הפניית ילד לטיפול פסיכולוגי ע''י בית משפט

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפניית ילד לטיפול פסיכולוגי ע"י בית משפט: א. בקשת רשות ערעור על החלטה מיום 20.10.02, של בית המשפט לענייני משפחה במחוז ת"א (כב' השופט ש' שוחט). בית המשפט קמא החליט כי הקטינה, תופנה לטיפול פסיכולוגי אשר יבוצע במסגרת ציבורית במרכז הקהילתי לבריאות הנפש בהרצליה. כמו כן ניתנה לאם הקטינה סמכות לקבוע את המסגרת הטיפולית הרפואית לטיפול הרפואי השוטף וסמכות לקבוע את המסגרת החינוכית החוץ בית ספרית של הקטינה. עוד נקבע כי הפסיכולוג ידווח לבית המשפט אחת ל- 4 חודשים על התקדמות הטיפול. אני מחליטה לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור. ב. הרקע העובדתי: המערער והמשיבה נישאו זל"ז בשנת 1990 והתגרשו ביום 28.9.97. הקטינה הינה בתם היחידה של המערער והמשיבה. עובר לגירושיהם חתמו הצדדים על הסכם שאושר וקיבל תוקף של פסק דין. הסכם הגירושין כלל הסדרים רכושים והסדרים הנוגעים לבתם של הצדדים, ר’, הן בנוגע להסדרי ראיה והן בנוגע למזונות. בחודש יוני 2002, לאחר שנצטברו דיווחים מהגן בו מבקרת הקטינה, אודות התדרדרות במצב הקטינה ואותות מצוקה שהיא מגלה, יזמו המשיבות 1 ו- 2פקידות סעד לסדרי דין, הליך בעניינה של הקטינה. ביום 11.6.02 הגישו המשיבות 1-2, בקשה לבית המשפט קמא למתן הוראות לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. ביום 1.7.02 ניתנה החלטה ע"י ביהמ"ש קמא, אשר קבעה: "תבוצע הערכה פסיכולוגית לקטינה על מנת לדעת אם הקטינה אכן זקוקה לטיפול פסיכולוגי. לשם כך תפגש הפסיכולוגית שתמונה להלן עם הקטינה בהקדם האפשרי ותעביר את המלצותיה לעניין זה בתוך פרק זמן קצר ככל האפשר. מובהר בזאת כי אם תגיע הפסיכולוגית למסקנה כי הקטינה זקוקה לטיפול פסיכולוגי גם טרם גיבושה של חוות דעת מלאה רשאית היא להודיע על כך לבית המשפט. .... הפסיכולוגית היא הגב' כרמון מהתחנה לבריאות הנפש מחלקת ילד ונוער רח' הדר 7 הרצליה..." (עמ' 2 להחלטה) חוו"ד של ד"ר כרמון, פסיכיאטרית ילדים ונוער הוגשה ביום 1.10.02. ד"ר כרמון המליצה בחוו"ד: "המלצות טיפול פסיכוטרפי לר’ במרפאתנו.נ להעביר את הביקורים והפגישות עם האב לתחום של מרכז הקשר בעיריית הרצליה תחת פיקוח.ב טיפול פסיכיאטרי לאב כדי לעזור לו לפתור את בעיותיו הרגשיות." (עמ' 4 לחוו"ד) ג. ביום 20.10.02 ניתנה החלטתו של ביהמ"ש קמא: בית המשפט קמא קבע כי אין מחלוקת בדבר נחיצות הטיפול לקטינה. עוד נקבע כי ראוי שהטיפול ינתן לקטינה במסגרת מקצועית, נגישה ומוכרת לקטינה. כן נקבע כי בנסיבות המקרה, ראוי שהטיפול ינתן לקטינה ע"י מטפל המועסק במסגרת ציבורית, ולא מטפל פרטי. עוד נקבע: "2. א. אשר על כן ולמען הסר ספק אני מפנה את הקטינה ר’ ג’ לטיפול פסיכולוגי. ב. בעלות הטיפול ישאו הצדדים בחלקים שווים. ג. הטיפול יבוצע במרכז הקהילתי לבריאות הנפש הרצליה בפני פסיכולוג קליני. ד. הפסיכולוג ידווח לבית המשפט אחת ל- 4 חודשים על התקדמות הטיפולים ועל שיתוף הפעולה של ההורים. ה. החלטתי מיום 1.7.02 באשר לאיסור החל על מי מהורי הקטינה ליצור קשר עם הפסיכולוג... וגו' תשאר על כנה ותחייב את ההורים. 3. בהיות המשיבה 2 המשמורנית על הקטינה ניתנת לה בזאת סמכות בלעדית לקבוע את המסגרת הטיפולית הרפואית - של הטיפול הרפואי השוטף בלבד - וכן לקבוע את המסגרת החינוכית החוץ בית ספרית (הקטינה נרשמה ולומדת בבית ספר גורדון) בהרצליה והוראות ס' ג' להחלטתי מיום 1.7.02 בנוגע לחובת הדיווח תשארנה על כנן. 4. אשר למחלוקת בין הצדדים בכל הנוגע לשעת לקיחת הקטינה לביקורי סוף שבוע הריני לקבוע כי לענין זה פסק דיני מיום 23.7.01 ישאר על כנו - לקיחת הקטינה תהא בשעה 14:00 מבית האם. החלטתי מיום 1.7.02 כוונה לביקורי אמצע השבוע". החלטה זו היא נשוא הערעור שבפני. ד. לטענת המערער: טעה בית המשפט קמא בכך ששלל, הלכה למעשה, את אפוטרופסותו החוקית של המערער ע"י חיובם של הצדדים במתן טיפול נפשי לקטינה וכל זאת ללא שמיעת ראיות. עוד טוען המערער כי טעה בית המשפט קמא בשוללו את סמכותו של המערער, המוקנית לו על פי חוק, לקבוע ולהביע עמדה לגבי טיפוליה הרפואיים של בתו הקטינה וקביעת המסגרת החינוכית החוץ בית ספרית בה תשהה. המערער טוען כי היותה של האם משמורנית אינו יכול, כשלעצמו, להפקיע את זכויותיו של האב כאפוטרופוס. כן טוען המערער כי ד"ר כרמון, שערכה את חוו"ד, הינה פסיכיאטרית ולא פסיכולוגית ולכן לא היה בסמכותה לערוך את הבדיקה הפסיכולוגית לר’ ולקבוע ממצאים בדבר מסוגלותו ההורית של המערער. בנוסף טוען המערער כי טעה בית המשפט קמא כשהחליט כי הטיפול הפסיכולוגי ינתן לקטינה במרכז לבריאות הנפש בהרצליה, בניהולה של ד"ר כרמון, אשר היא זו שביצעה את ההערכה הפסיכולוגית שבה קבעה כי הקטינה זקוקה לטיפול. אין זה ראוי, כך לטענת האב, שד"ר כרמון תהא זו שתפקח על הטיפול הפסיכולוגי. המערער מוסיף וטוען כי המשיבה 3, האם, עשתה כל שביכולתה כדי לקבוע מסגרת חינוכית שתפגע בהיקף סדרי הראיה של המערער והעלימה מהמערער מידע רפואי, הנוגע לקטינה. עוד טוען המערער כי מסעיפים 3ב' ו- 3 ד' לחוק הנוער (טיפול והשגחה) תש"ך -1960, עולה כי על מנת לשלוח קטין לאבחון, יש צורך בהפעלת שק"ד שיפוטי, המתבסס על ראיות שהובאו בפני ביהמ"ש. בנוסף טוען המערער כי אין לקבל את חוו"ד של ד"ר כרמון. המערער טוען כי ד"ר כרמון, הינה פסיכיאטרית אשר המליצה על טיפול פסיכולוגי. עוד טוען המערער כי ד"ר כרמון נתנה המלצה לטיפול ללא חוו"ד של הפסיכיאטר המחוזי. כן טוען המערער כי "קיים חשש בנסיבות אלה כי הטיפול יוביל דה פקטו לניתוק הקשר בין ר’ לאביה, תופעה שלמרבה הצער היוותה פרי בטנה של המרפאה הנ"ל, במקרים אחרים" (עמ' 16 לבקשת רשות הערעור) בנוסף טוען המערער נמרצות כנגד קביעת ד"ר כרמון כי האב זקוק לטיפול פסיכיאטרי לסיוע בפתרון בעיותיו הרגשיות. לטענת המשיבה 3, (להלן: "המשיבה" או "האם"), בקשת פקידות הסעד למתן הוראות בענינה של הקטינה הינה צעד חריג המשקף את חוסר האונים אליו נקלעו הצדדים. עוד טוענת המשיבה, כי אמנם נתבקשה ע"י ביהמ"ש חוות דעת פסיכולוגית, לקטינה אך העובדה שבסופו של דבר ניתנה חוו"ד פסיכיאטרית אין בה כדי לפגום בתקפותה של חוות הדעת ובהמלצות הטיפול. כן טוענת המשיבה כי הטיפול הנפשי לקטינה נקבע בהסכמת שני ההורים. בנוסף טוענת המשיבה כי מאחר שהקטינה נמצאת במשמורתה יש לתת לה אפשרות להחליט בלעדית בכל העניינים השוטפים הרפואיים והחינוכיים, במיוחד בשל מערכת היחסים הקשה שבין הצדדים. זאת ועוד, טוענת המשיבה כי בשל ההליכים המתנהלים בתיק זה עברה הקטינה מספר אבחונים, אשר לא נבע ממסקנותיהם החשש שהקטינה סובלת מתסמונת הניכור ההורי. כן טוענת המשיבה כי גם "פסילתה" של ד"ר כרמון ע"י המערער, אינה מובילה בהכרח לפסילתם של כל עובדי המרכז לבריאות הנפש בהרצליה. עוד טוענת המשיבה כי יש לשקול בכובד ראש את טובתה ונוחותה של הקטינה, לקבוע את המקום בו תקבל טיפול פסיכולוג סמוך למקום מגוריה, על מנת שלא תאלץ הקטינה להטלטל בדרכים, לשם קבלת הטיפול. ה. לטענת המשיבות 1-2, המערער פנה לכל גורם אפשרי בתלונות על פקידות הסעד שהיו מעורבות בעניינו, אולם לא ציין כי התלונות נבדקו עפ"י חוק העובדים הסוציאלים ונדחו. עוד טוענות המשיבות כי בפני ביהמ"ש קמא נמצאו די ראיות אשר הצביעו על הצורך בטיפול פסיכולוגי לקטינה. ממצאיה של ד"ר כרמון, רק אימתו ואישרו את התרשמות הגורמים המטפלים אודות המצוקה בה מצויה הקטינה והצורך הדחוף לתת לה טיפול. עוד טוענות המשיבות כי ביהמ"ש קמא פעל מכח הוראת סעיף 68 (א) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, המעניק לבית המשפט סמכות כללית לפעול בעניינו של קטין, על פי הצורך. כן טוענות המשיבות כי לא ברור מדוע לטענת המערער הטיפול שינתן לקטינה עלול לגרום לה לתסמונת הניכור ההורי. כל מטרתו של הטיפול הינה לעזור לקטינה ולבנות עבורה הורות בריאה, והפנמה חיובית של דמויות הוריות. עוד טוענות המשיבות כי צדק ביהמ"ש קמא כשקבע כי אין מקום לעכב את הטיפול הפסיכולוגי, לו זקוקה הקטינה. בהחלטתו התבסס ביהמ"ש קמא בין היתר, על היכרותו רבת השנים עם המשפחה. ו. סבורה אני כי דין הערעור להדחות , למעט נושא המסגרת החינוכית שמחוץ לבית הספר, כפי שיפורט בהמשך. במוקד הסכסוך בין ההורים, המערער והמשיבה, מצויה הקטינה ר’ ועיקר הסכסוך ביניהם נסוב סביב הסדרי הראיה והסמכויות ההוריות כלפיה. בנסיבות אלה, קבע ביהמ"ש קמא כי תבוצע לקטינה הערכה פסיכולוגית, על מנת לבדוק האם הקטינה זקוקה לטיפול פסיכולוגי. ההערכה הפסיכולוגית נערכה, כאמור, ע"י ד"ר כרמון, שהיא פסיכיאטרית. ד"ר כרמון התרשמה כי האב נוהג בשתלטנות כלפי ר’, ולא מאפשר לה מרחב,פיזי ורגשי. "כל הזמן ר’ מפוחדת ומאוימת" (עמ' 3 לחוו"ד) הפסיכיאטרית, ד"ר כרמון, סיכמה את חוו"ד: "סיכום ומסקנות על פי המתואר לעיל: מדובר בילדה בת 7 שמזה מספר שנים נמצאת במערכת סבוכה של יחסים חולניים. ר’ ילדה חביבה, נבונה שמנסה בכל כוחותיה לשמור על הפרדה מוחלטת בין העולם בה גרה עם אמא והיחסים שלה עם אביה. "אסור" לה לספר דברים והאיסור הזה מתפשטת כמעט על כל דבר שהיא חווה. ר’ מנסה להסתיר את חרדותיה ומתייחסת אליהן כאילו זה משחק "אסור לי לספר". זה דורש מר’ כמות עצומה של אנרגיות שבסיטואציה אחרת היתה יכולה להשתמש בהם לדברים מתאימים לגילה, משחק חברים, לימודים וכו', במקום לנסות לשמור על "סודות" פן יקראו "אסונות" אם היא תספר. ר’ הביעה את רצונה הברורה על ידי משחק "שמישהו שלא טוב ולא רע" ישמור עליה, מישהו ניטרלי שישמור על האינטרסים שלה. לפי כך דעתי היא שאכן ר’ זקוקה לטיפול פסיכוטרפיוטי דחוף. הקשר עם האם הינו קשר בריא המאפשר לר’ מרחב מחיה ומתאים לילדה בגילה עם שמירת הגבולות ... מביעה את דאגותיה לגבי עתידה הרגשי של ר’ ואת נכונותה להכניסה לטיפול." (הדגשה במקור - י.ש.) באשר לקשר של ר’ עם אביה נקבע: הקשר עם אביה מסובך וחולני. האב לא מכיר את הגבולות המפרידות בינו לבין ר’, לא מאפשר לה טווח מחייה, מנסה להשתלט עליה פיזית ורגשית, לפי דעתי צריך להעביר את הביקורים של האב למסגרת מוגנת כמו במרכז קשר השייך למשרד הרווחה כדי לנסות ולעזור לאב לתת לר’ לגדול ללא איומים." (עמ' 4 לחוו"ד) בית המשפט קמא החליט לאור חוו"ד: "לגופו של ענין אין לי ספק שהקטינה זקוקה לטיפול ואין אני מוכן לאפשר עיכוב במתן הטיפול משום טענות אלה ו/או משום טענה שיש לקיים הליך של הוכחות, עדים, שמיעת ראיות- שעלול להמשך זמן רב- ורק אז לקבוע אם הקטינה זקוקה לטיפול" (עמ' 2 לפסק הדין) בנסיבות האמורות ולאור היכרות ממושכת עם המשפחה ומורכבותה, סבורה אני כי צדק ביהמ"ש קמא בקביעתו כי לקטינה נחוץ טיפול פסיכולוגי ואין לעכבו. לבית המשפט לענייני משפחה נתונה סמכות ליתן הוראות בעניינה של הקטינה מכוח חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב - 1962. חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 קובע: " 68 (א) בית המשפט רשאי, בכל עת, לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו או לבקשת צד מעונין ואף מיזמתו הוא, לנקוט אמצעים זמניים הנראים לו לשמירת עניניו של קטין, של פסול-דין ושל חסוי, אם על-ידי מינוי אפוטרופוס זמני או אפוטרופוס-לדין, ואם בדרך אחרת; וכן רשאי בית המשפט לעשות, אם הקטין, פסול-הדין, או החסוי פנה אליו בעצמו." בית המשפט קמא, מתוך ראית טובת הקטינה וצרכיה, מצא לנכון להפעיל סמכות המוקנית לו עפ"י הוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, וליתן הוראות בענין מתן טיפול פסיכולוגי לקטינה. לבית המשפט קמא הוגש תסקיר מיום 15.8.01, בענין מצבה של ר’. עורכות התסקיר ציינו כי המערער פועל באופן בלתי מתפשר, תוך הפרה של החלטות ביהמ"ש ולעיתים תוך חוסר התחשבות בתוצאות ובהשלכות התנהגותו על ר’ ועל סביבת חייה. פקידות הסעד, עורכות התסקיר, מצאו כי האב יוצר עבור ר’ סביבת חיים לא צפויה ומלאה במתח ובחשש. כל אלה פוגעים בר’ ומאיימים על המשך התפתחותה התקינה (עמ' 6 לתסקיר). בבקשת המשיבות 1-2 לבית המשפט קמא מפורטים אירועים מחיי הקטינה, אשר מעידים על המצבים הקשים עמם מתמודדת הקטינה. המשיבות 1 ו- 2 תארו את מצבה של הקטינה, ההולך ומתדרדר. "בשנה האחרונה עלתה תדירות הדיווחים מהמסגרות החינוכיות, והצטיירה תמונה שהצביעה על שינוי מדאיג בר’... פסיכולוגית הגן, גב' רות רדלר מציינת כי ראתה סימני מצוקה אצל ר’ וב- 28.5.02 פנתה לפק"ס כדי להתריע על החמרה נוספת. לדבריה , ר’ בימים האחרונים חסרת שקט באופן חריג, צמודה לגננות, ואינה מסוגלת להיות ללא מבוגר לידה, מסתגרת ומתרחקת מחבריה" (עמ' 5 לבקשה) בשל מצבה של ר’, תפקודה, קשייה, היותה נתונה במרכזו של קונפליקט קשה ביותר בין הוריה, סבורה אני כי צדק ביהמ"ש קמא בקביעתו. אין ספק כי ר’ זקוקה לטיפול פסיכולוגי אשר יסייע לה להתמודד עם קשייה, ויועיל לר’ לחיזוק דימויה העצמי ולהפנמת דמויות חיוביות של הורים, דבר הדרוש להתפתחותה התקינה. מקובלת עלי קביעת בית המשפט קמא כי הקטינה זקוקה לטיפול מיד ואין להמתין לשמיעת ראיות ודיונים נוספים. בית המשפט קמא קבע כי הפסיכולוג המטפל ידווח לבית המשפט קמא על התקדמות הטיפול אחת לארבעה חודשים, ובדין כך. המערער טוען כי יש להחליף את הגורם המטפל ואת מקום הטיפול. אינני סבורה כי יש לקבל טענה זו. מקום הטיפול בהרצליה, הינו המקום הקרוב ביותר למקום מגוריה של ר’. אינני סבורה כי יש לחייב ילדה כבת שש, להטלטל ולהתרחק ממקום מגוריה על מנת לקבל טיפול, בשל טענות מי מהוריה, שלא מצאתי בהן ממש. כמו כן, אין לשנות את הגורם המטפל. במרכז הקהילתי לבריאות הנפש בהרצליה מועסקים פסיכולוגים אחרים, בנוסף לד"ר כרמון, ובטוחני כי יעניקו לר’ את הטיפול הפסיכולוגי לו היא זקוקה. אין כל עילה להחלפת הגורם המטפל. סבורה אני, איפוא, כי יש לדחות את הערעור ככל שהוא מתייחס לטיפול הפסיכולוגי. ז. למשיבה ניתנו סמכויות בלעדיות לקבוע את המסגרת הטיפולית הרפואית לטיפול הרפואי השוטף בר’ וכן לקבוע את המסגרת החינוכית החוץ בית ספרית בהרצליה, בכפוף לחובת הדיווח, כפי שנקבעה בפסק הדין. משנקבעה משמורת הקטינה אצל האם, אך סביר הוא כי תנתן לה סמכות בלעדית לקבוע את מסגרת הטיפול הרפואי בכל האמור לגבי הטיפול השוטף בר’. באשר למסגרת החינוכית החוץ בית ספרית, סבורה אני כי בכל האמור לגבי חוגים או פעילות העשרה, שלאחר הלימודים בבית הספר, קביעתם תעשה על ידי שני ההורים, האב והאם, בהסכמה, ובהעדר הסכמה תכריע קביעתה של עובדת יחידת הסיוע שעל יד בית המשפט לענייני משפחה כל עוד נמשכים ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה, ועד להחלטה אחרת של בית המשפט לענייני משפחה, על פי הצורך והענין. מן הראוי לציין, כי שני הצדדים הסכימו להכרעת עובדת יחידת הסיוע בענין מסגרות חינוכיות שמחוץ לבית הספר, במסגרת חינוך משלים בהעשרה. למען הסר ספק, מובהר כי השתתפות הקטינה בצהרון או בקיטנה תהא על פי הכרעתה הבלעדית של האם. ח. סוף דבר: א. הערעור נדחה, למעט נושא המסגרת החינוכית שמחוץ לבית הספר, כפי שפורט. ב. המערער ישלם למשיבה 3 הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסכום של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ, שישאו ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד למועד תשלומם בפועל.קטיניםהתחום הנפשיפסיכולוגיה