קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית תביעה מעשה בית דין: 1. בפני בקשה לדחייה על הסף של התובענה עקב מעשה בי"ד. הבקשה לדחייה על הסף הוגשה ע"י המשיב בתובענה המקורית-בנק הפועלים בע"מ. בתובענה המקורית ביקש המבקש-גליק משה להצהיר כי המבקש מופטר מערבותו באותה מידה בו מופטרים החייבים העיקריים ושחוק ההסדרים במגזר החקלאי, התשנ"ב1992- (להלן: "החוק"), חל על המבקש בהיותו ערב לחוב כהגדרתו בחוק. 2. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בבקשה על נספחיה, החלטתי לקבל את הבקשה לדחייה על הסף ולדחות את התובענה על הסף וזאת מן הנימוקים כדלקמן: א. ביום 24/08/1993 ניתנה החלטה חד משמעית ע"י כבוד השופט שמעוני, במסגרת ת.א 17031/90 (בתביעת הבנק כנגד המבקש), שהחוק לא חל על המבקש וזאת לאחר התיקון שהיה לחוק מיום 13/08/1993 ותוך התייחסות לתיקון זה. דהיינו, כבוד השופט שמעוני לא התעלם מהתיקון לחוק וקבע שהתיקון לא מסייע למבקש ושגם בהנחה שהחוק חל על המבקש דין הבקשה להפסקת ההליכים נגד המבקש והעברתם למשקם להידחות, שכן המבקש לא עמד בנטל להוכיח שהתמלאו התנאים להחלת החוק עליו ולכן הבקשה נדחתה גם בהנחה שהחוק חל עליו (ראה נספח ד' לתובענה). ראוי לציין שהמבקש לא צירף לתובענה את הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פס"ד מיום 18/10/1993 (נספח ג' לתשובת המשיב) ולא בכדי. מדובר בהסכם פשרה שבמסגרתו הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר פשרה שהמבקש ישלם למשיב 50,000.- ש"ח ב60- תשלומים חודשיים לסילוק סופי ומלא של התביעה, כשביהמ"ש נתבקש ליתן תוקף להסדר פשרה זה ונתן לו תוקף של פס"ד ע"י כבוד השופט שמעוני ביום 18/10/1993. בנוסף, בבר"ע 2625/96 ביום 03/07/1996 דחתה כבוד השופטת אלשייך את הערעור על החלטת ראש ההוצל"פ-הרשמת עפרון (נספח ו' לתובענה), תוך קביעה שקיים מעשה בי"ד עקב פסה"ד של כבוד השופט שמעוני מיום 18/10/1993 ש"בלע" את החלטות הביניים לתוכו (נספח ז' לתובענה). לא ניתן להתעלם מכך שמדובר בפס"ד מיום 18/10/1993 שנתן תוקף להסכם פשרה, כשלא הוגשה בקשה לביטול הסכם פשרה זה (ואני דוחה כאמור את הניסיון לבקש תיקון של התובענה בעניין זה, ניסיון שנעשה ע"י ב"כ המבקש במהלך סיכומיו בע"פ בבקשה לדחייה על הסף). למעשה המבקש תוקף את החלטות ביהמ"ש של כב' השופט שמעוני וכבוד השופטת אלשייך, תוך שהוא מגדירם כטעות, כשב"כ המבקש אף מגדיל לעשות וטוען בסיכומיו שכבוד השופט שמעוני לא הבין את החוק, טענות קשות שמעבר לכך שאין להן כל ביסוס הן באות כנגד החלטות שיפוטיות ופס"ד סופיים וחלוטים. המבקש בחר שלא להגיש ערעור על פסה"ד של כבוד השופט שמעוני או לבקש ארכה להגשת ערעור ו/או לתקוף אותה בהליך אחר וכנ"ל לגבי החלטת כבוד השופטת אלשייך, "ישן" במשך שנים על זכויותיו ולא עשה כל פעולה עד שלפתע לאחר מספר שנים הוגשה תובענה זו. המבקש בעצמו מציין בסעיף 34 לבקשה שהדרך הנכונה הייתה להגיש ערעור על החלטת כבוד השופט שמעוני ושהוא לא עשה כן, משך את הערעור וחתם על הסכם פשרה. המבקש בעצמו מודה שמיצה את זכויותיו הפרוצדורליות (סעיף 71 לתובענה) וכן מודה למעשה שקיים מעשה בי"ד (ראה עמ' 5 לפרוטוקול, שורה 6), אך טוען למעשה בי"ד שגוי ושגגה זו לא ניתן לתקן כיום לאחר חלוף שנים ולאחר שקיים פס"ד והחלטות סופיות וחלוטיות. ב. אני קובע שבמקרה זה קיים אכן מעשה בי"ד החוסם את המבקש מהגשת תובענה זו, שדינה להידחות על הסף. מדובר במעשה דין שהנו כפול למעשה, שכן מעבר להכרעה של כבוד השופט שמעוני היוצרת את מעשה בי"ד ישנה גם הכרעה של ביהמ"ש המחוזי-כבוד השופטת אלשייך שקבעה כבר שמדובר במעשה בי"ד והמבקש מנסה לתקוף שוב את הקביעות הברורות הנ"ל. כל זמן שלא שונו ו/או בוטלו קביעות אלו של ביהמ"ש השלום והמחוזי קיים מעשה בי"ד ואין תחולה לחוק ולפיכך המבקש לא יכול להסתמך על האמור בחוק (כמו על סעיף 7 לחוק). לא מדובר בכניסה "אוטומטית" בשערי המשקם והחוק, אלא תנאי הוא שהקרקע העובדתית והמשפטית כשירה להעברה כזו ובאה לאחר שראש ההוצל"פ שוכנע והוכח להנחת דעתו כי החוב נשוא ההליך שבפניו הוא אכן חוב כולל או ערבות לחוב כזה, יפסיק את ההליך בהוצל"פ ויעביר אותו לדיון בפני המשקם ולא יועברו הליכי הוצל"פ למשקם, כאשר החייב לא הניח תשתית עובדתית ראויה (ראה בר אופיר: "הוצל"פ הליכים והלכות", מהדורה חמישית 2001 בעמ' 158-157). במקרה שבפני נקבע מפורש בהחלטת כבוד השופט שמעוני, לאחר תיקון החוק, שאין תחולה לחוק ושהמבקש לא נכנס לגדר החוק והחלטה זו נבלעה, לפי קביעת כב' השופטת אלשייך, בפסה"ד שניתן יותר מאוחר ע"י כבוד השופט שמעוני, תוך קביעה שקיים מעשה בי"ד ודחיית הבר"ע על החלטת ראש ההוצל"פ. בנסיבות אלו לא יכול המבקש לכפות את תחולת החוק עליו ולנסות שוב, לאחר שנים, להיכנס לגדר תחולת החוק, לאחר שקיים בעניין זה מעשה בי"ד החוסם את דרכו לכך. ג. הערב יכול להתפשר כפי שעשה בפועל ושהיה מחויב עפ"י הסכם זה וניתן להתנות גם שהסכם עם ערב מחייב אותו למרות הסדר שנערך בין הנושה לחייב העיקרי [ראה ע"א 650/98 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' הכנ"ר, דינים עליון נו 730]. גם בחוק עצמו נאמר שאף החייב יכול להודיע למי שמתנהל בפניו ההליך כי ברצונו שהוראות החוק לא יחולו עליו (סעיף 7 לחוק). במקרה דנן הערב, בהסכם הפשרה (המבקש), הסכים להסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד, כשביהמ"ש גם דחה את בקשתו לתחולת החוק עליו. עצם עריכת הסכם הפשרה מלמדת על הסכמה של המבקש להסכם זה וזאת לאחר שידע שנקבע כבר בהחלטה שיפוטית שהחוק לא חל עליו. במקרה דנן מדובר בהסכם פשרה עצמאי של המבקש שמחייב אותו ספציפית, כשניתן בהסכמה להסכים לכל דבר כולל לתשלום חוב כערב וזוהי הסכמה ברורה, חד משמעית ומפורשת שלא ניתן להשתחרר ממנה בנקל (כשיש לציין גם שהמבקש היה מיוצג בזמן עריכת הסכם הפשרה בביהמ"ש), כשהסכמה זו הושגה לאחר שנקבע בהחלטה שיפוטית שהחוק לא חל על המבקש. במקרה דנן לא מדובר בהסכם פשרה שלאחריו נכנס התיקון לחוק [ראה רע"א 1549/99 תדמור מכון תערוכת אגודה חקלאית שיתופית בע"מ (בפירוק) נ' בית זית מושב עובדיה להתיישבות חקלאות שיתופית בע"מ, דינים עליון לח 168, שנכנסים בו לגדר החוק], אלא בהסכם פשרה שנעשה לאחר התיקון לחוק ולאחר שניתנה החלטה ברורה ומחייבת, לאחר התיקון לחוק, שהמבקש לא נהנה מתיקון זה ושגם אם התיקון חל עליו הוא לא נכנס לגדר החוק ולפיכך המבקש מחויב בקביעה זו ומשלא נכנס לגדר החוק אין תחולה כלל לסעיף 7 לחוק. ד. אני דוחה את ניסיונו של המבקש לבקש במסגרת הסיכומים בע"פ בביהמ"ש בבקשה לדחייה על הסף של התובענה לתקן את הסעדים המבוקשים בתובענה לגבי בטלות הסכם הפשרה. התובענה נפתחה ביום 25/02/2001 ותשובת המשיב לתובענה הוגשה בחודש 04/01 ונטען בה בפירוט שיש לדחות את התובענה על הסף, כשעד למועד הדיון ועד לסיכומי הצדדים בביהמ"ש בבקשה לדחייה על הסף לא נתבקש התיקון הנ"ל, לא הוגשה כל בקשה ולא הובא כל תצהיר מטעם המבקש התומך בבקשה זו, כשבתובענה עצמה מוזכר הסכם הפשרה הנ"ל בלא כל טענה לגבי תוקפו (ראה סעיפים 70,69,36,34 לתובענה). מעבר לצורך, יש לציין שלא בנקל יבוטל פס"ד שנתן תוקף להסכם פשרה עקב תכונות הסופיות והיציבות של הדין והציפייה הלגיטימית של הצדדים לסמוך על הסכם פשרה בתוקף, כשלבימ"ש יש שיקול דעת בכל מקרה בעניין זה. גם במקרה של טעות והסכם פשרה על סמך הנחה בדבר מצב משפטי קיים, לא ניתן לביטול רק מחמת שפרשנות מאוחרת הפריכה את ההנחה. ה. אני דוחה את טענת המבקש לטעון לכך שאין תחולה למעשה בי"ד לגבי הסעד המבוקש בסעיף א' לבקשה להצהיר שהמבקש מופטר מערבותו באותה מידה בו מופטרים החייבים העיקריים. מעבר לכך שאין עדיין הפטרה של החייבים העיקריים בהליכים שבפני המשקם ומדובר בבקשה תיאורטית, הרי במידה ותופס הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פס"ד ועומד בעינו הוא מחייב את המבקש. זאת בלא לגרוע מהאפשרויות העומדות בפניו, אם עומדות (ואינני מכריע בכך) לחזור אל החייבים העיקריים ו/או הערבים האחרים. בנוסף, הסעד הנ"ל כרוך ומשולב בטענה של תחולת החוק על המבקש ובנפול הטענה הנ"ל עקב מעשה בי"ד היא כורכת גם טענה זו (שכאמור אין לה מקום גם כטענה עצמאית). ו. יש לציין גם שמדובר בשיהוי ניכר בהגשת הבקשה והמבקש חיכה למעלה מ4- שנים מהחלטת ביהמ"ש המחוזי בבר"ע וזאת לאחר שקיים כנגדו פס"ד סופי וחלוט במשך שנים. המבקש, שידע על כל טענותיו (שנטענו כבר במסגרת הבר"ע) בחר להשלים עם האמור בבר"ע לא לערער על החלטה זו וחיכה שנים עם הגשת תובענה זו והתנהגותו פועלת גם כן לחובתו. עיקרון מעשה בי"ד אינו עיקרון מוחלט ומדובר בכלל של שכל ישר שבתיהמ"ש קבעו לעצמם כעניין של מדיניות שיפוטית, כשקיימת נכונות, במקרים בהם הצדק או האינטרס הציבורי מחייבים זאת, לקבוע סייגים לתחולת העיקרון הכללי [ע"א 5610/93 זלסקי ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה, ראשל"צ, פ"ד נא(1) 68, סעיף 19 לפסה"ד]. במקרה דנן מדיניות שיפוטית ראויה ושיקולים כאמור לא מביאים אף הם לקבלת הטענה ומדיניות שיפוטית ראייה תומכת בסופיות הדיון גם בנסיבות תיק זה. בשולי פסה"ד ייאמר גם שבתום סיכומי הצדדים בע"פ ניתנה אפשרות למבקש להמציא אסמכתאות משפטיות, פרוטוקולים והחלטות בלבד והמבקש עטף אותם בכסות של טענות וסיכומים ובדרך לא ראויה המנוגדת להחלטת ביהמ"ש. 3. התוצאה הינה שאני דוחה את התובענה על הסף. אני מחייב את המבקש בתובענה (גליק משה) לשלם למשיב בתובענה (בנק הפועלים בע"מ) הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000.- ש"ח בתוספת מע"מ כדין. מעשה בית דין