זיכוי שוטר מעבירת תקיפה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זיכוי שוטר מעבירת תקיפה:

1. ערעור המדינה (המחלקה לחקירות שוטרים) על זיכוי המשיב בת"פ (ת"א) 46237-02-11 (השופט בארי, ניתן ביום 27.6.12). המשיב, שוטר סיור, זוכה בתום שמיעת ראיות מעבירות של תקיפה ושל חבלה חמורה (סעיפים 333 ו- 379 לחוק העונשין; להלן: "החוק") שיוחסו לו בכתב האישום.

2. האירוע המתואר בכתב האישום התרחש ביום 15.7.10 בשעה 01:30 כאשר המשיב ושני שוטרים נוספים הגיעו למקום לאחר שהתקבלו תלונות על הפרעות חוזרות למנוחה בשל מסיבה שנערכה במקום. המשיב רשם דו"ח לעורכת המסיבה ואחיה אביב (להלן: "אביב") עוכב על ידו בשל התנהגותו. אביב התנגד ולכן נעצר והוכנס בכוח לניידת המשטרה. לעבר הניידת הושלכה לבנה, אשר ניפצה את שמשתה האחורית. המשיב הטיח באביב, שישב באותה עת בניידת, כי הוא אשם במתרחש, חנק אותו וסטר לו.

רועי דדוש (להלן: "רועי" או "המתלונן"), בן-דודו של אביב, אשר הבחין באירוע ביקש מהמשיב להפסיק. בתגובה ניגש אליו השוטר איציק כהן (להלן: "השוטר כהן") ותפס את שתי ידיו מאחור. בעת שכהן החזיק ברועי קירב המשיב את פניו אל פניו של רועי, תפס בצווארו ונשך את שפתו בחוזקה. כתוצאה מכך נגרמו למתלונן חֶסֶר ברקמת השפה התחתונה (1.5-1.9 ס"מ), דימום משפתו, שני פצעים בסנטר, דימום תת עורי בשפה העליונה ודימום תת עורי בצוואר משמאל, חבלות בעטיין נותח רועי.

3. כאמור, בית-משפט קמא זיכה את המשיב מחמת הספק מהעבירות שיוחסו לו. הערעור, שהוגש על-ידי המחלקה לחקירות שוטרים (להלן: "המערערת"), הוגש אך ורק נגד זיכויו מעבירה של חבלה חמורה שגרם המשיב לרועי. המחלוקת בין הצדדים התמקדה בשאלה מה היה מנגנון החבלה שהביא לפציעתו של רועי.

בתמצית, עמדת המערערת היא כי הראיות מוכיחות מעל כל ספק סביר – היינו כזה המעוגן בחומר הראיות ואשר מתבסס על השכל הישר ועל נסיון החיים - כי המשיב הוא שגרם בנשיכה לחסר ברקמת השפתיים של רועי וכי אין בחומר הראיות כל הסבר סביר אחר לכך בעוד עמדת המשיב היא כי בדין זיכה אותו בית-משפט קמא מביצוע העבירות שיוחסו לו, שכן מכלול הראיות מעלה כי קיימת יותר מאפשרות סבירה אחת לגרימת החבלה בשפתו של רועי.

הכרעת הדין

4. בטרם אתייחס לממצאי הכרעת הדין בבית-משפט קמא אבהיר כי לפני בית-משפט הונחו שתי חוות-דעת רפואיות שהתייחסו למנגנון גרימת החבלה שנחבל המתלונן: האחת מטעם המכון לרפואה משפטית עליה חתומים ד"ר הדס גיפס וד"ר קונסטנטין זייצב (ת/13 מיום 29.7.10) וכן מכתב התשובה של הד"ר זייצב מיום 17.10.10 שמהווה השלמה לחוות הדעת ת/13 (להלן: "מומחית התביעה" או "מומחי התביעה") והשנייה מטעם ההגנה עליה חתום פרופ' צבי שוורץ (ס/9 מיום 20.4.11; להלן: "מומחה ההגנה"). בבית המשפט העידה ד"ר גיפס מטעם התביעה ומטעם ההגנה העיד פרופ' שוורץ.

בית-משפט קמא קבע, כי הטענה לפיה המשיב נשך את רועי מבוססת על דבריו של רועי ועל חוות-דעתה של מומחית התביעה. ביחס לגרסתו של רועי קבע בית המשפט כי דבריו לא הותירו רושם חיובי לנוכח סתירות בינם לבין עדות אחרת ובין עדותו בבית המשפט לבין הדברים שמסר במשטרה. ביחס לחוות-דעתה של מומחית התביעה נקבע, כי קביעותיה אינן חד-משמעיות וכי הממצאים מתיישבים גם עם אפשרויות אחרות לגרימת החבלה כפי שפורטו בחוות-דעת מומחה ההגנה, לפיכך לא ניתן לשלול אפשרות כי רועי נפל ונחבל. כך גם לא ניתן לשלול אפשרות של נשיכה עצמית בלתי רצונית. בית-משפט קמא קבע גם, כי עדי התביעה עשו נסיון לעוות את העובדות כדי לפגוע בשוטרים ובייחוד במשיב שלא היה אהוד על בני משפחתו של רועי וכי העידו בחוסר תום לב.

באשר להשתלשלות האירועים קבע בית המשפט כי רועי התנהג באגרסיביות כלפי המשיב וכי היה מגע בינו לבין המשיב וייתכן כי כתוצאה ממנו נגרמה למתלונן פגיעה קלה. לאחר עימות זה ניסה השוטר כהן לעצור את רועי ובמהלך נסיון זה נפלו שניהם יחד לקרקע. עוד נקבע כי "במהלך הנפילה נפגע רועי בשפתו התחתונה ונמלט מן המקום. מנגנון הפגיעה לא הוברר באופן ודאי". לבסוף קבע כי "נוכח דברי רוב עדי התביעה שאינם אמינים בעיניי ונוכח חוות הדעת של מומחה ההגנה נותר בלבי ספק ממשי לגבי דרך גרימת הפגיעה בשפתו של רועי דדוש".

טענות הצדדים

5. לשיטת המערערת, גרסתו יוצאת הדופן של רועי לפיה ננשך על-ידי המשיב נתמכת בראיות אובייקטיביות וחד-משמעיות וכן בחוות הדעת של המומחים מטעמה. לטענתה, התעלם בית-משפט קמא מהסבריה של מומחית התביעה, אשר מתיישבים עם השכל הישר, ששללה אפשרות לגרימת החבלה בשל נפילה על משטח בנימוק כי חבלה כתוצאה מנפילה היתה באה לידי ביטוי גם בחבלות באיברים נוספים כמו אפו או מצחו של המתלונן שהיו נחבלים קודם לשפתו עקב נפילה. עוד נטען, כי האפשרות שהחבלה נגרמה בשל נפילתו של רועי לקרקע ולאחריה גלגול, נדחתה גם על-ידי מומחה ההגנה עצמו. המערערת טענה גם כי בית-משפט קמא התעלם מהעובדה כי על צווארו של המתלונן נמצאו סימנים המתיישבים עם גרסתו של רועי כי המשיב אחז בצווארו טרם נשיכתו. לפיכך, גם אם לא ניתן היה לקבל את גרסתו של רועי במלואה, כפי שסבר בית-משפט קמא, מן הראוי היה לעשות כן בעניין זה. טענה נוספת בפי המערערת היא כי אמרותיו של המשיב בחקירתו במשטרה, לפיהן "אינו זוכר" אם נשך את המשיב, הינן בבחינת "ראשית הודייה" והן מצטרפות אל יתר הראיות עליהן הצביעה.

בתשובה להשגות המערערת על מסקנותיו של בית-משפט קמא, התייחס ב"כ המשיב הן לקביעות המהימנות בהכרעת הדין והן לבחינת חוות הדעת של המומחים. בכל הנוגע לקביעות המהימנות טען, כי המשיב מסר גרסה עקבית שלא נסתרה וכי אין לראות בהתבטאויותיו של המשיב בחקירתו משום ראשית הודייה, אלא, כפי שקבע בית-משפט קמא, "מטבע לשון". גרסאות עדי התביעה, לעומת זאת, נדחו על-ידי בית-משפט קמא, שקבע לגבי רובם, ורועי בראשם, כי אינם אמינים וכי מסרו שקרים בוטים במטרה לפגוע בשוטרים ובייחוד במשיב. עוד טען, כי לנוכח גרסתו חסרת התקדים של רועי לפיה "אדם נשך אדם", לא ניתן לעשות שימוש בכלל "פלגינן דיבורא" ביחס לדברים שמסר ולא רק זאת אלא שראוי היה להטיל על המערערת נטל הוכחה מוגבר בשל כך.

בכל הנוגע לחוות הדעת של המומחים מטעם המערערת טען כי לא ניתן לבסס עליה את הרשעת המשיב, בהיותה מבוססת על גרסתו של רועי, שנדחתה על-ידי בית-משפט קמא כבלתי מהימנה. בנוסף מנה ב"כ המשיב שורה של פגמים מהותיים שנפלו, לשיטתו, בחוות הדעת: בפני המומחים לא הוצגו עדויותיהם של כל המעורבים באירוע דבר המהווה חקירה מגמתית נגד המשיב; מומחי המערערת לא התייחסו לאפשרות כי החבלות נגרמו לרועי כתוצאה מאירוע אחר או עקב מאבקו עם שוטר נוסף שהיה נוכח במקום או מחפץ כלשהו כדוגמת סמלים על בגדי השוטרים או אביזרים שהם נושאים עימם; בדיקתו של רועי לא נערכה באופן מיידי אלא בחלוף שלושה ימים מיום האירוע ולאחר טיפולים שעבר; התמונות המתעדות את הפציעה לא צולמו על-ידי אנשי מקצוע ולא ניתן לדעת מה קנה המידה שהן משקפות; העדר הטבעת מנשך שיניים של המשיב, אף כי המשיב נתן הסכמתו למסירת הטבעה כאמור; האפשרות כי החבלה נבעה מנשיכה עצמית נשללה על-ידי מומחית המערערת רק בתוספת לחוות הדעת לאחר שהופנתה אליה שאלת החוקרת ביחס לכך; בחקירתה הנגדית אישרה ד"ר גיפס כי לא ניתן לשלול את האפשרות כי החבלות שנגרמו למתלונן נבעו מהצטברות של מספר אירועים. עוד נטען, כי המערערת התעלמה מקיומן של חבלות נוספות בשפתו העליונה ובסנטרו של רועי, היכולות להעיד כי היו חבלות נוספות פרט לחבלה בשפתיו.
עוד נטען כי חרף טענת המערערת, קיימת מחלוקת בשאלת מועד גרם החבלה .

דיון

6. הכרעת הדין של בית-משפט קמא מבוססת על שני אדנים: הראשון, דחיית מהימנות גרסת המתלונן והשני, חוות הדעת של המומחים. באשר לאדן השני נקבע כי חוות הדעת מטעם המערערת אינה מצביעה על דרך אחת ויחידה לגרימת הפגיעה וכי חוות-דעת המומחה מטעם ההגנה הצביעה על אפשרויות נוספות. בטיעוניו לפנינו הדגיש ב"כ המערערת כי אין הוא מבקש לערער על קביעות המהימנות של בית-משפט קמא ולהתערב בממצאיו, אלא על דחיית חוות הדעת שהוגשה מטעמה. לאור האמור לעיל, שגה בית-משפט קמא בקובעו כי חוות-דעת המומחה מטעם התביעה לא הצביעה על דרך אחת ויחידה לגרימת הפגיעה בשפה וכן בקובעו כי הממצאים מתיישבים עם אפשרויות גרימה אחרות שפורטו בחוות-דעת המומחה מטעם ההגנה.

בעיקרו של דבר, בית-משפט קמא נמנע מלקבוע את האופן בו נגרמה פציעתו של רועי. זאת על רקע קביעתו כי חוות הדעת מטעמה של המערערת לפיה הנזקים "מתיישבים עם מנגנון של נשיכה – במובן של תפיסת השפה בקצות השיניים, קריעה ותלישה" אינה חד-משמעית. עוד קבע, כי הממצאים מתיישבים עם אפשרויות אחרות עליהן עמד מומחה ההגנה (סעיף 9, עמ' 2 להכ"ד). משמעות הדברים היתה, כי קיים ספק סביר לגבי אופן גרימת הפציעה (סעיף 31 עמ' 6). קביעות אלו לא התייחסו כלל למהימנות המומחים משני הצדדים אלא להגיון נימוקיהם ולהערכת סבירותם. משכך, מתקיים החריג לכלל בדבר אי-התערבות ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית (לעניין העדפת חוות-דעת מומחה שונה מזו שהועדפה על-ידי הערכאה הדיונית ראו ע"פ 7747/08 ג'ילין נ' מדינת ישראל, פסקאות 100-101, ניתן ביום 5.8.10). מנגד, טען ב"כ המשיב כי לא ניתן להתעלם מהעובדה כי חוות הדעת מטעם המערערת התבססה על גרסתו של רועי ולא ניתן לנתק את חוות הדעת ממארג הראיות בכללותו ומקביעותיו של בית-משפט קמא ביחס לחוסר המהימנות של מרבית עדי התביעה והיותן של עדויות אלו מגמתיות נגד המשיב.

בחינת חוות הדעת של המומחים

7. הטענה כי בדיקת מומחי התביעה התבצעה בחלוף שלושה ימים לאחר האירוע ולאחר טיפול רפואי בפצע ולכן איננה יכולה לשמש בסיס להסקת מסקנות אודות מנגנון הגרימה איננה מועילה למשיב. אופי הפציעה ניכר מהתצלומים שנלקחו בבית החולים בסמוך לאירוע (ת/1) ומהאמור בדו"ח סיכום המחלה מיום האירוע, שהוגש בהסכמה (ת/9), ולפיו תואר הפצע כבעל "שוליים משונצים", היינו קרועים. יודגש, כי אף בית-משפט קמא לא התייחס לטענה זו, ולא בכדי.

8. מומחית התביעה, הד"ר גיפס (להלן: "ד"ר גיפס"), שללה בחוות הדעת באופן חד-משמעי את האפשרות כי הפגיעה בשפה נגרמה כתוצאה מנפילה על משטח נוקשה. בעדותה הסבירה כי נפילה על המדרכה היתה מלווה בחבלות חמורות יותר לאזורים בולטים בפנים כמו האף והסנטר וכן לדימומים בשפה הפנימית – אולם פצעים כאלו לא נמצאו (עמ' 31).



ד"ר זייצב, החתום גם הוא על חוות הדעת, הבהיר במכתבו לחוקרים מיום 17.10.10 – במענה לשאלה שהפנו אליו - כי הפגיעה אינה מתיישבת עם מנגנון של נשיכה עצמית. בעדותה הסבירה ד"ר גיפס את ההגיון שבקביעה זו, שכן נשיכה עצמית היתה גורמת לחבלה בהיקף קטן יותר מזה שנגרם לשפתו של רועי. לדבריה, דווקא גרסתו של רועי לפיה המשיב אחז בו בשני צידי ראשו ונשך אותו מסבירה את היקף החבלה בשפתו משום שאחיזה כזו מפעילה לחץ על הפה משני צדדיו ומבליטה את השפתיים כלפי חוץ (עמ' 31).




בעדותה שללה ד"ר גיפס את האפשרות שהעלה מומחה ההגנה, ולפיה נגרמה החבלה מחפץ חד, משום שלדבריה הפצע היה פצע קרע ולא פצע ששוליו חדים (עמ' 31 לפרוטוקול).




חוות-דעתה של ד"ר גיפס מעלה, כי גרסתו של רועי לפיה המשיב אחז בו בשני צידי הצוואר, תפס בלחייו ואז נשך אותו מתיישבת לא רק עם קיומה של החבלה בשפה התחתונה אלא גם עם סימני חבלה אחרים שנמצאו על צווארו. כך נקבע, כי "דימום תת עורי ומוקד אדמומיות בצוואר משמאל יכולים להתיישב עם לחץ על הצוואר בעצמים נוקשים, כגון קצות אצבעות, כפי שתואר על-ידי המתלונן ואינם מתיישבים עם נפילה" (ת/13 עמ' 5).




סימנים נוספים היו פצעים מכוסי גלד בשפה העליונה ובסנטר, שגם ביחס אליהם נקבע כי הם "יכולים להתיישב עם פצעי שריטה / שפשוף וכי לא ניתן לשלול כי נגרמו באמצעות קצות שיניים במנגנון של חיכוך". בעדותה הסבירה ד"ר גיפס, כי טווח החבלות הוא כ-5 ס"מ ולכן יכלו להיגרם משיניו של אדם בוגר. יחד עם זאת לא שללה את האפשרות התיאורטית כי אלו יכלו להיגרם "ממספר אירועים" תוך שהדגישה, כי קביעותיה וממצאיה מבוססים על הגרסאות שנמסרו לה ולא על טענות תיאורטיות (עמ' 33). בהתייחסו לסימני פגיעה אלו קבע בית-משפט קמא כי קשה ליישבם עם גרסתו של רועי. קביעה זו לא נומקה בהכרעת הדין ועל פני הדברים לא ברור על מה היא מתבססת. אזכיר שוב כי עפ"י האמור בחוות-דעתה של ד"ר גיפס מדובר בפגיעה אפשרית, גם אם לא וודאית, כתוצאה ממנגנון הפגיעה. על דרך סיכום ביניים ניתן לומר, כי העובדה שהפגיעות העיקריות (תלישת השפה והסימנים בצוואר) מתיישבות עם גרסתו של רועי והפגיעות בשפה העליונה ובסנטר אינן עומדות בסתירה למנגנון החבלה אלא מתיישבות עימו מקנה משקל ממשי לחוות הדעת מטעם התביעה.




באשר לטענה כי מומחיותו של פרופ' שוורץ, שהגיש חוות-דעת מטעם ההגנה, עולה על זו של מומחית התביעה בכל הנוגע לזיהוי שיניים אין בנתון זה, גם אם יתקבל במלואו, כדי להביא להעדפת מסקנותיו, לנוכח העובדה כי אופייה של החבלה כלל לא אפשר השוואת הטבעת מנשך שיניים, שעל כן לא נערכה בדיקה המשקללת את תחום מומחיותו של פרופ' שוורץ. בפועל, בהתייחס לממצאים שהיו בפניו, מסקנתו של פרופ' שוורץ עולה בקנה אחד עם מסקנת ד"ר גיפס כי מדובר בפצע חבלה של קריעה ("הפגיעה נראית יותר כקריעה וטראומה" ו- "לא בטוח כי לפנינו נשיכה נראה יותר כי לפנינו טראומה" ס/9, עמ' 4), ולא היה כל טעם בביצוע בדיקת מנשך והשוואה.


התערבות בממצאי עובדה

14. הכלל הוא כי ערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי עובדה שנקבעו בערכאה דיונית אך לכלל האמור קיימים חריגים. בע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 8.9.11) עמד בהרחבה כבוד השופט עמית על חריגים אלו, וביניהם המצבים הבאים:
"( - ) כאשר הערכאה הדיונית התעלמה לחלוטין מראיות או לא שמה לב לפרטים מהותיים בחומר הראיות (עניין יומטוביאן, בעמ' 645).
( - ) כאשר הערכאה הדיונית התעלמה מסתירות מהותיות בעדות עליה נסמכה או מסתירות בין העדות עליה נסמכה לבין עדויות אחרות (ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל ( 13.7.2008), בפסק דינו של השופט לוי).
( - ) כאשר הערכאה הדיונית אימצה גרסה מופרכת וחסרת הגיון.
( - ) כאשר נפלה טעות מהותית או טעות "בולטת לעין" בהערכת המהימנות (ע"א 3107/01 עדני נ' אמיתי, פ"ד נז(3) 555, 559 והאסמכתאות שם (2003)). "

השופט עמית עמד על משמעות הכלל ועל דרך השימוש בו:
" אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות. זו תמציתו של כלל אי ההתערבות. כלל זה הוא כחומר ביד היוצר בידי ערכאת הערעור, ברצותה משתמשת בו וברצותה מוצאת את הדרכים והחריגים להתגבר עליו. כלל אי ההתערבות הוא אך תחילת הדרך של ערכאת הערעור אך לא סופה. קיימת מעין תנועת מטוטלת הסמויה מעינו של הקורא, בין כלל אי ההתערבות לבין בחינת ערכאת הערעור את חומר הראיות שבפניה, וכאשר נמצא כי פסק הדין של הערכאה הדיונית מעוגן בחומר הראיות, אזי נעשה שימוש בכלל. כלל אי ההתערבות לא חוסם א-פריורי את דרכה של ערכאת הערעור מלבחון את חומר הראיות. גם מקום בו ייכתב בפסק הדין של הערכאה המבררת כי בית המשפט האמין לעד פלוני, אין זה סוף פסוק, אם וככל שהערכאה הדיונית לא תגבה את התרשמותה בחומר הראיות או בהנמקה משכנעת."

על תפקידה של ערכאת הערעור עמדה גם כבוד השופטת ארבל בע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני (ניתן ביום 3.7.07):
"חרף היותו ערכאת ערעור, בית משפט זה אינו פטור מבדיקת הראיות, בחינה מחודשת של העדויות ובדיקת המסקנות אותן הסיק בית המשפט דלמטה, וכאשר הוא מוצא על בסיס התשתית שביסודן כי נפלה בהן טעות בולטת, יתערב בית המשפט שלערעור, בזהירות ובאחריות, בממצאים אלה, ויקבע את המסקנות המתבקשות."

בענייננו וכפי שאראה בהמשך, התקיים החריג לכלל אי ההתערבות, לנוכח שורה של טעויות שנפלו בבסיס התשתית העובדתית ששימשה את בית-משפט קמא להסקת מסקנותיו, כמו גם התעלמות בית-משפט קמא מגורמים רלבנטיים שהיו חשובים לצורך הערכת משקל העדויות וקביעת המסקנות.

אקדים ואומר שאני ער לכך שפסק הדין כאן יורד לרזולוציות השמורות ככלל לערכאה הדיונית ואולם בנסיבות העניין נראה שלא יהיה מנוס מכך לאור מיעוט הממצאים הקונקרטיים בפסק-דינו של בית-משפט קמא.

כתם הדם

15. פרופ' שוורץ התייחס לכך שעל חולצתו של המשיב נמצא כתם קטן של דם בלבד, דבר שסותר עדויות על דם שניתז מפניו של רועי בעודו עומד (עמ' 36), אולם לאמיתו של דבר לא רק שצילומים אלו לא הונחו בפניו, כפי שעולה מפירוט החומר עליו התבסס בחוות-דעתו (ס/9 עמ' 2), אלא שתמונת חולצת השוטר המצוייה בתיק המוצגים (ת/8, תמונה 4) היא תמונת חולצתו של השוטר כהן ולא של המשיב. מזכרים של חוקרת מח"ש מלמדים כי המשיב מסר שצילמו את חולצתו (ת/6, סעיף 9) אולם בבדיקת המצלמה נמצאה תמונת חולצתו של כהן בלבד וכהן טען כי אינו זוכר כמה תמונות צילם (ת/14 מיום 22.7.10). גם מסיכומי ההגנה לפני בית-משפט קמא עולה כי ביחס לכמות הדם על חולצתו של המשיב מצוייה רק התייחסותו שלו בעדותו שלו, לפיה היה מעט דם על חולצתו (עמ' 50 ש' 15-16).
בחקירתו במח"ש טען המשיב, כי על חולצתו היתה טיפת-דם מעל הכיס בעוד שעל חולצתו של השוטר כהן היו כתמים רבים יותר (ת/4 ש' 99-103 וש' 181-182). לעומתו, מסר השוטר כהן במח"ש כי על חולצתו היתה טיפת-דם בשרוול ובכיס (ת/15 ש' 80) וטען כי אינו זוכר כמה דם היה על חולצתו של המשיב (ת/15 ש' 104-105), אף כי בתחילת אותה הודעה השיב כי הבחין שחולצתו של המשיב מגואלת בדם (ת/ 15 ש' 39-40). המשיב גם טען כי הוא והשוטר כהן זרקו את החולצות לאחר שצילמו אותן (ת/4 ש' 100) ובעדותו טען כי עשה זאת על-פי הנחיה שקיבל (עמ' 39 ש' 32). ברור, אם כן, כי חולצתו של המשיב נזרקה וכי – חרף טענתו כי צולמה – תצלומה אינו בנמצא.

16. בעיון בתמונת חולצתו של השוטר כהן (ת/8) נראה כתם דם קטן, מעין פס, על גבי חלקו העליון של כיס החולצה באיזור החזה. לנוכח כמות הדם המזערית שנמצאה על חולצתו של השוטר כהן, לא ניתן היה לקבל את גרסת המשיב כפי שמסר למח"ש כי על חולצתו של השוטר כהן היו כתמים רבים יותר מאשר על חולצתו שלו. מכל מקום, קביעתו של בית-משפט קמא כי היה כתם קטן על חולצתו של המשיב בעוד שעל בגדיו של השוטר כהן היו כתמים רבים יותר (עמ' 3 סעיף 12) אינה נכונה ואינה נתמכת בראיה כלשהי למעט דברי המשיב עצמו. לא רק זאת, אלא שקביעתו זו של בית-משפט קמא לא מתארת נכונה את כמות הדם על חולצתו של השוטר כהן. קביעה זו, שבטעות יסודה, היוותה נימוק שהכריע את הכף לעבר מסקנתו של בית-משפט קמא כי לא ניתן לשלול את גרסת המשיב. וכך ניסח בית המשפט את קביעתו זו "לאחר שבחנתי את חוות הדעת של שני המומחים, הגעתי לידי מסקנה כי לא ניתן לשלול את גירסת הנאשם לפיה היה מגע מסויים בין השניים (בין רועי לבין המשיב – ג'.ק.): ' רועי נגח בי קלות', ולאחר מכן נפל וקיבל מכה. גירסה זו מתיישבת עם הימצאות כתם דם קטן על חולצתו של הנאשם ועל הימצאות כתמים רבים יותר על בגדיו של השוטר איציק כהן. לו היה הנאשם גורם לפגיעה הקשה כשרועי והנאשם עומדים צמודים אחד לשני פרץ הדם היה צריך לשטוף את מדיו של הנאשם" (עמ' 12, פיסקה 12).

הנחת בית-משפט קמא כי לו המשיב היה הגורם לפגיעה ברועי היו מדיו נשטפים בכמות דם גדולה יותר מאשר כתם דם קטן בלבד הינה הנחה הגיונית ונכונה לנוכח הפגיעה הקשה בשפתו של רועי וכמות הדם שניגרה על חולצתו שלו כתוצאה ממנה (ת1, ת/6 – תמונות). אולם לא ניתן להגיע למסקנה כי הנחה זו כשהיא מצטרפת לקיומו של כתם דם קטן בלבד על חולצתו של המשיב – תומכת במסקנה המזכה, במיוחד כך כאשר קביעתו של בית-משפט קמא כי על חולצתו של המשיב נמצא כתם דם קטן בלבד הנה קביעה מוטעית, כפי שפרטתי לעיל בהרחבה. אמנם, כפי שטען ב"כ המשיב המערערת כלל לא התייחסה לעניין זה בנימוקי הערעור שהגישה, אולם – ובניגוד לטענת ב"כ המשיב – היתה התייחסות מסויימת לכך בניהולו של המשפט כאשר ב"כ המערערת שאל את המשיב מדוע זרק את חולצתו (עמ' 39 ש' 29-32) ואת עד ההגנה יצחק ארוש (עמ' 47 ש' 21) וכן את עדי התביעה לריסה דדוש (אשתו של רועי, עמ' 17 ש' 11-12, אם כי לא ברור למי היא מתייחסת בדבריה שהיה דם על החולצה שלהם) ואף ההגנה חקרה את עדי התביעה בעניין זה. כך עדת התביעה יונתנוב יסמין (עמ' 7 ש' 19 – נשאלה על הדם שהיה על שמלתה וציינה כי היה דם גם על חולצת המשיב). כפי שציינתי בפתיח - ככל שנמנעת ערכאת הערעור מהתערבות בממצאים עובדתיים, לא ניתן להתעלם מהעדר הביסוס לקביעתו של בית המשפט, קביעה שהובאה כנימוק להעדפת גרסתו של המשיב, ואשר נכרכה על-ידי בית-משפט קמא בהערכת חוות הדעת של המומחים.

סיכומם של דברים עד כה

17. מכל האמור לעיל עולה כי קיימת התאמה מלאה בין גרסתו של רועי לבין חוות הדעת של מומחית התביעה באשר להיתכנות מנגנון הפגיעה. מנגנוני פגיעה אחרים שהוצעו על-ידי מומחה ההגנה לא הצליחו לספק הסבר חלופי אפשרי. כך, ביחס לטענה כי החבלה ארעה בנפילה על משטח קשה או כי נבעה מנשיכה עצמית. למעשה, רק נשיכה על-ידי אחר מתיישבת עם מכלול הפגיעות שנמצאו על פניו של רועי, הן מבחינת מיקומן והן מבחינת טיבן, כאשר כל הסבר אחר שהועלה אינו תואם לפגיעות שנמצאו ואינו מספק להן הסבר כולל.

אכן, וכפי שציינו המומחים, נשיכה על-ידי אחר הינה דבר נדיר. דווקא העובדה כי גירסתו זו של המתלונן, חרף היותה יוצאת דופן, מתיישבת על כל פרטיה – הן החבלה בשפה התחתונה וסימני החבלה בשפה העליונה והן הסימנים על צווארו - עם טיבה ואופייה של חבלה הנגרמת בדרך זו מלמדת על מהימנות הדברים, בייחוד שהמתלונן מסר גרסה זו מיד לאחר האירוע, עם הגיעו לבית החולים, כפי שתועד בדו"ח סיכום המחלה (ת/9) (ראה בהמשך פירוט בנושא זה).

בחינת הערכת מהימנות העדים

18. העדפת חוות-דעת המומחה מטעם המערערת משמעה קבלת עמדתה כי החבלה בשפתו של רועי נגרמה בנשיכה על-ידי אחר. משמעות הדבר היא כי גרסתו של רועי מקבלת חיזוק משמעותי. כאמור, בית משפט-קמא קבע, כי עדותו של רועי ועדותם של מרבית עדויות עדי התביעה אינן מהימנות בעיניו משום שמסרו דברים לא מדוייקים על מנת לגמד את חלקם שלהם ולהשחיר את פני השוטרים ובייחוד את פניו של המשיב (עמ' 2 להכ"ד). סתירה חריפה זו בין הקביעות שלעיל לבין קביעת בית-משפט קמא מחייבת בחינה והתייחסות להערכת המהימנות של העדים. אמנם נכון הוא כי הכלל הוא שאין ערכאת הערעור מתערבת בקביעות מהימנות של בית-משפט קמא לנוכח היתרון הברור שיש לערכאה הדיונית בהתרשמות בלתי אמצעית מן העדים. עם זאת, אין משמעות הכלל כי ערכאת הערעור מנועה מלבחון את ההנמקות שעמדו בבסיס קביעות המהימנות משום שדרך קביעתן של אלו היא שעומדת בבסיס החריגים לכלל אי ההתערבות. כך למשל נאמרו הדברים בע"פ 2202/08 פסקו נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 7.3.12):
"לכלל זה נקבעו במהלך השנים שלושה חריגים עיקריים, בהתקיימם תתאפשר התערבותה של ערכאת הערעור אף בממצאים של עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית: הראשון, במקרים בהם הממצאים מתבססים על ראיות בכתב ולא על הופעת העדים, שהרי במקרים אלו אין לערכאה הדיונית יתרון כלשהו על פני ערכאת הערעור [ראו: ע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל ( 19.1.1994), סעיף 4 לפסק דינו של השופט ג' בך]; השני, מקום שממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהגיון [ראו: ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 832, 835 (1995)]; והשלישי, כאשר נפלו טעויות מהותיות בהערכת המהימנות של העדויות על-ידי הערכאה הדיונית, כגון התעלמות מסתירות בעדות היורדות לשורשו של עניין או התעלמות מגורמים רלבנטיים להערכה של משקל העדות [ראו: ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 696 (1993)]."

לאורם של דברים אלו יבחנו קביעותיו של בית-משפט קמא.

19. גרסתו של רועי ביחס לאופן בו ננשך על-ידי המשיב היתה עקבית למן הרגע הראשון. עוד בהגיעו לבית החולים לקבלת טיפול רפואי מסר את גרסתו כי ננשך על-ידי שוטר "לדבריו, בליל קבלתו ננשך בשפה התחתונה על-ידי שוטר" (דו"ח סיכום מחלה - ת/9). רועי חזר על גרסתו זו בשלוש ההודעות שנגבו ממנו וכן בעדותו בבית המשפט ולפיה השוטר כהן תפס את ידיו מאחורי גבו והמשיב עמד מולו ואמר לו "תסתום את הפה, תפס אותי עם שתי הידיים בצוואר הצמיד את הראש שלו אלי ואז הוריד לי ביס לשפה. בשלב הזה השוטר איציק תפס אותי ידיים לאחור. כשקיבלתי את הנשיכה השוטר שתפס אותי מההלם והשפריצים של הדם עזב אותי וסיימון עזב אותי גם והזעיק עזרה בקשר ואני התחלתי לרוץ" (ס/1 עמ' 1 ש' 11-14) ובהמשך "ואז כשאמרתי מספיק הגיע השוטר איציק שתפס אותי ידיים לאחור ואמר לי לסתום, ואז סיימון הגיע תפס אותי בידיים בצוואר והוריד לי את הביס" (שם, ש' 22-24). רועי מציין כי למעט הנשיכה המשיב כלל לא הכה אותו (שם, ש' 27-28). דווקא העובדה כי רועי הקפיד לדייק – אף כי המדובר בגרסה יוצאת דופן – מצביעה על אמיתות גרסתו.

גרסה זהה מסר רועי בהודעתו השנייה (ס/2 מיום 28.7.10) " ... ואז נוצר מצב שאיציק תופס אותי מאחור בידיים וסיימון מולי במרחק של צעד אחד ואז אני אמרתי שיפסיקו להרביץ לו ויעזבו אותו אני לא התנגדתי ולא השתוללתי ואז סימיון צעק לי לסתום את הפה ואני לא דיברתי זה היה בשניות ואז הוא תפס לי את הצוואר אני רוצה לציין כי היתה במקום משאית וסימון עמד עם הגב למשאית שהוא צמוד למשאית כאשר אני עומד מולו במרחק של זרוע ואיציק תופס לי ידיים (כך במקור) מאחור ואז סימון תפס לי את הצוואר ונתן לי ביס בשפה" (ס/2 ש' 14-22).

רועי גם תיאר את שאירע לאחר הנשיכה: "באותו רגע שקיבלתי את הביס יצא מלא דם וכמות הדם היתה גדולה מההיסטריה של הדם אני הזזתי את הראש וכנראה איציק נבהל ועזב אותי וסימיון גם היה בהיסטריה לא התייחס אלי ואז אשתי נבהלה כמעט התעלפה ואז אני התחלתי לרוץ.." (שם, ש' 24-26). רועי מסר כי "כל החולצה של סימון היתה מלאה בדם" (שם ש' 28-29). רועי מסר כי כלל לא נפל על הרצפה אלא החל לרוץ מיד כאשר השוטר כהן עזב אותו. לדבריו לא נפל גם לאחר-מכן ולא קיבל מכה נוספת לאחר הנשיכה (ס/2 עמ' 2).

תיאור זהה מופיע גם בהודעתו השלישית של רועי, שנגבתה ממנו כחשוד: "בשלב הזה שאני צועק איציק תפס לי את הידיים מאחור ואמר לי אתה תעמוד אל תזוז לא זזתי ואז אני עמדתי מול סיימון עם הידיים תפוסות כשאיציק מאחורי... ואז סיימון אמר לי לסתום את הפה כשאיציק תופס אותי ואני צמוד לסיימון כשסיימון צמוד למשאית שחנתה במקום סיימון תפס לי את הגרון עם הידיים ומוריד לי ביס בפה בשפה התחתונה... בשלב הזה כשהא נשך אותי והתמלא דם איציק שחרר את ידי ואז ברחתי..." (הודעה מיום 29.7.10).

גם בעדותו בבית המשפט מסר רועי תיאור דומה – שלא לומר זהה – של דרך ההתרחשות. כך בחקירתו הראשית: " הידיים שלי היו תפוסות מאחורה, ואז סיימון אחז אותי בגרון עם שתי ידיו ועניין של שנייה נשך לי את השפה, וחתך לי חלק מהשפה וירד לי הרבה דם. איציק שהיה מבוהל עזב אותי, ואשתי שהיתה הכי קרובה אלי אמרה לי תברח... ואני ברחתי מההלם והתחלתי לרוץ..." (עמ' 12 ש' 31- עמ' 13 ש' 7). רועי מסר כי למעט הנשיכה לא הוכה כלל וכי בשום שלב לא נפל על הרצפה (עמ' 13). כך גם בחקירתו הנגדית "הוא (איציק – ג'.ק.) תפס אותי עם הידיים מאחור ולקח אותי ליד הכביש ואז סימון היה מולי .... והוא תפס אותי בצוואר ואז נשך אותי בשפה" (עמ' 14 ש' 10-12). רועי טען כי לא נפל (עמ' 14 ש' 16, 25, 29) ולא הוכה על-ידי השוטרים (עמ' 15 ש' 26).

הנה-כי-כן, גרסתו של רועי ביחס לאירוע הנשיכה עצמו עקבית מאוד. להבדיל מעדויות אחרות לפיהן הוכה על-ידי השוטרים שב וחזר רועי על כך כי חוץ מהנשיכה לא הוכה בשום דרך.

20. בית-משפט קמא קבע, כי לא התרשם לחיוב מדברי רועי בשל הסתירות שנמצאו בדבריו לגבי שלושה עניינים: הראשון, כי על-פי עדותו התערב לטובת אביב לאחר שהמשיב היכה אותו ואת חברתו דבר שעומד בסתירה לעדות חברתו דאז של אביב לפיה איש לא הכה אותה ואת אביב; השני, סתירות בין עדותו לבין הודעותיו ביחס ל"דרך הגעתו למקום ומידת היכרותו עם הנאשם (המשיב – ג'.ק., עמ' 2 סעיף 8 להכרעת הדין) ; השלישי, גרסתו של רועי כי בעת שנמלט ממקום האירוע רדף אחריו השוטר כהן, זרק עליו מכשיר קשר ואף איים לפגוע בו בנשקו "גירסה זו כנראה הייתה לא אמינה גם בעיני התביעה שכלל לא חקרה את איציק כהן בנושאים אלה" (עמ' 4 סעיף 18 להכרעת הדין).

כל הסתירות אותן ציין בית-משפט קמא מתייחסות לעניינים שאינם בליבת אירוע הנשיכה עצמו אלא במה שקדם לו או במה שאירע לאחריו. לגופם של דברים, עיון בהודעותיו של רועי ובעדותו מלמד כי גם בעניין הכאתו של אביב גרסתו היא עקבית ועולה בקנה אחד הן עם גרסת השוטרים באשר לאופן הכנסתו של אביב לניידת: לגרסת רועי "הם משכו אותו בכח לניידת" (ס/2 ש' 5 ואילך) דבר המתיישב עם תיאורם של השוטרים כי הכניסו את אביב לניידת תוך משיכה בחולצתו (כך השוטר כהן בזכ"ד ת/14 "ותפסתי את אביב בידיו והוכנס לניידת" וכך המשיב בזכ"ד שכתב מיד לאחר האירוע "הודענו לו (לאביב – ג'.ק.) על מעצרו וביקשנו ממנו לעלות לניידת הנ"ל סירב ואז אחזנו בידיו אני ואיציק והכנסנו אותו לניידת" (ת/10) וכך בהודעתו " אחזנו בידיו אני ואיציק ולקחנו אותו לניידת" (ת/4 ש' 22-23). עיון בהודעותיו של רועי מלמד גם כי הגרסה שמסר ביחס להכאתו של אביב מתייחסת לשלב שלאחר השלכת האבן על הניידת וניפוץ השמשה והינה גרסה עקבית שנמסרה הן בהודעותיו והן בעדותו (ראו ס/1 עמ' 1 ש' 20-22, ס/2 ש' 12-13 ובעדותו עמ' 12 ש' 28-30, עמ' 13 ש' 27 – עמ' 14 ש' 2).

קביעת בית-משפט קמא כי טענתו שגם חברתו של אביב הוכתה, דבר שהוכחש על ידה, מהווה סתירה הפוגמת במהימנותו של רועי איננה משקפת נכונה את גרסתו של רועי. בהודעתו הראשונה, שנגבתה ממנו ביום 19.7.10, כשלושה ימים לאחר האירוע בעודו מאושפז בבית החולים, אמר "ראיתי שמרביצים לאביב וחברה שלו" (ס/1 ש' 5) אולם בהמשך כשהתבקש לפרט תיאר את המכות שהכה המשיב את אביב לאחר השלכת האבן. גם בהודעתו השנייה מסר תיאור זה (ס/2 ש' 5-13) וכך גם בחקירתו הראשית בבית המשפט (עמ' 12 ש' 19-31). בחקירתו הנגדית ציין שלא ראה כי חברתו של אביב הוכתה אלא כי התעורר ויכוח בשל רצונה להיכנס לניידת יחד עם אביב (עמ' 15 ש' 9-13). על ויכוח זה העיד המשיב עצמו (עמ' 37 ש' 13, ת/4 ש' 23-24). כך, שלא קיימת סתירה ממשית בדבריו של רועי בעניין זה.

בדומה, לא נמצאה סתירה כלשהיא ביחס למה שהגדיר בית-משפט קמא, מבלי לפרט כ- "דרך הגעתו למקום ומידת היכרותו עם הנאשם". עיון בהודעותיו של רועי ובעדותו אינו מלמד על סתירה בהקשר זה ומשנמנע בית המשפט לפרט את מהות הסתירה, ולו על דרך ההפנייה לראיות, לא ניתן להתייחס לטעם זה כטעם מהותי לקביעה בדבר חוסר מהימנות עדותו. הפגם השלישי שמצא בית-משפט קמא בגרסתו של רועי מתייחס לטענתו כי בעת שנמלט ממקום האירוע לאחר פציעתו דלק אחריו השוטר כהן, השליך לעברו מכשיר קשר ואיים עליו כי יירה בו. גרסה זו עומדת בסתירה לגרסת המשיב לפיה הוא עצמו היה זה שרדף אחרי רועי למרחק קצר (עמ' 37 ש' 26-27). בהתייחסו לגרסתו של רועי קבע בית-משפט קמא כי "גירסה זו לא הייתה אמינה גם בעיני התביעה שכלל לא חקרה את איציק כהן בנושאים אלה" (עמ' 4 סעיף 18 להכרעת הדין), אולם בכך בא בית-משפט לכדי טעות שכן בחקירתו הנגדית של השוטר כהן, אמר האחרון: "כשנפלתי לא רדפתי אחריו כשהוא ברח" (עמ' 44 ש' 5). לנוכח דבריו אלו אין לומר כי לא נחקר על גרסתו של רועי, שהרי משהכחיש כי הוא זה שרדף אחריו מה טעם היה להמשיך ולשאלו על פרטי המרדף עצמו?

סיכומם של דברים, העניינים אליהם התייחס בית-משפט קמא אינם מעלים סתירות משמעותיות – המצויות בליבת גרסתו של רועי הנוגעת לנשיכתו על-ידי המשיב כגורם לחבלה החמורה שנגרמה לו, ואין בהם כדי להצדיק את דחיית גרסת רועי מכל וכל. למותר לציין, כי גם אם היה ממש באותן סתירות, עדיין נותרת בעינה ליבת עדותו, דבר שבית-משפט קמא נמנע מלהתייחס אליה ולנמק מדוע לא היה מקום לפעול בגדר הכלל "פלגינן דיבורא". כך נקבע בע"פ 511/11 מריסאת נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 14.3.12):
"לא כל עד שמשקר או טועה בחלקים מעדותו, יש לקבוע כי אינו דובר אמת בגרסתו המרכזית, ומכאן מלאכתה של הערכאה הדיונית, לבור את התבן מן הבר, ולעיתים, כשיש צורך, אף להשתמש בכלל של "פלגינן דיבורא".

התעלמות מגורמים רלבנטיים להערכת משקל גרסתו של רועי

21. בית-משפט קמא קבע כי בחלק מההודעות עולה נסיון ברור של קרובי משפחה לסייע זה לזה. כך ביחס לעדויותיהם של יצחק ארוש, לריסה דדוש, אשתו של רועי, ורוזה דדוש, סבתו.

אולם בית המשפט לא התייחס לעדי תביעה אחרים אף כי עדויותיהם היו רלוונטיות לבירור האירוע, והסתפק באמירה כללית ובלתי מנומקת, לפיה "נוכח דברי רוב עדי התביעה שאינם אמינים בעיני" (עמ' 6, סעיף 31 להכרעת הדין) כשהוא אינו מציין במי ובמה דברים אמורים, תוך פסילה גורפת של כלל עדי התביעה שהעידו בפניו. קשה לקבל אמירה גורפת ובלתי מנומקת זו. עיון בהודעות ובעדויות העדים שלא הוזכרו על-ידי בית-משפט קמא בהכרעת הדין מלמד כי לא רק שאלו רלוונטיות להכרעה במחלוקת אלא שקשה לומר עליהן כי הן פועל יוצא של נסיון של בני-משפחה וקרובים לסייע זה לזה. אינני מתעלם מן העובדה כי המשיב היה מוכר לעדים, על רקע פעילותו כשוטר, וכי מרבית העדים נמנים על אותה משפחה או על שכנים שההיכרות ביניהם לבין בני-משפחת דדוש היא רבת שנים. יחד עם זאת, בחינת עדויותיהם מלמדת כי אלו אינן מבטאות סיפור מעשה סדור שחוזר אצל כולם פרי תיאום, אלא תיאור אירוע שלא כל ההתרחשויות בו ברורות לכל העדים.

בית-משפט קמא התעלם מעדותה של יסמין יונתוב (להלן: "יסמין"), המתגוררת בשכנות, שהעידה כי ראתה את אחד השוטרים כשהוא מעביר את ידיו של רועי מאחורי גבו ושוטר אחר עומד מולו (עמ' 5 ש' 9, עמ' 6 ש' 27) וזאת לפני שרועי דימם (עמ' 5 ש' 29). יסמין העידה כי לא ראתה את הנשיכה עצמה אולם הבחינה כי רועי מדמם, מבלי שהבינה באותו רגע מהיכן ומדוע (עמ' 5 ש' 17, עמ' 6 ש' 10) עוד העידה כי לא הבחינה שרועי והשוטר כהן נפלו על הקרקע (עמ' 5 ש' 23, עמ' 6 ש' 32) וכי חולצתו של המשיב הוכתמה בדם (עמ' 7 ש' 19).

בית-משפט קמא התעלם גם מעדותה של לירוז דדוש, אחותו של רועי (להלן: "לירוז") שהעידה דברים דומים לאלו שהעידה יסמין. לדבריה, השוטר כהן אחז בשתי ידיו של רועי מאחורי הגב, אמר לו שהוא עצור "אני זוכרת שסימון נעמד מול רועי פנים מול פנים תפס אותו, אני בשניות ראיתי דם, הוא תפס אותו בחלק העליון של הגוף. לא זוכרת איך בדיוק הוא תפס אותו אבל הוא תפס אותו, ואחרי כמה שניות ראיתי המון דם. כל הפרצוף של רועי היה דם. היתה מהומה... ובאיזשהו שלב רועי ברח משם והתחיל לרוץ" (עמ' 21 ש' 13-19). גם לירוז העידה כי רועי לא נפל יחד עם השוטר כהן (עמ' 21 ש' 21). בחקירתה הנגדית ציינה לירוז כי לא ראתה נשיכה אלא "קירבה לפנים" בלבד (עמ' 22 ש' 19-20) וסברה כי השוטר כהן הוא שרדף אחרי רועי (עמ' 22 ש' 24).

שתי העדות הקפידו לציין כי לא ראו את מעשה הנשיכה עצמו אלא כי הבחינו בסיטואציה בה הוחזק רועי על-ידי השוטר איציק כהן כאשר שתי ידיו מאחורי גבו ומולו עמד המשיב. יסמין ציינה כי ראתה שרועי מדמם מבלי שהבינה מדוע ומהיכן ולירוז הבחינה במשיב תופס באחיה, כשלפתע התמלא פרצופו של אחיה בדם, אולם לא ראתה נשיכה. משתי העדויות גם עולה כי בניגוד לנטען רועי והשוטר כהן שאחז בידיו מאחורי גבו לא נפלו ארצה. חרף קרבתן לרועי לא ציינו העדות כי ראו את מעשה הנשיכה אלא מסרו כי פניו נשטפו דם, דבר שמעיד על הקפדתן לתאר את שראו מבלי להוסיף פרטים שכל מטרתם הכפשת המשיב.

כאמור, בית-משפט קמא התעלם כליל מעדותן של שתי עדות אלה בבואו להכריע במחלוקת העובדתית שנפלה באשר לאופן התרחשות האירוע כשהוא מכליל אותן בגדר "רוב עדי התביעה שאינם אמינים". עם קביעה כזו קשה להשלים.

בהקשר זה מן הראוי לציין גם את הודעתו של יצחק ארוש (להלן: "יצחק") לפיה יצא לרחוב כששמע שיש מהומה במקום והבחין ברועי עומד ופניו מלאות בדם (ס/10 ש' 6-7). תיאור זה תומך בתיאוריהן של יסמין ולירוז ביחס לדימום הרב ממנו סבל הנאשם במקום האירוע והעובדה כי ההודעה נגבתה מיצחק מספר שעות לאחר האירוע בשעה שהיה נתון במעצר, מבטלת את החשש כי הדברים הינם פרי "נסיון מתואם לעוות את העובדות על מנת לפגוע בשוטרים ובמיוחד בנאשם" כפי שנקבע בהכרעת הדין ביחס לדברים אחרים שמסר יצחק בהודעה מאוחרת יותר (ס/11) ובעדותו בבית המשפט – כעד הגנה לאחר שהתביעה ויתרה על עדותו לנוכח העובדה כי לא התייצב בעת שזומן להעיד מטעמה – אז טען כי השוטרים הרביצו לרועי, דבר שהוכחש אף על-ידי רועי עצמו.

משמעות הדברים היא, כי כבר בעת נסיון מעצרו נפגע רועי במידה כזו שדם שטף את פניו דבר הסותר את ההיפותיזה שהעלה בית-משפט קמא לפיה הפגיעה נגרמה לו ממכה נוספת אותה קיבל בדרך כלשהי לאחר שרץ ונמלט מן המקום.


התעלמות מסתירות בעדויות השוטרים

22. בית-משפט קמא קבע כי במהלך מאבק בין המשיב לבין רועי אירע "מפגש ראשים" וכי "מן הראיות שהוגשו עולה בסבירות רבה יותר כי הפגיעה הממשית הייתה בעת המאבק בין רועי לשוטר כהן" (עמ' 4 סעיף 16). בית המשפט לא פירט מהן אותן ראיות עליהן הסתמך במסקנתו זו. מסקנה זו לא רק שאיננה מנומקת אלא שהיא סותרת את חוות הדעת שהוגשה מטעם התביעה, אשר, כפי שפורט לעיל, שוללת אפשרות כי הפגיעה התרחשה במהלך נפילה שכן מכה ממשטח קשה כמו כביש או מדרכה היתה מותירה סימנים על פניו של רועי, סימנים אשר לא היו בנמצא. דומה כי בית המשפט קיבל למעשה את גרסת המשיב ועליה הוא ביסס את קביעתו לפי גרסת המשיב: רועי נגח בפניו ואחר כך נפל לאחור יחד עם השוטר כהן וכך, ככל הנראה, כלשונו של המשיב, נחבל (ראו סעיף 15 להכרעת הדין המצטט את התיאור שמסר המשיב בדו"ח הפעולה שכתב לאחר האירוע). בית המשפט מציין, כי גרסתו של השוטר כהן "בעייתית" משום שהוא כלל לא הבחין באותה נגיחה. אולם קבע כי "ייתכן שכהן לא הבחין בכך בגלל המהומה במקום ויתכן וסבר כי הפציעה נגרמה במפגש הראשים בין השניים וניסה לעזור לחברו". הסברים אלו אינם מתיישבים עם התיאורים שמסרו שני השוטרים. מתיאורו של השוטר כהן עצמו עולה כי כאשר אחז בידיו של רועי מאחורי גופו עמד המשיב במרחק של 40 ס"מ אולם הוא עצמו לא ראה את המשיב (עמ' 43 ש' 3-5). גם בהינתן המהומה במקום, קשה לקבל הסבר זה כהסבר אפשרי המתיישב עם ההגיון, השכל הישר ונסיון החיים, בשעה שלפי דבריו שלו עמד המשיב כה סמוך אליו ואל רועי.

23. בית המשפט לא התייחס לסתירות נוספות בין עדויות השוטרים. כך, בשאלה מדוע ניסו לעצור את רועי. לפי דו"ח הפעולה שרשם המשיב (ת/10) "ניסנו לעצור בחור שמוכר לי כרועי דדוש בגין תקיפה והנ"ל השתולל ונגח בפני ונמלט ברגל". בפתח הודעתו הראשונה במח"ש, מסר גרסה דומה (ת/4 ש' 28) אולם בהמשך אותה הודעה מסר תיאור אחר כאילו רועי דחף את השוטר כהן דווקא (שם, ש' 68) וכך גם בהודעתו השנייה במח"ש (ת/3 ש' 18, 27). מדבריו עולה סתירה נוספת שכן על-פי תיאורו הוא והשוטר כהן ניסו להשתלט על רועי רק לאחר אותה נגיחה ולא לפני כן (שם, ש' 29, ש' 84) בעוד בדו"ח הפעולה כתב כי רועי דחף אותו ונגח בפניו בשל נסיון המעצר וכך גם מסר בהודעתו השנייה (ת/ 3 ש' 18-20).

תיאורו של השוטר כהן שונה, כפי שעולה מעדותו בתארו את שאירע לאחר השלכת הלבנה על הניידת: "התעוררה מהומה. תקפו אותי ואת סיימון... בשלב מסויים רועי הגיע, היה בינו לבין סיימון ויכוח. סיימון ביקש שנעצור אותו. אני לא זוכר מה היה הויכוח, לא שמעתי את הויכוח. באנו לעצור אותו, תפסתי אותו ונפלנו על הרצפה. אני נפלתי על הרצפה, רועי נפל עלי והוא החל לברוח." (עמ' 41 ש' 29-32). כשנשאל האם רועי תקף את המשיב ענה: "לא שאני יודע" (עמ' 42 ש' 22-23) ואף לא זכר שרועי תקף אותו עצמו (עמ' 42 ש' 26-27). מעדותו עולה, אם כן, כי רועי לא תקף אותו או את המשיב וכי הוא אחז ברועי רק לאחר שהמשיב ביקש ממנו לעצרו. בכך סתר את הדברים שכתב בדו"ח הפעולה לאחר האירוע ולפיהם: "החשוד דדוש רועי תוקף אותי ואת שותפי (המילה איננה ברורה) וכולם מסביבנו ותפסתי אותו בידיו על מנת להפסיק את התקיפה שלו כלפנו ומאחר ולא הרפה חיבקתי אותו מאחורה ומשכתי אותו כאשר נפלנו על הכביש..." (ת/14, זכ"ד מיום 16.7.10). גם בהודעתו הראשונה במח"ש מסר כי היה זה המשיב שביקש ממנו לעצור את רועי ולכן תפס את רועי בידיו מאחור ומשך אותו אליו וכתוצאה מכך נפל עמו לרצפה (ת/15 ש' 21-23, ש' 34).

דבריו של השוטר כהן עומדים בסתירה לעדותו של המשיב שטען כי רועי תקף תחילה אותו ואחר כך את כהן בכך שדחף אותו (עמ' 39 ש' 19, ת/4 ש' 128). יש לשים לב לכך כי משהתבקש המשיב לתאר את מהלך האירוע בעדות פתוחה בהודעתו הראשונה במח"ש לא ציין כי איציק ורועי נפלו, אלא תיאר כך את מהלך העניינים: "בחור בשם רועי דדוש דחף אותי נגח בפניי וכאשר ניסינו להשתלט עליו הפריע לנו מספר רב של אנשים שאחז בנו ולא אפשר לנו לבצע את המעצר. למרות זאת הספקתי להודיע לרועי שהוא עצור בגין תקיפה והפרעה לשוטר ובתגובה החל במנוסה מהמקום." (ת/4 ש' 28-31). מתיאורו זה נעדרת גם העובדה שרועי נפצע וזב דם, דבר שצויין בדו"ח הפעולה. משנשאל על כך בחקירתו הנגדית לא היה בפי המשיב הסבר להשמטות אלו (עמ' 39 ש' 26-30) אלא טען כי כשנשאל על כך באופן ספציפי – השיב (עמ' 40 ש' 16). אולם עיון בהודעה מלמד כי גם כשנשאל מה קרה בינו לבין רועי תיאר אך ורק דחיפות ונגיחה בפניו שלאחריה "אני הדפתי אותו ממני וניסינו לעצור אותו ואז הוא התחיל להימלט" (ת/ 4 ש' 68, 83-84). הנה, גם כאן לא הזכיר המשיב את נפליתם של רועי ושל השוטר כהן והזכיר זאת רק בהמשך לאחר שבמהלך החקירה צויינו בפניו הדברים אודות הנפילה עליהם כתב בדוח הפעולה (ראו דברי החוקרת בש' 97 ודברי המשיב בש' 133)

לכך מתווספות אמירות תמוהות של המשיב במהלך חקירתו הראשונה במח"ש. אף כי הכחיש נחרצות כי נשך את רועי (ת/4 ש' 80, ש' 108, ש' , ש' 119, 167, 184, 191). יחד עם זאת, פעמיים השיב כי "אינו זוכר" שנשך את רועי (ת/4 ש' 114, ש' 133). בחקירתו השנייה נשאל האם כתוצאה מהנגיחה שלטענתו נגח בו רועי פגע הוא בשיניו בשפתו התחתונה של רועי והשיב "יכול להיות שהוא נחתך ממני" ו- "אני לא זוכר דבר כזה בלהט האירוע" (ת/3 ש' 66, 69) ובהמשך "אני חוזר ואומר שיכול להיות שהוא נחתך ממני אבל אני לא זוכר את זה" (ת/3 ש' 82). בית-משפט קמא לא ראה בדברים אלו משום "ראשית הודייה" כפי שראתה בהם תביעה.

סוף דבר

24. בית-משפט קמא שגה בהערכת עדויות המומחים. הנכון הוא כי חוות הדעת שהוגשה מטעם התביעה קובעת באופן חד משמעי וברור מהו מנגון החבלה האפשרי ואילו האפשרויות הנוספות עליהן הצביע המומחה מטעם ההגנה לא רק שאינן מעוגנות בראיות אלא שאין בהן כל הגיון לנוכח מאפייני פציעתו של המתלונן. יתרה מכך, חוות הדעת של מומחית התביעה מסבירה באופן מלא את מכלול פציעותיו של רועי ומשתלבת בגרסתו ביחס לאירוע כה יוצא דופן ונדיר.

קביעות המהימנות של בית-משפט קמא ככל שהן מתייחסות לעדותו של רועי אינן מבוססות. הסתירות עליהן הצביע בית-משפט קמא אינן מתייחסות לעניינים שבלב אירוע הנשיכה. ולא רק זאת אלא שבית המשפט לא התייחס כלל לעדויות נוספות שהאמור בהן חיוני להכרעה בין הגרסאות שהוצגו לפניו ואף נמנע מלהתייחס לסתירות שנפלו בדברי השוטרים ולסתירות בינם לבין עצמם, תוך מתן הסברים חלקיים שחלקם עומדים בסתירה לדברי השוטרים עצמם. על רקע זה, מתקיים בעניינו אותו חריג לכלל אי ההתערבות שהוזכר בעניין פסקו והוא – התעלמות מסתירות היורדות לשורש העניין.

לסיכום, המסקנה המתבקשת מהמכלול שפורט לעיל היא כי על רקע ויכוח קולני שהתפתח בין רועי לבין המשיב על נסיבות מעצרו של אביב וזריקת לבנה שניפצה את שמשת הניידת, הורה המשיב לחברו השוטר כהן לעצור גם את רועי. משאחז השוטר כהן בידיו של רועי מאחורי גבו ורועי המשיך בצעקותיו, תפס המשיב – בחמת זעם ותסכול – בצווארו של רועי, קירב את פניו אל פניו של רועי ונשך אותו בשפתו, נשיכה שגרמה לרועי לחבלה חמורה, קרע וחוסר ברקמה. בעקבות הפציעה ופרץ הדם ששטף את בגדיו של רועי ואת חולצת המשיב, שיחרר השוטר כהן את אחיזתו ברועי וזה ברח מהמקום כל עוד נפשו בו, ובהמשך נזקק לטיפול רפואי.

לאור האמור לעיל אציע לחברותי לקבל את הערעור ולהרשיע את המשיב בעבירה של חבלה חמורה, עבירה לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

     
ג'ורג' קרא, שופטאב"ד      



הנשיאה דבורה ברלינר

אני מסכימה.
     
דבורה ברלינר, נשיאהאב"ד      


השופטת מרים סוקולוב

אני מסכימה.

     
מרים סוקולוב, שופטת      




לפיכך, אנו מקבלים את הערעור ומרשיעים את המשיב בעבירה של חבלה חמורה, עבירה לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977. התיק יוחזר לבית-משפט קמא לשם גזירת הדין.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תקיפת שכן

  2. אב תקף את בנו

  3. אשפוז עקב תקיפה

  4. תקיפה בגלל חניה

  5. תקיפה בדרך לעבודה

  6. תקיפה בגן ציבורי

  7. יסודות עוולת התקיפה

  8. תקיפת נכד ע''י סבו

  9. תקיפה עם אקדח צעצוע

  10. תקיפה ע''י שוטר תנועה

  11. תקיפת בן אדם ע''י חיה

  12. עורך דין תקיפה

  13. אי הרשעה בתקיפת בת זוג

  14. פיצויים לשוטר על תקיפה

  15. זיכוי שוטר מעבירת תקיפה

  16. התיישנות תביעה על תקיפה

  17. תקיפה עקיפה משפט מנהלי

  18. פיצוי על חרדה עקב תקיפה

  19. כמה מקבלים על תקיפת שוטר

  20. תקיפה סתם ע''י שוטר מג''ב

  21. היסוד הנפשי בעבירת תקיפה

  22. תקיפה עקיפה ותקיפה ישירה

  23. כמה מקבלים על תקיפת קטין ?

  24. תקיפה על ידי שניים או יותר

  25. תקיפה עם בקבוק זכוכית שבור

  26. פיצוי נזק לשיניים עקב תקיפה

  27. תקיפה של תייר ישראלי בחו''ל

  28. תקיפה של מסתערבים – תביעת פיצויים

  29. תקיפת בת זוג בנסיבות מחמירות

  30. תקיפת ערבי מהשטחים ע''י שוטר

  31. ערעור על הרשעה בתקיפת עובד ציבור

  32. תקיפה - חלוקת האחריות בין המזיק והניזוק

  33. תקיפה הגורמת חבלה של ממש לבת זוג

  34. שחרור ממעצר על תקיפה מינית של קטין

  35. זיכוי מעבירת תקיפה בטענת הגנה עצמית

  36. תקיפת עובד ע"י עובד נוסף במקום העבודה

  37. כמה מקבלים על תקיפה בנסיבות מחמירות ?

  38. תקיפה של עובד שגרם לפיטוריו של עובד אחר

  39. הורשע בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש

  40. הועמד לדין בבימ"ש קמא בעבירה של תקיפה סתם

  41. טענת תקיפה במהלך חקירה במשטרה - תביעת פיצויים

  42. פטור למעביד מאחריות שילוחית על תקיפה של עובד ?

  43. תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף כתוצאה מתקיפה בפאב

  44. האם ויכוח בין נהגים שהסתיים בתקיפה מהווה תאונת דרכים

  45. האם למקום העבודה יש אחריות שילוחית לתקיפה שביצע עובד ?

  46. תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע כתוצאה מאירוע תקיפה

  47. תקיפה בנסיבות מחמירות בצוותא לפי סעיפים 380 ו-382(א) לחוק העונשין

  48. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון