בשורה ארוכה של פסקי-דין קבעו בתי-המשפט כי בתביעות כספיות המוגשות על-ידי בנקים, יום הולדת עילת התובענה הוא התאריך שבו שלח הבנק לנתבע דרישה לסילוק החוב (ראה ד"נ 32/84 עיזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' Israel British Bank (London) (in liquidation) [1]), אלא מאי? בענייננו מדובר בתובענה כספית שהוגשה על סמך כתב ערבות, ואשר-על-כן יש להידרש גם להוראות חוק הערבות, אשר קובע בסעיף 8: "הערב והחייב אחראים כלפי הנושה יחד ולחוד, אולם אין הנושה רשאי לדרוש מן הערב מילוי ערבותו בלי שדרש תחילה מן החייב קיום חובו". זאת ועוד, חוק הערבות עבר מספר תיקונים (תשנ"ב, תשנ"ח) ונקבע כי מועד החתימה על כתב הערבות הוא הקובע את הדין הרלוונטי. סעיף 27 לחוק הערבות (הוא סעיף 17ג לנוסחו הקודם), קובעים שני תנאים מצטברים להגשת תובענה כנגד ערב יחיד: "תובענה מהחייב בתחילה 27. (א) לא תוגש תובענה נגד ערב יחיד אלא לאחר שנתקיימו שניים מאלה:(1) ניתן פסק דין כנגד החייב; (2) יושב ראש ההוצאה לפועל אישר שעל מנת להיפרע מהחייב, נקט הנושה בכל הליכי ההוצאה לפועל, לרבות הליכים למימוש משכנתא על דירת מגורים, או למימוש משכון על זכויותיו בדירת מגורים, והכל כשהם סבירים בנסיבות העניין". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות תביעה נגד ערב: 1. בפניי כתב-תביעה אשר הוגש בסדר דין מקוצר על-ידי בנק אוצר החייל בע"מ (להלן - הבנק) כנגד ה"ה גדקא דניאל, גדקא נפתלי וגדקא אליעזר (להלן - הערבים). הערבים הגישו בקשת רשות להתגונן, ובפיהם שתי טענות: האחת - עילת התביעה כנגדם התיישנה. השנייה - סכום התביעה כולל את חובו של הלווה, בין היתר, בגין האשראי שקיבל מהבנק, אשראי לו אין הם ערבים. 2. העובדות הצריכות לעניין בתאריך 17.4.1992 קיבל מר שאול פוזי (להלן - הלווה) מאת הבנק הלוואה על סך 20,000 ש"ח. להבטחת החזרת ההלוואה חתמו הערבים על כתב התחייבות וערבות (נספח א' לכתב-התביעה). משלא עמד הלווה בפירעון ההלוואה, הוגש כנגדו כתב-תביעה (ת"א 52656/94 בבית-משפט השלום בתל-אביב) וביום 2.11.1994 ניתן כנגדו פסק-דין (נספח ד' לכתב-התביעה; להלן - פסק-הדין). הבנק החל לנקוט בהליכי הוצאה לפועל כנגד הלווה, למימוש פסק-הדין שניתן כנגדו, ובתאריך 23.6.2002 ניתנה החלטה בתיק ההוצאה לפועל שנפתח לצורך מימוש פסק-הדין ולפיה מוצו הליכי ההוצאה לפועל כנגד הלווה, וזאת בהתאם להוראות סעיף 27(א)(2) לחוק הערבות, תשכ"ז-1967 כפי שתוקן בחוק הערבות (תיקון מס' 2), תשנ"ח-1997. התביעה דנן, כנגד הערבים, הוגשה ביום 24.2.2003. 3. לטענת הערבים, התביעה כנגדם התיישנה שכן "הוגשה מעל לשבע שנים מיום החיוב שלנו כערבים..." (סעיף 6 לתצהירו של מר דניאל גדקא). עוד טוענים הערבים כי "מתברר שעצם העובדה שלא חתמנו ערבות בגין האשראי שניתן למר שאול" ולכן "אין אנו חייבים לשלם עבור האשראי שקיבל מר שאול" (סעיף 7 לתצהיר), והיות ועל-פי "המסמכים אשר הגיש התובע לבית המשפט מתברר כי מר שאול הפסיק לשלם החזרי הלוואה כאשר החיוב עמד על 8,568 ₪" (סעיף 3 לתצהיר) הרי שלכל היותר ניתן לחייבם רק בסכום זה. 4. המסגרת הנורמטיבית ההסדר הכללי הנוגע להתיישנות תביעות מצוי בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 אשר קובע בסעיף 5: "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן: 'תקופת ההתיישנות') היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים...". סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תחילת מירוץ ההתיישנות הוא מיום הולדת עילת התובענה, ולפיכך נשאלת השאלה מהו מועד הולדת העילה. בשורה ארוכה של פסקי-דין קבעו בתי-המשפט כי בתביעות כספיות המוגשות על-ידי בנקים, יום הולדת עילת התובענה הוא התאריך שבו שלח הבנק לנתבע דרישה לסילוק החוב (ראה ד"נ 32/84 עיזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' Israel British Bank (London) (in liquidation) [1]), אלא מאי? בענייננו מדובר בתובענה כספית שהוגשה על סמך כתב ערבות, ואשר-על-כן יש להידרש גם להוראות חוק הערבות, אשר קובע בסעיף 8: "הערב והחייב אחראים כלפי הנושה יחד ולחוד, אולם אין הנושה רשאי לדרוש מן הערב מילוי ערבותו בלי שדרש תחילה מן החייב קיום חובו". זאת ועוד, חוק הערבות עבר מספר תיקונים (תשנ"ב, תשנ"ח) ונקבע כי מועד החתימה על כתב הערבות הוא הקובע את הדין הרלוונטי. סעיף 27 לחוק הערבות (הוא סעיף 17ג לנוסחו הקודם), קובעים שני תנאים מצטברים להגשת תובענה כנגד ערב יחיד: "תובענה מהחייב   בתחילה 27. (א) לא תוגש תובענה נגד ערב יחיד אלא לאחר שנתקיימו שניים מאלה:(1)    ניתן פסק דין כנגד החייב; (2) יושב ראש ההוצאה לפועל אישר שעל מנת להיפרע מהחייב, נקט הנושה בכל הליכי ההוצאה לפועל, לרבות הליכים למימוש משכנתא על דירת מגורים, או למימוש משכון על זכויותיו בדירת מגורים, והכל כשהם סבירים בנסיבות העניין". 5. הדיון המשפטי (א) בדיונים שהתקיימו בכנסת, עובר לחוק הערבות (תיקון מס' 2), תשנ"ח-1997, הועלתה הצעה שעל-פיה ניתן יהיה להגיש את התביעה הן כנגד הלווה והן כנגד הערבים, בו-זמנית, באופן שהליכי ההוצאה לפועל כנגד הערבים שכנגדם ניתן פסק-דין, יעוכבו, והפעלתם כנגד הערבים תהיה אפשרית רק לאחר מיצוי ההליכים כנגד החייב העיקרי - הלווה, אולם הצעה זו לא התקבלה (ראה עורך-הדין ר' בר-קהן דיני הגנת הערב [2], בעמ' 261). (ב) זאת ועוד, בהתאם להוראות המעבר שנקבעו בחוק הערבות, תובענה למילוי ערבות לחיוב שהוגשה אחרי תחילתו של התיקון תוגש לפי הוראות סעיף 17ג גם אם הערבות ניתנה לפני תחילתו (תחילה ביום 24.3.1993), ובענייננו ניתנה הערבות ביום 17.4.2002 משמע יחול עליה הדין הקודם, סעיף 17ג האמור. (ג) המבקשים סמכו בקשתם על שתי טענות כאמור: מירוץ ההתיישנות חל מיום הגשת התביעה כנגד החייב או לחלופין מיום משלוח מכתב הדרישה לחייב, אלא מאי? בכך לא סגי, כאמור, על-פי הדין, על המשיב לעמוד בתנאים נוספים מצטברים טרם הגשת כתב-תביעה כנגד הערבים, אולם לכך לא התייחסו המבקשים בבקשתם כלל למרות שהיה בכך כדי לדחות את בקשתם של המבקשים על הסף. (ד) לגופא של טענת ההתיישנות - לאור חוק הערבות (תיקון), תשנ"ב-1992 נשאלת השאלה האם ההוראה המתנה הגשת תובענה כנגד ערב יחיד במילוי תנאים נוספים, היא הוראה דיונית גרידא או שמא היא הוראה מהותית? שכן אם מדובר בהוראה דיונית גרידא שכל כולה מיועדת ליצור מחסום פרוצדורלי נגד הגשת תובענה - אזי מועד עילת התביעה נותר כשהיה והעיכוב אשר נגרם כתוצאה מהוראות התיקון ייחשב במסגרת זמן ההתיישנות, בהיעדר תיקון מתאים בחוק ההתיישנות, או אז יש למנות בענייננו את מועד ההתיישנות החל מיום 26.6.1994, הוא יום משלוח הדרישה לחייב, ומשמעות הדבר כי יש לדחות את התובענה מחמת התיישנות, שכן כתב-התביעה הוגש, כאמור, ביום 24.2.2003. מאידך באם הוראת התיקון מהותית, דהיינו הוראה המקימה מחסום מהותי המונע הגשת תביעה כנגד ערב, טרם מוצו הליכים כנגד החייב העיקרי, כי אז, המסקנה היא כי עילת התובענה כנגד הערב היחיד מתגבשת רק ביום שבו מתקבל האישור מראש ההוצאה לפועל, שכן רק אז קמה לנושה אפשרות מעשית להגיש את התובענה כנגד הערב, ובמקרה כזה יש לחשב את תקופת ההתיישנות רק החל ממועד זה. (ה) עד היום טרם נקבעה הלכה מחייבת על-ידי בית-המשפט העליון בעניין, והפסיקה שהתגבשה בבתי-המשפט השונים איננה אחידה. המתנגדים לפרשנות הראשונה סוברים כי היא נראית קשה לאור משך הזמן הרב אשר יכול וייקח עד למילוי התנאים המקדמיים הנדרשים להגשת תביעה כנגד הערב היחיד כהגדרתו חוק הערבות (תיקון), תשנ"ב-1992, וזאת בהתחשב בכך שניהול תיק אזרחי רגיל אורך זמן רב (ממוצע בבית-משפט בתל-אביב - כארבע שנים מיום הגשת התביעה, ראה עורך-הדין בר-קהן בספרו הנ"ל [2], בעמ' 266). לא זו אף זו, גם ביצוע הליכי הוצאה לפועל (ובמיוחד מימוש דירת מגורים) נמשך אף הוא פרק זמן רב, כך שעלול להיווצר מצב שתקופת ההתיישנות בפועל כנגד ערב יחיד תהיה קצרה ביותר ואף תחלוף בטרם יהא סיפק בידי התובע להגיש תביעתו כנגד הערבים. מאידך, המתנגדים לפרשנות השנייה סבורים כי קביעת תקופת ההתיישנות מיום מתן אישור יושב-ראש ההוצאה לפועל אינה סבירה שכן שליטתו של הנושה על מועד קבלת ההיתר מראש ההוצאה לפועל עלולה ליצור מצב בלתי רצוי שבו נושה יוכל להגיש תביעה כנגד ערב לאחר פרק זמן בלתי מוגבל, דבר המאיין לחלוטין את עקרון התיישנות התביעות החל בדין הישראלי. (ו) מקריאת נוסח התיקון בחוק הערבות ברור כי תכליתו ומטרתו של התיקון האמור הייתה להיטיב עם הערב, ועל-כן, חובה על בית-המשפט לאמץ את רוח החקיקה ומניעיה, ולהעדיף את הפרשנות המיטיבה עם הערב, אלא מאי? מקריאת הוראות החוק כפשוטן וכלשונן עולה כי המחוקק לא נתן דעתו לשאלת ההתיישנות, ולא הגביל את תקופת ההתיישנות אשר בגדרה ניתן להגיש תביעה כנגד ערב, ובמישור הפוטנציאלי ייתכן בהחלט שיינתן פסק-דין כנגד החייב העיקרי בתאריך מסוים, והנושה - מסיבותיו הוא או מחמת רשלנותו - לא יבקש מיושב-ראש ההוצאה לפועל החלטה הקובעת כי מוצו ההליכים כנגד החייב העיקרי במשך שנים רבות מאוד, ואולי יעשה כן כעבור 10 או 15 שנים, או אף יותר, דבר החושף את הערב להגשת תביעה כנגדו בגין ערבותו, לתקופה בלתי מוגבלת בזמן, ואין לי ספק שאין זו - ולא הייתה זו כוונת המחוקק מעולם, מכאן, לפנינו לאקונה חקיקתית. מקום בו שותק המחוקק ונמנע מקביעות מהותיות, נכנס בית-המשפט במקומו ובנעליו, וממלא את אותו חסר בחוק, על-מנת למנוע מצבים בלתי הגיוניים ובלתי רצויים, כמו במקרה אשר בפניי. לעניות דעתי יש מקום לאמץ את הקביעה שעל-פיה ההוראה המתנה אפשרות הגשת תביעה כנגד הערב במיצוי הליכים כנגד החייב העיקרי, היא הוראה מהותית, אך יש לקבוע כי חישוב המועדים יחל מיום מתן פסק-הדין כנגד החייב העיקרי, כלומר, באם לא תתקבל החלטת מיצוי הליכים ולא תוגש תביעה כנגד הערבים בתוך שבע שנים ממועד מתן פסק-הדין כנגד החייב העיקרי - תתיישן התביעה כנגד הערבים. אימוץ קביעה זו יביא מחד ליצירת תמריץ אשר יאלץ את הנושים שלא לשקוט על שמריהם אלא לפעול במרץ לגביית חובם, ומאידך, יגביל את פרק הזמן שבו יהיו הערבים בסיכון של הגשת תביעה כנגדם, ובכך ייעשה צדק הן עם הנושים הן עם הערבים. פרשנות ברוח זו תביא לאיזון בין זכותו הקניינית של הנושה לקבל את כספו, לבין זכותו האוניברסלית של הערב שלא יוטרד ו/או יאוים בהגשת תביעה כנגדו למשך פרק זמן בלתי מוגבל אשר עלול להגיע אף לעשרות שנים. (ז) במקרה דנן, פסק-הדין כנגד החייב ניתן ביום 2.11.1994 ואילו התביעה כנגד הערבים הוגשה ביום 24.2.2003, משמע לאחר שחלפו למעלה משמונה שנים מיום מתן פסק-הדין, ואשר-על-כן הנני קובעת כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנותה. 6. סוף דבר הנני מורה על דחיית התביעה מחמת התיישנותה. שכר טרחת עורך-דין בסך 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק יושת על המשיב ויישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ערבים (ערבות)שאלות משפטיותהתיישנות