קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העברת זכויות בדירת מגורים - דיני משפחה: א. ערעור על פסק דינו מיום 8.10.01 של בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופטת ח' רוטשילד) בו הורה בית המשפט כי העברת הזכויות מהמשיב 2 למערער, בדירת המגורים הידועה כחלקה 237/1 בגוש 6160 - בטלה. ב. העובדות העיקריות הצריכות לענייננו הן כדלהלן: המערער הוא בנו של המשיב 2 מנישואיו הראשונים. המשיבה 1 היא אשתו של המשיב 2, מנישואיו השניים. עובר לנישואי המשיבים, היו בבעלות המשיב 2, מלוא הזכויות בדירה ברחוב המעלות 21 בגבעתיים חלקה 2371/1 בגוש 6160 (להלן: "הדירה"). ביום 6.5.90, טרם נישואיהם, ערכו המשיבים הסכם ממון, אשר אומת ואושר על ידי רושם הנישואין, וקיבל תוקף לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג - 1973 (להלן: "הסכם הממון"). בהסכם הממון נקבע, בין היתר, כי המשיב 2 יעביר למשיבה 1 מחצית מזכויותיו בדירה, וכך עובר לאירועים נשוא הערעור, היו המשיבים 1 ו- 2, בעליה של הדירה, בחלקים שווים. עוד במסגרת הסכם הממון, העניקו המשיבים, זה לזה, זכות מגורים בדירה באופן בלעדי, לכל ימי חייהם. לא שנוי במחלוקת כי מזה שנים סובל המשיב 2 מבעיות רפואיות חמורות וזקוק להשגחה צמודה ולטיפולים רפואיים מאסיביים. בחודש פברואר 1999 ערך המשיב 2 צוואה, ובה הוריש את מלוא זכויותיו בדירה למשיבה 1. ביום 4.7.99 ערכו המשיבים תצהירים בפני עורכת דין ע' הלל, בהם הצהירו, בין היתר, כי המשיב 2, מעביר למשיבה 1, ללא תמורה, את הזכויות במחצית הדירה אשר היו רשומות על שמו. יחד עם זאת, שמר לעצמו המשיב 2 זכות מגורים בדירה לכל ימי חייו, וזכות לרשום לטובתו הערת אזהרה המעגנת זכות זו (להלן: "העסקה הראשונה"). המשיב 2 חתם על יפוי כח בלתי חוזר לעו"ד ע' הלל, לשם העברת זכויותיו בדירה למשיבה 1. בנוסף חתם על טופס דיווח למס שבח, אשר, אין חולק, כי התקבל במשרד האוצר. לאחר עסקה ראשונה זו, חתמו המשיב 2 והמערער ביום 27.7.99, בפני עו"ד זלכה, על תצהירים, בהם הצהירו, בין היתר, כי המשיב 2 יעביר את זכויותיו בדירה למערער ללא כל תמורה (להלן: "העסקה השניה"). באותו מועד חתמו המשיב והמערער על יפוי כח בלתי חוזר לעו"ד זלכה לצורך ביצוע העברת הזכויות בדירה על שם המערער, וכן נחתם טופס דיווח למס שבח. לציין כי ביום 28.7.01, נחתם הטופס, כאמור, על ידי פקיד מס שבח, ואושרו פטור מתשלום מס שבח (לפי סעיף 62 לחוק מס שבח מקרקעין תשכ"ג - 1963) ופטור חלקי מתשלום מס רכישה לפי תקנה 20 לתקנות מס שבח מקרקעין (מס רכישה) תשל"ה - 1974. ביום 17.8.99 נרשמה בלשכת רישום המקרקעין בתל-אביב העברת מחצית הזכויות מהמשיב 2 למערער. ג. המשיבה 1, טענה בבית המשפט קמא, כי במהלך חודש אוגוסט 99 החלה באת כוחה, עו"ד הלל, לטפל בהעברת הזכויות בדירה על שמה. לצורך ביצוע העברת הזכויות, כאמור, הוצא נסח רישום מקרקעין, אשר מעיון בו התברר כי מחצית הזכויות בדירה הועברו ונרשמו על שם המערער. לטענת המשיבה, שהועלתה בבית המשפט קמא, סיפר לה המשיב 1, כי פעל מתוך מצוקה, בלבול וחשש לניתוק הקשר בינו לבין בנו, היחיד מבין ילדיו ששמר על קשרים אתו. בנוסף פנה המשיב 2 למערער, וביקש ממנו לבטל את העסקה, בקשה אשר המערער דחה בתוקף. ביום 2.11.99, משסירב המערער לבטל את העסקה השניה, הגישה המשיבה 1 לבית המשפט לענייני משפחה תביעה בה עתרה להצהיר על בטלותה של העסקה השניה. במקביל הגיש המשיב 1 תביעה בה עתר לפסק דין הצהרתי הקובע כי העסקה בינו לבין המערער בטלה בשל עילת עושק על פי סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973. ד. בבית המשפט קמא טענה המשיבה 1 כי יש לבדוק את התחרות בין זכויות הצדדים לאור הוראת סעיף 9 לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק המקרקעין). לטענתה משהמערער לא שילם לאב כל תמורה עבור הזכויות בדירה, לא מתקיים התנאי הקבוע בסיפא של סעיף 9 לחוק המקרקעין, ולפיכך, בהיות התחייבות המשיב 2 כלפיה ראשונה בזמן גוברת זכותה על זכות המערער. בנוסף טענה המשיבה 1 כי התנהגותו של המערער נגועה בחוסר תום לב, מאחר שידע על התחייבות המשיב 2 כלפיה, ופעל על מנת לסכל התחייבות זו. המערער טען בבית משפט קמא, כי מאחר שהמדובר בשתי התחייבות לעשות עיסקה במקרקעין, ושתיהן ללא תמורה, אין להחיל על הענין את הוראות סעיף 9 לחוק המקרקעין אלא יש לבחון את זכויות הצדדים על פי הוראות חוק המתנה תשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק המתנה"). לטענת המערער, בהתחייבותו של המשיב 2 לתת למערער במתנה את הזכויות בדירה, חזר בו המשיב 2, מהתחייבותו למשיבה 1, וההתחייבות בת הקיום היא רק ההתחייבות השניה של המשיב 2. בנוסף טען המערער בבית המשפט קמא, כי משהסתיימה ברישום העברת הזכויות בעסקה השניה, אין האב יכול עוד לחזור בו ולבטל את המתנה. לטענת המערער, אין כל חשיבות לעובדה שקיבל מתנה ללא תמורה, מאחר שגם המשיבה 1 לא נתנה כל תמורה כנגד הזכויות שהוענקו לה במתנה. ה. בית המשפט קמא קבע כי בהיות העסקאות, נשוא הערעור, עסקאות להקניית מתנה במקרקעין, חלים עליהן, בו זמנית, חוק המקרקעין מחד וחוק המתנה מאידך. בית המשפט קמא קבע: "...משילובן של הוראות סעיפים 2 ו- 6 לחוק המתנה, ביחד עם סעיפים 6 ו- 7 לחוק המקרקעין עולה כי כל עוד לא הושלמה העברת הזכויות בלשכת רישום המקרקעין, בפנינו התחייבות לתת מתנה. ...כותרתו של סעיף 5 לחוק המתנה הינה "התחייבות לתת מתנה" סעיפי המשנה 5 (ב) ו- 6(ג) לאותו סעיף מקנים, בסייגים מסויימים לנותן המתנה זכות לחזור בו מהתחייבותו. כך, סעיף 5(ב) שולל הזכות לחזור מהמתנה אם: המקבל שינה מצבו לרעה, בהסתמך על ההתחייבות; הנותן ויתר בכתב על רשות זו. ... בשורה של פסקי דין התגבשה הלכה לפיה, בהעדר ראיה לסתור, חתימת המתחייב על יפוי כח בלתי חוזר מהווה, למעשה, ויתור על זכות המחייב לחזור בו מהתחייבותו." (עמ' 6 לפסק הדין). בהמשך קבע בית המשפט קמא: "בנסיבות אלה, סבורה אני, כי יש ממש בטענת התובעת לפיה ויתר האב על זכותו לחזור בו מהמתנה. לאור מסקנתי האמורה, יש לבחון את טענת התובעת לפיה המדובר הוא בעסקאות נוגדות במקרקעין, וכי, לפיכך, יש להחיל על המקרה את סעיף 9 לחוק המקרקעין, אשר בהתאם לו משלא שילם הנתבע תמורה כלשהי בגין זכויות האב בדירה, גוברת זכותה של התובעת על זכותו של הנתבע" (עמ' 7 לפסק הדין). בסיכום קובע בית המשפט קמא: "אין חולק, כי הנתבע לא נתן כל תמורה לאב בגין זכויותיו במקרקעין. בנסיבות אלה, לאור לשונו של סעיף 9 לחוק המקרקעין אין מנוס אלא לקבוע כי זכותה של התובעת גוברת על זכותו של הנתבע..." (עמ' 10 לפסק הדין). כאמור, קיבל בית המשפט קמא את תביעת המשיבה 1, וקבע כי העברת הזכויות בדירה למערער - בטלה. ו. לטענת המערער, יש להחיל על שתי העסקאות, העסקה הראשונה והעסקה השניה, שלושה חוקים: חוק המתנה, חוק המקרקעין וחוק השליחות תשכ"ה - 1975 (להלן: "חוק השליחות"). לטענת המערער רק שילוב של ההוראות הרלוונטיות בשלושת חוקים אלה, יכול להבהיר את נפקות המתנות שנתנו בעסקה הראשונה ובעסקה השניה. לטענת המערער, טעה בית המשפט קמא בהסתמכו על סעיף 9 לחוק המקרקעין, בהתעלמו לחלוטין מחוק המתנה וחוק השליחות, וכך נתן, בסופו של דבר, עדיפות לעסקה הראשונה על פני העסקה השניה. טוען המערער כי אומנם קובע סעיף 9 לחוק המקרקעין כי במקרה של שתי עסקאות נוגדות זכותו של בעל העסקה הראשונה עדיפה, אלא אם כן בעל העסקה השניה פעל בתום לב, שילם תמורה והעסקה של בעל העסקה השניה, נרשמה לפני העסקה של בעל העסקה הראשונה. בענייננו, טוען המערער כי בית המשפט קמא, היה מודע לאי הבהירות של סעיף 9 לחוק המקרקעין ולא היה שלם עם קביעתו כי העברה א' עדיפה על העברה ב'. לדעת המערער, לא היה מקום לקביעתו של בית המשפט קמא לפיה חל בענייננו סעיף 9 לחוק המקרקעין, ומן הדין היה להחיל על ענייננו את סעיף 7(ב) לחוק המקרקעין בשילוב עם חוק המתנה וחוק השליחות. מאחר שגם על דעת בית המשפט קמא ועל פי הפסיקה שאליה מתייחס המערער, סעיף 9 לחוק המקרקעין איננו נותן תשובה מה דינה של העסקה הראשונה שהיתה ללא תמורה, לא היה מקום, לדעת המערער, לבסס את מתן העדיפות של העסקה הראשונה על סעיף 9 לחוק המקרקעין, בלבד. מאחר שהמדובר בענייננו בשתי עסקאות ללא תמורה ולדעת המערער חוק המקרקעין איננו דן במקרה של שתי עסקאות נוגדות ללא תמורה, יש לפנות לדעת המערער לחוק המתנה. ז. באשר לחוק המתנה, טוען המערער, כי הסעיפים הרלוונטים לענייננו הם סעיפים 5 ו- 6. המערער מפנה להוראות חוק המתנה לפיהם התחייבות לתת מתנה טעונה מסמך בכתב וכן להוראת סעיף 5(ב) הקובע כי כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי נותן המתנה לחזור בו מהמתנה זולת אם ויתר על אפשרות זו בכתב. בענייננו, טוען המערער, כי המשיבה 1 לא שינתה, כלל ועיקר, את מצבה בהסתמכה על קבלת המתנה מהמשיב 2, ומשכך רשאי היה המשיב 2 לחזור בו מהמתנה. לטענת המערער, לא ייחס בית המשפט קמא כל משקל לחוק המתנה בכלל, ולסעיף 6 בו בעיקר, בנימוק כי חוק המתנה לא התייחס להתחייבויות נוגדות.משכך, משנתן המשיב 2 יפוי כח בלתי חוזר למשיבה 1, מצא בית המשפט כי יש לראות בו כמי שויתר על זכות החזרה מהמתנה. לטענת המערער, שגויה קביעת בית המשפט קמא, כי במתן יפוי הכח הבלתי חוזר, ויתר המשיב 2 על זכותו לחזור בו מהמתנה. טוען המערער, כי גם המערער קיבל מידי המשיב 2 יפוי כח בלתי חוזר, ולא כדין מצא בית המשפט קמא להעדיף את יפוי הכח שבידי המשיבה 1, על פני יפוי הכח שבידי המערער. ח. המשיב 2, כך לדעת המערער, רשאי היה לחזור בו מהמתנה ואומנם כך עשה. למשיבה 1 לא נתנה אלא התחייבות למתן מתנה, ממנה חזר בו, כאמור, המשיב 2 על ידי מתן המתנה למערער. יפוי הכח שניתן לידי המשיבה 1, תוקפו הותנה בקיומה של הזכות שלשם הבטחתה ניתן יפוי הכח, וכך משבטלה זכותה של המשיבה 1, למתנה, על ידי מתן המתנה למערער, אין כל תוקף ליפוי הכח. עוד באשר ליפוי הכח טוען המערער, כי ביפוי הכח שנמסר למשיבה 1, ע/2, לא נקבע כי העברה למשיבה היא ללא תמורה ועוד נקבע בסעיף 6 ליפוי הכח כי המשיב 2 קיבל מהמשיבה 1 תמורה מלאה עבור הרכוש נשוא יפוי הכח, למרות שלא שנוי במחלוקת כי העברה למשיבה 1 נעשתה ללא תמורה. לעומת זאת, ביפוי הכח שניתן למערער, ע/3, נקבע במפורש כי יפוי הכח הוא להעברת נכס על שם המערער, ללא תמורה, וצויין בו כי אכן המשיב 2 לא קיבל כל תמורה. יפוי הכח שנמסר למשיבה 1 הוא, לטענת המערער, פגום וחסר כל נפקות משפטית, בהיותו סותר את כוונת הצדדים ומנוגד לסעיף 5(א) לחוק השליחות. בסיכום טוען המערער כי שגה בית המשפט קמא בהחילו את סעיף 9 לחוק המקרקעין על שתי העסקאות, העסקה הראשונה והעסקה השניה, מאחר שהמדובר בעסקאות נוגדות במקרקעין. עוד שגה בקביעתו כי יש להעדיף את העסקה הראשונה על העסקה השניה, כמפורט בפסק הדין, וכן שגה משלא קבע כי יפוי הכח שנמסר על ידי המשיב 2 למשיבה 1, חסר תוקף בהיותו נוגד את כוונת הצדדים ומשכך אין להסתמך עליו. ט. לטענת המשיבים, אין כל ממש בטענות המערער. בין הצדדים נעשו שתי עסקאות מתנה, המתייחסות לאותו נכס, ואין הן יכולות, כמובן, בשל אופין, להתקיים במקביל. על בית המשפט מוטל, איפוא, לקבוע האם העסקה הראשונה לפיה הועברה מחצית הדירה למשיבה 1, היא העסקה התקפה או לחלופין העסקה השניה, בה הועברה מחצית הדירה לבן המערער. לטענת המשיבים, כדין קבע בית המשפט קמא, כי המדובר בעסקאות נוגדות במקרקעין, ויש להחיל עליהן את סעיף 9 לחוק המקרקעין. על פי סעיף 9 גוברת העסקה הראשונה בזמן, שהיא העסקה עם המשיבה 1. המערער, לטענת המשיבים, לא הרים את הנטל להוכחת תנאיי החריג לסעיף 9 שבהתקיימם תגבר העסקה השניה בזמן. המערער לא נתן תמורה, ועל פי קביעת בית המשפט קמא ספק אם נהג בתום לב. המשיב 2, לטענת המשיבים, לא היה רשאי לבטל את העסקה הראשונה ולהתקשר בעסקה השניה כטענת המערער, מאחר שחתם על יפוי כח בלתי חוזר לטובת המשיבה 1 ובכך הביע את דעתו כי מוותר על הרשות הנתונה לו על פי סעיף 5(ב) לחוק המתנה, לחזור בו מהתחייבותו כלפי המשיבה 1. המשיבים מפנים עוד לרצף ההתרחשויות שאירעו לאחר העסקה השניה, המעידים לכשעצמם על כך שהמשיב 2 לא התכוון מעולם לבטל את העסקה הראשונה, וכוונתו אחת היתה, ליתן את מחצית הדירה במתנה למשיבה 1. י. סבורה אני כי דין הערעור להדחות. על מסכת האירועים נשוא הערעור, אכן חולשים חוק המתנה וחוק המקרקעין. סעיף 1 לחוק המתנה תשכ"ח - 1968 קובע: "1. (א) מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה. (ב) דבר המתנה יכול להיות שיהיה מקרקעין, מטלטלין או זכויות." סעיף 6 לחוק המתנה דן בדרכי הקניית המתנה, ולפיו הבעלות בדבר המתנה עוברת למקבל במסירת דבר המתנה לידיו, או משנמסר לידיו מסמך המזכה אותו לקבל את דבר המתנה. כל זאת כשאין הוראות דין אחרות. סעיפים 6 ו- 7 לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969 קובע: "6. עסקה במקרקעין היא הקנייה של בעלות או של זכות אחרת במקרקעין לפי רצון המקנה... 7. (א) עסקה במקרקעין טעונה רישום, העסקה נגמרת ברישום... (ב) עסקה שלא נגמרה ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה." סעיף 9 לחוק המקרקעין קובע: "9. התחייב אדם לעשות עסקה במקרקעין ולפני שנגמרה העסקה ברישום חזר והתחייב כלפי אדם אחר לעסקה נוגדת, זכותו של בעל העסקה הראשונה עדיפה אך אם השני פעל בתום לב ובתמורה והעסקה לטובתו נרשמה בעודו בתום לב - זכותו עדיפה" וכך, בשילוב ההוראות הרלוונטיות של חוק המתנה כחוק כללי וחוק המקרקעין כחוק ספציפי, הרי על אף האמור בסעיף 6 לחוק המתנה משהמתנה היא נכס מקרקעין אין היא עוברת למקבל אלא על ידי רישום. כל עוד לא נרשמה המתנה אין היא אלא התחייבות לעשות עסקה. מקובלת עלי, איפוא, קביעת המשפט קמא, כי על העסקאות נשוא הערעור, אומנם חל סעיף 9 לחוק המקרקעין בשילוב עם ההוראות הרלוונטיות בחוק המתנה. אין בידי לקבל את טענת המערער לפיה סעיף 9 לחוק המקרקעין כפוף להוראות סעיף 7 לחוק, ומשכך לעולם לא תגבר התחייבות לעשות עסקה במקרקעין, על עסקה מוגמרת שהסתיימה ברישום. טענה זו של המערער נוגדת את ניסוחו של סעיף 9, הדן במעמדן של עסקאות נוגדות, וקובע את עדיפותה של העסקה הראשונה אלא אם כן התקיימו תנאי הסיפא של סעיף 9. סעיף 9 איננו חל רק במקרה שהעסקה השניה לא הסתיימה ברישום, אלא עניינו, כאמור, עסקאות נוגדות, בין שהעסקה הנוגדת היא התחייבות בלבד ובין שהיא עסקה מוגמרת, ובלבד שיתקיימו תנאי הסיפא של סעיף 9, מתן ערך והתנהגות תמת לב, עד גמר הרישום. אין בידי לקבל את טענת המערער, לפיה מתנה שהסתיימה ברישום איננה נתנת לביטול. הוראות סעיף 9, אשר קובעות את הקדימויות בעסקאות הנוגדות, קובעות מי היא העסקה התקפה בין שתי עסקאות נוגדות, בלא קשר כלל לסוגיית הרישום. יא. אין בידי לקבל את ניתוחו המשפטי של המערער לפיו סעיף 9 איננו חל על עסקאות מתנה. סעיף 9 לחוק המקרקעין נוקט בלשון "עסקה במקרקעין", ואיננו מסייג עסקאות מתנה. מקובלת עלי עמדת בית המשפט קמא, אשר קבע כי בטרם יבחן המקרה על פי סעיף 9 לחוק המקרקעין יש לבחון האם אומנם מדובר בשתי התחייבויות תקפות הנוגדות זו לזו, או, כטענת המערער, העסקה השניה מבטלת את העסקה הראשונה, בשל זכותו החזרה מההתחייבות לתת מתנה הקיימת מכח סעיף 5 לחוק המתנה, שאזי אין בפנינו עסקאות נוגדות אלא עסקה ראשונה שבטלה ועסקה שניה התקפה, ואיננה מתחרה עוד בעסקה הראשונה. (ר' לענין זה ע"א 141/80 + ע"א 147/80 גפני נ' מאירוב פד"י לה (3), עמ' 813). על מנת לבחון האם מדובר בשתי התחייבויות תקפות, יש אומנם לבחון את משמעות יפוי הכח הבלתי חוזר שנתן המשיב 2 בידי המשיבה 1. יאמר מיד כי לא מצאתי כל ממש בטענות המערער לענין עצם תקפותו של יפוי הכח בשל פגמים שמצא המערער בניסוח יפוי הכח, ובשל הוראות סעיף 5(א) לחוק השליחות, לפיו אין השליחות חלה על פעולה ללא תמורה באין הרשאה מפורשת. בעניננו אין המדובר כלל בשלוח שלא קיבל הרשאה מפורשת לבצע עסקה ללא תמורה. המשיב 2 הוא עצמו שנתן את המתנה למשיבה 1 וחתם לשם כך על תצהיר העברה ללא תמורה. המתנה - העסקה לא בוצעה, איפוא, באמצעות שלוח, ומטרת יפוי הכח לא היתה אלא הבטחת ביצוע הרישום ולא העסקה גופה. עוד יאמר, כי גם ניסוחו של יפוי הכח, כולל הרשאה להעברה ללא תמורה. אולם, בעיקרו של דבר, נראה כי הוראת סעיף 5(א) לחוק השליחות איננה רלוונטית מבחינתנו מאחר שהעסקה הראשונה בוצעה, כאמור, ישירות באמצעות המשיב 2 ולא באמצעות שלוח. ועוד לענין טענת המערער לפיה "בתחרות" שבין יפוי הכח שמסר המשיב 2 למשיבה 1 לבין יפוי הכח שמסר המשיב 2 למערער, העדיף בית המשפט קמא, שלא כדין, את יפוי הכח שנמסר למשיבה 1 - לענין זה יאמר כי אין כל "תחרות" בין שני יפויי הכח, אלא בין שתי העסקאות שלמימושן נתנו יפויי הכח, נשוא הערעור. יב. לענין מעמד יפוי הכח הבלתי חוזר בעסקה של מתנת מקרקעין - בנושא זה אומנם התפתחה ההלכה, ובעבר הובעו דעות שונות על ידי בית המשפט העליון בשאלה האם יפוי כח בלתי חוזר, אשר ניתן להשלמת הקניית בעלות במתנה, יש בו משום ויתור בכתב על זכות החזרה לפי סעיף 5(ב) לחוק המתנה. ההלכה בענין זה, סוכמה מפי כב' השופט ת' אור בפסק הדין בע"א 493/91 מזרחי נ' מזרחי, פד"י נ(1) 199 (להלן: "הלכת מזרחי"). פסק הדין בענין מזרחי, סוקר את פסקי הדין שנתנו במהלך השנים בסוגיית מעמדו של יפוי הכח הבלתי חוזר בעסקת מתנה. פסק הדין מתייחס לפסקי דין קודמים, ע"א 404/84 סעתי נ' סעתי פד"י מא(2) 477 ו-ע"א 380/88 טוקאן נ' אלנששיבי פד"י מה(5) 410. בניתוח סוגיית מעמדו של יפוי הכח הבלתי חוזר, נקבע: "...ניתן להניח כי נותן המתנה הניח כי בחתימתו על יפוי הכח הבלתי חוזר הוא מוותר על זכותו לחזור בו מן המתת ואולי אף ניתן להניח כי נותן המתנה התכוון להשלים, ככל הניתן, את כל הפעולות הדרושות מצידו לשם השלמת העברת הקניין במתנה, על ידי חתימה על יפוי הכח האמור" (שם בעמ' 206). פסק דין מזרחי, גיבש את ההלכה בענין מעמד יפוי הכח הבלתי חוזר, כאמור, והלכה היא כי בהעדר ראיות מפורשות לסתור, חתימה על יפוי כח בלתי חוזר, מהווה ויתור על זכות הנותן לחזור בו מהתחייבותו ליתן מתנה. וכך גם בענייננו. המשיב 2 שנתן בידי המשיבה 1 יפוי כח בלתי חוזר, ויתר על זכותו לחזור בו מהמתנה שהעניק למשיבה 1. מן הראוי לציין, כי במהלך הדיונים התברר בפני בית המשפט קמא, כי אכן היתה כוונת המשיב 2 להעביר את הזכויות בדירה למשיבה 1, וליתן לה מתנה מוגמרת, וכראיה לכך ציין בית המשפט קמא, כי "כבר בחודש פברואר 1999 חתם האב (המשיב 2 - י.ש) על צוואה המורה כי לאחר אריכות ימים ושנים תעבורנה זכויותיו בדירה לתובעת (המשיבה 2 - י.ש)" (עמ' 7 לפסק הדין). יג. בית המשפט קמא קבע: "...אם וככל שהאב לא היה נותן, עובר להתחייבותו כלפי הנתבע יפוי כח בלתי חוזר להבטחת העברת זכויותיו בדירה לתובעת, היה חל ככל הנראה סעיף 5 לחוק המתנה ולא היה מקום לבחון התחרות בין ההתחייבויות לפי סעיף 9 לחוק המקרקעין. אולם, כאמור לעיל משנתן יפוי כח בלתי חוזר כאמור יש לראות את האב כמי שויתר על זכות החזרה, ובהעדר הוראה מיוחדת בחוק המתנה יחול סעיף 9 לחוק המקרקעין על ההתחרות בין ההתחייבויות" (עמ' 10 לפסק הדין). כאמור, מקובלת עלי קביעה זו של בית המשפט קמא. אכן, בהעדר הוראה מיוחדת בחוק המתנה לענין התחייבויות נוגדות, כדין קבע בית המשפט קמא כי על העסקה הראשונה והעסקה השניה, נשוא הערעור, יש להחיל את הוראות סעיף 9 לחוק המקרקעין. יד. משאומנם יש להחיל על שתי העסקאות נשוא הערעור את חוק המקרקעין, נותרה השאלה האם עמד המערער בתנאיי הסיפא של סעיף 9 לחוק המקרקעין, דהיינו, נתן תמורה ופעל בתום לב. לא שנוי במחלוקת כי המערער לא נתן תמורה, וכבר בכך לא עמד בתנאיי הסיפא של סעיף 9, וזכותה של המשיבה 1 גוברת, איפוא, על זכותו. אולם, מן הראוי לציין, כי למרות שלא נשמעו ראיות בתיק זה, בפני בית המשפט קמא, הטיל בית המשפט קמא ספק בתום ליבו של המערער. בית המשפט קמא קובע לענין זה: "... אציין כי ספק רב בעיני אם יש ממש בטענת הנתבע כי עובר להחתמת האב על מסמכי העברת הזכויות בדירה על שמו לא ידע על התחייבות האב כלפי התובעת ודי אם אציין כי הזריזות שבא פעל ב"כ הנתבע להעביר את הזכויות בדירה לשמו של הנתבע מעוררת יותר מחשד גרידא." (עמ' 10 לפסק הדין). אך לאחרונה נקבע בע"א 2643/97 שלמה גנז נ' בריטיש קולוניאל חברה בע"מ ואח' (לא פורסם) מפי כב' הנשיא השופט א' ברק: "הדוקטרינות הכללית של המשפט חלו על כל חלקי המשפט...אחת מאותן דוקטרינות כלליות, החלות בכל תחומי המשפט היא עקרון תום הלב. על פיה כל בעל זכות (במובנה הרחב) צריך להפעיל את זכותו בתום לב... ... סעיף 9 לחוק המקרקעין קובע את דיני העסקאות הנוגדות. מכוחו נתנת, בתנאים מסויימים זכות (עדיפה) לבעל העסקה הראשונה ובתנאים אחרים הזכות (העדיפה) נתנת לבעל העסקה השניה. על הפעלתן של שתי הזכויות האלה חל עקרון תום הלב... הן הזכות של בעל העסקה הראשונה והן הזכות של בעל העסקה השניה כפופות לעקרון הכללי של תום הלב..." (סעיף 17 לפסק הדין). ובענייננו, בית המשפט קמא ציין, יותר מאשר ברמז, כי המערער לא עמד בחובת תום הלב המוטלת עליו מכח הוראת סעיף 9 לחוק המקרקעין. טו. סוף דבר, לא מצאתי כל ממש בטענות הערעור וסבורה אני כי כדין קבע בית המשפט קמא כי זכותה של המשיבה 1 עדיפה על זכותו של המערער, ומשכך דין הערעור להדחות. הערעור נדחה. המערער ישלם למשיבים הוצאות ההליך ושכר טרחת עו"ד בסך 10,000₪ בתוספת מע"מ, שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום בפועל. העברת זכויות