בית המשפט ציין כי אם ביקשה חברת הביטוח לסייג את היקף חבותה במקרה של גניבת רכב שגילו מעל 12 חודשים אך פחות מ-24 חודשים, היה עליה לרשום סייג זה בהבלטה מיוחדת, על-ידי הדפסת האותיות בהדגשה מיוחדת, בגודל שונה או במסגרת, ולהפנות תשומת לב המבוטח לסייג על-ידי כותרת או כל דרך אחרת (ראו ת"א 40530/93 א.ד.ס. כלי מדידה וציוד בע"מ נ' בלכר). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חובת הבלטת סייג בפוליסת ביטוח / ביטוח גניבת רכב - זכאות לרכב חדש: 1. ביום 9.5.1996 רכש אבי התובעת רכב מסוג שברולט קוולייר מס' רישוי 21-249-18 מחברת UMI (להלן - הרכב). הרכב נרשם על שם התובעת. הרכב בוטח על-ידי הנתבעת בביטוח מקיף, לפי פוליסה שמספרה 2/63-84-960593/97 שהייתה בתוקף בתקופה מיום 1.6.1997 ועד ליום 30.4.1998. ביום 22.4.1998 נגנב הרכב בעת שחנה בבת-ים. 2. התובעת הגישה דרישה לנתבעת לפצותה בשל גניבת הרכב. לטענת התובעת, על-פי תנאי הפוליסה, הואיל וגילו של הרכב בעת הגניבה היה פחות מ-24 חודשים, היא זכאית לקבל מן הנתבעת רכב חדש מבית היבואן UMI הקרוב ככל האפשר מבחינת דגם ומפרט לרכב שהיה ברשותה. 3. בין התובעת לנתבעת נתגלעה מחלוקת באשר לתגמולי הביטוח המגיעים לתובעת, כאשר הנתבעת סירבה לפצותה לפי עלות רכב חדש, ולכל היותר הסכימה לשלם לה תגמולי ביטוח לפי מחיר המחירון של הרכב בעת הגניבה, בתוספת 12%. הצדדים לא הגיעו לעמק השווה באשר לגובה הפיצוי, ובהמשך דחתה הנתבעת לחלוטין את דרישת הפיצוי של התובעת בטענה כי התובעת לא הרימה הנטל להוכחת כל התנאים המזכים אותה בתגמולי הביטוח. 4. בכתב-ההגנה המתוקן שהגישה הנתבעת נטען כי לא קויים התנאי המוקדם לחבותה של הנתבעת בדבר קיום מיגון תקין והפעלתו וכי קיים חשד כבד בדבר עצם התרחשות אירוע הגניבה (סעיף 14 לכתב-ההגנה המתוקן). גם גובה הפיצוי נשאר במחלוקת בין הצדדים. הואיל והטענה בדבר אי-קיום תנאי מיגון או הפעלתם נטענה בכתב-ההגנה באופן כללי, נדרשה הנתבעת על-ידי התובעת להשיב על שאלון בדבר הפרת תנאי המיגון, ומתשובתה נלמד כי היא כופרת בקיום מערכת האזעקה מדגם "קליפורד" שנדרשה על-פי הפוליסה. בישיבת קדם-המשפט שהתקיימה ביום 15.9.1999 הודיע בא-כוח הנתבעת, כי הנתבעת חוזרת בה מן הטענה בדבר אי-קיום מערכת האזעקה "קליפורד" ונותרה במחלוקת רק הטענה בדבר אי-הפעלת אמצעי המיגון, וזאת בנוסף לטענה כי התובעת איננה הבעלים של הרכב, וכן שאלת גובה תגמולי הביטוח. למעשה, לבה של המחלוקת באשר לקיום התנאים המוקדמים בפוליסה, נעוץ בטענת הנתבעת, כי מפתחות הרכב נשארו בו, וזאת בהתבסס על כך שהוצג לחוקר מטעם הנתבעת רק סט מפתחות אחד שנראה לו חדש ולא משומש. 5. על נסיבות הגניבה העידה התובעת בתצהירה, כי ביום 21.4.1998 השאילה את הרכב לאחיה, יהודה חנימוב. ביום המחרת, 22.4.1998, נגנב הרכב בעת שחנה מתחת לבית ברחוב אחד העם 11 בבת-ים (סעיפים 5 ו-6 לתצהיר התובעת). האח יהודה מאשר בתצהירו כי ביום 21.4.1998 שאל מאחותו את רכבה, ומוסיף (סעיפים 3 עד 7 לתצהיר): "בסביבות השעה 19:00 החנתי את הרכב מתחת לבית הוריי ברחוב אחד העם 11 בת ים, שם אני ואסתר מתגוררים ביחד עם הורינו, נעלתי את הרכב באמצעות השלט, האזעקה הופעלה ועליתי הביתה. זהו המקום לציין כי נהגתי ברכב לעיתים קרובות ובמשך לפחות ששה חודשים עובר לארוע הגניבה השתמשנו אסתר ואנוכי באותו צרור מפתחות ששימש אותי עובר לארוע הגניבה. ביום 22.4.98 משביקשתי לנהוג ברכב לעבודתי, בסביבות השעה 9:00 בבוקר, גיליתי לתדהמתי שהרכב נגנב. מיד עליתי חזרה לביתי הודעתי לאבי יחזקאל חנימוב על דבר הגניבה, ונסענו יחד לתחנת המשטרה על מנת להגיש תלונה בדבר הגניבה". 6. העדות המרכזית לגבי נסיבות הגניבה היא עדותו של יהודה, אחיה של התובעת. מחקירתו הנגדית עולה, כי במשפחת התובעת היו שלושה כלי רכב: פונטיאק - שהייתה בשימושו של אבי התובעת, ואשר היה רשום על שם אחותו, הקוולייר נושא התביעה - שהיה שבשימוש התובעת ואחיה יהודה, והיה רשום על שם התובעת, ודייהטסו - שהיה בשימוש אמה של התובעת, והיה רשום על שמה. לאבי התובעת עסק של רהיטים באשדוד, והאח יהודה עבד עם אביו בחנות באשדוד. מידי יום נהגו האח והאב לנסוע לאשדוד לעבודתם בשני כלי רכב: האב בפונטיאק והאח בקוולייר, וזאת הואיל והאח היה כדורגלן, והשתתף באימונים ולכן שעות הגעתו לעבודה או היציאה מן העבודה לא היו תואמות לאלו של האב. בבוקר שקדם לגניבה, נטל האח יהודה את הרכב כמנהגו בחצי השנה שקדמה לגניבה, ונסע עמו לעבודתו. הוא חזר לבית הוריו בערב, חנה בחנייה המסודרת הרשומה בטאבו, נעל את הרכב עם שלט האזעקה ועלה לביתו. בבוקר, לא נמצא הרכב ואף לא נמצאו כל סימנים חשודים במקום חניית הרכב. עוד מסתבר מעדות האח, כי כחצי שנה לפני הגניבה, לא נמצאו המפתחות המקוריים של הרכב, ולכן הוא לקח את המפתחות הרזרביים (ספייר) ומאז עשה בהם שימוש. אומר האח יהודה (עמ' 10 לפרוטוקול, שורה 6 ואילך): "חצי שנה לפני הארוע מיהרתי ולא מצאתי את המפתחות אז לקחתי את המפתחות ספייר ומאז לא חיפשתי את המפתח. כשהחוקר ביקש שאני אציג את המפתחות הנוספים, חיפשתי ולא מצאתי. אני טוען כי בחצי השנה האחרונה השתמשתי בצרור המפתחות הנוסף". זה סט המפתחות היחיד שנותר לרכב, ואלו הוצגו בפני החוקר מטעם הנתבעת, והוגשו כמוצג נ/2 לתיק בית-המשפט. 7. אבי התובעת אישר בעדותו את הדברים עליהם העיד האח יהודה, בכל הקשור לשימוש במפתחות הרזרביים. אומר האב (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 4 ואילך): "לאוטו היו כשקניתי אותו 2 צרורות של מפתחות. אני לא יודע איפה הצרור השני. לא מוצאים אותו בבית. אני חיפשתי אותו, כך עשתה גם אשתי. יכול להיות שהוא בבית... אני לא מבין במפתחות בכלל. במפתח הזה הבן שי נסע לפחות בין חצי שנה לשמונה חודשים. הוא נסע עם המפתחות הללו כי הוא לא מצא את המפתח הקודם. עד כמה שזכור לי, לא חיפשנו את המפתחות הקודמים. כשאבדו לו המפתחות הוא לקח את הספייר ונסע איתם". כשתמה בית-המשפט, הכיצד לאחר אובדן צרור מפתחות שיש עליו מפתחות חיוניים לא נערכים להחלפת הצילינדר, הסביר אבי התובעת, כי צרור המפתחות הקודם לא אבד ברחוב אלא בבית, ולכן לא היה צורך להיערכות מיוחדת, והוא עדיין משוכנע כי הסט הקודם מצוי בבית במקום כלשהו. הסבר זה מניח את דעתי, והוא מסביר במידת היגיון החיים היום-יומי, מדוע לא נערך חיפוש יסודי אחר סט המפתחות המקורי עובר לגניבה. 8. עדות התובעת לא שפכה אור חדש על נסיבות האירוע. התובעת אישרה כי בתקופה הסמוכה לגניבה, השתמש אחיה ברכב הואיל והיא נעזרה בחבר שלה שהסיע אותה. התובעת לא הייתה בבית הוריה בערב בו חזר האח עם הרכב, ועל דבר הגניבה נודע לה רק למחרת בערב. עם זאת אישרה התובעת כי היא ואחיה השתמשו בצרור מפתחות אחד, וכי מדובר בצרור הרזרבי, וכי לפני אירוע הגניבה, לא טרחה לחפש את הצרור המקורי. 9. למול עדויות התביעה, מעמידה הנתבעת הודעה שנגבתה מאחי התובעת על-ידי החוקר, ואת עדותו של החוקר, רון זוהר. בסעיף 6 לתצהירו מציין החוקר כי בחקירה מסר לו האח כי צרור המפתחות שהוצג הוא הצרור שבו השתמש מאז רכישת הרכב. דא עקא, אין זכר לדברים אלו בהודעה שנגבתה מן האח ונחתמה על-ידיו. כל שצוין בהודעה הוא "הוצג צרור מפתחות אחד. צרור נוסף". חזקה על החוקר כי היה מציין דברים אלו אילו נאמרו לו במעמד גביית ההודעה. לפיכך, אינני מייחסת כל משקל לאמור בתצהיר החוקר, שנחתם כשנתיים לאחר גביית ההודעה, שכן אינני מאמינה כי החוקר מסוגל לזכור דברים שנאמרו לו על-ידי הנחקר, ואשר לא באו לידי ביטוי בהודעה, תקופה כל כך ארוכה לאחר שנגבתה ההודעה, כאשר החוקר מבצע עשרות חקירות בחודש. 10. מאידך, גירסת עדי התביעה, בדבר שימוש בצרור המפתחות הרזרבי, הואיל והצרור המקורי אבד בבית ולא נמצא, מהימנה עליי. עדות האח עשתה עליי רושם מהימן, כך גם עדותה של התובעת. לא האח ולא התובעת ניסו לייפות את הדברים או להתאים אותם לאמור בכתב-התביעה. האח ענה בכנות מלאה לכל השאלות שנשאל לגבי רכישת הרכב, השימוש שעשה ברכב והשימוש במפתחות הרזרביים. עדות אבי התובעת, אף שהרושם שהותירה היה משכנע פחות מעדות ילדיו, הוסיפה נדבך נוסף לעדות האח יהודה והתובעת, בכל הקשור לשימוש במפתחות הרזרביים, ואובדן הסט המקורי. 11. למעשה, אין בידי הנתבעת כל עדות הסותרת את עדויות התביעה, בכל הקשור להפעלת אמצעי המיגון, או להוכחת הטענה כי מפתחות הרכב נשארו בו. אין לה עדות של מומחה הקובעת כי סט המפתחות אשר הוצג לבית-המשפט כצרור שבו נעשה שימוש עובר לגניבת הרכב, הינו סט חדש ובלתי משומש. ניתן היה לשלוח המפתחות לבדיקה במכון המתמחה בדברים כגון דא, כמו למשל הטכניון, כדי לקבוע בבדיקת מכשירים מדויקת, אם קיימים על המפתחות סימנים של שימוש או שמדובר במפתחות שלא נעשה בהם כל שימוש, כטענת הנתבעת. לבית-המשפט אין המומחיות הנדרשת לקבוע, רק מעיון במפתחות, כי מדובר בסט שלא נעשה בו שימוש. אדרבה, המפתחות אינם נקיים לחלוטין, וגם בעין בלתי-מזוינת ניתן לראות כי קצה המפתח אינו בוהק כמו גוף המפתח, ויכול שיש בכך כדי להעיד על שימוש שנעשה במפתח. את החזקה בדבר הימנעות מהבאת ראיה רלוונטית (ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני [1]), אותה מבקש בא-כוח הנתבעת לזקוף לחובת התובעת, יש דווקא לזקוף לחובת הנתבעת, אשר נמנעה מלהצטייד בחוות-דעת מומחה. לא התובעת הייתה צריכה להביא חוות-דעת כזו, שכן לגירסתה אלו המפתחות בהם נעשה שימוש עובר לגניבה. מי שרצה להפריך עמדה זו, עליו היה הנטל להוכיח כי מדובר במפתחות חדשים באמצעות חוות-דעת של מומחה. 12. משקיבלתי את עדויות התביעה כמהימנות לכך כי סט המפתחות המקורי אבד בבית, ועובר לגניבה נעשה שימוש בסט הרזרבי שהוצג בפני בית-המשפט, אין באי-הצגת שני הצרורות שנמסרו בעת רכישת הרכב, כדי להוכיח כי לא הופעלו אמצעי המיגון כנדרש על-פי הפוליסה, וכי המפתח נשאר ברכב עובר לגניבתו. 13. באשר לטענה כי התובעת איננה הבעלים של הרכב שנגנב, אלא אחיה, טענה שהועלתה לראשונה על-ידי הנתבעת בכתב-ההגנה המתוקן, גם בכך אין כדי להושיע את הנתבעת. התובעת עבדה עובר לרכישת הרכב כדוגמנית, והשתכרה לטענתה 32,000 ש"ח ברוטו לחודש. עדות זו לא הופרכה, ודי בה כדי להצביע על כך שברשות התובעת היו אמצעים לרכישת הרכב, בעזרתו הכספית של אביה. אמנם מצינו כי במשפחת התובעת נעשה שימוש בכלי רכב לאו דווקא על-ידי הבעלים הרשום, כך למשל, אביה של התובעת עושה שימוש ברכב הרשום על שם אחותו, ואחיה של התובעת עשה שימוש תדיר ברכב הרשום על שמה, אך אין בכך כדי לשלול את הבעלות האמיתית של התובעת ברכב. לתובעת היה הסבר מניח את הדעת, מדוע בעת שקדמה לגניבה, עשה אחיה שימוש ברכב, שכן לתובעת היה חבר שהיה מסיע אותה ולכן לא נזקקה לרכב. מאידך, אחיה שעבד בצורה מסודרת ואף התאמן ככדורגלן, נזקק לרכב לעבודתו ולנסיעות לאימון, ולכן היה הרכב בשימושו. אין בכך לשלול את זיקתה של התובעת לרכב, זיקה שהוכחה בעדויות ובמסמכים: חשבונית הרכישה (ת/7) ורישיון הרכב (ת/9). בעובדה כי אביה של התובעת היה הגורם הפעיל ברכישת הרכב אצל היבואן, הוא זה שביטח את הרכב, והוא זה שניהל את המשא ומתן עם חברת הביטוח לפיצויים, אין כדי לשלול את זיקתה של התובעת לרכב. הרי לא נטען כי הרכב הוא של האב, אלא של האח, מדוע אפוא יש לראות בפעולות האב כמצביעות על בעלות האח ברכב ולא של התובעת? האב העיד, ועדותו מקובלת עליי, כי הוא עוזר לילדיו ככל יכולתו (עמ' 14 לפרוטוקול, שורה 8) וכך יש לראות את הפעולות שביצע בעת רכישת הרכב, ביטוחו והפניות לחברת הביטוח. 14. נותר אפוא לדון במחלוקת שהיא למעשה המחלוקת היחידה האמיתית שנתגלעה בין הצדדים, באשר לגובה תגמולי הביטוח להם זכאית התובעת, שהוכיחה את כל התנאים בדבר קיום מקרה הביטוח וכל התנאים המוקדמים לכיסוי הביטוחי. גובה תגמולי הביטוח ייקבע על-פי תנאי הפוליסה, ולא על סמך הבטחות או מצגים שהוצגו לאבי התובעת בעת עריכת הפוליסה. בשל כך, אינני רואה כל חשיבות בהזמנתו של סוכן הביטוח או נציג המבטחת, שערך את הביטוח במשרדי היבואן. התובעת מסתמכת על "נספח לפוליסת איילון לביטוח רכב (שמ 160)" (להלן - הנספח), הקובע בסעיף 7, שכותרתו "רכב חדש במקרה ‘total loss’ או גניבה (רכב עד 24 חודש)", כדלקמן: "7.1 במקרה של ‘total loss’ או גניבת הרכב ואי מציאתו בתום 30 יום מיום ההודעה למשטרה על הגניבה, וגילו של הרכב ביום קרות מקרה הביטוח הינו עד 24 חודש (כולל), זכאי המבוטח לקבלת רכב חדש (מבית UMI) הקרוב ככל האפשר (מבחינת דגם, מפרט ואיכות) לרכב שהיה ברשותו. ... 7.4 ברכב שגילו ביום קרות מקרה הביטוח מעל 12 חודש, לא תעלה תוספת עלות הרכישה שתשולם ע"י איילון בגין רכב חדש, מעבר ל-12% משווי הרכב (כולל מיסים) שהיה ברשותו של המבוטח ביום קרות מקרה הביטוח". 15. כותרת סעיף 7 דנה בתגמולי הביטוח המגיעים במקרה של גניבת רכב עד 24 חודש. כך, סעיף 7.1 קובע כי במקרה שהרכב לא יימצא תוך 30 יום מן הגניבה, וגילו בעת קרות מקרה הביטוח אינו עולה על 24 חודשים (כולל), זכאי המבוטח לקבל רכב חדש מבית היבואן, הקרוב ביותר מבחינת הדגם, המפרט והאיכות, לרכב שנגנב. הסעיף ברור, הדברים בו נרשמו בבהירות מרובה, ומהם יכול המבוטח ללמוד, כי אם ייגנב רכבו תוך 24 חודש ממועד רכישתו, יפוצה על-ידי קבלת רכב חדש מבית היבואן, שיידמה ככל האפשר לרכב שנגנב. דא עקא, בא סעיף 7.4 וקובע, כי אם גיל הרכב עולה על 12 חודשים, דהיינו עסקינן ברכב שגילו בין 12 חודשים ל-24 חודשים, אזי לא יקבל רכב חדש, אלא יפוצה על-ידי חברת הביטוח בגין תוספת עלות הרכישה של הרכב החדש, בסכום שאינו עולה על 12% משווי הרכב שהיה ברשותו. כלומר, על ערך הרכב כפי שהיה בעת קרות מקרה הביטוח, יתווסף פיצוי ששיעורו אינו עולה על 12% מערך הרכב. פועל יוצא מכך הוא, כי ייתכן והמבוטח לא יוכל לרכוש רכב חדש, דומה בדגם ובמפרט לרכב שנגנב, ויהיה עליו להוסיף תוספת מחיר מכיסו. ברי כי שני הסעיפים הקטנים, 7.1 ו-7.4, אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, והם סותרים זה את זה, בכל המתייחס לרכב שגילו מעל 12 חודשים אך פחות מ-24 חודשים, ולכאורה קובעת הפוליסה שתי דרכי פיצוי שונות בגינו. דרך אחת, המטיבה עם המבוטח, ומביאה אותו למצב שבו יוכל לקבל רכב חדש, דומה ככל האפשר לרכב שנגנב, ודרך אחרת המטיבה עם חברת הביטוח ומגבילה את הפיצוי כך שייתכן ולא יהיה בו כדי לאפשר למבוטח לרכוש רכב חדש. צודקת באת-כוח התובעת בסיכומיה, כי אם ביקשה הנתבעת לסייג את היקף חבותה במקרה של גניבת רכב שגילו מעל 12 חודשים אך פחות מ-24 חודשים, היה עליה לרשום סייג זה בהבלטה מיוחדת, על-ידי הדפסת האותיות בהדגשה מיוחדת, בגודל שונה או במסגרת, ולהפנות תשומת לב המבוטח לסייג על-ידי כותרת או כל דרך אחרת (ראה ת"א 40530/93 א.ד.ס. כלי מדידה וציוד בע"מ נ' בלכר [2]). לית מאן דפליג, כי הנתבעת לא עשתה כן, אדרבה, מה שהובלט והובא לתשומת לב המבוטח הוא הכותרת הדנה ברכב חדש במקרה של גניבה עד 24 חודש. המבוטח יכול להניח, במידה רבה של הגיון, כי כל האמור בסעיף זה דן ברכב שגילו אינו עולה על 24 חודש, ואין כל סייג להיקף החבות לגבי רכב זה. אם חלק מן הסעיף בא להגביל או לצמצם החבות, היה על הנתבעת להדגיש חלק זה כדרישת סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, ומשלא עשתה כן, לא תוכל להסתמך עליו. ואם אין עסקינן בסייג לחבות, אלא בפוליסה הלוקה באי-בהירות והמשתמעת לשתי פנים, הרי שיש להעדיף את הפירוש שהוא לטובת המבוטח (ראה ג' שלו דיני חוזים [3], בעמ' 313). 16. ואכן, חברת הביטוח הייתה ערה לשיבוש שנפל בנוסח הפוליסה, ובגירסה חדשה יותר, הפרידה את התנאים לפיצוי לגבי רכב עד 12 חודשים ולרכב שגילו מעל 12 חודשים (ראה נספח 170, מוצג ת/8 למוצגי התובעת). 17. אשר-על-כן, הנני קובעת כי תגמולי הביטוח יחושבו לפי האמור בסעיף 7.1 לנספח, דהיינו לפי שוויו של רכב חדש מבית UMI הקרוב ככל האפשר מבחינת הדגם, המפרט והאיכות לרכב שנגנב. 18. מדובר ברכב שברולט קוולייר, 2 דלתות קופה, שמספר הדגם שלו כפי שמופיע על חשבונית הרכישה (ת/7) הוא JD140A. מחירו של רכב מדגם זהה לפי מחירון היבואן מיום 28.1.1998 (ת/11) הינו 115,500 ש"ח. אשר-על-כן, הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 115,500 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 22.5.1998 (30 יום ממועד הגניבה) ועד התשלום בפועל. 19. התובעת עותרת לחייב את הנתבעת לפצותה גם עבור רכב חליפי, אותו קיבלה רק מן היום החמישי לגניבה, ולא מן היום הראשון, ונאלצה להחזירו כעבור עשרה ימים. אך התובעת לא הוכיחה נזקיה לעניין זה, לא טענה כי שכרה רכב אחר תחתיו ולא הוכיחה שווי השכרת רכב לתקופה הנטענת. באשר לתביעה בגין עוגמת נפש, אינני סבורה כי יש מקום לפסוק פיצוי כזה במקרה דנן. לתובעת תרופה במסגרת סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, לתבוע "ריבית מיוחדת". התובעת לא עתרה לתרופה זו, ואין בדעתי לפסוק לה ריבית מיוחדת כאמור מבלי שבאה עתירה לכך בכתב-התביעה. בשולי הדברים אוסיף, כי התובעת הייתה "שחקן משני" בתביעה, היא לא עשתה שימוש ברכב עובר לגניבה, לא נטלה חלק פעיל במשא ומתן שקדם למשפט, ולמעשה הנני מסופקת אם נגרמה לה, אישית, עגמת נפש מיוחדת המזכה בפיצוי. 20. סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעת סך של 115,500 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 22.5.1998 ועד התשלום בפועל. כמו כן, תישא הנתבעת בהוצאות משפט ובצירוף שכר טרחת עורך-דין בסך 25,000 ש"ח בצירוף מע"מ. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום פסק-הדין ועד התשלום בפועל.פוליסה