דמי פינוי ראויים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דמי פינוי ראויים: ביום 29.12.94 נחתם הסכם פשרה בין הצדדים, לפיו הסכימו הצדדים למינויו של שמאי מוסכם, מר בצלאל קציר, אשר יקבע את דמי הפינוי הראויים עבור הדירה נשוא הסכסוך ביניהם, שבשדרות חן מס' 14 בת"א . בהסכם נקבע כי - "קביעת השמאי תהיה סופית ומוסכמת ותחייב את הצדדים". עוד נקבע כי השמאי יסיים עבודתו בתוך 120 יום וכי שכר טרחתו יתחלק שווה בשווה בין הצדדים. הצדדים אף הסכימו כי הנתבעת, גב' יעל ליפה, תפנה את הדירה תוך 12 חודשים מיום קבלת חוות הדעת כנגד קבלת דמי הפינוי, וכי עד למועד הפינוי, תשלם הנתבעת (המשיבה) את דמי השכירות המוגנים בלבד. הצדדים ביקשו מביהמ"ש ליתן תוקף של פס"ד להסכם זה, וכך אכן נעשה. מסתבר, כי חוות דעת השמאי המוסכם ניתנה רק ביום 7.7.96, וזאת משום שהתנהלו הליכים שונים בין הצדדים, בפני כב' השופטת גרסטל, אשר אישרה בזמנו את הסכם הפשרה ונתנה לו תוקף של פס"ד. ההליכים אשר התקיימו כאמור בפני אותו בית משפט שנתן את פסק הדין, לאחר מתן פסק הדין, נגעו לשאלת מעורבותו של השמאי בהערכת נכס עבור המבקשים (התובעים), כאשר בסופו של דבר החליט ביהמ"ש שלא לבטל מינויו של השמאי, במיוחד נוכח הסכמת שני הצדדים, ועל אף מעורבותו הקודמת בהערכת נכס עבור התובעים (יוער כאן כי בכתב התביעה מופיעים שני תובעים, דניאל ויהודה אושרוביץ, ואילו בקשת רשות הערעור הוגשה רק על ידי דניאל אושרוביץ). לאחר שניתנה חוות דעת השמאי, פנו התובעים (שאחר מהם הוא המבקש) לביהמ"ש, בבקשה לביטול פסק הדין המוסכם, כשטענתם היא כי השמאי נתן את חוות דעתו לאחר עבור 120 הימים שהוסכם עליהם באותה פשרה . ביהמ"ש קמא (הפעם כב' השופטת דה ליאו לוי) דחה את בקשת המבקשים, תוך שהוא קובע כי בהתנהגותם הביעו הסכמה מפורשת להארכת המועד, ואף חייבם בהוצאות משפט גבוהות במיוחד בשל התנהגותם, שאין בה "אלא ניסיון לדחות את הקץ" (ראה החלטת השופטת ב- ע' 10) . על החלטה זאת ערערו המבקשים בפני ביהמ"ש המחוזי, אשר דחה ערעורם בקבעו : "אנו תמימי דעים עם הערכאה הראשונה, אשר קבע כי המערערים הסכימו בהתנהגותם להארכת המועד להגשת חוות הדעת, ונימוקיה מקובלים עלינו. גם אנו סבורים כי המתנה לחוות דעת השמאי, והפניה של מערערים לביטול פסק הדין, כאשר תוצאותיה של חוות הדעת לא ענו על ציפיותיהם - יש בה יסוד של העדר תום לב ". גם כאן חויבו המבקשים בהוצאות גבוהות . ביום 19.4.98 לאחר עיון מחדש בהחלטתו, אישר ביהמ"ש (כב' השופטת ינון) פסיקתא, אשר מופיע בה לא רק נוסח הסכם הפשרה שאושר, אלא סכום דמי הפינוי שקבע השמאי בסך 98,000$, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק . המבקשים לא הירפו, ופנו שוב לביהמ"ש (הפעם לביהמ"ש המחוזי) בבקשה לביטול הפסיקתא . ביהמ"ש המחוזי החזיר את הדיון לביהמ"ש קמא, לדיון לגופו של עניין . בהחלטתו קובע ביהמ"ש המחוזי, כי התנהגות המבקשים יש בה "יותר משמץ של חוסר תום לב", וכי "ניסו כל דרך אפשרית למנוע מימושו של הסכם הפשרה ". גם הפעם לא אמרו המבקשים נואש, ופנו בבקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון, שם נדחתה בקשתם ביום 31.1.99 ואף הוטלו עליהם הוצאות נוספות . כיוון שביהמ"ש העליון קבע כי אין בהחלטתו כדי למנוע מן המבקש להעלות טענותיו בפני ביהמ"ש השלום ביחס לסמכותו ליתן פסיקתא, פנה המבקש שוב לביהמ"ש קמא, אשר החליט, בסופו של דבר, בהחלטה מפורטת ומנומקת, כי אין כל עילה לביטול הפסיקתא, וכי פסק הדין ניתן לאכיפה . ביהמ"ש קמא חזר והתייחס להעדר תום לב מצד המבקשים, ושוב חייבם בהוצאות גבוהות . על החלטה זאת (כב' השופטת ח. ינון) הניח המבקש בקשת רשות ערעור בפני. החלטתי לדון בבקשה כבערעור גופו, בעיקר משום שמעוררת היא שאלה משפטית חשובה ועקרונית, הנוגעת למהותו של הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, ואשר הצדדים לא קבעו בו סכום כסף, אלא מינו מומחה, אשר יקבע את סכום הכסף אשר על צד א' לשלם לצד ב'. לכאורה יש טעם בטענות המבקש, ואף עולות הן בקנה אחד עם ההלכה שנפסקה בע"א 420/54 אריאל נ. ליבוביץ פ"ד ט' ע' 1337. באותו עניין, בסיטואציה דומה, אומר ביהמ"ש בע' 1340, כי פסה"ד שניתן ע"י ביהמ"ש, ואשר בו לא קבע סכום כסף, אלא השאיר את הסכום לקביעתו של מעריך, הינו פסק דין סופי, שאין אחריו דבר, וכי אין ביהמ"ש יכול להוסיף עליו גם את הסכום שהוערך על ידי המעריך, על אף שהצדדים הסכימו כי יהיו כפופים להערכת המעריך. על כן קובע ביהמ"ש בע' 1342 : "אין עתה דרך אחרת, אלא שהמשיבה תגיש תביעתה לביצוע הפשרה בדרך הרגילה, ולא כסרח עודף לדיון שכבר נגמר". על דברים אלה חוזר ד"ר זוסמן בסיפרו סדר הדין האזרחי מהד' שביעית בע' 550 : "פשרה שהוסכם בה שהתובע ישלם סכום אשר נקבע על ידי פלוני, ופלוני קבע את הסכום אבל הנתבע אינו משלם, מה תרופת התובע? הדבר תלוי בדרך בה אושרה הפשרה. אם קבעו בה כי אחרי קביעת הסכום, ישובו הצדדים לביהמ"ש כדי שיתן פסק דין על הסכום שנקבע, הרי שערי ביהמ"ש טרם ננעלו, והתובע יכול לקבל פסק דין המחייב את הנתבע לשלם את החוב על ידי פניה לביהמ"ש באותו עניין גופו. אך אם הפשרה שנעשתה מסיימת את הדיון לחלוטין, והנתבע עומד במריו, אין ברירה בידי התובע זולת הגשת תביעה חדשה על פי עילת הסכם הפשרה שנעשה … הפשרה הערטילאית איננה ניתנת לביצוע בתור פסק דין כיוון שלא נקבע בה סכום מסוים, ובאין הסכם לכך, אף לא ניתן לביהמ"ש הכוח להוסיף לפשרה, ולפעול לשם ביצועה". על הלכה זאת חזר אף ביהמ"ש בע"א 1193/93 עיזבון המנוח שנקר נ. הברמן (פורסם בדינים ועוד, דינים עליון כרך מ"ג ע' 537 ). לכאורה, היה מקום לקבל ערעור זה, ולקבוע כי אין מוצא, על אף תחושת אי הנוחות נוכח הטרדת המשיבה, אלא לפעול על דרך תביעה על פי הסכם הפשרה, ולא כפי שפעלה הנתבעת אשר ביקשה מביהמ"ש פסיקתא הכוללת את הסכום שנפסק על ידי השמאי המוסכם . ואולם עיון מדוקדק בפסק הדין בענין אריאל נ. ליבוביץ מלמדינו, שאין הדברים פשוטים כלל ועיקר. ביסודו של פסק הדין עומד הפירוש שנתן ביהמ"ש לכוונת הצדדים. האם התכוונו בהסכם הפשרה כי פסק הדין יהיה סופי ואין להוסיף עליו, או שמא עלה בדעתם להוסיף ולפנות לביהמ"ש לאישור הסכום, או בכל עניין אחר הנוגע לביצוע הסכם הפשרה. אומר ביהמ"ש (שם בע' 1341) : "אולם העניין שבפנינו איננו מסוג זה (ביהמ"ש מתייחס שם לעניין אחר שנידון בביהמ"ש המחוזי בת"א שם ציווה ביהמ"ש, לאחר שנתן פסק דינו בענין פירוק שותפות, על עריכת דו"ח חדש) אלא ברור מתוכן הפשרה שאושרה, כי בעת עשיית הפשרה לא התכוונו הצדדים לכך שביהמ"ש יפקח על ביצוע הפשרה, ושהם עוד יחזרו לביהמ"ש באותו עניין לשם קבלת צווים נוספים". ובהמשך אותו עמוד : "נכון הדבר שהפשרה כמות שהיא איננה ניתנת לביצוע ולהוצאה לפועל, אבל הצדדים היו בני חורין להסכים שהדיון המשפטי ביניהם יסתיים בעשיית הפשרה הזאת. נראה לנו שזאת היתה כוונתם. אחר כך קרה מה שעלול לקרות אחרי עשיית כל הסכם, כלומר שבניגוד למקווה התעורר סכסוך בין הצדדים וההסכם לא בוצע בהתאם לתכנית. אבל העובדה שכך קרה עדיין אינה נותנת לביהמ"ש סמכות להוסיף ולפעול בענין שכבר תם ונשלם בפניו". השאלה הינה אפוא כוונת הצדדים בעת עשיית הסכם הפשרה, זהו הפירוש הנכון של הילכת אריאל נ. ליבוביץ. אם התכוונו לכך שביהמ"ש לא יסיים מלאכתו, והיקנו לו סמכות בהסכמתם להמשיך ולפעול, כי אז ההלכה היא שיכול ביהמ"ש להמשיך ולפעול גם בענין הסכומים שנקבעו על ידי המומחה שמונה. ואולם, אם כוונת הצדדים היתה כי פסק הדין הינו סופי, ואין להוסיף אחריו דבר, לא ניתן אכן להמשיך ולהתדיין בתיק שהוא תיק סגור וסופי . כיצד יקבע ביהמ"ש מהי כוונת הצדדים? לעניין זה, קובע ס' 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג 1973 כדלקמן: "(א). חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו, מתוך הנסיבות ". בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ. אפרופים שיכון ויזום פ"ד מ"ט (2) 265, בע' 310, אומר ביהמ"ש : "המסר הנורמטיבי העולה מתוך סעיף 25(א) לחוק החוזים הוא כפול. ראשית, אמת המידה המרכזית לפירוש החוזה היא אומד דעתם של הצדדים לחוזה. אלה הם המטרות, התכליות, היעדים והאינטרסים הסובייקטיביים אשר מצאו ביטוי חיצוני, אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים באמצעות החוזה. אומד דעת זה יכול שישתמע מתוך החוזה, ויכול שישתמע מן הנסיבות . שנית, אם לאחר בחינת לשון החוזה והנסיבות החיצוניות עדיין קיימת התנגשות בין אומד דעת הצדדים כפי שהיא משתמעת מן החוזה, לבין אומד דעת הצדדים כפי שהיא משתמעת מן הנסיבות, יד אומד הדעת של הצדדים המשתמע מן הנסיבות על העליונה." ביהמ"ש קמא, אשר ניתח את הבעיה המשפטית העומדת בפניו בדרך מקיפה ויסודית, התייחס לשאלת כוונת הצדדים, בצטטו את הילכת אפרופים הנ"ל, וקבע את הדברים הבאים : "אין ספק בעיני כי בעת גיבוש הסכם הפשרה הפרטני לעיל, בו הושקעו מאמץ ומחשבה רבים, של ביהמ"ש והצדדים, נתכוונו הצדדים לדבר אחד ויחיד, שאין זולתו, כי אושרוביץ ישלמו דמי פינוי טבין ותקילין, על פי קביעת השמאי המוסכם שתהא סופית ומוחלטת ותחייב את הצדדים". אלא שביהמ"ש קמא לא התייחס להתנהגות הצדדים לאחר מתן פסק הדין, שהיא בעיני הראיה הטובה ביותר לכוונת הצדדים . כפי שהובהר בתחילת הדברים, ההליך לא הסתיים לאחר הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, כפי שאירע בפסה"ד בענין אריאל נ. ליבוביץ. כאמור, ניהלו הצדדים כמה וכמה הליכים בביהמ"ש קמא לאחר שזה נתן את אותו פס"ד. תחילה הליך בענין מינוי המומחה, אשר התברר כי העריך את הנכס בעבר עבור התובעים דווקא. הליך זה התקיים ביזמת השמאי עצמו, אשר היה בספק אם יוכל למלא את תפקידו. בסופו של דבר הסכים המבקש שהשמאי ימשיך בעבודתו (ראה פרוטוקול 8.10.96 שורה 11-12) . שני הצדדים הסכימו כאמור להתדיין בפני ביהמ"ש בנושא זה, וזאת לאחר מתן פסק הדין. יתרה מזאת, לאחר מתן חוות דעת השמאי פנו המבקשים לביהמ"ש קמא בבקשה לביטול פסק הדין, בטענה כי השמאי המוסכם נתן את הערכתו לאחר חלוף 120 יום שנקבעו בהסכם. ביהמ"ש (כב' השופטת דה ליאו לוי) דחה את בקשתם כמתואר בפתח הדברים. משהסכימו הצדדים להתדיין בפני ביהמ"ש לאחר מתן פסק הדין, הביעו דעתם כי פסק הדין איננו סופי בעיניהם, וכי ניתן להתדיין בנושאים הקשורים בביצועו גם לאחר הינתנו. הדיון החשוב, ושממנו ניתן ללמוד את כוונת הצדדים, הינו כמובן הדיון שיזם השמאי, בשאלת יכולתו לשמש כמומחה ניטרלי, ואשר הסתיים בהחלטת כב' השופטת גרסטל (אז שופטת בית משפט השלום) כי לנוכח הסכמת שני הצדדים ימשיך השמאי במלאכתו ( החלטה מיום 26.6.95). ביהמ"ש לא סיים איפא את מלאכתו כפי שאירע בפרשת אריאל, אלא המשיך בה לאחר מתן פסק הדין, ובהסכמת הצדדים, ומכאן ראיה נוספת מעבר למה שהסיק ביהמ"ש קמא בדבר כוונתם של הצדדים. כפי שאומר ביהמ"ש בפרשת אפרופים, כאשר קיימת התנגשות בין כוונת הצדדים כפי שהיא מוסקת מלשון החוזה, לבין הכוונה המוסקת מן הנסיבות, יד הכוונה המוסקת מן הנסיבות על העליונה . מסקנתי הינה איפא, כי גם אם מלשון החוזה יכולה הייתה לעלות המסקנה כי הצדדים התכוונו לפסק דין סופי, שאין אחריו התדיינות , כל שהיא, הנסיבות מראות כי לא כך נהגו הלכה למעשה . הדיון שב ונפתח בעניינו של השמאי ויכולתו ליתן חוות דעת, דיון שהתנהל מבלי שאיש מהם טען כי פסק הדין הוא סופי, ועל כן לא ניתן להמשיך בדיון . מכאן המסקנה כי היה ביהמ"ש להמשיך ולדון בשאלת מתן פסיקתה בהתאם לקביעתו של השמאי. תקנה 198 לתקנות סדר הדין קובעת : "על סמך החלטה שניתנה מותר לערוך פסיקתה שתכיל את מספר התיק שמות בעלי הדין ומענם, הסעד או ההכרעה האחרת שניתנו בענין שבנדון וצו בדבר הוצאות המשפט ...". על משמעותה ומהותה של פסיקתה אומר השופט גורן בספרו (מהד' חמישית , ע' 250) : "פסיקתה היא תמצית של החלטה שניתנה, המפרשת את ההכרעה ללא נימוקים. הפסיקתה על פי תקנה 198 משקפת את הקביעות הפוזיטיביות והאופרטיביות של פסק הדין, ואין לקרוא בה דברים שאין בה". אין בה איפא בפסיקתה אלא מה שיש בפסק הדין, ומכאן שאם כולל פסק הדין גם את קביעות השמאי, תכלול הפסיקתה אף היא את אותן קביעות, ולא - לא תכלול אותן . מה שעשה ביהמ"ש היה איפא המשך הדיון, לאחר שהצדדים הסכימו כי השמאי יקבע את דמי הפינוי המוסכמים. משהמשיך את הדיון, לאחר שהשמאי קבע את הסכומים, מוסמך היה לקבוע, בהתאם להסכמת הצדדים, כי הסכום שקבע השמאי נכלל בתוך פסק הדין, ועל כן גם בפסיקתה . אין לי איפא, אל לדחות את הערעור, ולהצטרף לדעתן של כל הערכאות אשר דנו בתיק זה, לעניין תום ליבו של המבקש, או המבקשים בערכאות הקודמות . אכן לא היה ספק מלכתחילה כי הצדדים הסכימו שקביעת השמאי לענין דמי הפינוי תחייב אותם. המבקש עשה כל שביכולתו כדי להכשיל הסכמה זאת, וזאת מן הטעם המפורט גם בטענותיו בפני בית משפט זה, כי קביעת השמאי נראית לו מופרזת ומופרכת. טענות אלה אינן יכולות להישמע, באשר הצדדים הסכימו כי קביעת השמאי תחייב אותם, כאשר אף קיימו הליך מיוחד לענין ההסכמה בענין אישיותו של השמאי לאחר שהוא עצמו עורר שאלת מסוגלותו ליתן חוות דעת. יתרה מזאת, לאחר שהשמאי נתן את חוות דעתו, הגישו המבקשים בקשה לביטול פסק הדין, כאשר הניחו בבקשה זאת, כי אכן פסק הדין כולל גם את קביעתו של השמאי לגבי סכום הפינוי. בבקשה זאת לא טענו דבר לגבי הסכום שקבע השמאי , אלא לגבי המועד שלא עמד בו לדבריהם. רק לאחר שהליך זה נכשל, באה הטענה לענין אי יכולת ביהמ"ש לכלול את הסכום שקבע השמאי בתוך הפסיקתה, כאשר הטענה מלווה בטענות כנגד סבירותה של קביעת השמאי. אין לי אלא לדחות טענות אלה, שאין להן כאמור מקום נוכח הסכמות המבקשים והתנהגותם אשר תומכת בהסכמות אלה . אשר על כן הערעור נדחה. המבקש ישלם הוצאות משפט לרבות שכ"ט עו"ד בסך 8000 ₪ בצירוף מע"מ. פינוי