קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התפטרות בעל מניות בחברה: בפנינו ערעור של המערערת על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (עב 8734/05; מותב חסר בראשות כב' השופט שמואל טננבום, כתוארו אז) ובו נקבע - ביחס לתביעת המשיב: כי בין המשיב למערערת שוררים יחסי עובד ומעביד במקביל להיותו של המשיב 'שותף' בהקמת המערערת, וכי המשיב זכאי להפרשי שכר עבודה בגין התקופה שמחודש 12/04 ועד לחודש 9/05 - עת בה עבד המשיב עבור המערערת ולא קיבל שכרו כסידרו, ולהפרשי זכויות סוציאליות לתקופה שמחודש 9/04. בפסק הדין האמור דחה בית הדין האזורי את התביעה שכנגד שהגישה המערערת כנגד המשיב לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לה על ידי המשיב. המסגרת העובדתית ואלה עובדות הרקע שקדמו לפרוץ הסכסוך שהוליד את התובענה הנוכחית: המשיב הינו פיזיקאי שערך מחקר, בין היתר, בתחום טכנולוגיית הראייה המלאכותית, המחקה את פעולת העין האנושית ואת יכולת הקליטה המוחית של המראה הנשקף לעין. המשיב חיפש משקיע, באמצעות מר אריק ניר, והאחרון - באמצעות חברה בשם קלימרה בע"מ, קישר בין המשיב לבין מר יעקב לוי (להלן - המשקיע). בחודש ינואר 2003 נחתם בין המשיב, המשקיע ומר ניר, הסכם השקעה (להלן - הסכם המייסדים). להלן עיקרי הסכם המייסדים: תוקם חברה חדשה - היא המערערת; המשקיע יזרים לחברה החדשה סך של 515,000$; הבעלות בטכנולוגיה שהוצגה למשקיע ושעניינה בזיהוי ויזואלי של עצמים בצורה ממוכנת (להלן: "התוכנה") תומחה באופן בלעדי לחברה החדשה, וכך גם כל פיתוח עתידי שלה. המניות של החברה החדשה יחולקו כך: המשיב - 44.45%, המשקיע - 44.45%, מר ניר - 11.1%. עוד הוסכם כך: "2. …… Newco shall utilize this investment in acoordance with a monthly cash flow and work program presented and agreed, prior to said investment. …. ……. 7. The Founders undertake to serve Newco for a period of no less then 5 years, on terms to be agreed upon by the parties and formulated in a definitive employment agreement." (הדגשה הוספה - א.א.) הצדדים הסכימו כי עם החתימה על הסכם המייסדים הם יפעלו להשלמת עריכתו של הסכם מקיף (definitive agreement) וזאת עד ליום 15.2.03. הסכם מקיף כאמור בהסכם המייסדים לא נחתם. כך גם לא נחתם הסכם העסקה כאמור בסעיף 7 להסכם המייסדים. כך או כך, אין חולק כי הצדדים 'יצאו לדרך' - המערערת הוקמה, מר יצחק (איז'ו) שלומוביץ - חברו של המשקיע, מונה כיו"ר המערערת ומר מנחם דסקל - בן דודו של המשקיע, מונה כמנכ"ל המערערת. למן חודש 2/03 המשיב המשיך בפיתוח התוכנה עבור המערערת. לרשות המשיב הועמד משרד, צוות עובדים (מר ניר ועוד שניים), רכב צמוד ומכשיר טלפון נייד. המשיב קיבל שכר חודשי (בסך 19,714 ₪ ברוטו) והפרשות סוציאליות לביטוח מנהלים ולקרן השתלמות. למשיב אף הוצאו על ידי המערערת, מדי חודש בחודשו, תלושי שכר כעובד. בשלב מסוים נוצר קשר בין המערערת לבין התעשייה האווירית (להלן - תע"א), האחרונה ביקשה לבדוק את היכולות הקיימות של התוכנה, לשם כך היא שילמה למערערת סך של 75,000$ לצורך פיתוח גרסת היתכנות. גרסת ההיתכנות הוכנה על ידי המשיב והוצגה לתע"א, ולאחר שזו השתכנעה בפוטנציאל התוכנה, החל מו"מ לחתימה על הסכם שיתוף פעולה בפיתוח ויישום התוכנה. כל ההוצאות של המערערת, לרבות שכרו של המשיב, מומנו על ידי כספי ההשקעה של המשקיע, ומכספים ששילמה התע"א למערערת: סך של 75,000$ ששולם לצורך פיתוח גרסת ההיתכנות, סך של 50,000$ ששולם כתמורה לפרויקט נוסף שביצעה המערערת עבורה וסך של 20,000$ ששולם כמקדמה עבור פרויקט נוסף, שעל פי הנטען, המשיב סירב להשלימו. זה המקום לציין כי בהסכם המייסדים נקבעו זכויות החתימה כך שעל כל המחאה מעל 1,500 ₪ נדרשה חתימת המשיב וחתימתו של מר שלומוביץ, ועל המחאות נמוכות מסכום זה - חתימה יחידה של מי השניים הנ"ל. אין ראיה כי לא כך נהגו המעורבים, ולא נסתרה טענת המערערת כי המשיב היה מעורב בחתימה על המחאות שונות. כך או כך, אין חולק כי המשיב היה מודע למצב תזרים המזומנים של המערערת. בחודש ספטמבר 2004 התקרבו הכספים שהיו בידי המערערת לסיומם והמערערת נקלעה לקשיי נזילות. בחודש זה המערערת חדלה להפריש לתנאים סוציאליים גם עבור המשיב, ובחודש דצמבר 2004 חדלה לשלם גם לו את שכר העבודה. עוד קודם לכן עזב מר ניר את העבודה במערערת ובהמשך (בסמוך לתחילת שנת 2005) הפסיקו שני העובדים הנוספים את עבודתם. בחודש 2/05 החל המשיב בטיפול פסיכיאטרי, לטענתו בשל הלחץ בו היה נתון הן בשל אי תשלום השכר והן בשל ההסכם המתגבש מול התע"א שהיה לטעמו 'הסכם רע' שאינו מגן מספיק על התוכנה והיה עשוי היה להוביל לאיבוד הזכויות בתוכנה ללא כל תמורה של ממש ולקריסת 'מפעל חייו' של המשיב. בסופו של יום, לאחר מו"מ ארוך אשר המשיב נטל בו חלק, נחתם ביום 31.3.05 בין המערערת לבין התע"א הסכם עקרונות בדבר שיתוף פעולה עסקי (להלן - הסכם העקרונות) ולפיו, בין היתר, תשקיע התע"א במערערת, בשנים 2005 - 2006, סך של 2.3 מיליון דולר. אחד מן התנאים המוקדמים לכניסתו לתוקף של הסכם העקרונות היה קבלת אישור הממונה על ההגבלים העסקים. בקשה כאמור הוגשה לממונה רק ביום 15.8.05. חרף החתימה על הסכם העקרונות, הזרמת הכספים למערערת מהתע"א התעכבה בשל תנאים מוקדמים לכניסתו לתוקף של ההסכם. ניסיונות ל'גייס' כספים למערערת לא צלחו מחד משהמשיב לא הסכים לחתום על ערבויות לאותם כספים וסבר שרק על המשקיע לעשות כן, ומאידך משהמשקיע לא היה מוכן להשקעה נוספת. בין לבין, בחודשים מאי ויוני 2005 שילמה המערערת למשיב, ככל הנראה מתוך כספים שקיבלה מהתע"א (עבור פרוייקט חמסן), שכר עבודה והופרשו ההפרשות לביטוח המנהלים ולקרן ההשתלמות. בחודשים אוגוסט - ספטמבר 2005 ועל רקע העדר הזרמת כספים למערערת והשגות של המשיב לגבי ההתקשרות עם התע"א, שוב התגלעו חילוקי דיעות בין המשיב לבין נציגי המשקיע והמערערת. בין היתר, נטען כי חרף מחוייבותו בהסכם העקרונות, המשיב לא העביר לרשותה את התוכנה וקיים חשש שהוא לא יעשה כן. ביום 26.9.05 הגישו המערערת, המשקיע ומר ניר לבית המשפט המחוזי בתל אביב המרצת פתיחה כנגד המשיב, בבקשה ליתן צו הצהרתי לפיו כל הזכויות בתוכנה שייכות למערערת וכי המשיב מחויב לפעול על פי הוראות הסכם המייסדים והסכם העקרונות עם תע"א וכן בבקשה לתת צו המורה למשיב לקיים התחייבויותיו בהתאם להסכמים הללו. בד בבד עם הגשת המרצת הפתיחה הוגשה גם בקשה דחופה למתן צווים זמניים (בש"א 20913/05). הגשת המרצת הפתיחה הביאה לקרע ביחסי הצדדים. ביום 6.10.05 שלח המשיב למשקיע ולמר שלומוביץ 'מכתב התפטרות' כדלהלן: "עקב אי תשלום שכרי במשך תקופה ארוכה ועקב הרעת תנאי עבודתי אני מודיע בזאת, גם בכתב, על התפטרותי מעבודתי בנתבעת בדין מפוטר. ואני רואה עצמי ככזה החל מיום 25.9.05." באותו יום (6.10.05) בו התפטר המשיב מן המערערת הוא הגיש לבית הדין האזורי את התובענה ובה עתר לחייב את המערערת לשלם לו שכר עבודה לחודשים 12/04 - 9/05 בניכוי מה ששולם, וכן את ההפרשות הסוציאליות לחודשים 9/04 - 9/05 בניכוי מה ששולם. ביום 1.11.05 ולאחר שהתקיים דיון במעמד הצדדים, נעתר בית המשפט המחוזי באופן חלקי לבקשה לסעד זמני והורה למשיב להפקיד את התוכנה בכספת בית המשפט. ביום 13.11.05 הגישה המערערת כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד. בתביעה שכנגד נטען כי: המשיב הפר את הסכם המייסדים, המשיב הפר את ההסכם עם התע"א וכי הפסקת עבודתו של המשיב מהווה הפרה של התחייבויותיו שכן הוא היה מודע למסגרת התקציב של המערערת (515,000$). לפיכך, נתבעו הסעדים הכספיים הבאים: החזר התשלומים ששילמה המערערת למשיב ובגין המשיב בכל תקופת ההתקשרות (802,948 ₪), החזר תשלומים ששילמה המערערת לעובדים אחרים (300,000$), אובדן הכנסה בגין פרוייקט שלא בוצע בגלל המשיב (30,000$), שיפוי המערערת בגין פיצוי ו/או השבה בהם תחוייב כלפי התע"א (9.2 מיליון דולר ועוד 145,000$), אובדן מונטין (2 מיליון דולר). יחד עם זאת הועמדה התביעה לצורכי אגרה על פיצוי בסך של 500,000 ₪ בלבד. להלן העובדות הרלוונטיות לענייננו לתקופה שלאחר הגשת התובענות נשוא ערעור זה: הצדדים המשיכו בהליך בבית המשפט המחוזי, אותו הליך סב בעיקרו סביב הגדרת היקף הטכנולוגיה אותה אמור היה המשיב להעביר לבעלות המערערת. בעוד שהמבקשים שם טענו כי המשיב היה מחויב להעביר למערערת את כל הטכנולוגיות שפותחו על ידו בנושא ראייה באמצעות בינה מלאכותית, כולל פיתוח עתידי של טכנולוגיה זו, הרי שהמשיב טען כי ההסכם מצומצם לתחום אחד בלבד הכולל רק את הטכנולוגיה הספציפית הקשורה למכונת ראייה לזיהוי איומים X-RAY וכן את הפיתוח בנושא חלל ותעופה. ביום 27.4.06 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כב' השופטת יהודית שבח). בפסק הדין נתקבלה עמדת המבקשים שם ונקבע כי המשיב מחויב בהוראות הסכם המייסדים והסכם התע"א. עוד נקבע כי על המשיב להעביר למערערת "את התוכנה, את קבצי המקור שלה ואת הקודים הדרושים, בכל הנוגע לטכנולוגיה העוסקת בראיה המלאכותית בכללותה, ולא רק את התוכנה המתייחסת ליישום ה- X-RAY". ביום 22.5.06 ובהתאם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי התקיימה פגישה ובה נכחו, בין היתר: המשיב, המשקיע, ב"כ המערערת ומשקיפים חיצוניים בעלי ידע בתחום הבינה המלאכותית ואשר זומנו ע"י המשקיע. בפגישה זו פתח המשיב את התוכנה באמצעות הקוד הסודי, כן ביצע 'קימפול' והרצת המערכת, הכל ממצב אפס. המשקיפים אישרו את נכונות תהליך הפתיחה במחיצה חדשה לחלוטין, 'הקימפול', הקבצים המשתתפים והרצת המערכת. הקוד הסודי אף ניתן למר יעקב לוי. ביום 21.9.06 הוציא מר שלומוביץ מסמך סיכום פגישה עליו חתומים, בין היתר, המשיב והמשקיע. בסעיף 10 למסמך זה נכתב כדלקמן: "אנו מאשרים בזאת, כי התוכנה נפתחה, ואומתה כמפורט לעיל, וכי כל מידע, עדכון, תוספת פיתוח וכיוצא באלה, בקשר עם התוכנה לרבות קוד המקור שלה, אשר יגיעו לידי הנתבעת בעתיד, לא יהוו עילה לתביעה כלשהי נגדך על כי לא הועברו על ידך בעבר, וזאת כדי שתוכל להמשיך לעבוד ולפתח ללא חשש מתביעות מסוג זה כנגדך." באותו יום - 21.9.06, אף נחתם הסכם בין המשיב, המשקיע מר ניר והמערערת (להלן - הסכם מימון הביניים), שמטרתו ניסיון להחזיר את יחסי הצדדים לפסים מועילים והמעגן הסכמות נוספות. ההסכם קבע, בין היתר, כדלקמן: "3. הסכם העסקה - עם חידוש עבודתו של יוסי בחברה, במועד ההשקעה הראשונה בחברה, יהא זכאי יוסי למשכורת ותנאים נלווים לה, לרבות רכב צמוד, פלאפון וכו', הכל, כולל יחסי עובד מעביד, כפי שהיה עד להפסקת עבודתו. ייחתם הסכם העסקה כולל יחסי עובד מעביד בין יוסי ובין ויוריטה, שבו יובטח שחרור כספי הפיצויים והפנסיה ...... התשלומים והתנאים על פי סעיף זה ישולמו על ידי החברה לאחר קבלת תשלום ראשון מתע"א או השקעה אחרת (להלן: השקעה חדשה) לפי המוקדם מביניהם. 4. מימון ביניים - עד לחידוש העבודה כאמור בסעיף 3 לעיל וקבלת ההשקעה מתע"א או השקעה חדשה אחרת, יעקב ידאג להשגת מימון לצורך קיומו של יוסי, בסכום של 10,000 לחודש ... הסדר זה של מימון ביניים יהיה תקף למשך 6 חודשים מחתימת הסכם זה, או התקיימות תנאי סעיף 5, לפי המוקדם מביניהם. החברה תחזיר הסכומים ששולמו על ידי יעקב כאמור, רק לאחר שמולאו תנאי סעיף 5 להלן. בתקופת מימון הביניים יעסוק יוסי בתמיכה בויוריטה וביעקב במאמצים להצלת החברה, ובעיקר למימוש המגעים וההסכם עם תע"א.... 5. חובות - יוסי יקבל את כל חובות השכר וההפרשות הסוציאליות השונות, שהחברה חייבת לו, וזאת בגין תקופה מיום 1/12/04 עד ליום הפסקת עבודתו ב- 27/9/05, בניכוי מקדמות שקיבל בתקופה זו. זאת מתוך כספים שיושקעו ע"י תע"א, בשני חצאים שווים, אחד באבן הדרך הראשונה והשני באבן דרך שלישית ...... " ביום 2.9.07 נחתם מסמך הסכמות בין המערערת - באמצעות המשיב ומר שלומוביץ, לבין התע"א במטרה לחדש את הפעילות על פי הסכם העקרונות (להלן - הסכם ההתנעה). הסכם ההתנעה לא 'התניע' בסופו של יום את הסכם העקרונות, בין היתר בשל טענות שהופנו כלפי התע"א, וחילוקי הדיעות שבין המשיב לבין המערערת לא באו על פתרונם. פסק דינו של בית הדין האזורי בפני בית הדין האזורי העידו המשיב ומר שלומוביץ. לאחר שנשמעו העדויות והצדדים סיכמו את טענותיהם ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי. להלן עיקרי קביעותיו של בית הדין האזורי: בית הדין האזורי קבע כי בין המשיב לבין המערערת שררו יחסי עובד ומעביד. בית הדין האזורי הפנה לסעיף 7 להסכם המייסדים המדבר על כך שיחתם הסכם העסקה. בית הדין האזורי מציין שאמנם הסכם העסקה לא נחתם בין הצדדים אך מעיון במסמכי המערערת וביתר הראיות שהוצגו בפניו, עולה כי "כוונת הצדדים הייתה אכן לקיים מסגרת שבה בנוסף להיותו בעל מניות בנתבעת, ישמש התובע גם כעובד שלה". לביסוס מסקנתו זו הפנה בית הדין האזורי, בין היתר: לעדות של מר שלומוביץ בבית המשפט המחוזי ולפיה המשיב "היה גם בעלים וגם עבד בשכר" וכי למשיב מגיע שכר עבודה עד למועד הפסקת העבודה; לעדותו של המשקיע בבית המשפט המחוזי אשר ציין גם הוא שהמשיב היה גם עובד המשיבה; ולאמור בסעיף 3 להסכם מימון הביניים. מסכם בית הדין האזורי וקובע כך: "נמצא איפוא כי הנתבעת מודה בפה מלא שבתקופה הרלבנטית לתביעה התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים. הודאה זו של הנתבעת ניתנה בשלב רגיש שבו מתנהלים הליכים משפטיים בין הצדדים וכאשר לעצם ההודאה עשויה להיות השפעה ממשית על תוצאת הליכים אלו, על כן יש לייחס לה את מלוא המשקל. לאור הנתונים דלעיל, אנו מקבלים את טענת התובע לפיה התקיימו יחסי עובד- מעביד בינו לבין הנתבעת." לגופה של תביעת המשיב קבע בית הדין האזורי שלא נסתרה טענת המשיב כי עבד בתקופה הנטענת וכי הוא זכאי לשכר בגינה. בית הדין האזורי ציין כי המערערת לא הוכיחה את טענתה לפיה המשיב נעדר מעבודתו בתקופה זו. בית הדין האזורי דחה את התביעה שכנגד וציין כי עזיבתו של המשיב לא היתה פתאומית אלא לאחר שהתריע על מצוקתו בשל העדר תשלומי שכר. בהקשר לזה ציין בית הדין האזורי כי "אין לצפות מאדם סביר כי לאחר שהתקשר בהסכמים להקמת חברה ולפיהם יעבוד תמורת שכר להמשך פיתוח התוכנה, ימשיך בפיתוח גם לאחר שתשלום השכר הופסק ומבלי שהוא רואה באופק דרך למימון הוצאותיו". בית הדין האזורי דחה את טענת המערערת כי נפל פגם בסרובו של המשיב לקבל על עצמו 'פרויקטים חדשים' שכן, "סירובו לכך נבע מן החשש שמא השקעת המאמצים בפרויקט חדש, תגרום לזניחת הפרויקט העיקרי, עליו עבד משך שנים". נדחתה גם טענת המערערת לפיה בשל הסרוב להפקיד את התוכנה יש לחייב את המשיב להחזיר את השכר והתנאים ששולמו לו בתקופת עבודתו. בית הדין האזורי קבע כי "סירובו של התובע להפקיד את התוכנה בידי הנתבעת, לא נבע ממניעים פסולים ומתוך רצון להפר את ההסכמים שבין הצדדים, באופן המצדיק שלילת שכר עבודתו של התובע". את טענות המערערת להפרות שונות של הסכם המייסדים והסכם העקרונות מצידו של המשיב דחה בית הדין האזורי, תוך שהוא מפנה לכך שבפועל שנים רבות לאחר התפטרותו של המשיב לא מומש הסכם העקרונות, חרף הסכמות הביניים וחרף שיתוף הפעולה של המשיב בקידומן של אותן הסכמות. הטענות בערעור עיקר הערעור סב על הקביעה כי התקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד ועל קביעת זכאותו של המשיב לשכר ולתנאים הסוציאליים. נטען כי לא היה מקום לקבוע כי שררו יחסי עובד ומעביד בין המשיב למערערת בכל התקופה, ולחלופין - היה על בית הדין האזורי לקבוע כי פעולתו של המשיב לאחר שאזלו כספי ההשקעה במערערת נעשתה מכוח היותו בעל מניות בה. לעניין השכר נטען כי המשיב לא ביצע את עבודתו כסדרה, נעדר ממנה, לא ביצע פרוייקטים אחרים ולא מסר במועד את התוכנה. עוד נטען כי שגה בית הדין האזורי כאשר לא קיבל את התביעה שכנגד. המשיב מצידו תמך בקביעותיו של בית הדין האזורי. הכרעה נקדים ונציין כי לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ובכלל החומר שבתיק נחה דעתינו כי דין הערעור להדחות, ואלה טעמינו: סוגיית קיומם של יחסי עובד - מעביד בין הצדדים כפי שציין בית הדין האזורי אשר סקר את ההלכות בעניין, הכלל הוא שאין מניעה שבעל מניות בחברה ישמש במקביל גם כעובד שלה, למעשה בימינו אנו כבר מדובר ב"חזון נפרץ במציאות הכלכלית הישראלית". יחד עם זאת נקבע בעניין בלה ורי כי "יחסים מקבילים כגון אלה אינם הכלל, וקיומם מחייב אפשרות הפרדה מבחינת מהות הקשר המשפטי בין השניים". לפיכך, במקרה זה השאלה אותה יש לבחון היא האם בין המשיב למערערת התקיימו יחסי עובד - מעביד במקביל להיותו של המשיב בעל מניות במערערת. נקבע כי הנטל להוכיח שהתקיימו יחסים מקבילים כאמור מוטל על הטוען לקיומם של אותם יחסים. המערערת שבה ונתלתה בטיעוניה ב חוטרמן וטוענת כי בדומה לעובדות שם כך גם בענייננו, הצדדים ביקשו להקים 'עסק משותף', כאשר המשיב התחייב בהסכם המייסדים לעבוד ולהעמיד לרשות המערערת את הידע המקצועי שלו. אלא שעניין חוטרמן אינו רלוונטי לענינינו שם התעוררה השאלה האם בין שניים שהקימו 'עסק משותף' שררו יחסי עובד ומעביד או שמא יחסי שותפות. בית הדין הכריע שם כי מהותית מטרת ההתקשרות היתה להקמת שותפות ואילו העבודה היתה אך נילוות לאותה פעילות. בענייננו השאלה היא האם בנוסף להסכמה שבין 'השותפים' (המשיב, המשקיע ומר ניר) להקמת 'השותפות' (המערערת) נוצרה מערכת מקבילה של עובד - מעביד בין המשיב לבין המערערת עצמה. ההבחנה וההפרדה בין 'כובעיו' השונים של האדם - כעובד וכבעל מניות (או דירקטור), אינה פשוטה כלל ועיקר, ולעניין זה נקבע בעניין דננברג כך:   "הגבול בין חבר בתאגיד, העובד בתאגיד בתוקף היותו חבר (או 'בעל שליטה') לבין חבר העובד בתאגיד כ'עובד' והכנסתו היא 'משכורת', הינו לעיתים דק וגמיש, ומבחנים שונים משמשים כאמצעי עזר לסייע לשופט להכריע בעניין." בפסיקה נקבעו מספר מבחנים לבחינת השאלה, האם בין בעל מניות (או דירקטור) לבין חברה שוררים יחסי עובד - מעביד, וביניהם בין היתר, היכולת להבחין בין תפקידו ופעילותו של האדם כ"עובד" לבין פעילותו כבעל מניות (או דירקטור); האוטנטיות של ההתקשרות הנוספת; האוטנטיות של תשלום השכר, ובכלל זה הפרופורציה בינו לבין התפקיד המבוצע; מכלול התנהגות הצדדים וכוונתם.   במקרה הנוכחי חבר לו 'הממון' (המשקיע) עם 'הידע' (המשיב) לצורך השגת רווח משותף באמצעות 'החברה החדשה' - היא המערערת. לצדדים היה ברור כי בחיבור זה אין די וכי לצורך קידומה של המערערת תידרש עבודתם ('שירות') של המייסדים - ובעיקר עבודתו השוטפת של המשיב בפיתוח התוכנה (מה שכונה בהמשך כעבודת 'מדען'). הדבר קיבל ביטוי מפורש בסעיף 7 להסכם המייסדים - סעיף בו תולה המערערת רבות. עיון באותו סעיף מעלה כי 'שרות' זה יעשה בהתאם לתנאים עליהם יסכימו הצדדים ואשר יקבלו את ביטויים ב'הסכם עבודה'. 'הסכם עבודה' נאמר - משמע שלצדדים היה ברור כי שירותו של המשיב - אשר בידיעותיו ובכישוריו היה טמון המפתח לפיתוח התוכנה, צריך להעשות כנגד תמורה שתאפשר את קיומו היומיומי והצדדים אף הגדירו כי הדבר יעשה במתכונת של יחסי עבודה. העובדה כי הצדדים לא חתמו בסופו של יום על אותו הסכם עבודה אינה מעלה ואינה מורידה לעניין טיב היחסים במסגרתו בוצעה עבודת הפיתוח של התוכנה על ידי המשיב, שכן - למעשה וכפי שעלה מעדויות המשקיע ומר שלומוביץ בבית המשפט המחוזי, כמו גם מהסכם מימון הביניים, בפועל הוסכמו תנאי העבודה ובפועל הוסכם כי עבודתו של המשיב תעשה כעובד המערערת. מסקנתו של בית הדין האזורי בעניין זה מעוגנת היטב בחומר הראיות ולא נמצא טעם להתערב בה. טוענת המערערת שגם אם יקבע כי מלכתחילה בוצעה עבודתו של המשיב עבור המערערת במסגרת של יחסי עובד - מעביד, יש לקבוע כי מסגרת זו באה לקיצה עת אזלו הכספים שהיו בידי המערערת, ומאותו מועד יש לראות במשיב כמי שעבד לפיתוח התכונה מתוקף מחויבותו לעשות כן כבעל מניות. בנסיבות העניין דינה של טענה זו להדחות. אכן לא מן הנמנע לקרוא לתוך חוזה התקשרות דוגמת הסכם המייסדים 'תניה מכללא' לפיה יסתיים חוזה העבודה מקום בו אוזלים כספי ההשקעה, ולפיה המשך פעילות בעל המניות לקידום החברה נעשה מאותו מועד מתוקף השקעתו ב'נכס', בדיוק כפי שעשה כן המשיב למשל בתקופה שטרם הסכם המייסדים. ואמנם המשיב ציין בעדותו בבית הדין האזורי כי בדצמבר 2004 ואף לפני כן כי נוכח סיום כספי ההשקעה הוא הבין (וכך גם יתר העובדים) את "הגורל שלנו", ובפנינו הוא אף הודה כי המשיך לעבוד עבור המערערת "בגלל שאני חלק מהעסק". אלא שחרף האמור, מן הבחינה העובדתית לא ניתן לקבל את הטענה. שכן, ההסכמה הבסיסית היתה כי עבודתו של המשיב לפיתוח התוכנה תעשה כנגד תמורה חודשית מוסכמת. העובדה כי המשיב המשיך לעבוד עבור קידום התוכנה אין משמעה כי ויתר על התמורה המוסכמת בגין עבודתו, גם אם ידע שנוכח מצבה של המערערת הוא שם את אותה 'תמורה' על קרן הצבי. בל נשכח כי בתקופה זו היתה ציפיה סבירה לכך שיוזרמו כספים רבים למערערת מהתע"א. למעשה גם המערערת סברה ב'זמן אמת' כמו המשיב, והראיה הטובה ביותר לכך היא תשלום השכר למשיב בגין החודשים מאי ויוני 2005. זאת ועוד, לו סברה המערערת כי עבודתו של המשיב כעובד כנגד תמורה צריכה להפסק נוכח סיומם של הכספים שבידה, אך צפוי היה כי המערערת היתה מקבלת החלטה בעניין זה - החלטה כאמור לא התקבלה. למעשה אם נפנה למכתביו מיום 13.3.05 ומיום 25.9.05 מאת מר שלומוביץ אל חברת הביטוח בו התנהל ביטוח המנהלים של המשיב, נראה כי מהם עולה שלשיטתה של המערערת בין המשיב לבינה - עד נכון ליום 25.9.05, עדיין שוררים יחסי עובד ומעביד (כזכור הודעת ההתפטרות ליום 25.9.05 ניתנה בהודעה מיום 6.10.05). לא זאת אף זאת, אף אם הייתה נקראת תניה מכללא כאמור, הרי שהמשך העבודה תוך ראיית השכר של המשיב כ'חוב' מהווה שינוי של אותה תניה מכללא. טוענת המערערת כי המשיב היה מודע למסגרת התקציב כפי שמצוין בסעיף 2 להסכם המייסדים, ולפיו תכנית העבודה תהיה כפי ש'הוצגה והוסכמה' טרם ההשקעה. לפיכך, כך נטען, תקופת העבודה בשכר תוחמה רק וכל עוד קיימים כספים בקופת המערערת. נציין כי 'תכנית עבודה' שכזו לא הוצגה בפני בית הדין, ולפיכך - עניין זה פועל לרעתה. שכן - לו תוחמה תקופת העבודה מראש באותה תכנית כפי שנטען, חזקה על המערערת כי היתה מציגה אותה כראיה. אולם גם אם כך היה, לא היה בכך ולא כלום. כיוון שכאשר התממשה התחזית, לא מצאנו כי המערערת או מי ממנהליה העלה את הטענה כי מעתה ואילך עבודתו של המשיב אינה נעשית כנגד שכר. כפי שציינו לעיל, אפילו כך יש לפרש את סעיף 2 להסכם המייסדים, הרי שהאופן בו נהגו הצדדים מחודש 12/04 ואילך מלמד על שינוי הסכם בהתנהגות. המערערת טוענת כי סרובו של המשיב לבצע פרוייקט מסויים שיזרים כסף למערערת, כמו גם יתר התנהלותו, מעידים כ'אלף עדים' כי מעמדו של המשיב היה כשל בעל מניות ולא כשל עובד. בית הדין האזורי היה מודע לטענות אלה, ולא מצא כי יש בהן - במאזן הכולל, כדי לשנות ממסקנתו. אף אנו סבורים, כי במאזן הכולל אין בעובדות אלה כדי לשנות מן המסקנה, לפיה בין המשיב לבין המערערת שררו במקביל גם יחסי עובד - מעביד. אכן במציאות של מערכת יחסים כפולה יכול ומאזן הכוחות במערכת האחת יזלוג למאזן הכוחות במערכת האחרת, אין בכך לכשעצמו כדי לאיין את המערכת האחרת. מה גם שלא אחת, לעובד - ודאי בסוג העבודות נשוא תיק זה, עומד כוח עודף גם ללא היותו בעל מניות. כוח הנובע מכך שעצם קיומו של 'הנכס' של החברה מותנה בשיתוף הפעולה של אותו עובד. לאור המקובץ אנו מאשרים את קביעת בית הדין האזורי לפיה בכל התקופה שעד ליום 25.9.05 - המועד בו הסתיימו יחסי העבודה בהתפטרות המשיב, שררו בין המערערת למשיב גם יחסי עובד - מעביד. הזכאות לשכר ולתנאים הסוציאליים שנתבעו טרם שנפנה לבחינת טענות המערערת בעניין זה חשוב להדגיש כבר עתה כי הטענות אשר יכול ויצדיקו את אי תשלום השכר צריך ויבואו מתוך מערכת יחסי עובד - מעביד שבין המשיב לבין המערערת. שכן, מקום בו שוררת בין שניים מערכת יחסים כפולה - שאחת ממנה היא מערכת של יחסי עובד - מעביד, יש להפריד הפרד היטב בין אותן מערכות יחסים עם כל הקושי הכרוך בדבר. שהרי ממילא סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה מוגבלת ל'עילה שביחסי עבודה', קרי לחובות ולזכויות שמקורן בדיני העבודה ויחסי העבודה. טענתה הראשונה של המערערת בקשר לזכאותו של המשיב לשכר ולתנאים סוציאליים לתקופה שלמן חודש 12/04 היא שהמשיב לא הוכיח את עבודתו באותה תקופה, וכי בית הדין האזורי לא נתן משקל לעדותו של המשיב, לפיה הוא היה מחליט, מתי להתייצב לעבודה, ולאמירות על כך שכאשר כעס הלך הביתה ('הליכה לים'). המדובר בטענה בליבת דיני העבודה, שכן אין חולק שאם העובד אינו מוכן ומזומן לעבוד וקל וחומר - אם העובד אינו מתייצב לעבודה, הוא אינו זכאי לשכרו. בית הדין האזורי דחה את הטענה הנ"ל של המערערת, מששוכנע כי בתקופה זו המשיב המשיך בביצוע עבודתו כסדרה. מדובר בקביעה עובדתית המעוגנת היטב בחומר הראיות ולא מצאנו טעם להתערב בה. נוסיף רק זאת, לא הוכח כי תבנית עבודתו של המשיב היתה שונה בין התקופה שקדמה לחודש 12/04 לבין התקופה שלאחר מכן. וכן - עצם העובדה שהמערערת שילמה למשיב את שכרו בחודשים מאי ויוני 2005, ועצם הכרה בזכותו של המשיב לקבל את שכרו בגין התקופה הנ"ל, מחזקת את מסקנתו וממצאיו של בית הדין האזורי בעניין זה. המערערת שבה וטוענת כנגד סרובו של המשיב לבצע פרוייקט מסויים, והפעם בהקשר של הזכאות לשכר. בכל הכבוד, לא ניתן לקבל טענה זו. העובדה שעובד מסרב לבצע עבודה נוספת אינה יכולה לאיין את זכותו לקבל שכר בגין עבודתו הרגילה. לכל היותר, סרוב שכזה יכול להצדיק פעולות שונות מצד המעסיק. המערערת לא נקטה בפעולות כאמור, ולפיכך אין היא יכולה להשמע כעת בטענה כי עובדה זו לכשעצמה מצדיקה את 'שלילת' השכר. עוד נטען כי סרובו של המשיב למסור למערערת את התוכנה מצדיקה את דחיית תביעה לשכר ולתנאים סוציאליים בגין התקופה האמורה (במסגרת התביעה שכנגד אף נטען כי היא מצדיקה את חיובו של המשיב להחזיר למערערת את כל התשלומים ששולמו בגינו). בכל הכבוד, גם לטענה זו לא מצאנו יסוד. ראשית וכפי שבית הדין האזורי ציין אין כל צורך להכנס לגוף המחלוקת בעניין זה שהוכרעה על ידי בית המשפט המחוזי; שנית, סרוב זה שפעל בכלל במסגרת מערכת היחסים כבעלי מניות (ובהתאם התנהל ההליך במחלוקת זו בבית המשפט המחוזי) אינו יכול לבסס את הטענה הנוכחית. שכן, משהמשיב ביצע את עבודתו, הרי הוא זכאי לשכרו; שלישית וכפי שבית הדין האזורי ציין - משאין מחלוקת כי התוכנה (כפי שנפסק בבית המשפט המחוזי) הועברה למערערת, הרי שממילא טענה זו אינה יכולה לעמוד. מכל האמור אנו מאשרים את קביעת בית הדין האזורי, לפיה על המערערת לשלם למשיב את הסכומים שנתבעו. נציין כי המערערת לא השיגה על התחשיבים, ולפיכך לא נזקקנו לבחינתם. התביעה שכנגד בטיעוניה בפנינו חזרה המערערת בכלליות רבה מאד על טענותיה בקשר לתביעה שכנגד. אנו סבורים כי בדין נדחתה התביעה שכנגד, ולנימוקי בית הדין האזורי נוסיף רק אלה: ראשית, בסופו של יום התוכנה נמסרה למערערת, ובפועל הסכם העקרונות לא 'הותנע' ולא הוכח כי הדבר רובץ לפתחו של המשיב בלבד; שנית, המערערת כלל לא הוכיחה, מהו הנזק שנגרם לה, אפילו היה נקבע כי המשיב הפר איזו מחובותיו; שלישית, דומה כי המערערת לא הבחינה בין טענות במישור יחסי העבודה לבין טענות במישור היחסים בין בעלי מניות ב'עסק המשותף' שהקימו. לא בכדי ביקשו המבקשים בבית המשפט המחוזי היתר ל'פיצול סעדים'. סוף דבר הערעור נדחה. המערערת תשלם למשיב הוצאות משפט בסך של 5,000 ₪, וזאת תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. דיני חברותבעלי מניותמניותהתפטרות