דחייה מוחלטת של תביעה בבית דין לעבודה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחייה מוחלטת של תביעה בבית דין לעבודה: א. הרקע וההליך ביום 26/7/95 הגיש התובע תביעה כנגד הנתבעות וביום 16/6/96 הוגש כתב תביעה מתוקן. בתביעתו טוען התובע כי עוסק הוא בתחום הפיתוח והבנין משנת 1963, וכמנהל עבודה משנת 1970. לדבריו, החל לעבוד אצל הנתבעת 1 ביום 20/8/87 ובשנת 1993 החל לעבוד גם אצל הנתבעת 2, וכי 2 הנתבעות הן חברות לבניה ופיתוח בבעלות משותפת, ועסקי שתיהן מנוהלים מאותה כתובת, עד שביום 26/4/96 נפטר הבעלים מר עזרא מדמוני ז"ל (להלן : "המנוח"), ועם פטירתו מנוהלים העסקים ע"י בנו ואחותו ומנה"ח אחת המנהלת את הנה"ח של 2 החברות. טוען התובע כי במהלך השנים עבד פעם עבור הנתבעת 1 ופעם עבור הנתבעת 2 ושכרו שולם לעיתים ע"י האחת ולעיתים ע"י השניה, וכי מאוקטובר 95' עובד הוא ברציפות בפרוייקט של הנתבעת 2 . עוד טוען התובע כי לא הועסק אצל הנתבעות כמנהל עבודה וכי למעשה, הינו פועל פשוט העובד בצוות עם הפועלים האחרים, ומקבל הוראות מהנתבעות או מעובדיהן, וכי עם הגשת תביעתו הועסק כפועל פשוט בעבודות בנייה פשוטות ביותר, לרבות במזג אויר קשה, ובלא שהותר לו להפעיל שיקול דעת, וכן בעבודות סבלות; כי האחראים אינם מדברים איתו, ואף התנכלו לו בדורשם ממנו לבצע עבודות חפירה מסוכנות, וכי זמן קצר לאחר שהגיש תביעתו נאמר לו ע"י הבעלים כי הוא אינו מנהל עבודה. התובע אינו חותם על כרטיסי עבודה, ולא ביצע פעולות כמנהל עבודה. יום עבודתו התחיל ב-5:30, בפותחו מחסני הנתבעות, היה מסיע הפועלים בבוקר למקום עבודתם ועם סיומה לביתם, כולל פועלים זרים או מהשטחים. התובע טוען כי עבד שעות נוספות מדי חודש, וכן עבד שעות נוספות רבות בפרוייקט ברמלה, כמפורט בתרשומת שניהל במשך השנים (להלן: "תרשומת"), וכי למרות דרישותיו החוזרות ונשנות לא קיבל כל תשלום עבור שעות נוספות. עוד טען כי בחדשי ינואר-מרץ 96' הבטיח המנוח כי ישלם לו עבור השעות הנוספות שנדרשו בפרוייקט, וזאת בנוכחות עובדים. במרץ 96' החתים את מנהל העבודה (להלן : "בסון") על כרטיס הנוכחות שלו, ומשלא שולמו לו השעות הנוספות, החל התובע לחתום בעצמו על כרטיסיו. טוען התובע כי על יחסי הצדדים חל הסכם העבודה הקיבוצי בענף הבניה (להלן: "ההסכם הקיבוצי"), וכי עפ"י חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א - 1951 (להלן: "חוק עבודה ומנוחה") על הנתבעות לשלם לו שכר שעות נוספות ולפי שכרו ברוטו כולל כל התוספות, שכן סיכם על שכר חדשי נטו, ולא הוסכם על תוספות. סה"כ תביעתו 52,893.34 ש"ח. עוד טוען התובע כי בניגוד להוראות חוק הגנת השכר התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק הגנת השכר"), לא קיבל תלושי שכר ממרץ 1995. התובע טוען כי סוכם שיבוטח בביטוח מנהלים וכי ביום 1/9/88 נערכה עבורו פוליסת ביטוח, וזאת למעלה משנה מהתחלת עבודתו ובניגוד למוסכם. כן עולה כי הנתבעות לא שילמו סכומים מסויימים במהלך השנים. עוד טוען התובע כי על הנתבעות היה להפריש עבורו 18.3% עפ"י ההסכם הקיבוצי ולנכות משכרו 4% - כי הנתבעות לא פעלו בהתאם ומשכך, עליהן להשלים כל החוסרים. התובע טוען עוד כי הנתבעות חבות לתובע תשלום בגין ימי הבראה לא מנוצלים לכל 9 שנותיו, וסה"כ היתרה היא 9,749.9 ש"ח. כן טוען הוא כי לא קיבל כל ימי חופשה להם זכאי הוא עפ"י חוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית"), וסה"כ על הנתבעות לשלם לו 11,748.45 ש"ח בגין יתרת ימי חופשה. נטען עוד כי על הנתבעות לשלם לו עפ"י ההסכם הקיבוצי, יומיים "ימי שמחה", בעת שנישאו 2 בנותיו. כן טען לזכאותו לתשלום עבור בגדי עבודה כאמור בהסכם הקיבוצי וסה"כ 2,400 ש"ח. 2. בכתב הגנתן המתוקן מיום 11/11/96, טענו הנתבעות כי דין התביעה כנגד הנתבעת 2 להדחות בהעדר יחסי עובד ומעביד בינה לתובע. הנתבעות הכחישו טענות התובע וטענו כדלקמן: התובע הועסק ע"י הנתבעת 1, ואף אם הועסק בפרוייקטים של הנתבעת 2 לא היה עובד שלה, ואף תשלום משכורותיו ממקורותיה הכספיים של הנתבעת 2, בשל התחשבנות בין 2 הנתבעות - אינו יוצר יחסי עובד מעביד בין התובע לנתבעת 2. מנהלי העבודה של הנתבעת 1 מבצעים פיקוח בשטח, ומנהל הנתבעת מבצע פיקוח כולל. כך היה בימיו של המנוח וכך לאחר פטירתו. התובע הועסק כמנהל עבודה, ופיקוח ע"י בעלי הנתבעת 1 אינו שולל סמכויותיו של התובע ככזה, שכן אין חולק כי לא היה מנהל חברה אלא מנהל עבודה בשטח, והעובדה כי הועמד לרשותו רכב צמוד, אף היא מלמדת על מעמדו. היחס לתובע היה ענייני וקורקטי. טענת התובע ביחס לאמירת המנוח כי אינו "מנהל" - אמירה שנטענה רק בתביעה המתוקנת, לא ניתנת לברור, משהמנוח - נפטר. התובע התבקש לאשר השעות הנוספות בהן עבד - ולא עשה כן. התובע לא נדרש לבצע הסעות לעובדים ואף לא לפתוח מחסנים, ורק בתקופות סגר התבקש להביא הפועלים מהמחסום המצוי כ-3-2 ק"מ מאתר העבודה, ולהחזירם למחסום. התובע קיבל שכר ותלושי שכר מדי חודש בחודשו. תרשומת השעות הנוספות אינה תרשומת אותנטית אלא מפוברקת, והיא סותרת כרטיסי הנוכחות שרשם התובע עצמו. אף אם הועסק בשעות נוספות - אין הוא זכאי לגמול עפ"י חוק שעות עבודה, ואף מכח העובדה כי לא אישר השעות כמתחייב. חרף זאת הסכים המנוח ליתן לו גמול בשכר 6.96 בגין עומס מיוחד. התובע עצמו בתוקף תפקידו, צריך היה לדאוג לדיווח נכון של שעות נוספות. התובע, כמנהל עבודה, הועסק במעמד הדורש אמון אישי, המוציאו מתחולת חוק שעות עבודה, מה גם שהתרשומת אינה עפ"י קריטוריונים שנקבעו בחוק שעות עבודה ובפסיקה. הוסכם כי ביטוח מנהלים יעשה רק בתום שנת נסיון, ואין חובה על הנתבעות להפריש לקרן ביטוח פועלי בניין. התובע קיבל המגיע לו בגין דמי הבראה, ונטענה טענת התיישנות. התובע ניצל מלוא ימי החופשה שלזכותו, ונטענה טענת התיישנות. התובע קיבל ביגוד מדי שנה. אין זכאות לפיצויי הלנה, וחלה התיישנות. 3. הצדדים הגישו רשימת מוסכמות-פלוגתאות, ובהתאם להחלטת כבוד הרשם ר. הובר, הגיש התובע תצהיר עדות ראשית שלו ושל 2 עדים מטעמו (להלן: "אשכנזי", "בסון"). מטעם הנתבעת הוגש תצהירה של מנהלת הנתבעות (אחות המנוח) (להלן - "המנהלת"). העדים העידו והצדדים הגישו סיכומיהם בכתב. 4. לאחר ששבנו ועיינו בכל החומר שבפנינו - ניתנת הכרעתנו: א. תפקיד התובע - תחושתנו מהעדויות שבפנינו היא - כי באחריתו, מבקש התובע לשנות את בראשיתו. התובע רואה עצמו כמנהל עבודה, וכך אף הועסק. התובע עצמו מעיד על עצמו כי שימש כמנהל עבודה, ודי בהצהרתו בנספח ד' לתביעתו. נציין כי מדובר ב-2 הצהרות, האחת ב-31/8/88 והשניה ב-28/12/88 ובשתיהן העיד על עצמו בחתימתו על ההצהרה כ"מנהל עבודה". ואם לא היה מנהל עבודה - היכן ה"ביזוי ופחיתות הכבוד והיחס" שנהגו בו?! אין גם לקבל טענתו, כי כך ארע בשנים 9-1988 שאם כן, הכיצד המשיך בעבודתו שנים אח"כ עד לפיטוריו בשנת 96'?! ומדוע בתביעתו מלין הוא על כך?! יתר על כן, לא שמענו מהתובע כי פנה (למעסיקו/לחב' הביטוח) והודיע כי אין הוא עוד מנהל עבודה ומשכך, יש להפסיק ביטוחו כמנהל עבודה בביטוח מנהלים, או "לשנות" משכרו לשכר "עובד" או חלילה, כי מתפטר הוא בגין פגיעה ממשית בו ובמעמדו!! לא בכדי טענו הנתבעות כי מעדות התובע (אשכנזי) קשה להבין כי אכן עסקינן בפועל פשוט או כמי שהועסק ככזה (תשובותיו לביה"ד, עמ' 10). גם מהעובדה שהיה ניהול מעל התובע אין ללמוד דבר, שכן אשכנזי שימש בפיקוח על אתרי הנתבעת, או על עבודת התובע (עמ' 9 שורה 14-15), ואף מקבל העובדה כי המנוח כמנהל החברה פיקח ונתן הוראות. איננו רואים כל "פחיתות" בעובדה כי התובע קיבל הוראות או פוקח ע"י המנוח ו/או ע"י מנהל אתר או יועץ/מהנדס ביצוע (אשכנזי). נעיר שאף אם פוקח ע"י מנהל עבודה של חברת בנייה (בסון), שלה ניתנו שירותים ע"י מי מהנתבעות, אין בכך כדי "להוריד" התובע מדרגתו או לפגוע במעמדו. כל מערכת בנויה על מידרג תפקידים, סמכויות וחובות, ואף מנהל עבודה, האחראי על פעולת עובדיו, ומנהל את עבודתם - כפוף בדברים מסויימים למאן דהוא. כמדומה, דוקא העובדה כי התובע קיבל הוראות מהמנוח מלמדת כי דרוגו גבוה יותר במידרג, מפועל סתם. התובע לא הציג כל הוכחה לטענתו כי מאז הפרוייקט בחולון (1988-89 עמ' 15-14) הודח מתפקידו כמנהל עבודה והובא מנהל עבודה אחר שתחתיו עבד! (עמ' 14 שורות 25-26, 12). התובע אינו מכחיש כי חתם על כרטיסי נוכחות לפועלים (עמ' 16 שורות 14-13), כי היה לו רכב צמוד, כי חתם על כרטיסיו, כי היו בידיו מפתחות המחסן. בדין נטען ע"י הנתבעות כי על אף טענות התובע לפגיעה במעמדו, הרי אף לאחר שהגיש תביעתו (7.95) בחודשים שאח"כ - חתום הוא על כרטיסי עובדים! (סוף 95'). ואף שלא הופנינו לכך ע"י הצדדים - בין יתר הנמקותיו מפנה התובע לשכרו הנמוך, הרחוק משכר מנהל עבודה. קודם לכל - אין די לטענה בסיכומים. מעבר לכך - השוואת שכרו בסוף 94' (י' 16 - 17 לתצהיר הנתבעות) מול תביעתו (נספח י"ב) - מלמד כי אין שחר לטענתו! שכרו תאם שכר מנהל עבודה בענף הבניה, בדירוג הגבוה. נוסיף עוד על אלה, כי גם בעת קשיים לנתבעת 1 היה התובע היחיד שקיבל שכר בצ'ק ולא במזומן, כפועלים, ולא כפועל פשוט. עוד ראוי להעיר כי חזון נפרץ הוא לראות מנהל עבודה הנותן כתף בעת עבודה לעובדים הכפופים לו, ודאי אם עסקינן בעבודות או בעובדים מזדמנים או זמניים (עדות בסון). מהתרשמותנו מהעדויות וכאמור לעיל - התובע שימש כמנהל עבודה ולא כפועל פשוט. ב. מיהות המעביד - טוען התובע כי היה גם עובד הנתבעת 2, החל מ- 1993. טענותו זו באה "לבסס" היותן של הנתבעות "חברות לבנייה ופיתוח" (ס' 4 לכ"ת מתוקן), ואף שטען כי כך היה מאז שנוסדה הנתבעת 2 (1993), בנשימה אחת טוען הוא כי "במהלך שנות עבודתו אצל הנתבעות עבד לעיתים בפרוייקטים של האחת ולעיתים בשל האחרת, וכך אף שולם שכרו לעיתים ע"י האחת ולעיתים ע"י האחרת. (ס' 5-3 לתביעה). נציין במאמר מוסגר כי בתביעתו אין התובע טוען כי מאוקטובר 95' עובד הוא אצל הנתבעת 2 או רק אצל הנתבעת 2 - אלא טוען כי עובד הוא רק בפרוייקט של הנתבעת 2 (ס' 6). הנתבעות טענו כי התובע לא הועסק ע"י הנתבעת 2 אלא ע"י הנתבעת 1, ואף ביקשו מחיקת התביעה כנגד הנתבעת 2. העובדה כי שתי הנתבעות היו בבעלות אותם בעלים (המנוח והמנהלת), אין בה דבר, שהרי התקבל התובע לעבודה ע"י המנוח והמנהלת, כשנתבעת 2 טרם נוסדה, ופוטר ע"י המנהלת. טוענות הנתבעות כי הנתבעת 1 הינה חברה לגננות ופיתוח בעוד שהנתבעת 2 הינה חברה לבניה. התובע מאשר כי עבד עבור הנתבעת 1 ואף עבור הנתבעת 2, אך אין הוא יודע אם עבד אצל האחת עבור השניה או אצל השניה עבור הראשונה, לא כמה עבד אצל האחת וכמה אצל השניה, ואף לא כ"כ מתי. בפועל "אני לא עברתי לשום מקום, אמרו לי ללכת לעבוד פה אז הלכתי לעבוד פה. אמר לי זאת המנוח מדמון, אף שאמרתי לו שאיני פועל בניין אלא עובד בפיתוח" (עמ' 18). מעדותו-הוא ברור כי התובע לא רואה עצמו כעובד שהועבר לעבוד בגוף מסויים תחת הגוף הראשון, ואף אינו טוען כי השתנה אופי עבודתו, אלא כמי שהיה מנהל עבודה אצל הנתבעת 1, ביצע עבודות פיתוח אף עבור הנתבעת 2. העובדה כי המנוח ניהל את 2 החברות אין בה כדי להופכן למעבידות במשותף, ודאי כך כשאין כל ביסוס עובדתי להפיכתו לעובד של שתיהן או למעבר מהאחת לאחרת. התובע קיבל תלושי שכר מהנתבעת 1 וממנה פוטר. לא מצאנו היכן "הנתבעות לא הכחישו כי התובע קיבל תלושי שכר משתיהן (רישא עמ' 2 לסיכומיו, ההדגשה הוספה), אף כי אכן הוכיח התובע כי בתקופה מסויימת (8 חודשים: 95/ 4-2, 11/95-7/95) קיבל שכרו בצ'קים של הנתבעת 2! התובע לא צירף - משום מה - תלוש חודש 2/95, כדי שיבחן ביה"ד אם ניתן ע"י הנתבעת 1 או 2, בחודש זה, אליבא דתובע קיבל תלוש שכר (ס' 30 לתביעתו, טענתו בפלוגתא 4 ג'). כדי להוכיח כי היה גם עובד הנתבעת 2 צרף לתביעתו חוזה בין שב"ס לבין הנתבעת 2 (נספח יד'). כאן המקום לציין כי בכתב התביעה המתוקן - מחד, ובנספח יד' וב- ת/1 מאידך, אין מדובר בשם זהה לחברה ואין לנו אלא להניח כי חד המה. אכן הוכח בפנינו כי בעת הנדונה הועסק התובע לא רק ברמלה אלא גם באתרים נוספים בעבודות פיתוח (ס' 5 למנהלת) - טענה שלא נסתרה. (ולא רק רמת השרון, בני ברק שנטענו ע"י הנתבעת, אלא גם הוד השרון וחדרה). נעיר במאמר מוסגר, תוך עיונינו בנספח ב' 3, כי בחודש נובמבר 95' ציין התובע - ולמיטב בדיקתנו כי היה במחסן (ראה: 23/11/95, 15/11/95). נציין כי קיימים רישומים נוספים על עבודה במחסן (ו'8). כן נעיר במאמר מוסגר כי ספק בעינינו איך הגיע לידיו נספח יד' אם כטענתו הועסק כפועל פשוט ובזוי - הערה רלבנטית לנושא הקודם בהכרעתנו. אכן, אין מניעה כי אדם יועסק ע"י שניים יחדיו, אלא שדוקא מראיות התובע ניתן ללמוד אחרת. אין לנו ענין הפרדה/אבחנה מלאכותית או בנסיון של האחת להותירו כ"כלי ריק". דווקא העובדה כי שכרו שולם בצ'ק של המנהלת, כשהיו קשיי נזילות לנתבעת 1, ובעת כי פוטר מעבודתו (א 5) - יש בה כדי לשלול טענת "מעסיק במשותף". לא שמענו גם מהתובע כי דרש לקבל פיצויי פיטורין רק מהמעסיק האחרון, כמתחייב מטענתו ה"משתמעת", לפיה החל מ- 10/95 הועסק "רק" ע"י הנתבעת 2 (כ"ת מתוקן ס' 6). עוד נציין כי כעולה מתלושי שכרו מאותה עת (י' 21, 22 למנהלת, שהוצאו באותה עת) - מדובר בתלושים של הנתבעת 1, ותק העבודה הינו מהתחלת עבודתו אצלה, וכך אף התשלומים המצטברים מתחילת השנה. משמע - הנתבעת 1 היא ששילמה לתובע שכרו, היא שהעסיקה והמשיכה להעסיקו, אף אם בפועל ביצע עבודה עבור הנתבעת 2, ואף כי השכר שולם בצ'ק של הנתבעת 2: (ראה התאמת הצ'ק לחודש 10/95 לתלוש השכר לחודש זה - י' 21, וכך אף 2 הצ'קים בגין חודש 11/95 מול תלוש השכר - י' 22). נציין עוד כי אף שלשיטתו, מאוקטובר עבד רק עבור הנתבעת 2 הרי נמשכו לטובתו צ'קים של הנתבעת 2 עוד קודם לכן, ולפחות באחד מהם נרשם "על חשבון "גנני השרון" (הנתבעת 1). בנסיבות שבפנינו - עת התחייבה הנתבעת 2 לבניית מבנה (הוסטל לשב"ס), אך טבעי הוא שהעבודה תבוצע ע"י חברת בנייה, וחלק מהעבודות, עבודות הפיתוח, יבוצעו ע"י הנתבעת 1, חברת הפיתוח. נזכיר כי אף התובע לא טוען כי הועסק כמנהל עבודה חברת בנייה או כי התקבל ככזה לעבודתו ב-1987 ע"י המנוח!!! התובע אף נמנע מהגשת נספח יד' לתביעתו במלואו, ממנו ודאי ניתן היה ללמוד כי החוזה כלל אף עבודות פיתוח וגננות כעיסוקה של הנתבעת 1. נזכיר עוד כי בגופים עסקיים חזון נפרץ הוא כי חברה תעסיק אחרת כקבלן משנה לנושא מסויים בפרוייקט, ודאי כך, כשעסקינן בחברות "קרובות", בהתחשבנות עסקית ביניהן (ס' 4 ג' למנהלת עמ' 24-23), שמטרתה ליתן לעובד זכויותיו ולא לשלול אותן! לא הוכחה בפנינו "זהות כמעט מוחלטת" (סיכומי תובע ס' 7) בין 2 הנתבעות, אלא להפך. נציין כי התובע לא הציג בפנינו כל אסמכתא לאחר שכר 11/95 שתצביע על כך כי קיבל שכר מהנתבעת 2, ואין זאת כי שכרו השתלם ע"י הנתבעת 1. העובדה כי המנהלים - חד המה, כתובת החברות - חד היא ואף מנהלת החשבונות אחת היא - באלה אין די לטעמנו, כשהנסיבות ברורות. נזכיר עוד כי השלמת פיצויי פיטורין לא נעשתה ע"י הנתבעת 2, אלא ע"י הנתבעת 1, ובצ'ק של המנהלת. עוד נזכיר כי אין כל ראיה לטענת התובע (פלוגתא 1) כי מ- 1993 (במועד שלא פורש) הוא גם עובד הנתבעת 2. העובדה כי במועד כלשהו בשנה זו נוסדה הנתבעת 2, בכל הכבוד, אינה יוצר "יש מאין" יחסי עובד מעביד. כן ראוי להפנות לערבוביה שבטענות בסון בתצהירו, עת משמשים לו הביטויים: נתבעת 2, נתבעת, נתבעות כשהוא עצמו הועסק ע"י הנתבעת 2, ויודע כי התובע לא קיבל תשלום עבור שעות נוספות, על אף אישוריו בכרטיסי התובע, (נושא ש"נ ידון בהמשך), ובניגוד לתלוש 6/96, שניתן בעת שבסון עדיין היה עובד הנתבעת 2! לאור כל האמור קובעים אנו כי התובע היה עובד הנתבעת 1 בלבד, והכל לתקופה 20/8/87 - 24/6/96. ג. שעות נוספות - תביעת התובע מתבססת בענין זה על מעמדו והיותו "פועל", על הצורך שלו לפתוח המחסן, להסיע העובדים אל ומהעבודה ועל תרשומת שניהל להוכחת תביעתו. נבחן איפוא "רכיבי" עילה זו אחד לאחד : * כבר קבענו לעיל כי לא הוכח בפנינו להנחת דעתנו כי התובע הועסק או שימש כפועל. די באמור כדי לדחות תביעתו. מי המשמש כמנהל עבודה, נדרש לפקח על עובדים באתרים שונים, מפקח על העבודה עצמה, משמש כמנהל עבודה בעבודת בנייה - ודאי מדובר במשרת אמון, כאמור בסעיף 30 לחוק שעות עבודה. נציין כי בנסיבות שתוארו, עונה לטעמנו, התובע עפ"י תפקידו ותנאי עבודתו על סעיפי המשנה (5) (6) לסעיף הנ"ל. איננו נדרשים אף להכרעה בשאלה אם היה "בתפקידי הנהלה" אלא די שהיה בתפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי, וכמדומה, שאף התובע, על אף "בזויו" אינו טוען כי לא פיקח על עובדים או על עבודתם, או לא ביצע מדיניות שהכתיב המנוח. ודאי כך, כמי שבידיו רכב המעסיק, ומסיע הפועלים, ומי שבידיו מפתחות המחסן. יתר על כן, כעובד שנדרש מדי יום להגיע לאתר עבודה אחד או יותר, כמי שיכול היה לחייב המעסיק ברכישת חומרים, וכמי שחותם על כרטיסי עובדים וממלא יומני עבודה (עמ' 30), וכעולה מהראיות שבפנינו, כשעבודתו איננה בחצרי המעסיק וכשנדרש הוא לניידות ממקום למקום - חלה לטעמנו אף פסקא (6) לסעיף הנזכר. * פתיחת המחסן והסעת העובדים - התובע טוען כי עבד שעות רבות, בין היתר בגין הצורך לפתוח בבוקר את מחסן הנתבעות. התובע אינו טוען כי עשה כן מדי יום ביומו אף כי בתארו כללית את עבודתו, ניתן להבין כי מדובר בפעולה יומיומית (סעיף 17 לתצהירו). - דא עקא, שדוקא מעדותו עולה כי אין מדובר בפעולה יומיומית שהייתה בתחום אחריותו, אלא, שנתבקש לעשותה לפי הוראת המנוח (עמ' 16), עדות המשתלבת בעדות המנהלת, כי המנוח הוא שפתח המחסנים (עמ' 30 ח.נ.). כבר ציינו לעיל, שספק אם אכן מדובר בפתיחת המחסן מדי יום, גם על רקע הרישום בכרטיסי התובע. התובע לא הגיש כל רישום של שעות עבודתו. רישום בכרטיסי עבודה הוגש דוקא כנספח לתצהיר המנהלת. אין מדובר בכל כרטיסי העבודה, אלא בכרטיסים שהוגשו ע"י הנתבעות, מחודשים שונים במהלך תקופת עבודתו, ובאלה יש מעט מאוד רישומים מהם עולה כי התובע פתח את מחסן הנתבעות. דוקא מהעובדה כי במספר בודד של ימים ציין התובע "מחסן" ניתן ללמוד שלא פתח המחסן בימים אחרים בהם לא כך רשם (נספח ב' 3: 15.11.95, 23.11.95, 26.7.95, 10.7.95, 27.11.88) והוא הדין לעובדים עליהם פיקח (ו' 1, ו' 2, ו' 3, ו' 4 לנתבעות). נעיר עוד כי אין מדובר בדיווח שעה בה נפתח המחסן בכל יום, שעה בה התחיל כטענתו לעבוד וכנגדה שעה בה סיים עבודתו - אלא רק רישום סה"כ שעות נטענות. * התובע אף אינו מסביר מדוע תביעתו מתייחסת רק לתקופה מ- 10/89 ואילך ומה אירע בשנתיים הראשונות לעבודתו - האם לא עבד ש"נ, האם היה מנהל עבודה, האם עבד וקיבל תשלום וכו'. * התובע עצמו טוען (ס' 15 לתצהירו) כי נדרש להחתים כרטיס עבודה כאשר היה עליי לעבוד בשעות נוספות" (ההדגשה הוספה). מדבריו אלה למדים אנו כי המנוח, כמוהו הנתבעת, נכון היה לשלם לתובע בעת שנדרש לעבוד שעות נוספות, ובלבד שכאלה ירשמו בכרטיס עבודה. * נספח ו' 8 לנתבעות, שנרשם ע"י התובע, כולל סה"כ שעות עבודתו. בחלק מהמקרים תואם הדיווח שבכרטיסים את התרשומת של התובע - ובחלק לאו. נזכיר בהקשר זה לדוגמא כי ב- 16.7.95 טוען התובע ל- 4 ש"נ (תרשומת), בעוד שמכרטיסו (ו' 8) עולה כי לשיטתו עבד סה"כ 10 שעות (יום א' בשבוע לפי רישומיו). כך לדוגמא ב-18.7.95 בתרשומת נטען ל- 3 ש"נ, בעוד שב-ו' 8 מדובר בסה"כ 10 שעות עבודה. * נזכיר עוד כי מעדות אשכנזי ניתן ללמוד רק על סוף יום העבודה עת נדרש התובע להסיע פועלים; מתי החל יום העבודה אין הוא יודע. אין גם לדעת מתי סיים עבודתו, משאשכנזי בתצהירו ובעדותו לא נתן כל גירסה מדוייקת. נזכיר עוד כי אשכנזי העיד על מה שקרה 99% מהפעמים שפגש בתובע (או אולי במנוח) - אך לא ב-99% מימי העבודה. במאמר מוסגר נעיר כי איננו נותנים משקל רב לעדות אשכנזי שהצליח לרדת "לנבכי לב-מוח" של המנוח; נזכיר כי איננו מתייחסים לטענת הנתבעות בסיכומיהן כי תביעת אשכנזי כנגדן נדחתה, משאין בפנינו עובדה כזו. * ובאשר לעדות בסון - עולה מעדותו בביה"ד כי השעות הנוספות שעבד, כעובד מאוד מסור שתמיד הסכים לבקשה להשאר לעבוד בשעות מאוחרות, ימים רבים (סעיף 4 + סעיף 6), נרשמו ונחתמו ע"י בסון בכרטיס העבודה, ואעפ"כ לא שולמו לתובע! מעניין לציין כי בסון טען שחודשיים-שלושה לאחר שהחלו לעבוד ברמלה הפסיק התובע לעבוד ש"נ - מועד המתאים לאוקטובר-נובמבר (לאור העובדה כי עפ"י ס' 2 לתצהירו, החלו בעבודות ברמלה באוגוסט 95') - אך סותר טענות התובע כי במרץ 96' עדיין עבד ש"נ. ואכן, במרץ 96' (ה' לתצהיר המנהלת) חתם בסון לתובע על כרטיס עבודתו, אלא שהקפיד לסייג חתימתו ולאשר בה אך את שעת סיום העבודה ולא את ראשיתה. הדבר מעניין מכמה היבטים : אם לא ידע מתי בא התובע, כיצד ידע מי הגיע ברכבו (עמ' 11 שורה 21), ואם ידע מתי בא לעבודה כאמור בסיפא הסתייגותו - מדוע לא אישר זאת. יתר על כן, האמנם נדרש התובע לשעה-שעה וחצי כדי להביא הפועלים בשעות הבוקר המוקדמות?! עוד נזכיר כי מעדות בסון עולה כי סוכם שהתובע יעבוד שעות נוספות רק אם ידרש לכך ע"י בסון באתר, ואם בסון יאשרן. ובסון - אישר אך 8 ימים, וגם אז רק את שעת סיום העבודה. ואם נקבל עדות בסון כאמור אף בתצהירו, לפיה חודשיים-שלושה לאחר התחלת הפרוייקט (סע' 7) לא היה מוכן לעבוד שעות נוספות - המסקנה היא כי במרץ 96' ודאי כבר לא עבד שעות נוספות! ומה לנו יותר מסיפא עדותו של בסון, לפיה, ככלל "השעות הנוספות זה לא היה דבר יומיומי, יכול לצאת 3-4 פעמים בחודש" (עמ' 12). * בל נשכח עוד כי אם מדובר בהסעת הפועלים - הרי בסון, עד התובע, אומר לנו כי אלה הובאו רק לפעולות מיוחדות, דהיינו, לא מדי יום! * לא בכדי - גם אם בציניות מסויימת - הפנו הנתבעות לתרשומת התובע על שעות נוספות שעבד, בימים בהם לא עבד כלל אלא היה באי כושר בגין פגיעה בעבודה (נ3/)! * התובע עצמו לא טען כי הגיש דיווח מפורט/מדוייק על השעות הנוספות שטוען להן בתביעה! (עמ' 31 מחצית שניה). * עיון בתרשומת מלמד כי אין מדובר ברישום אותנטי מצויין לשעות עבודה בפועל. אין לדעת מתי התחיל לעבוד בכל יום ומתי סיים. אין מתקבל על הדעת כי תמיד עסקינן בשעות שלמות או חצאי שעה ולא ב- "5" דקות לכאן או לכאן. התובע מאשר כי מדובר ברישום שביצע להגשת התביעה. מקור הרישום, אותו רישום אותנטי האמור להיות ביומנו (וכנגד טענת הנתבעת להיות התרשומת "מפוברקת") - לא הוגש. די לטעמנו בהפניותינו דלעיל ולו ביום, שניים או שלושה כדי לשלול מהתרשומת אותנטיות. עוד נעיר כי לא נהיר לנו מכח מה כל שעה מעבר ל- 8 שעות ביום היא שעה נוספת מלאה (והאם לא מדובר היה ב- 40 או 50 דקות), כשאין בפנינו טענת הסכם ל-8 שעות ביום, וכשעסקינן בעבודה של 5 ימים בשבוע! * התובע טוען בתצהירו (סעיף 15) כי נדרש להחתים כרטיס כשהיה עליו לעבוד שעות נוספות. משכך - תוכח עבודה בשעות נוספות רק ע"י כרטיס שהוחתם - וכזה אין בפנינו להוכחת שעות נוספות, ודאי לא בשיעור הנטען. * ואם ספק לנו ביחס לתרשומת - בא התובע בסיכומיו וטוען (ס' 16) כי יש לסמוך על "חישובים" שנערכו על ידו - "חישובים" ולא "רישומים"! * איננו מקבלים טענת התובע ל"שעות שגרתיות" כשם שאיננו יודעים אם ביום מסויים לקח פועל אחד מהמחסום או מהכפר, או לקח כמה פועלים מבתיהם במקומות ישוב שונים, או לא לקח כלל. גם נושא הסגר תמוה : לתומנו סברנו כי ביום סגר אין פועלי השטחים מועסקים בישראל - ואם אמנם אסף עובדי שטחים ביום סגר - שמא עשה כן מהמחסום ולא מהישוב עצמו, ואז ודאי "נדרש" לפחות זמן. * נבהיר עוד כי להכרעתנו ברכיב זה אין אנו נדרשים להכריע בפלוגתא 5 ג' - ודאי כשהוכח בפנינו כי כרטיסים המשיכו להחתם. * ראוי להעיר עוד כי כעולה מתלוש 6/96 קיבל התובע תשלום עבור 5 שעות נוספות ולפי ערך 150%. כעולה מכרטיס 6/96 אין לראות שעות נוספות באופן מובהק או בשיעור העולה על 6 שעות נוספות רגילות. * לסיכום רכיב זה - משאין מדובר לטעמנו בחישוב, בהערכה או ב"שחזור" (ס' 17 לסיכומי התובע) - נדרשים אנו לראיות ולהוכחות ברורות ומדוייקות. משכאלה לא הובאו בפנינו - נדחית התביעה ברכיב שעות נוספות. * הודאת המנוח בפני התובע ועובדים אחרים כי ישולמו ש"נ - לא הוכחה להנחת דעתנו ולו מעדי התובע. בסון העיד כי המנוח התחייב לשלם עבור שעות שידרשו ושבסון יאשרן. לא הוכח בפנינו כי כך קרה! ד. הדין החל - טוען התובע כי חלים עליו הסכם העבודה הקיבוצי הכללי לעובדים בענף הבניה ועבודות ציבוריות וכן צו ההרחבה. הנתבעות טוענות כי הנתבעת 1 היא חברה לפיתוח וגננות וככזו לא חלים עליה ההסכם או הצו, משאיננה בענף הבנייה. עוד טענו הנתבעות כי "עבודות העפר" שנזכרו בעדויות הן חפירה באדמה לצרכי גננות ולא עבודות בנייה. לענין זה נדרש התובע לצורך תביעתו לתשלומים לקרן הביטוח. ראוי לומר כי עפ"י העדויות שבפנינו לא נסתרה טענת הנתבעות לפיה עובדי הנתבעת 2 שהינה חברת בנייה אכן מבוטחים בקרן הביטוח לפועלי בנין, בעוד שעובדי הנתבעת 1 הופטרו מכך, בהוראתה-הסכמתה של הקרן, לאחר שבדקה העובדות בפעולת הנתבעת. לא נסתרו טענות הנתבעות בענין זה (סעיף 20 לתצהיר המנהלת, עמ' 34-33), והבהרנו לעיל כי לא הוכח בפנינו כי אכן הועסק התובע בענף הבניה או כי חלים עליו, לאור אופי עבודתו ועיסוק מעבידתו (הנתבעת 1) ההסכם ו/או צו ההרחבה. ה. ביטוח מנהלים - התובע טוען כי סוכם על ביטוחו מהיום הראשון לעבודתו. מעניין כי אין כל טענה, ואין כל ראיה, כי ביקש ביטוחו בשנה הראשונה או כי בשנים שאחריה חזר וביקש ביטוחו לאחור. די באמור לטעמנו, לדחיית תביעתו משלא שוכנענו כי כך נעשה, ומשיש בכך להטיל ספק בגירסתו בדבר הסכם. יתר על כן, התובע חתם פעמיים בשנת 1988 על הצעות לביטוח. לא מצאנו בסמוך לכך כל טענה או פנייה לנתבעות, למנוח ואף לא למנהלת התובעת "זכו אותי" רטרואקטיבית לתחילת עבודתו. גם בכך יש טעם לאי קבלת טענתו. שוכנענו כי אין לחייב הנתבעת לבטח התובע בקרן ביטוח פועלי בנין, הן משלא הועסק עפ"י ההסכם או הצו, הן משום שהסכים לביטוח מנהלים והן משום שבפועל קיבל פיצויי פיטורין, ומשכך, לא ברורה עתירתו. כעולה ממסמכי התובע עצמו (נספחים ד'-י' לתביעתו) התובע ביקש להיות מבוטח בביטוח מנהלים, ובהתאם הופרשו לחברת הביטוח התשלומים. הצדדים בחתימתם אישרו ניכוי והפקדה של 3% + 3% לתגמולים, וכן אישר התובע הפרשת 2.5% לשלב. נציין כי פוליסת הביטוח השנייה נפתחה לצורך השלמת פיצויי הפיטורין ולא כטענת התובע. נעיר עוד - אף כי לא הופנינו לכך, משום מה, ע"י הצדדים - כי ככל העולה מנספח י"א לתביעה בוטח התובע ע"י המנוח בקרן ביטוח פועלי בנין בשנת 1992 (וכנראה גם קודם לכן!) ענין המתיישב היטב עם טענת הנתבעות כי הקרן הסכימה כי אין לבטח אצלה עובדי הנתבעת 1. דוחים אנו טענת התובע כאילו פוליסה שניה נפתחה ללא ידיעתו (סעיף 36 לתובע) לאור נספחיו-הוא לתביעה, עליהם חתם, ובמועד מאוחר לפוליסה הראשונה (וזאת כאמור ב- 28.12.98). התובע קיבל פיצויי פיטורין הן מחב' הביטוח - סה"כ 27,281 ש"ח (משתי הפוליסות, נ/2) והן מהנתבעת 11,690 ש"ח (א' 5 למנהלת). אין בפנינו כל הוכחה כי לא קיבל הגמל המוסכם ומכל מקום בל נשכח כי שולם לחב' הביטוח גם בגין ביטוח שלב, ובכך היה לתובע הכיסוי הביטוחי הנדרש. אין התובע בא ב"נעלי" חברת הביטוח אלא אם נפגעה זכותו לגמולים (וזה לא הוכח ולא נטען) ופיצויי פיטורין (וזה לא הוכח, בכפוף לבחינת השכר הקובע להלן) - אין הוא זכאי לפרמיות! משכך - נדחות כל תביעות התובע בהקשר זה, בכפוף כאמור לבדיקתנו להלן ביחס לשכרו הקובע. נעיר כי מקובלות עלינו טענות הנתבעות בסיכומיהן לדחיית טענתו בבחינת "אחוז בזה וגם מזה אל תרפה ידך" - משהסכים לביטוח מנהלים ומשקיבל זכויותיו בהתאם, אין זכאי הוא עתה הן לביטוח מנהלים והן לקרן ביטוח (אף לו חל עליו ההסכם או הצו) (ראה דב"ע נא/193 - 3 ד"ר שוויגר נ. סונול בע"מ, עבודה ארצי כה (1) 330). ו. הרעת היחס לתובע - טוען התובע כי מעת שהגיש תביעתו הורע היחס אליו, הושפל והתנכלו לו וכי סבל צער רב ותחושות קשות. אף בענין זה מקובלות עלינו טענות הנתבעות. התובע טוען מחד כי כבר ב- 89/88- נפגע מעמדו - ואם כך, האמנם קרה כך במחצית 95'?! מכל מקום, מעבר לאמירתו "הנגועה" משהו של אשכנזי - לא שמענו דבר. נעיר עוד כי אין נדרש סעד בהקשר זה ואין צורך איפוא בקביעה "הצהרתית" כי לא כ"כ "אהבו" הנתבעות את העובדה שהגיש תביעה. ז. תלושי שכר - התובע טוען כי לא קיבל תלושי שכר מחודש מרץ 95' ואילך. הנתבעת טענה כי תלושי שכרו יצאו כתמיד וחיכו לו במקומם הקבוע. איננו רואים צורך להכריע בקושיא זו, ונאמר רק זאת - אף שלטענתו היו בידיו תלושים (למועדים אחרים), לא הגישם; הנתבעת בעדותה הגישה תלושים ל- 3/96- ול- 6/96; ויותר מכך - הנתבעת 1 תעביר לתובע בתוך 30 יום מקבלת פסה"ד עותק מתלושי שכרו או ריכוז תשלומים לתקופה הנתבעת, משראוי ובדין כי מעביד יעשה כן משמבקשו עובדו, אף אם תלושי שכר ניתנו בזמנו. ח. חישוב השכר - טוען התובע כי יש לחשב המגיע לו עפ"י שכרו החודשי ברוטו הכולל כל התוספות שבתלושי שכרו, ובהתאם 4,559 ש"ח ב- 31.5.96 (ע"י חישוב הנטו שקיבל, לברוטו). טוענת הנתבעת כי השכר הקובע הוא 4,467 ש"ח המורכב משכר יסוד ומרכיב הפרמיה, ומפנה לתלוש 5/96 (נספח ח' לתצהיר המנהלת). כעולה מנספח ה' אין מדובר בחישוב של 26 ימי עבודה בממוצע בחודש, כטענת התובע (ס' 31.2 לתצהירו), וכך אף עולה מהתלושים האחרים. גם מכרטיסיו אין עולה כי עבד בימי ו' אלא אף מצאנו בכרטיס 6/95 (ו' 7 למנהלת) רישומו לפיו זכאי הוא לכך כי יום חופש ב-28/6 ינתן לו במקום יום שישי 23.6 שבו עבד (רישום בסוף הכרטיס). ונפנה עוד - תמוהה טענת התובע כי שכרו החודשי לחודש 2/95 עמד על 4,466.62 ש"ח, כשכאמור לא צירף תלוש, וכשעולה מתלוש 3/95 (אותו לטענתו לא קיבל) סך של 4,466.62 ש"ח ברוטו - בדיוק כפי שטען בתביעתו - וכך גם שכר 6/95! ושבהם עבד 23-25 י"ע. נזכיר עוד, כי בשכר 4/95 בו עבד 24 י"ע והכולל תשלום להבראה (ככל הנראה הפרש) (נספח ז') - קיבל התובע שכר של 4,451.46 ש"ח. עוד ראוי לציין כי כעולה מתלוש 5/96 סך 4,467.49 ש"ח ברוטו מורכב אכן משכר יסוד ומ- 2 רכיבי הפרמיה, אך כולל הוא גם תשלום לנסיעות ולטלפון! משטוענות הנתבעות מחד - כי שכרו הוא רק שכר יסוד ופרמיה, אך מאידך נוקבות הן בסכום הכולל כאמור החזר נסיעות והחזר הוצאות טלפון - אין לנו אלא לקבל "טענתן" המיטיבה עם העובד. נזכיר כי טענת הנתבעות, מפי חשבת השכר היא, וחזקה עליה כי יודעת היא ההבדל בין החזר הוצאות לרכיב שהינו חלק משכר. משכך - קובעים אנו כי שכרו הקובע של התובע ליום 31.5.96 הינו בסך 4,467.49 ש"ח. [משקבענו כאמור, אין התובע זכאי להפרשים או להפרשות בחסר לבטוח מנהלים, משאלה בוצעו עפ"י השכר שקבענו]. ט. הבראה - טוען התובע כי זכאי הוא לדמי הבראה לכל שנות עבודתו. הנתבעות טענו כי אינו זכאי להבראה וכי חלה התיישנות על תביעתו. בסיכומיו טוען התובע כי צו ההרחבה מעניק דמי הבראה לכל העובדים במשק, וכי טענת הנתבעות כי דמי הבראה שולמו - לא הוכחה, ומשכך, יש לקבל תביעתו בחלקה ולהורות על תשלום דמי הבראה בשנים 95' ו- 96'. הנתבעות טענו בסיכומיהן כי עפ"י ההסכם הקיבוצי זכאי הוא לפדיון אך בגין התקופה שמ- 6/94 ועד 5/96, ומשותק התובע ב- 5/94 היה 6.5 שנים, זכאי הוא לפדיון 14 ימי הבראה. עוד טענו כי מ- 6/94 ועד 6/96 קיבל התובע דמי הבראה עבור 18 יום, סכום הגבוה מהמגיע לו כאמור. הנתבעות טענו לזכות קיזוז היתרה. בטענתן נסמכות הנתבעות על תצהיר המנהלת, שאף שימש בבסיס טענת התובע בסיכומיו ולפיו קיבל התובע בחודש 12/94 תשלום של 8 ימים (נספח י' 18), בחודש 4/95 סך של 96.25 ש"ח (נספח ז') ובחודש 6/96 תשלום ל- 10 ימים (נספח "ד"). משבחודש 5/94 (נספח ט' 2) קיבל התובע 8 ימי הבראה, מסקנתנו היא איפוא כי התשלום ב- 12/94 מתייחס איפוא לתקופה הרלבנטית להליך (בתוך השנתיים שטרם הפסקת העבודה). משכך - ומשהוכח כי בתקופה הרלבנטית מדובר בשנתו השביעית והשמינית, זכאי התובע ל- 14 ימי הבראה, ולפי הערך הנתבע בתצהירו (200 ש"ח), וסה"כ 2,800 ש"ח. משקיבל התובע סך של 3,460 ש"ח כאמור בתצהיר המנהלת ובתלושי השכר נספח ד', י' 18 לתצהיר המנהלת אין זכאי הוא לכל יתרה של דמי הבראה. נעיר כי לא נחה דעתנו מהעובדה כי נמנע התובע, משום מה לציין כי קיבל הבראה ב- 12/94, אף כי לשיטתו קיבל תלוש שכר! י. חופשה - התובע עותר לתשלום 130 ימי חופשה למשך 6 שנים, וכי ניצל סה"כ 63 ימים. הנתבעות טענו כי התובע ניצל במהלך עבודתו 120 ימי חופשה בפועל, וכי נותרה לו זכאות של 20 ימים, שנפדו (כולל יום לחתונת בתו) במשכורת 6/96. בסיכומיו טען התובע כי הנתבעות הפחיתו ימי חופשה בהם ירד גשם וכי עפ"י ההסכם הקיבוצי זכאי התובע ל-4 שעות עבודה ביום גשם (גם אם לא עבד), מה גם כי לפי עדי התובע, התובע עבד במחסני הנתבעות. עוד טען כי חובת ניהול פנקס חופשה מוטלת על הנתבעות והן לא עמדו בנטל. הנתבעות טענו בסיכומיהן כי תקופת ההתיישנות היא 3 שנים ומשכך, משהוגשה התביעה ב-95' זכאי הוא רק ל-3 השנים 92-95, וסה"כ 67 ימי עבודה, בעוד שבתקופה זו (8.92-6.96) שולמו לו 60 ימי חופשה, ומשכך ומשקיבל תשלום של 20 ימי חופשה בסיום העסקתו - נותר הוא חייב לנתבעות בגין 12 ימי חופשה. עוד טענו כי החופשות אינן בימי גשם. יצויין כי התובע עצמו בתרשומת שהגיש מציין ימי חופשה בהם לא עבד. המנהלת בעדותה (עמ' 29) אישרה כי עובד שנעדר (ודאי מנהל עבודה) קיבל משכורת והעדרותו הורדה ממכסת חופשתו. הנתבעות פרטו הימים בהם נעדר התובע מעבודתו, והתובע אף לא ניסה לסתור הנטען בחקירתה הנגדית של המנהלת. טענות הנתבעות בענין לא נסתרו, והתובע מאשר כי בסיום העסקתו קיבל פדיון ימי חופשה כנטען. בתלושי השכר יש רישום על יתרת ימי חופשה, ניצולם וכו'. ב- 12/94 צויין כי התובע ביתרת חופשה שלילית של 66 יום! לא נסתרו בפנינו הרישומים שבתלושי השכר. לאור כל האמור - אין לומר כי אין מצוי בפנינו רישום, ודאי כשניתן גם להסתמך על רישומי התובע. לא הוכח בפנינו כי התובע לא ניצל ימי חופשה כנטען או כי נותר זכאי לחופשה נוספת. מנגד - לא הוכח בפנינו כי מדובר בפדיון ביתר, שהרי גם אם ניצל ימי חופשה בשנת 94' יתכן שמדובר בימים שצבר בשנות עבודתו הקודמות (בין אם נצברו עפ"י החוק ובין אם מכח הסכמה/הסכמה מכללא בין הצדדים). לאור כל אלה - לא הוכחה בפנינו, להנחת דעתנו, התביעה ברכיב זה. נעיר עוד כי הנתבעת 1 שילמה, כטענתה, בפדיון 20 יום גם עבור יום חתונת בתו. משיתרת החופשה בתלוש זה נמוכה מהפדיון ששולם, אין מניעה כי, כטענת הנתבעת, יכלל היום האמור בפדיון חופשה ששולמה. יצויין כי לא הובאה בפנינו כל ראיה ביחס ליום שמחה משפחתי קודם שלא שולם. התובע קיבל תשלום בגין 23 ימי עבודה (נספח י' 19 למנהלת) כולל פרמיה ונלוות בגין 25 ימים, ועוד 2 ימי חופשה. משכך - ומשלא טען התובע כי שהה בחופשה יומיים במרץ - ואף אין כל אזכור בתרשומת כי נעדר מעבודתו ביום הנטען לנישואי בתו - ומשקבענו כי קיבל (ממילא) פדיון ל- 20 יום - אין נעתרת תביעתו גם בעילה זו. יא. נעיר כללית כי עדות התובע לא הותירה בנו רושם אמין ולא התרשמנו כי אדם כתובע ישקוט זמן רב אם לא קיבל זכויותיו. מנגד, המנהלת ניכרה מצוקתה משבפועל במרבית התקופה נוהלו הנתבעות ע"י המנוח. יב. לאור כל האמור - נדחית התביעה על כל רכיביה. התובע ישלם לנתבעות הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 2,500 ש"ח בצירוף מע"מ בתוך 30 יום. בית הדין לעבודה