קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דמי תיווך מכירת מסעדה: 1. תביעה לתשלום שכר תיוך במכירת עסק - מסעדה הקרויה "שיפודי הגפן", ברח' אגריפס 74 בירושלים (להלן גם: "המסעדה").   2. עיקר העובדות, הנקבעות עפ"י הראיות המקובלות ומהימנות עלי: - (א) התובעים, כולם, עוסקים בתיווך; התובעת 1 (להלן גם: "אנגלו-סכסון") עוסקת בתיווך בתחום המקרקעין; התובעת 2 (להלן גם: "יד לעסקים") מתמחה בתיווך בתחום עסקים פעילים; התובע 3 (להלן גם: "וקנין") הוא בעליה של "יד לעסקים"; (ב) הנתבע (להלן גם: "ציון) הוא איש עסקים, בין היתר הוא מייסדה ובעליה של המסעדה. את עסקיו - לרבות המסעדה - הוא נוהג לנהל, כפי שהעיד על עצמו, "באמצעות חברות" שהוא בעל כל או רוב מניותיהן ומנהלן; בעת ההיא היה בעל מניות יחיד ומנהל יחיד של חברת שיפודי הגפן בע"מ אשר ניהלה את המסעדה ומסעדה נוספת בדרך חברון. (ג) ציון ביקש למכור את עסק המסעדה (להבדיל מהמקרקעין - בהם היא מתנהלת, שאינם בבעלותו) ונועץ לשם כך במנהל "אנגלו-סכסון", מר לובל, עמו היה בקשרי ידידות ועסקים. האחרון הבהיר שאנגלו-סכסון איננה עוסקת בתיווך עסקים, על כן הציע להפגישו עם מתווך המתמחה בתחום זה. לובל יזם פגישה בה נוכחו מלבדו גם ציון, וקנין ועד התביעה מר סווירי, אף הוא עובד "יד לעסקים" - ובה הוצגו האחרונים כמתמחים בתחום תיווך עסקים פעילים; (ד) פגישה נוספת התקיימה במשרד "יד לעסקים" במאי 1999 בנוכחות ה"ה ציון, וקנין וסווירי בלבד, ובה נדונו פרטי העיסקה המדוברת. ציון אמד את התמורה אותה ציפה לקבל בעבור המסעדה ב-.900,000 ₪ (-.220,000 $ עפ"י שער הדולר באותה עת); הוצגו בפני ציון שתי דרכים אפשריות לקביעת דמי התיווך: תשלום 10% מהתמורה אשר תתקבל בפועל כתוצאה מפעולת התיווך - או קביעת סכום קבוע בשעור 5% מהתמורה "המקווה" (שתשולם, כמובן, רק עם תתגבש עיסקת מכר כתוצאה מפעולת התיווך). (ה) באותה פגישה נחתם ע"י ציון ווקנין מסמך "בקשת שרותי תיווך בלעדיים" (המצורף לכתב התביעה ולתצהיר עדות וקנין) שעיקרו הסמכת "יד לעסקים" לתווך בעיסקת מכר מסעדה ("ציוד השקעה ומוניטין") במחיר משוער -900,000 ₪; דמי התיווך שנקבעו -.11,000 $ בצירוף מע"מ "ללא תלות בגובה, סוג מהות או אופי העיסקה" (סעיף 2ה); הסכום הנקוב הוא 5% מסכום העיסקה המשוער (קרי: עפ"י האלטרנטיבה השניה מבין המנויות לעיל); (ו) כעבור זמן קצר היפנתה יד לעסקים אל ציון אחד בשם אילן בזק, כקונה המעוניין ברכישת המסעדה (להלן גם: "אילן"); (ז) אילן החל לעבוד במסעדה ולאחר חודשים מספר נרכשה המסעדה ע"י אביו מר דוד בזק; הרכישה בוצעה ע"י הקמת שתי חברות חדשות: האחת בשם צ.ש. שיפודי הגפן 2000 בע"מ זו, ככל הנראה, נועדה להמשיך לנהל את המסעדה בדרך חברון ואחרת בשם ב.ב. שיפודי הגפן 2000 בע"מ שבעל רוב מניותיה דוד בזק ומנהליה אילן ודוד בזק. שתי החברות הוקמו ב-03/01/2000 ונושאות אותו מספר ח.פ. (כיצד הדבר אפשרי לא התחווור לי). אין כל ספק בעיני כי המסעדה נרכשה ע"י או בעבור אילן. אף שהזכויות נרשמו על שם האב, מר דוד בזק - שאיננו כלל תושב ירושלים ובפועל אין בינו לבין עסק המסעדה דבר - מטעמי מחלוקת משפחתית כלשהי בין אילן לבין אשתו או בין האב לאשה; (ח) יד לעסקים לא היתה צד למו"מ - העיסקה נעשתה בלא ליידע את וקנין או סווירי; (ט) לא הובאו בפני ביהמ"ש כל פרטים אודות התמורה אשר שולמה עבור רכישת המסעדה או פרטים אחרים אודות העיסקה. (י) משנודע לתובעים כי נכרתה העיסקה פנו אל ציון בדרישה לקיים התחייבותו; התקיימו שיחות שונות ובשלב מסויים אף הסכימו התובעים, כפשרה, להסתפק בתשלום -.4,000 $ בלבד - אך לא נענו. שורה של פניות בכתב, ע"י התובעים ובאי כחם, לא זכו לתגובה. (יא) להשלמת פרק העובדות יצוין שאילן שילם ליד לעסקים דמי התיווך שנדרשו ממנו בשל אותה עיסקה;   עד כאן העובדות הצריכות להכרעה;   3. ציון כופר בחבותו לשלם דמי התיווך הנתבעים ושורת טענות בפיו. אדון באלו אחת לאחת; (א) בראש ניצבת טענתו כי הולך שולל משהוחתם אישית על הזמנת התיווך אף שפעל באמצעות חברה, עובדה שהיתה ידועה לנתבעים [בענין זה קיים חוסר עקביות בגירסתו: בעוד בתצהיר עדותו (סעיף 13) טוען כי וקנין ידע היטב שמדובר בחברה והוא שהיטעה אותו בהחתמתו האישית - במהלך העדויות ובסיכומיו מוצגת הטענה כאילו היו אלו אנשי אנגלו-סכסון שאף התחמקו ממתן עדות מחמת שהם היו אלו אשר ידעו אודות פעילותו של ציון "באמצעות" החברה].   בין כך ובין אחרת - דין טענה זו להידחות; ציון הינו, כאמור, איש עסקים בר אוריין בהלכות מסחר והתחייבויות. פעילותו העניפה בחילופי חברות והצהרתו כי הוא פועל רק באמצעות חברות מלמדת שיודע ומבין היטב את ההבדל בין התחייבות אישית והתחייבות של החברה; אם חתם אישית ידע היטב שקיבל על עצמו חיוב אישי.   בעת שנחתמה הזמנת התיווך היתה החברה (אז שיפודי הגפן בע"מ) בבעלותו הבלעדית (הוא בעל המניות והמנהל היחידי !). המסעדה היתה עסק שלו והוא שביקש למכרו; הוא אישית בעל "האינטרסים" אותם הוא מנהל לפי חפצו ואותם ביקש להעביר.   לא הוצגו בפני ביהמ"ש חוזה מכר המסעדה או כל פרוטוקולים או החלטות החברה מהם ניתן ללמוד כיצד בוצעה עיסקת המכר. כל שהוצג בפני ביהמ"ש היו מסמכים מהם ניתן ללמוד על הקמת שתי חברות חדשות לצורך ההעברה; כיצד בדיוק הועברו הזכויות לא נודע;   ולבסוף - עם הקמת שתי החברות שהאחת מהן המשיכה לנהל את המסעדה בדרך חברון והאחרת את זו שברח' אגריפס רוקנה החברה המקורית למעשה מכל תוכן ומן הסתם אף מנכסים. הנסיון להטיל על החברה ה"מרוקנת" חבות בתשלום דמי התיווך נראה נסיון פסול להתחמק מאותה חבות. (ב) טענה אחרת: ציון הולך שולל בקביעת הסכום, לאמור סוכם עמו כי ישלם דמי תיווך בשיעור 5% מהסכום שיתקבל בתמורה למסעדה והסכום שננקב בהזמנת התיווך אכן ביטא 5% מהסכום המצופה אך אמור היה לרדת ככל שתמורת המכר תרד; אף טענה זו איננה מקובלת עלי. ציינתי כבר כי ציון הוא אדם בקיא ומבין בעסקים וחזקה שיודע היטב על מה הוא חותם. נאמנות עלי עדויות סווירי ווקנין בדבר הברירה שהוצגה בפני ציון בקביעת שיעור דמי התיווך - והאפשרות בה בחר. מעבר לזאת - לא הוצגו בפני ביהמ"ש כל נתונים אודות התמורה ששולמה בסופו של דבר וממילא אין כל דרך לקבוע את שיעור הסכום שנקבע, ביחס לאותה תמורה; (ג) טענה נוספת: אף שאין מחלוקת שיד לעסקים הפגישה בין ציון לאילן ודרכו לאב לא היתה הגורם היעיל להיווצרות עיסקת המכר שכן לא די בהפגשת צדדים לעיסקה על מנת לזכות בדמי תיווך. בודאי לא כאשר חולף זמן רב בין ההפגשה לעיסקה ובינתיים מתערב "גורם זר";   התשובה לטעון זה מצוייה באותו פס"ד אותו הביא ב"כ המלומד של ציון, עוה"ד רוזן, לתמיכה בטעונו - ע"א 2144/91 מוסקוביץ נ' ביר פ"ד מח(3) 116 - אך בהמשך הקטע אשר צוטט על ידיו, שם בעמ' 123 : - "השאלה אימתי פעולת המתווך היא "הגורם היעיל" נגזרת מבחינתה של מערכת העובדות. כרגיל - כאשר המתווך מפגיש בין הצדדים - אין קושי לקבוע כי הוא הגורם היעיל לעיסקה. ברור כי מתקיים משא ומתן - אשר המתווך עשוי ליטול בו חלק - ובסיומו נכרת חוזה. הנה, כי כן, צומחת זכאות המתווך לשכרו ההוגן והראוי".   בענייננו אין ספק כי הפגשת אילן עם ציון היתה זו אשר הביאה בסופו של דבר לעיסקת המכר. הנסיון להציג את מר דוד בזק, אביו של אילן, כגורם זר אשר פנה אל ציון בלא כל קשר לתובעים (סעיף 26 לתצהיר העדות של ציון) חסר יסוד. ברור כי דוד בזק הגיע כתוצאה מהקשר עם בנו אילן וכפי שציינתי לעיל בסופו של דבר נרכשה המסעדה ע"י או בעבור אילן.   ציינתי כבר כי אילן עצמו שילם ליד לעסקים דמי תיווך ואף זה אחד מסימני ההיכר של פעולת התיווך המזכה בדמי תיווך (שם, שם);   הטענה שחלף זמן רב מאז הופגשו ציון ואילן ועד לעיסקת המכר איננה מבוססת; הזמנת התיווך נחתמה במאי 1999. אילן הופגש עם ציון במהלך קיץ 1999 ובינואר 2000 כבר בוצעה ההעברה כמפורט לעיל; תקופת חודשים ספורים איננה משך זמן המפחית מ"יעילות" פעולת התיווך. (ד) עוד נטען ע"י ציון ש"הזמנת התיווך" לוקה בפגמים משאין היא מקיימת את מצוות תקנות המתווכים במקרקעין (פרטי הזמנה בכתב) תשנ"ז-1997 צודק ב"כ המלומד של התובעים עו"ד שרייבר בטענתו שתקנות אלו אינן חלות כלל משאין המדובר בעיסקת מקרקעין (ואיני מקבל טענת ב"כ ציון כאילו "הוסכם" שהוראות חוק המקרקעין ותקנותיו יחולו על העיסקה).   אף הפגמים המנויים אינם פגמים של ממש: משמוגדר המחיר המצופה (שאיננו יכול בשום פנים להתאים אלא למכר בלבד) ואף נקבע כי המחיר נדרש בעבור "ציוד השקעה ומוניטין" לא יכולה להיות טעות במהות העיסקה - הגם ציון איננו טוען שנפלה טעות כזו.   4. העולה מן האמור: אני קובע שפעילות יד לעסקים היתה הגורם היעיל אשר הביא לעיסקת מכר המסעדה ברח' אגריפס 74 ועל כן זכאית יד לעסקים לדמי התיווך אותם התחייב ציון לשלם בסכום הנקוב בהזמנת התיווך, -.11,000 $ בצירוף מע"מ כדין. [אכן הסכם התיווך נכרת עם התובעת 2 - ולא עם אנגלו-סכסון ווקנין עצמו ואולם הובהר לעיל הקשר של שני האחרונים לעיסקת התיווך ומשבחרו התובעים לתבוע בצוותא אין זה מוסיף או גורע לדידו של ציון. אין איפוא מקום לדרישת ציון לחייב את התובעים 1 ו-3 בהוצאות].   5. התוצאה: אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת 2 את מלוא סכום התביעה -.53,166 ₪ [= -.11,000 $ לפי השער במועד הגשת התביעה, בצירוף מע"מ] בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה (10/06/01) וכן אגרת התביעה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום ובנוסף על כך שכ"ט עו"ד בסך -.7,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין. דמי תיווךתיווך