קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכות הילדים לקנות נחלות במושב: כללי: 1. המבקשים 1-7 הם בעלי נחלות אצל המשיב 1 (להלן: "המושב"), המבקש 6 מכר את נחלתו, אך שמר לעצמו את הזכות למגרש בהרחבה. המבקשים 8-14 הינם בעלי משקי עזר במושב. עתירתם של המבקשים הינה כי יוצהר שלצאצאיהם הזכות לרכוש ממינהל מקרקעי ישראל חלקות בפרוייקט הרחבת המושב (להלן: "מגרשים בהרחבה"), באותם התנאים הניתנים לצאצאי יתר בעלי הנחלות במושב, וכי בעקבות אותה הצהרה ישווקו להם המגרשים בהרחבה. המושב מתנגד לבקשה. עיקר טענתם של המבקשים שהופלו לרעה לעומת יתר בעלי הנחלות במושב. המושב כפר בטענת האפליה, עיקר טענתו לגבי המבקשים 1-7 הינו שמאחר שצאצאיהם זכו בעבר לקבל מהמושב משקי עזר ללא תמורה, אין הם זכאים למגרשים בהרחבה. באשר למשיבים 8-14, טען המושב שבהיותם בעלי משקי עזר, אין להם זכות למגרשים בהרחבה משאלה מיועדים לבעלי נחלות בלבד. עיקר העובדות: 2. במושב 92 נחלות ו- 12 משקי עזר. בשנת 90 הגיש המושב בקשה ל- 80 מגרשים בהרחבה, ובקשה זו אושרה בכל הרשויות, כולל רשויות התכנון. שנים לאחר מכן פנה המושב לועדת הפרוגרמות ולרשויות התכנון להוסיף במסגרת המגרשים להרחבה עוד 26 מגרשים. ועדת הפרוגרמות אישרה את הבקשה (מב/ 3), תוך פירוט החישוב שנעשה ושבגללו אושרו למושב 26 מגרשים נוספים ל- 80 שכבר אושרו. על פי הפירוט - 12 מגרשים אושרו כדי להשלים את מספר המגרשים בהרחבה למספר הנחלות והוספו עוד 14 מגרשים שהם 15% תוספת לנחלות שבמושב. 3. לטענת המושב, מלכתחילה ביקש אך 80 מגרשים להרחבה, מאחר שבתחומו 12 משקי עזר, שלגרסתו נמסרו לצאצאי 12 נחלות ללא תמורה, ושלפיכך אין לאשר לצאצאי בעלי הנחלות האמורים מגרשים בהרחבה. במסגרת הדיון ניסה תחילה המושב להטעות את בית המשפט בכך שטען כי 12 משקי העזר נכללים בחישוב המגרשים בהרחבה. בתצהירו של מר רביבו, חבר ועדת ההנהלה של המושב ומזכיר האגודה, (מיום 20.5.98) (סעיף 7)), נטען שמתוך ה- 80 מגרשים בהרחבה שאושרו למושב נותרו למסירה 9 חלקות, וכי "נמסרו 83 חלקות כולל 7 של המבקשים 8-14", ולכן "צירוף כל החלקות הנ"ל הוא 92 והוא מקביל ל- 92 בעלי נחלות (משקים)". על טענה זו חזר המושב בסיכומיו (סעיף 11 ו'): "...עוד ברצוני להדגיש את חוסר אמינותו של המבקש 9, הוגש בחקירתו הנגדית של המבקש 9 אישור ועדת הפרוגרמות מיום 13.12.98 לפיו מספר היחידות המתוכננות הוא 92 ובתוספת 15% מגיע סה"כ מגרשי הרחבה ל- 106. מתוכם אושרו בעבר 92, והיתרה - 14 מגרשים". אין המדובר בהטעיה כתוצאה מטעותו של המושב. בשעה שמר רביבו הצהיר את שהצהיר, והמושב הגיש את סיכומיו, היתה בפניהם, בין היתר, החלטת הועדה המקומית לתכנון ובניה באר טוביה הנושאת תאריך 16.3.98 מב/ 6, שנושאה "תוספת 26 מגרשים להרחבת מושב אמונים". החלטת הועדה היתה להמליץ בפני הועדה המחוזית להפקדת התוכנית לאחר חתימת מינהל מקרקעי ישראל. טענת האפליה: 4. 12 משקי העזר שבשישה מהם אוחזים המבקשים 8-14 נמסרו לצאצאי המבקשים 1-7, ובעלי נחלות אחרים, במהלך השנים משנת 74 ועד שנת 92. אין מחלוקת שהם נמסרו על ידי המושב למחזיקים בהם מבלי שהמושב גבה מהם תשלום כלשהו, ולכן לטענת המושב אין המבקשים זכאים למגרשים בהרחבה. לטענת המבקשים הם הופלו לרעה לעומת חלק מבעלי הנחלות הזכאים לקבל מגרש בהרחבה, מאחר שהללו זכו, לגרסת המבקשים, לקבל את נחלותיהם מבלי ששילמו עבורן, ובחלק מהמקרים זכו צאצאי בעלי הנחלות לקבל ללא תשלום משקי עזר מהמושב, למכור אותם, ואף לקבל נחלות. משקי העזר מוחזקים היום ע"י 12 משפחות של צאצאי חברי המושב, חמישה נמסרו להם במהלך שנות ה- 70, החל משנת 74. בשנות ה- 80 נמסרו יתר המשקים, פרט למשק אחד שנמסר בשנת 92 למר חיים אברג'ל. בשנות ה- 70, כאשר קיבלו חמישה מהמבקשים את משקי העזר שלהם, קיבלו חלק מבעלי הנחלות את נחלותיהם מבלי שנזקקו לשלם עבורן, או ששילמו תשלום זעום. עובדות אלו עולות מעדותו של מר אריה אוחנה, שהיה במהלך עשר שנים בשנות ה- 60 וה- 70 מזכיר המושב. ב"כ המושב בסיכומיו טען כי אין ליתן אמון בגרסת אוחנה, ואף המציא עותק מפסק דין בבג"צ 564/82 שלגרסתו תומך בטענתו שמר אוחנה אינו ראוי לאמון. דווקא האמור בפסק הדין שבבג"צ 564/82, והאמור בעדותו של רביבו, תומכים בעדות אוחנה, שבשנות ה- 60, 70 ואולי אף מאוחר יותר, לא היו קריטריונים ברורים לחלוקת מקרקעין במושב, ונחלות נמסרו לבני המושב ללא תשלום. מאמינה אני למר אוחנה, שבשנים שאליהן התייחס בעדותו, היתה במושב עזיבה של נחלות, והוחלט ליישב את הנחלות על ידי בני המושב. כדי לשכנע את הצאצאים להישאר במושב הבטיח להם אוחנה כדבריו (עמ' 16 לפרוט'): "...בצורה ברורה וחד משמעית שלגבי החוב אני אדאג להם וזה יהיה פיקטיבי רשום בכרטסת אבל בפועל פתרון אני אמצא". ואכן, מר אוחנה מצא את הפתרון כך שבני המושב שקיבלו נחלות באותן שנים בפועל לא שילמו עבורן או בעטיין, כיוון שהתשלום התבצע באמצעות האגודה. נטען על ידי המושב שהתשלום באמצעות האגודה אף הוא תשלום על ידי בעלי הנחלות, שכן אילמלא נזקקו לשלם עבור הנחלות היו הכספים נכנסים לכיסם, טענה זו לאו טענה היא, שכן אילמלא זכו בנחלות לא היו זכאים לכספים . אוסיף שלא נעלם מעיני כי ייתכן שלמר אוחנה היה עניין אישי במתן עדותו, שכן גם נחלתו לא זכתה במגרש מההרחבה בשל כך שבתו קיבלה משק עזר. גם אם עניינו של מר אוחנה זהה לעניינם של המבקשים, והיה לו מניע בעת שהעיד, מצאתי שעדותו היתה עדות מהימנה, ולמעשה אף לא נסתרה. חתנו של מר אוחנה, מר שלמה שמאי, שהמושב העיד אותו מטעמו, נשאל כיצד כוסו החובות שרבצו על הנחלות שבני המושב קיבלו בשנות ה- 70, ועל כך השיב (עמ' 25 לפרוט'): ".. החובות יכול להיות שכוסו בחלקם מכיסם של האנשים בחלקם מהכנסות האגודה שחולקו לכל חבר בהתאם להכנסות". יצויין ששלמה שמאי נשא את בתו של אוחנה בשנת 74, וכשהגיע למושב עבר להתגורר בנחלה שאשתו קיבלה עוד בטרם נישאה לו. 5. טען המושב שלו רצו המבקשים 8-14 יכלו גם הם לזכות בנחלה, ולא במשק עזר. דא עקא, שעולה מעדות אוחנה, כפי שכבר צויין, שבזמנו לא היו קריטריונים ברורים במושב לגבי חלוקת נחלות ומשקי עזר, ואף כי המבקש 9 ביקש נחלה, בקשתו נדחתה שכן, כפי שאוחנה הסביר (עמ' 17 לפרוט'): "בגלל הסכסוך (שהיה עם אביו - ר.א), התחמקנו מלתת לפלקוביץ את הנחלה שהוא ביקש, וזו האמת". 6. לטענת המבקשים הם הופלו לעומת אחרים לא רק משום שבני מושב שקיבלו נחלות בשנות ה- 60 ו- 70 זכו לקבל את הנחלות ללא תשלום, או כמעט ללא תשלום, אלא גם משום שחלק מצאצאי בעלי הנחלות, שזכו למגרשים בהרחבה, קיבלו בעבר גם משקי עזר. המבקש 9 הזכיר בתצהירו את יצחק בן דיין, שהוא בנו של בעל הנחלה משה בן דיין, שבזמנו קיבל משק עזר, מכר אותו לדוד ביטון, ונחלת משה בן דיין קיבלה מגרש בהרחבה. מר רביבו שנחקר על כך, טען כי יצחק בן דיין החזיר את משק העזר למושב (עמ' 42 לפרוט'), אלא שדברים אלה אינם מתיישבים עם האמור בתצהירו של דוד ביטון, שהמושב ויתר על חקירתו. לטענת ביטון באמצע שנות השמונים נאלץ למכור את נחלתו, בשל קשיים כלכליים אליהם נקלע, מאחר שחפץ להמשיך להתגורר במושב, קנה מיצחק בן דיין את משק העזר, שאותו קיבל בן דיין בזמנו ללא תשלום מהמושב. 40% מהמחיר ששילם ביטון לבן דיין, היה לטענתו, עבור ההשקעות שבן דיין השקיע במשק העזר, ואילו 60% מהמחיר היה עבור "הזכות לרכוש את משק העזר". גם אליהו אלפסי בנו של משה אלפסי, ששלושה מבניו קיבלו נחלות, קיבל משק עזר שלטענת המבקשים הוא מכר אותו לאברג'ל. למרות האמור נחלת משה אלפסי קיבלה מגרש בהרחבה. כאשר נשאל מר רביבו לגבי משק העזר של אליהו אלפסי טען לגביו (עמ' 42 לפרוט'): "זה אותו מקרה כמו של בן דיין... כמו במקרה של בן דיין אני לא יודע אם אברג'ל שילם או לא שילם לאלפסי אליהו זה לא מענייני". משנמצא שבן דיין זכה לתשלום מביטון עבור "מכירת משק העזר", אזי גם אם משק העזר של אליהו אלפסי הוצא להגרלה, לא מן הנמנע שכפי שיצחק בן דיין קיבל תשלום עבור הזכות להחזיק במשק עזר, כך גם קיבל אליהו אלפסי מאברג'ל שזכה במשק העזר בהגרלת המושב. המבקש 9 גם הזכיר את משפחות אקובס ובוארון שקיבלו בעבר משקי עזר, ואף זכו למגרשים בהרחבה. גם לגביהם טען רביבו, כפי שטען לגבי יצחק בן דיין, שהם החזירו את משק העזר למושב. משנקבע שטענת רביבו לגבי הנסיבות שבהן הועבר משק העזר מבן דיין לביטון אינן מדוייקת, ניתן להניח שכשם שיצחק בן דיין קיבל תמורה עבור המשק מביטון, כך גם זכו משפחות אקובס ובוארון לקבל תמורה עבור משקי העזר שקיבלו בזמנו מהמושב. 7. נטען ע"י המושב בסיכומיו שאין זה: "ראוי לעסוק בנושא שהועלה ע"י ב"כ המבקשים, מי קיבל בשעתו (עד שנות ה- 70) נחלה ללא תמורה ובתמורה. נושא זה איננו רלוונטי לענייננו, ואין אנו מסכימים לשינוי חזית". לנוכח טענת האפליה שהועלתה ע"י המבקשים עם הגשת המרצת הפתיחה, הרי שהנושא רלוונטי, ואין המדובר בשינוי חזית. יתר על כן, הרלוונטיות של הנושא נובעת מעמדתו של המושב השולל את זכותם של צאצאי המבקשים 1-7 למגרשים בהרחבה, בשל כך שבעבר, לגבי חלק מהמבקשים היה זה בשנות ה- 70, זכו צאצאיהם במשקי עזר. המבקש 9 העלה בתצהיר (מיום 15.8.99) את הנסיבות שבהן חלק מחברי המושב זכו בנחלות, בשנות ה- 60 וה- 70. עולה מהתצהיר שהנחלות נמסרו לאותם חברים למעשה מבלי ששילמו עבורם. המושב הגיש תצהיר נגדי באמצעות רביבו (תצהיר מיום 4.10.99). פרט לכך שחלק מהאמור בתצהיר הינו עדות שמיעה, אין בו כדי לסתור את טענת המבקשים כפי שנמסרה בעדותו של מר אוחנה. האמור בתצהיר המבקש 9 מצטרף ליתר הראיות שהובאו ע"י המבקשים. עולה ממכלול העדויות, כולל אלה מטעם המושב, שהוכחה טענת האפליה שהועלתה ע"י המבקשים 1-7, לעומת בעלי נחלות אחרים שקיבלו את נחלותיהם בשנות ה- 60, וה- 70. אשר לבעלי נחלות שקיבלו את נחלותיהם בשנים מאוחרות יותר, הרי שלא הובאו על ידי המבקשים ראיות באשר לנסיבות שבהן קיבלו את נחלותיהם. 8. נטען ע"י המושב שזכויות בעלי משקי העזר עדיפות על זכויות בעלי הנחלות, מאחר שיש באפשרותם לפצל את משקי העזר לשני מגרשים, ושלכן אין לומר שהמבקשים הופלו לעומת יתר בעלי הנחלות. התברר במהלך הדיון שהזכות לפיצול נתונה היום גם לבעלי הנחלות, ולכן אין עוד ממש בטענת מושב בדבר העדיפות שיש למחזיקי משקי העזר לעומת בעלי הנחלות. החלטות המושב בנושא הקצאת מגרשים: 9. תימוכין לעמדתו כי יש לשלול מהמבקשים את הזכות למגרשים בהרחבה מצא המושב בהחלטות הועד והאסיפה הכללית שהתקבלו במהלך השנים. עוד ביום 19.7.82 קיבל ועד ההנהלה של המושב החלטה בדבר "קריטריונים לחלוקת פרסלציות לבני חברים" על פי קריטריונים אלה נקבע: "1. כל יחידה משקית המועמדת להיות זכאית לקבלת יחידת קרקע בחלקות הפרסלציות המיועדות לבעלי מקצוע זכאית לקבל לא יותר מחלקה אחת ליחידת משק, ומי שקיבל בעבר יחידה דומה מחלקות לבעלי מקצוע לא רשאי להירשם ולקבל פעם נוספת. בעדיפות ראשונה ילקחו בחשבון מבין הזכאים זוג נשוי עם ילדים. זוג נשוי. בן יחיד לא יוכל לקבל זכות על החלקות הנ"ל כי מקומו במשק הוריו כבן ממשיך. האישור שינתן לזכאים יהיה כפוף לחוזה שיחתם בין עו"ד של המושב לבין הזכאי ויהיו כלולים בו תנאי בניה בזמן ביצוע. כל החלקות שימסרו לזכאים יבנו ע"י הזכאים, ולא יהיו שוממות כך שיהנו הזכאים מחלקתם". ביום 15.12.89 החליטה האסיפה הכללית של המושב על: "עקרונות וקריטריונים חלוקת מגרשים לבנים שהובאה לאישור האסיפה ע"י הועד. א. לכל יחידת משק זכאות לחלקה אחת בלבד. ב. חלוקה מחדש לפרסלציה מחודשת. ג. החלקה מיועדת רק לבני החברים. ד. לא תהיה זכאות למכסות יצור. ה. מחויבות להעביר היחידה רק לאחר 5 שנים מגורים במקום. ו. עלות חלוקה ופרסלציה על חשבון החבר". החלטה זו שהתקבלה פה אחד הועברה למינהל מקרקעי ישראל, שהוא הבעלים של הקרקע שעליו יושב המושב, ביום 20.4.90. במכתב למינהל נאמר כי הוחלט ע"י המושב "לערוך פרסלציה מחדש לכל החלקות לבנים בהתאם לקריטריונים שקבעה האסיפה הכללית" וכי לכן מתבקש המינהל שלא לאשר כל העברה עד לביצוע תוכנית הפרסלציה. החלטות אלה התקבלו ע"י המושב, עוד בטרם קיבלה מועצת מקרקעי ישראל ביום 13.10.93 את ההחלטה 612, בדבר הקצאת מגרשים למטרות מגורים במסגרת מושבי עובדים, כפרים שיתופיים או אגודות שיתופיות חקלאיות. 10. בסמיכות לקבלת ההחלטה על ידי האסיפה הכללית בדבר חלוקת מגרשים פנה המושב למינהל ורשויות התכנון בבקשה לתוספת 80 המגרשים, היה זה עוד לפני שהתקבלה החלטה 612, ולכן, ממילא לא היה זה בהתאם להחלטה. עולה מ"ההודעה בדבר אישור תוכנית המהווה שינוי תוכנית מפורטת" (מב/ 2), שהרחבת המגורים ב- 80 מגרשים נעשתה ע"י שינוי ייעודם של משקי עזר, אזורים המיועדים למוסד ציבורי ולמבנה ציבור, וכן אזור חקלאי. 11. בהחלטה 612 נקבעו הקריטריונים למועמדים למגרשים בהרחבה, וכן נקבע כי ההרחבה שתאושר תהיה עד להיקף של יחידת מגורים אחת לכל נחלה מתוכננת בישוב. בשל סיבות שאינן מענייננו, הוחלפה ההחלטה 612 ביום 7.12.95 בהחלטת מועצת מקרקעי ישראל 737, שבה נקבע כי מסגרת ההרחבה תהיה עד למספר הנחלות המאושר בישוב בתוספת של 15%. הושמטו מההחלטה הקריטריונים באשר למועמדים לקבלת המגרשים, פרט לכך שצויין (סעיף 4 א'): "כי מגרשי המגורים יוחכרו על ידי המינהל למועמדים שיומלצו ע"י האגודה ובלבד שהמגרש מיועד למגורים והמועמד אינו בעל זכות של נחלה, מגרש מגורים או משק עזר בישוב, או בישוב אחר, וכן אינו חבר קיבוץ או חבר מושב שיתופי". לאחר קבלת ההחלטה 737, הוחלט ביום 6.11.96 באסיפה הכללית של המושב, בהשתתפות 120 חברי האגודה: "לאשר מחדש את כל ההחלטות הקודמות בנושא חלוקת יחידות בניה לבנים, כאשר העיקרון הוא שכל יחידת משק זכאית ליחידה אחת בלבד ללא קשר לתאריך קבלתה, וכן שהנושא הנ"ל לא יעלה יותר באסיפות כלליות". על החלטה זו, שצויין לגביה שהתקבלה "פה אחד", מבסס המושב את התנגדותו לעתירת המבקשים. המבקשים טוענים כי המדובר בהחלטה מפלה, ושלכן אין לקיימה. בעת שהתקבלה החלטה זו, כבר אושרו למסירה חלק מהמגרשים בהרחבה. יש ממש בטענת חלק מהמבקשים - וליתר דיוק אלה מביניהם שצאצאיהם קיבלו משקי עזר בשנות ה- 70 - שלנוכח העובדות שהוכחו באשר לאופן חלוקת קרקעות המושב בשנות ה- 60 וה- 70, יש באמור בהחלטה כדי להפלותם לרעה לעומת בעלי הנחלות שקיבלו את נחלותיהם באותן שנים. נשאלת השאלה האם וכיצד יש באמור כדי להשליך על ההכרעה בענייננו, וזאת בשים לב לטענת השיהוי שהמושב העלה וההתפתחויות שהיו בשנים האחרונות בנושא הקצאת המגרשים בהרחבה. שיהוי: 12. הבקשה בענייננו הוגשה בשנת 1998, דהיינו כ- 8 שנים לאחר שהמושב פנה בבקשה לאישור תוספת 80 מגרשים למגורים. פניית המושב כאמור לא נעלמה מעיני המבקשים, הפעיל שביניהם המבקש 9, היה ועודנו מזכיר הועדה המקומית לתכנון ובניה "טובים", וחתימתו מתנוססת על המכתב המפנה את הבקשה למשרד השיכון (מב/ 1), והנושא את התאריך 6.2.90. במהלך השנים מאז אושרה ההרחבה ועד להגשת הבקשה, הוקצו חלק ניכר מהמגרשים לחברי המושב. נטען ע"י המושב שפרט ל- 9 מגרשים יתר המגרשים כבר הוקצו, לעומת זאת נטען ע"י המבקשים כי נכון ליום הגשת הבקשה נותרו 15 מגרשים בהרחבה שטרם חולקו לחברי המושב. היענות לבקשת המבקשים למתן צו עשה המורה למושב להשלים השיווק של 15 המגרשים בהרחבה באופן ש- 14 מתוכם יוקצו למבקשים עלול לגרום עוול לאותם בעלי נחלות, שטרם זכו לקבל מגרש בהרחבה, ושלא הוכח לגביהם שמסירת מגרש בהרחבה להם יפלה אותם לטובה לעומת המבקשים. אין מתקנים עוול בעוול, והעדפת המבקשים עלולה לגרום לעוול לאותם בעלי נחלות שכאמור טרם קיבלו מגרשים בהרחבה. משהשהו המבקשים את הגשת הבקשה במשך כשמונה שנים, ואין זה מעלה או מוריד לענייננו, שבמהלך התקופה ניהלו מו"מ עם המושב, אין להיענות לבקשתם שיוקצו להם מגרשים בהרחבה מתוך המגרשים בהרחבה שנותרו בידי המושב מבין ה- 80 מגרשים בהרחבה שאושרו בזמנו, משהענות לבקשתם עלולה לפגוע באחרים. עתירת המבקשים למתן סעד הצהרתי כללי: 13. המבקשים אף עתרו למתן צו המצהיר על זכאותם של צאצאי המבקשים 1-7 לקבל מגרש בהרחבת המושב, מגרש אחד לכל בעל נחלה, וכן למתן צו המצהיר על זכאותם של צאצאי המבקשים 8-14 למתן מגרש בהרחבה לכל בעל משק עזר. בעת שהוגשה הבקשה, התנגד המושב להצהרה זו נחרצות, את הסיבה לכך מצינו בעדותו של רביבו (עמ' 38 לפרוט'): "לפני שיצאה החלטה 51 ג' היה מתוכנן שאת ה- 26 חלקות שמגיע לנו מעבר ל- 80 נמכור לטובת כלל האגודה, לשיפור החיים במושב, ולכן הגשנו סקיצה למועצה אזורית באר טוביה, מתוך מגמה להתחיל להריץ אישור תוכנית, שיצאה החלטה 51 ג' שאי אפשר למכור, אז ההנהלה של המושב החליטה להקפיא עניין 26 המגרשים, ואנו הקפאנו את זה, ונביא את העניין לאישור האסיפה הכללית". אכן, כפי שאף קרה במקומות אחרים, נעלם מעיני המושב עיקר תכלית ההחלטות 612 ו- 737, והחלטותיו הוא, שהיו לאפשר לבני המושבים, מגורים במושבים, ולא להפוך את חברי המושב והמושב עצמו לסוחרי נדל"ן. עלה מהראיות שגם במושב, למרות החלטת המושב מיום 5.12.89 בדבר מחויבות המקבלים מגרש בהרחבה להתגורר במושב חמש שנים, שחלק ממקבלי המגרשים בהרחבה, מכרו את המגרשים תמורת סכומי כסף נכבדים. כנגד התופעה של מכירת המגרשים בהרחבה התריע היועץ המשפטי לממשלה תוך שציין שתופעה זו יש בה (הוראות אגף החקלאי של מינהל מקרקעי ישראל מס' 51 י'): "התעשרות שלא כדין ממקרקעי ישראל תוך ניצול פסול של מדיניות מועצת מקרקעי ישראל בהחלטה 737 להחכיר את המגרשים בהרחבה בדמי חכירה מופחתים". על פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה נקבע כי יש צורך לקבל מכל אגודה את החלטות האסיפה הכללית שלה לגבי הקריטריונים לבחירת המועמדים למגרשים בהרחבה, וכי לא יוקצו מגרשים במידה וימצא שקריטריונים אינם עומדים במבחן הסבירות. הסמכות לקבוע מדיניות קרקעית היתה ונשארה בידי מועצת מקרקעי ישראל (ע"א 3962/97 ואח' בארותיים מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ נ' ארד מרים ואח' תקדין עליון כרך 98 (3) 1349 (להלן: "ערעור בארותיים"). 14. עולה מהוראת אגף מס' 51 י', כי הוחל בטיפול בהכנת הצעה לשינויים בהחלטה 737, בעקבות החלטת בית המשפט העליון בערעור בארותיים, ועד שתתקבל החלטה במועצת מקרקעי ישראל נקבעו הנחיות ביניים הכוללות כאמור, הגשת החלטות האסיפה הכללית של כל מושב ומושב לגבי הקריטריונים לבחירת מועמדים למגרשים בהרחבה, לאישור היועץ המשפטי של המינהל בכל מחוז ומחוז. מר רביבו ציין בעדותו כי בדעת המושב להביא את עניין 26 המגרשים בהרחבה שאושרו למושב ע"י ועדת הפרוגרמות, והנמצאים כעת בהליכי אישור במוסדות התכנון, להחלטת האסיפה הכללית במושב. על המושב לקבוע קריטריונים לגבי אותם מגרשים בהרחבה בהתאם לתכלית החלטה 737. מאחר שבהחלטה 737 - והחלטה 612 - נקבע שמספר המגרשים בהרחבה שיוקצו לכל ישוב יהיה בהתאם למספר הנחלות, ניתן ללמוד מכך שהקצאת המגרשים - שהם "אחד המשאבים החשובים ביותר של המדינה" (ערעור בארותיים), נועדה לאפשר, ככל שניתן, לכל נחלה שאחד מצאצאיה ימשיך להתגורר במושב- ושאלמלא ההחלטה 737 לא יכול היה למצוא בו מקום להתגורר. לנוכח התהפוכות שעברו על ההתיישבות החקלאית במהלך שנות המדינה, ניסיון לחשב בדיעבד, כפי שביקש המושב לעשות בענייננו, מי קיבל מה בעבר, אינו צודק יותר מאשר הקביעה - הנראית לי נכונה בענייננו - שלכל בעל נחלה הזכאות למגרש בהרחבה לאחד מצאצאיו. 15. אשר לזכויות צאצאי בעלי משקי העזר, לא הוכחה האפליה בענייננו - פרט לבעלי משקי העזר שביקשו בשנות ה- 70 לקבל נחלה וקיבלו תחת זאת משק עזר - אך אין בכך כדי להצדיק מתן הצהרה גורפת לכל משקי העזר - מה עוד שעולה מהוראות אגף מס' 51 י' כי עומדים להיקבע קריטריונים, שיש לקוות שיתייחסו גם לעניין צאצאי בעלי משקי העזר. 16. בפתח הבקשה עתרו המבקשים להצהרה כי לצאצאיהם הזכות לרכוש מהמינהל חלקות בפרוייקט ההרחבה "באותם תנאים כמו צאצאי יתר בעלי הנחלות". תנאים אלה התברר, בחלקם נוגדים את הוראות אגף מס' 51 י', משאפשרו מסחר במגרשים בהרחבה, ולפיכך הצהרה שכזו אינה ראויה. כיום אין בידי המושב מגרשים בהרחבה מעבר ל- 80 שהוקצאו בעבר, ולכן הצהרה בלבד בדבר זכויות המבקשים 1-7 למגרשים בהרחבה הינה סעד אקדמי שבית משפט ימנע מהענקתו (ע"א 6291/95 בן יקר גת חברה להנדסה ובניין בע"מ נ' הועדה המיוחדת לתכנון ולבניה "מודיעין" ואח' פ"ד נא (2) 825, 837). בעתירתם בסיכומים ביקשו המבקשים כי יוצהר שעל המושב החובה "להמשיך ולקדם את התוכניות הנוספות להרחבת המושב עד כדי מצב שבו יהיו מספיק מגרשים לכל העותרים (לפי מפתח של מגרש לעותר)". משלא הוכח על ידי המבקשים 1-7 כי יש להם צאצאים שזכאים לקבל מגרש בהרחבה על פי הקריטריונים הקיימים היום במושב, והתואמים את הוראות אגף מס' 51 י', הנני נמנעת ממתן ההצהרה המבוקשת בדבר קידום התוכנית לגבי 26 המגרשים בהרחבה, הנמצאת כעת בהליכי תכנון. 17. אשר על כן, הבקשה למתן סעדים ההצהרתיים נדחית. יובהר שאין בדחייה משום מעשה בית דין לגבי זכאות הצאצאים של המבקשים. במהלך הדיון בתיק זה חל מפנה בנושא המגרשים בהרחבה, לאור הפסיקה בערעור בארותיים והוראות היועץ המשפט לממשלה. המושב חזר בו מתוכניתו לשווק תמורת תשלום את 26 המגרשים בהרחבה, ועתה בכוונתו להביא לדיון את עניין המגרשים בהרחבה פעם נוספת בפני האסיפה הכללית. למרות ניסיון המושב בתחילה להטעות את בית המשפט באשר למספר המגרשים להרחבה העומדים לרשותו, בסופו של דבר הודה המושב שועדת הפרוגרמות אישרה למושב 26 מגרשים נוספים בהרחבה, ושהם נמצאים כעת בהליכי תכנון. הנסיבות כפי שהיו בעת הגשת הבקשה הצדיקו את הגשתה - בעיקר הכוונה להחלטת המושב למכור את 26 המגרשים בהרחבה. טענת האפליה של המבקשים כאמור לעיל בפסק הדין - הוכחה. לפיכך, למרות שבסיום הדיון הבקשה נדחית, כל צד יישא בהוצאותיו. הצווים הזמניים שניתנו מתבטלים.קטיניםמושבים נחלות ומשקים