קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העסקת עובד בידיעה שאין אפשרות לשלם לו משכורת: רקע כללי 1. "אבות" רבים אימצו אל חיקם את התובע - עובד זר מניגריה וזאת, כל עוד דובר בהנאה מכוח עבודתו, אולם משמתן תמורה כחוק בעבור הנאה זו עמד על הפרק - הפך התובע בין לילה "יתום". 2. התובע, הועסק כשומר לילה בחניון לציוד מכני כבד השייך לנתבעת 3 (להלן: "דחן"), משך 14 שעות ביממה ברציפות בימי חול (החל מהשעה 17:00 ועד לשעה 7:00 בבוקר) ו-17 שעות ברציפות בימי שישי ושבת ובחגים. התובע הועסק בעבודה זו - 7 ימים בשבוע - החל מיום 15.4.07 ועד לחודש 8/09, עת פוטר מעבודתו בסמוך ובעקבות הגשת התביעה לבית הדין. במהלך תקופת עבודתו התובע לא יצא לחופשה שנתית. בעבור עבודתו כאמור, שולם לתובע במהלך שנת עבודתו הראשונה שכר חודשי זעום בסך של 3,000 ש"ח (נטו). במהלך השנה השניה ועל-פי בקשת התובע הועלה שכרו ב-200 ש"ח והוא הסתכם ב-3,200 ש"ח (נטו). מעבר לכך לא שולם לתובע דבר בעבור עבודתו ובגין זכויות סוציאליות (פדיון חופשה, דמי הבראה והפרשות לקופת גמל). 3. במהלך תקופת עבודתו לא הונפקו לתובע תלושי שכר וכן לא ניתן בידו הסכם עבודה בכתב כמתחייב על פי חוק עובדים זרים, התשנ"א - 1991. 4. בהעסקת התובע היו מעורבים מספר גורמים שהתקשרו ביניהם בהסכמים לקבלת שירותי שמירה כדלקמן: "דחן" - הנתבעת 3 זו שהפעילה את החניון באזור ירקונים בו הועסק התובע והחזיקה בו ציוד מכני כבד השייך לה (להלן: "החניון"). יעד מטרה - הנתבעת 2, שהינה חברה העוסקת במתן שרותי שמירה (להלן: "חברת השמירה"). חברה זו התקשרה עם דחן בהסכם מיום 1.1.04 למתן שרותי שמירה בחניון. על-פי ההסכם זה התחייבה חברת השמירה לספק לדחן, בין היתר, שומר בחניון בימים א'-ה' משעה 16:30 ועד לשעה 7:00 ובערבי שבתות/חגים מהשעה 13:30 ועד למחרת בשעה 7:00. בעבור כל שעות השמירה הללו התחייבה דחן לשלם לחברת השמירה סכום כולל של 5,000 ש"ח (לפני מע"מ), כאשר סכום זה צמוד לתוספת היוקר לשכר המינימום במשק ועמד נכון ליום 1.7.09 על סך 5,250 ש"ח (ראה - נספחים ב'-ג' לתיק המוצגים של דחן). מר זוהר שמחי - הנתבע 1 הבעלים היחיד ומנהלה של חברת השמירה (להלן: "מר שמחי"). י.פ. מישר בע"מ - שאיננה צד להליך, קבלן משנה עימו התקשרה חברת השמירה (להלן: "מישר"), על מנת שיספק לה שרותי שמירה בחניון שמפעילה דחן. זאת, על פי "הסכם קבלן משנה" מיום 1.10.06 שנערך בין חברת השמירה לבין מישר (ראה - נספח ב' לכתב ההגנה של חברת השמירה). על-פי הסכם זה התחייבה מישר לספק לחברת השמירה שרותי שמירה באתרים שונים, לרבות החניון, על-פי דרישתה של חברת השמירה בימים א'-ה' מהשעה 16:30 עד 7:00, ואילו בשבתות/חגים/ערבי חג/ימי ו' החל מהשעה 12:30 ועד למחרת בשעה 7:00. במסגרת אותו הסכם התחייבה מישר להציב שומרים באתרים כאמור, לרבות החניון, על מנת לשמור על כל הרכוש המצוי בהם וכן ולדאוג לכך שלא תהיה כניסה לאתר על ידי אנשים שאינם מורשים ולכך שלא יוצא מן האתרים רכוש ללא אישור המזמין. כמו כן, התחייבה מישר לדאוג לכל צרכי העובדים מטעמה, לרבות - שכר, תנאים סוציאליים, הסעות, ציוד שמירה, ביגוד ומזון. מסיבות השמורות עימה, ביכרה חברת השמירה להציג בפני בית הדין את נוסח ההסכם שבינה לבין מישר כשהוא חסר, בלא שצוינו בו פרטים באשר לתמורה ששולמה למישר על ידי חברת השמירה בעבור שרותי שמירה בחניון. תמורה שהייתה, מטבע הדברים, נמוכה מ-5000 ש"ח. עם זאת, מחקירתו הנגדית של מר שמחי עלה - כי חברת השמירה שילמה למישר סכום של כ-4,500 ש"ח בעבור שרותי השמירה בחניון. סכום שהיה אמור "לבטא" את מלוא תנאי ההעסקה של השומרים בהיקף שנקבע בהסכם שבין חברת השמירה למישר (ראה - עמ' 14 לפרוטוקול ש' 7-8). 5. ביום 26.5.09 פנה התובע לעמותת "קו לעובד" (להלן: "קו לעובד") לקבלת ייעוץ בנוגע לתנאי עבודתו ובעקבות פנייתו הנ"ל פנתה "קו לעובד" הן לחברת השמירה והן לדחן במכתב תלונה מיום 16.6.09. מכתב בו הלינה על תנאי העסקתו של התובע, כמפורט לעיל, שאינם עולים בקנה אחד עם הוראות הדין: במכתב האמור השיגה "קו לעובד" על העסקת התובע 7 ימים בשבוע משך 14 שעות בעבודת לילה בתמורה לשכר הנמוך באופן משמעותי משכר המינימום, ללא תלושי שכר, ללא החזר הוצאות נסיעה וזכויות סוציאליות נוספות, כגון: דמי הבראה, חופשות ודמי חגים. 6. משפנייה זו לא הועילה וביום 13.8.09, הגיש התובע באמצעות "קו לעובד" תביעה לבית הדין, במסגרתה עתר לתשלום הפרשי שכר, פדיון חופשה, דמי הבראה, החזר הוצאות נסיעה והפרשות לקרן הפנסיה. סמוך לאחר מכן, ובעקבות הגשת התביעה פוטר התובע מעבודתו ומשכך ולאחר קבלת היתר הוגש כתב תביעה מתוקן, במסגרתו עתר התובע גם לתשלום פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת. טענות ההגנה של הנתבעים 7. על "קו ההגנה" שאומץ על ידי שלושת הנתבעים כאחד נרמז עוד בפתיח לפסק דין זה, הווי אומר: כל אחד מהנתבעים טען להעדר יריבות בינו לבין התובע, תוך שהוא מנסה להפנות את "האצבע המאשימה" באשר לאחריות להעסקתו במתכונת העגומה שתוארה לעיל לגורם אחר: מר שמחי השליך יהבו על עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד וטען להעדר יריבות בינו לבין התובע, בשים לב למעמדו כמנהל וכבעלים של חברת השמירה. זאת, מעבר לטענה כי חברת השמירה עצמה לא היתה מעסיקתו של התובע, היות והיא התקשרה עם מישר בחוזה קבלנות לצורך מתן שירותי שמירה בחניון. בכך השילה מעצמה, לטענתה, כל אחריות בקשר להעסקת התובע. דחן טענה אף היא להעדר יריבות, תוך שהיא סומכת יתדותיה על ההסכם שבינה לבין חברת השמירה, אשר התחייבה לספק לה (לדחן) "מיקור חוץ" של שרותי שמירה וליטול על עצמה בעבור התמורה שקיבלה מדחן את מלוא האחריות הנגזרת מכך, לרבות האחריות להעסקת עובדים בחניון. בכך היה די, לטעמה של דחן, כדי לשחרר אותה לא רק מן האחריות המשפטית להעסקת התובע, אלא גם מן האחריות המוסרית להפרות החוק הקשורות בהעסקתו, ככל שהיו כאלה. במאמר מוסגר נציין - כי לחברת השמירה ולדחן אף היו טענות קשות זו כנגד זו בכל הנוגע לביצוע ההסכם ביניהן. טענות שאין מקומן להתברר בהליך זה, המתמקד בשאלה - האם קיימת יריבות בין הנתבעים לבין התובע וככל שקיימת יריבות שכזו, מהן הזכויות להן זכאי התובע מכל אחד ואחד מהנתבעים. הכרעה 8. נקדים אחרית לראשית ונציין כבר כאן כי לטעמנו יש מקום להכיר בקיומה של יריבות בין התובע לבין שלושת הנתבעים כאחד, באופן המחייב אותם לשלם את זכויותיו של התובע ביחד ולחוד כפי שיבואר בהמשך ומן הטעמים כפי שיפורטו להלן. המסגרת הנורמטיבית 9. בית הדין הארצי לעבודה דן לא אחת בסוגיה זו של קביעת זהות המעביד ואף פיתח שורה של מבחנים לזיהויו, כפי שהותוו בפסק הדין אותו נהוג לצטט דב"ע נב/3-142 אלהרינאת נ' כפר רות ואח', פד"ע כד 535 (להלן: "פרשת כפר רות").   באותו עניין, נקבע כי בבוא בית הדין להכריע בסוגיה זו עליו ליתן מענה למספר שאלות כגון: מי נהנה מעבודתו של העובד, מי פיקח על עבודתו, מי סיפק לו את הציוד והחומרים ונשא בחובה לתשלום שכרו וכן מי קיבל את העובד לעבודה ומי היה מוסמך לפטרו. כמו כן, על בית הדין לבחון כיצד ראו הצדדים את יחסיהם וכיצד הגדירו אותם, וכן לשאלת רציפות הקשר, עקביותו וזהותו של הגורם הנושא בתשלומי המס. בנוסף, נפסק כי על בית הדין לבחון קיומם של תנאים נוספים לצורך ההכרעה בשאלה נכבדה זו של זהות המעביד ולשאול עצמו ממי מבקש העובד את חופשותיו, האם הוא משתלב בעיסוקו המרכזי של אותו גורם הנטען להיות מעבידו, וכן מי קובע את תנאי שכרו.   עם זאת, בנוסף למבחנים אלה קבע בית הדין הארצי לעבודה כי ההכרעה בשאלת זהותו של המעביד צריכה להיעשות אף בכפוף לשיקולי מדיניות, אשר חלקם יכול שיחרגו ממתחם האינטרסים של הצדדים לסכסוך הפרטני. מהפסיקה עולה כי שיקולי מדיניות אלה הם שצריכים לסייע לבית הדין, בבואו ליתן את המשקל הראוי לכל אחד מן המבחנים "הטכניים" שנקבעו בפרשת כפר רות, למשקלו הסגולי של כל אחד מהם ולמשקלם המצטבר בכל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו. בין השיקולים הללו נהוג לכלול גם שיקולים שנועדו להביא לאכיפה יעילה של זכויות חוקתיות וזכויות מכוח משפט העבודה המגן לצד שיקולים מוסריים של מניעת ניצול ובעיקר ניצול של אוכלוסיות עובדים מוחלשות. משמעות הדברים היא - כי המשקל היחסי שיינתן בכל מקרה ומקרה לכל אחד מן המבחנים שעוצבו בפרשת כפר רות ומשקלם הכולל והמצטבר לצורך הכרעה בשאלת זהות המעביד יקבע בסופו של יום דרך הפריזמה של שיקולי המדיניות כאמור; קרי - בהתאם לתשובה שתינתן לשאלה האם על מנת להשריש אמות מידה ערכיות-מוסריות במערכת יחסי העבודה ולהשיא את יעילות האכיפה של חוקי המגן יש די בזיקות המתקיימות בין שני "שחקנים" בשוק העבודה - על מנת לקבוע כי קיימת ביניהם "יריבות תעסוקתית" (ראה - דב"ע נד/3-96 מחלקת הבנייה של הקיבוץ הארצי בע"מ נ' ח'ליל עבד אל רחמן, פד"ע כט 151). 10. אנו סבורים כי השגת היעדים הללו דורשת - כתנאי שאין בלתו - מתן משקל מכריע למידת המעורבות או ההשפעה שיש לנהנה מעבודתו של העובד - במערכת יחסי עבודה מורכבת כאמור - על קביעת תנאי ההעסקה נצלניים שאינם עולים בקנה אחד עם הוראות החוק. כמו כן, יש ליתן משקל מכריע לרמתו ולאיכותו של הפיקוח שמקיים הנהנה כאמור על תנאי ההעסקה של אלה שמכוח עבודתם הוא נהנה. בהתאם לכך, ככל שיתחוור כי "הנהנים" מפעילים פיקוח אפקטיבי ומקדמים את אכיפת חוקי המגן, כך תפחת הנטייה לראות בהם "מעסיק במשותף" עם קבלן השירותים או קבלן כוח האדם. זאת, אף בנסיבות המלמדות כי מתקיימים בהם חלק מן המבחנים "הטכניים" לזיהוי המעביד שנקבעו בפרשת כפר רות. מדיניות משפטית שונה, שאינה מתמקדת ביעילות הפיקוח של הנהנה, יוצרת עבורו תמריץ שלילי להפעלת פיקוח ותמריץ חיובי למדור עצמי מכל סוג של מעורבות בהעסקת העובד. ביטוי לעמדה זו ניתן למצוא במאמרה של דר' שרון רבין-מרגליות "חברות שירותים, מזמיני שירותים ובעיקר מה שביניהם: על מעמדם ועל אכיפת זכויותיהם של עובדי חברות השירותים" לאמור: "לדעתי, הלקוחות של חברות השירותים הם סוכן הפיקוח האפקטיבי ביותר. חברות השירותים מתפרנסות מחוזה אספקת השירותים והן רגישות לדרישות הלקוחות. דרישה של הלקוחות לאכוף את זכויות העובדים תקוים, אם משמעות המשך ההפרה תהא התרת חוזים קיימים והפסד התקשרויות עתידיות. כיום אין תמריצים ללקוחות של חברות השירותים לפקח על תנאי העסקתם של עובדי השירותים. יתר על כן, לנוכח הכללים המשפטיים שנזכרו התמריץ הוא הפוך: כשהלקוח מטיל פיקוח ישיר על עובד השירות, בא עימו במגע... הוא חושף עצמו לטענה שמסגרת העסקה משולשת היא מסגרת פיקטיבית וכי הוא המעביד האמיתי. צמצום המגע עם עובד השירות והעדר מעורבות בתנאי העסקתו הם האסטרטגיה הנכונה כיום לארגונים המתקשרים עם חברות שירותים." (ראה - מחקרי משפט כה(2) 525, עמ' 548) משמע - הכותבת מציעה לפתור בעיה זו של תת האכיפה של זכויות מגן באמצעות עידוד לקוחות המשתמשים בשירותי העובדים, לקיים פיקוח יעיל על חברות השירותים הפועלות בזירת יחסי העבודה. זאת, בין היתר, על ידי הקניית "חסינות" מפני טענה לפיה הם (הלקוחות) היו מעסיקים של עובדי חברת השירותים באותם מקרים בהם קיימו (הלקוחות) כראוי את חובת הפיקוח. מן הכלל אל הפרט היריבות שבין דחן לתובע 11. במקרה דנן נראה כי דחן לא זו בלבד שהשילה מעצמה כל חובה לפקח על תנאי עבודתו של התובע, אלא שהיא אף השפיעה בצורה נמרצת על התנאים המחפירים בהם הועסק. שכן, היא שהכתיבה למעשה את העלות הכוללת של שירותי השמירה (בסך של כ-5000 ש"ח), כמו גם את היקף שעות ההעסקה המרובות שנדרשו בתמורה לתשלום צנוע כאמור: 7 ימים בשבוע, 14 שעות ביום ובערבי חג/ימי ו'/שבתות וחגים - משך 17 שעות ביממה. תחשיב פשוט מלמד כי חלוקת הסכום הכולל ששילמה דחן בעבור שירותי השמירה במספר שעות העבודה שנדרשו תמורתו מביאה לתוצאה לפיה - התשלום שקבעה דחן לשעה הסתכם בסך של כ-11 ש"ח לכל היותר. זאת, שעה ששכר המינימום בתחילת התקופה מושא המחלוקת (4/07) עמד על סך של 19.95 ש"ח. משמע - הייתה זו דחן שקבעה למעשה תשלום כולל בעבור שירותי שמירה מתוך ידיעה ברורה כי אפילו תועבר תמורה זו במלואה לידי העובד לא יהיה בה ולו בקירוב להלום את תנאי העבודה הבסיסיים ביותר המתחייבים על פי חוק (שכר המינימום וזכויות סוציאליות נוספות). בכך די לטעמנו כדי לראות בדחן כמעסיקה של התובע ולהטיל עליה את האחריות הרבה ביותר להפרות החוק בכל הנוגע לתנאי העסקתו, לרבות חיוב משמעותי בפיצויי הלנה. זאת, כפי שיבואר בהמשך. על כך יש להוסיף כי מהראיות שהוצגו בפנינו ניתן ללמוד אף על מעורבותה היומיומית והפעילה של דחן בהעסקת התובע. זאת, על אף שספק בעינינו האם יש צורך במעורבות נוספת מעין זו - מעבר לקביעת תנאי העסקה בלתי חוקיים - כדי להטיל עליה אחריות כמעסיקה: כך למשל, ניתן היה ללמוד מעדות התובע כי סמנכ"ל דחן והעד היחיד מטעמה, מר יהודה לבנובסקי, הוא שמסר לתובע מה יהיה גובה שכרו, הוא שהודיע לו מה תהיינה שעות עבודתו וימי עבודתו והוא גם שהודיע לתובע על הפסקת עבודתו בתיאום עם חברת השמירה שהחליטה על הפסקת עבודתו לאחר הגשת התביעה (ראה - עמ' 8 לפרוטוקול ש' 16-28). בנוסף העיד התובע כי מר לבנובסקי הוא שנתן לו הוראות בנוגע לאופן ביצוע עבודתו והוא גם היה הגורם לו נדרש התובע לדווח במקרה של הופעת אנשים חשודים בחניון (ראה - עמ' 9 לפרוטוקול ש' 23-27). חיזוק למעורבות הרבה של מר לבנובסקי בהעסקת התובע ניתן היה לדלות אף מעדותו של מר לבנובסקי עצמו, אשר העיד כי הוא היה הגורם שקיבל את התובע לעבודה לאחר שהומלץ בפניו על העסקתו ע"י שומר אחר שעבד קודם לכן בחניון (ראה - עמ' 19 לפרוטוקול ש' 1-3). כמו כן, עולה מעדותו כי עם קבלת התובע לעבודה הוא שהסביר לו מה עליו לעשות בחניון (ראה - עמ' 19 לפרוטוקול ש' 4-7) וכן כי התובע נדרש לדווח לו על אירוע חריג בחניון (ראה - עמ' 19 לפרוטוקול ש' 11-12). כסרח עודף יאמר - כי על אדישותה המקוממת של דחן לתנאי הניצול בהם הועסק התובע - תנאים שהוכתבו על ידה ונהגו בפועל ובאופן מתמשך תחת "עינה הפקוחה" - ניתן להתרשם גם כן מעדותו של מר לבנובסקי ובלשון הפרוטוקול לאמור: "לשאלת בית דין - בדקת שהתובע מקבל את כל הזכויות המגיעות לו על פי החוק? ת.   שילמנו ליעד מטרה 5,000 ש"ח לחודש ועבדנו עם אותה חברה באתרים נוספים. אני לא נכנס לכל מה שהם עושים עם העובדים שלהם. יש לי את העובדים שלי... לשאלת בית דין - בדקת שהתובע מקבל את כל הזכויות המגיעות לו על פי החוק? ת.   לא בדקתי." (ראה - עמ' 19 לפרוטוקול ש' 26-28 ועמ' 20 ש' 1-2) 12. כפי שנאמר לעיל, לא נכחד כי את היקף החבות הכספית הנרחב ביותר להעסקתו של התובע מטיל בית הדין על דחן, באשר התנהלותה היא, לטעמנו, "אם כל חטאת" ומקור הרע: זאת בשים לב לכך שהיא (דחן), ככל מזמין שירותים ראשוני, בעלת הכוח "להכתיב" את תנאי ההעסקה של העובד, המשמש כחוליה האחרונה בשרשרת ספקי השירות. בתור שכזו דחן ברצותה מדירה קבלני משנה המבקשים לקיים את הוראות החוק וברצותה מקרבת את אלה פורעי החוק, כפי שעשתה במקרה דנן. ככל שהתנהלות מעין זו לא תעקר מן השורש, הרי שהדבר יהפוך את "מלחמת ההישרדות" של שומרי החוק לקשה עד בלתי אפשרית ומנגד את ההעסקה בתנאי ניצול לנורמה "המחייבת" את אלה מבין קבלני המשנה "חפצי החיים". אי לכך, בתנאי שוק תחרותי יש מקום להגן מפני כשלי שוק מסוג זה הנובעים מהפיתוי שבהעדפת ההצעה הנמוכה ביותר על חשבון זכויות העובד וקיום החוק, כאשר הדרך לעשות זאת היא על ידי יצירת הרתעה אפקטיבית המופנית כלפי הגורם הניחן בכח ממשי להשפיע על קביעת תנאי ההעסקה של העובד, קרי - על מזמין העבודה ובמקרה זה על דחן. 13. לאור כל האמור, לנוכח מעורבותה הישירה של דחן בהעסקת התובע על פי המבחנים "הטכניים" המקובלים בפסיקה וכמפורט לעיל, לאור שיקולי המדיניות שאמורים להנחות את בית הדין בבואו לקבוע את זהות המעביד ולהביא לאכיפה יעילה של זכויות המגן ובשים לב לחלקה הפעיל של דחן בקביעת תנאי הניצול בהם הועסק התובע, כמו גם ביישומם המתמשך - יש לראות בדחן כמעסיקה של התובע ולהטיל עליה את מלוא האחריות לתשלום הזכויות מושא כתב התביעה, לרבות חיוב הולם בפיצויי הלנה, כפי שיפורט בהמשך. היריבות שבין חברת השמירה לתובע 14. אכן נכון כי רמת המעורבות הישירה של חברת השמירה בהעסקת התובע היתה פחותה מזו של דחן, ככל שאנו מתיחסים למבחנים "הטכניים" שנקבעו בפסיקה, כגון: זהות הגורם שגייס את התובע, נתן לו הוראות, קבע את שכרו, פיקח על עבודתו ושילם את שכרו. ממכלול הראיות עולה גם כי חברת השמירה נהנתה מעבודתו של התובע והפיקה ממנה רווח וזאת, נוכח הפער שבין הסכום ששולם לה ע"י דחן לבין הסכום ששילמה למישר כקבלן משנה. עם זאת וכפי שכבר הסברנו, תיתכנה כאמור נסיבות אשר בהן מידת המעורבות הישירה בהעסקת העובד בהתאם למבחנים שפורטו לעיל לא תהווה גורם דומיננטי לצורך קביעת זהות המעביד. כך למשל, שעה שהוכח לבית הדין כי המעסיק הנטען נהנה והפיק רווח מכח עבודתו של העובד ובה בעת תרם תרומה נכבדה להעסקתו בתנאי ניצול ובעיקר נכונים הדברים שעה שמדובר בתנאי ניצול קשים. שאם לא כן, לא תבוא על סיפוקה אותה שאיפה לאכיפה יעילה של זכויות המגן ולהטמעת אמות מידה מוסריות במערכת יחסי העבודה על כל ענפיה. כך לטעמנו יש להבין את קביעתו של בית הדין הארצי לעבודה במסגרת פסה"ד שניתן זה מקרוב בענין ע"ע 6818-10-10 המוסד לביטוח לאומי נ' אליהו משה דיין, ניתן ביום 24.4.12, שם נקבע כי "ככל שעובד נפגע יותר ממערכת היחסים המשולשת - כך יטה בית הדין לבחנה באופן מדוקדק יותר". להבנתנו, במסגרת אמירה זו עומדת התשובה ל"שאלת השאלות" אותה נדרש בית הדין לשאול עצמו בבואו לקבוע את זהות המעביד והיא - מיהו הגורם אשר ראוי, מוצדק ויעיל בנסיבות הענין לקבוע כי הוא אחראי על העסקת העובד. זאת, בהתחשב כאמור בשיקולים תועלתניים ומוסריים כאחד. 15. במקרה דנן, עולה כי כמו דחן כך גם חברת השמירה היא שהסכימה על תנאי העסקה הנוגדים את החוק; קרי - על תמורה שתביא לתשלום נמוך מ-5,000 ש"ח בעבור קבלת שירותי שמירה, 7 ימים בשבוע, 14 שעות ביממה בימי חול ו-17 שעות בימי שישי ושבת, ערבי חג וחגים. משמע - חברת השמירה היא שהסכימה על קבלת תמורה, ביודעה מראש כי תמורה זו לא תאפשר תשלום כדין בעבור שעות עבודתו בפועל של התובע, הכוללים גם עבודה בשעות נוספות, שלא לדבר על תשלום בעבור זכויות סוציאליות: חופשה שנתית, דמי הבראה והפרשות לקופת גמל. בהקשר זה יש ליתן את הדעת לפער העצום שבין הסכום המוסכם (כ-5,000 ש"ח) לבין הסכום המינימלי שהיה על דחן לשלם על מנת לעמוד בהוראות החוק. זאת, מעבר לאי החוקיות שבמתכונת ההעסקה בכל הנוגע למספר שעות העבודה ולאי מתן מנוחה וחופשה בעין. לא למותר לציין, כי חברת השמירה אף נמנעה מלהפעיל אמצעי פיקוח ולו מינימאליים על קיומן של יתר החובות החלות על יחסים שבין עובד ומעביד על-פי הדין על ידי מישר, ובכלל זאת - מתן חוזה העסקה בכתב, הוצאת תלושי שכר, מתן מנוחה וחופשה בעין. זאת, כעולה מעדותו של מנהל חברת השמירה ובעליה, מר שמחי לאמור: "לשאלת בית הדין - מה הם הצעדים שנקטו הנתבעים על מנת לבחון האם י.פ מישר עומדת בתנאי החוק בכל נוגע לתשלום שכר וזכויות לעובדים אם בכלל ננקטו צעדים? ת.   אני יכול לדעת על בעיות אם יש תלונות. במשך 3 שנים שי.פ מישר סיפקה שמירה באתרים לא היתה תביעה אחת. זה אומר שהכל בסדר. בחלק מהאתרים זה לא שמירה פיזית אלא סיורים באתר. לשאלת בית הדין - האם ניתן להבין מדבריך שהנתבעים 1-2 לא נקטו בכל צעד אקטיבי על מנת להבטיח שקבלן המשנה של הנתבעת 1 אכן משלם לעובדים את כל המתחייב על פי החוק? ת.   חוץ מי.פ מישר החזקנו מספר קבלני משנה. אנו בודקים תלושי שכר שמוציאים קבלני משנה. אם העבודה היא לפי שעות. היות והאתרים שי.פ מישר סיפקה בהם שירותי שמירה היו ברובם שירותי סיור אז לא מצאתי צורך לבדוק זאת. וגם לא יכולתי לבדוק זאת. נכון שבמקרה של הנתבעת 3 הנתבעים לא בדקו תלושי שכר ולא נקטו בצעד אקטיבי כפי שציין בית הדין." (ראה - עמ' 14 לפרוטוקול ש' 24-28, עמ' 15 ש' 1-6). 16. על רקע כל אלה, סבורים אנו שיש לראות גם בחברת השמירה כמעסיקה של התובע באשר לכלל החיובים על פי פסק דין זה. האם יש להרים את מסך ההתאגדות ביחס למר שמחי 17. מחומר הראיות שהוצג לבית הדין, לרבות ההסכם שבין דחן לבין חברת השמירה, ההסכם שבין חברת השמירה לבין מישר והעתקי החשבוניות וכן מתצהיריהם של העד מטעם דחן מר לבנובסקי ושל מר שמחי - עולה כי מי ש"נהנה" מעבודתו של התובע והוגדר על ידינו כ"מעסיק" היתה חברת השמירה. זאת, להבדיל ממר שמחי, ששימש כמנהל ובעל מניות בחברה זו. עם זאת, בכך אין כדי לסתום את הגולל על התביעה המופנית אישית כלפי מר שמחי בתוקף מעמדו כבעל מניות יחיד בחברת השמירה. 18. גם בהקשר זה נקדים את המאוחר למוקדם ונציין כי יישום המתווה הנורמטיבי כפי שנקבע בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999 (להלן: "חוק החברות") ובפסיקה מוביל למסקנה כי יש מקום להרים את מסך ההתאגדות ביחס למר שמחי באשר לכלל החיובים החלים על דחן וחברת השמירה. זאת, מן הטעמים כפי שיפורטו להלן: סעיף 6 לחוק החברות, לאחר תיקונו ובנוסחו דהיום, קובע לאמור: "6(א)(1)  בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. (2)  לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד. (ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו. (ג) בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א)." אשר לאופן בו יש ליישם הוראות אלה בהקשר של משפט העבודה אמר בית הדין הארצי לעבודה זה מקרוב את דברו בע"ע 129/10 אופיר זוננשיין נ' G.S.S ג'ניוס סאונד סיסטם בע"מ ואח', ניתן ביום 31.10.11 (להלן: "עניין זוננשיין"). זאת, תוך שהוא חוזר ומתווה את העקרונות הבאים: בהקשר של דיני עבודה, ניתן מעמד מיוחד לעובדי החברה כנושים לצורך בחינת ההצדקה להרמת המסך. העובד הוא נושה מסוג מיוחד אשר החברה נושאת כלפיו באחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת, מכוח חובת תום הלב המוגברת הקיימת ביחסי העבודה. בעת שנבחנת שאלה בדבר "ערוב נכסים" בין החברה לבין בעלי מניותיה, יש לבדוק מהי המטרה העומדת בבסיסו של אותו "ערוב נכסים", ולבחון האם אותה מטרה עולה בקנה אחד עם טובת החברה ונושיה, כאשר במקרה כזה אין מרימים את מסך ההתאגדות, כמו גם במקרה בו מנהל ובעל מניות בחברה נחלץ לסייע לחברה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי עובדיה. כאשר מדובר בחברה משפחתית ובהתקיים הנסיבות הנדרשות נוטה הכף להרמת מסך ההתאגדות, הואיל והסיכוי לעירוב נכסים ולטשטוש הקו המפריד בין טובת החברה לבין טובת המשפחה הוא גדול יותר. אין להשלים עם מצב בו חברה, ובמיוחד חברה משפחתית, הנקלעת לקשיים כלכליים ממשיכה להעסיק עובד בלי שמשולם לו שכר לאורך מספר חודשים. שכן, חובת תום הלב מחייבת התאמה של העסקת העובדים ליכולת הכלכלית של החברה, כאשר המשך ההעסקה בידיעה שאין בידי החברה לשלם מהווה ניצול לרעה של מסך ההתאגדות. במקרה בו מוקם ומנוהל עסק הממשיך, ולו חלקית, את פעילות החברה המעבידה, כך שהמהלך מרוקן למעשה את החברה מנכסיה קמה הצדקה במקרים המתאימים להרמת מסך ההתאגדות. אי העברת ניכויים משכר העובד ליעדם, מהווה עילה מספקת להרמת מסך. התנהלות זו מהווה "שליחת יד" בכספי העובד ועבירה לפי חוק העונשין ולפי סעיף 26 לחוק הגנת השכר ועל כן מדובר במקרה מובהק של מעשה תרמית המצדיק את "הרמת מסך" ההתאגדות כלפי בעלי המניות, גם אם אין מתקיימות עילות נוספות ל"הרמת מסך" (ראה - ע"ע 1137/02 יוליוס אדיב נ' החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ, ניתן ביום 19.1.03 (להלן: "עניין אדיב")). 19. אכן נכון הוא כי חלק מפסיקתו של ביה"ד הארצי לעבודה כפי שאוזכרה לעיל בעניין זוננשטיין, לרבות פסק הדין בעניין אדיב, מתייחס לעובדים שהעסקתם הסתיימה טרם שתוקן סעיף 6 לחוק החברות, שהסדיר את הכללים בדבר "הרמת המסך" באופן המצמצם את שיקול הדעת השיפוטי בהפעלת הדוקטרינה בהשוואה למצב טרם התיקון. כמו כן, נכון הוא כי נוסח מצמצם זה הוא החל בענייננו נוכח מועד סיום יחסי העבודה שחל לאחר התיקון לחוק החברות (ראה - ע"ע 1435/04 י.ס. תעשיות בע"מ ואח' נ' מוחמד חטיב, ניתן ביום 23.5.06). משכך, סבורים אנו כי השילוב בין עמדתו העדכנית של המחוקק לבין עמדת הפסיקה, מצריך בחינה דקדקנית יותר של מידת ההלימה בין עצם ההצדקה ל"הרמת מסך" והיקפה לבין המחדלים המיוחסים למעביד. בהתאם לכך יכול שבית הדין יקבע כי יש להרים את מסך ההתאגדות במקרה מסוים באופן חלקי (אך ורק ביחס לחלק מרכיבי התביעה), ככל שהוא יסבור כי התקיימו התנאים ההכרחיים לכך, ואילו במקרה אחר יבחר בית הדין להסיט את מסך ההתאגדות באופן מלא וביחס לכלל רכיבי התביעה כפועל יוצא מהתנהגות חריגה של מושא ההסטה - בין בשל עוצמת הפגם בהתנהלותו, בין בשל כמות הפגמים ובין בשל השילוב בין השניים (ראה - עב 1675/09 ורידת בארי נ' סופרנו ארגון אירועים בע"מ ואח', ניתן ביום 4.12.11). 20. כפי שעולה מענין זוננשטין וכן מעניין אדיב, התנהלות של המעביד, הטומנת בחובה הפרה של נורמה אשר סנקציה פלילית בצידה - זו הפוגעת באופן קשה בזכויות העובד - יכולה להוות לכשעצמה ובנסיבות המתאימות טעם המצדיק הסטה של מסך ההתאגדות. אשר להיקף ההסטה, הרי שהדבר תלוי במהות הנורמה המופרת, במשך ההפרה, במספר ההפרות ובעוצמתן. במקרה דנן, חברת השמירה שבבעלותו הבלעדית ובניהולו של מר שמחי עברה מספר עבירות חמורות על חוקי המגן באופן שפגע קשות בזכויותיו של התובע כעובד. בהקשר זה יש להבחין לטעמנו בין עבירות על הוראות שבחוקי המגן המעגנות חובות רישומיות אשר מטרתן להביא לאכיפה יעילה של הזכויות המהותיות לבין הפרה של זכויות מהותיות, כגון הזכות לשכר מינימום, מנוחה ראויה ולהיקף שעות עבודה סביר. זאת, בעיקר שעה שהפרה זו חורגת באופן קיצוני מהנורמה הקבועה בחוק ואינה יכולה שלא להתקשר בתודעתנו הקולקטיבית עם מושג ה"עבדות". 21. אשר לזכויות המהותיות - חברת השמירה תרמה תרומה נכבדה והיתה מעורבת באופן ישיר בתשלומה של תמורה בגין עבודת התובע הנופלת בהרבה משכר המינימום השעתי ובכך הפרה את הוראות חוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987. הפרה אשר החוק עצמו קבע במסגרת סעיף 14 הימנו סנקציה פלילית בצידה, ובלשונו של החוק לאמור: "מעביד שלא שילם לעובדו שכר מינימום, דינו - מאסר שנה או קנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין; עבירה לפי סעיף זה היא מסוג העבירות של אחריות קפידה". יצוין, כי סעיף 15 לחוק מטיל אחריות קפידה כאמור גם על בעל מניות ונושא משרה בחברה בשל אי תשלום שכר מינימום, כדלקמן: "נעברה עבירה לפי חוק זה בידי תאגיד, יואשם בעבירה גם כל אדם אשר בשעת ביצוע העבירה היה מנהל פעיל, שותף - למעט שותף מוגבל - או פקיד באותו תאגיד ואחראי לענין הנדון, אם לא הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושנקט כל האמצעים הסבירים להבטחת שמירתו של חוק זה". בנוסף, לחברת השמירה היה כאמור חלק פעיל בקביעה או בהעדר פיקוח על שעות העבודה והיקף העסקה שלא בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה - היקף חריג של 14-17 שעות עבודה ביממה ללא מנוחה שבועית כנדרש על-פי החוק (ראה - סע' 6-8, 10, 14 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951; וכן ראה - ההיתר בענף השמירה הגביל את היקף ההעסקה המקסימלי לשעתיים נוספות לכל יום מימי השבוע ו-3 שעות נוספות ביום שלפני המנוחה השבועית או בערבי חג, סה"כ 15 שעות נוספות לשבוע). לחברת השמירה אף היה חלק פעיל בהעסקת התובע שלא כדין באופן רצוף במשמרות לילה (ראה - סע' 22 לחוק שעות עבודה ומנוחה) ובהעסקת התובע במתכונת הנ"ל באופן רצוף ובלא להעניק לו חופשה שנתית (ראה - סע' 28 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951) כאשר גם ביחס להפרת הנורמות על-פי חוק שעות עבודה ומנוחה, נקבעה בחוק סנקציה פלילית, בהתאם לאמור בסעיף 26(א) הימנו: "מי שהעביד בניגוד לחוק זה או שלא בהתאם לתקנות או להיתר שניתנו לפיו, דינו - קנס עד חמישים לירות על כל עובד שהועבד כאמור או מאסר עד חודש אחד או שני הענשים כאחד". 22. אשר לחובות הרישומיות - יאמר כי מעבר לאמור לעיל נקטה חברת השמירה במדיניות רשלנית של "עצימת עיניים" בכל הנוגע לחובות הרישומיות הקבועות בחוק, הוראות שגם בצידן נקבעו בחוק סנקציות מן התחום הפלילי. זאת, נזכיר שעה שחובות רישומיות כאמור נועדו להקל על אכיפתן של זכויות מהותיות שחברת השמירה ידעה או אמורה הייתה לדעת אודות הפרתן. בהקשר זה מכוונים אנו להעסקת התובע ללא הסכם העסקה בכתב ובלא שניתנו לו תלושי שכר (ראה - סע' 2(ב)(2) ו-2(ב)(7) לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991). 23. בנסיבות הללו, יש להוביל למסקנה לפיה יש להסיט את מסך ההתאגדות ולחייב אף את מר שמחי בכל רכיבי התביעה בהם יש לחייב את הנתבעות כמעסיקותיו הישירות של התובע. זאת, למעט החיוב בפיצויי הלנת שכר, אשר ביחס אליו סבורים אנו שיש לערוך הבחנה בין היקף החיוב של הנתבעים; קרי - יש לאבחן בין דחן, הנושאת באחריות הכבדה ביותר למתכונת ההעסקה של התובע ולהפרות הדין הכרוכות בה, לבין יתר הנתבעים. זאת, מהטעמים שהוסברו לעיל. 24. לבסוף יאמר כי בהקשר זה של הסטת מסך ההתאגדות נותנים אנו את הדעת אף לכך שחברת השמירה היתה למעשה חברת יחיד בניהולו ובבעלותו של מר שמחי. זכאותו של התובע לרכיבי התביעה 25. הנתבעים לא הציגו בפני בית הדין ראיות לסתור את טענותיו של התובע ביחס לרכיבי התביעה השונים להם הוא זכאי, הנובעים מתקופת העסקתו, היקף העסקתו והתשלומים ששולמו לו בפועל. נהפוך הוא. במסמכים שהציגו הנתבעים, ובכלל אלה ההסכם שבין דחן לחברת השמירה וכן מעדותו של מר לבנובסקי, ניתן למצוא תימוכין לגרסת התובע באשר לעובדות אלה (ראה -עמ' 19 לפרוטוקול ש' 26-29, עמ' 20 לפרוטוקול ש' 1-8). הנתבעים אף לא הביאו ראיות של ממש לסתירת גרסתו של התובע, לפיה - הוא פוטר מעבודתו סמוך ולאחר הגשת התביעה ובעקבותיה. כמו כן, לא נסתרה גרסתו, לפיה - הוא נדרש להוציא הוצאות נסיעה מדי יום מביתו בת"א לחניון צומת ירקונים. כמו כן, עולה מן הראיות כי לו אכן נהגו הנתבעים כדין בכל הנוגע לתשלום זכויותיו של התובע והיקף העסקתו, הרי שהתובע היה מועסק ע"י חברת השמירה ומשכך זכאי הוא אף לתשלום הפרשות לקופת גמל בהתאם להסכם הקיבוצי בענף השמירה. 26. אשר לחיוב בפיצויי הלנה - הרי כפי שצוין לעיל יש לאבחן בין שלושת הנתבעים ולהטיל את החיוב הגדול ביותר על דחן וזאת מהטעמים שפורטו לעיל. סוף דבר 27. בנסיבות הללו, יש מקום לקבל את התביעה על כל רכיביה, בהתאם לתחשיבי התובע ובהעדר תחשיב נגדי. לאור זאת, הרי שאנו מחייבים את הנתבעים, ביחד או לחוד, לשלם לתובע, תוך 30 יום מהמועד בו יומצא להם פס"ד זה, את הסכומים הבאים: סך של 104,320 ש"ח בגין הפרשי שכר מינימום, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.6.08 (אמצע התקופה) ועד למועד התשלום בפועל. סך של 5,120 ש"ח בגין פדיון חופשה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 31.7.09 ועד למועד התשלום בפועל. סך של 4,330 ש"ח בגין דמי הבראה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 31.7.09 ועד למועד התשלום בפועל. סך של 17,808 ש"ח בגין החזר הוצאות נסיעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.6.08 (אמצע התקופה) ועד למועד התשלום בפועל. סך של 16,329 ש"ח בגין הפרשות לקופת גמל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.6.08 (אמצע התקופה) ועד למועד התשלום בפועל. סך של 23,328 ש"ח בגין פיצויי פיטורים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 31.7.09 ועד למועד התשלום בפועל. סך של 4,860 ש"ח בגין חלף הודעה מוקדמת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 31.7.09 ועד למועד התשלום בפועל. סך של 30,000 ש"ח בגין פיצויי הלנת שכר. סך של 12,000 ש"ח בגין הוצאות משפט. 28. מעבר לסכומים הללו אנו מחייבים את דחן בלבד בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסכום נוסף של 20,000 ש"ח.משכורת