קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לחייב במזונות זמניים: א. ערעור וערעור שכנגד על פסק הדין החלקי, שניתן ביום 26.3.02, על ידי בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (כב' השופט י' שנהב, ס"נ) בתמ"ש 10990/95 ותמ"ש 10995/95. ב. העובדות הצריכות לענייננו, כפי שפורטו בפסק דינו של בית המשפט קמא, הן כדלהלן: המערערת 1 (המשיבה בערעור שכנגד, להלן - "המערערת"), והמשיב (המערער 1 בערעור שכנגד, להלן - "המשיב") (להלן - "בני הזוג" או "הצדדים" או "ההורים") נישאו זל"ז ביום 30.3.92. מנישואין אלו נולדה לבני הזוג בתם (להלן - "הקטינה"). נישואי הצדדים עלו על שרטון, וביום 12.1.94 הגישו המערערות תביעה למזונות בבית המשפט המחוזי (ת.מ.א. 245/94), בה התנהלו מספר דיונים. הצדדים ביקשו להקפיא את הדיונים לתקופה של כשנה (בשתי בקשות: האחת - מיום 9.5.94, והשניה - מיום 29.1.1.94) , בשל רצונם לחזור לשלום בית. לאחר שהנסיון לשלום הבית לא עלה יפה, בקשה המערערת, ביום 27.8.95, לחייב את המשיב במזונות הזמניים שלה ושל הקטינה. בקשתה זו נדחתה על ידי בית המשפט (כב' השופט י' זפט). התיק הועבר לבית המשפט לענייני משפחה, עם הקמתו, והדיון הראשון בו נקבע ליום 13.2.96. במועד זה הודיע ב"כ המערערת, כי המערערת עובדת ומשתכרת סכום של כ-2,500 ₪ לחודש, מעשי ידיה של המערערת באים תחת מזונותיה ואין צורך לפסוק מזונות זמניים למערערת. עם זאת נדרש בית המשפט לחייב את המשיב במזונות הקטינה, ובהחלטה מיום 13.2.96 חויב המשיב לשלם למזונות הקטינה סכום של 900 ₪ לחודש, החל מיום 1.1.96. כן חויב המשיב, בגין מזונות העבר, בסכום חד-פעמי של 4,000 ₪. ביום 2.12.96 חויב המשיב לשלם גם הוצאות אחזקת הבית השוטפות של המשיבות, בשיעור 2/3 מסה"כ ההוצאות. כן הוזמן על ידי בית המשפט תסקיר סעד, אשר במהלך הכנתו נשלחו ההורים לבדיקת מסוגלות הורית במרכז הקהילתי לבריאות הנפש (ע"ש בריל) בת"א. ביום 5.1.98 הוגשה לבית המשפט קמא חוות הדעת בעניין המסוגלות ההורית, ובה המלצה להעברת המשמורת באופן זמני אל המשיב, לפרק זמן של שלושה חודשים, במהלכם תפקח פקידת הסעד לסדרי דין על המעבר, ותדווח לבית המשפט קמא. ביום 17.5.98, ניתנה על ידי בית המשפט קמא החלטה, לפיה הועברה המשמורת על הקטינה באופן זמני אל המשיב. ניתנו לפקידת הסעד הוראות פיקוח ודיווח על ביצוע ההעברה ומסוגלותו של האב להתארגן לשם כך. כמו-כן, הוענקה סמכות לפקידת הסעד, על פי הוראות 19 ו-69 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, לקבוע הסדרי ראיה בין המערערת לבתה. בנוסף, חויב המשיב לדאוג לקבלת טיפול פסיכולוגי לקטינה. במקביל להליכים בעניין המשמורת, התנהלו דיונים בעניין מדורה של המשיבה. בתחילת חודש 1.98, עבר המשיב להתגורר בדירה שכורה, והשכיר את הדירה אשר בבעלותו לצד ג'. המערערת עתרה לסילוקו של אותו צד ג' מן הדירה האמורה, או לחלופין לחיובו של המשיב בתשלום מדורה. משהוסכם, כי המערערת מוותרת על תביעתה למזונות כלל הויתור גם את תביעתה למדור. ביום 16.7.01, לאחר הגשת הסיכומים, התגרשו בני הזוג בבית הדין הרבני. בישיבת תזכורת, ביום 9.9.01, הצהירה המערערת, כי היא מוכנה לוותר על תביעתה למזונות עד ליום סידור הגט, ולפיכך נותר לבית המשט קמא להחליט בעניין משמורת הקטינה, מזונותיה עד להעברת המשמורת, ודמי אירוח. נקבע, כמוסכם על הצדדים, כי פסק הדין בעניין משמורתה של הקטינה יינתן בהליך נפרד, וידחה עד לאחר קבלת תסקיר עדכני, ופסק הדין בהליך זה יינתן רק בעניין מזונות הקטינה לתקופה שמיום הגשת התביעה - מיום 12.1.94 עד יום 17.5.98, הוא המועד שהקטינה הועברה למשמורת המשיב, וכן בעניין חיוב המשיב בתשלום דמי אירוח למערערת. ג. בית המשפט קמא קבע: "יש להניח כי לאורך תקופה זו [בה ביקשו הצדדים מבית המשפט להקפיא את ההליכים - י.ש.] הגיעו הצדדים להסדרים כספיים מוסכמים ואין מקום לחייב את הנתבע לשלם סכום נוסף לידי אשתו בגין התקופה הנ"ל. רק בתאריך 27.8.95 הוגשה לבית המשפט בקשה לקבוע מועד למזונות זמניים והנימוק לכך היה כי הנתבע חדל לספק את צורכיהן. לפיכך נראה לי כצודק ונכון כי חיובו של האב למזונות הקטינה יחל מיום 1.9.95. כך סברתי גם בהחלטתי הזמנית ומסיבה זו חויב האב לשלם סכום נוסף של 4,000 ₪ בגין תקופת העבר." (עמ' 11 לפסק הדין). המערערות טוענות, כי טעה בית המשפט קמא משלא קבע את תחילת חיוב המשיב במזונות הקטינה ביום הגשת תביעת המזונות על ידי המשיבות, קרי יום 12.1.94. במיוחד כך, משהמדובר בקטינה שבעת הגשת התביעה היתה בת שנה בלבד, מקטני קטנים, ולכן על המשיב מוטלת החובה לדאוג לצרכיה ההכרחיים. המערערות טוענות, כי המערערת נשאה לבדה בכל הוצאות הקטינה, ובכלל זה הוצאות המעון, אף על פי שלא היה בידה לספק לבדה את כל צרכיה של הקטינה. כן טוענות המערערות, כי טעה בית המשפט קמא כאשר הניח, כי במשך התקופה בה לא פסק לקטינה מזונות (12.1.94 - 1.9.95) הצדדים הגיעו להסדרים כספיים מוסכמים, ומשכך אין לחייב את המשיב בתשלום נוסף. לטענת המערערת, לא נטען, ולא הוכח על ידי המשיב כי במהלך תקופה זו שילם למערערת כספים כלשהן למזונות הקטינה. עוד טוענות המערערות, כי בהקפאת ההליכים המשפטיים לא היה משום וויתור על זכויותיהן בכלל, או על זכות הקטינה למזונות בפרט, ושמירת הזכויות אף צוינה במפורש בהחלטת בית המשפט המחוזי בה הוקפאו ההליכים. המשיב טוען כי בתקופת הקפאת ההליכים חיו בני הזוג בשלום בית, כאשר המשיב נושא לבדו בכל הוצאות הבית וצרכי הקטינה, ואילו המערערת משתתפת בהוצאות הגן בלבד. עוד טוען המשיב, כי העובדה שלא הוגשה לבית המשפט, על ידי המערערות, כל בקשה לפסיקת מזונות זמניים עד ליום 27.8.95, יש בה כדי להעיד על כך שהמשיב אכן סיפק את כל צרכיהן של המערערות, לפחות עד תאריך זה. בית המשפט קמא שמע את הצדדים, ועל סמך התרשמותו מעדויותיהם הסיק, כי במהלך התקופה בה הוקפאו ההליכים, הגיעו הצדדים להסדרים כספים, אשר אפשרו את חייהם המשותפים ואת מילוי צרכי הקטינה. אין בידי בית המשפט שלערעור הכלים לקבוע מי מן הצדדים נשא בהוצאות הקטינה ואחזקת הבית ובאיזה חלק מהוצאות אלה, ואיני רואה להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא בעניין זה. במיוחד כך, משהנחתו של בית המשפט קמא נראית לי סבירה, מאחר שאכן בקשתה של המערערת לפסיקת מזונות זמניים הוגשה רק כשנתיים לאחר מועד הגשת תביעת המזונות המקורית, ויש בכך ממין הראיה, שלפחות עד מועד הגשת הבקשה האמורה, צרכיהן של המערערת ושל הקטינה סופקו לשביעות רצונה של המערערת. לא זאת בלבד, אלא שבנסיבות העניין, משהצדדים חיים יחד, כמשפחה, תחת קורת גג אחת, בנסיון לשלום בית, חזקה היא שהם ממשיכים את אורחות חייהם כקודם, בתקופה שקדמה למשבר בנישואי בני הזוג, ומנהלים משק בית משותף ודואגים יחד לצרכי הקטינה. בנסיבות אלה, איני סבורה שיש עילה שבדין לחיוב המשיב בתשלום מזונות עבור תקופה זו. ד. בית המשפט קמא קבע: "בשנת 1996 השתכר הנתבע סכום של 3,500 ₪ לחודש בממוצע שנתי. הסכום הוא נמוך ומהכנסה זו לא ניתן לחייב את האב אלא בסכום שיש בו כדי לספק את הצרכים ההכרחיים של הקטינה. "צרכים הכרחיים" פירושו כל אותם הצרכים לקיומה של והתפתחותה של קטינה. לעניין זה ראה ע"א 382/62 יחזקאל נ' יחזקאל, פד"י י"ז עמ' 956 בעמ' 958. כשחויב האב במזונות בתו היתה הילדה בת 3 (ילידת 12.1.93) והסכום של 900 ₪, בתוספת השתתפות של 2/3 מההוצאות השוטפות של אחזקת הבית, נכון לחודש ינואר 96', היה בו לספק את הצרכים ההכרחיים של הקטינה. אך הדברים אמורים לגבי ההוצאות השוטפות הקשורות למחייתה של הקטינה ולא עבור הוצאה של גן ילדים, או מעון, או מדור. ואם קיימת הוצאה של אחד מאלה הרי שהסכום איננו מספק." (עמ' 9-10 לפסק הדין). כן קבע בית המשפט קמא: "לפחות עד לתאריך 17.5.98, הוא המועד שהקטינה עברה למשמורת האב, לא היתה לאמה כל הוצאה עבור מדור, שכן האם ובתה התגוררו בדירה השייכת לנתבע. מנגד, היתה לאם הוצאה עבור מעון בסכום של 972 ₪ לחודש שכלל את ההוצאות הנלוות. [...] עפ"י הדין האישי חייב האב לשאת בכל ההוצאות הקשורות לחינוכה של בתו. בשהייה במעון יש מרכיב חלקי של חינוך ומרכיב נוסף של שמרטפות, ובעוד שהאב חייב בהוצאה לצורך חינוכה של הבת, הרי אין הוא חייב לשלם לאמה עבור שמרטפות. אילו הבת היתה מתחנכת בגן ילדים עד השעה 13:00 היה מקום לחייבו במלוא הסכום, אולם השעות העודפות הן שעות של שמרטפות ואין לחייב את האב בהוצאה זו. כאמור, עד לתאריך 31.8.97 שהתה הבת במעון בעלות של 972 ₪ לחודש. החל מיום 1.9.97 התחנכה הבת בגן ילדים עירוני (טרום חובה) והעלות היתה 480 ₪ לחודש. במסגרת זו שהתה הבת בצהרון החל מהשעה 13:00 בעלות נוספת של 635 ₪ לחודש. בתקופה שבה שהתה הקטינה במעון ישלם הנתבע את מחצית העלות, דהיינו 500 ₪ לחודש ובתקופה בה שהתה הקטינה בגן ישלם הנתבע סך 480 ₪ לחודש. ... ביום 1.9.95 שהתה הקטינה במעון עד ליום 31.8.97, סה"כ: 500 X 24 = 12,000 ₪. החל מיום 1.9.97 שהתה הבת בגן טרום חובה בעלות של 480 ₪ לחודש והסכום הנ"ל ישולם עד ליום 1.5.98, הוא המועד שכאמור הבת עברה למשמורת האב: לפיכך ישלם האב בגין תקופה זו 480 X 9 = 4,320 ₪." (עמ' 10-11 לפסק הדין). ה. המערערות טוענות, כי המשיב אינו משתכר כפי כושרו, ואינו ממצא את מלוא פוטנציאל השתכרותו, מאחר שהוא עובד 4.25 שעות ביום בלבד, ומשתכר בהתאם. משכך, לטענת המערערות, טעה בית המשפט קמא משקבע את גובה מזונות הקטינה ביחס למשכורתו בפועל של המשיב, ולא בהתייחס לכושר השתכרותו. עוד טוענות המערערות, כי טעה בית המשפט קמא בהערכת הכנסתו הפנויה של המשיב, מאחר שהמשיב לא הביא, לטענת המערערת, כל ראיות באשר להוצאותיו ואף לא הצהיר עליהן, וכן מאחר שבית המשפט קמא לא לקח בחשבון את הוצאות המערערת בגין שכר הדירה ואחזקתה. לטענת המערערות, טעה בית המשפט קמא כאשר לא פסק לקטינה מדור, מאחר שלא השתכנע כי המערערת משלמת לאחיה דמי שכירות, וזאת אף על פי שהחובה האבסולוטית לשאת במדור הקטינה חלה על המשיב, ובוודאי שלא על אחיה של המערערת. המערערות טוענות, כי טעה בית המשפט קמא, כאשר קבע כי עד יום 10.8.98 חויב המשיב בתשלום מדור למערערת. לטענת המערערת, בית המשפט מעולם לא פסק למערערת סכום של 600$ לחודש בגין מדור, והסכום הנ"ל לא שולם מעולם על ידי המשיב. המשיב טוען, כי טעה בית המשפט קמא כשחייב אותו בתשלום מזונות הקטינה לידי המשיבה בגין תקופה בה בני הזוג התגוררו יחד והקטינה היתה במשמורת משותפת, כלומר עד יום 8.1.98. לטענת המשיב, בתקופה זו טיפל הוא לבדו בקטינה, ודאג לכל צרכיה. כן טוען המשיב, כי טעה בית המשפט קמא כשלא הורה למערערת להשיב למשיב סכום של 1,500 דולר, שהמערערת קבלה מהמשיב עבור מדור, לאחר שבית המשפט קמא דחה את בקשת המערערת לתשלום הוצאות המדור שלה ושל הקטינה, ולאחר שהוכח כי לא היו למערערת כלל הוצאות מדור. עוד טוען המשיב, כי טעה בית המשפט קמא כשחייב אותו בסכום מזונות גבוה ביותר ביחס להכנסתו הנמוכה, וכן כי טעה בית המשפט קמא כשהגדיל את סכום המזונות שפסק בעבר, וחייב את המשיב לשלם היום לידי המערערת סכום של 16,320 ₪. כל זאת, לטענת המערער, כשהקטינה במשמורתו, ואילו כספי המזונות עוברים לידי המערערת בלבד, ולא משמשים לצרכי הקטינה, כך שנוצר מצב בו המשיב והקטינה חיים שניהם מן הסכום הנמוך שנותר מהכנסתו של המשיב. ו. סכום המזונות בו חייב בית המשפט קמא את המשיב הינו סביר (ואף נמוך מעט), בהתחשב בכך שאינו כולל מדור, וביחס להכנסתו הפנויה של המשיב, כפי שנקבעה על ידי בית המשפט קמא, ואיני רואה להתערב בו. קביעותיו של בית המשפט קמא ככל שעניינן השתכרותו של המשיב, משמורתה של הקטינה ומדורה של המערערת הינן קביעות עובדתיות, אשר הלכה היא כי בית המשפט שלערעור לא יתערב בהן, אלא במקרים של טעות קיצונית וחריגה (ר' לענין זה גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 524 והאסמכתאות המובאות שם). שני הצדדים לא הראו כל סיבה או ראיה משכנעת שתקים עילה להתערבות בקביעותיו אלו של בית המשפט קמא. לעניין הסכום אותו על המשיב לשלם למערערת בגין מזונות העבר, הרי שאין המדובר במזונות, אלה בהשבת הוצאותיה של המערערת, אשר הוציאה לצרכי הקטינה, ומשכך אין כל משמעות לעובדה שהקטינה נמצאת עתה במשמורתו של המשיב. המשיב חויב בהחזרתו של הסכום במספר תשלומים, ואינני סבורה שיש בחיוב זה הכבדת יתר, ואינני רואה להתערב בו. ז. בית המשפט קמא קבע: "אין מחלוקת כי הבת מבקרת אצל אימה לפחות פעמיים בשבוע, והביקור כולל גם לינה. ... הבסיס ההלכתי לחיוב אב ב"דמי אירוח" הוא בדין האישי. ... אולם החיוב נובע מדין מזונות אישה. ללמדך, שאם הבעל פטור ממזונות אשתו אם משום שהוא איננו חייב לזון אותה על פי הדין האישי, או שנישואיהם פקעו עקב גירושין, אין לחייבו בדמי אירוח. ... במקרה דנן, לא ראיתי מקום לחייב את האב בדמי אירוח מהנימוקים המפורטים להלן: א. בתקופה המתחילה מ-17/5/98 ועד לגירושיהם של הצדדים השתכרה האם סכום של כ-3,000 ₪ לחודש, לעומת הנתבע שהשתכר סכום של 3,900 ₪ לחודש. מסכום זה עליו לספק את צרכיו, וכן את צרכיה ההכרחיים של הבת ... כך שהכנסתו הפנויה של הנתבע, נמוכה בהרבה מאשר הכנסתה של התובעת. ב. החל ממועד הגירושין אין הנתבע חייב במזונות אשתו וממילא גם לא בדמי אירוח. ... כאן המקום לציין, כי תביעתה של האם היא לדמי אירוח ולא למזונות ולא כפי שעתרה, בבקשה לתיקון טעות סופר שהרי הקטינה נמצאת במשמורת האב ואין לאימה עילה לתבוע מזונות." (עמ' 14 לפסק הדין). המערערות טוענות, כי טעה בית המשפט קמא כאשר דחה את בקשת המערערת לפסוק מזונות ומדור לקטינה שישולמו על ידי המשיב לידי המערערת. הקטינה נמצאת, לטענת המערערת, בחזקת המערערת כמחצית מהתקופה שהיא נמצאת אצל האב, והואיל ומדובר בהסדרי ראיה, הכוללים לינה אצל המערערת, הרי שהמערערת זקוקה למזונות, על מנת לדאוג לצרכיה של הקטינה כשהיא בחזקתה. כן טוענות המערערות, כי טעה בית המשפט קמא כאשר קבע כי מדובר בדמי אירוח ולא במזונות. המדובר, לטענת המערערת, על בית שני קבוע שיש לקטינה אצלה, וצרכי הקטינה בעת שהותה שם מהווים חלק מצרכיה ההכרחיים. לעניין זה, טוען המשיב, כי סכום המזונות בו חויב המשיב כאשר הקטינה היתה במשמורת המערערת, לא הופחת גם כאשר נקבעו מאוחר יותר הסדרי הראיה למשיב, אשר כללו גם לינה, ולא פחתו מהסדרי הראיה שנקבעו למערערת. אינני רואה להתערב בקביעותיו של בית המשפט קמא בעניין זה. מאחר שהקטינה נמצאת במשמורתו של המשיב, הרי שאין למערערת עילה לתביעת מזונות, אלא אך ורק לתביעת דמי אירוח. אינני סבורה כי יש לחייב את המשיב בתשלום דמי אירוח למערערת. דמי אירוח, על פי ההלכה, הם חלק ממזונות אישה, ומשוויתרה המערערת על מזונותיה (הן על פסיקת מזונות זמניים, והן על פסיקת מזונותיה בכלל, כמצוין בעובדות לעיל), הרי שוויתרה גם על דמי האירוח. מכל מקום, חיוב בדמי אירוח אינו נהוג בפסיקה, אלא במקרים חריגים (ראה ת"א (תל-אביב) 1802/91, רחל ג'בלי נ' יעקב ג'בלי .תק-מח 92(1), 305; רע"א 766/90, נוריאל נוריאלי נ' דינה נוריאלי ואח', תק-על 90(1), 146). בענייננו, הנסיבות אינן חריגות ואינן מקימות עילה לחיוב המשיב בדמי אירוח. מקובלת עלי גם הנמקתו של בית המשפט קמא, אשר סבר שבהתחשב בהכנסותיהם הפנויות של המערער והמשיבה, ובהמצא הקטינה במשמורת המשיב, אין זה צודק לחייב את המשיב בדמי אירוח, בעוד הכנסתה הפנויה של המערערת גבוהה בהרבה מזו של המשיב. ח. בית המשפט קמא קבע: "חיוב האם במזונות הבת הוא אך ורק מדין צדקה, לפיכך מוטלת החובה על הקטינה באמצעות האב להוכיח כי לאם יש הכנסה מספקת כדי לספק את צרכיה ולהוסיף לצרכי הקטינה. מהכנסתה השתתפה האם בהוצאות עבור המעון או הצהרון בסכום של כ-500 ₪ לחודש ומיתרת הכנסתה עליה לכלכל את עצמה. כיום יש לאם הוצאות אחרות הקשורות בביקוריה של הקטינה בבית אמה מס' פעמים בשבוע, ובהפחתת הוצאות אלה היתרה הנותרת לאשה אינה מאפשרת לה להשתתף במזונות הבת, מדין צדקה." (עמ' 12 לפסק הדין). המערערות טוענות, כי טעה בית המשפט קמא כשקבע, כי די בהכנסת המערערת על מנת לכלכל את המערערת ולארח את הקטינה. המשיב טוען, כי למערערת דירה משלה וחסכונות בשווי מאות אלפי שקלים, המניבים ריבית והכנסה חודשית נוספת למשכורתה בסך של אלפי שקלים לחודש, ומשכך יש ביכולתה של המערערת, ואף חובה עליה, להשתתף במזונות הקטינה. המשיב טוען, כי טעה בית המשפט משלא חייב את המערערת להשתתף במזונות הקטינה החל מיום 3.1.99, היום בו הגיש המשיב את תביעתו. במיוחד כך, לטענת המשיב, משהוכיח לבית המשפט קמא כי למשיבה הכנסה פנויה גבוהה, בסכום של אלפי שקלים בחודש, כאמור לעיל, וכיום אינה משתתפת כלל בתשלום הוצאות הקטינה. זאת ועוד - המערערת הסכימה לטענת המשיב, בחקירתה בבית המשפט קמא, כי הוצאות הקטינה והבית יתחלקו שווה בשווה בינה לבין המשיב. טענותיו של המשיב בדבר הכנסותיה הגבוהות של המערערת לא הוכחו על ידו, ומשכך אין באפשרותי להתייחס אליהן. מכל מקום, כפי שנאמר לעיל, קביעותיו של בית המשפט קמא לעניין הכנסתם של הצדדים הינן קביעות עובדתיות, ובית המשפט שלערעור לא יתערב בהן, אלא יסתמך על קביעותיו של בית המשפט קמא. לפיכך, אינני רואה להתערב בפסיקתו של בית המשפט קמא בעניין זה. במיוחד כך, משלא חויב במשיב בדמי אירוח, ולכן כדין החליט בית המשפט קמא שלא לחייב את המערערת במזונות הקטינה מדין צדקה, מאחר שבארחה את הקטינה בביתה היא ממילא משתתפת במזונותיה. ט. סוף דבר - דין הערעור והערעור שכנגד להידחות. בנסיבות העניין, משנדחו שני הערעורים, אין צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו. מזונות