החובה לשמור תכשיטים בכספת - ביטוח דירה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החובה לשמור תכשיטים בכספת - ביטוח: פתח דבר התביעה המונחת בפני, הינה תביעה כספית לחיוב הנתבעת בתשלום תגמולי ביטוח בסך 95,639 ₪, וזאת בגין נזקי פריצה לדירה. התובע היה מבוטח אצל הנתבעת בפוליסה לביטוח דירה. רקע עובדתי אין מחלוקת בין הצדדים בדבר העובדות הבאות: התובע בוטח אצל הנתבעת בפוליסה לביטוח דירה, המצויה בבת-ים, בה מתגוררת אמו בשכירות (להלן - הדירה). מספרה של הפוליסה40-400112872-08 (להלן - הפוליסה). העתק הפוליסה, התנאים הכלליים ורשימת הפוליסה, צורף כנספחים א-1 ו- א-2 לתצהיר עדותו של התובע. ביטוח הדירה אצל הנתבעת נעשה במשך מספר שנים, תוך שחידוש הפוליסה האחרון נעשה לתקופת ביטוח של שנה, החל מיום 1.6.08 ועד ליום 31.5.09 (להלן - תקופת הביטוח). בכל הנוגע לביטוח תכשיטים, אלה לא היו מבוטחים בפוליסה מלכתחילה, אלא התובע ביקש לצרפם רק במועד מאוחר יותר. לפיכך, ולשם ביטוח התכשיטים ואומדן שוויים, הגיע לדירה ביום 23.7.06 סוקר מטעם הנתבעת, אשר העריך את שוויים של התכשיטים בסך כולל של 91,500 ₪. העתק דו"ח הסוקר צורף כנספח ב לתיק המוצגים מטעם הנתבעת. בתוספת לפוליסה המתייחסת לתקופת ביטוח שתחילתה ביום 23.7.06 וסיומה ביום 31.5.07 נאמר: "מוסכם ומוצהר כי החל מתאריך 23.7.06 חלו בפוליסה שינויים המפורטים להלן: ... תנאים והרחבות ... מו"מ בזה כי החל מתאריך 21.9.06 תנאי מוקדם לכיסוי נזקי פריצה ו/או גניבת התכשיטים הינו בהמצאם בכספת מבוטנת בבית בעת שלא עונדים אותם" (להלן-התנאי). בצידו השמאלי של התנאי נמצא הכיתוב "* סעיף חדש". תנאי זה לחבותה של הנתבעת, חזר והופיע בכל חידושי הפוליסה לאחר מכן, לרבות הפוליסה, המתייחסת לתקופת הביטוח בה עסקינן. חרף התנאי האמור לעיל, הוחבאו מקצת התכשיטים בדירה בחדר הממ"ד ומקצתם בחדר השינה ובחדר הארונות (סעיף 13 לתצהיר עדותו של התובע). ביום 20.1.09, במהלך תקופת הביטוח, ארעה פריצה לדירה. אמו של התובע, המתגוררת בדירה ואשר גילתה את דבר הפריצה עם הגיעה לדירה, הודיעה על הפריצה ונזקיה למשטרה. העתק תקציר התיק המשטרתי צורף כנספח ג לתיק המוצגים מטעם הנתבעת. במקביל למסירת ההודעה למשטרה על ידי אימו של התובע, התובע עצמו הודיע טלפונית לנציג הנתבעת על דבר הפריצה והגניבה. לאחר הפריצה, ביום 27.1.09, מילא התובע טופס תביעה בו פורטו הרכוש שניזוק והפריטים שנגנבו, ובכלל זה תכשיטים שונים. טופס תביעה זה צורף כנספח ד לתצהיר עדותו של התובע. ביום 1.3.09 שלחה נציגת הנתבעת לתובע מכתב בו נאמר, בין השאר: "בהמשך לתביעתך מתאריך שבנדון הרינו להודיעך כי תנאי מוקדם לנזקי פריצה מותנה בקיומם של המיגונים להלן: 'דלתות - עץ מאסיבי ושני צילינדרים או דלת מתכת ומנעול רב זרועי ובנוסף תנאי מוקדם לכיסוי נזקי פריצה ו/או גניבת התכשיטים הינו בהימצאם בכספת מבוטנת בבית בעת שלא עונדים אותם'. מעיון בחומר התביעה עולה כי התכשיטים אשר נגנבו במהלך הארוע לא הונחו בכספת מבוטנת כנדרש ע"פ תנאי הפוליסה אלא הונחו בקופסאות ובארגז המצעים. בנוסף, מעיון בממצאים שבידנו עולה כי קיימות סתירות מהותיות בין הצהרותיך השונות (משטרה וחברת הביטוח) ... כמו כן קיימת אי התאמה בגין כמות הפריטים שהוצהר עליהם באישור המשטרה לכמויות שנמסרו לחברתנו. לאור האמור לעיל לא נוכל לצערנו להיענות לתביעתך". דחיית תביעתו של התובע, כאמור לעיל, היא העומדת בבסיס התביעה שבפני. טענות הצדדים טענות התובע התובע טוען, כי מילא אחר כל הנחיות הנתבעת בהזמינו שמאי לדירה ואף חוקר, להם מסר התובע את מלוא הפרטים על נזקי הפריצה. לטענת התובע, הואיל ובחדרי הדירה שרר אי סדר רב ביום הפריצה, נבצר היה ממנו לעמוד באותו יום על היקפו המלא של הנזק. לטענתו, מיד לאחר שהתברר לו היקפם האמיתי של הנזקים הודיע לנתבעת על שיעורם הסופי. מוסיף התובע וטוען, כי הן הסוקר, שביקר בדירה לשם הערכת התכולה, והן נציגתה הטלפונית של הנתבעת, עמה התובע שוחח לשם הרחבת הכיסוי הביטוחי גם על תכשיטים, לא ציינו בפניו דבר, באשר לצורך לשמור את התכשיטים בכספת. התובע טוען, כי שאל מפורשות את נציגת הנתבעת, האם לנוכח הכללת התכשיטים בביטוח יש צורך בשינוי במיגון. לטענתו, הוא נענה, כי די בדלת הקיימת בדירה, ואין כל צורך בשינוי במיגונים. התובע טוען עוד, כי פרט לעצם ציון התנאי בפוליסה, הנתבעת לא עשתה די על מנת להסב את תשומת לבו לדרישה בדבר התקנתה של כספת ושמירת התכשיטים בתוכה. הנתבעת לא וידאה, שהתובע מודע לתנאי, ולא וידאה, כי אכן התקין כספת כנדרש. לטענת התובע, רק בעקבות דחיית הנתבעת את תביעתו, התוודע לראשונה לקיומו של התנאי, ולפיו היה עליו להתקין כספת ולאחסן התכשיטים בתוכה. לפיכך, התובע טוען, כי הוא זכאי למלוא תגמולי הביטוח, כמפורט על ידו בטופס התביעה: בגין נזקים לדירה (דלת כניסה, חלונות, משקופים ומנעולים) - 4,078 ₪ בגין גניבת תכשיטים שונים - 74,000 ₪ בגין גניבת כלי כסף שונים - 16,100 ₪ בגין גניבת כסף מזומן בסך 25,000 ₪ ("השקול ל -0.5% מסכום ביטוח התכולה העומד על סך 292,108 ₪") - 1,461 ₪ בסה"כ - 95,639 ₪ טענות הנתבעת הנתבעת טוענת, כי אינה חייבת בתשלום תגמולי הביטוח, הואיל והתובע לא עמד בתנאי המוקדם לכיסוי הביטוחי, ולפיו על התכשיטים להימצא ב"כספת מבוטנת בבית, בעת שלא עונדים אותם". עוד טוענת הנתבעת, כי היא פטורה מתשלום תגמולי הביטוח בהתאם להוראת סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן - החוק), הואיל והתובע מסר פרטים כוזבים, בכוונת מרמה ביחס להיקף הפריטים שנגנבו בפריצה. לטענת הנתבעת, הפריטים, שהתובע טען לגביהם כי נגנבו, כלל לא נגנבו, ויתכן אף שכלל לא היו בדירה בעת הפריצה. דיון והכרעה בראשית הדברים יצויין, כי המבוטח על פי הפוליסה הוא התובע, ומכוחה של אותה פוליסה הוגשה התביעה. תקפו של התנאי המוקדם כפי שפורט לעיל, אין מחלוקת על כך שבפוליסה צוין במפורש, שתנאי לתחולת הכיסוי הביטוחי הוא הימצאם של התכשיטים בכספת. עוד אין מחלוקת, כי התכשיטים שנגנבו לא הוחבאו בכספת, וכזו כלל לא הותקנה על ידי התובע. האם בנסיבות אלה, פטורה הנתבעת מתשלום תגמולי הביטוח כנטען על ידה? האם בציון התנאי בפוליסה, גם אם הדבר נעשה בצורה בולטת וברורה, יצאה הנתבעת ידי חובתה? בסעיף 3 לחוק נקבע: "תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצויינו בה בהבלטה מיוחדת; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם". ברע"א 3577/93, הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מוריאנו, פד"י מח(4)70, 82, נאמר: "החוק מתנה הכרה בסייג לחבות בכך שתקוים הוראתו של הסעיף האמור. על פי סעיף 3 סייג החבות או התנאתה תלויים בהופעת הסיוג או ההתניה סמוך לנושא הנדון (הנושא המסווג או המותנה) או הבלטה מיוחדת שלו. סעיף 3 לחוק משתלב בתכלית הכללית של החוק, שהיא ההגנה על אינטרס המבוטח. הסעיף אינו מאפשר למבטח להגניב לפוליסה תניות המסייגות את החבות. החוק מטיל נטל על המבטח כדי להעלות את ההסתברות שהמבוטח ידע את הסייגים לחבות". בע"א 4819/92, אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' ישר, פד"י מט(2)749 (להלן- פרשת ישר), בעמ' 769-770, נאמר: "הסעיף אמנם אינו מטיל חובת הודעה בעל פה, אך תכליתו היא להסב את תשומת לבו של המבוטח אל הגבלות החבות של המבטחת. הדבר ניבט מכותרתו של הסעיף, מתוכנו ומדברי ההסבר שליוו את הליך החקיקה ... סיכומה של נקודה זו, חברת הביטוח המבקשת לסייג את גבולות חבותה, מחובתה להבטיח שהמבוטח אכן יוכל להיות מודע לסייגים אלו. בין היתר, אמור הדבר במקרים שבהם מדובר בתנאים המחייבים את המבוטח לעשיית מעשה, כגון התקנת אמצעי מיגון כלשהו. אין די להתנות את חבות החברה במקום שיגרתי כלשהו שבפוליסת הביטוח בין 'האותיות הקטנות' הרגילות". האם עמדה הנתבעת בחובת הבלטת התנאי? מעיון בפוליסה עולה, כי התנאי הובלט על ידי הנתבעת בפיסקה נפרדת, תחת הכותרת "תנאים והרחבות" בכתב גדול ומרווח בפרק מיוחד ברשימת הפוליסה. המעיין בפוליסה לא יכול שלא להבחין בתנאי. התובע אף אישר בעדותו, כי התנאי סומן בפוליסה בצבע צהוב זוהר (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 1-3). נראה, איפוא, כי בכך עמדה הנתבעת בחובתה הטכנית להבלטת ההגבלה שנקבעה על ידה, החובה הקבועה בסעיף 3 לחוק. אלא מאי? בכך לא די. בע"א 420/83, אשור נ' מגדל חברה לביטוח, פד"י מד(2)627, 649-650, נאמר: "... הקטגוריה הראשונה של מקרים בם ההתנאה מצויה בשליטתם של בעלי הפוליסה, ועל כן היא תופסת. אך רבים מהם אינם מודעים כלל לקיומה של ההגבלה, וממילא אין הם נוקטים את האמצעים הדרושים כדי למנוע תחולתה של ההתנאה. משמתרחשת תאונת דרכים, מתברר להם לתדהמתם, כי אין חוזה הביטוח מכסה את הנזק, וכי 'נסתחפה שדהו ואין לו ממי לתבוע פיצויים על פי החוק' ... ובנוסף לכך, עם ביצוע התאונה הם גם ביצעו עבירה פלילית. נראה לי, כי יש למנוע מצב דברים קשה זה בקטגוריה זו של המקרים. לשם כך יש לשקול, אם לא מן הראוי הוא, להטיל על חברת הביטוח את החובה שתעמיד את המבוטח על כך, שאין בידו כיסוי 'מלא'. לכאורה נראה כי דרישת תום הלב הקבועה בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) מחייבת זאת. הלכה פסוקה היא, כי חברת ביטוח שאינה מקבלת במלואה את הצעת המבוטח, חייבת להעמידו על כך". בפרשת ישר, בעמ' 773-774, נאמר בעניין זה: "לאור הנסיבות המיוחדות המאפיינות את ההתקשרות בחוזה הביטוח, אין מנוס מקביעת אמות מידה בסיסיות שרק בהתקיימן תוכל החברה המבטחת להישען על סייגים לחבותה כפי שנקבעו בפוליסה. אם לא דאגה קודם לכן לוודא שהמבוטח היה ער לסייגים שנקבעו על ידה, לא תוכל מאוחר יותר, שעה שהמבוטח יטען לזכותו החוזית, להתנער מחובת השיפוי. חברה מבטחת המסייגת את גבולות חבותה, פועלת בכך באופן לגיטימי, אולם היא גם נוטלת על עצמה, יחד עם זאת, אחריות אקטיבית בדמות חובת הגילוי והווידוא. חברת הביטוח חייבת להסב את תשומת לבו של המבוטח לתנאי הפוליסה בצורה שתהא מובנת וברורה לו, ולוודא את ערנותו לכך שתוקפה חל רק בהתקיים אותם תנאים, וכי במקרים שבהם לא התקיימו לא יוכל להנות מגיבוש זכותו לשיפוי ... כאשר דנים בחוזה לביטוח רכוש, והחברה המבטחת מסייגת את חיובה בהתקנת מערכת מיגון מסוימת, הרי שהיא מבקשת את קיומו של התנאי כדי לצמצם את הסיכון שהיא נטלה על עצמה במסגרת העיסקה הביטוחית. כך שגם אם הטילה את המלאכה על המבוטח, וגם אם ניסחה את הפוליסה באופן המסייג את חבותה בקיום התנאי, היא הנושאת באחריות להבאת קיומו של התנאי לתשומת ליבו של המבוטח (ההדגשה איננה במקור - נ"ש) ..." על העקרונות בדבר חובת הגילוי וחובת הווידוא, כפי שהתגבשו בפרשת ישר, כאמור לעיל, חזר בית המשפט במספר רב של פסקי דין. כך למשל ראה ת"א(חי')26538/01, אברהים נ' ח'אלד, לא פורסם, בסעיף 14 לפסק הדין; ת"א(ת"א)18059/06, חיים נ' ישיר אי די אי חברה לביטוח בע"מ, לא פורסם, סעיפים 15-16 לפסק הדין; ת"א(ת"א)20465/08, אלירן נ' חברת ביטוח שירביט בע"מ, לא פורסם,. בספרם של המלומדים דודי שוורץ וריבי שלינגר, דיני ביטוח חובות גילוי, פרשנות ומגמות התפתחות, תשס"ה, 261, נאמר: "ככל שמדובר בתנאים מוקדמים לכיסוי, מצאנו כי לפחות הערכאות דלמטה, מפרשות את דרישת הווידוא שנקבעה בהלכת ישר מנשה בעניין התנאים המוקדמים, כווידוא ביצוע, ולא הסתפקו בווידוא הבנה. כלומר, המבטח אשר לא התחקה על עמידה של המבוטח בביצוע התנאים המוקדמים לכיסוי, כמו למשל הצגת אישור על התקנת אמצעי מיגון, נתפס כמי שלא קיים את חובות הגילוי והווידוא המוטלות עליו". ובהמשך שם בעמ' 264 נאמר: "סמוך לאחר שניתן פסק הדין בענין ישר מנשה בבית המשפט העליון, הרחיבה פסיקת הערכאות דלמטה את חובת הווידוא כך שהיא הטילה למעשה על המבטח לוודא שהמבוטח עומד בתנאי החוזה עמה, שאם לא כן, נחשב המבטח עצמו כמי שאינו עומד בתנאי עסקת הביטוח. כך למשל, על המבטח וסוכן הביטוח הוטלה החובה לוודא שהמבוטח לא רק ער לתנאי המיגון של הרכוש המבוטח, אלא שאכן התקין את אמצעי המיגון בפועל. וידוא זה בא לידי ביטוי בדרישה מהמבטח ומסוכן הביטוח לבקש מהמבוטח את האישורים אשר לפיהם אמצעי המיגון שחוייב להתקין על ידי המבטח אכן הותקנו על ידו הלכה למעשה". כיצד יכולה חברת הביטוח לוודא, כי המבוטח ער לתנאי הפוליסה? בענין זה נאמר בת"א(ראשל"צ)1723/99, מגדל שירותי מימון בע"מ נ' בנזון ליזה, לא פורסם, בסעיף 46 לפסק הדין: "בידי חברת הביטוח עומדים האמצעים לוודא את ידיעת המבוטח. כך, למשל, יכול סוכן הביטוח לדרוש מן המבוטח להציג קבלות בגין התקנת המיגון ... כך ניתן לבדוק אם המבוטח נרשם בחברה המפעילה את מערכת איתוראן; כך גם ניתן לדרוש מן המבוטח לאשר בכתב, כי עיין בפוליסה וכי הוא ער לדרישת המיגון החדשה ..." עיננו הרואות, כי על המבטחת מוטלות, איפוא, שתי חובות. האחת, חובת הגילוי, והשניה, חובת הווידוא. רק מילוי שתי החובות האמורות גם יחד - יקנה למבטחת את האפשרות להסתמך על הסייג שנקבע בפוליסה. ומן הכלל אל הפרט. מלבד הבלטת התנאי בפוליסה, שלחה הנתבעת לתובע ביום 7.9.06, טרם הוספת התנאי לפוליסה, ולאחר מועד ביקור הסוקר בדירה, שני מכתבים (נספח ב לתצהיר עדותו של התובע) שבשניהם נאמר: "הננו להסב את תשומת לבך כי החל מתאריך 21.9.06 תנאי מוקדם לכיסוי נזקי פריצה ו/או גניבה יהיה מותנה בהימצאות התכשיטים בכספת מבוטנת בכל עת שלא עונדים אותם". המדובר במכתבים, שהיו מצויים בידו של התובע, כאמור בסעיף 5 לתצהיר עדותו. המכתבים עצמם צורפו על ידי התובע לתצהיר עדותו. נראה בעליל, איפוא, כי הנתבעת דאגה להביא לידיעתו של התובע בכתב, וזאת אף יותר מפעם אחת, את דבר קיומו של התנאי. אך גילוי בלבד, מבלי לוודא, שהתובע מודע לתנאי ומבין אותו ואף דואג למלא אחריו - אינו מספיק. התובע העיד, כי "בשום פנים ואופן" לא אמרו לו, שהוא צריך לעשות כספת (עמ' 2 לפרוטוקול, שורה 9). עוד העיד התובע, כי בשיחה מוקלטת שקיים עם נציגה טלפונית של הנתבעת לשם הוספת התכשיטים לפוליסה, אמרה לו הנציגה, כי אין צורך להוסיף מיגונים (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 20-25). התובע העיד בנוסף, כי גם הסוקר שהגיע לדירה לשם הערכת התכולה, כאמור לעיל, לא דיבר עמו כלל על מיגונים (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 11-13). מנגד, הנתבעת לא הביאה לעדות אף לא עד אחד מטעמה. נראה כי היה עליה לעשות זאת לשם הפרכת גירסת התובע בדבר אי גילוי התנאי באוזניו. לא הובאה לעדות הנציגה הטלפונית, ששוחחה עם התובע. גם הסוקר, שביקר בדירה לא הובא לעדות. הלכה פסוקה ומושרשת היטב הינה, כי חזקה על צד הנמנע מהבאת ראיה, שיש בה כדי לסייע לעניינו, שאילו היתה מובאת אותה ראיה, היא היתה פועלת לחובת הצד שנמנע מהבאתה. אף אם אניח לרגע, כי במשלוח המכתבים שפורטו לעיל, הנתבעת יצאה ידי חובת הגילוי, נראה כי הנתבעת לא עמדה בחובת הווידוא הנדרשת ממנה. הנתבעת לא הביאה בפני כל ראיה, שדרשה מהתובע אישור התקנת כספת בדירה, ואף לא טענה, כי דרשה אי פעם אישור כזה מהתובע. הנתבעת אף היתה יכולה להחתים את התובע על אישור, כי ראה את התנאי וכי הוא מבין אותו, אך לא עשתה כן. במילים אחרות, הנתבעת לא עמדה בחובתה לוודא, כי התובע אכן ביצע את המוטל עליו על פי התנאי. הנתבעת לא וידאה, כי התובע יודע אודות התנאי, מבין אותו, וממלא אחריו. חובת הוידוא בענייננו נדרשת אף ביתר שאת, הואיל ועסקינן בשינוי ותוספת לפוליסה קיימת. בנסיבות כגון אלה, בהן יש נטיה שלא להתעמק במה שכבר קיים ממילא, חשיבות הפניית תשומת לבו של המבוטח לתוספות ו/או שינויים מקבלת משנה תוקף. עמד על כך בית המשפט בפסק הדין בת"א(ראשל"צ)1723/99, שצוין לעיל, בסעיף 44 לפסק הדין, שם נאמר: "אני נותנת משקל רב לכך, כי דרישת האיתוראן חוללה שינוי במצב הקיים. כאשר מדובר בשינוי, על חברת הביטוח להקפיד ולוודא כי המבוטח יודע על השינוי ומסכים לו. אמנם, מבטח רשאי להתנות את חידוש הפוליסה בשינוי תנאיו של החוזה המקורי (י. אליאס בספרו דיני ביטוח (2002) בעמ' 253). יחד עם זאת, 'כל שינוי או התניה בדבר היקף הסיכון המכוסה טעונים הסכמה מפורשת של המבוטח. שתיקת המבוטח בנסיבות אלה אינה מלמדת על קיבול הצעת השינוי. מבטח אשר אינו מוודא באופן אקטיבי כי המבוטח הסכים לשינוי המוצע לא יוכל מאוחר יותר להסתמך על אותו שינוי' ". נוכח האמור לעיל, משעה שהנתבעת לא מילאה אחר החובות המוטלות עליה, היא אינה יכולה לפטור עצמה מאחריות לפיצוי התובע בגין גניבת התכשיטים בהסתמך על כך שהתובע לא מילא אחר התנאי שנקבע על ידה בפוליסה. יחד עם זאת, יש לייחס מידה מסוימת של אחריות גם לתובע. התובע העיד, כי לא עיין בפוליסה (עמ' 2 לפרוטוקול, שורה 9). עוד העיד התובע בענין זה: "ת. ... קיבלתי מדי שנה פוליסה חדשה. אף פעם לא הסתכלתי. זרקתי את הישנה ושמתי את החדשה ..." (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 6-7). ובהמשך: "ש. את המכתב האישי אליך קראת? מפנה לנספח ב' (המכתבים הנלווים לדוח הסוקר שצויינו לעיל, בהם צויין התנאי - נ"ש) ת. לא. ש. כתוב לך במכתב אליך מיום 7.9.06 שהוא אישי ובו הם מודיעים לך שהם מצרפים למכתב דו"ח סוקר, כמו כן לגבי כיסוי לתכשיטים יהיה תנאי מוקדם בקיום כספת מבוטנת ... ת. לא קראתי את הדפים האלה ..." (שם, בשורות 22-27). התובע לא טרח לקרוא אף לא אחד ממסמכי הנתבעת שנשלחו אליו. הרושם המתקבל הוא, כי התובע גילה אדישות לנאמר בהם, ואולי אף זלזול של ממש. אכן, התובע הינו כבד ראייה (סעיף 6 לתצהיר עדותו של התובע; עמ' 10 לפרוטוקול, שורה 4 ). ואולם, התובע העיד, כי הוא קורא באופן רגיל ובלבד שהמדובר בקריאה מקרוב מאוד (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 4-6). הווה אומר, הימנעות התובע מקריאת המכתבים איננה נעוצה במוגבלות ממנה הוא סובל. בע"א 682/82, בן אריה נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פד"י לז(3)589, 599, נאמר: "לית מאן דפליג, שזהירות סבירה מצד אדם, המקבל לידיו פוליסת ביטוח, היא לטרוח ולעיין בה ...". משעה שהתובע לא מצא לנכון לעיין במסמכי הנתבעת שנשלחו אליו, ולו באופן שטחי וראשוני, נראה כי יש לראות בו כמי ש"תרם" לאי ידיעתו אודות קיומו של התנאי. בענין זה נאמר בת"א 1723/99, שצויין לעיל, בסעיפים 49-50 לפסק הדין, כדלקמן: "לצד חובתה של חברת הביטוח, עומדת חובתו של המבוטח לעיין בפוליסה שנשלחה לו ... אוסיף עוד, כי גם מקום בו אין המבוטח מקבל את הפוליסה לידיו, הרי שמוטל עליו, כמבוטח סביר, לדרוש מחברת הביטוח לשלוח לו את הפוליסה החלה בתקופת הביטוח החדשה, ולעקוב אחר קבלתה לידיו. חובה עצמאית זו של המבוטח אינה מאיינת את חובת המבטח, לוודא באופן פעיל את ידיעת המבוטח. יחד עם זאת, חובה זו מטילה עליו 'אשם תורם' במובנו החוזי ... משמעותה של דוקטרינת האשם התורם היא חלוקת האחריות בין המבטחת למבוטח. אופן החלוקה נגזר מהשוואה בין מידת התרשלותה של המבטחת למידת התרשלותו של המבוטח". במקרה דנן אכן לא מילאה הנתבעת אחר חובת הווידוא, ולא דרשה מהתובע אישור בדבר התקנת הכספת. יחד עם זאת, טרחה הנתבעת לשלוח לתובע שני מכתבים, כאמור לעיל, הכוללים תזכורת בדבר חובתו להתקין כספת ולאחסן התכשיטים בתוכה, כאשר תזכורת זה מהווה חלק נכבד למדי מהמלל שבאותם מכתבים. קריאה קצרה של אותם מכתבים על ידי התובע היתה מעמידה אותו על הצורך בהתקנת הכספת. זאת לנוכח לשונם הברורה של המכתבים. המדובר בשני מכתבים קצרים, שניתן בנקל לקרוא האמור בהם בדקות ספורות, ולהבין הצורך בהתקנת הכספת. אין מדובר בפוליסה ארוכה, הכוללת בדרך כלל מלל רב, הכתוב בלשון מקצועית, שאינה נחלתם של הדיוטות. המדובר במכתב קצר, הכתוב בלשון ברורה ופשוטה, תוך נסיון להסב תשומת לבו של המבוטח לתנאי הפוליסה המרכזיים. התובע כלל לא טרח לקרוא המכתבים. אילו היה טורח לעשות כן, היה עומד מיד ובנקל על הצורך בהתקנת כספת. זאת בודאי לנוכח היותו של התובע איש משכיל ביותר, המרצה בפני קהל סטודנטים (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 16-27). לאחר ששקלתי את נסיבות הענין שבפני, בהתחשב באי מילוי חובת הווידוא מצד הנתבעת - מחד, ובאדישותו המופגנת של התובע כלפי מסמכי הנתבעת - מאידך, באתי לכלל מסקנה, כי על הנתבעת לשאת בנטל של 50% בלבד מהנזק, ולייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 50%. פירוש הדבר, כי מתוך הסכום הנתבע בגין גניבת תכשיטים בסך 74,000 ₪ - בהתאם לסכום המפורט על ידי התובע ביחס לתכשיטים בטופס התביעה - על הנתבעת לשלם לתובע סך 37,000 ₪ בלבד. סעיף 25 לחוק-כוונת מרמה הנתבעת טוענת כי היא פטורה מתשלום תגמולי הביטוח הואיל והתובע מסר פרטים כוזבים ביחס להיקף הפריטים שנגנבו. האומנם? בסעיף 25 לחוק נקבע: "הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח , והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחבותו". ברע"א 9215/10, פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, לא פורסם, נאמר: "הוראת הסעיף נועדה, בין השאר, להרתיע את המבוטח מלמסור למבטח עובדות כוזבות, או להעלים ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות, בכוונת מרמה, באמצעות הסנקציה של פטור מוחלט של המבטח מחובתו ... בבסיס סעיף 25 עומדת תפיסה שונה מזו העומדת ביסוד חוק חוזה הביטוח: בעוד שהמבטחת נתפסת, בדרך כלל, כצד החזק בעסקת הביטוח, ועל כן מרבית ההסדרים בחוק נועדו להגן על המבוטח מפני כוחה העדיף של המבטחת, הרי שישנם מצבים הדורשים התערבות לטובת המבטחת דווקא, כשהמובהק שבהם הוא מקום בו התרחש מקרה הביטוח ... לאחר קרות מקרה הביטוח, נהנה המבוטח מיתרון מידע על פני המבטחת. יתרון זה 'עשוי להתבטא בעצם הידיעה אם אכן התרחש הפסד, בהכרת נסיבות ההתרחשות שלו, בידיעת שיעור הנזק המדויק שנגרם לו מההפסד ובעובדה שהוא לומד על התרחשות מקרה הביטוח לפני המבטחת. במקרים מסוימים עלול המבוטח לנסות להסתיר מידע מהמבטחת ... אכן, הנטל להוכיח את שלושת יסודותיו של סעיף 25, לרבות כוונת המרמה, מוטל על המבטחת, כמי שטוענת לפטור מאחריות ביטוחית. מאחר שמדובר בהטלת 'סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית' ומאחר שמדובר בתוצאה קשה ומרחיקת לכת-של שלילת תגמולי הביטוח מהמבוטח-דרושות ראיות כבדות משקל להוכחת כוונת המרמה". הנתבעת טענה במכתבה לתובע מיום 1.3.09, נספח ה לתצהיר עדותו של התובע, כי קיימות אי התאמות בין כמויות הפריטים עליהם הוצהר באישור המשטרה ובין הכמויות שנמסרו לנתבעת, וכי ישנן סתירות מהותיות בין הצהרת התובע בדבר גניבת מזומן בסך 10,000 ₪ למשטרה, בעוד שלנתבעת דווח על גניבת 25,000 ₪. אלא מאי? במסגרת הגשת ראיותיה, הגישה הנתבעת את חוות דעתו של השמאי מטעמה, שבדק את שארע בדירה, לבקשתה. בעמ' 6 לחוות הדעת נאמר: "למשרדנו הועבר אישור משטרה בגין הארוע. מעיון באישור המשטרה נמצאה התאמה כללית בין הדיווח אשר נמסר למשטרה, ובין התביעה אשר הוגשה למשרדנו". בעמוד 7 לחוות הדעת, ביחס לכלי כסף ותכשיטים, מצא השמאי התאמה בין הפריטים שנטען כי נגנבו ובין אופן הופעתם בדו"ח הסוקר. היכן איפוא המרמה הנטענת? טענות הנתבעת לאי התאמות כאלה ואחרות כלל לא הוכחו על ידה. אכן, מהשוואת תאור הרכוש שנגנב, כפי שפורט בטופס פרטי ארוע של המשטרה, לפריטים עליהם הוצהר בטופס התביעה ניכר, כי טופס התביעה מפורט הרבה יותר. בכך אין עדיין כדי להוכיח תרמית. המדובר בטענה אותה על הנתבעת להוכיח, ונטל ההוכחה במקרה של טענת תרמית הוא נטל כבד יותר. זאת ועוד. מקובל עלי הסברו של התובע, כאמור בסעיף 12 לתצהיר עדותו ובעמ' 1 לפרוטוקול, שורות 23-25, כי רק לאחר שהושב הסדר לדירה, התבררה תמונת הנזק במלואה. מטבע הדברים, פריצה יוצרת אי סדר ברכוש ובחפצים השונים בבית, כך שלעיתים היקפו האמיתי של הנזק מתגלה רק לאחר זמן מה. ככל שהיו ,איפוא, פערים בין דיווחים כלשהם, יש בהסברו הנ"ל של התובע, כדי להניח את הדעת. הנתבעת לא עמדה, איפוא, בנטל הכבד להוכחת כוונת מרמה מצדו של התובע. בנסיבות אלה, אין לי אלא לדחות את טענת הנתבעת בענין זה. סיכומם של דברים, על הנתבעת לשלם לתובע תגמולי ביטוח כמפורט להלן: בגין נזקים לכניסה (דלת ומנעול) לפי קבלה מיום 20.1.09 - 2,950 ₪ בגין תיקון משקוף עפ"י חוו"ד שמאי הנתבעת) - 790 ש"ח בגין גניבת תכשיטים - 37,000 ₪ בגין גניבת כלי כסף (לפי הערכת הסוקר) - 15,500 ₪ גניבת מזומן - 1,461 ₪ בסה"כ - 57,701 ₪. בנסיבות הענין אינני רואה מקום לחייב הנתבעת בתשלום ריבית מיוחדת. סוף דבר הנתבעת תשלום לתובע 57,701 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה, 4.6.09, ועד התשלום המלא בפועל. משנדחתה התביעה בחלק גדול, אינני מטיל חיוב בהוצאות. ביטוח דירהתכשיטיםכספתמקרקעין