קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התקף חרדה בעבודה / הכרה בהתקף חרדה כתאונת עבודה: 1. התובעת, מורה במקצועה, מבקשת בתביעה שלפנינו להכיר בהתקף חרדה, מלווה לחץ בחזה, דפיקות לב מהירות, הרגשת מחנק, רעד פנימי ועצבנות, אשר בו לקתה ביום 6.11.96 (להלן - "התקף החרדה") כ"תאונת עבודה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה- 1995. 2. התובעת מבקשת לייחס את הופעת התקף החרדה ואת מצבה הרפואי (הפיזי והנפשי) שהתפתח בעקבותיו ל"ארוע חריג" הקשור בעבודתה, שארע ביום 6.11.96, ובמיוחד לשיחת טלפון שקיבלה באותו ערב, שבה הוזמנה ל"שימוע" אצל מנהל רשת המכללה למינהל, שיחה שגרמה לה בהלה והתרגשות רבה, בעקבותיה אושפזה באותה ערב בבית חולים. הנתבע דחה את התביעה בטענה שהארוע האמור "לא גרם לך לנזק פיזיולוגי/גופני ולאי כושר לעבודה". 3. העובדות הצריכות לעניין נקבעו בהחלטת בית הדין מיום 20.9.00 (להלן - "ההחלטה"), המהווה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה. 4. משנתנו דעתנו לעדות התובעת והתרשמנו מאמינותה, כפי שפירטנו בהחלטה בהרחבה, שוכנענו כי שיחת הטלפון שקיבלה התובעת בערב 6.11.96, אכן גרמה לה התרגזות והתרגשות בלתי רגילה והיתה בבחינת "ארוע חריג", על רקע השתלשלות ארועים קודמים, כפי שתוארו בהחלטה. 5. משהגענו למסקנה כי סמוך לפני שנתקפה בהתקף חרדה והובהלה לבית חולים, ארע לתובעת "ארוע חריג" הקשור לעבודתה, שגרם לה בהלה, מתח נפשי והתרגזות יוצאת דופן, נזקק בית הדין לחוות דעת של מומחה-יועץ רפואי כדי להחליט בשאלות המשפטיות והרפואיות בעניין קשר סיבתי בין הארוע הנ"ל לבין התקף החרדה והמצב הרפואי שנילווה אליו, והחלטנו למנות מומחה רפואי מתחום בריאות הנפש. בהחלטה מיום 20.3.2001 מינה בית הדין את הפסכיאטר, פרופ' מ. סיגל, כמומחה-יועץ רפואי מטעם בית הדין. 6. בחוות דעתו מיום 16.4.01 תיאר המומחה את הרקע להתקפי החרדה מהם סובלת התובעת, מידי פעם, כבר משנת 1993: ”גב' כהן עדנה סובלת מאז 1993 מהפרעת חרדה עם התקפי אימה ( Panic Disorder). הפרעת החרדה עם התקפי אימה מתפתחת בדרך כלל על רקע אישיות מקלסטר סי (Clustr C), ולעיתים גם על רקע קיום הפרעה אפקטיבית או חרדתית במשפחה. הפרעה זאת מתפתחת במשך שנים והתקפי האימה, אשר בהתחלה הם נדירים, נעשים שכיחים יותר ועם הזמן פוגעים יותר ויותר בתפקוד החולה. התקפי האימה (Panic attacks), מופיעים על רקע הפרת איזון בו נמצא החולה. לרוב מדובר בהופעת גירויים ספציפיים בתקופות של מתח ודחק. הגירויים יכולים להיות פנימיים, מחשבות או מסרים תת מודעים, או גירויים חיצוניים המגיעים לחולה דרך החושים (טעם, ריח, ראייה, שמיעה וכו'). כדוגמא: במצב של מתח וחרדה, גירוי בלתי צפוי כמו צלצול טלפון כאשר החולה נח, עלול להוליך להתקף אימה. התכנים של הגירויים הגורמים להתקפי אימה הם קשורים עם העולם הפנימי של החולה: חרדת מוות, חרדת פרידה, או חרדת אובדן. האובדן יכול להיות לא רק אובדן של מישהו יקר או בריאות, אלא יכול להיות גם אובדן מעמד בעבודה, אובדן כבוד בעיני אנשים משמעותיים וכו'". עולה מחוות דעתו של המומחה כי ביום 6.11.96, היינו במועד "הארוע החריג" נשוא הדיון בתיק זה, לקתה התובעת ב"התקף אימה טיפוסי" (Panic attack) אשר התבטא בדפיקות לב מהירות, לחץ בחזה, הרגשת מחנק, יובש בפה ורעד פנימי. המומחה ציין בחוות דעתו מספר אירועים קודמים בהם לקתה התובעת ב"התקפי אימה", כאשר הראשון היה ב- 16.4.93, ולאחר מכן התקפים נוספים בספטמבר 1994 ובאוגוסט 1995 (ביוני 1995 התובעת התלוננה על חולשה וסחרחורת וקיבלה טיפול בתרופת Calmanervin, הגם שלא צויין שם כי מדובר בהתקף חרדה). 7. לשאלות בית הדין, המתייחסות לארוע החריג מיום 6.11.96, השיב המומחה כדלקמן: ”לארוע חריג מ- 6.11.96 היה תפקיד של גירוי חיצוני, המורכב מצלצול בלתי צפוי באמצע מנוחה ומתוכן מאיים על אובדן מעמד וכבוד על רקע של תקופת מתח וחרדה אצל התובעת אשר סבלה גם קודם מהתקפי אימה Panic attack)). יש קשר סיבתי בין הארוע החריג ובין התקף האימה Panic attack)) מ- 6.11.96. יש לקחת בחשבון שאיבוד כושר העבודה נגרם על ידי הפרעת החרדה הכללית ממנה סובלת התובעת מזה שנים". בהתחשב, מחד גיסא, בגורמים האישיים של התובעת ובהתקפי החרדה שהיו לה בעבר, ומאידך גיסא בהשפעת הארוע החריג בעבודה - קבע המומחה: ”לגורמים אישיותיים ותורשתיים היה תפקיד חשוב להתפתחות המחלה. יש לציין שאמה של התובעת סבלה מדכאון והתאבדה בשנת 1985. השפעת הארוע החריג היתה בעיקר על הופעת התקף החרדה Panic attack)) מ- 6.11.96 ומשקלו בהתפתחות הכוללת של המחלה היה פחות מגורמים אחרים. יחד עם זאת, פתיחת תהליכים משפטיים אשר נמשכים עד עצם היום הזה (כ- 5 שנים), מהווים גורם מחמיר למחלתה וגורם שמקבע את הסימפטומים של התובעת". אשר למחלת החרדה, שהיא "המחלה" ממנה סובלת התובעת, עולה מחוות הדעת כי לארוע בעבודה, לא היתה השפעה על ההתפתחות הכוללת של המחלה. יחד עם זאת, ניתן להבין מחוות הדעת, כי ארועים חריגים מביאים מידי פעם ל"התקף אימה", כפי שהסביר המומחה: ”מחלת החרדה של התובעת (Panic Disorder), היתה מתפתחת גם ללא הופעת הארוע החריג מ- 6.11.96. ללא טיפול, מחלה זו מתפתחת כך שהתקפי האימה נעשים צפופים יותר במשך השנים וארועים בעוצמה פחותה יותר ויותר עלולים להוליך להתקפי אימה Panic attack)) כחלק מהתפתחות המחלה". 8. משנתקבלה חוות הדעת, ביקשה ב"כ התובע להפנות למומחה מספר שאלות הבהרה. לאחר עיון בבקשה, בשאלות, ובתגובת ב"כ הנתבע, הוחלט להעביר למומחה את כל השאלות, כפי שנוסחו על ידי ב"כ התובעת (ראה החלטת בית הדין מיום 8.11.01). 9. מחוות דעתו המשלימה של המומחה (מיום 28.11.01), בתשובה לשאלות ההבהרה, עולה כי, הגם שלפני הארועים בעבודה אשר הוגדרו כ"ארוע חריג", התובעת לא פנתה לקבלת טיפול פסיכיאטרי, למעשה היא היתה זקוקה לטיפול כזה כבר משנת 1993. המומחה הסביר את הסיבות שמנעו מהתובעת לפנות לפסיכיאטר, אך ציין כי היא קיבלה טפול תרופתי כנגד התקפי החרדה ודכאון, כגון: Calmanervin, Melodil, זמן רב לפני נובמבר 1996. 10. כפי שציין בחוות דעתו המקורית, גם בתשובותיו לשאלות ההבהרה חזר המומחה והבהיר כי התובעת סבלה ממחלת חרדה (Panic Disorder) כבר שנים רבות לפני הארוע החריג מיום 6.11.96 וכי הארוע לא גרם למחלה וגם לא החמיר אותה. יתר על כן, המומחה גם שלל, כ"בלתי סבירה לחלוטין", אפשרות שהתובעת היתה מבריאה מהפרעת החרדה ומפסיקה לקבל התקפי אימה, אלמלא האירוע מיום 6.11.96. אין, אפוא ספק, כפי שעולה מחוות הדעת המקורית ומתשובות המומחה לשאלות ההבהרה, כי "הארוע החריג" איננו הגורם למחלתה הנפשית של התובעת. יחד עם זאת, עולה בבירור מחוות הדעת כי "התקף האימה" שבו לקתה התובעת סמוך לארוע החריג, בעיתוי בו הופיע, ואי הכושר שנגרם לתובעת בגינו, הופיעו כתוצאה מהארוע החריג ונבעו ישירות ממנו, כפי שחזר המומחה והסביר בתשובותיו הבאות (ההדגשות הוספו): ”הארוע מ- 6.11.96 גרם להתקף טיפוסי של אימה Panic attack)) אצל התובעת, אשר סבלה תקופה ארוכה ממצב חרדתי (Panic Disorder) ובעקבות כך לאי כושר עבודה". המומחה גם השיב בחיוב לשאלה "האם נכון שהעדרותה מהעבודה מ- 7.11.96 היא בשל הארועים ב- 6.11.96, משמע שאי הכושר לעבודה שנגרם לתובעת בעקבות התקף האימה מיום 6.11.96, נגרם כתוצאה מהארוע החריג באותו יום, כפי שהסביר המומחה גם בתשובה לשאלות ההבהרה מספר 10 ו- 11: ”לארוע מ- 6.11.96 היה תפקיד של גירוי חיצוני המורכב מצלצול בלתי צפוי באמצע מנוחה ומתוכן מאיים על אובדן מעמד וכבוד (הזמנה לשימוע ואיום שלא לשלם לה משכורת). כל זאת על רקע של תקופת מתח וחרדה אצל התובעת אשר סבלה גם קודם מהתקפי אימה (Panic Disorder)... עיתוי הופעת התקף החרדה Panic attack)) ב- 6.11.96 נגרם בשל גירוי חיצוני המורכב מצלצול בלתי צפוי באמצע מנוחה ומתוכן מאיים על אובדן מעמד וכבוד..." 11. משנתקבלה חוות הדעת המשלימה, הגישו באי כח הצדדים סיכומים בכתב. ב"כ התובעת ביקשה לקבל את התביעה, בהתחשב בעובדות שקבע בית הדין בהחלטה הנ"ל ובחוות דעתו של המומחה הרפואי. ב"כ הנתבע מבקשת בסיכומיה לדחות את התביעה, הן בטענה העובדתית, שלא הוכח "ארוע חריג" ביום 6.11.96, והן בטענה שלא הוכח הקשר הסיבתי הדרוש בין הארוע האמור לבין המחלה ממנה סובלת התובעת. 12. טענות הנתבע אינן מקובלות עלינו, מהנימוקים הבאים: (1) ב"כ הנתבע ציינה בראשית סיכומיה כי הנתבע חוזר על טענותיו בסיכומים שהוגשו לעניין העובדות, משלטענתה התובעת לא הוכיחה כי שיחת הטלפון ביום 6.11.96, וההתרחשויות שארעו בסמוך לה, היו בבחינת "ארוע חריג" וכי מדובר למעשה ב"לחץ ומתח מתמשך שאינם מהווים תאונת עבודה". טענה זו אין בידינו לקבל. בהחלטה הנ"ל מיום 20.9.00, התייחסנו לרקע שקדם לארועים מיום 6.11.96, לרבות הסכסוכים שהתובעת נקלעה אליהם במקום עבודתה, וציינו את העובדה שהתובעת היתה רגילה ב"עסקנות ציבורית" ובדרך כלל לא התרגשה מלחצים שהופעלו על המורות בכלל, וגם מהאשמות שהוטחו כלפיה בפרט. יחד עם זאת, הגענו למסקנה, כי על רקע הארועים הנ"ל - שיחת הטלפון שהתובעת קיבלה ממנהל רשת המכללה ב- 6.11.96, היתה לגביה "ארוע חריג" , כאמור לעיל, כפי שפרטנו בהרחבה בהחלטה. לא מצאנו בטענות הנתבע, בסיכומים שלאחר קבלת חוות דעת המומחה, כל נימוק המצדיק שינוי ההחלטה מיום 20.9.00, לרבות המסקנה כי הארועים ביום 6.11.96 היו בבחינת "ארוע חריג". (2) בהתייחס לחוות דעתו של המומחה הרפואי טוענת ב"כ הנתבע בסיכומיה כי מקריאת חוות הדעת המקורית והמשלימה "כאחד ובשלמות" - מתבקשת המסקנה שלא הוכח הקשר הסיבתי הדרוש על פי הפסיקה בין הארוע החריג בעבודה לבין מחלת הנפש ממנה סובלת התובעת. בהסתמך על פסיקת בית הדין הארצי (דב"ע לב/ 104-0 אברהם משולם נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ג 443 ודב"ע נו/197-0 המוסד לביטוח לאומי נ' בתיה קוהן, עבודה ארצי, ל(1) 38), טוענת ב"כ הנתבע: "על התובע להוכיח את הקשר הסיבתי שבין הארוע ובין העבודה. בקביעה כי "עלול" להיות קשר סיבתי כזה לא יצא המבוטח ידי חובתו" וכי "גם בקביעה רפואית כי "יתכן" שקיים קשר סיבתי אין די". גם טענה זו אינה מתאימה בענייננו. לעניין הקשר הסיבתי בין התקף החרדה Panic attack)) מ- 6.11.96, ואי כושר העבודה שנגרם לתובעת בעקבות אותו התקף - חוות דעתו של המומחה היתה ברורה וחד משמעית. המומחה השתמש בביטוי "יתכן", לגבי האפשרות שמא התקף החרדה היה נמנע אלמלא הארוע מיום 6.11.96 (ראה שאלות ההבהרה מס' 8 ו- 12 ותשובות המומחה לשאלות אלה). אלא, שלא זאת השאלה. השאלה הקובעת היא האם התקף החרדה, בעיתוי בו הופיע נגרם על ידי הארוע החריג - ועל כך כאמור השיב המומחה באופן חד משמעי, בחיוב (ראה תשובות 10 ו- 11 לשאלות ההבהרה בחוות הדעת המשלימה). (3) הגם שאין ספק, לפי דעתו של המומחה הרפואי, כי מחלת הנפש ממנה סובלת התובעת, שהיא הפרעת חרדה (Panic Disorder) - לא נגרמה על ידי הארוע בעבודה, כפי שטוענת ב"כ הנתבע בסיכומיה, עולה מחוות הדעת, וגם בכך אין ספק, כי התקף החרדה Panic attack)) במועד בו הופיע - קשור ישירות לארוע החריג בעבודה ונובע ממנו. להזכירך, שסמוך לאחר הארוע החריג בעבודה, התובעת היתה בסערת רגשות, סבלה מדפיקות לב חזקות, קושי בנשימה ויובש בפה, ובהיותה נסערת ורועדת היא נלקחה באותו יום לבית חולים, שם צויין באנמנזה "היום, בזמן התרגזות, חשה דפיקות לב מהירות, לחץ בחזה, הרגשת מחנק, יובש בפה, רעד פנימי". (4) בעקבות התקף החרדה שנגרם כתוצאה מהארוע החריג בעבודה, נעדרה התובעת מעבודתה במשך כ- 10 ימים, ולאחר מכן, ימים בודדים נוספים. המומחה הרפואי אישר כאמור את הקשר הסיבתי בין הארוע החריג בעבודה לבין התקף החרדה ותקופת האי כושר האמורה, כדבריו: ”הארוע מ- 6.11.96 גרם להתקף טיפוסי של אימה Panic attack)) אצל התובעת אשר סבלה תקופה ארוכה ממצב חרדתי (Panic Disorder) ובעקבות כך לאי כושר עבודה". 13. משקיבלנו את גירסת התובעת וקבענו על פיה כי הארועים שהתרחשו ביום 6.11.96 היו בבחינת "ארוע חריג" הקשור בעבודתה,ומשקבע המומחה הרפואי כי התובעת לקתה ב"התקף אימה" (התקף חרדה) סמוך לאחר הארוע החריג וכי קיים קשר סיבתי בין הארוע האמור לבין עיתוי הופעת התקף האימה ואי כושר העבודה שנגרם בעקבותיו - משמע שהתמלאו התנאים להכיר בהתקף החרדה כ"תאונת עבודה". ברי כי אין בקבלת התביעה כדי לנקוט עמדה בשאלת הקשר הסיבתי בין הארוע שהוכר כ"תאונת עבודה" לבין מחלת הנפש (Panic Disorder) ממנה סובלת התובעת. בעניין זה תדון הוועדה הרפואית, שלה הסמכות לקבוע אם נותרה לתובעת נכות עקב התאונה ואת שיעורה, ולעניין זה תביא הוועדה בחשבון גם את הרקע הרפואי והמשפחתי של התובעת. 14. אשר על כן, התביעה מתקבלת. הנתבע ישלם לתובעת את הגימלאות המגיעות לה על פי החוק בגין התאונה האמורה. 15. הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 3,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק.חרדההתקף חרדההכרה בתאונת עבודהתאונת עבודה