קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דלקת לאחר שחרור מהצבא: בפנינו ערעור על החלטת ועדת הערר לפי סעיף 34 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט1959- (להלן - הוועדה או חוק הנכים), אשר ניתנה ביום 27.12.2000. הוועדה קיבלה את ערעורו של המשיב וקבעה כי יש לזקוף 50% מנכותו על חשבון השירות, כנכות החמרה. השאלה היחידה העומדת להכרעה בערעור זה היא אם שגתה הוועדה בקובעה כי הוכח קשר סיבתי בין תנאי השירות הצבאי לבין החמרת נכות המשיב ברמה הנדרשת. העובדות בתמצית: 3. המשיב שירת בצבא קבע משנת 1964 ועד שנת 1987. במהלך שנת 1975 התגלה כי לקה בדיברטיקולוזיס במעי הגס (להלן - המחלה); בשנת 1990 אובחנה אצלו דלקת על רקע המחלה, ועקב כך נותח ובוצעה בו כריתת קטע של המעי הגס והתוספתן. תביעתו לקצין התגמולים נדחתה ביום 10.7.1994 מן הטעם שלא נמצא קשר סיבתי בין המחלה לבין תנאי השירות הצבאי כמשמעותו בסעיף 1 לחוק הנכים. המשיב ערער על החלטה זו לוועדה, וביום 18.9.1996 היא דחתה את ערעורו. נימוקיה, בתמצית, היו כי המשיב לא הניח בפניה את התשתית העובדתית והמשפטית הנדרשת להוכחת תביעתו שבינתיים התרכזה בטיעון של נכות החמרה בלבד. על כך ערער המשיב לבית-משפט זה בע"א 1374/96 (הרכב בראשות כבוד השופט חשין). ביום 21.7.1997 ניתן פסק-דין, ובו קיבל בית-המשפט את הערעור, ביטל את החלטת הוועדה והחזיר אליה את התיק על-מנת שתדון ותכריע בערעור מחדש, תוך התחשבות בהמלצות האלה: הוועדה תכריע איזו מבין חוות-דעת המומחים עדיפה בעיניה. לקבוע אם חוות-הדעת המועדפת משקפת "אסכולה רפואית רצינית" ואת מידת ההסתברות לקיומו של קשר סיבתי בין השירות למחלה. אם אין אסכולה רפואית רצינית הקובעת קשר סיבתי בין השירות לבין המחלה, או שדרגת ההסתברות של הקשר הסיבתי לפיה נמוכה מ"מתקבל מאוד על הדעת", עדיין יוכל התובע להוכיח, בנסיבות חריגות, כי במקרה הספציפי שלו מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש. הוועדה תקבע מימצא או מסקנה לגבי מידת ההסתברות לקיומו של קשר סיבתי בין השירות לבין החמרת המחלה על סמך מכלול הראיות בתיק, לרבות ראיות חדשות שהצדדים יהיו רשאים להביא בפניה. משחודש הדיון בוועדה, נשמעו עדויותיהם של שלושה מומחים רפואיים וכן עדות נוספת של עד עובדתי אשר עסק 23 שנים בנושא התזונה בצה"ל ושירת שנים רבות עם המשיב. בשלב זה של הדיון צומצמה תביעת המשיב להכרה בנכות - החמרה בלבד. פסק-דינה המנומק של הוועדה ניתן ביום 27.12.2000. הוועדה העדיפה את דעת שני המומחים, פרופ' דורסט וד"ר אליקים, שחייבה קיומו של קשר סיבתי בין השירות לבין נכותו של המערער, בבחינת נכות החמרה. בנוסף, פסקה הוועדה כי מכלול הנסיבות בתיק הביאה למסקנה ש"מאוד מתקבל על הדעת" שתנאי השירות הצבאי תרמו להחמרת מחלתו של המערער. דהיינו, הקשר הסיבתי הוכח ברמה הנדרשת. התוצאה הייתה כי הערעור התקבל, ונקבע שיש לזקוף 50% מכלל נכותו של המשיב על חשבון השירות כנכות החמרה. בנוסף, חויבה המערערת בהוצאות בסך 5,000 ש"ח. כנגד החלטה זו מכוון הערעור. 4. המערערת טוענת כי הוועדה שגתה במסקנותיה וסבורה כי עולות מהן טעויות שבחוק. ראשית, משיגה המערערת על הפרשנות שנתנה הוועדה לדעתם של שלושת המומחים: ד"ר אליקים, פרופ' דורסט וד"ר גילון. לטענתה, דעתם לא חייבה קיומו של קשר סיבתי ברמה הנדרשת של "מאוד מתקבל על הדעת". שנית, המדינה מערערת על כך שהוועדה לא נתנה דעתה כלל על השאלה אם אכן חוות-הדעת שהעדיפה משקפות את עמדותיהן של "אסכולות רפואיות רציניות". ולבסוף, לא הוכח כי התקיימו נסיבות חריגות או כי במקרה הקונקרטי התקיים הקשר הסיבתי אף שאין אסכולה רפואית רצינית הקובעת קשר כאמור. המשיב מנגד מצטרף לנימוקי החלטת הוועדה ומבקש להשאירה על כנה. דיון: 5. חוק הנכים בסעיף 34(א) מאפשר ערעור לבית-המשפט על החלטת הוועדה בנקודה משפטית בלבד. ללמדנו, כי אין בסמכותו של בית-המשפט הדן בערעור להיזקק לטיעון המתמקד במישור העובדתי של קביעת הקשר הסיבתי. מהגבלת סמכות זו נובעת המסקנה כי קביעת הוועדה בפן העובדתי-רפואי של שאלת קיומו או אי-קיומו של קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין גרימת המחלה או החמרתה היא סופית ואין עוד לערער עליה (ראה: רע"א 5499/92 קצין התגמולים נ' בן עד [1], בעמ' 476; ע' יעבץ חוק הנכים - חקיקה, פסיקה והבטים משפטיים [10], בעמ' 246). אולם מסקנות הוועדה הנוגעות לקשר הסיבתי הסופי בהתבסס על הקשר הרפואי-העובדתי, כפי שהוא נלמד מסך חומר הראיות, הן סוגיות משפטיות או סמי-משפטיות במהותן, ומכאן, שאינן חסינות בפני ביקורת שיפוטית (ראה: ע"א 137/64 וינשטיין נ' קצין התגמולים [2], בעמ' 515; ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט (להלן - פרשת רוט [3]), בעמ' 211; ר"ע 187/83 רדושיצקי נ' קצין התגמולים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (להלן - פרשת רדושיצקי [4]), בעמ' 365-364; רע"א 2027/94 קליג' נ' קצין התגמולים במשרד הביטחון (להלן - פרשת קליג' [5]), בעמ' 536). המבחן שיש ליישמו הוא אם הפגיעה הקונקרטית הייתה מתרחשת באותה שעה ובאותה צורה אילו החייל עצמו לא היה חייל, אלא אזרח שנמצא מחוץ לתנאי השירות הצבאי ונסיבותיו (פרשת רדושיצקי [4], בעמ' 364; ע"א 137/64 הנ"ל [2], בעמ' 515). במקרה דנן הונחו בפני הוועדה שלוש חוות-דעת של מומחים רפואיים אשר העידו ואף נחקרו לגביהן. הוועדה הייתה רשאית להעדיף את חוות-דעתם של המומחים שחייבו קיומו של קשר סיבתי-עובדתי בין השירות לבין החמרת מחלתו של המשיב. זוהי שאלה עובדתית-רפואית, ובכגון דא אין לערכאת הערעור כל יתרון על פני הוועדה. לא בכדי נמנה עם חברי הוועדה רופא המצוי בענייני רפואה. נקודת המוצא לדיון הינה אפוא שהעדפת הוועדה את חוות-דעתם הרפואית של פרופ' דורסט ופרופ' אלייקים על פני דעתו של ד"ר גילון - תקפה. 6. ואולם, בקביעה זו אין די. כדי להרים את נטל ההוכחה כנדרש חוות-הדעת צריכות לשקף "אסכולה רפואית רצינית" לעניין אבחנת קשר סיבתי בין השירות לבין החמרת המחלה ברמה של "מתקבל מאוד על הדעת" (ראה: פרשת קליג' [5]; פרשת רוט [3]; ופרשת רדושיצקי [4]). מכאן, שעדיין נותרו להכרעה שתי שאלות: האחת, אם חוות-הדעת שהועדפו משקפות אסכולה רפואית תקפה. והשנייה, אם לא הוכחה אסכולה רפואית המבססת קשר רפואי, או כי האסכולה המקובלת גורסת קיום קשר סיבתי בדרגת הסתברות נמוכה שאינה מגיעה לדרגה של מתקבל מאוד על הדעת, האם מידת ההסתברות לקיומו של קשר סיבתי בין השירות להחמרת המחלה הגיעה לרמה הנדרשת של "מתקבל מאוד על הדעת". יובהר, כי מדובר בהכרעה בנקודות שהן משפטיות במהותן, ומכאן הסמכות לדון בהן בערעור. אסכולה רפואית רצינית 7. בפסק-דין קליג' [5] עמד כבוד השופט זמיר על מהות דרישה זו (בעמ' 537): "...אין די בכך שיש מספר רופאים או חוקרים הדוגלים בדעה מסוימת כדי לומר שדעתם מהווה אסכולה, ואף אין די בכך שדעתם באה לידי ביטוי בספרות הרפואית. כדי שדעה תגיע למעמד של אסכולה, צריך שהיא תהיה מקובלת כדעה מבוססת במרכזים רפואיים חשובים, או על דעת מומחים מוכרים בעולם, ואף תוצג כדעה מבוססת בספרי לימוד חדשים בעלי מעמד מקצועי מכובד. בדרך כלל דעה כזאת תהיה מבוססת על מחקרים מדעיים רציניים המצביעים באופן משכנע על תופעה, קשר או הסבר, להבדיל מהשערות, ואפילו הן השערות סבירות שלא הופרכו על-ידי מחקרים". ברוח דומה נפסק כי אין די בכך שרופא או קבוצת רופאים יחזיקו בדעה מסוימת. על-מנת שתיחשב לאסכולה יש לבססה על ספרי הלימוד החשובים (ע"נ 367/83 בן שמואל נ' קצין התגמולים [6]). זאת ועוד, הגישה בפסיקה היא כי קיומה של אסכולה רפואית נקבע על סמך ראיות שהובאו בכל מקרה ומקרה, ולא על סמך קביעות של ערכאות אחרות. כבכל עניין שבעובדה הטעון הוכחה - כך גם בסוגיית קיומה של אסכולה רפואית - על הוועדה להכריע לפי ראיות קונקרטיות שיובאו בפניה לאור נסיבותיו של כל מקרה ומקרה (יעבץ בספרו הנ"ל [10], בעמ' 136-135, והאסמכתאות המפורטות שם). במקרה שלפנינו נמנעה הוועדה מלשמוע ראיות ולהכריע אם הדעות שהעדיפה משקפות "אסכולה רפואית רצינית". הוועדה לא עשתה כן אף שקיבלה הנחיה מפורשת מבית-משפט זה בע"א 1374/96 (עמ' 4 לפסק-הדין). לכאורה, בשלב זה אין אלא להחזיר את הדיון לוועדה על-מנת שתדון ותחליט בנקודה חסרה זו, ואולם, כפי שעוד יפורט להלן, נראה לנו שניתן להימנע מכך מאחר שאנו סבורים כי במקרה דנן הוכח הקשר הסיבתי ברמת הוודאות הנדרשת כמקובל במשפט אזרחי, דהיינו מעל 50% במאזן ההסתברויות. האם הוכח הקשר הסיבתי במידת הוודאות הנדרשת 8. גם אם הוועדה מעדיפה, מבחינה עובדתית, חוות-דעת רפואית של רופא מסוים על פני אחרת, וגם אם מקובל עליה כי חוות-דעת זו משקפת "אסכולה רפואית רצינית", עדיין על הוועדה להכריע באשר למידת ההסתברות לקיומו של קשר סיבתי בין השירות לבין המחלה. אמת-המידה לבחינת מידת ההסתברות של הקשר הסיבתי עוגנה בפרשת רוט [3], בעמ' 215: "לעניין מידת ההוכחה נראית לי דעתו של השופט בך בר"ע 187/83 [פרשת רדושיצקי הנ"ל], לפיה אין די בהצבעה על אפשרות תיאורטית גרידא לקיומו של קשר סיבתי. כדבריו שם, בעמ' 366: '...מסכים אני לדעה, כי אין להחמיר עם התובע, במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו. אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של 'קרוב לוודאי', ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאוד על הדעת, שאומנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה. אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה'". נציין, כי אמת-מידה זו הושרשה היטב בפסיקתו של בית-המשפט העליון (ראה למשל רע"א 8077/96 קריספיל נ' קצין התגמולים [7], בעמ' 822), והיא אף יושמה לעניין עצם הוכחת קיומה של אסכולה רפואית תקפה (ראה פרשת קליג' [5], בעמ' 539). אמור מעתה: חייל או שוטר התובעים הכרה בנכות מקצין התגמולים לפי החוק, די בכך שיוכיחו את כל רכיבי הקשר הסיבתי הקונקרטי ברמה של "מתקבל מאוד על הדעת". 9. במקרים שבהם אין אסכולה רפואית הקובעת קשר סיבתי כאמור, או שדרגת ההסתברות של הקשר הסיבתי לפיה נמוכה מ"מתקבל מאוד על הדעת", עדיין יכול התובע להוכיח כי במקרה הספציפי שלו אכן קיים הקשר הסיבתי הנדרש. במקרה כזה רמת ההוכחה המקובלת לעניין הוכחת הקשר הסיבתי היא מעבר להסתברות של 50%, כמקובל במשפט האזרחי (רע"א 8077/96 הנ"ל [7], בעמ' 822; ע"א (י-ם) 169/93 קצין תגמולים נ' יששכר מיכאל [9]; ע"א 192/85 קצין התגמולים נ' הכט [8], בעמ' 654). מן הכלל אל הפרט 10. במקרה שלפנינו טוען פרופ' דורסט בחוות-דעתו מיום 20.3.1993, כי: "המחלה הזו... יכולה להחמיר באם הדיאטה שהחולה אוכל אינה מתאימה. בעיקר יש לאכול כמות רבה של פירות וירקות ולהוסיף סובין. כלכלה רגילה (במסגרת צבאית) המכילה פחמימות וחלבונים (בשר וכו') יכולה להחמיר את המחלה" (ההדגשות שלנו). בדעה דומה אך החלטית יותר מחזיק פרופ' אלייקים הטוען בחוות-דעתו, כי: "התזונה הצבאית הדלה בתאית ועשירה בפחמימות וחלבונים יכולה בהחלט לתרום להחמרת תלונותיו (של המשיב)". עינינו הרואות, כי אמירותיהם של המומחים בכל הנוגע להחמרת המחלה עקב תנאי השירות הן ברורות ואינן משתמעות לשתי פנים. דרישות אלה בוודאי ממלאות אחר הדרישה של "מאוד מתקבל על הדעת". 11. כאמור, קביעת בית-הדין המינהלי לגבי הקשר הסיבתי העובדתי-רפואי אינה נתונה לערעור. קביעה זו מבוססת על עדותו של העד מאיר בליטי, המשיב ופרופ' דורסט, ששירת בחטיבת הצנחנים, באשר למזון שאכל המשיב בתקופת שירותו בצבא. מדובר במזון החסר פירות, ירקות, סיבים וסובין. על סמך נתונים עובדתיים אלה, ותנאי השירות האחרים, בחרה הוועדה להעדיף את דעתו של פרופ' דורסט, שמחלת המשיב הוחמרה בתקופת שירותו הצבאי עקב המזון שאכל שהיה עשיר בפחמימות וחלבונים (כגון בשר) וכי תזונה מסוג זה עלולה להחמיר את המחלה. 12. בכך לא סגי. עדיין יש לבחון אם מהבחינה המשפטית הוכח הקשר הסיבתי. כאמור, השאלה שיש לשאול היא אם המחלה הייתה מתרחשת "באותה שעה ובאותה צורה - אילו החייל אותה שעה לא היה חייל אלא אזרח ומצוי מחוץ לתנאי ונסיבות השירות הצבאי". נראה שהתשובה לכך היא שלילית. בע"א 137/64 הנ"ל [2], בעמ' 516-515, מביא השופט זילברג דוגמה של חייל שלקה בכיב קיבה (אולקוס) כתוצאה מאכילת אוכל מטוגן וחריף שהגישו לו בצבא. קצין התגמולים לא יוכל לומר לו שמכיוון שהייתה לו נטייה קונסטיטוציונלית סמויה למחלה, הרי גם המזון שהיה אוכל כאזרח היה מביא עליו אותה מחלה. טענה זו אינה פתוחה לפני קצין התגמולים. די בכך שהפגיעה לא הייתה מתרחשת לו לא היה הנפגע אוכל במחנה הצבאי. עוד יש לזכור, שהמשיב היה כפוף למשטר של משמעת שלא איפשר לו להיחלץ ממנו והוא לא יכול מרצונו החופשי לעבוד ולחיות בתנאים אחרים. 13. לאור האמור הערעור נדחה, שלא מטעמיו של בית-הדין המינהלי. הטעם לדחיית הערעור הוא כאמור שהוכח במידה מתקבלת על הדעת במאזן ההסתברויות שמחלתו של המשיב הוחמרה בתקופת שירותו בצה''ל. המערערת תישא בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עורך-דין בסך 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ.צבאדלקתצה"ל