קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסכם פרישה משותפות: 1. התביעה שבפני היא תביעת התובע נגד הנתבעים לתשלום סך של 150,000 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום יצירת החיוב. לטענת התובע הוסכם בינו לבין הנתבעים בחודש יולי 1995, כי כנגד הסכמתו לפרוש מזכויותיו בשותפות בכרם א' ישולם לו סך של 50,000 ₪ לשנה, בגין כל אחת משלוש השנים שבגינן ניתנו לתובע זכויות עיבוד בכרם על פי ההסכם נ/1. 2. העובדות שאינן במחלוקת התובע הינו חבר משק אמציה - מושב שיתופי (להלן: המושב). נתבע 2 (להלן: דניאל) הינו חבר משק אמציה, ובעל משק בשדה משה, נתבע 1 הוא אחיו, ונתבע 3, אביו, חבר במושב שדה משה. בזמנים הרלבנטיים לתביעה, פורסם במושב אמציה, בין היתר, מכרז לעיבוד "כרם א" (כרם בשטח של 130 דונם) לתקופה שמיום 1.12.94 ועד 30.11.97 (להלן: תקופת המכרז). הזוכה המקורי במכרז היה יצחק חמו (להלן: חמו) (ר' עדות התובע עמ' 10 שו' 21 ובעמ' 15 שו' 12). חמו מטעמיו, הסתלק מן הזכייה, והבא אחריו בתור היה התובע. כתנאי מקדמי לזכייה במכרז היה על הזוכה לצרף "משפחה וחצי" נוספת להסכם עם המושב. התובע צירף אליו את משפ' אליאס ומשפ' תימור, והתחיב לשלם לאליאס 25,000 ₪ לשנה ולתימור 13,000 ₪ לשנה, בכל אחת מן השנים שבתקופת המכרז. מלכתחילה, עוד לפני שניגש התובע למכרז היה ברור כי אם יזכה, ינהל את הכרם בשותפות עם הנתבעים שכן לתובע לא היה כסף למימון הזכיה, והוא היה זקוק להם כמממנים. לאחר המכרז, ולאחר שחמו הסתלק מזכייתו, הצטרף חמו להסכם השותפות בעניין כרם א' בין התובע לנתבעים, ביוזמת התובע. התובע קיבל שכר בגין עבודתו בכרם בחודשים ינואר ועד יוני 1995, סה"כ 10,050 ש"ח. ביולי 1995 עזב התובע את השותפות שניהלה את כרם א' עקב סכסוכים קשים שהיו בינו לבין חמו. 3. השאלות שבמחלוקת א. נסיבות הצטרפותו של חמו "לשותפות" של התובע והנתבעים בכרם א', ותוכן הסכם השותפות בכרם א'. ב. נסיבות פרישתו של התובע מהשותפות. ג. האם נכרת הסכם בין התובע לנתבעים עם פרישתו, ואם כן מה תוכנו. 4. נסיבות הצטרפות חמו ל"שותפות" בכתב התביעה וכן בתצהיר שמסר התובע ביום 3.9.98 (להלן: התצהיר) אין זכר לעובדה, כי חמו הוא שזכה תחילה במכרז בגין כרם א', וכל שטען התובע הוא: "עם הזכיה במכרז החל הטיפול בכרמים בינואר 95 כאשר הנתבע 2 מצרף לחלקו אדם בשם יצחק חמו" (ר' תצהיר התובע ס' 9). בעדותו, הודה התובע, כי חמו הוא שזכה תחילה במכרז, והוסיף "לא יודע למה לא ציינתי זאת בתביעה". (ר' פר' עמ' 15 שו' 12 ). אשר לתוכן "הסכם השותפות", כאמור טען התובע, כי חמו הצטרף לחלקו של נתבע 2. כמו כן, טען כי עוד קודם למכרז "סוכם ביני לבין הנתבעים כי הרווחים שיופקו מעיבוד הכרם יתחלקו באופן שווה בין הצדדים". (ר' ס' 6 לתצהיר). עדויות אלה של התובע, אינן עולות בקנה אחד עם עדותו של עד התביעה חמו, ושל נתבע 2, אשר תואמות ביניהן. חמו העיד: "אני זכיתי במכרז אשר אמר לי שהוא מצטרף אלי לשנינו לא היה כסף ולכן באמצעות אשר פנינו לדני בתור מממן. העיסקה היתה עיסקה של שותפות. בשותפות היו הנתבעים ואני ואשר, תנאי השותפות היו על 260 דונם כרם ו 60 דונם אפרסק, אסף נושאים בכל הוצאות והמימון. אני אשר דני ורחמים עובדים. חמשת השותפים אמורים להתחלק ברווחים, הרווחים נקבעים על פי הכנסות מינוס הוצאות. החלוקה היא בין החמישה בחלקים שווים". (פר' עמ' 22 שו' 15-19, ר' גם עמ' 24 שו' 29). חמו גם העיד "נכון שאשר היה צריך אותי כדי שאני אותר על ההצעה שלי שהיתה יקרה יותר" (פר' עמ' 21 שו' 20). דניאל העיד: " נכון שההבנה היתה שנעבוד כצוות בשני הכרמים ובמטע ואם יהיו הכנסות נחלק שווה בשווה אבל אשר פרש לאחר שישה חודשים. ברווחים של הכרמים והמטע היו אמורים להשתתף חמישה אנשים. אני ושני הנתבעים הנוספים וחמו ושקד" (פר' עמ' 41 באמצע). בעניין זה אני מעדיפה את גירסתם של חמו ודניאל, שהיו מהימנים עלי בעניין זה, על פני עדות התובע. התובע כבר בכתב התביעה הסתיר את עובדת הזכיה הקודמת של חמו, ןרק טען בעלמא שחמו נכנס ביחד בחלק של דניאל, ולא כשותף שווה. נראה לי, כי התובע מסר גירסה זו משני טעמים אפשריים: האחד - על מנת להעמיד את הנתבעים כמפרי ההסכם עם התובע בכך שהם יזמו וצרפו את חמו, שבגללו נאלץ התובע לעזוב את השותפות, ובכך להסביר את ההסכם לפיצוי התובע כנטען על ידו בתביעה, והשני - כהסבר לכך שהתובע לא תבע גם את חמו בתביעה שבפני. על כן אני קובעת, כי לגבי הכרם נשוא הדיון הוסכם, כי התובע מקבל שכר חודשי. בנוסף, הרווחים, דהיינו ההכנסות לאחר הוצאות, מחולקים בשווה בין חמשת השותפים, הנתבעים חמו והתובע סה"כ חמישה. התובע אישר כי הוסכם עוד כי אם אין רווחים - לא מחלקים רווחים (פר' עמ' 15 שו' 30). 5. נסיבות פרישתו של התובע מהשותפות התובע העיד: "התחלנו לעבוד ואז החלו ויכוחים בהתחלה על רקע מקצועי, בהתחלה היה ויכוחים שלי עם חמו ואח"כ דני אסף וחמו היו שניהם נגדי... המצב החמיר ביני לבין דניאל אסף ואי אפשר היה כבר להמשיך לעבוד. ואז היתה שיחה עם דני ואמרתי שאי אפשר לעבוד כך. ואז הוא אמר שאם לא מוצא חן בעיני שאני אפרוש". (פר' עמ' 11 שו' 16-17, 27-29). התובע העיד גם: "לא נכון שחמו הוא זה שדרש שאני אעזוב את השותפות" (פר' עמ' 14 שו' 26). עד התביעה חמו העיד בניגוד לעדות התובע: "אשר היה בסכסוך חזק מאד איתי וזאת היתה הסיבה ליציאתו מהשותפות (פר' עמ' 22 שו' 24). עד התביעה חמו העיד: "אשר פרש, כי אני עמדתי על כך שאני לא מסוגל להיות איתו בעבודה... כשאשר עזב לא נוצר לנו שום חלל" (פר' עמ' 25 שו' 10, 13). דניאל העיד: "לאחר שנוצרו מתחים בין חמו יצחק לאשר שקד היה בלתי אפשרי לעבוד ולסכן כל כך הרבה כסף. חמו יצחק אמר על גופתי לא ארשה לאשר להישאר בכרם". הוא היה כעוס וזועף וחששתי שאפילו הדברים יובילו לפסים לא נעימים ביותר. מכיון שאבי השקיע את כל כספו ועל מנת שלא ייגרם נזק, אשר הפסיק את עבודתו בחודש יולי, עד החודש הזה הוא קבל שכר ומשכורת בתלושים". (פר' עמ' 35 למטה). עוד העיד דניאל: "נכון שהוא הודיע לנו שהוא עוזב.... לא היתה ברירה היתה בעיה קשה שהיתה מגיעה לאלימות בין אשר לחמו... לא יזמתי את יציאתו של אשר, אלא חמו. ידענו שאשר עוזב. הסכמנו שהוא יעזוב, הוא הגיע למסקנה שהוא צריך לעזוב". (עמ' 41) עד התביעה חמו, ודניאל העידו שניהם כי חמו הוא זה שדרש, כי התובע יפרוש, זאת בניגוד לגירסת התובע שטען כי היוזמה היתה של דניאל. בעניין זה אני מעדיפה את עדות עד התביעה, שנתמכת בעדות דניאל, וקובעת, כי נוצרה קונסטלציה שהתובע וחמו לא יכלו לעבוד עוד ביחד בכרם, חמו דחק בתובע לעזוב, והתובע בחר או נאלץ עקב הרעת היחסים לעזוב, ויצא מן השותפות. 6. האם נכרת הסכם בין התובע לנתבעים עם פרישתו, ואם כן מה תוכנו א. גרסת התובע - עם פרישתו מהשותפות הוסכם כי בתמורה לפרישה ישולם לו סך של 50,000 ₪ בגין כל אחת מהשנים שבתקופת המכרז, ובסך הכל 150,000 ₪ בגין שלוש שנות המכרז. לטענתו, אמנם על פי הסכם השותפות היה זכאי מידי שנה לחלקו ברווחי השותפות, בניכוי המשכורות ששולמו לו, אך בהסכם הפרישה הוסכם, כי תשלומי המשכורת לא ינוכו, כך שגם בגין השנה בה עבד ישולם לו סכום מלא של 50,000 ₪. גירסת הנתבעים - סוכם עם התובע שיפרוש מן השותפות, וכי אם יהיו רווחים בסוף העונה דהיינו בתום שנת המכרז הראשונה, יקבל התובע את חלקו ברווחים מבלי שהמשיך לעבוד בכרם. עד כאן גירסות הצדדים בכתבי הטענות. ב. בעדותו העיד התובע על פרטי ההסכמה כדלקמן: " אמרתי לו שצריך לשבת ולסכם דברים ואמר תחשוב ותבוא אלי בהצעה. אחרי יום יומיים חזרתי אליו ואמרתי לו שאני דורש 50,000 ₪ על כל שנה... דני פנה לאבא שלו ואבא שלו פנה אלי נפגשנו במטע. אבא של דניאל התעקש שנעלה אלי הביתה ואז הגענו הביתה והוא ביקש שאשתי תהיה נוכחת בפגישה... ואז ישבנו במרפסת ואז הוא הציע לי 40,000 ₪ עבור כל שנה ושאני אפרוש, אמרתי לו שאני גם משאיר את הציוד שנרכש בשנת 94 ואני מתלבט מה לעשות, אני אוהב את המטעים. סוכם בסוף שהוא הסכים לשלם 50,000 ₪ והוא את התשלום יעשה במשך העונה של עונת השיווק... אחרי הסיכום ירדנו אני ורפאל אסף למטע והגענו לשם ופגשנו את דני, אבא שלו סיפר לו על הסיכום, לחצנו ידיים איחלתי להם מזל טוב וחזרתי הביתה. אני בקשתי מרפאל, שיעלה את זה על הכתב הוא ביקש שאני אנסח הסכם, ניסחתי הסכם והעברתי לו אותו. והוא עיין בזה, אחרי כמה ימים החזיר לי את זה דני והוא אמר שזה הסכם דרכוני (כך במקור - מ.נ., צ"ל - דרקוני) מידי שאני אנסח הסכם חדש. ניסחתי הסכם חדש ואז העברתי להם לעיון, אחרי שבוע הודיע לי דני שהם לא מוכנים לחתוםכי יש עם זה בעיה וזה יכול ליפול לידיים לא טובות". (פר' עמ' 12 שו' 2-22). הטיוטה הראשונה שהועברה על ידי התובע לנתבע 3 אושרה על ידו וסומנה ת/1. התובע טען כי "הסיכם של 50,000ש"ח נעשה לפי שנים קודמות שאז הרווחנו הרבה כסף". חמו כאמור, העיד כעד תביעה לצורך חיזוק גירסת התובע באשר להסכם הפרישה. בעניין זה העיד חמו: "לא הייתי ברגע שאבא של דני עלה לאשר הביתה. הייתי עד לאחר שאבא של דני הגיע לאפרסק ואמר לי לדני ולרחמים שהוא סגר עם אשר על כל שנה 50,000 ₪ וזה היה לשלוש שנים. כל שנה 50,0000 ₪ בלי קשר לרווחים. אשר יוצא מהשותפות וזהו" (פר' עמ' 22 שו' 20-23). ואולם באותה נשימה העיד חמו: "נכון שההסכם שרפאל עשה עם שקד אשר משמעותו שהחלק של אשר נוכה במסגרת הוצאות גם מהרווחים הצפויים שלי הגיע חלק בהם ואני לא הסכמתי להסדר הזה. היה אחד שמחליט וקובע וזה רפאל. אני ברגע שאין לי כסף להשקיע אז אני כושר המיקוח שלי מוגבל. אני לא הסכמתי להסדר בגלל הטינה האישית שלי לתובע" (פר' עמ' 22 שו' 28-29, ובעמ' 23 שו' 1-3). בחקירה חוזרת הסביר חמו: "ההגיון של ה- 50,000 ₪ שהוסכם עם שקד זה שלשותפים יש אינטרס שכך ישאר להם נתח יותר גדול ברווחים ולכן זה כראוי" (פר' עמ' 28 שו' 26-27). מר אליאס שהובא כעד מטעם התובע בעניין זה, העיד ברב הגינותו: " אני לא שמעתי באוזני מהנתבעים שהם הסכימו לשלם לתובע 50,000 ₪ לשנה במשך שלוש שנים" (פר' עמ' 30 שו' 15, 16). אשת התובע הגב' אביגיל שקד העידה: "יום אחד מגיע אלינו רפאל ואשר. אני הייתי אחרי לידה, הוא ביקש שאני אשתתף בשיחה. ניגשתי למרפסת האחורית וישבנו לשוחח, ואז הם התחילו לדבר על הפרישה של אשר ורפאל אמר לאשר שהוא חושב שהוא צריך לפרוש ולא אחר כי אשר מסוגל לעבוד בעבודות אחרות והוא יכול להסתדר. ואז הגיע הקטע של המו"מ על הכסף ורפאל הציע 40,000 ₪ לשנה תמורת זה שאשר יפרוש מהשותפות ואשר לא הסכים הוא אמר שזה מעט מידי, שהוא רוצה 50,000 ₪ שזה אומר שזה כבר כולל את הכלים שנקנו בשותפויות הקודמות, וכסף קודם שהיו צריכים לקבל. ואז לחצנו ידיים והם ירדו לכיוון המטע. לפני כן אשר אמר לרפאל שהוא רוצה מסמך שאם יקרה משהו לאחד מהם, שיהיה ברור כי יש לנו חמישה ילדים וזה פרנסה. רפאל אמר אין בעיה, תכתוב משהו ותראה לנו". (ר' פר' עמ' 30 שו' 20-30). ובחקירה הנגדית - "לא נכון שהסיכום היה שאשר יקבל כסף מתוך רווחים בלבד. רפאל דיבר על 40,000 ₪ ואשר התעקש על 50,000 ₪ ואז לחצו ידיים על 50,000".(פר' עמ' 31 שו' 15-16). לעניין ההסכם העידו מטעם הנתבעים, הנתבעים 2 ו-3. דניאל העיד: "כשאשר החליט לפרוש הוא דרש כסף, הוא נשא ונתן עם אבא שלי. אני יודע שהוא ביקש מאבא שלי 40,000 ₪ לשנה. אבא שלי לא הסכים וגם אני לא... לא אמרתי לו שמגיע לו ולא שלא מגיע לו הוא קיבל שכר על התקופה שהוא עבד". (פר' עמ' 41 באמצע). לגבי ת/1 טען דניאל: "זאת דרישה מחוצפת, אבי הראה לי את זה זה השם שלי וזה כתב של אשר שקד, אני לא רשמתי את התאריך שבו הוא הראה לי את זה... אמרתי לאבי שזה לא מקובל עלי. אמרתי לאבא שלי שאני לא מוכן להתחייב למאומה. לא הצעתי לו כלום. הוא פרש באמצע השנה לאחר שקיבל שכר במשך 6 חודשים ולא מגיע לו כלום... לא נכון שלא חתמתי על ת/1 כי זה היה נודע להנהלה ולא היה לי נעים זה לא עניינה של ההנהלה". (פר' עמ' 43). רפאל אסף העיד בעניין זה גם כן. לטענתו: "יש בעיה שאשר שקד הביא לנו שותף שלא היה בחשבון, את איציק חמו, והתנגדות חריפה היתה לקבל אותו והוא אשר הכריח אותנו לקבל אותו. קיבלנו אותו אחרי זה פתאום נוצר ריב ביניהם... אז פניתי לאשר אמרתי לו זהו המצב אז תחליט. הוא אמר אני יוצא ואשר כבר מיד פרש לעבודה חדשה והתחיל דרישות ממני שלא היו מקובלות עלי בדיוק. האמת אני לא הסכמתי לכל הדרישות. אשר דרש 40 50 אלף ₪ לכל שנה של המכרז שזה סה"כ 3 שנים. אמרתי לו אני לא נראה לי לקבל את זה אבל אני אבדוק עם הבנים שלי. לא הצעתי לו שום דבר שהוא פנה אלי. לא אמרתי לו שאם הוא יפרוש הוא יקבל משהו. אמרתי לו שיבוא שיעבוד כשכיר באותם תנאים. אני לא הסכמתי לדרישות של אשר, וזה נשאר תקוע. אני קניתי כלים במימון שלי בעסקים שלנו, כל החשבוניות של הכלים על שמי. לא נכון שאני הסכמתי לדרישות של אשר ושהדברים הועלו על הכתב בהסכמתי... לא הסכמנו עם אשר על שום תנאי פרישה. אני לא הבטחתי לאשר שום דבר" (פר' עמ' 34). בחקירתו הנגדית חזר רפאל אסף על הגירסה הנ"ל והוסיף "נכון שהצענו לאשר שיצא ושאם יהיו רווחים ניתן לו, הוא לא הסכים"(פר' עמ' 37). התובע, טען כי יש להעדיף את גירסתו , ואלה טעמיו: הסתירות בגירסות ההגנה, שיש שטענו העדים כי לא סוכם דבר, ויש שטענו, כי נוהל מו"מ ואף הכחישו ההתחייבות בחצי פה; יש הגיון מסחרי בטענת התובע כי היה הסכם שכן - לאחר פרישתו הרווחים חולקו רק ל- 4 ולא ל-5; התובע ויתר על רווחים צפויים; לולא זכייתו במכרז יכול היה התובע להצטרף כ"משפחה" לזוכה אחר ולקבל תשלום שנתי של 25,000 ₪; התחשבנות קודמת בין הצדדים שלא נפתרה; עדותו של חמו ואשת התובע מחזקות את גירסת התובע כמו גם הודאתו של רפאל אסף שהיה בבית התובע בקשר לפרישת התובע. הנתבעים טוענים, כי יש להעדיף גירסתם באשר למו"מ הפרישה. לטענתם העובדה שת/1 לא נחתם מעידה על העדר הסכמה לרשום בו; הנתבעים הציעו לתובע עם פרישתו להתחלק ברווחים בשנה הראשונה בלבד; לא היה הגיון כלכלי לפצות התובע שכן הוא קיבל משכורת כל עוד עבד, כמו כן התפנה לעיסוקיו עם הפרישה והשתכר שכר של 7,000 ₪ ברוטו לחודש; התובע עשה להכשלת המשך עיבוד הכרם על ידי הנתבעים בשנות המכרז הנותרות דבר הסותר את טענתו כי הובטח לו סכום פיקס בגין כל שנה נוספת; התובע לא תבע את חמו בתביעה וזאת למרות שחמו העיד, כי הסכום הנתבע אמור לרדת גם מחלקו שלו ברווחים. ג. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים אני מעדיפה את גירסת הנתבעים על פני גירסת התובע. עדותו של חמו בכל עניין חיוב הנתבעים כלפי התובע לא היתה מהימנה עלי. חמו ממורמר מאד על יחס הנתבעים אליו על פי הרגשתו הסובייקטיבית (ר' עדותו בפר' עמ' 23 שו' 28-29, ובעמ' 26 שו' 13,14) והתרשמותי היתה כי יזם את עדותו לטובת התובע, כפי שהעיד התובע, כדי לנקום בהם על יחסם אליו. אני מאמינה, כי עם פרישתו של התובע התנהל אכן דין ודברים בין הצדדים באשר לתנאי פרישתו, ואולם שוכנעתי, כי דין ודברים זה לא הגיע לכלל סיכום וגמירות דעת. התובע רצה את הסכומים שהוא תובע כעת בתביעתו, כפי שציין בת/1, ואולם הנתבעים דיברו מצידם על חלוקת רווחי השנה הראשונה. לא היה קיבול של התובע להצעת הנתבעים לקבל רווחי השנה הראשונה, והנתבעים מצידם לא הסכימו לתנאי ת/1 או לתנאים הנטענים בתביעה. בעניין זה אינני מקבלת את טענות התובע באשר להגיון גרסתו. כפי שהעידו דניאל חמו ורפאל, בעת פרסום תוצאות מכרז הכרם נשוא המחלוקת היה בין דניאל לחמו - סכסוך. התובע הוא שיזם הפיוס ביניהם על מנת שהמכרז יעבור על שמו, כאשר הנתבעים מממנים וחמו והוא עובדים. בנסיבות אלה, להבדיל מהמצג שניסה התובע להציג בכתב תביעתו, היה הוא אחראי להבאתו של חמו (ולא דניאל) ועל כן בעניין הסכסוך שנתגלע ביניהם לא יכול היה להלין אלא על עצמו, ואין סבירות בגירסה שהנתבעים היו צריכים לרצותו. זאת ועוד, התובע חזר וטען כי מי שדרש פרישתו היו הנתבעים, וזאת כדי להסביר את מחויבותם כלפיו - כנטען על ידו, ואולם עד התביעה חמו הפריך את גרסת התובע כשהעיד, כי הוא זה שעמד על פרישתו. (פר' עמ' 14 שו' 26). חמו חזר והצהיר בעדותו, כי עקב סיכסוכו עם התובע לא הסכים לכל הסדר כספי עמו. אין ספק, כי תשלום הסכום הנטען על ידי התובע, לתובע, מידי שנה, היה נוגס גם בחלקו של חמו, ולא ברור כיצד ניתן להגיע עם התובע להסכמה ללא הסכמתו של חמו. לא האמנתי לתובע, כי הגיעו לו כספים כלשהם בגין ציוד, עקב שותפויות קודמות עם הנתבעים ושוכנעתי, כי הציוד נרכש על ידי הנתבעים והיה שלהם (ר' בעניין זה עדות חמו (פר' עמ' 27 שו' 14). ואולם, יותר מכל הנ"ל, שוכנעתי, כי אכן לא היה הסכם מחייב בין הצדדים כנטען על ידי התובע לאור המסמך נ/3. התובע אישר בחקירתו "מה שכתוב בנ/3, זה נאמר על ידי". אין ספק שנ/3 זהו רישום של פרוטוקול ישיבה מיום 4.1.96, דהיינו כשישה חודשים לאחר פרישת התובע מהשותפות, שבא בעקבות המכתב נ/2 מיום 11.12.95 בו נדרשו "חברי קבוצת כרם א" להגיע למשרד האגודה ולהסדיר התשלומים והבטחונות עד ליום 15.12.95 או לחילופין להודיע על אי רצונם לפעול עפ"י הסכם המכרז, וזאת עקב הודעתו של התובע שהוא אינו מוכן להסדיר התשלומים האמורים. בנ/3 נאמר כך: "כרם א' - מופיע אשר שקד. מודיע כי לא יוכלו לממן את תפעול הכרם בשנה הנוכחית מציע שהאגודה תממן הכרם והוא יועסק כחבר בכרם. הוחלט: הועדה לא מוסמכת לדון בבקשות שאינן תואמות את העקרון שהותווה באסיפה הכללית. אדם יבדוק האלטרנטיביות לאור המצב שנוצר, וזאת מבלי לפגוע בזכויות האגודה ועל מנת לגבש את עמדת הועדה". משמע - התובע ששה חודשים לאחר פרישתו, ולאחר שלטענתו היה לו הסכם כבר מיולי 95, עם הנתבעים כי ישלמו לו בגין פרישתו מהכרם 50,000 ₪ לשנה ניסה לשכנע את המושב, להחזיק בכרם, ולהעסיק אותו בכרם כשכיר, משמע - להוציא הכרם מידי המחזיקים בו - חמו והנתבעים. היעלה על הדעת, כי התובע הסכים עם הנתבעים, כי ישלמו לו סכום קבוע בסך 50,000 ₪ לכל אחת משנות המכרז, ובה בעת הוא יעשה להכשלת המשך החזקתם של הנתבעים בכרם בשתי שנות המכרז הנותרות? אני סבורה, כי יש בפעולה זו של התובע ראייה מכרעת, כי ההסכם הנטען על ידו לא נכרת. בחקירתו לא הצליח התובע ליתן הסבר מניח את הדעת לסתירה שבין פעולותיו לבין נ/3. ד. לאור גירסת התובע שוכנעתי גם, כי אפילו היתה הצעה של הנתבעים ליתן לו חלקו ברווחי השנה הראשונה, התובע דחה הצעה זו ועל כן לא נכרת חוזה מחייב בגינם. מעבר לדרוש אוסיף, כי אפילו שוכנעתי שנכרת הסכם כזה, הרי שנחה דעתי, כי בשנה זו לא היו רווחים. העד חמו, שכאמור היה נחוש בדעתו להעיד נגד הנתבעים, ואשר היה זכאי גם הוא לרווחים מן הכרם בשנת 95, אישר: "שנת 95 היתה שנה של ברוך לא היו רווחים" (פר' עמ' 26 שו' 25). גירסה זו נתמכה בעדותו של דניאל שהעיד, כי לא היו רווחים. סוף דבר- התביעה נדחית. בנסיבות העניין המיוחדות אני מחייבת התובע בהוצאות הנתבעים ובשכ"ט עו"ד בסך 8,500 ₪ בצרוף דמי מע"מ כחוק - בלבד. חוזהדיני חברותהסכם פרישהפרישהשותפות