קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות פלישה למקרקעין מוסדרים: לפניי תביעה אשר הוגשה על ידי רשות הפיתוח באמצעות מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "התובע") כנגד (להלן: "נתבע 1") (להלן: "נתבע 2") לפינוי וסילוק יד והריסה. א. התובע טוען, כי המקרקעין הידועים כחלקות 41 ו-42 בגוש 3985 בלוד (להלן: "המקרקעין") הם מקרקעי ישראל כהגדרתם בחוק יסוד מקרקעי ישראל התש"ך-1960 ומנוהלים מכוחו על ידי התובע. חלקה 42 חולקה בפועל ל-2 מגרשים שווים בגודל - מגרש 42 א' ומגרש 42 ב'. בהסכם מיום 31.8.1964 הוקנו למר חסן עבד-סלאם לולו (בן משפחה של הנתבעים) זכויות במגרש 42 א' הנ"ל ועליו נבנו שני בתי מגורים. למעט כאמור ביחס למגרש 42 א', אין לנתבעים ו/או מי מהם כל זכויות במקרקעין. למרות האמור לעיל, פלשו הנתבעים למקרקעין ללא הסכמת התובע והם מחזיקים בהם שלא כדין. התובע טוען, כי ללא הסכמתו וללא היתרים, כמפורט בתשריט ובדו"חות שצורפו לתביעה, נסללו במקרקעין דרכי אספלט מקורצף, הוכשרו רחבות, חלקן מבטון, הוצבו שתי מכולות וביניהן הוקמה סככה, הוקמה גדר רשת המקיפה חלק מהמקרקעין אשר נפלש ומשמש כגינת הבית הבנוי במגרש 42 א' והוצב מבנה אסכורית, הכולל מכולה ומשמש מוסך. בנוסף, הונח קרוון אשר חלקו מצוי במקרקעין וחלקו במגרש 42 א'. התובע טוען, כי פניותיו לנתבעים לסלק ידם מהמקרקעין לא נענו, הנתבעים ממשיכים להחזיק במקרקעין ולעשות בהם שימוש שלא כדין. לפיכך עותר להורות לנתבעים לסלק ידם מהמקרקעין, להורות על הריסת כל המבנים והתשתיות וכן לפינוי המכולות וליתן צו מניעה קבוע להפסקת השימוש במקרקעין. א. בכתב הגנתם עתרו הנתבעים לסילוק התביעה על הסף בנימוק, כי הניסוח הכללי מקשה עליהם להתגונן כראוי, וכי התביעה טורדנית וקנטרנית. הנתבעים טוענים, כי יש לדחות התביעה הואיל והוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות ולחילופין, בשיהוי רב. הנתבעים טוענים, כי הם מחזיקים במקרקעין נשוא התביעה משנת 1934 מעת שסבתם המנוחה גב' חסן לולו רכשה אותם ועברה להתגורר במקום ברציפות עד עצם היום הזה. הנתבעים מפנים לנסח היסטורי שצירפו לכתב הגנתם וכן לתעודת הפטירה של המנוח (נספחים א' ו-ב' לכתב ההגנה). הנתבעים טוענים, כי נולדו במקום והמקרקעין משמשים אותם למגוריהם. הנתבעים טוענים, כי על פי דין היה על התובע להקנות למנוחה זכויות במגרש 42 ב', כפי שהקנה בזמנו למר חסן עבד סלאם לולו במגרש 42 א' [בהתאם לחוק רכישת מקרקעין (אישור פעולות ופיצויים), התשי"ג-1953] בהיותה רשומה יחד עימו כבעלים של מחצית ממלוא המקרקעין (שני המגרשים יחד). לחילופין, הנתבעים זכאים להחזיק במקרקעין נוכח שתיקתו ואי מחאתו של התובע אשר יצרו מבחינתם משך עשרות שנים שחלפו, רשות מכללא להחזיק בהם. הנתבעים טוענים, כי התובע ידע בעת תקופת החזקתם הארוכה במקרקעין על החזקתם בהם והסכים לה בין במפורש בין מכללא - הסכמה שבשתיקה. הנתבעים טוענים, כי המקרקעין מצויים סמוך לבית העלמין בלוד. ישיבתם במקום היתה גלויה לעין והמבנים והסככה אשר הוקמו על ידם או על ידי מי מהם לפני עשרות שנים בולטים לעין על רקע סביבתם. הנתבעים טוענים, כי התובע נהנה מישיבתם במקרקעין עקב השבחתם, שמירתם וסילוק גורמים בלתי רצויים מהמקום. הנתבעים טוענים, כי במהלך שנות ישיבתם במקרקעין הוציאו הוצאות כספיות רבות, ניקו את השטח שהיה מופקר ועזוב והכשירו אותו. במהלך כל שנות החזקתם במקרקעין לא קיבלו התראה בכתב מהתובע. לחילופי חילופין, מודיעים הנתבעים, כי הם מסכימים להגיע עם התובע להסדר תשלום שכירות, כמקובל, בגין תקופת החזקתם במקרקעין בעתיד. הנתבעים טוענים עוד, כי התובע אינו רשאי לבטל את הרישיון שניתן להם באורח חד צדדי, גם אם מדובר ברישיון ללא תמורה, עקב ישיבתם רבת השנים במקום בהסכמתו ובשל השקעותיהם במקרקעין. לחילופין, התובע אינו רשאי לבטל הסכמתו הנ"ל אלא בכפוף למציאת והסדרת קרקע חלופית עבורם. לחילופי חילופין, אין התובע רשאי לבטל הסכמתו אלא בכפוף למתן ארכה מספקת למציאת קרקע חלופית ותשלום פיצוי כספי בגין השקעותיהם במקרקעין. להשלמת התמונה יצויין, כי מלכתחילה הוגשה התביעה כנגד נתבע נוסף, חמד אלולו. בהסכמת הצדדים ביום 6.1.2011 נמחק נתבע זה מהתביעה. לאחר שקראתי כתבי הטענות והתצהירים, עיינתי במסמכים, שמעתי חקירות המצהירים וסיכומי ב"כ הצדדים ועיינתי בפסיקה רלבנטית, הגעתי למסקנה, כי דין התביעה להתקבל. להלן נימוקי; המקרקעין נשוא התביעה הרשומים על שם רשות הפיתוח (נספחים א' ו-א'1 לתצהיר מפקח התובע - מר עמיר גילת) הם מקרקעי ישראל (סעיף 1 לחוק יסוד מקרקעי ישראל, התש"ך-1960). זכותו של התובע לנהל את המקרקעין וכן להגיש תביעות בשם בעליהם נקבעה בסעיף 2(א) לחוק מינהל מקרקעי ישראל, התש"ך-1960. סעיף 2 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "החוק") קובע: "הבעלות במקרקעין היא הזכות להחזיק במקרקעין, להשתמש בהם ולעשות בהם כל דבר וכל עסקה בכפוף להגבלות לפי דין או לפי הסכם". סעיף 16 לחוק קובע: "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין". משהוכח, כי הבעלים של המקרקעין באמצעות התובע דורשים את פינויו של הנתבע, עובר הנטל אל הנתבע להוכיח את זכויותיו המקרקעין, כדי להדוף את התביעה (ע"א 228/65 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' חלקה 6 בגוש 7166 בע"מ ואח', פ"ד כ(1) 253, עמ' 260-259). מר עמיר גילת, מפקח התובע, חזר בתצהיר עדותו הראשית על עובדות התביעה, הצהיר על חלוקת חלקה 42 לשני מגרשים - 42 א' ו- 42 ב', הקנית הזכויות במגרש 42 א' למר חסן עבד סלאם לולו בהתאם להסכם מיום 31.8.1964 אשר צורף כנספח ב' לתצהיר וכן, כי ניבנו על המגרש הנ"ל שני בתי מגורים (סעיף 4). מר גילת הצהיר, כי התביעה מתייחסת למגרש 42 ב' וכן לחלקה 41 כמתואר בתשריט אשר צורף כנספח ג' לתצהיר. עוד הצהיר, כי בבדיקות שערך במקרקעין באופן אישי מצא, כי ברוב שטחי המקרקעין נסללו דרכי אספלט מקורצף, הוכשרו רחבות, הוצבו מכולות, הוקמו סככה ומבנים נוספים, הכל כמפורט בדו"חות שערך ואשר צורפו לתצהירו כנספח ד'. מר גילת הצהיר, כי אין לתובע כל תועלת במבנים שהוקמו/הוצבו במקרקעין (סעיף 7). המבנים והרחבות סומנו בתשריט אשר צורף כנספח ג' לתצהיר. מר גילת הצהיר, כי פניות התובע לנתבעים לסלק ידם מהמקרקעין לא נענו (סעיף 8). מר גילת הצהיר, כי העבודות, הקמת והצבת המבנים והשימוש שעשו הנתבעים במקרקעין בוצעו כולם ללא הסכמת התובע וללא היתרים, ומבלי ששולמה לתובע תמורה כלשהי (סעיף 9). בנוסף, הגיש התובע חוות דעת המודד, מר יצחק זרפשני, אשר ביקר במקרקעין ביום 13.8.2006, ערך מפה מצבית של המקרקעין ובין היתר פירט את המבנים שהוקמו ו/או הוצבו במקרקעין. ביום 30.12.2010 קבעתי, כי ראיות התובע מתקבלות כפי שהן (ראו פרוטוקול הישיבה הנ"ל). נתבע 1 הצהיר בתצהיר עדותו הראשית, כי הנתבעים מחזיקים כדין במקרקעין בהיותם בני משפחה אחת (סעיף 3). עוד הצהיר, כי הנתבעים מחזיקים במקרקעין משנת 1934, מעת שסבתם המנוחה, נבאויה סאיאד (להלן: "המנוחה") רכשה את המקרקעין המצוינים בתביעה כמגרשים 42 א' ו-42 ב', יחד עם סבם המנוח חסן עבד סאלם לולו (להלן: "המנוח") ומאז עברה להתגורר במקום (סעיף 4). הנתבע מפנה לנסח הרישום ההיסטורי אשר צירף לתצהירו כנספח א' וכן לתעודת הפטירה של המנוח, נספח ב'. נתבע 1 הצהיר, כי מאז שהמנוחה עברה להתגורר במקרקעין, לפני 73 שנים, היא וצאצאיה, הנתבעים, אשר באו אחריה, לא עזבו את המקום והם ממשיכים להחזיק במקרקעין ולגור בהם ברציפות עד עצם היום הזה (סעיף 6). עדותו של נתבע 1 היתה בעייתית; תחילה אמר, כי אינו מכיר את ההסכם מיום 31.8.1964 (עמ' 24, ש' 20-16). כאשר עימת אותו ב"כ התובע עם הצהרתו בסעיף 7 אשר במסגרתה התייחס להסכם הנ"ל, שינה טעמו והסביר, כי מעולם לא ראה את ההסכם אלא "עקב התביעה" (שם, ש' 30-23). נתבע 1 אמר, כי לראשונה ראה את הנסח ההיסטורי בשנת 1998 או 1999 בתקופה בה ביצע בשטח עבודות עפר עם אחיו המנוח (עמ' 25, ש' 6-1). הנתבע לא פירט לאיזו מטרה נעשה הדבר. כאשר נשאל מתי לראשונה ראה את נסח הרישום, נספח א'1 לתצהיר המפקח גילת, השיב, כי אינו זוכר (שם, ש' 9-7). ספק בעיני באשר לאמיתות התשובה. נתבע 1 התבקש להסביר אלה זכויות יש לנתבעים בחלקה 41 והשיב, כי אינו יודע. בהמשך אמר, כי הנתבעים מחזיקים בקרקע: "מאז התקופה של אבא שלי, אנחנו חורשים ועובדים שם הרבה זמן" (עמ' 25, ש' 15-10). כאמור לעיל, הנתבעים טוענים, כי היה על התובע להקנות זכויות במגרש 42 ב' לסבתם המנוחה כפי שהקנה זכויות במגרש 42 א' לסב המנוח, הואיל והיתה רשומה יחד עימו כבעלים של חלקה 42. עיון בנסח הרישום במ/1 מעלה, כי אין ממש בטענה; הבעלות בחלקה 42 נרשמה על שם חסן עבד סלאם לולו (1/2) ונאביה אסאיד (1/2) ביום 31.8.1934 לפי שטר 9120. ביום 31.3.1941 מכרה גב' נבאויה אסאיד זכויותיה לשני צדדים שלישיים (1/4 לכל אחד מהם - שמותיהם אינם קריאים) וזאת לפי שטר 2148. חלקו של חסן עבד סלאם לולו במקרקעין נרשם על שם רשות הפיתוח - רכישה לפי חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים) תשי"ג-1953, לפי שטר 17671/55. גם חלקם של אותם צדדים שלישיים אשר רכשו הזכויות מהגברת נבאויה אסיאד הוקנה לרשות הפיתוח לפי אותו שטר. בכתב ההגנה נטען, כי שם הסבתא המנוחה היה חסן לולו וכי מספר תעודת הזהות שלה היה 020328712 (סעיף 12). נתבע 1 הצהיר בתצהיר עדותו הראשית, כי שם סבתו היה נבאויה סאיאד אך לא ציין את מספר הזהות שלה. עיון בתעודת הפטירה שצורפה לתצהיר מעלה, כי מדובר בתעודת זהות של המנוח וכי מספר הזהות שצוין בתביעה היה שלו. מחקירת נתבע 1 התברר, כי לא ציין את מספר תעודת הזהות של המנוחה ולא צירף את תעודת הפטירה שלה לתצהירו הגם שהתעודה ברשותו (עמ' 25, ש' 32-29). הימנעות הנתבע מלצרף את המסמך מקימה חזקה שבעובדה, כי היה בו כדי להזיק לנתבעים (ראו ספרו של המלומד י' קדמי על הראיות, חלק רביעי, מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע - 2009, עמ' 1891). הנתבעים לא הציגו כל ראיה לביסוס טענתם, כי המנוחה הייתה סבתם. נתבע 1 נשאלה בחקירתו אם יש לו צו ירושה או צו קיום צוואה של המנוחה הנזכרת בתצהירו והשיב: "על פי מה שידוע לי שיש ייפוי כוח, לא לי, אבל לדוד שלי ולאבא שלי, היה להם מסמך כזה אבל לא שמרתי את המסמכים האלה. לאחר ששמעתי את דברי בית המשפט, אני הבנתי שהיה במשפחה שלנו מסמכים כאלה, אבל הם נפטרו והיו הרבה בעיות במשפחה, זה נפטר וההוא היתה לו מחלה, ולא יכולנו לשמור את המסמכים האלה. אני לא יודע אם זה היה בבית הדין השרעי" (עמ' 26, ש' 28-23). בהמשך אמר, כי אביו נפטר כשהיה בן שנתיים והוא אינו יודע "מה השאיר ומה לא השאיר... אולי האחים היותר בוגרים ממני יש להם את המסמכים או שהם יודעים אם יש כאלה. אבל אני בטוח שיש..." (עמ' 27, 3-2). אינני מקבלת את התשובות. הנתבעים לא הוכיחו, כי נקטו צעדים כלשהם ולו גם מינימאליים לאיתור תיעוד להוכחת טענותיהם. התרשמתי, כי הנתבעים מטעמיהם, נמנעו מהמצאת תיעוד להוכחת זכויות המנוחה בחלקה 42 ככל שנותרו, אם בכלל, וכן נמנעו מהמצאת ראיות לביסוס הקשר המשפחתי הנטען למנוחה. הימנעותם פועלת לחובתם. עולה מהמקובץ, כי גם אם מלכתחילה נרכשה חלקה 42 על ידי שני בני זוג, הגברת מכרה את חלקה עוד ב- 1941 וממילא לא היתה זכאית לפיצוי כלשהו וזו כנראה הסיבה, כי הסכם הפיצוי נחתם עם המנוח בלבד. טענה נוספת של הנתבעים היא, כי התביעה הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות ולחילופין, בשיהוי. אני דוחה הטענה. המקרקעין הם מקרקעין מוסדרים. סעיף 159 (ב') לחוק קובע; "חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה". ס' 169 לחוק קובע; "חוק זה תחילתו ביום כ"ג בטבת תש"ל (1 בינואר 1970)". ס' 5(2) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 קובע; "(5) התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן-תקופת ההתיישנות) היא... (1)... (2) במקרקעין - חמש עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות קנין) - עשרים וחמש שנה". סעיף 22 (ב) לחוק ההתיישנות קובע: "בסעיפים 20 ו- 78 לחוק - הקרקעות העותומני תבוא במקום התקופה בהם תקופת חמש-עשרה שנה, ולגבי מקרקעין שנרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות הקניין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקניין) - תקופת עשרים-וחמש שנים; ואולם לגבי אדם שהחל בהחזקת מקרקעין לאחר יום כ"ד באדר א' תש"ג (1 במרס 1943), לא יבואו במניין חישוב התקופה חמש שנים המתחילות מיום תחילת חוק זה; ובמקום הטעמים החוקיים לעיכוב תקופת ההתיישנות האמורים בסעיף 20 לחוק האמור, יחולו הוראות חוק זה לחישוב תקופת ההתיישנות". סעיף 20 לחוק הקרקעות העותומני קבע (לפני שבוטל): "אין שומעים תביעות בקשר לקרקעות המוחזקות על פי שטר-טאבו, שהחזיקו בהן עשר שנים [25 שנים] ללא עורר, אם לא הוכח כדת אחד הטעמים החוקיים כגון: קטנות, שטות, אלמות ושהייה במדינות הרחוקות תחום נסיעה. החל מתאריך שעברו ובטלו הטעמים הללו ועד לעשר שנים, שומעים תביעות בקשר עם קרקעות, אך אם עברה התקופה הנזכרת, אין שומעים. אם הכיר והודה הנתבע, שהחזיק בקרקעות שבידדו וזרען כמתערב, אין ערך לעבירת הזמן ולא להחזקתו ואת הקרקעות יקחו ממנו ויחזירון למחזיק האמיתי". בע"א (מחוזי ת"א) 3394/02 מינהל מקרקעי ישראל נ' וליד אלדח (פורסם במאגרים) (14.8.2005) נקבע: "סעיף זה מקים לטובת נתבע, אדם שהחזיק במקרקעין חזקה נוגדת במשך 25 שנים עד לכניסת חוק המקרקעין לתוקף, מחסום דיוני, המונע מתובע, בעלים רשום, לדרוש את פינויו...". באותו עניין קבע בית המשפט, כי שני תנאים צריכים להתקיים כדי שחזקה תחשב נוגדת לעניין סעיף 20: "התנאי הראשון - על הנתבע להוכיח שחזקתו אינה נובעת מזכותו של הבעלים, אלא נוגדת אותה...". "התנאי השני הוא שהחזקה צריכה לבוא מכוח טענת זכות בעלות של המחזיק. על המחזיק לטעון שהוא הבעלים של המקרקעין, הגם שאין מוטל עליו נטל להוכיח כיצד נהיה בעליהם...". בית המשפט קבע, כי צירוף הוראות סעיף 22 (ב) לחוק ההתיישנות וסעיף 159 (ב) לחוק: "...מלמד שחוק המקרקעין לא ביטל את סעיפים 20 ו- 78 לחוק הקרקעות העותומני, ככל שעסקינן בתביעות שהתיישנו לפני כניסתו לתוקף, אך האריך את תקופת התיישנות שהיתה קבועה בהן ל-25 שנים באשר למקרקעין מוסדרים שנתפסה בהן חזקה לפני 1.3.1943". באותו עניין, נקבע: "כדי להצליח בטענת הגנה המבוססת על סעיף 20 לחוק הקרקעות העותומני היה על המשיב להוכיח חזקה בנכס במשך 25 שנים ברציפות עד לכניסת חוק המקרקעין לתוקף וכי חזקה זו היתה חזקה נוגדת. כלומר, היה עליו להוכיח שהמדינה או המערער (מנהל מקרקעי ישראל - ר.ש.) היו מודעים לכך שהוא מחזיק בנכס ושהביעו בשלב כלשהו הסתייגות מהמצב. לשון אחר: היה על המשיב להוכיח שהתקיים ניגוד אינטרסים בינו, כמחזיק, לבין המדינה, כבעלים...". מהראיות שהובאו לפניי, אני קובעת, כי הנתבעים לא הוכיחו זאת. כאמור לעיל, מנסח הרישום עולה, כי חסן עבד סלאם לולו ונבאויה אסיאד רכשו את הזכויות בחלקה 42 בשנת 1934. זכויות המנוח בחלקה 42 הוקנו לרשות הפיתוח עוד בשנת 1955. ביום 31.8.1964 נחתם הסכם בין רשות הפיתוח לבין המנוח אשר הסדיר את הפיצוי אשר קיבל המנוח בגין הקניית הזכויות כאמור. במסגרת ההסכם הצהיר המנוח, כי הוא הבעלים והמחזיק הבלעדי של מחצית הזכויות בחלקה הנ"ל וכי עובר להעברת הזכויות לרשות הפיתוח לא היו לכל אדם אחר זולתו כל זכויות בנכס הנרכש או בחלק ממנו (סעיף 2 להסכם). הנתבעים לא הוכיחו אחרת. כאמור לעיל, מנסח הרישום עולה, כי גב' נבאויה אסיאד מכרה זכויותיה בחלקה 42 עוד ב- 1941. מעבר לכך שהנתבעים לא הוכיחו, כי עובר לרכישת הזכויות בחלקה על ידי רשות הפיתוח היו למנוחה הנ"ל זכויות כלשהן במקרקעין, כשלו הנתבעים בהוכחת הטענה, כי המנוחה היתה סבתם. כזכור, הנתבעים טוענים, כי מאז עברה הסבתא להתגורר במקרקעין ב- 1934 המשיכה להתגורר בהם ברצף עד לפטירתה. הנתבעים לא הוכיחו בראייה חיצונית אובייקטיבית מתי נפטרה. בחקירתו אמר הנתבע, כי הדבר היה בשנות ה-80 של המאה הקודמת (עמ' 26, ש' 4-3). סביר, כי לו אכן התגוררה הסבתא במקרקעין במועד חתימת ההסכם עם המנוח או בסמוך לו, היו נוקטים היא או מי מבני משפחתה צעד כלשהו בעניין זכויותיה. הנתבע הודה בחקירתו, כי איש מהנתבעים לא התנגד להקניית הזכויות למנוח בלבד ולא נקט צעדים בעניין זה (עמ' 27, ש' 28-23). הנתבע אמר, כי אחיו המנוח "עשה חלק בעבודה, לגשת, להתנגד..." (שם, ש' 21-16). בהמשך אמר, כי אינו יכול לדעת במדויק מה היו פעולותיו של האח. איני מקבלת תשובה זו. הנתבעים לא הוכיחו בכל צורה ואופן, כי נעשתה בעבר פנייה כלשהי לתובע מטעם מי מבני המשפחה בעניין המקרקעין וכי נעשה ניסיון כלשהו ולו מינימאלי לאתר תיעוד חיצוני אובייקטיבי בעניין זה. הימנעות זו פועלת לחובתם. בצדק, הפנה ב"כ התובע בסיכומיו לערפול בטענות ובראיות הנתבעים בעניין זה (עמ' 44). מהראיות התברר, כי הנתבע 1 יליד 1969 (עמ' 23, 11-10). למרות שנתבע 2 מבוגר ממנו במספר שנים (שם) וסביר שיכול היה להעיד על עובדות רלבנטיות לגבי התקופה שטרם לידת נתבע 1, נמנע נתבע 2 מהגשת תצהיר. לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת להימנעות זו. למותר לציין, כי נתבע 1 לא יכול היה להעיד על עובדות שאינן בידיעתו האישית ואשר לא הוכחו בראייה חיצונית אובייקטיבית כלשהי. הגם שהנתבע הצהיר, כי דבר ישיבת הנתבעים במקרקעין היה גלוי וידוע והמבנים והסככה שהקימו היו בולטים לעין על רקע סביבתם, לא הביאו הנתבעים ראיות כלשהן בעניין זה. העד היחיד שהובא, מר עטאוונה חליל, הצהיר בתצהירו, כי ידוע לו מידיעה אישית, כי הנתבעים מחזיקים בנכס ברציפות "מדורי דורות מאז שאני זוכר" (סעיף 3). עוד הצהיר, כי הכיר בעבר את סבתם המנוחה של הנתבעים, גב' נבאויה אל סיאד ז"ל, שישבה בנכס יחד עם סבם המנוח חסן עבד סלאם לולו ז"ל והם החזיקו וגרו במקרקעין עד מותם (סעיף 4), כי צאצאי המנוחים, כולל הנתבעים, החזיקו במקרקעין ועבדו אותם עד עצם היום הזה (סעיף 5). בחקירתו התברר, כי עבר להתגורר בחלקה סמוכה למקרקעין רק בשנת 1962. למותר לציין, כי אינו יכול להעיד בידיעה אישית על עובדות לגבי תקופה הקודמת למועד זה, לרבות ובמיוחד, זהות המחזיקים במקרקעין (עמ' 30, ש' 1). העד אמר, כי ידוע לו, כי "אישה אחת", קרובת משפחה של הנתבעים אשר אינו זוכר את שמה, "אישה מאוד זקנה", עיבדה שטח וגרה בצריף (עמ' 30, ש' 11-1). העד נשאל על הצהרתו בסעיף 4 שלפיה כאמור, הכיר את סבתם של הנתבעים שישבה בנכס יחד עם סבם והם החזיקו במקרקעין והשיב "לא. אני לא אמרתי את זה" (עמ' 30, ש' 32-31). כאשר התבקש להסביר הכחשתו, השיב: "סליחה, מה שאתה אומר לי עכשיו, שכאילו אני בעדות שלי אמרתי שהם חיו שם בשטח עד מותם - לא, כי אני יודע שהיה להם עוד בית בעיר, ואחרי שעשו עסקה עם המינהל באו חסונה והוציאו אותה, ולכן אני לא יודע מתי היא מתה" (עמ' 31, ש' 13-7). בהמשך הכחיש את הצהרתו, כי המנוח וגב' נבאויה אל סאיאד "החזיקו וגרו במקרקעין עד יום מותם" (עמ' 31, ש' 26-24). העד התבקש להבהיר, האם המנוח הנזכר בתצהירו הוא אותו לולו חסן אשר תעודת הפטירה שלו צורפה לתצהיר נתבע 1, והשיב: "זה לא בעלה, מה פתאום זה לא בעלה. זה בעלה של לולו?" (השאלה שבסייפא הפנה לנתבע 1 - ר.ש.). העד נשאל: "אני עוד פעם מקריא לך מתצהירך את סעיף 4 - שם דיברת על שני אנשים, על המנוחה הגב' נבאווייה אל סייד ז"ל ועל המנוח חסן עבד סאלם לולו ז"ל. אתה יודע לומר לי מתי המנוח חסן עבד סאלם לולו ז"ל הלך לעולמו בערך?" (עמ' 32, ש' 13-11). והשיב: "אין לי טיפת מושג מבחינת שמות פרטיים. דוגמא, אני מכיר אחד בשם עבד לולו, פתאום אני שומע שאומרים עבדול סלם לולו, אני לא יודע מי זה עבדול סלם לולו, אולי השינוי בשמות, אבל חמד לולו אני יכול לזהות היום, חמד במקרה אני מכיר, חמד זה אבא שלו של ג'יהד, כי יש עבד לולו יותר מבוגר, זה השם שאני מכיר. עבד לולו זה שעשיתי עיבודים הוא בא ושילם לי את הכסף בזמנו, הוא היה שולט בעניינים ולא אבא של ג'יהד" (עמ' 32, ש' 18-14). ובהמשך: "ש. בסעיף 4 לתצהירך ציינת אדם שאתה כתבת ששמו חסן עאבד סאלם לולו ז"ל" (עמ' 32, ש' 32). "ת. אני לא כתבתי. אולי שאלו אותי ואני עניתי. ש. אותו חסן עאבד סאלם לולו שכתבת בסעיף 4 לתצהירך, האם אתה יודע מתי הוא נפטר? ת. לא. ש. בערך? ת. לא. אתה רק מטעה אותי פה בשמות ואני הסברתי את עצמי, אני אומר מי זה חסן עבד אני לא מכיר, אני מכיר את עבד לולו ואת חמד לולו, אולי זה שם פרטי או שם כינוי אבל זה מה שאני מכיר, אבל שמות רשמיים אני לא מכיר. ש. אותו אדם שכתבת בסעיף 4 לתצהירך שכינית אותו סבם המנוח של הנתבעים, אתה יודע לומר לי מתי הוא נפטר בערך? ת. אם אתה מתכוון לסבא של הילדים של עבד לולו, אני כן מכיר. אני כן מכיר. ואני מכיר אותם בתור משפחה שנקראים משפחת שרייעה, הם החזיקו בגוש הגדול. זה הסבא והסבתא של הילדים של עאבד לולו. את אלו אני מכיר" (עמ' 33, ש' 12-1). התשובות מדברות בעד עצמן ועולה מהן, כי אין ממש בהצהרותיו של העד בתצהירו ובכל מקרה, אין בהן כדי לתמוך ולבסס גרסת הנתבעים באשר לזכויות "סבתם" וזכויותיהם הם במקרקעין. אני קובעת, כי הנתבעים לא הוכיחו, כי המנוחה החזיקה במקרקעין 25 שנים לפני כניסת החוק לתוקפו, לא הוכיחו כי המנוחה הייתה סבתם ולא הוכיחו טענתם בדבר החזקה רצופה במקרקעין עובר להגשת התביעה. הנתבעים גם לא הוכיחו, כי התובע היה מודע להחזקתם רבת השנים ופעולותיהם במקרקעין: מפקח גילת הצהיר, כי חלקה 42 בגוש 3985 חולקה בפועל לשני מגרשים 42 א' ו-42 ב'. מגרש 42 א' הוקנה לחסן עבד-סלאם לולו לפי ההסכם הנ"ל. כאמור לעיל, בהסכם הנ"ל הצהיר מר חסן, כי עובר להקניית הזכויות לרשות הפיתוח היה הוא הבעלים והמחזיק הבלעדי של הנכס (1/2 מחלקה 42). אין בהסכם התייחסות כלשהי למחצית האחרת של החלקה. מפקח גילת הצהיר, כי הנתבעים פלשו למקרקעין. אומנם, לא פירט בתצהירו מתי נודע לתובע על הפלישה אלא שהנטל להוכיח זאת מוטל על הנתבעים לשם הוכחת חזקה נוגדת במשך התקופה הנדרשת, אך הם לא עשו כן (ככל שסברו הנתבעים, כי כתב התביעה חסר פרטים, לא הייתה כל מניעה לפנות לתובע בדרישה למתן פרטים נוספים ובהיעדר מענה, לפנות לבית המשפט בבקשה מתאימה. הנתבעים לא עשו כן ואין להם להלין אלא על עצמם). מפקח גילת הצהיר, כי הוא אישית ערך הבדיקות במקרקעין וצירף שני דו"חות שערך בגין ביקוריו. בדו"ח הראשון נאמר, כי הועבר ב- 20.9.2006 ובו פירט מפקח גילת הממצאים בשטח, לרבות פרטי הפלישה ושמות הפולשים. לדו"ח צורפו תמונות מבנים אשר צולמו ב- 11.9.2006. בדו"ח השני שנערך ביום 6.2.2007 נאמר, כי השטח לא פונה. תשריט המודד המפרט הממצאים במקרקעין נערך ב- 13.8.2006. לא הובאה כל ראייה, כי התובע ידע על הפלישה לפני כן. יש לשים לב, כי גם הצהרת נתבע 1 בתצהירו בעניין זה הייתה כללית וסתמית. הנתבע לא נקב בשם של מי מנציגי התובע שלטענתו ביקר במקום. הנתבעים לא פירטו בתצהיר מטעמם ובתצהיר העד תשתית ראיתית מינימאלית לביסוס הטענה האמורה. כפי שנקבע בעניין אלדח הנ"ל "הרציונל העומד בבסיס טענת ההתיישנות עניינו ויתור או מחילה על זכות. אם הבעלים הרשום, לא ידע על אודות פלישה למקרקעין - הכיצד ניתן ללמוד מהתנהגותו על מחילה או ויתור? יש לייחס לדברים משנה תוקף כשעסקינן בקרקעות המדינה; כשאין מדובר בקרקע פרטית, אלא במקרקעי ציבור, אין המדינה מוחזקת כמודעת למצבם במשך השנים. לכן, על המשיב היה להוכיח שהמדינה או המערער ידעו על דבר חזקתו והתנגדו לה. משלא הוכחה הטענה - אין עסקינן בחזקה נוגדת...". לאור כל האמור לעיל, אני דוחה טענת ההתיישנות והשיהוי. (1) צודק ב"כ התובע בטענתו בסיכומיו, כי טענת הנתבעים בדבר זכויות הבעלות במקרקעין אינה מתיישבת עם הטענה בדבר היותם ברי רשות. כמפורט לעיל, הנתבעים לא הוכיחו גם טענה זו של היותם ברי רשות. הנתבעים לא הוכיחו, כי התובע ידע על החזקתם במקרקעין . הנתבעים לא הוכיחו, כי התובע העניק למי מהם רשות להחזיק במקרקעין. הנתבעים לא הוכיחו, כי התובע ביצע פעולה כלשהי להענקת הזכות האמורה, בין במפורש בין במשתמע. הנתבעים לא הוכיחו, כי התובע התנהג התנהגות אשר היה ניתן ללמוד ממנה על הענקת רשות כאמור בין במפורש ובין במשתמע. בע"א תל-אביב-יפו 3356/00 בית ברח' אלנבי 9 בתל-אביב בע"מ ואח' נ' ורבה בלה (פורסם במאגרים) מצוטטת קביעת בית המשפט בע"א 50/77 אליהו מזרחי נ' אלברט אפללו, פ"ד ל"א (3), 433; "...משיג גבול שמחזיק בקרקע תקופה ממושכת בידיעת הבעלים ובלי שהבעלים יפעלו לסילוקו, עלול להיהפך לבר רשות ללא תמורה או בר רשות חינם, ובעל המקרקעין רשאי לבטל רשות זו בכל עת". עוד קודם, צוטטה ההלכה הנוהגת בעניין זה ממאמר של פרופ' זלצמן "רשיון במקרקעין", הפרקליט מ"ב, חוברת א', 24, 57; "ההלכה בעניין זה הינה מן המושכלות שבדיני הקניין ולפיו: "רשות הנלמדת בדיעבד אינה מעניקה לבעליה זכות במקרקעין, אלא טענת הגנה בלבד מפני תביעה בגין השגת גבול. עקרונית, רשות שנלמדת מכללא אינה מונעת את בעל המקרקעין מלהביא לסיומה בכל עת, על ידי גילוי דעתו כלפי פלוני שאין הוא מוכן עוד להמשיכה. זו היא רשות חינם המתחדשת מרגע לרגע, כל עוד לא פעל בעל המקרקעין לסילוקו של פלוני". בהמשך קובע בית המשפט: "דהיינו - גם הנחת המוצא המדריכה את המשיבה על פיה שימושה בחלקי הבניין הנדונים נעשתה ברשותם של בעלי הבניין השונים, אינה מובילה כלל למסקנה כי זכות שימוש זו אינה ניתנת לביטול עם הבעת רצונם של הבעלים. ההיפך הוא הנכון - הכלל הינו, כי רשות שלא בתמורה לשימוש במקרקעין ניתנת לביטול ברגע שבו מעניקי הרשות חפצים לבטלה". גם אם היו הנתבעים ברי רשות מכח הסכמה מכללא הלכה היא, כי התובע רשאי להביא רשות זו לידי סיום בכל עת (ע"א 32/77 אליאסף טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד ל"א (3) 210, עמ' 218. כאמור לעיל, מפקח גילת הצהיר בתצהירו, כי פניות התובע לנתבעים לסלק ידם מהמקרקעין לא נענו (סעיף 8). הצהרתו לא נסתרה. יתירה מכך, בהגשת התביעה גילה התובע רצונו בדבר סיום הרשות, גם אם ניתנה וכאמור, דעתי היא, כי לא ניתנה. בכתב הגנתם טענו הנתבעים, כי התובע אינו רשאי לבטל הרישיון גם אם מדובר ברישיון ללא תמורה (סעיף 29 א'). ככל שטענה זו עולה כדי טענה בדבר רשות בלתי הדירה להחזיק במקרקעין, אני דוחה אותה; בע"א (ת"א) 2816/03 ציפורה קונצ'יצקי ואח' נ' דליה שפלן ואחר (פורסם במאגרים) נקבע: "עפ"י ההלכה הפסוקה, רק במקרים נדירים שבהם הוענקה לבעלי הרישיון גם הרשות לבנות ובהסתמך על מתן רישיון לצמיתות השקיעו בעלי הרשיון במקרקעין, הכירו בתי המשפט בטענה בדבר אי הדירותה של הרשות. הטעם לכך הוא הגנה על הציפייה הלגיטימית של בעלי הרישיון בדבר זכותם במקרקעין והסתמכותם על קיומה". בענייננו, הנתבעים לא הוכיחו תנאי כלשהו מהתנאים האמורים. אני דוחה את טענת הנתבעים, כי יש להתנות את הפינוי במציאת והסדר קרקע חלופית עבורם ו/או בפיצוי כספי בגין השקעותיהם במקרקעין; מפקח גילת הצהיר, כי כל פעולות הנתבעים במקרקעין בוצעו ללא הסכמתו וללא היתרים וכי אין לתובע כל תועלת במבנים שהוקמו והוצבו במקרקעין (סעיף 7). הצהרה זו לא נסתרה. אין בתצהיר הנתבע הכחשה של טענות התובע בעניין זה, ההיפך הוא הנכון. הנתבע הצהיר, כי המבנים והסככה שהוקמו על ידי הנתבעים בולטים לעין (סעיף 14). הנתבעים לא טענו ולא הוכיחו, כי הקמת והצבת המבנים נעשו בהיתר. בעניין קונצ'יצקי הנ"ל נקבע: "אומנם, בדרך כלל הזכות הקניינית נפרדת היא מהשאלה התכנונית, ואיננה תלויה בשאלת קיומו של היתר בניה. אך כאשר השאלה שעל הפרק היא שאלת זכותו של בר רשות והשבחות שהשביח את הנכס אי אפשר שלא להתעלם מהיעדרה של ציפיה לגיטימית הצריכה לעמוד ביסוד ההשבחה. בנייה בלתי חוקית נתונה, מעצם טיבה, לסכנת הריסה, ואין הבונה רשאי לטעון לזכות הנשענת על הסתמכותו. בהיעדר הסתמכות לגיטימית הראויה להגנה ומשלא התקיימו נסיבות מיוחדות שבגינן אפשר לקבוע כי מדובר ברשות בלתי הדירה, רשאים המערערים, בכל שלב להביא רשות זו לסיום...". הנתבעים לא הוכיחו בכל צורה ואופן את השקעותיהם במקרקעין, ככל שבוצעו וגם משום כך דין הטענה להידחות. בסיכומיו טען ב"כ הנתבעים, כי הרישומים בנסח הרישום אינם ברורים. בין היתר טען, כי לא ניתן לדעת, אם גב' נבאויה אסאיד מכרה את זכויותיה (עמ' 46). אני דוחה הטענה. דעתי היא, כי הרישום ברור וכאמור, עולה ממנו, כי הגברת מכרה זכויותיה בחלקה 42 עוד בשנת 1941. כאמור לעיל, הנטל על הנתבעים להוכיח הגנתם כנגד התביעה ולפיכך הנטל עליהם להוכיח זהות בעלי הזכויות במקרקעין וזכויותיהם הם. כאמור לעיל, הנתבעים לא הוכיחו זאת. טענת ב"כ הנתבעים בסיכומים, כי המנוחה מכרה זכויותיה לבני משפחה והבעלות נותרה לבני המשפחה (עמ' 46), נטענה לראשונה בסיכומים. בצדק התנגד ב"כ התובע לשינוי ו/או הרחבת חזית. למעלה מהצורך, הנתבעים לא הוכיחו גם טענה זו. ב"כ הנתבעים טען בסיכומיו, כי הנתבעים ישבו במקרקעין מאז 1934 וכי הבעלות שהייתה למר חסן עבד סלאם לולו הייתה משותפת ובלתי נפרדת עם המנוחה נבאויה אל סייד, סבתם של הנתבעים, אשר הייתה הבעלים של המחצית השנייה של המקרקעין (עמ' 47). אני דוחה הטענה אשר כאמור לא הוכחה כלל. גם לו הוכיחו הנתבעים, כי המנוחה הייתה סבתם, לא היה בעובדה זו כשלעצמה כדי לסייע להם. מעדות נתבע 1 עלה, כי הסב המנוח התגרש מרעייתו כנראה עוד לפני לידתו. עובדה זו מתיישבת לכאורה עם המידע העולה מנסח הרישום במ/1 דהיינו, כי המנוחה העבירה זכויותיה בחלקה עוד ב- 1941 . בכל מקרה, עובדה זו אינה מתיישבת עם הטענה (אשר לא הוכחה) בדבר בעלות משותפת. אני דוחה טענת הנתבעים בדבר חוסר פירוט מספיק של המבנים והתשתיות שהוקמו. כאמור לעיל, התובע פירט התשתיות והמבנים בכתב התביעה, בתצהיר עדותו הראשית של המפקח גילת בדו"חות הפיקוח וכן בתשריט המודד זרפשני. למעלה מהצורך, הנתבעים לא הוכיחו זכויות כלשהן גם ביחס לחלקה 41. לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה על כל רכיביה כדלקמן: אני מורה לנתבעים 1 ו-2 לסלק ידם מהמקרקעין כהגדרתם בתביעה משטחי הפלישה כמפורט בתשריט נספח ג' לתביעה. אני מורה לנתבעים 1 ו-2 להרוס את התשתיות והמבנים שהוקמו ו/או הוצבו במקרקעין, כמפורט בתביעה, בתצהיר המפקח גילת וכמסומן בתשריט המודד זרפשני, לרבות המבנים אשר סומנו 6-1 ולפנותם מהמקרקעין. נאסר בזאת על הנתבעים 1 ו- 2 להשתמש במקרקעין כהגדרתם בתביעה בשטח הנפלש כמסומן בתשריט המודד זרפשני, נספח ג' לתביעה. כדי לאפשר לנתבעים להתארגן אני מורה, כי פסק הדין יכנס לתוקפו ביום 1.11.2012. אני מחייבת את הנתבעים 1 ו-2, ביחד ולחוד, לשלם לתובע הוצאות משפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך של 12,000 ₪. אם לא ישולם הסכום תוך 30 ימים מהמצאת פסק הדין, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. מקרקעיןמקרקעין מוסדריםהסדר קרקעותפלישה למקרקעיןהתיישנות