של לוי ממתן תשובה ברורה לשאלה פשוטה, ואפילו נקבל את גרסתו שהפקדת ההמחאה הותנתה בכך שיקבל את תמורת ההמחאה בכספי ההעברה הבנקאית, לא יכולה להיות מחלוקת לכך שהסכים שההמחאה תופקד כנגד כספי ההעברה הבנקאית. מאחר שלא יכולה להיות הפקדה של המחאה מבלי שיירשם שמו של הנפרע, נראה שהאפשרות היחידה היא שלוי הסכים לכך שפרטי הנפרע ימולאו כפי שירצו מסטיי, דובר או כל אדם אחר. מסטיי עצמו אישר שלא היה אכפת לו מי יהיה הנפרע, ואם יהיה זה התובע, דובר, או כל אחד אחר. כך גם היה ברור לדובר כי ההמחאה שניתנה כדי לפרוע חלק מחובו של התובע, תופקד בחשבונו של התובע ולשם כך הוא רשאי למלא את שמו של התובע במקום המיועד לפרטי הנפרע ולהפקיד את ההמחאה בחשבונו של התובע. מכל אלו עולה אפוא, המסקנה, כי לדובר ניתנה הרשאה מכללא למלא את פרטי הנפרע בהמחאה, כך שירשם שם שמו של התובע, ולהפקיד את ההמחאה בחשבונו של התובע. כספי ההעברה הבנקאית - החזר חלק מהחוב או תמורה כנגד ההמחאה 17. מחלוקת עובדתית נוספת הטעונה הכרעה היא בשאלה, האם הסכום שהועבר ביום 28.8.2007 בהעברה בנקאית (45,000$), היה כנגד סכום ההמחאה שבוטלה (187,000 ₪), או שהיה בגדר תשלום נוסף על חשבון החוב של מסטיי לתובע מכוח כתב ההתחייבות. גם בעניין זה ניתן לומר כי התמונה העולה מדברי העדים היא בהירה, חרף חילוקי הדעות ביניהם. אין מחלוקת שחובו של מסטיי לתובע ביום מתן ההמחאה (21.8.2007), היה בסכום של 150,000$ (125,000$ על-פי כתב ההתחייבות ועוד 25,000$ בשל כך שהחוב לא נפרע עד יום 10.8.2007). בעקבות הלחץ שהפעיל דובר על מסטיי להחזיר את הכספים לתובע, התחייב מסטיי לתת לדובר המחאה על סך של 187,000 ₪ ביום שבו נפגשו (21.8.2007) וכך היה. ההמחאה הייתה של הנתבעת ולעניין זה, ובמיוחד לאור חובותיו הגבוהים של מסטיי ללוי ולנתבעת, חזקה על לוי שלא היה מסכים לתת המחאה נוספת בסכום ניכר לכיסוי חוב של מסטיי לאדם אחר, מבלי להבטיח שיקבל כנגד ההמחאה את תמורתה. כך העיד לוי וכך גם מתקבל על הדעת. מכאן אפוא, שמתקבלת על הדעת גרסתם של מסטיי ושל לוי, כי לוי נאות להמציא את ההמחאה כנגד כספי ההעברה הבנקאית. אמנם ההמחאה ניתנה בטרם התקבלו כספי ההעברה הבנקאית, אולם אין מחלוקת שכספי ההעברה הבנקאית התקבלו במועד סמוך (28.7.2007), ויש להניח שיש ממש בדבריו של מסטיי שהעיכוב בקבלתם, נבע מתקלה שלא הייתה צפויה. כך במיוחד לאור העובדה שמלכתחילה הכסף שהתקבל באמצעות ההעברה הבנקאית אמור היה להתקבל כעבור כשלושה ימים, כך שהעיכוב היה בסך הכול בעוד ארבעה ימים. בסופו של דבר ומאחר שלוי ביטל את ההמחאה, התובע לא קיבל דבר מכספי ההמחאה וממילא שנמצא שלוי לא נתן דבר. לוי ביטל את ההמחאה, מאחר שלא קיבל את הכסף שהובטח לו כנגדה אשר כאמור, אמור היה להתקבל מכספי ההעברה הבנקאית. מכיוון שכך, מסטיי לא נדרש עוד להעביר את כספי ההעברה הבנקאית אל לוי, שלאחר שביטל את ההמחאה ממילא שלא נתן דבר, ולפיכך העביר כסף זה אל דובר כדי שיעבירו אל התובע. העובדה שבפועל חובו של מסטיי היה גבוה יותר מסכום כספי ההעברה הבנקאית בצירוף סכום ההמחאה, אינה משנה מהעובדות האמורות, שלפיהן כספי ההעברה הבנקאית בכל מקרה אמורים היו להיות כנגד כספי ההמחאה. עוד נוסיף, שמסקנה זו אף מתבקשת לאור שתי עובדות אלו: האחת, כספי ההעברה הבנקאית וההמחאה ניתנו והועברו בסמיכות זמנים, ומכך מתחזקת המסקנה האמורה. השנייה, מדובר בסכום כמעט זהה, ואת הפער בין הסכומים אפשר להסביר, כפי שהסביר מסטיי, בכך שמהסכום שנתנה הנתבעת באמצעות ההמחאה נוכתה העמלה שהנתבעת אמורה הייתה לגבות, אילו אמנם הייתה מקבלת את כספי ההעברה הבנקאית כנגד מתן ההמחאה. לשלמות התמונה נוסיף, כי על-פי פרסומי בנק ישראל, השער היציג של הדולר ביום 21.8.2007, היה 4.2020 = 1$, כך שערכם של 45,000$ בשקלים במועד האמור היה בסך של 189,090 ₪. באשר להפרש בין סכום ההמחאה לבין הסכום שאמור היה להתקבל תמורתה בכספי ההעברה הבנקאית, ניתן לקבל את הסבריהם של מסטיי ושל לוי. מסטיי הסביר זאת כאמור, בכך שההפרש נבע מהעמלה שגבה לוי, ואילו לוי הסביר זאת בכך שבשל העמלה שהבנק גובה מהמרת מטבע זר, היה מקבל סכום נמוך יותר עבור הסכום של 45,000$ ולכן ההמחאה הייתה בסכום שהיה מקבל (פסקאות 31-30 בתצהירו של לוי). ד. דיון והכרעה - אחיזה כשורה 18. על רקע העובדות האמורות, יש לבחון את השאלה, אם אמנם התובע אוחז כשורה בהמחאה וזאת לאור טענות הצדדים. כפי שכבר נאמר לעיל (בעניין נטל הראייה), סעיף 29(ב) בפקודת השטרות קובע כי חזקה היא, שהאוחז בשטר אוחז בו כשורה. מכיוון שכך ובהיעדר מחלוקת שהתובע הוא זה אשר אוחז בהמחאה, על הנתבעת מוטל הנטל להוכיח כי לא התקיימו בתובע התנאים שלפיהם הוא אוחז כשורה בהמחאה. התנאים לאחיזה כשורה נקבעו בסעיף 28 ואלו הם: תקינות השטר ושלמותו לפי מראהו; אי הגבלת הסחרות בשטר; מתן ערך בעד השטר; סיחור השטר בתום-לב. 19. די בכך שייקבע שהנתבעת הוכיחה כי אחד התנאים לא התקיים, כדי לשלול מהתובע מעמד של אוחז כשורה בהמחאה. בעת בחינת השאלה אם אמנם אחד, או יותר, מארבעת התנאים לא התקיים, יש לזכור כי עלינו לבחון את מעמדו של התובע, אשר גרסתו לא נשמעה, בעוד שעושה דברו ומי שהיה שלוחו הוא דובר. תחילה נדון בשאלה אם הוגבלה הסחרות ואם ניתן ערך בעד השטר, אשר לגביהם התשובה פשוטה יותר, ולאחר מכן נידרש לשני התנאים האחרים, שעניינם בתקינות השטר ובסיחורו בתום-לב. (1) מתן ערך בעד השטר (וטענת כישלון תמורה) 20. מתן ערך בעד השטר הוא אחד התנאים לקיומה של אחיזה כשורה. טענת הנתבעת בעניין השאלה אם ניתן ערך בעד השטר ואם היה כישלון תמורה היא, שיש לקבוע כי היה כישלון תמורה מלא, וזאת מאחר ש"שני הצדדים לעסקת היסוד העידו בפירוש כי היה כישלון תמורה מוחלט ומלא - שכן העסקה כלל לא יצאה לפועל - לא הועבר מט"ח שאותו אפשר היה להמיר. מאידך, התובע לא יכול להעיד על עסקת היסוד בין הנתבעת למסטי, כי לא היה מעורב בה" (פסקה 11 בעמ' 6 בסיכומי הנתבעת). בטענתה זו, כמו גם בכל בחינת העובדות ובדיון בהן, נתפסה הנתבעת לכלל טעות. השאלה אינה נבחנת ביחס לחולייה שבין מסטיי, שאינו צד להמחאה, לבין הנתבעת. את השאלה אם ניתן ערך בעד השטר, יש לבחון ביחס לנותן השטר (הנתבעת) לבין האוחז בו (התובע). 21. טענת כישלון תמורה מלא היא הגנה טובה רק בין צדדים קרובים, שהם הצדדים לעסקת היסוד שבגינה ניתנה ההמחאה, או בין צדדים רחוקים, כבענייננו, ובלבד שאין בהם אוחז כשורה (ראו: ע"א 444/82 בנק קונטיננטל נ' נחום שייקביץ, פ"ד לט3) 113 (1985), פסק-דינו של כבוד השופט (כתוארו אז) א' ברק, בעמ' 116; ע"א 407/62 הרמן שטרן נ' ישראל וגר, פ"ד יז 1108 (1963), פסק-דינו של כבוד השופט י' זוסמן; יואל זוסמן, דיני שטרות, מהדורה שישית, תשמ"ג-1983, בעמ' 261. להלן - זוסמן). בענייננו, אין מקום לטענות בדבר צדדים קרובים, ואף טענות בעניין עסקת היסוד אינן מתאימות. עסקת היסוד שבגינה ניתנה ההמחאה היא זו שבין התובע לבין מסטיי. בין השניים הייתה עסקה שבעקבותיה נחתם כתב ההתחייבות ועל-פיו שילם מסטיי לתובע באמצעות ההמחאה של הנתבעת. הנתבעת איננה צד להתקשרות שבגינה ניתנה ההמחאה, ועל-כן אין מדובר בצדדים קרובים. מטעם זה, אף אין רלוונטיות לשאלה אם ניתנה תמורה בחוליית העברת ההמחאה שבין מסטיי לנתבעת. חולייה זו איננה מעניינו של התובע בכל הקשור לשאלה אם ניתן ערך בעד ההמחאה, ומטעם זה אין רלוונטיות לטענה בדבר כישלון תמורה בעסקה שבין מסטיי לנתבעת (בכך שכספי ההעברה הבנקאית לא ניתנו לנתבעת כנגד ההמחאה). 22. לשם בחינת השאלה אם ניתן ערך בעד השטר, יש לבחון אם התובע, שקיבל את ההמחאה, נתן תמורה בגינה. התשובה לשאלה זו אינה שנויה במחלוקת, שכן לא הייתה מחלוקת שמסטיי היה חייב כספים לתובע וכי בשל חוב זה נערך הסדר התשלום במסגרת כתב ההתחייבות. עצם החוב מלמד על התמורה שנתן התובע למסטיי ושבגינה נוצר החוב. העובדה שהתמורה ניתנה עוד בטרם ניתנה ההמחאה איננה רלוונטית, שכן על-פי סעיף 26(א) בפקודת השטרות, תמורה בת ערך הוגדרה באופן רחב, בקובעו כך: "תמורה בת ערך יכול שתהא - (1) כל תמורה המספקת כדי להעמיד התקשרות פשוטה. (2) חוב קודם או חבות קודמת; ודינם כדין תמורה בת ערך בין שהשטר הוא בר פירעון עם דרישה ובין שהוא בר פירעון בזמן עתיד". מכאן אפוא, שדי בכך שמסטיי חב כסף לתובע, וכי בגין חוב זה ניתנה ההמחאה, כדי לקבוע שהתקיים התנאי של מתן ערך בעד השטר. (2) אי הגבלת הסחרות בשטר 23. אי הגבלת הסחרות בשטר, אף הוא תנאי לקיומה של אחיזה כשורה. בענייננו, אין מחלוקת שמצד אחד ההמחאה הייתה משורטטת בשני קווים אלכסוניים שמשמעותם המקובלת, הגם שהדברים לא נכתבו במפורש על גבי ההמחאה, כי ניתנה "למוטב בלבד". בנוסף לכך בהמחאה נכתב כי היא מיודעת לנפרע - ששמו לא נכתב במקור - ולא לפקודתו. עם זאת, כאמור, ולכך עוד נשוב ונדרש, אין מחלוקת כי לא נכתב שמו של הנפרע (המוטב), כך שבאופן אמיתי אין לומר כי בחולייה שבין הנתבעת לתובע, הייתה משמעות לכך שההמחאה הייתה משורטטת ולא הייתה "לפקודת" המוטב. לכך עשויה הייתה להיות השלכה רק אילו לאחר שנכתב שמו של המוטב, הייתה ההמחאה מגיעה לידיו של אדם אחר. 24. באשר להמחאות שעליהן נכתב כי הן "למוטב בלבד", ההלכה היא כי המחאות אלו אינן עבירות ועל-כן לא ניתן להקנות בהן זכויות לאחר. כך אפילו נכתב בהמחאה כי היא לפקודת המוטב (בשונה מ"למוטב"), מבלי למחוק את המילה "לפקודת" מן ההמחאה. הלכה זו נקבעה בע"א 1560/90 משה ציטיאט נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ, פ"ד מח(4) 498 (1994), בפסק-דינו של כבוד הנשיא מ' שמגר (בפסקה 14), שאליו הצטרפו שלושה משופטי ההרכב. בדעת מיעוט קבע כבוד השופט (כתוארו אז) א' ברק לעניין זה, כי גם המחאה משורטטת כאמור, היא עבירה, אך נפגם טהירותה, במובן זה שאם ההמחאה תוסב לאחר, הנסב לא יוכל להיות אוחז כשורה (פסקאות 10-5 בפסק-דינו. ראו עוד: שלום לרנר, דיני שטרות, מהדורה שנייה, התשס"ז-2007, עמ' 191-186. להלן - לרנר). בענייננו כאמור, אין לכך רלוונטיות, שכן מאחר שכאמור, שמו של הנפרע לא נכתב, לא הייתה כל משמעות לשרטוט ההמחאה. מאחר שכאמור לעיל, המושכת מסרה את ההמחאה מבלי שציינה מי יהיה הנפרע ובכך, כפי שאף נקבע לעיל, נמצא כי נתנה את הסכמתה מכללא, כי סיחור ההמחאה לא יוגבל לנפרע מסוים, אלא יהיה זה כל נפרע ששמו ייכתב במקום המיועד לכך. התוצאה היא אפוא, כי התקיים גם התנאי כי לא הוגבל סיחורה של ההמחאה. (3) תקינות השטר ושלמותו לפי מראהו 25. תנאי נוסף הדרוש לשם קיומה של אחיזה כשורה, עניינו תקינות השטר ושלמותו על-פי מראהו. בעניינו של תנאי זה נטענו רוב טענותיה של הנתבעת, אשר לביסוס טענותיה ביקשה להפנות אל שורה אינסופית של פסקי-דין (רובם של בתי משפט השלום), ובין השאר אל פסק הדין בע"א 2010/05 שחף טקס בע"מ נ' אביגדור פלדמן, עו"ד (2006). בעניין זה נקבע (כבוד השופטים ה' גרסטל, ע' פוגלמן וא' ש' שילה), כי מאחר שהמערערת באותו עניין נטלה לידיה את המסמך, שהתיימר להיות המחאה, בעוד חסר בו שמו של הנפרע והוסיפה בעצמה את שמה, אין לומר כי נטלה לידיה שטר שהוא שלם ותקין על-פי מראהו (ראו שם, בפסקאות תחת הכותרת "אחיזה כשורה"). ההלכה היא אפוא, כאמור בפסק-דין זה (גם בלי לבחון את ה"סיליבוס" שמופיע בסוף סיכום טענותיה של הנתבעת), וכפי שנפסק עוד שנים קודם שניתן. אולם כדי ליישם את ההלכה האמורה על ענייננו, השאלה אינה כמה פסקי-דין יישמו הלכה זו, אלא מה עומד ביסודה ואם היא ישימה על המקרה הנדון. 26. הוראת סעיף 3 בפקודת השטרות קובעת "שטר-חליפין מהו", וכן נקבע בה כי מסמך שלא התקיימו בו התנאים הקבועים בסעיף זה, אינו שטר חליפין. אחד מתנאים אלו, הוא אמנם שמו של הנפרע. על הוראה זו מוסיפה הוראת סעיף 19, כי גם אם חסרים בשטר פרטים מהותיים, הם ניתנים להשלמה, בכפוף לאמור בה. זוהי אפוא, לשון הוראות סעיפים 3 ו-19 בפקודת השטרות: 3. שטר חליפין מהו (א) שטר-חליפין הוא פקודה ללא תנאי ערוכה בכתב מאת אדם אל חברו, חתומה בידי נותנה, בה נדרש האדם שאליו ערוכה הפקודה לשלם לאדם פלוני או לפקודתו, או למוכ"ז, סכום מסויים בכסף, עם דרישה או בזמן עתיד קבוע או ניתן לקביעה. (ב) מסמך שלא נתקיימו בו תנאים אלה, או שיש בו פקודה לעשות מעשה בנוסף על פרעון כסף, איננו שטר-חליפין. (ג) ... (ד) על שלוש אלה אין השטר נפסל; (1) על שאין בו תאריך עריכתו; (2) על שאינו מפרש הערך שניתן בעדו או שאינו מפרש שניתן בעדו ערך כלשהוא; (3) על שאינו מפרש את מקום המשיכה או את מקום הפרעון; אלא שלעולם, באין מקום פרעונו של השטר נקוב במפורש, יראו כמקום פרעונו את המקום שניקב כמקום עסקו של הנמשך, או כמקום מגוריו. 19. מסמך לא שלם או חתימה על החלק (א) היה השטר חסר פרט מהותי, האדם המחזיק בו יש לו רשות לכאורה להשלים את החסר ככל שנראה לו. (ב) מסמך כאמור שהושלם תוך זמן סביר ובדיוק לפי ההרשאה שניתנה, יהא אכיף על כל אדם שנעשה צד לו לפני ההשלמה; זמן סביר, לענין זה, הוא שאלה שבעובדה; ואולם אם סיחרו את המסמך לאחר השלמתו לאוחז כשורה, יהא השטר בידו כשר ובר-פעל לכל דבר, והוא יכול לאכוף אותו כאילו הושלם בתוך זמן סביר ובדיוק לפי ההרשאה שניתנה. הוראת סעיף 3(א) בפקודה מורה אפוא, כי כדי שמסמך יהיה שטר חליפין, עליו לקיים את כל התנאים הדרושים לכך ובהם כאמור, גם שמו של הנפרע ("פקודה ... מאת אדם אל חברו"). בהיעדר כל אותם תנאים, קובעת הוראת סעיף 3(ב) כי המסמך "איננו שטר חליפין". על כך מוסיפה הוראת סעיף 19 בפקודה, כי למחזיק בשטר - המחזיק בו פיזית, להבדיל מה"אוחז" בו - נתונה הרשות להשלים את החסר ובכך להפוך את השטר לשטר חליפין. עם זאת, גם אם למחזיק בשטר הייתה רשות להשלים פרט חיוני ובין השאר, את שמו של הנפרע, אין בכך כדי לגרוע מהוראת סעיף 28(א) הקובעת כי "אוחז כשורה הוא אוחז שנטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו". לפיכך, אוחז שנטל מסמך שאינו עולה לכדי שטר חליפין לפי סעיף 3(א), בשל כך ששמו של הנפרע חסר בו, לא נטל שטר חליפין כהגדרתו בסעיף זה ועל-כן אינו יכול לזכות במעמד של אוחז כשורה (ע"א 377/68 מטע, בית חרושת לצרכי מזון נ' שאול פרל, פ"ד כג(1) 99 (1969), פסק-דינו של כבוד השופט י' זוסמן, בעיקר פסקה 3; ע"א 339/72 חרס קרמית בע"מ נ' מנחם קולטון, פ"ד כח(1) 452 (1974), פסק-דינו של כבוד השופט אשר; זוסמן, עמ' 161-159 וכן פסק הדין הנזכר בעניין שחף טקס). 27. כדי לבחון את שאלת תקינות השטר על-פי מראהו בענייננו, יש לתת את הדעת למשמעות של סעיף 19 וגם לנסיבות המקרה הנדון. כאמור בספרו של זוסמן (עמ' 159-160): "הרעיון המונח ביסוד הסעיף 19 הוא, שמי שהוציא מסמך המגלה את דעת הכותב ליתן מהלכים למסמך סחיר, אך לפי חזותו ניתן להוסיף פרטים על הכתוב בו, חזקה עליו - ועל כל אלה שחתמו אחריו - שהרשו את מחזיק המסמך להוסיף את החסר, וַלֹא, יבואו הם ויוכיחו היפוכו של דבר". עוד יש לתת את הדעת לכך כי כאמור שם, "אף על פי שעל שטר דיבר, על אוחז השטר לא דיבר אלא על המחזיק, היינו לא על holder, אלא ה-person in possession. אם לא נתקיימו במסמך יסודות השטר כאמור בסעיף 3(3) לפקודה, לדוגמה, אם אינו מציין את שם הנפרע - אין זה שטר, וממילא אין למסמך אוחז כמשמעותו בפקודה והגדרתו בסעיף 1 לפקודה. אבל רשות לכאורה להשלים את המסמך נתונה לאדם המחזיק במסמך, מחזיק כמשמעותו בדיני קניין" (זוסמן, שם). נמצא אפוא, כי כל תכליתו של סעיף 19 עניינה בהסדרת שאלת נטל ההוכחה. כאמור שם (זוסמן, עמ' 161): "מטרתו של סעיף 19, במידה שהדברים נוגעים לאוחז סתם, להבדיל מאוחז כשורה, היא, אפוא, להסדיר נטל הראייה או ההוכחה: הוספו בשטר פרטים חסרים על-ידי האדם שברשותו נמצא המסמך אותה שעה, חזקה עליו שפעל כמורשה מטעם כל הצדדים החתומים על השטר". לפיכך על-פי הוראת סעיף 19(א) וסעיף 19(ב), "מחייבת מטרת המחוקק מסקנה כפולה, היינו המסמך הושלם ברשות, וההשלמה נעשתה תוך זמן סביר, וכל זה עד שלא בא החייב וסותר את החזקה בראיות". 28. בענייננו, כפי שכבר נאמר, המחזיק בשטר פיזית, היה דובר, וזאת להבדיל מהתובע, שהוא האוחז בו המבקש לפרוע אותו. כפי שכבר נאמר לעיל, הוכח שדובר הורשה להשלים בהמחאה את שמו של הנפרע ואף הוכח כי עשה כן מיידית, כך שנעשה תוך זמן סביר, ובכל מקרה לא הוכח אחרת. עוד נוסיף, כי אפילו לא היו הראיות מובילות למסקנה שדובר הורשה להוסיף את שמו של הנפרע, ניתן היה לומר כי פועלת לטובת התובע החזקה כי "מי שהוציא מסמך לא שלם נטל על עצמו סיכון, כי אחר ישלימו תוך חריגה מהרשאה. המושך היה יכול בנקל למנוע את הנזק על-ידי הוצאת מסמך שלם, ועליו לשאת בתוצאות מעשהו" (לרנר, עמ' 449). בנסיבות אלו, הרי שאמנם ההמחאה הגיעה לידי דובר בעודה חסרה, בשל כך שלא נכתב שמו של הנפרע, אך הוכח ובכל מקרה לא נסתר, שדובר היה רשאי להשלים את הפרט החסר, כפי שעשה בפועל. בנסיבות אלו, במקום שהאוחז בשטר הוא זה שמילא את הפרטים, אכן לא התקיים התנאי שקיבל את השטר שלם ותקין לפי מראהו, ולכן לא יוכל להיות אוחז כשורה (כאמור לעיל, וכפי שנפסק בעניין שחף טקס). שונה המצב במקום שבו כבענייננו, מילוי הפרטים נעשה בידי אחר, אפילו עשה כן תוך חריגה מהרשאה - מה שאין כן בענייננו - ובלבד שהדבר נעשה תוך זמן סביר, שאז קובע סעיף 19(ב) כי, "ואולם אם סיחרו את המסמך לאחר השלמתו לאוחז כשורה, יהא השטר בידו כשר ובר-פֹּעל לכל דבר, והוא יכול לאכוף אותו כאילו הושלם בתוך זמן סביר ובדיוק לפי ההרשאה שניתנה". בנסיבות אלו, שבהן המושך נטל את הסיכון והוציא שטר לא שלם והפרטים הושלמו בטרם הסיחור, יהיה האוחז בגדר אוחז כשורה (לרנר, עמ' 449; זוסמן, שם). 29. כך אמנם היה בענייננו, הסיחור שכלל את הפקדת ההמחאה בבנק בחשבונו של התובע, נעשה לאחר שדובר השלים את הפרט החסר, בכך שהוסיף את שמו של התובע בתור הנפרע. נמצא אפוא, כי ההלכה שנקבעה בעניין מטע ובעניין שחף טקס, אינה ישימה לענייננו. שכן באותם מקרים האוחז היה הנפרע והוא שהוסיף בעצמו את שמו. במקום שבו האוחז בשטר - להבדיל מזה שהחזיק בו פיזית - קיבל לידיו המחאה שחסר בה פרט חיוני, מאחר שלא נרשם שמו של הנפרע וזה הוסף בידי האוחז, שהוסיף את שמו, הרי שאין לומר שהתקיים התנאי שלפיו "נטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו". שכן, על-פי סעיף 3(א) לא היה זה שטר, אלא רק לאחר שהאוחז הוסיף בעצמו את פרטיו בתור הנפרע לפי סעיף 19(א), אולם בכך לא הפך לאוחז כשורה בשל הפגם שנפל בעת סיחורו של השטר אליו. אלו היו הנסיבות בעניין מטע ובעניין שחף טקס. בענייננו כאמור, המצב שונה, בכך שהפרטים הושלמו בטרם הסיחור לתובע, אשר לא היה זה שהוסיף את הפרטים של עצמו ולכן בעת הסיחור היה השטר שלם ותקין. 30. כדי לשלול את קיומו של התנאי האמור וכדי לשלול את מעמד התובע בתור אוחז כשורה, מוטל הנטל על הנתבעת להראות שהתובע ידע כי השטר התקבל בעודו חסר, כך שלא התקיים התנאי שלפיו השטר היה שלם ותקין. כך גם היה עליה כאמור, לסתור את ההרשאה שניתנה להשלמת הפרטים ואת העובדה שאלו הושלמו בתוך זמן סביר. כפי שכבר נאמר, הנתבעת לא שללה את ההרשאה שניתנה להשלמת הפרטים ואף הוכח שאלו הושלמו בתוך זמן סביר. הנתבעת אף לא הוכיחה שהתובע היה מודע לכך שהפרטים הושלמו בידי דובר. דובר כלל לא נשאל בעניין, ואילו את התובע לא זימנה הנתבעת למתן עדות. הנתבעת ביקשה לטעון כי העובדה שהתובע לא העיד פועלת לחובתו, אולם לא כך הם הדברים. נטל ההוכחה מוטל על הנתבעת, ומשראתה שהתובע לא הגיש תצהיר מטעמו ולא התבקשה הזמנו, היה עליה לזמנו למתן עדות, אך היא לא עשתה כן. הנתבעת אף לא יכולה הייתה להסתמך רק על עדותו של דובר ועל חקירתו. לא רק שכאמור, דובר כלל לא נחקר בעניין ידיעתו של התובע על השלמת פרטי הנפרע בהמחאה, אלא שהנתבעת בכל מקרה לא יכולה הייתה לטעון כי דובר היה שלוחו של התובע לעניין זה, ובהתאם לכך לייחס לתובע את ידיעתו של דובר. הטעם לכך הוא שבניגוד לעיקרון הכללי, שלפיו שולח חייב בפעולות שלוחו כל עוד פעל בהרשאה, בעניין אחד, שהוא השלמת הפרטים לפי סעיף 19, חורגת פקודת השטרות מעיקרון זה, אם הפרטים הושלמו תוך זמן סביר ובדיוק על-פי ההרשאה שניתנה, כפי שהוכח כי היה במקרה הנדון. כך הוסברו דברים אלו בספרו של לרנר (שם, בעמ' 449): "עמדנו על העיקרון הכללי, כי שולח אינו חייב בפעולות שעשה שלוחו ללא הרשאה או תוך חריגה מהרשאה. לעניין אחד סוטה פקודת השטרות מעיקרון זה לטובת תובע האוחז כשורה בשטר. טענה מפי המושך או העושה, כי מילוי פרטים שונים בשטר נעשה תוך חריגה מהרשאה, אינה עומדת כלפי אוחז כשורה. סעיף 19(ב) קובע חזקה חלוטה ביחס לתובע זה, כי השטר 'הושלם בתוך זמן סביר ובדיוק לפי ההרשאה שניתנה'" בנסיבות אלו אפילו היה מעשה לא תקין בהשלמת החסר, "הכף בעניין זה נוטה לטובתו של האוחז כשורה", בשל הסיכון שנטל על עצמו מושך השטר שהוציא תחת ידיו מסמך לא שלם ונטל את הסיכון שיושלם בידי אחר. 31. התוצאה היא אפוא, שבנסיבות העניין, הגם שבעת מתן ההמחאה, הנתבעת לא נתנה מסמך העולה לכדי שטר חליפין, בשל כך שלא נרשם שמו של הנפרע, מאחר שהפרטים החסרים שכללו את שם התובע בתור הנפרע מולאו בטרם סוחר אליו, הרי שהוא אוחז בו כשורה. בנסיבות אלו וכאמור, בעת הסיחור ובעת שהתקבלה ההמחאה אצל התובע, השטר כבר היה שלם ותקין ולפיכך התקיים גם התנאי שלפיו השטר היה שלם ותקין לפי מראהו. (4) סיחור השטר בתום לב 32. התנאי הרביעי שנותר לבחון עניינו בשאלה, אם סיחור השטר אל התובע נעשה בתום לב. עיקרון תוך הלב, החל על פעולות משפטיות בשטחי משפט שונים, חל גם בדיני שטרות והוא מהווה תנאי לכך שהאוחז בשטר כדין, יזכה במעמד של אוחז כשורה (ראו על כך ברחבה, בין השאר, בספרו של לרנר בעמ' 240-232). שאלת תום-ליבו של האוחז בהמחאה נבחנת ביחס למועד סיחורה (ראו למשל, ע"א 569/70 דוד סלמה נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד כה(1) 525 (1971), בעמ' 528, פסק-דינו של כבוד השופט מ' עציוני; ע"א 389/67 בנק פ.ק.או. בע"מ נ' יוסף קיבוביץ, פ"ד כב(1)264 (1968), בעמ' 266, פסק-דינו של כבוד השופט י' זוסמן). באשר למבחן הדרוש לשם קביעה שהאוחז בשטר היה תם לב, קובע סעיף 91 בפקודת השטרות כי "כל שנעשה, למעשה, ביושר-לב, רואים כאילו נעשה בתום-לב כשמשמעותו בפקודה זו, בין שנעשה ברשלנות ובין שלא ברשלנות". על-פי ההלכה הפסוקה "תום-לב פירושו - יושר, ואין רשלנות מעידה על חוסר יושר, שכן אפילו אדם ישר עשוי לפעמים להתרשל, מאידך גיסא, גם אדם שאינו נוהג ביושר, עשוי לנקוט את אמצעי הזהירות הדרושים כדי לא להיות רשלן" (זוסמן, בעמ' 273. ראו גם: ע"א 244/98 מאיר ליברמן נ' בנק דיסקונט, פ"ד נג(4) 804 (1999), בעמ' 811, פסק-דינו של כבוד הנשיא א' ברק). תום הלב של האוחז בשטר נבחן על-פי מבחן סובייקטיבי, ודי שהאוחז יוכיח שנהג ביושר, גם אם לא בהכרח נהג בדרך המקובלת האובייקטיבית (לרנר, עמ' 235-233). התובע אינו נדרש לערוך חקירות ודרישות בעניין כשרות השטר ודי בהתנהגות שאינה מתעלמת מחשדות סבירים (ע"א 842/79 משה נס נ' נחום גולדה, פ"ד נו(1) 204 (1981), בעמ' 112). 33. כפי שנאמר קודם לכן, בנושא ידיעת התובע באשר לשאלה מתי מולאו פרטיו בהמחאה, ואם הדבר נעשה בידי המושך או בשלב מאוחר יותר, יש לבחון את ידיעת התובע, בהיותו האוחז בהמחאה, להבדיל מידיעת שלוחו. בכל עניין אחר ישנה משמעות לידיעת השלוח, אם האוחז פעל באמצעותו. במצב זה, אין האוחז יכול לחמוק ממבחן תום הלב כפי שנקבע, וזאת במיוחד לאור העובדה שמעדותו של דובר עלה כי התובע היה מעורב בכל שלבי קבלת ההמחאה, בעת הפקדתה בפעם הראשונה בטרם חוללה בשל תקלה, ובעת הפקדתה בפעם השנייה. בעת הדיון בעובדות הגענו לכלל מסקנה כי הוכח שההמחאה ניתנה כנגד כספי ההעברה הבנקאית שהסדיר מסטיי. דובר, אשר פעל בשם התובע, סירב להמתין עד אשר כספים אלו יתקבלו, ועל כן בדרך של מימון ביניים, הסדיר מסטיי את קבלת ההמחאה מהנתבעת לשם הפקדתה עבור התובע, בעוד שבמקום שכספי ההעברה הבנקאית יימסרו לדובר כדי שיעבירם לתובע, הם יועברו לנתבעת כנגד ההמחאה שתופקד בחשבונו של התובע. בסופו של דבר, חל עיכוב בהעברת הכסף באמצעות ההעברה הבנקאית והנתבעת ביטלה את ההמחאה, כך שלא נתנה דבר (את ההמחאה) ולא קיבלה דבר בתמורה (את כספי ההעברה הבנקאית). לעומת זאת, הכסף שהתקבל בהעברה הבנקאית נמסר ישירות לדובר, אשר הפקיד אותו עבור התובע. 34. בנסיבות המתוארות, הרי שדרישת התובע באמצעות דובר לקבל לידיו גם את כספי ההעברה הבנקאית, אשר אין חולק שקיבל אותם, וגם את כספי ההמחאה שנתנה הנתבעת בתור מימון ביניים כנגדם, לוקה בחוסר תום לב. היה ברור כי מסטיי יוכל להעביר רק את כספי ההעברה הבנקאית וכדי שלא להמתין להם, ניתנה כנגדם ההמחאה של הנתבעת. משעה שהנתבעת שנתנה את ההמחאה, לא קיבלה את התמורה כנגדה, עמידה על קבלת כספי ההמחאה בנוסף לקבלת כספי ההעברה הבנקאית, לוקה בחוסר תום-לב. לעניין זה, אין כל רלוונטיות לכך שמסטיי חייב לתובע כספים בסכום העולה על הסכום ששולם באמצעות ההעברה הבנקאית. לחוב זה אין כל קשר לנתבעת. מכאן שלא התקיים התנאי הרביעי, שלפיו סיחור השטר נעשה בתום לב. ה. סיכום ותוצאה 35. מכל הטעמים שעליהם עמדנו, המסקנה היא כי אין לומר שהתובע אוחז בהמחאה במעמד של אוחז כשורה. הגם שהתמלאו התנאים שלפיהם השטר היה תקין ושלם לפי מראהו, לא הוגבלה סחרותו ואף ניתן ערך בעדו, לא התקיים התנאי שלפיו סיחורו היה בתום-לב. בנסיבות אלו ולאור בחינת העובדות, אין די בכך שהתובע אוחז בהמחאה כדי לזכות בה. התובע קיבל את הכספים שניתנו כנגד ההמחאה שנתן צד שלישי, הנתבעת, שאינו קשור בחובו של מסטיי לתובע ועל כן אין התובע זכאי לכספי ההמחאה, וזאת חרף חובו של מסטיי כלפיו; חוב אשר כאמור, אינו קשור בנתבעת ועל-כן אין התובע זכאי לכך שהנתבעת תפרע את חובו של מסטיי. לפיכך דין התביעה להידחות. 36. התובע יישא בשכר-טרחת בא-כוחה של הנתבעת ובהוצאות המשפט שהוציאה בסך של 20,000 ₪, אשר ישולמו תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין. חובשטרביצוע שטר