זכות סירוב ראשונה לרכישת מניות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכות סירוב ראשונה לרכישת מניות:

השאלה העומדת להכרעה, בתמצית

1. בין התובעת לבין הנתבע נחתם הסכם למכירת מניותיו בחברת ג'אמפ; באותה עת, החזיק הנתבע 50% ממניות ג'אמפ, ו – 50% הנותרים הוחזקו בידי המשביר לצרכן. למשביר לצרכן היתה זכות סירוב ראשונה לרכישת מניות הנתבע בג'אמפ, ולכן בהסכם מכר המניות בין התובעת לנתבע הוסכם כי במידה ותמומש זכות זו, ישלם הנתבע לתובעת סכום של 750,000 ₪. בסופו של יום, רכשה המשביר לצרכן את מניות הנתבע. התובעת דורשת בתביעה שבפניי את תשלום הסך של 750,000 ₪, שכן לשיטתה זכות הסירוב הראשונה מומשה. הנתבע מאידך מכחיש זכאות זו, אם בשל הטענה שההסכם עם התובעת כלל לא נכנס לתוקף; בוטל בהסכמה; ו/או שרכישת המניות בידי המשביר לצרכן לא הייתה מכוח זכות הסירוב הראשונה.
זוהי המחלוקת בתמצית, מכאן לעובדות ולטענות הצדדים, ביתר פירוט.

הצדדים לתביעה

2. התובעת הינה חברה פרטית, מאוגדת כדין בישראל, העוסקת בין היתר בייבוא, שיווק והפצה של מוצרי אופנה בחנויות בכל רחבי הארץ. החברה מנוהלת על-ידי מר אבי מלכה (להלן: "מלכה"). הנתבע הינו אזרח ותושב ישראל. במועדים הרלוונטיים לתביעה היה הנתבע בעלים של 1,111,110 מניות רגילות של חברת ג'אמפ (להלן: "ג'אמפ"). החזקת המניות האמורות הקנתה לנתבע חלק של 50% במניות ג'אמפ. 50% נוספים ממניות ג'אמפ הוחזקו בזמנים הרלוונטיים לתביעה על-ידי המשביר לצרכן החדש בע"מ (להלן: "המשביר"). מנכ"ל המשביר הינו מר רמי שביט (להלן: "שביט").

3. ההתקשרות בין הנתבע לבין המשביר נוצרה ביום 21.08.07. העתק ההסכם בין הנתבע לבין המשביר מיום 21.08.07 צורף כנספח א' לתצהיר מלכה (להלן: "הסכם המשביר – הנתבע"). תמורת 50% מהמניות אותן רכשה המשביר, שילמה זו האחרונה תמורה של 22,000,000 ₪ (ראו סעיף 6.1 להסכם). בסעיף 16.1 נכללה ההוראה המקנה למשביר זכות סירוב ראשונה לרכוש את מניות הנתבע. בסעיף זה נקבע, בין היתר, שיש לאפשר לניצע (המשביר ) "לרכוש את המניות המוצעות בתנאים המפורטים בהצעה"; כי במקרה של שינוי הסכם המכר עם צד שלישי (התובעת) יהיה המציע (הנתבע) חייב להודיע על כך לניצע (המשביר); וכי "לניצע תעמוד הזכות להיענות להצעה ובלבד שהודעת הקבלה שלו תימסר למציע עם העתק לחברה לא יאוחר מ-30 יום לאחר שנמסרה לו ההצעה".

4. בחודש יולי 2008 או בסמוך לכך, פנה הנתבע למלכה וסיפר לו כי המשביר הציעה לו לפטור אותו מחובותיו האישיים לבנקים, לרבות ערבויות אישיות שערב להתחייבויות ג'אמפ, ולשלם לו סך של 2,500,000 ₪ (שניים וחצי מיליון ₪), כנגד העברת יתרת 50% ממניות ג'אמפ המוחזקות על-ידו למשביר. לטענת התובעת, הנתבע ראה בהצעה זו כניסיון לרכוש את חלקו בנזיד עדשים. על דברים אלו חזר הנתבע בעדותו: "אז המנכ"ל אמר-מגיע לו אולי 2 מיליון שקל או משהו כזה, וראיתי בזה באמת עלבון" (פרו' עמ' 139 שו' 9-10). הנתבע המשיך והעיד: "והבנתי אם זה הכיוון, אז אני צריך לחפש פתרון אחר." (פרו' עמ' 139 שו' 13).

5. על הרקע הנ"ל החל להתנהל משא ומתן בין התובעת לנתבע, לרכישת מניותיו על-ידי התובעת. משא ומתן זה נשא פרי וביום 11.08.08 נחתם הסכם לרכישת מניותיו של הנתבע בג'אמפ (להלן: "ההסכם"). ההסכם צורף כנספח ב' לתצהיר מלכה. להלן מספר הוראות הרלוונטיות לתביעה זו מתוך ההסכם.

5.1. על-פי סעיף 6 להסכם, תוקף ההסכם מותנה במילוי אחר שלושה תנאים מתלים – אישור בנק לאומי (להלן: "בנק לאומי"); אישור בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "בנק דיסקונט") ואישור הממונה על ההגבלים העסקיים (להלן: "הממונה");

5.2. סעיף 8 להסכם קובע כי התובעת תפעל לחתימת הסכם בעלי מניות עם המשביר, תוך 60 ימים. נקבע כי אם לא ייחתם הסכם כזה, התובעת תהיה רשאית לבטל את ההסכם;

5.3. על-פי סעיף 10.1 להסכם, התובעת התחייבה להעמיד בטוחה בנקאית מותנית לחברה בסכום של ארבעה מיליון ₪, מיד לאחר חתימת ההסכם. התובעת התחייבה גם לפעול לשם כך מול בנק לאומי לישראל, לשביעות רצונו של בנק לאומי. נקבע כי העמדת הבטוחה המותנית על-ידי התובעת מהווה תנאי יסודי להסכם זה, וכי אם לא תועמד הבטוחה המותנית הנתבע יהיה רשאי לבטל את ההסכם;

5.4. סעיף 14.1 להסכם קובע כי בשלושים הימים שלאחר חתימת ההסכם, הנתבע לא יהיה רשאי לנהל משא ומתן בקשר למניות הנמכרות. עוד נקבע כי לאחר שלושים הימים, הנתבע יהיה רשאי לנהל משא ומתן, ובתנאי שלא יתקשר בהסכם למכירת המניות לפני תום 60 ימים ממועד חתימת ההסכם;

5.5. על-פי ההסכם בין הנתבע והמשביר מיום 21.08.07, למשביר הייתה, כאמור, זכות סירוב ראשונה לרכישת מניות הנתבע. סעיף 17.1 להסכם קובע כי אם תממש המשביר את זכות הסירוב הראשונה, התובעת תהיה זכאית לסכום של 750,000 ₪.

6. התמורה בהסכם נקבעה בסעיף 11 כדלקמן: עבור המניות ישולם סך של 11,000,000 מיליון ₪, מחצית במועד סגירת העסקה ומחצית ב – 36 תשלומים שווים ורצופים. עוד הוסכם כי הסכם הניהול שבין ג'אמפ לבין הנתבע יהיה בתוקף לאחר מועד הסגירה של ההסכם, וכי הנתבע יועסק לתקופה של שנתיים, בשכר של 80,000 ש"ח לחודש. מכאן, שאם ההעסקה היתה יוצאת אל הפועל, היה זכאי הנתבע לשכר ניהול בסך של כ – 2,000,000 ₪, מעבר לתמורת המניות.

האירועים לאחר חתימת הסכם המכר

7. יום לאחר חתימת ההסכם, ביום 12.08.10, הודיע הנתבע למשביר על חתימת ההסכם, ראו סעיף 9 לתצהיר הנתבע. במקביל, החלה התובעת לפעול להשלמת חיוביה על-פי ההסכם, ובין השאר, למלא אחר האמור בתנאים המתלים. מלכה בתצהירו בסעיף 28 מפרט את מגעיו עם בנק לאומי, במטרה להעמיד את הבטוחה הבנקאית המותנית על סך ארבעה מיליון ₪. התובעת טוענת שהבנק טען מבחינתו שאין כל ערך לערבות בנקאית מותנית, אך הוא הסכים להשאיר את מסגרות האשראי הקיימות של ג'אמפ עד ליום 20.09.08 על סמך ההסכם. כמו כן, התנהלו מגעים עם מר דני גיטר, מנהל סניף העסקים בבנק לאומי, לפיהם התובעת תפקיד ערבות בנקאית על סך 500,000 ₪ לטובת התחייבויות ג'אמפ בבנק. במקביל, פנתה התובעת לנתבע כי זה האחרון יערוב אישית לערבות הבנקאית בסך 500,000 ₪, אותה תעמיד התובעת להתחייבויות ג'אמפ. הנתבע סירב ליתן ערבות אישית כמבוקש.
8. ביום 10.09.10 שלחה התובעת מכתב לבנק לאומי בעניין הערבות, ראו נספח ג' 1 לתצהיר מלכה, ובו ביום השיב הבנק לתובעת כי: "בקשתכם להוצאת שמירת בטחונות מותנית... אינה מקובלת, ואין בכוונתנו להיענות לה".

9. במסגרת ניסיונות התובעת להוציא את ההסכם מן הכוח אל הפועל, הודיע מלכה לנתבע ביום 04.09.10 הודעה בזו הלשון: "על אף כל מאמציי לקיים פגישה עם רמי שביט, ב-25 ימים שחלפו מאז שנחתם ההסכם שבנדון, לא ניתן היה לקיים פגישה זו בהיעדר שיתוף פעולה מצדו של רמי. במצב הנוכחי, לא ניתן לקדם את השלמת העסקה. על כן, אבקש את עזרתך בנושא", ראו נספח 3 לתצהיר הנתבע.

10. בד בבד עם משלוח המכתבים, נערכו פגישות בין הצדדים כששתיים מהן התקיימו האחת ביום 11.09.08 והשנייה ביום 14.09.08. שיחות אלו הוקלטו ותומללו על-ידי התובעת, ראו נספח ד' לתצהיר מלכה (להלן: "התמלילים"). לטענת התובעת, השיחות הוקלטו, בין היתר, לאחר שהתובעת חשה שהנתבע מנסה להתחמק מההסכם ולנצל אותו לצורך שיפור עמדותיו במשא ומתן שהתנהל במקביל מול המשביר ("ראינו שמשהו מתחיל להיות מוזר", העד גאנה בעמ' 68 שו' 4). זה המקום לציין שלטענת התובעת ניצול שכזה כבר אירע בעבר, עת ניהל הנתבע משא ומתן עם התובעת לרכישת מניותיו, ומשא ומתן זה גרם לו לשפר עמדות מול המשביר, ראו סעיפים 11-15 לתצהיר מלכה.

11. השיחות הנ"ל וההתפתחויות מול המשביר, עליהם למדה התובעת מהשיחות עם הנתבע, הולידו שורה נוספת של מכתבים. ביום 15.09.08 התובעת פנתה לנתבע בדרישה להתקדם מולה בביצוע העסקה שלפי ההסכם, ראו נספח ד' לתצהיר מלכה. מכתבה של התובעת נענה ביום 16.09.08 במכתב של הנתבע, בו העלה טענה, כאילו ההסכם בינו לבין התובעת בוטל לאור בקשתו של מלכה לבטל את ההסכם ואילו הנתבע הסכים לביטול כ"מחווה של רצון טוב", ראו נספח ה' לתצהיר מלכה.

12. התובעת השיבה למכתבו זה של הנתבע, במכתב מיום 17.09.08 בו הודיעה כי אין לה שום כוונה להסכים לביטול ההסכם בין הצדדים ללא הפיצוי שנקבע בו. בסיום המכתב העמידה התובעת לנתבע את הברירה להודיע לה שהמשביר ממשת את זכות הסירוב הראשונה – דבר המחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הסכום המוסכם, או להודיע על חזרתו המיידית לקיום ההסכם ולשיתוף פעולה להוצאתו לפועל, ראו נספח ו' לתצהיר מלכה.

13. ביום 18.09.08 התקבל מכתב נוסף מטעמו של הנתבע, בו חזר על הטענה לפיה התובעת הסכימה לביטול ההתקשרות בין הצדדים. הנתבע הכחיש מימוש זכות הסירוב הראשונה של המשביר, ראו נספח ז' לתצהיר מלכה. ביום 21.09.08 השיבה התובעת לטענות הנתבע והכחישה אותן. התובעת טענה, כי היא זכאית למימוש ההסכם מול הנתבע או לפיצוי בגין מימוש זכותו של הנתבע להתקשר בעסקה עם המשביר, ראו נספח ח' לתצהיר מלכה. ביום 05.10.08 חזר הנתבע על עמדתו, ראו נספח ט' לתצהיר מלכה. עוד הצדדים מתכתבים כאמור, ניתנה הודעת המשביר לרשות לניירות ערך ולפיה ביום 07.10.08 חתם הנתבע על הסכם מול המשביר למכירת מניותיו, ראו נספח י"א לתצהיר מלכה (להלן: "ההסכם השני").

14. אין מחלוקת כי הודעת המשביר אינה משתמשת במונח מימוש זכות סירוב ראשונה. עם זאת, התובעת טוענת כי לימוד תנאי ההסכם השני מגלה, כי מדובר בעסקה המחקה את תנאי ההסכם שבין התובעת לבין הנתבע, בניסיון שקוף לחמוק משימוש במונח זכות סירוב ראשונה מתוך תקווה של הנתבע, כי כך יעלה בידיו להתחמק מחובתו לפצות את התובעת, כקבוע בהסכם. על-פי ההודעה הייתה השלמת העסקה כפופה לתנאים מתלים. ביום 24.11.08 הודיעה המשביר, כי התנאים המתלים לא התרחשו, ולפיכך העסקה מבוטלת, ראו הודעת המשביר על ביטול העסקה, נספח י"ב לתצהיר מלכה.

15. בהמשך, דרש הנתבע את אכיפת ההתקשרות מול המשביר. המשביר והנתבע פנו לבוררות מוסכמת אצל בורר, להכרעה בשאלת זכותה של המשביר להשתחרר מההסכם מול הנתבע (ההסכם השני). ביום 18.01.09 פסק הבורר לטובתו של הנתבע, והורה שעל המשביר להשלים את ההתקשרות מול הנתבע בעסקה לרכישת מניותיו של הנתבע בג'אמפ, ראו העתק הודעת המשביר, נספח י"ג לתצהיר מלכה. בהמשך, הגיש המשביר בקשה לביטול פסק הבורר (ה.פ. 1159/09), והנתבע הגיש בקשה לאישורו (ה.פ. 1056/09). בית המשפט המחוזי נתן ביום 01.09.09 את החלטתו, ולפיה נדחתה בקשת המשביר לביטול פסק הבורר ונתקבלה בקשת הנתבע לאישורו של הפסק, ראו העתק החלטת בית המשפט המחוזי, נספח י"ד לתצהיר מלכה. הנתבע הודה כי בחודש מאי או בסמוך לכך קיבל את הכספים מהמשביר (עמ' 188 שו' 21).

16. התפתחות נוספת שחלה מאוחר יותר, ושאינה נוגעת במישרין למחלוקת שבין הצדדים, הינה הקלעות ג'אמפ לחובות ורכישת ג'אמפ על ידי התובעת במסגרת הסדר נושים – התובעת רכשה את 100% ממניות ג'אמפ בסכום של 18,000,000 ₪, ללא חובות. כך שלמעשה התובעת הינה כיום הבעלים של ג'אמפ.

טענות התובעת, בתמצית

17. התובעת הגישה כאמור כתב תביעה על סך 750,000 ₪ (קרן). לשיטת התובעת, ההסכם השני מחקה את תנאי ההסכם שבין התובעת לנתבע בניסיון שקוף לחמוק מהשימוש במונח זכות סירוב ראשונה מתוך תקווה מופרכת כי יעלה בידיו לחמוק מחובת הפיצוי, כקבוע בהסכם. התובעת מבקשת מבית המשפט לקבוע כי למעשה המשביר מימשה את זכות הסירוב הראשונה כקבוע בהסכם ולחלופין, כי נעשה ניסיון חסר תום לב לגבש מנגנון "עוקף פיצוי", ואל לבית המשפט לתת את ידו לניסיון זה.

18. התובעת מבקשת מבית המשפט לקבוע כי למעשה התמורה עבור המניות בהסכם השני התבססה כל כולה על ההסכם שבין התובעת לבין הנתבע; התובעת טוענת כי דבר זה הוכח מעל לכל ספק מעדותו של חתנו של קופיץ, מר טל שקד (להלן: "שקד"), ראו דבריו בעמ' 208 שו' 18-22, וכן מעדותו של שביט, אשר זומן עיל ידי התובעת. בעניין זה יש לציין שבעקבות צו של בית המשפט, הציג שביט את חלופת המכתבים בין הנתבע לבין המשביר, אתייחס לקלסר מסמכים זה בהכרעתי. התובעת טוענת כי שביט אמנם טען שרכישת המניות בידי המשביר לא נעשתה באמצעות הפעלת זכות סירוב ראשונה (עמ' 6 שו' 15-27), אולם : "זה לא היה על בסיס זכות הסירוב, אבל בסיס ההסכם החדש היה בסיס המספרים של מלכה" (עמ' 7 שו' 7-8).

19. בנוסף, הגישה התובעת את חוות דעתו של רו"ח קידרון (ת/2), בה ניתח קדרון את ההסכם השני בהשוואה להסכם התובעת – נתבע. מסקנתו של רו"ח קידרון היתה שההפרש בין ההסכמים מסתכם בסך של 250,000 ₪ (ראו סעיף 5 לת/2). ממצא זה תומך אף הוא בטענת התובעת לפיה ההסכם השני מתחקה אחר ההסכם בין התובעת לנתבע ומהווה למעשה את מימוש זכות הסירוב, גם אם בחרו הצדדים להסכם השני שלא לקרוא לילד בשמו, כל אחד מטעמיו הוא – המשביר בשל ההפסד של 9 מיליון ₪ שמימוש שכזה היה גורם (ראו עדות שביט בעמ' 6 שו' 22), והנתבע בצורך לשלם לתובעת את סכום הפיצוי המוסכם.

20. התובעת הודפת את טענותיו הנוספות של הנתבע בדבר אי כניסתו של ההסכם לתוקפו ו/או את טענת ביטול ההסכם. בעניין זה מפנה התובעת לעדויות; ללשון ההסכם; להיגיון המסחרי העומד בבסיסו; לתמלילים מזמן אמת; ובמיוחד לקלסר המסמכים שהוצג על ידי שביט. ממסמכים אלו עולה כי למצער עד ליום 11/9/08 ראה הנתבע בהסכם כהסכם תקף לכל דבר ועניין ובקש להסתמך עליו במגעיו עם המשביר, ראו מכתבו של עו"ד בועז בן צור, ב"כ הנתבע באותה עת, אשר מצוי כמסמך האחרון בחוצץ 1 לקלסר.

21. לחלופין מפנה התובעת להוראות סעיפים 14 ו-17 להסכם, וטענת כי הנתבע הפר אותן: התובעת מפנה למכתבי עו"ד בן צור למשביר מחודש אוגוסט וספטמבר 2008; התובעת מפנה לטיוטות ההסכמים שהוחלפו בין צדדים אלו במהלך 30 היום שלאחר חתימת ההסכם (ראו הטיוטות בחוצץ מס' 2 לקלסר); ראו דברי הנתבע בתמליל, מהם עולה שביום 11/9/08 כבר יש טיוטה מוכנה לחתימה. התובעת טוענת כי מדברים אלו עולה שהנתבע ניהל משא ומתן תוך 30 יום מיום חתימת ההסכם, דבר המהווה הפרה; שהנתבע חתם על הסכם אחר תוך 60 יום מיום חתימת ההסכם, דבר המהווה אף הוא הפרה. לפיכך, יש לפסוק פיצוי הולם בגין הפרה זו, כששיעור הפיצוי אמנם לא נקבע מראש, אולם יש לאמץ את סכום הפיצוי המוסכם, סכום אשר נצפה על ידי הצדדים כסכום ראוי למקרה בו יחתם הסכם עם המשביר, כפי שאירע בפועל.

טענות הנתבע

22. הנתבע טוען כי היה על התובעת להסדיר את יחסיה עם המשביר, וניסיון זה לא צלח. הנתבע מפנה למכתבו של מלכה מיום 4/9/08 שם אמר מלכה, בין היתר, כי לא ניתן להתקדם בעסקה. הנתבע טוען שעל רקע דברים אלו (ודברים נוספים, כגון הכישלון בהשגת הערבות) הסכימו הצדדים על ביטול ההסכם (ראו דברי הנתבע בעמ' 157 שו' 7-8). משפקע ההסכם ובוטל בהסכמה, אין כל מקור לדרישה לתשלום פיצוי מכוח אותו הסכם שפקע. בעניין מפנה מפנה הנתבע בין היתר למכתב ב"כ הנתבע מיום 16/9/08 שם צויין במפורש שההסכם בוטל בהסכמה ולתמליל מיום 14/9/08 ממנו ניתן ללמוד, לטענת הנתבע, שהתובעת מנסה להציע לנתבע עסקה חדשה ושונה מזו הקבועה בהסכם.

23. עוד טוען הנתבע כי ההסכם היה מותנה בתנאים מתלים. הנתבע טוען שעדי התביעה, כמו גם ב"כ התובעת, אישרו שלא התקבלו האישורים הנדרשים על פי ההסכם (עמ' 83 שו' 7-8). משלא התקיימו התנאים המתלים, אזי ההסכם לא השתכלל , לא נכנס לתוקפו ולא ניתן לדרוש מכוחו את הפיצוי. הנתבע הודף את טענת התובעת לפיה במישור היחסים עם המשביר הסתמך הוא על ההסכם כשריר וקיים, לדידו של הנתבע ההסכם אכן היה תקף מרגע כריתתו ולכן בדין הסתמך עליו הנתבע ביחסיו עם המשביר, אולם משהתברר כי לא התקיימו התנאים המתלים, אזי הביטול הינו למפרע (ראו סעיפים 86-88 לסיכומי הנתבע).

24. טענה עיקרית ונוספת בפי הנתבע הינה שרכישת המניות בידי המשביר לא נעשתה במסגרת מימוש זכות הסירוב הראשונה. הנתבע מפנה לדברין של שביט בפרוטוקול; הנתבע מפנה ללוחות הזמנים, מהם עולה שההסכם נחתם ביום 7/10/08, מקום שהמימוש אמור היה להתבצע עד ליום 11/9/08; הנתבע מפנה לתנאי העיסקה השונים בתכלית, לטענתו. בעניין זה הגיש הנתבע את חוות דעתו של רו"ח אהרון זייצב (להלן: "זייצב", סומנה נ/1). זייצב מגיע לכלל מסקנה שהתמורה עבור המניות בהסכם השני נמוכה במיליון וחצי ₪; עוד נטען כי התנאים הנוספים שונים בתכלית, כך לעניין דמי הניהול הנוספים (2 מיליון ₪), כך לעניין החובה להעמיד בטוחה; כך לעניין שחרור הנתבע מערבויותיו; כל לעניין בנו של הנתבע, ערן. הנתבע מוסיף וטוען כי מטיוטות ההסכמים עם המשביר ניתן ללמוד על משא ומתן אינטנסיבי, המקיף נושאים שונים, ולא ניתן לקבוע כי התקבלו כל תנאי ההסכם, כנדרש מקום בו ממומשת זכות סירוב ראשונה.

25. מבחינה משפטית טוען הנתבע שאין לקבל פרשנות מרחיבה להוראת סעיף 17.1 להסכם – אין "למתוח" את הפיצוי שנקבע שם לכל רכישה של המשביר את מניות הנתבע, אלא יש להגבילה למימוש זכות הסירוב בלבד. הנתבע טוען שזו היתה כוונת הצדדים ואם מבקשים היו הצדדים לקבוע פיצוי גם למקרה אחר בו תחתם עיסקה עם המשביר (ושאינה מבוססת דווקא על ההסכם), הדבר היה בא לידי ביטוי בהסכם. הוא הדין לעניין הפיצוי המבוקש מכוח סעיפים 14 ו-17 להסכם, בטענה שההסכם הופר. הנתבע טוען שאין כל מקום לפסוק סכום של 750,000 ₪, סכום אותו ייחדו הצדדים אך ורק לסיוטאציה ספציפית, שלא התרחשה. בעניין זה מבקש הנתבע להפנות את בית המשפט להשתלשלות הסופית של העניינים – כזכור התובעת רכשה את 100% מניות ג'אמפ במחיר של 18 מיליון ₪, ללא חובות. על פי ההסכם, אמורה היתה התובעת לרכוש 50% מהמניות תמורת 11 מיליון ₪, ולהכנס להתחייבויות הקיימות. הנתבע טוען כי גם אם ההסכם שבין התובעת לבינו גרם לא לשפר את מצבו מול המשביר, עדיין לא די בכך כדי להקים את חובת הפיצוי, במיוחד לנוכח העובדה שבסופו של יום הרווח של התובעת היה גדול.

הראיות שנשמעו והשאלות העומדות לדיון

26. בתיק זה נשמעו עדויותיהם של שביט; מלכה; מר גיא גאנה, מנהל כספים בתובעת (להלן: "גאנה") וקידרון מטעם התובעת. מטעם הנתבע העידו הנתבע בעצמו; זייצב ושקד. בתום ההוכחות הוגשו סיכוי הצדדים, ולמעשה ניתן למקד את הדיון במספר סוגיות מרכזיות כדלקמן:
26.1 האם ההסכם נכנס לתוקפו?;
26.2 האם ההסכם בוטל ?;
26.3 האם המשביר מימשה את זכות הסירוב הראשונה, במובנה בהסכם?
26.4 במידה והתשובה לשאלה 26.3 הינה שלילית, האם התובעת זכאית לפיצוי מכוח הפרה אחרת של הוראות ההסכם?
26.5 האם יש מקום להפחית את הפיצוי המוסכם? אציין כי השאלה האחרונה הועלתה על ידי בית המשפט במסגרת הדיונים. התובעת טענה כי אין כל מקום להפחית פיצוי זה, הן בשל העובדה שסעד זה כלל לא התבקש על ידי הנתבע, והן בשל העובדה שנסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות של בית המשפט בגובה הפיצוי אשר הוסכם על ידי הצדדים.
אתייחס לסוגיות הנ"ל כסדרן.


האם ההסכם נכנס לתוקפו?

27. יש להשיב על השאלה שבכותרת בחיוב, ממספר טעמים. ראשית, יש לזכור כי נושא הדיון שבפנינו הינו חובת תשלום הפיצוי הקבוע בסעיף 17.1 להסכם. בעניין זה נשאל הנתבע והשיב:
ש: " אם נאמר שתוך שבוע או שבועיים אחרי שחתמת את הסכם הזה, המשביר היה אומר לך: טוב, אני אממש את זכות הסירוב הראשונה,
ת:          אם תוך שבוע, שבועיים?
ש:      כן, כמו שהיא, בלי שינוי, היה אומר לך: אני ממש את זכות הסירוב הראשונה וקונה, האם אתה מבין לפי הבנתך הסובייקטיבית, אולי היא נכונה אולי לא, לפי הבנתך, האם היית צריך לשלם לאבי, למתאים לי, 750 אלף שקל?
ת:       יכול להיות שכן, אם זה אחרי שבוע, שבועיים, אם הוא נותן לך את אותו סכום שמציע לי לפני ההסכם, אז בוודאי" (הדגשות שלי, עמ' 145 שו' 17-22).
מתשובה זו ניתן ללמוד על הלך הרוח של הנתבע והפרשנות הנכונה של הסעיפים המתלים: ההסכם נכנס לתוקף מרגע כריתתו; מאותו מועד יש לפעול להשלמת העיסקה, כשהשלמתה כוללת השגת אישורים ספציפיים; במהלך התקופה בה פועלים הצדדים להשלמת חיוביהם על פי ההסכם, ההסכם שריר, תקף ומחייב; לכן, השיב הנתבע תשובה אמיתית לשאלה, ולדידי העובדה שהתנאים המתלים טרם התמלאו (ועל כך אין מחלוקת) אינה גורעת מהחובה לשלם את הפיצוי, כל עוד ההסכם בתוקף.

28. חיזוק למסקנתי זו מוצאת אני בתכתובת ב"כ הנתבע עם המשביר באותה עת. לכל אורך הדרך חוזר ב"כ הנתבע על הטענה כי קיים הסכם תקף בינו לבין התובעת, ראו סעיף 3 למכתב מיום 27/8/08; סעיף 2 למכתב מיום 28/8/08; ובמובהק, מכתב ב"כ הנתבע מיום 11/9/08. מכתב זה נכתב במענה למכתב ב"כ המשביר מיום 10/9/08 בו נאמר בסעיף 2 כי "מרשתנו מצפה כי במועדם קיומם של כל התנאים המתלים ומימושן של כל האופציות בהסכם מתאים לי, ימסור מרשכם למרשתנו הודעה כאמור בסעיף 16.1 להסכם". כלומר, המשביר טוען כלפי הנתבע שההסכם טרם נכנס לתוקפו כיוון שטרם התקיימו התנאים המתלים (בדיוק כפי שטוען כעת הנתבע). ומה משיב על כך הנתבע? "אין שחר לטענת מרשתך, כאילו תקופת ההסכמה טרם החלה להימנות נוכח כביכול טיבו המותנה של הסכם מתאים לי" (ראו סעיף 6 למכתב). יש לזכור כי שלוחו של אדם כמותו; יש לראות בדברים אלו הודאה מטעם הנתבע בתקפות ההסכם; דברים אלו אינם עולים בקנה אחד עם הטענות המושמעות כעת בפי הנתבע; למעשה יש סתירה חזיתית בין הגרסאות. יש לזכור כי בין הנתבע למשביר נוהלו מאוחר יותר הליכים משפטיים; סבורני כי בנסיבות אלו, מושתק הנתבע מלטעון כי ההסכם לא נכנס לתוקפו.

29. וטעם נוסף נעוץ בהוראות ההסכם ובלשונו. כידוע על פי ההלכה, יש לתת למילים פרשנות שעולה בקנה אחד עם קיום ההסכם. אם נקבל את פרשנות הנתבע להסכם (הפרשנות לה הוא טוען כעת, לא זו לה טען ביחסים עם המשביר), אין כל היגיון בהוראות הכלולות בסעיפים 6.1-6.3 להסכם; הוראת סעיף 7.2, 8-10 להסכם. לא יתכן כי הצדדים קצבו מועדים לביצוע בדיקת נאותות ו/או קבעו כי תערך פנייה מיידית לבנק, מקום שקודם כל יש להמתין לקבלת האישורים הנדרשים! צודק ב"כ התובעת בסעיפים 16-18 לסיכומיו, כי קבלת פרשנות הנתבע מביאה למעגל שוטה ולשאלת "הביצה והתרנגולת".
מכל הטעמים הללו קובעת אני כי ההסכם נכנס לתוקפו עם חתימתו, ומירוץ הימים נמנה מיום 11/8/08 (ומה -12/8/08 ביחסים עם המשביר, מועד מתן ההודעה בדבר כריתת ההסכם).

האם ההסכם בוטל?

30. על השאלה שבכותרת יש להשיב בלאו רבתי. ראשית אציין כי גרסת הנתבע בעניין זה היתה מבולבלת, רוויות סתירות ובלתי עקבית. הנתבע התקשה לספק הסברים לגבי גרסתו הוא – כך לא היה ברור מעדותו האם הבסיס לביטול הוא הפרה נטענת של התובעת; האם הבסיס לביטול הינו הסכמת הצדדים; מתי גובשה הסכמה נטענת זו – ראו עדותו בעמ' 190 שו' 26-27.

31. נבדוק את (ריבוי) הגרסאות אחת לאחת. בתצהירו ציין הנתבע כי בסביבות ה 4/9/08 (מכתבו של מלכה), עת התברר שהתובעת מתקשה להשלים את העסקה, בקש מלכה לבטל את ההסכם ו"הצדדים הסכימו לבטל את ההסכם" (סעיף 12 לתצהיר). על טענה זו חזר הנתבע גם בסעיף 19 לתצהיר, כשהיא מתייחסת לתקופה קצת מאוחרת יותר, לאחר ה 11/9/08.
מעדותו של הנתבע עולה כי אין בנמצא מכתב ביטול (עמ' 170 שו' 1); כמו כן, מהמענה לשאלון עולה שלאחר קבלת המכתב מיום 4/9/08 המשיך הנתבע בניסיונות לקשר בין התובעת לבין המשביר, ראו חקירת הנתבע בעמ' 167 שו' 14-15. לא זו אף זו, מהמכתב מיום 4/9/08 בחר הנתבע שלא לצטט את השורה האחרונה של המכתב של מלכה: "על כן, אבקש את עזרתך בנושא". ממקבץ הראיות עולה המסקנה שאין כל יסוד לטענת הביטול בהסכמה ביום 4/9/08 או בסמוך לכך. כך גם אין כל ממש בטענה שההסכם בוטל בשיחת הטלפון מיום 11/9/08, שהרי הנתבע עצמו טען שמלכה התחרט (עמ' 163 שו' 22-23) וחזר בו מהביטול (עמ' 164 שו' 1-2).

32. חיזוק למסקנותיי אלו מוצאת אני בתמליל השיחות ובמגעים שהיו בין הצדדים שמטרתם הייתה לגרום לתובעת לוותר על הפיצוי המוסכם. הנתבע העיד שמגעים אלו היו בסביבות יום ה -8/9-11/9,דהיינו לאחר ה 4/9/08. אם סובר הנתבע שב-4/9/08 ההסכם עם התובעת "כבר בפח" (עמ' 173 שו' 21-26), מדוע יש צורך להגיע עם מלכה להבנות שיוותר על הפיצוי מכוח ההסכם, הרי ההסכם כבר לשיטתו פקע? ומה קל יותר מאשר לומר בתמליל שההסכם כבר פקע ובוטל, בין מכוח הסכמה בין נוכח הפרות התובעת את ההסכם כביכול? אין בתמליל כל טענה שכזו, אלא ניתן להבין מהתמלילים שאכן יש נסיגה מצידו של הנתבע לגבי ההסכמות שגובשו וכי קיים קושי לגייס את סכום הפיצוי המוסכם (ראו עמ' 15 לתמליל השני, שו' 12-17: "אתה לא מבין שאני לא יכול לשלם לך את ה-750 אלף?").

33. והכיצד ב"כ הנתבע ממשיך להסתמך על אותו הסכם, שלטענת הנתבע בוטל בהסכמה, וזאת ביחסיו עם המשביר? בעניין זה איני מקבלת את טענת הנתבע בסיכומיו לפיו יש לערוך הבחנה בין תקפות ההסכם במישור היחסים עם הניצע, המשביר, לבין תקפות ההסכם במישור היחסים שבין התובעת לנתבע. אכן בסעיף 16.1 להסכם המשביר –הנתבע נאמר במפורש כי במקרה של שינוי הסכם המכר עם צד שלישי (התובעת) יהיה המציע (הנתבע) חייב להודיע על כך לניצע (המשביר). כלומר, על הנתבע חלה החובה להודיע למשביר כי ההסכם עם התובעת בוטל! כל פרשנות אחרת תוביל למצב של קיום חוזה שלא בתום לב – או כלפי התובעת או כלפי המשביר. שוב עולה כאן סיטואציה של טענות עובדתיות ומשפטיות סותרות – חוזה אינו יכול להיות תקף למטרה מסויימת ולא תקף כלפי מטרה אחרת.

34. ואם יש צורך בדבר מה נוסף, אזי באה עדותו של שקד והוציאה את המרצע מהשק. זה המקום לציין ששקד הותיר בי רושם אמין, לא ניסה להתחמק מתשובות ולעיתים אף ענה תשובות בניגוד לאינטרס שלו (ואיני יכולה לומר דברים אלו על עדותו של הנתבע). בית משפט שאל את שקד: "ומבחינתכם לפני ה-11.9 או ה-12.9 אז זו טעות אסטרטגית היה להוציא מכתב ביטול הסכם, מכתב לבוא ולהגיד לאבי מלכה -אתה לא מקיים, אתה מפר, ולא רציתם את זה" והשיב:  "בי זה היה פוגע, כן ". (עמ' 224 שו' 9-12). כלומר, הנתבע לא רצה בביטול ההסכם; הנתבע רצה שההסכם יהיה שריר וקיים, על מנת ללחוץ על המשביר; לחלופין, הנתבע רצה לקיים את ההסכם עם התובעת, שכן מימוש ההסכם היה מניב לו תמורה של 11 מיליון ₪ עבור המניות ועוד כשני מיליון ₪ כדמי ניהול; האופציה האחרת היתה קריסת העסק ו/או מכירת המניות ב"נזיד עדשים". לכן, אין לקבל את הטענה לפיה ההסכם בוטל בהסכמה ו/או בוטל בשל הפרת התובעת.

האם ההסכם הופר בעצם אי העמדת הערבויות?

35. למרות מסקנתי הכללית בסעיף 34 לעיל, אתייחס ספציפית לטענת ההפרה בנוגע לאי העמדת הערבות, שכן עניין זה נדון בהרחבה הן בעדויות והן בסיכומים. ראשית, סבורה אני כי גם אם היתה הפרה כלשהי, אזי לפי לשון סעיף 10.1 להסכם: "מוסכם כי העמדת הבטוחה המותנית על ידי הקונה מהווה תנאי יסודי להסכם זה וכי אם לא תועמד הבטוחה המותנית יהיה המוכר רשאי לבטל את ההסכם". כפי שציינתי לעיל, ההסכם לא בוטל בשום שלב על ידי הנתבע; יתרה מזו, שקד הודה כי לא היה לנתבע אינטרס לבטל את ההסכם. מכאן, שגם אם היתה הפרה, הפרה זו לא הביאה לביטולו של ההסכם על ידי הנתבע. הסכם אינו פוקע מאליו אלא יש צורך לבטלו.

36. שנית, לא נקבע מועד להעמדת אותה ערבות מותנית. התובעת פירטה את המגעים שהתנהלו עם הבנק בעניין זה, ראו עדות גאנה בעמ' 53 שו' 1-5: "מה שאני כן יכול להגיד לך אנחנו ישבנו עם דני גיטר מבנק לאומי, הצגנו לו את העקרונות של העיסקה, בנק לאומי לפני העיסקה אמר לג'אמפ שהוא מקטין להם את האובליגו בסביבות 6 מיליון, אני לא זוכר את הסכום המדויק. אחרי הפגישה בנק לאומי נתן את ברכת הדרך, דני גיטר אמר: תבדקו את החברה, אני בינתיים לא מוריד את האובליגו, אני נותן לחברה להמשיך לחיות". גאנה בהמשך עדותו הסביר את הראציונל שעמד על הפרק באותה עת: "כי מטרת הסעיף היתה שבנק לאומי לא יוריד את האובליגו של החברה, וגם מה שרשום בסעיף לשביעות רצונו של בנק לאומי. אנחנו בסופו של דבר במהלכים שעשינו, הגענו לתוצאה ללא הוצאת הערבות המוקדמת." (עמ' 57 שו' 12-17).

37. דברים אלו למעשה אושרו בעדותו של שקד: "הבנתי. תגיד לי בבקשה, נכון שהדרישה לערבות המותנית בהסכם, שמתאים לי תשים ערבות מותנית של 4 מיליון, זה נועד כדי לשמור את מסגרות האשראי של הבנק, נכון? ת:   בטוחה מותנית אם אני זוכר, כן. ש:   נכון? זה נועד כדי לשמור את מסגרות האשראי הבנקאיות בבנק לאומי, נכון? ת:  נכון. ש:  בפועל בנק לאומי לא הוריד את מסגרות האשראי, נכון?ת:  בנק לאומי כל הזמן הלך ושחק את מסגרות האשראי. אנחנו היינו במצב מאוד, מאוד שביר מולו. ש: מסגרות האשראי כפי שהיו במועד החתימה של ההסכם עם מתאים לי, לא הורדו בשום שלב, לא פחתו בשום שלב כאשר אתם מנהלים את המשא ומתן עם מתאים לי, נכון? ת:  לא יודע לתת לך על זה תשובה מדויקת, אני מקווה שהתשובה היא - כן, למה שאתה אומר, אבל אני לא בטוח בזה" (עמ' 212 שו' 1-13).

38. כלומר, מטרת העמדת הבטוחה היתה להבטיח את מסגרות האשראי של ג'אמפ ולתת לה "חמצן"; מטרה זו הושגה באותו שלב גם ללא העמדת הבטוחה, אלא אך מעצם קיום המגעים וקיומו של ההסכם בין התובעת לנתבע; ברי כי אם הבנק היה יודע על ביטולו הנטען של ההסכם, אזי "הברז" היה נסגר באותו רגע ממש (גאנה בעמ' 57 שו' 12-17); זוהי סיבה נוספת מדוע לא רצה הנתבע בביטולו. לכן, גם אם לא הועמדה הערבות כקבוע בהסכם (ולא נקצב לכך מועד), אזי כל עוד פעלו הצדדים למציאת חלופה הולמת (וראו התכתובות עם בנק לאומי) ולא נפגעו מסגרות האשראי, לא ניתן לראות בכך הפרה, בוודאי לא כזו המצדיקה את ביטול ההסכם מסיבה זו.

האם מומשה זכות הסירוב הראשונה?

39. שאלה זו עומדת למעשה במרכזה של התביעה שבפניי. התובעת טענה שיש לראות בהסכם השני כמימוש זכות הסירוב הראשונה; הנתבע טען ההיפך, אם משום שההסכם השני לא נחתם תוך 30 יום; אם משום שאין מדובר באותם תנאים; אם משום ששביט הודה בעדותו שההסכם השני נכרת "לא על בסיס זכות הסירוב" (עמ' 6 שו' 26; עמ' 7 שו' 7-8).

40. אקדים את המאוחר – סבורני כי ההסכם השני הינו מסווה להפעלת זכות הסירוב; הגעתי לכלל מסקנה שהמשביר, מאינטרסים שלו, העדיף לא לכנות את ההסכם השני כמימוש זכות הסירוב; מאידך הנתבע העדיף אף הוא לכנות זאת עסקה חדשה, שהרי רק בדרך זו עשוי הוא להיות פטור מהתשלום של 750,000 ₪. סבורני כי שני הצדדים שיתפו פעולה ב"תפירת" ההסכם, ועל כך אמר שביט דברים מפורשים, עת התבקש על ידי ב"כ הנתבע להשוות בין סכומי העסקאות: "אתה (ב"כ הנתבע) תפרת את זה", ובהמשך אף ביתר שאת: "ש:    אבל למה לא מימשת את זכות הסירוב הראשונה?ת:  אמרתי לך, כי זה גרם לנו נזק. זכות הסירוב גרמה לנו נזק. כב' השופטת:   מה ז"א? את זה אני לא מבינה. ת: ניצול זכות הסירוב היה גורם לנו להפסד של 9 מיליון שקל, זה הפעולה בגלל שעשינו השקעה שנה לפני זה ב-22 מיליון שקל, אנחנו חברה ציבורית, היינו צריכים להפריש את הכל כהפסד, וזה גרם לנו לנזק גדול מאוד. בסופו של דבר חתמנו בלית ברירה, עשינו תיקון טעות בטעות וטעינו עוד פעם, ובסופו של דבר יצאנו בנזק של 50 מיליון שקל מכל הסיפור הזה. ומי שהיה אדריכל ההסכם הזה, זה אדון גיל רון, אתה מחייך, בסדר" (הדגשות שלי, עמ' 13 שו' 1-13).

41. זה המקום לציין שהתרשמתי שהעד שביט הינו עד נטול פניות, שמידת "חיבתו" לשני הצדדים זהה; לא ניתן להאשים אותו בחיבה יתרה למי מהם. שביט פתח מיוזמתו את עדותו באלו הדברים: "רק למען הסדר הטוב, אני לא עד של צד א' או צד ב', אני לא רציתי להגיע לכאן, זה שבינינו ובין מתאים לי יש מערכת יחסים דרך בית משפט שמכרנו לו את ג'אמפ בהסדר נושים ומול קופיץ יש מערכת יחסים משפטית מורכבת מאוד שעדיין לא נגמרה בבית משפט ואני אישית לא רוצה להעיד בכלל, לא רוצה להיות כאן, אז אני לא מייצג כאן אף אחד. פנו אליי שאני אבוא, לא הסכמתי להעיד, ביקשתם, הוצאתם צו שאני אגיע. דרשו מסמכים - לא הסכמנו, קיבלו צו והגשנו. אז בואו נשים את הדברים רק בפרופורציה" (עמ' 4 שו' 15-23), ובהמשך: "היום אני כבר לא נגד אף אחד מהם. המציאות היום שיש הסדר נושים שמר מלכה מקיים אותו שהוא קנה את חברת ג'אמפ והוא משלם סדר הסדר נושים 18 מיליון שקל לנושים, ויש את מר קופיץ שיש לנו הסדר שאנחנו צריכים לשלם התחייבויות אישיות שלו ויש תיק פתוח בבית משפט, שאנחנו דנים איתו להסדר, ואנחנו נגיע להסדר. אני נמצא בסיטואציה מורכבת לא לכאן ולא לכאן" (עמ' 5 שו' 1-6).

42. לאור דברים אלו, סבורני כי לעדותו יש משקל רב ביותר בתיק זה. המשביר הוא הצד השני להתקשרות מול הנתבע; שביט הסביר היטב, לדידי בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שמדובר בהסכם "תפור"; האינטרס של כל אחד מהצדדים ב"תפירת" ההסכם היה ברור; את המספרים ניתן להציג בדרך כזו או אחרת (ראו "משל השקשוקה" ,דברי מלכה בעמ' 110 שו' 15-16: "אתה יודע, אתה יכול לערבב את השקשוקה מימין, משמאל, בסוף זה שקשוקה, גיל", והערת בית המשפט בנוגע לכך, עמ' 111 שו' 5-6).

43. לפיכך, אין לטעמי משקל רב לעדויות רואי החשבון מטעם שני הצדדים ולניואנסים עליהם ניסו להצביע באשר לתמורת העיסקה (אם כי אתייחס לכך בהמשך, שכן פטור בלא כלום לא ניתן). הראיות האובייקטיביות שבתיק הן אלו הנלמדות מתוך עדות שביט ומתוך קלסר המסמכים אותם הביא. חלופת המכתבים מלמדת על כך שהנתבע "הפעיל את המונה" לעניין זכות הסירוב כבר למחרת חתימת ההסכם; הנתבע טרח והודיע למשביר בכל רגע נתון ששעון החול אוזל; הצדדים ניהלו מגעים להאריך את פרק הזמן למימוש הזכות; הצדדים החליפו טיוטת הסכם ולמעשה על פי הודאת הנתבע, היה כבר מוכן נוסח לחתימה ביום 11/9/08 (המועד האחרון לכאורה למימוש הזכות), ראו התמליל ועדות הנתבע בעמ' 178 שו' 21: "היתה עסקה פחות או יותר גמורה".

44. הן שביט, הן הנתבע והן שקד הודו בכך שהבסיס להסכם השני היו "המספרים של מלכה" (שביט בעמ' 7 שו' 7-8). הנתבע הודה כי דרש 11 מיליון (עמ' 158 שו' 9); הנתבע הודה שהמגעים עם המשביר התנהלו על סכום של 10,250,000 ₪, עקב סירוב המשביר לשאת בחלקו של מלכה (עמ' 162 שו' 1); בכך הודה גם שקד, ראו עמ' 208 שו' 18-22: "ש:   מה זה 10.250? ת:  10.250, המשביר אמר: הייתם מוכנים לקבל 11 מיליון שקל ממתאים לי? אין לכם הסכם עם מתאים לי, אז אני רוצה לקזז לכם מה-11 מיליון שקל האלה, את אותם 750 מפורסמים שאתם תובעים עכשיו, ואני מוכן לתת לכם 10.250, אחרי זה גם זה הדרדר והגיע ל- 9.5, 9.7".

45. לא זו אף זו, שוכנעתי כי לא היתה כל סיבה אחרת לחתימת ההסכם השני, אלא ההסכם שהונח לפתחו של המשביר. לצורך כך יש לחזור לנסיבות חתימת ההסכם, כפי שהעיד עליהם הנתבע: "היה קשה מאוד אז לנהל משא ומתן, היחסים הידרדרו בצורה כזאת שבקושי דיברנו והוא הכניס גם קודם מנכ"לית, והיו יחסים מאוד מעורערים ואני בהחלט הבעתי את דעתי שאני רוצה למכור את חלקי. ש:   ואפילו אתה נדמה לי שמהטענות שאני רואה, שאתה חשבת שחלק ממה שעושה המשביר, זה מדרדרת את המצב של ג'אמפ, כדי לקנות אותך בנזיד עדשים, נכון? ת:  זה לא בדיוק המצב. נוצר מצב שהכניס בקונספט שלו ניהול שונה משלי, הוא הכניס מנכ"לית שלא מבינה דבר בתחום הזה, וסביב זה היו לנו מלחמות ואני גם באוגוסט פיטרתי אותה את המנכ"לית, ואז היתה ממש התפוצצות" (עמ' 138 שו' 12-17). ובהמשך: ""אז המנכ"ל אמר-מגיע לו אולי 2 מיליון שקל או משהו כזה, וראיתי בזה באמת עלבון" (פרו' עמ' 139 שו' 9-10). הנתבע המשיך והעיד: "והבנתי אם זה הכיוון, אז אני צריך לחפש פתרון אחר." (פרו' עמ' 139 שו' 13).

46. "הפיתרון" נמצא בדמותה של התובעת. התובעת הסכימה לרכוש את מניותיו של הנתבע, אולם דרשה את אותו פיצוי, מקום בו ההסכם עימה "ינוצל" אך ורק לתועלתו של הנתבע. הנתבע ידע על כך והסכים לכך בדיעה צלולה: "תאמר לי בבקשה, למה הסכמת אם המשביר תממש את זכות הסירוב הראשונה היא תקבל 750 אלף שקל?ת:  כי זה היה ההסכם עם אבי מלכה, ש:   למה? מה הבסיס? מהשמים? על מה? על ה 750 אלף שקל?ת. את האמת, להגיד לך בדיעבד היום לא הייתי מסכים לסכום כזה גבוה.ש:    לא, לא בדיעבד הם דרשו מיליון, נכון?ת:   אני לא יודע מה הם דרשו. ש:   אתה לא זוכר?ת:    לא הייתי צד לזה.ש:   אתה לא זוכר שבהתחלה דובר שרוצים לפחות מיליון, ת:    לא, את זה אני לא זוכר. כב' השופטת:  אבל למה להסכים בכלל על שקל? בוא לא נדבר כרגע על הסכום, למה על העיקרון?ת:  למה להסכים? כי הוא אמר לי מראש - עם רמי שביט אני מתנה תנאי מוחלט, חד משמעי, אם תהיה איזושהי התנגדות מצד רמי שביט לעיסקה, אני לא יוצא למלחמה עם רמי שביט, אני לא אוכל לקיים את העיסקה הזאת. אבל אם הוא יקיים את זכות הסירוב, אז אני רוצה איזשהו פיצוי" ( הדגשות שלי, עמ' 147 שו' 17 עד עמ' 148 שו' 8).

47. אלו היו הנסיבות שאפפו את חתימת ההסכם בעת כריתתו; זה היה הלך הרוח של הצדדים בעת כריתת ההסכם; לשני הצדדים היה ברור שמצבו של הנתבע בכי רע; שעל מנת להחלץ מהמצב הקשה בו הוא מצוי, זקוק הוא לפיתרון יצרתי; שני הצדדים ידעו שההסכם עשוי לשפר את מצבו של הנתבע, כפי שאירע בפועל; שני הצדדים הסכימו שבמידה והסכם זה יוביל למימוש זכות הסירוב וחתימת הסכם עם המשביר, ישולם הסך של 750,000 ₪. הצדדים לא התייחסו באופן מפורש לסיטואציה בה תכרת עסקה עם המשביר שלא במסגרת מימוש זכות הסירוב הראשונה – אפשרות שכזו כלל לא נצפתה על ידם כסבירה.

48. ומהי תכלית הסכם זה? לא נטען ולא הוכח כי מדובר בהסכם פיקטיבי. בהתקיים התנאים, היה על התובעת לרכוש את מניות הנתבע. לחלופין, ואם ממומשת זכות הסירוב, התובעת זכאית לאותו פיצוי. בדרך זו שני הצדדים לעסקה לא היו אמורים להנזק – הנתבע בכל מקרה משפר את מצבו לאין ערוך (לעומת נזיד העדשים שהוצע לו באותה עת), אם בעסקה עם התובעת אם בעסקת שוות תנאים למכר המניות עם המשביר; והתובעת – או שהיתה רוכשת את המניות או מקבלת פיצוי מוסכם. בכך טמון ההיגיון המסחרי של ההסכם בכלל וההיגיון המסחרי של סעיף 17.1 בפרט.

49. כידוע, עת מפרשים אנו הסכם יש להידרש לתכלית ההסכם, למטרה בגינה התקשרו הצדדים בהסכם זה, ליעדים ולאינטרסים שאותם ביקשו הצדדים להשיג, ראו בעניין זה ע"א 270/86 רגובי ואח' נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ (1990), פד"י מ"ה (1) 620, בעמ' 632 ודברי כב' השופט עמית בע"א 8729/07 אירונמטל בע"מ נ' קרו קיימת לישראל (2009) (פורסם במאגרים): "חוזה הוא פעולה משפטית דו-צדדית, ועל-כן יש להתחשב במטרה או בתכלית שהן משותפות לצדדים, כלומר באותה מטרה או באותה תכלית, שסביר להניח כי הצדדים, כאנשים סבירים, היו נוקטים בנסיבות העניין..." (ע"א 554/83 [2], בעמ' 305). הרעיון המרכזי הגלום בגישה זאת הוא, שיש להימנע מפירוש הסכם כך שיוביל להטלת התחייבות בלתי סבירה על אחד הצדדים. יש לבחון את התכלית העסקית והכלכלית של ההסכם, ועל פיה יש לפרש את הוראותיו" (פס"ד רגובי הנזכר לעיל, בעמ' 632).

50. האם התכלית הוגשמה במקרה הנדון? יש להשיב על שאלה זו בחיוב. גם אם נקבל את גרסת הנתבע לגבי התמורה (ואיני סוברת שיש לקבלה במלואה), אזי תמורת המניות עמדה על 9.5 מיליון ₪ ובכל מקרה לא אמור הוא היה להיוותר עם יותר מ - 10.25 מיליון ₪, נוכח ההתחייבות לשלם לתובעת. במידה וההסכם היה יוצא אל הפועל, היה נותר הנתבע עם 11 מיליון ₪ ועוד שני מיליון עבור דמי ניהול. זה המקום לציין שדמי הניהול אינם כלל ממין העניין, שכן מימוש זכות הסירוב נוגעת לתמורת המניות בלבד. ושוב אזכיר – התמורה שהוצעה לנתבע בטרם נכרת ההסכם עמדה על כשני מיליון ₪ בלבד.

51. שביט נחקר בנקודה זו והעיד שמבחינתו לא היה משלם שקל לנתבע (עמ' 13 שו' 21); שההסכם עם התובעת בא למשביר כהפתעה רעה (עמ' 17 שו' 19-23); שההסכם שיפר את מצבו של הנתבע (עמ' 20 שו' 7) וגרם למשביר לשנות מדיניות; ושבעקבות ההסכם "נתפרה" העסקה: "כשאנחנו בסופו של דבר הבנו שאין לנו הרבה ברירות, ונכנסים כאן לכאוס שלם, קיבלנו החלטה לעשות הסכם חדש. המתווה, הבסיס שלו הכלכלי היה ההסכם, רואים את זה, זה לא, אתה יודע, לא צריך כאן עדים. בגדול המספרים בפלוס מינוס, נכון, ההבדל המשמעותי היה העסקה של קופיץ. ואנחנו לא הסכמנו להסכם של קופיץ, אבל הבסיס שיצאנו ממנו שאני טוען שזה היה שווה שקל וקופיץ בא עם ה- 11, 13 מיליון שקל, בסופו של דבר התבטא בהסכם. אי אפשר להתעלם מזה" עמ' 19 שו' 21-22 בשו' 25-6), וכן: "הבסיס הכלכלי הוא אותו דבר בעסקה. יש תוספת לעיסקה בהסכם של אבי מלכה עם מר קופיץ, על הסיפור הזה של העבודה, וזה אנחנו לא רצינו, זה ההבדל, בגדול - זה ההבדל המהותי. עכשיו, אם אתה שואל לגבי הניואנסים איך רשמנו והכל? אתה תפרת את זה, אתה יכול להסביר, אתה העד הכי טוב, שתעמוד כאן ושיחקרו אותך על כל הטיוטות ועל כל העבודה והכל, ואתה יודע טוב מאוד שלא הייתי מעורב, ההפך, אני התנגדתי לעיסקה הזאת לאורך כל הדרך, אבל לא היתה ברירה, החברה היתה שריפה" (הדגשות שלי, עמ' 19 שו' 17-25).

52. מדברים אלו עולה מסקנה חד משמעית – ההסכם הגשים את תכליתו וייעודו; המשביר שינתה את המדיניות שלה והייתה נכונה לשלם סכומים שלא עמדו בכלל על הפרק; למעשה, המשביר הודתה שהבסיס הכלילי להסכם הוא "המספרים של מלכה". מבלי להכנס לדקויות וניואנסים משפטיים, זכות הסירוב הופעלה הלכה למעשה.

53. גם שקד הודה כי לולא ההסכם, מצבו של הנתבע היה בכי רע : " את שואלת אותי אם אני מצטער על זה שחתמנו את ההסכם? אני לא מצטער על זה שחתמנו את ההסכם. בסופו של יום אנחנו מכרנו למשביר, ז"א מנחם מכר למשביר את המניות שלו, זה בהחלט הניע מהלך שגרם בסופו של דבר למכירה" (עמ' 223 שו' 1-2).

54. אם אסכם עד כאן את מסקנותיי, אזי ההסכם השני בבסיסו נשען על "המספרים של מלכה"; לכל היותר, יש הבדלים של עד 750,000$ בתמורה נטו עבור המניות, סכום המהווה כ – 7% מהתמורה (ואעמוד על כך להלן); אין מחלוקת שקיומו של ההסכם הוא שהוביל את המשביר לחתימת ההסכם השני, ולולא היה נכרת הסכם זה, סביר להניח שהנתבע היה מקבל סכומים זעומים עבור מניותיו, אם בכלל. אין ספק בעייני כי תכלית ההסכם התגשמה – לשפר את מצבו של הנתבע ולגרום למשביר לרכוש את מניותיו, באותם סכומים בקירוב שהוצעו על ידי התובעת.

55. הנתבע בסיכומיו הפנים ככל הנראה כי זוהי המסקנה המתבקשת. לפיכך נאחז הוא בנוסח הדווקני של סעיף 17.1 "מימוש זכות הסירוב" (חלפו מעל 30 יום; אין מדובר בדיוק באותה תמורה עבור המניות, כפי שעולה לכאורה מחוות הדעת של זייצב וחקירתו הנגדית של קדרון); מצטט פסיקה באשר לאופן השוואה בין ההצעות; ומבקש לקבוע שלא די באותו שיפור עמדה של הנתבע, כדי לזכות בפיצוי הקבוע בסעיף 17.1. איני מקבלת עמדה זו של הנתבע. כפי שכבר ציינתי לעיל, יש להתחקות אחר התכלית של ההסכם. כפי שכבר ציינתי לעיל, הגעתי לכלל מסקנה שהמשביר והנתבע, במודע, בחרו ב"מסלול עוקף פיצוי"; כשדבר זה נעשה במודע, תוך "תפירת ההסכם", יש לראות בכך חוסר תום לב בקיום ההסכם מצידו של הנתבע; יש לראות בכך הפרה של סעיף 17.1 עצמו; יש לראות בכך התחכמות שאל על בית המשפט לתת את ידו לכך. לכן, גם אם מבחינה טכנית בחרו הצדדים שלא לכנות זאת מימוש הזכות; וגם אם מבחינה טכנית העסקה נכרתה בחלוף 30 יום; וגם אם ניתנה הנחה כזו או אחרת על מנת לטשטש את המספרים, אין בכך כדי לפגוע מהמהות.
לפיכך, יש לקבוע שזכות הסירוב הראשונה מומשה הלכה למעשה, במסווה של עסקה חדשה. באנלוגיה מדיני המס, ניתן לראות בהסכם השני "עסקה מלאכותית" ולגבות את ה"מס" המתבקש (750,000 ₪).

האם אכן יש שוני בין הסכומים בהסכמים?

56. למרות שסבורה אני כי די במסקנותיי שפורטו לעיל כדי להוביל לקבלת התביעה, אתייחס בקצרה לנושא שבכותרת, תוך התייחסות לחוות הדעת ועדויתיהם של זייצב וקידרון.
כזכור, ההסכם קבע תמורה של 11 מיליון ₪ עבור המניות; 5.5 מיליון במזומן ו-5.5 מיליון בתשלומים. ההסכם השני קבע את התמורה עבור המניות בסכום של 7.5 מיליון ₪ ( 1.5 מיליון במזומן והיתרה בתשלומים), ועוד ויתור על סכומים שנובל אחזקות (חברה בבעלות הנתבע) אמורה היתה להזרים לג'אמפ תמורת מכירת נכס. עם זאת, היה על נובל לשלם לג'אמפ את ההתחשבנות השוטפת (ראו סעיף 1.3.1 להסכם השני).

57. בעוד שההסכם שבין התובעת לנתבע ברור מבחינת התמורה, אזי ההסכם השני דורש חישובים ופרשנויות. בין היתר מסיבה זו הוגשו חוות הדעת – קידרון טוען שתמורת הנכס, לאחר הסרת המשכנתא עומדת על 3.25 מיליון ₪, לכן התמורה בהסכם השני הינה 10.75 מיליון ₪; מנגד זייצב טוען שיש שעל נובל לשלם את החוב השוטף העומד על 1,049,634 ₪, ולכן היתרה הכוללת בהסכם השני עומדת על כ-9.5 מיליון ₪. זאת, ביחד עם דמי הניהול בסך של כשני מיליון ₪ יוצרים הבדל משמעותי בין שני ההסכמים ולכן לא ניתן לראות בהסכם השני כמימוש זכות הסירוב הראשונה.

58. כפי שכבר ציינתי לעיל, דמי הניהול, כמו גם העסקת הבן ערן, אינם כלל ממין העניין. זכות הסירוב נגעה אך ורק לתמורת המניות ולא לתנאים נלווים. שביט הסביר בעדותו שלמשביר לא היה כל רצון להעסיק את קופיץ, ההפך, הם היו מוכנים לשלם לו "בשביל שישב בבית", עמ' 15 שו' 1-4. לכן יש להשוות בין 11 מיליון לבין התמורה בהסכם השני, ולמספר 13 מיליון אין רלוונטיות לצורך הבחינה שבפניננו.

59. ה"קיזוז" הראשון הוא של הסך של 750,000 ₪. בנקודה זו הובהר שהמשביר לא היתה מוכנה לקחת על עצמה את התשלום לתובעת, ראו בעניין זה את המכתב הנלווה להסכם השני, צורף כדף האחרון בנספח 5 לתצהיר הנתבע. המשביר והנתבע צפו אפשרות שהתובעת תדרוש את הפיצוי בסך 750,000 ₪, וקבעו במפורש כי אם תוגש דרישה ו/או תביעה ע"י התובעת בעניין זה, אזי הדרישה לא תופנה למשביר והנתבע מוותר על כל טענה בנוגע לכך. לא זו אף זו, המשביר הפחיתה את סכום הפיצוי מהתמורה, וההיגיון לכך ברור: אם תמומש זכות הסירוב, יוותר הנתבע ביד עם סכום של 10.25 מיליון ₪. לכן, המשביר בקשה להשוות את ההצעה לסיטואציה זו. דבר זה היה מוסכם על ידי המשביר והנתבע, ואין צורך לחזור על העדויות שכבר צוטטו לעיל לפיהן "המספרים של מלכה" היוו את הבסיס למשא ומתן.

60. דבר זה נלמד גם מתוך הטיוטות הראשונות אשר הוחלפו, שם צויין במפורש שהתמורה עומדת על סכום של 10.25 מיליון ₪. בטיוטות מאוחרות יותר נזכר סכום הפחתה של 2.5 מיליון ₪, ולבסוף התגבש ההסכם המזכיר את אותו מנגנון של ויתור על תמורת הנכס אך עמידה על תשלום החוב השוטף. כפי שכבר ציינתי לעיל, לא ניתן להבין מקריאת ההסכם השני מהי התמורה המדוייקת; הנספח הנזכר כנספח 1.3.1 להסכם לא צורף לתיק בית המשפט; הסכומים אותם מזכיר זייצב בחוות דעתו, ובין היתר אותה הפחתה של 1,049,634 ₪, לקוחים מתוך מסמכים המאוחרים למועד חתימת ההסכם (ראו דו"חות כספיים שנערכו על ידי משרד ברייטמן אלמגור ביום 21/6/09).

61. ואכן, שני המומחים לא הרשימו את בית המשפט בהבנה מוצקה של ההסכם השני (ולא באשמתם יש לומר, אלא בשל חוסר הבהירות בניסוח וחסרונם של הנתונים הכספיים בהסכם השני גופו). כך, קידרון חזר בו בשלב כלשהו מחוות הדעת (עמ' 32 שו' 15-16); וזייצב העיד: "ככה אני מבין, יכול להיות שאני לא מבין את העובדות" (עמ' 126 שו' 6-10). כפי שכבר ציינתי לעיל, אין מקום לבוא בטרוניות לשני המומחים; אזכיר את מסקנותיי לעיל, ההסכם השני "נפתר" כך כדי להסוות את המספרים והרצון היה לייצר "ערפל". חיזוק למסקנתי זו רואה אני בסעיף 1.3.4 להסכם השני, שם נקבע כי מיליון ₪ מתוך התמורה יחשב על חשבון מוניטין ולא על חשבון מניות. הנתבע לא עמד על טענה זו , אולם עצם הכללת הסעיף בהסכם השני מלמד על עוד "פתח מילוט" שביקש הנתבע לייצר, על מנת להפחית את תמורת המניות ככל שניתן.

62. מכל הטעמים הללו, מכיוון שמעיון בשני ההסכמים לא ניתן לשהוות בין המספרים; מכיוון שחקירת המומחים לא סייעה לבית המשפט להבין את התמורה המלואה; מכיוון שכוונת הצדדים כפי שמשתקפת בראיות האחרות (עדות שביט; עדות הנתבע ושקד; הטיוטות שהוחלפו) הייתה ברורה (השוואת הסכומים במדויק, בניכוי הפיצוי המוסכם), איני מקבלת את טענת הנתבע לפיה מדובר בהסכם השונה "בשורה התחתונה" מבחינת סכומי התמורה ולמעשה מדובר בהשוואת ההצעה, תוך ניסיון לטשטש את הסכומים המדוייקים.




לחלופין – האם הופר ההסכם ומה גובה הפיצוי?

63. גם אם הייתי מגיעה למסקנה שונה בנוגע למימוש זכות הסירוב, סבורני כי יש מקום ליתן את הפיצוי בסך 750,000 ₪ בשל הפרת הוראות סעיף 14.1 להסכם, האוסר על ניהול משא ומתן במשך 30 יום מיום חתימת ההסכם ועל חתימה על הסכם עם צדדים שלישיים תוך 60 יום מיום חתימת ההסכם. אבהיר עמדתי.

64. אם נכונה טענת הנתבע לפיה מדובר בהסכם שונה, שאינו תלוי כלל במימוש הזכות, אזי יש לראות במשביר כצד שלישי לצורך ההסכם. אם כך, הוראות סעיף 14.1 חלות גם על משא ומתן עם המשביר, כצד שלישי. והנה, אין חולק לעובדה שהמשא ומתן עם המשביר נוהל תוך 30 הימים הראשונים לאחר חתימת ההסכם, ראו מכתבי הצדדים , הטיוטת שהוחלפו והצהרת הנתבע שההסכם כבר "כמעט גמור" ביום 11/9/08; בנוסף, ההסכם השני נחתם ביום 7/10/08, פחות מ-60 יום מעת חתימת ההסכם. לכן, אין ספק שמדובר בהפרה, אם וככל שנתייחס למשביר כ"צד שלישי" שלא הפעיל את זכות הסירוב הראשונה.

65. אמנם, להפרה זו לא הוצמד "תג מחיר" כפי שנקבע בסעיף 17.1. במקרה כזה, הפיצוי נתון לשיקול דעת בית המשפט. סבורני כי בנסיבות העניין, עת הגעתי למסקנה שההסכם השני "נפתר" במטרה להתחמק מאותו פיצוי, יש להשית את אותו סכום שהוערך מראש על ידי הצדדים כראוי והולם, למקרה שתחתם עסקה עם המשביר באותם תנאים.

האם יש מקום להפחית את הפיצוי?

66. טענה זו הועלתה על ידי בית המשפט ולא נכללה בכתב ההגנה, לכן, לכאורה, מקום שבית המשפט לא התבקש להתערב בסכום הפיצוי, אין מקום לבצע הפחתה שכזו מיוזמתו. נכונה הייתי לשקול ביצוע הפחתה שכזו גם ללא בקשה מפורשת מצד הנתבע, אם נסיבות המקרה היו מצדיקות זאת. אולם במקרה הנדון הגעתי לכלל מסקנה שעניין הפיצוי "עלה על השולחן" במפורש; שני הצדדים הינם אנשי עסקים ממולחים, והסעיף נחתם בדיעה צלולה, כשכל צד מבין את היתרונות שעשויים לצמוח לו מההסכם; אין מדובר בסכום חסר פרופורציה לעסקה כולה, אלא על פיצוי של 7% משווי העסקה; הן הנתבע והן המשביר היו מודעים לפיצוי זה, ולפיכך נוסח המכתב הנלווה המטיל על הנתבע את חבות התשלום, אם וככל שתהיה תביעה. לא מצאתי כל קשר לאירועים שאירעו מאוחר יותר (רכישת ג'אמפ ע"י התובעת) כמצדיקים פיצוי עבור הפרה שהתרחשה. מכל הטעמים הללו, בחרתי שלא להפחית מסכום הפיצוי ולהעמידו על אותו סכום חוזי המשקף את דעתם של הצדדים – 750,000 ₪.

סוף דבר

67. התביעה מתקבל המלואה. הנתבע ישלם לתובעת את הסכום של 750,000 ₪, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום 7/10/08 (מועד חתימת ההסכם עם המשביר) ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף ישלם הנתבע לתובעת את האגרות כפי ששולמו על ידה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל תשלום ועד ההחזר בפועל; את שכר טרחת רואה חשבון קידרון; שכר עדים, ככל שנשאה בהם התובעת; וכן שכר טרחת עורך דין בסך 50,000 ₪. כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. התובעת רשאית להגיש פסיקתא לחתימה המבהירה את סכומי ההוצאות כנקוב לעיל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הרדמת מניות

  2. העברת מניה

  3. שווי מניית אגד

  4. מניית הזהב של צים

  5. הכרה כבעל מניות

  6. הוכחת זכות במניה

  7. ביטול הקצאת מניות

  8. ביטול חילוט מניות

  9. חישוב נזק בעלי מניות

  10. מכירה כפויה של מניות

  11. התפטרות בעל מניות בחברה

  12. קיפוח בעלי מניות המיעוט

  13. החזר כספי על מכירת מניות

  14. ביטול הסכם אופציות מניות

  15. עניין אישי של בעלי מניות

  16. הצעת רכש של מניות המיעוט

  17. מכר מניות באיגוד מקרקעין

  18. דמי אבטלה שכיר בעל מניות

  19. רכישת מניות על שם אדם אחר

  20. יחסי עובד מעביד בעל מניות

  21. אכיפת צו מסירת מניות חברה

  22. מימון חקירה נגד בעלי מניות

  23. חיוב בעלי מניות באופן אישי

  24. אכיפת התחייבות למכירת מניות

  25. הכנסות ממכירת מניות חברת בת

  26. דמי אבטלה לבעל מניות בחברה

  27. טובות הנאה לבעל מניות בחברה

  28. רכישה כפויה של מניות המיעוט

  29. דילול מניות בעל מניות מיעוט

  30. תביעה ייצוגית אובדן ערך מניות

  31. מיסוי מכירת מניות בחברה פרטית

  32. העברת מניות המוחזקות בנאמנות

  33. תשלום חוב חברה ע''י בעלי מניות

  34. מימוש זכות סירוב לרכישת מניות

  35. חיוב דירקטור בתמורה להון מניות

  36. זכות סירוב ראשונה לרכישת מניות

  37. קיפוח בעלי מניות תביעה ייצוגית

  38. חובת האמון של בעל מניות שליטה

  39. בקשת בעל מניות למינוי מפרק זמני

  40. שווי הוגן של מניות תביעה ייצוגית

  41. תביעת עובד נגד בעל מניות של חברה

  42. אי גילוי במשא ומתן לרכישת מניות

  43. חובת הגילוי כלפי בעל מניות בחברה

  44. האם בעל מניות דירקטור נחשב לעובד

  45. האם צריך לשלם מס על מכירת מניות ?

  46. התחייבות לרכוש מניות במיזם נדל''ן

  47. בקשה לאישור בית המשפט למכירת מניות

  48. תביעה נגזרת של מחזיק מניות בנאמנות

  49. האם בעל מניות יכול לבקש לפרק חברה ?

  50. יחסי עובד מעביד בין בעל מניות לחברה

  51. זכות סירוב ראשונה לרכישת מניות רגילות

  52. חיוב אישי של בעל מניות תשלום שכר לעובד

  53. דמי אבטלה לבעל מניות מקבל תלושי משכורת

  54. ביטול אסיפה כללית מיוחדת של בעלי מניות

  55. תביעה ייצוגית של בעלי מניות מיעוט בחברה

  56. דיווח למע''מ על מכר מניות באיגוד מקרקעין

  57. פטור מערבות לחובות חברה לאחר מכירת מניות

  58. יחסי עובד מעביד בחברת מסחר במניות בבורסה

  59. תביעה אישית נגד בעל מניות בבית דין לעבודה

  60. התנגדות לאישור הסדר בין חברה לבעלי מניות

  61. הפסד לקוח בנק עקב השקעה ספקולטיבית במניות

  62. התערבות בעלי מניות בשיקול דעת מנהלי החברה

  63. בקשת בעל מניות להגיש תביעה נגד מועצת מנהלים

  64. ויתור על זכות סירוב ראשונה בגין מכירת מניות

  65. אישור הסדר נושים בכפוף להסכמה לא לדלל מניות

  66. "החזקה יחד" של מניות / החזקה משותפת של מניות

  67. בקשה למתן צו לכינוס אסיפת נושים ובעלי מניות

  68. תביעה נגד נאמן על הקצאת אופציות למימוש מניות

  69. אישור הגשת תביעה נגזרת ע''י מחצית מבעלי המניות

  70. חובת גילוי על בעלי מניות שרוצים להחזיק מניות יחד

  71. האם אפשר לאשר הסדר נושים לבקשת 40% מבעלי המניות ?

  72. שיטת DCF להערכת השווי ההוגן של מניות בהצעת רכש מלאה

  73. נדחתה תביעה נגד בעלי מניות של חברה לתשלום חובות החברה

  74. אין לראות ברישום מניות חברה תעשייתית כ"מכירה רעיונית"

  75. עקרון קיומה של אישיות משפטית נפרדת לחברה ולבעלי מניותיה

  76. עיכוב ביצוע העברת בעלות על מניות בטענה כי מדובר באקט בלתי הפיך

  77. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון