סע' 15 לחוק התובלה האווירית קובע תקופת התיישנות בת שנתיים ימים וזאת בהתאם לקבוע בסע' 29 לאמנת ורשה, וליתר דיוק מובהר, כי מרוץ ההתיישנות בן שנתיים הימים יחל "מהתאריך בו הגיע כלי הטיס למקום יעדו, או מהתאריך שבו צריך היה כלי הטיס להגיע, או מתאריך הפסקת ההובלה". זה המקום להבהיר, כי הוראות אמנת ורשה נקלטו בדין הישראלי באמצעות חוק התובלה האווירית, התשל"ב - 1962, ומאוחר יותר אושרה קליטתן במסגרת חוק התובלה האווירית, התש"מ - 1980. חוק התובלה האווירית מחיל את הוראות אמנת ורשה הן על תובלה בין מדינות שהן צדדים לאמנת ורשה (סע' 2 לחוק התובלה האווירית) והן על "תובלת פנים" (סע' 1 לחוק התובלה האווירית), והוא עושה כן מתוך כוונה להשוות את אחריותם של מובילים אוויריים המפעילים טיסות בינלאומיות לאלה המפעילים טיסות פנים (ראו סע' 5(א) לחוק התובלה האווירית, וכן דברי ההסבר להצעת החוק מיום 30.7.79 - ה"ח תשל"ט, עמ' 251, 254). סע' 10 לחוק התובלה האווירית קובע את כלל ייחוד העילה, בהבהירו כי "אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק, לרבות נזק שנגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תישמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא אילת ההסכם עוולה אזרחית, או כל עילה אחרת, ויהיו התובעים אשר יהיו". המחוקק מגדיר "תובלת פנים - תובלה אווירית שמקום היציאה והיעוד שלה נמצאים לפי תנאי ההסכם בין הצדדים בשטחה של ישראל...." (סע' 1 לחוק התובלה האווירית), ומהאמור עולה, כי חוק התובלה האווירית חל על כל טיסה המתקיימת בתחום מדינת ישראל, ואשר במהלכה מבוצעת הובלה של אנשים, כבודה, או טובין (סע' 1 לאמנת ורשה). תביעות נגד חברות תעופהתעופההתיישנות