חובת הבנק למסור מידע לערבים על הסדר חוב

הבנק מחויב לממש את זכויותיו מכוח כתב הערבות בתום לב, כפי שנקבע ברע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט, פ"ד נג(4) 804 (1999) אך לא כל מקרה שבו הושג הסדר חוב, רק עם ערב אחד או שלא נמסר מידע לאחד הערבים, מוחזק הבנק כמי שפעל בחוסר תום לב כפי שנקבע בע"א 118/93 גמבש נ' בנק מרכנתיל לישראל, פ"ד מח(4) 463 (1994), ויש לבחון כל מקרה לגופו בהתאם לנסיבותיו.


קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חובת הבנק למסור מידע לערבים על הסדר חוב:



לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כבוד השופטת, ורדינה סימון) מיום 23.1.12 (תא"ק 26999-06) אשר קיבל את תביעתו של המשיב (להלן: "הבנק") כנגד המערער, וחייב את המערער בתשלום חיובו על-פי ערבותו לחברת דקסטון חברה לסחר בינלאומי בע"מ (להלן: "חברת דקסטון" או "החברה").


הרקע והמחלוקת בין הצדדים



המערער ומר רן זמיר היו בעלי המניות ומנהליה של חברת דקסטון, וחתמו כערבים להבטחת חובותיה של החברה לבנק (כתב הערבות צורף כנספח ד' לתצהיר מטעם מנהל סניף הבנק הרלוונטי – מוצג מש/2 למוצגי הבנק). ביום 25.4.06 משנותרו יתרות חוב בחשבונותיה של החברה ומשחוב זה לא הוסדר על-ידי החברה ומנהליה, הגיש הבנק תביעה בסדר דין מקוצר על-סך 370,635 ₪ כנגד החברה וכנגד מנהליה- המערער ומר רן זמיר.

ביום 28.5.06 כחודש לאחר הגשת התביעה נחתם הסכם פשרה בין הבנק לבין החברה ומר רן זמיר לפיו הוסכם כי יינתן פסק דין כנגד החברה ומר רן זמיר על מלוא סכום התביעה. בנוסף הוסכם במסגרת ההסכם בין הצדדים, על הסדרת החוב באופן שישולם על-ידי החברה ומר רן זמיר סך של 241,000 ₪ - תשלום שיביא לסילוק סופי של החוב (להלן: "הסכם הפשרה"). הסכמה זו קיבלה תוקף של פסק דין ביום 30.5.06 (נספחים כב'-כג' לתצהיר מר מנחם מלר – מנהל הסניף הרלוונטי של הבנק, מוצג מש/2 למוצגי הבנק).
המערער, שלא נכלל במסגרת הסכם הפשרה, הגיש בקשת רשות להתגונן, הבנק לא התנגד לבקשה זו, ובית משפט קמא נתן למערער רשות להגן.
המערער טען להגנתו כי כתבי הערבות עליהם חתם רצופים תנאים מקפחים בחוזה אחיד, ובמיוחד הסעיף בכתב הערבות המקנה לבנק רשות לדרוש את החוב מהערבים, מבלי לנקוט צעדים כנגד החייב העיקרי - החברה.
כן טען המערער כי הבנק התנהל בחוסר תום לב משלא פעל לגביית החוב מהחברה, על-אף שהפנה את הבנק לכספים ונכסים של החברה, ומשלא הודיע לו על חתימת הסכם הפשרה.

פסק דינו של בית משפט קמא



תחילה, דחה בית משפט קמא את טענתו של המערער לפיה סעיף 5 לכתב הערבות מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד, וקבע כי משהוכח כי הבנק פנה לחברה בדרישה לסילוק החוב עובר להגשת התביעה כנגד המערער, הרי שמתייתר הצורך לדון בטענה זו.

בהמשך פסק דינו, דן בית משפט קמא בטענת המערער לפיה הבנק ביקש לממש את זכותו בחוסר תום לב. בית משפט קמא קבע לעניין זה, כי טענתו של המערער לפיה הפנה את הבנק לכספים ו/או נכסים של החברה עוד קודם להסכם הפשרה שנחתם בין הבנק לחברה ומר רן זמיר, לא הוכחה שכן המכתבים אליהם הפנה המערער היו מכתבים כלליים שלא הפנו לנכסים ספציפיים של החברה מהם ניתן להיפרע.
הוסיף בית משפט קמא וקבע כי המכתב מיום 2.7.06 שנשלח מטעם המערער לבנק אין בו כדי לתמוך בטענות המערער, הואיל ומכתב זה נשלח לאחר שהסכם הפשרה כבר נחתם, וכך גם השיק על-סך 229,414 ₪ עליו ביקש המערער להסתמך, המוכיח לכאורה העברת כספים לחברה, בית משפט קמא קבע לגביו, כי זמן פירעונו הוא לאחר הגשת התביעה ולאחר החתימה על הסכם הפשרה, ומשכך אינו רלוונטי.
כן קבע בית משפט קמא כי אין בחוות דעת המומחה – מר שלום אביב שצירף המערער, כדי לסייע ולתמוך בטענותיו, הואיל ועיקר חוות הדעת הסתמכה על מידע שקיבל המומחה מפיו של המערער ולא על מידע מכלי ראשון. בנוסף, המומחה התבסס בחוות דעתו על מכתבים ומסמכים שנבחנו ונדחו על-ידי בית משפט קמא.
עוד קבע בית משפט קמא כי המומחה בחקירתו הנגדית לא הצליח להצביע על מכתב ספציפי ממנו ניתן ללמוד שהמערער העביר לבנק מידע על נכסים כלשהם של החברה מהם ניתן היה להיפרע.
הוסיף בית משפט קמא וקבע כי עדותו של המומחה, לפיה ראה בדו"ח תנועות בנק של החברה יתרה בסך של 239,000 ₪, אינה מסייעת למערער הואיל וסכום זה התקבל בחשבון לאחר החתימה על הסכם הפשרה.
כן קבע בעת משפט קמא כי עדותו של המערער, לפיה עובר לחתימה על הסכם הפשרה הפנה את הבנק לרכוש של החברה ממנו יכול היה הבנק להיפרע, מהווה עדות יחידה של בעל דין הדורשת סיוע בהתאם להוראת סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971, כאשר בנסיבות העניין לא נמצא סיוע לעדות המערער, ולא הוכח טעם המצדיק הסתמכות על העדות היחידה בלבד.
לבסוף, קבע בית משפט קמא כי המערער לא הוכיח מה הנזק שנגרם לו עקב כך שלא שותף במשא ומתן שנערך עובר לחתימה על הסכם הפשרה, ולכאורה, המערער לא יצא נפסד מהסכם הפשרה שהקטין את החוב של המערער כלפי הבנק.
כן קבע בית משפט קמא, למעלה מן הצורך, כי מחומר הראיות עלה שהבנק שיתף פעולה עם המערער, השיב לפניותיו ולא נקט עמדה בסכסוך שבין המערער למר זמיר.
בהתאם לקביעותיו הנ"ל, דחה בית משפט קמא את כל טענות ההגנה של המערער, וקבע כי עליו לשלם לבנק ביחד ולחוד עם החברה ועם מר זמיר את סכום התביעה, וכי יש להפחית מחיוב זה כל סכום ששולם עד למתן פסק הדין על-ידי מי מהחייבים על פסק הדין שניתן בפשרה. כן חייב בית משפט קמא את המערער בהוצאות משפט שהוצאו בפועל בצירוף תשלום שכר טרחת עו"ד בסך של 50,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

עיקר טענות בעלי הדין



לטענת המערער, שגה בית משפט קמא משדחה את טענתו לפיה הבנק נהג כלפיו ברשלנות, בחוסר תום לב תוך הפרת חובת הנאמנות כלפיו, משלא יידע אותו על חתימת הסכם הפשרה עם החייבת העיקרית – החברה, ומשהתעלם מפניותיו באשר ליכולת הפירעון של החוב על-ידי החברה. לטענת המערער, הוא לא היה חייב להצביע בפני הבנק על נכסים וכספים מסוימים של החברה, אלא די היה בהפנייתו הכללית כדי להעביר את הנטל לבנק לפעול לאימות הטענות. כן טוען המערער כי בסמוך לחתימה על הסכם הפשרה החברה הייתה יכולה לפרוע את מלוא חובה.

מוסיף וטוען המערער, כי הסכם הפשרה עם החברה יצר שינוי יסודי בחיוב הפוגע בזכויותיו, ולכן הסכם זה ביטל את ערבותו.
עוד טוען המערער כי שגה בית משפט קמא משהשאיר בצריך עיון את השאלה האם הייתה מוטלת על הבנק חובה לשתף את המערער בקיומו של משא ומתן מול החברה ומול הערב הנוסף, טרם החתימה על הסכם הפשרה, שכן הכרעה בשאלה זו הייתה הכרחית בנסיבות העניין והיה בה כדי ללמד על הפרת חובת הנאמנות וחובת תום הלב כלפי המערער.
מוסיף המערער וטוען, כי שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה משהוכח כי הבנק פנה לחברה בדרישה לסילוק החוב טרם הגשת התביעה, מתייתר הצורך לקבוע אם סעיף 5 לכתב הערבות מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד שיש לבטלו.
לטענת המערער, היה על בית משפט קמא לקבוע שסעיף 5 לכתב הערבות בטל לאור פסק דינו של בית הדין לחוזים אחידים בעניין חא (י-ם) 8002/08 המפקח על הבנקים נ' הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות (5.5.09), בו נקבע כי הסעיף המבטל את חובתו של הנושה לפעול תחילה נגד החייב העיקרי בטרם פניה לערב, בהתאם לסעיף 8 לחוק הערבות, התשכ"ז – 1967 (להלן: "חוק הערבות"), מהווה תנאי מקפח שיש לבטלו.
כן טוען המערער כי שגה בית משפט קמא משקבע כי מידע שהועבר לבנק, לאחר החתימה על הסכם הפשרה לגבי כספיה ונכסיה של החברה אינו רלוונטי.
כן טוען המערער, כי שגה בית משפט קמא משקבע כי לא נמצאה תוספת ראייתית ברמת סיוע לעדותו של המערער לפיה הפנה את הבנק לרכוש של החברה טרם החתימה על הסכם הפשרה
מוסיף וטוען המערער כי שגה בית משפט קמא משקבע כי המערער לא הוכיח את הנזק שנגרם לו משלא שותף בניהול המשא ומתן שנערך עובר לחתימה על הסכם הפשרה. לטענת המערער, לו היה משתתף במשא ומתן היה דורש כי החייבת העיקרית- החברה, תישא בתשלום החוב מנכסיה וכספיה ונטל תשלום החוב לא היה "נופל" עליו - הערב ולא החייב העיקרי.

מנגד, טוען הבנק כי אין להתערב בפסק דינו המוצדק של בית משפט קמא המבוסס על קביעות עובדתיות שאין להתערב בהן.
לטענת הבנק, המערער חוזר בעיקרי טיעוניו על טענותיו כפי שנטענו בבית משפט קמא ושנדחו על-ידו אחת לאחת.
באשר לטענתו של המערער לפיה הבנק נהג כלפיו בחוסר תום לב, טוען הבנק כי טענה זו לא הוכחה על-ידי המערער, שכן הוכח שפניות הבנק לחברה לתשלום חובותיה לא נענו, וטענותיו של המערער ביחס לשווי הנכסים בבעלות החברה לא נתמכו בראיות כלשהן.
עוד טוען הבנק כי אף אם היה מוכח כי היו נכסים כלשהם לחברה, לא היה בכך כדי לסייע למערער שהיה מנהל החברה, בעל מניות וכפועל יוצא מכך "בעל עניין" בחברה, ומשכך הוא אינו נהנה מההגנות השונות של חוק הערבות, והבנק היה רשאי לפעול להשגת הסדר החוב מול החברה ומול מר זמיר, כאשר המערער אף הסכים לכך בחתימתו, בין היתר, על סעיף 18 לכתב הערבות.
כן טוען הבנק כי הוא רשאי היה לפעול כנגד החברה ומר זמיר בנפרד בהתאם לסעיף 55(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים"), וכפי שצויין בסעיף 8 להסכם הפשרה.
עוד טוען הבנק כי על-פי הסכם הפשרה שילמו החברה ומר זמיר שני שליש מהחוב ולכן החוב הוקטן משמעותית.
מוסיף הבנק וטוען כי טענתו של המערער לפיה הבנק הטעה אותו ולא גילה לו שהתגבש הסכם בין החברה ומר זמיר בנוגע לחוב, לא הוכחה בבית משפט קמא ולא נתמכה בראיות כלשהן. כאשר גם טענות המערער לעניין הטעיה במתן "שירות" לפי חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981, לא הוכחו.
לבסוף, טוען הבנק כי צדק בית משפט קמא בקביעתו לפיה כי אף אם היה מקבל את טענתו של המערער לפיה סעיף 5 לכתב הערבות מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד המנוגד לסעיף 8 לחוק הערבות, לא היה בכך כדי להועיל למערער, שכן הוכח שהבנק פנה לחברה לתשלום חובה טרם פניה למערער ובכך קיים את התנאי הקבוע בסעיף 8 לחוק הערבות.



ביום 11.2.13, לאחר שהתקיים לפנינו דיון, הורינו על השלמת טיעונים מטעם הצדדים לעניין היחס שבין סעיף 55 לחוק החוזים לבין סעיף 5 לחוק הערבות, בנסיבות העניין.

בהשלמת טיעוניו, טען המערער כי הטענה לפיה התנהלות הבנק גרמה לפקיעת ערבותו של המערער כתוצאה משינוי יסודי בזכויותיו, נטענה בבית משפט קמא ואינה מהווה הרחבת חזית אסורה.
לטענת המערער, העובדה שהבנק לא שיתף אותו ולא יידע אותו בדבר ההסדר בינו לבין החברה ומר זמיר, ולא התייחס לטענותיו של המערער לפיהן יש לחברה יכולת לפרוע את החוב, פגעה בזכויותיו ומקנה לו את הזכות לבטל את ערבותו.
כן טוען המערער כי משהוקטן חיובה של החייבת העיקרית בהתאם להסכם הפשרה, הרי ששינוי זה חל גם עליו בהתאם להוראת סעיף 5(א) לחוק הערבות וסעיף 55(ג) לחוק החוזים.

מנגד, טען הבנק בהשלמת טיעוניו כי הטענה לפיה, בעקבות הסכם הפשרה המערער הופטר מחיובו בהתאם לסעיף 5 לחוק הערבות, לא נטענה בבית משפט קמא, ואף לא במסגרת הערעור, ומשכך מהווה הרחבת חזית אסורה שיש לדחותה.
לגופו של עניין, טוען הבנק כי סעיף 5 לחוק הערבות לא חל בנסיבות העניין הואיל והבנק לא פטר את החברה מחיובה אלא הסכים שלא לתבוע את יתרת החוב מהחייבת העיקרית, ויתור שלא פוגע בתוקפו של החוב.
כן טוען הבנק כי הסיפא של סעיף 55(ג) לחוק החוזים חלה בנסיבות העניין, שכן צויין בהסכם הפשרה שאין בהסכם זה כדי לפגוע בזכותו של הבנק לגבות את יתרת החוב מהמערער, וכי הבנק רשאי היה להמשיך ולפעול לגביית החוב מול המערער שכן החיוב הוא ביחד ולחוד בהתאם לסעיף 55(א) לחוק החוזים.
מוסיף הבנק וטוען כי על-פי סעיף 9 לכתב הערבות הוסכם שבמקרה של הסכם פשרה עם החייבת העיקרית הבנק יהיה רשאי לגבות את יתרת החוב מהערב, והסכמה זו גוברת על סעיף 5 לחוק הערבות שהוא סעיף דיספוזיטי ככל שמדובר בערב בעל עניין כבענייננו.
לבסוף, טוען הבנק כי שיקולי צדק מחייבים שלא לפטור את המערער מערבותו, שכן הסכם הפשרה הקטין משמעותית את חובו של המערער (החוב הוקטן ב-2/3).

המערער הגיש תשובה להשלמת הטיעון מטעם הבנק במסגרתה טען, בין היתר, כי בניגוד לטענת הבנק, הבנק פטר את החייבת העיקרית מחיובה בהתאם לסעיף 11 להסכם הפשרה, ואין מדובר בהתחייבות שלא לתבוע כפי שביקש הבנק לטעון.
הבנק השיב אף הוא לתשובת המערער וחזר על טענותיו כפי שנטענו במסגרת השלמת הטיעונים שהגיש.

דיון והכרעה



לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו בהודעות הערעור, בעיקרי הטיעון, בתיקי המוצגים, ובתיק בית משפט קמא, אני סבור כי דין הערעור להידחות, הכל כפי שיפורט להלן.


תחילה, אדון בטענות המערער כנגד קביעותיו של בית משפט קמא במסגרת פסק דינו, ובהמשך אדון בטענות הצדדים בכל הנוגע לסעיף 5 לחוק הערבות וסעיף 55 לחוק החוזים, והיחס ביניהם בנסיבות העניין.

אין בטענות המערער כדי להצדיק התערבותנו בקביעותיו העובדתיות והמשפטיות של בית משפט קמא



עיקר טענתו של המערער הן בבית משפט קמא והן במסגרת הערעור לפנינו היא שהיה ביכולת החברה – היא החייבת העיקרית, לשאת בחובה כלפי הבנק, אך הבנק לא מיצה את זכויותיו אל מול החברה בטרם החל לפעול כנגד הערבים, ולא התייחס למכתביו של המערער בנושא. טענה זו נדחתה על-ידי בית משפט קמא, שקבע כי המערער לא הוכיח שלחברה היו נכסים או כספים טרם החתימה על הסכם הפשרה, מהם ניתן היה לפרוע את חובה של החברה לבנק, וכן בהתאם לכך גם לא הוכיח מה הנזק שנגרם לו עקב כך שלא שותף במשא ומתן שנערך עובר לחתימה על הסכם הפשרה.

כן קבע בית משפט קמא כי המכתבים ששלח המערער לבנק המצביעים לכאורה על נכסים של החברה מהם ניתן להיפרע, הם מכתבים כלליים בלבד שאין בהם הפנייה לכספים או נכסים ספציפיים של החברה בזמן שקדם לעריכת הסכם הפשרה.
כך, במכתביו של המערער לב"כ הבנק מיום 8.1.06, מיום 16.1.06 ומיום 5.2.06 אין כל התייחסות או הפנייה לנכסים ספציפיים של החברה (נספח י' ו-יב' לתצהיר מטעם המערער בבית משפט קמא – מוצג א' למוצגי המערער, ונספח יט לתצהיר מטעם הבנק בבית משפט קמא).
כן קבע בית משפט קמא, כי רק במכתבים מאוחרים למועד הסכם הפשרה התייחס המערער לראשונה לכספים ספציפיים שיש לכאורה בידי החברה, כספים שנכנסו לחשבון החברה לאחר החתימה על הסכם הפשרה, ומשכך אין בכך כדי לסייע ולתמוך בטענתו של המערער לפיה לחברה הייתה יכולת פירעון ובטענתו לפיה הבנק היה מודע לכך טרם החתימה על הסכם הפשרה.
עוד קבע בית משפט קמא לעניין זה כי הוא אינו מאמץ את חוות דעת המומחה מטעם המערער – מר שלום אביב, לפיה "הבנק לא עשה כל ניסיון ע"מ לגבות החוב מהחייב העיקרי... וקיבל מידע מהנתבע מס' 2 מהיכן לגבות את החוב...", שכן חוות דעת זו נסמכה על דבריו של המערער, לא היו לה תימוכין אובייקטיביים כלשהם ואף המומחה העיד בחקירתו שהוא לא נתקל במסמך המעיד על-כך שהמערער העביר לבנק מידע לפיו היו לחברה נכסים מהם ניתן היה להיפרע.
קביעותיו הנ"ל של בית משפט קמא הינן קביעות עובדתיות, שהתבססו על הראיות והעדויות שהיו לפני בית משפט קמא, ולא מצאתי בטענות המערער לפנינו כדי להצדיק התערבותנו בקביעות מבוססות אלה תוך סטייה מן הכלל לפיו רק לעיתים רחוקות תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים אשר נקבעו על-ידי הערכאה הדיונית.

בהתאם לכך, מסכים אני עם קביעתו העובדתית של בית משפט קמא, לפיה המערער לא הוכיח שנגרם לו נזק משלא שותף במשא ומתן שקדם להסכם הפשרה, שכן לא הוכיח את טענתו שהיה ביכולת החברה לשלם את מלוא החוב.



מלבד העובדה שהמערער לא הוכיח כי נגרם לו נזק כתוצאה מהסכם הפשרה, אני סבור כי המערער אף לא הוכיח בנסיבות העניין הספציפיות שהבנק פעל כלפיו בחוסר תום לב.

אכן, הבנק מחויב לממש את זכויותיו מכוח כתב הערבות בתום לב, כפי שנקבע ברע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט, פ"ד נג(4) 804 (1999) אך לא כל מקרה שבו הושג הסדר חוב, רק עם ערב אחד או שלא נמסר מידע לאחד הערבים, מוחזק הבנק כמי שפעל בחוסר תום לב כפי שנקבע בע"א 118/93 גמבש נ' בנק מרכנתיל לישראל, פ"ד מח(4) 463 (1994), ויש לבחון כל מקרה לגופו בהתאם לנסיבותיו.
בענייננו, איני סבור שהמערער הוכיח כי חובת תום הלב הופרה על-ידי הבנק משלא שיתף את המערער במשא ומתן שניהל עם החייבת העיקרית ועם הערב הנוסף, וזאת מהטעמים הבאים:

ראשית, וכפי שפורט לעיל, לא הוכח שהחייבת העיקרית הייתה יכולה לפרוע את החוב במלואו, כפי שביקש המערער לטעון, ולכן ההסכמה של הבנק לקבל מהחייבת ומהערב רק חלק מהחוב אינה בלתי סבירה בנסיבות העניין.
בפס"ד ליברמן (עמוד 814) שעסק במקרה בו ניתנה ארכה לחייב העיקרי לתשלום החוב מבלי שניתנה על-כך הודעה לערבים, ציין כבוד הנשיא ברק (כתוארו אז) כיצד הארכה הנ"ל פגעה בערבים, וכיצד היה בכוחם של הערבים למנוע את הנזק שנגרם להם לו היו יודעים על מתן הארכה לחייב העיקרי, אך בענייננו, כמפורט לעיל, אי היידוע בדבר המשא ומתן והסכם הפשרה לא פגע באינטרסים של המערער, שכן לא הוכח שאם המערער היה משתתף במשא ומתן, תוצאותיו היו טובות יותר עבורו.

שנית, הבנק לא פטר כליל את החייבת העיקרית ואת הערב הנוסף – מר רן זמיר מחיובם, אלא חייב אותם בתשלום 2/3 מהחוב, בעוד המערער נדרש לשלם את יתרת החוב בלבד.

שלישית, בית משפט קמא קבע כי הבנק נענה לפניותיו של המערער ולא נקט עמדה בכל הקשור לסכסוך בין המערער לבין מר זמיר, כפי שניתן ללמוד מהתכתובת בין הצדדים, בהן מסכים הבנק לידע את המערער בפרטים המבוקשים על-ידו אודות החוב הנערב, וזאת בכפוף לתשלום העלויות של הנפקת המסמכים המבוקשים (מכתבים מיום 23.1.06, 24.1.06 ומיום 5.2.06 – נספחים למוצג א' בטעם המערער).

רביעית, לא ניתן להתעלם מהסכסוך בין הערבים – המערער ומר זמיר שהיו מנהליה ובעלי המניות בחברה, סכסוך שיכול היה להקשות על הבנק להגיע להסכמה משותפת של כל הצדדים.

עוד אוסיף לעניין זה, כי זכותו של הבנק, הן על-פי חוק הערבות והן על-פי כתב הערבות, לפעול לגביית החוב מן הערבים טרם נקיטת הליכים משפטיים כנגד החברה, ובמידה והמערער היה סבור שלחברה יש יכולת פירעון הוא יכול היה לשלם את חובו מכוח ערבותו ולפעול כנגד החברה להשבת החיוב, בהתאם לסעיף 9 לחוק הערבות.
כך, גם הבנק רשאי היה בהתאם לכתב הערבות לפטור את החייבת העיקרית או את אחד הערבים מחיובם ואין במעשה זה כשלעצמו או באי הודעה על-כך למערער כדי להצביע על חוסר תום לב של הבנק, כפי שנקבע בע"א 538/86 זמיר נ' הבנק הבינלאומי לישראל, פ"ד מב(4) 433, 436 (1989) (להלן: "פס"ד זמיר"):

"שנית, ובזה העיקר, לא מצאתי משום חוסר תום-לב באי-מתן הודעה כאמור. זכותו של הבנק לפטור ערב אחד ללא מתן הודעה על כך לערב אחר מעוגנת בסעיף 11 להסכם הערבות. אין הסעיף מבחין, כפי שמנסים המערערים לטעון, בין הודעה מראש לבין הודעה בדיעבד. עצם העמידה של הבנק על זכותו החוזית האמורה ועשיית השימוש בה אין בה, כשלעצמה, משום חוסר תום-לב."



בנוסף, יש לדחות את טענותיו של המערער בכל הקשור להיותו של סעיף 5 לכתב הערבות תנאי מקפח בחוזה אחיד, שכן כפי שקבע בית משפט קמא בפסק דינו, משאין מחלוקת כי החברה נדרשה עוד בפברואר 2005, כשנה בטרם הוגשה התביעה, להסדיר את חובה לבנק, הרי שהבנק קיים את חובתו על-פי סעיף 8 לחוק הערבות, לדרוש תחילה מן החייב את קיום חיובו – חובה שפורשה בצמצום בפסיקה, כמחייבת משלוח התראה בלבד לחייב העיקרי טרם פנייה לערב, וזאת ללא צורך בנקיטת הליכים משפטיים קודם פנייה לערבים (ראו: רעא 1873/05 דואק נ' בנק הפועלים (30.5.05) וכן בעא (ת"א) 27867-04-11 טובול נ' לוי רוזנבאום (2.4.12) (להלן: "פס"ד טובול"))

בהתאם לכך, הרי שמתייתר הצורך לדון בטענות המערער לפיהן סעיף 5 לכתב הערבות הקובע כי הערבים מוותרים על דרישת פירעון מוקדמת מהחייב העיקרי מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד, שכן אף אם תתקבל טענה זו והסעיף יבוטל, ישוב על כנו סעיף 8 לחוק הערבות לפיו תיבחן התנהלות הבנק, כאשר לא ניתן להתעלם גם מכך שהמערער אינו בבחינת ערב זר לחברה כי אם חלק בלתי נפרד ממנה, כפי שנקבע בפס"ד טובול (פסקה 42).
לאור האמור, אני סבור כי המערער לא הוכיח בנסיבות העניין הספציפיות שהתנהלות הבנק כלפיו הייתה חסרת תום לב או רשלנית.
נראה כי שיקולים מסחריים כלכליים סבירים כגון: יכולת הפירעון של החברה, הסכסוך בין הערבים והיותו של המערער בעל עניין בחברה, הם שהניעו את הבנק להגיע להסכם הפשרה בינו לבין החברה והערב הנוסף, כאשר גם לא ניתן להתעלם מכך שחיובו של המערער הוקטן בצורה משמעותית והוא נדרש לשלם מכוח ערבותו רק 1/3 מהחוב.

היחס שבין סעיף 5 לחוק הערבות לבין סעיף 55 לחוק החוזים



במהלך הדיון שהתקיים לפנינו עלתה השאלה לגבי היחס שבין סעיף 5 לחוק הערבות וסעיף 55 לחוק החוזים. סעיף 5 לחוק הערבות קובע:

"(א) הוקטן החיוב הנערב, על פי הסכם בין החייב לבין הנושה או על פי ויתור של הנושה, מופטר הערב במידה שהופטר החייב.
...
(ג) חל בחיוב הנערב שינוי אחר, על פי הסכם בין החייב לבין הנושה, משתנה חיובו של הערב לפי השינוי, אולם הברירה בידי הערב –
(1) למלא ערבותו ללא שינוי, אם ניתן לעשות כן;
(2) לבטל ערבותו אם השינוי היה שינוי יסודי הפוגע בזכויות הערב."

סעיף 55 לחוק החוזים קובע:

"(א) שנים שחייבים יחד ולחוד, רשאי הנושה לדרוש את קיום החיוב, כולו או מקצתו, משניהם כאחד, או מכל אחד מהם בנפרד, ובלבד שלא ייפרע יותר מן המגיע לו.
...
(ג) הפטיר הנושה אחד החייבים מן החיוב, כולו או מקצתו - בוויתור, במחילה, בפשרה או בדרך אחרת - הופטר גם השני באותה מידה, זולת אם משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת."

מצד אחד, טוען המערער כי הסכם הפשרה שבין הבנק לבין החייבת העיקרית, שהפחית את גובה החיוב העיקרי לסך של 241,000 ₪, חל גם עליו כערב לחוב, בהתאם לסעיף 5(א) לחוק הערבות.
מצד שני, טוען הבנק, שההפחתה אינה חלה בנסיבות העניין על המערער בהתאם לסעיפים 55(א) ו-(ג) לחוק החוזים, לפיהם הבנק היה רשאי לדרוש את קיום החוב, הן מהחייבת והן מהערב, ובלבד שלא ייפרע יותר מהחוב המגיע לו, וכי נכללה בהסכם הפשרה הוראה מפורשת לפיה אין בהסכם כדי לפגוע בזכויות הבנק כנגד המערער לשם גביית מלוא החוב בהתאם לסיפת סעיף 55(ג) לחוק החוזים, כאשר הסכם הפשרה לא פטר את החייבת העיקרית מחיובה אלא הוסכם שלא לגבות את מלוא החוב בלבד.
כן טוען הבנק כי בסעיף 9 לכתב הערבות הותנתה תחולתו של סעיף 5 לחוק הערבות ונקבע כי סכום הערבות לא יופחת גם אם הבנק יגיע להסדר עם החייב העיקרי או אחד הערבים.



טרם פנייה למחלוקת גופא, יש לבחון האם הטענה הנ"ל בדבר ה"שינוי בחיוב " נטענה על-ידי המערער בבית משפט קמא.

עיון בבקשת הרשות להתגונן המתוקנת שהגיש המערער וכן עיון בעיקרי הטיעון שהוגשו על-ידי המערער מעלה כי אכן טענה זו נטענה על-ידי המערער בבית משפט קמא.
כך, בסעיף 2(ד) ו-(ה) לבקשת הרשות להתגונן המתוקנת מטעם המערער, טען המערער כי:
(ד) "בפס"ד שניתן על ידי כב' השופטת סוקולוב (ת.א. 10038/96 הבנק הבינלאומי נ' לקס (טרם פורסם)), נקבע כי ערבותו של ערב תפקע עת נעשה הסדר פשרה בין הבנק לבין החייב העיקרי ו/או לערבים נוספים, כאשר ההסדר יוצר שינוי יסודי הפוגע בזכויות הערב. במקרה דעסקינן הרי שהערב נותר חשוף לחלק בלתי מבוטל מיתרת החוב הנטען, זאת כאשר לחייבת העיקרית הייתה האפשרות לפרוע את מלוא החוב ולא להותירו לערב... [ההדגשה במקור – ק.ו]
(ה) לעניין זה יש ליתן את הדעת לסעיף 55 ס"ק (ג) לחוק החוזים..., לפיו אם הפטיר נושה את אחד החייבים מן החיוב, כולו או מקצתו, גם החייב הנוסף יופטר באותה המידה."
ובעיקרי טיעוניו טען המערער בעמוד הראשון כי "ערבות המערער פקעה עת נעשה הסדר פשרה בין הבנק לבין החייבת העיקרית ו/או לערבים נוספים, כאשר ההסדר יצר שינוי יסודי הפוגע בזכויות הערב." [ההדגשה במקור – ק.ו]
יחד עם זאת, עיון בסיכומיו של המערער בבית משפט קמא מעלה כי טענה זו נזנחה על-ידי המערער בסיכומיו, ומשכך אזכורה שוב במסגרת עיקרי הטיעון מהווה הרחבת חזית אסורה, ודי בכך כדי להביא לדחיית טענות המערער בעניין זה.



למעלה מן הצורך, אוסיף עוד כי אף בחינת הטענה לגופה מביאה לדחייתה בנסיבות העניין. ולמעלה מן הצורך כעיקרון, ומבלי להכריע בכך, נראה שסעיף 5 לחוק הערבות גובר על סעיף 55 לחוק החוזים בנסיבות העניין, שכן סעיף 5 לחוק הערבות הוא סעיף ספציפי, המתייחס לחיוב משני לחיוב העיקרי, בעוד סעיף 55 לחוק החוזים מתייחס לחייבים שווי דרגה, כפי שמציין ד"ר רוי בר-קהן בספרו ערבות, 260-261 (2006) (להלן: "בר-קהן") בנוגע לסעיף 6(ב) לחוק הערבות וסעיף 55(ג) לחוק החוזים, אך הדברים יפים גם לענייננו בשינויים המחוייבים. יחד עם זאת, הואיל וסעיף 5 לחוק הערבות הינו סעיף דיספוזיטיבי הרי שניתן להתנות עליו (על היכולת להתנות על סעיף 5 לחוק הערבות ראו: בר קהן עמודים 514-515 וכן דניאל פרידמן ונילי כהן "ריבוי חייבים" דיני חיובים - חלק כללי 286-287 (דניאל פרידמן עורך, 1994), וכן פס"ד זמיר וע"א 465/89 בן צבי נ' בנק המזרחי המאוחד, פ"ד מה(1) 66 (1990)), כפי שאכן עשו הצדדים בסעיף 9(ד) לכתב הערבות, שם נקבע כי: "הבנק יהיה רשאי מזמן לזמן, בין בהסכמתינו או בלעדיה, בידיעתנו או מבלי שקיבלנו מהבנק הודעה על כך - (ד) להתפשר, לוותר, לשחרר או לעשות הסדר עם הלקוח או עם אחרים או עם ערבים עבורו או אם אחד או עם אחדים מאיתנו

...
בקרות כל מקרה שהוא מן המקרים הנ"ל, ואפילו נגרם ע"י כך נזק, תישאר ערבות זו בתוקפה המלא..."

בחתימתו על הסעיף הנ"ל, ויתר המערער על ההגנה שבסעיף 5 לחוק הערבות, והבנק רשאי היה "לוותר" לחייבת העיקרית על חלק מהחוב ולגבות מהמערער- הערב את היתרה, כפי שאכן עשה, ואף נתן לכך ביטוי במסגרת סעיף 8 להסכם הפשרה שם צוין במפורש כי: "למען הסר ספק, אין בהוראות הסכם פשרה זה כדי לפגוע בזכות מזכויות הבנק ו/או טענה מטענותיו, מכל מין וסוג שהוא, על פי ההסכמים ולפי כל דין, כנגד מר גיל גילמור, לשם גביית מלוא החוב הנתבע בת.א. 26999/06 בבית משפט השלום בתל אביב." סעיף המלמד על כוונתו של הבנק שלא לפטור במסגרת הסכם הפשרה גם את המערער מחיובו על-פי הערבות.

יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט טירקל בע"א 650/98 בנק המזרחי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נג(4) 433, 446-447 (1999) המתייחסים למקרה דומה לענייננו, בו הסעיף שבכתב הערבות המתנה על סעיף 5 לחוק הערבות דומה מאוד לניסוח כתב הערבות בענייננו:

"...הוראותיו של המסמך הנדון מדברות בשפה ברורה ויש לפרשן כוויתור חד-משמעי מצדו של הערב על זכותו להֶפְטֵר לפי סעיף 5(א) לחוק הערבות. הדבר עולה בעיקר מהוראות סעיף 9 של המסמך:
"9. הבנק יהיה רשאי מזמן לזמן, בין בהסכמתנו או בלעדיה, בידיעתנו או מבלי שקבלנו מהבנק כל הודעה על כך –
...
ד. להתפשר, לוותר, לשחרר או לעשות הסדר עם הלקוח או עם אחרים או עם ערבים עבורו או עם אחד או עם אחדים מאיתנו;"

כך גם, במסגרת הסכם הפשרה הבנק לא ויתר על מלוא החוב, שכן דאג לכך שיינתן פסק דין על מלוא סכום התביעה כנגד החייבת העיקרית (סעיף 4 להסכם הפשרה) והסכים כי הסדר החוב ישלול ממנו את זכות התביעה בלבד כנגד החייבת העיקרית והערב הנוסף, ומשכך גם לא ניתן לומר שחל שינוי בחיוב הנערב, כפי שנקבע בע"א 561/71 דינוביץ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד כו(1) 729 (1972).



לסיכום, לאור לשון כתב הערבות עליו חתם המערער במסגרתו ויתר על ההגנה שבסעיף 5 לחוק הערבות, נוסח הסכם הפשרה, ומשלא הוכח שהבנק פעל בנסיבות העניין בחוסר תום לב מול המערער, וכן בהתחשב בכך שהמערער היה "בעל עניין" בחברה שהיא החייבת העיקרית ובכך שהסכם הפשרה פטר למעשה את המערער מ-2/3 מגובה החוב והבנק תבע את המערער לשלם את יתרת החוב בלבד (1/3 מהחוב), אני סבור כי בצדק קיבל בית משפט קמא את תביעתו של הבנק כנגד המערער.


סוף דבר



התוצאה היא כי דין הערעור להידחות. המערער ישלם למשיב שכר טרחת עו"ד בסך של 30,000 ₪.

הפיקדון שהפקיד המערער יועבר למשיב, באמצעות בא-כוחו, על חשבון ההוצאות שנפסקו לעיל.


     
ד"ר קובי ורדי, שופט      

השופט י' שנלר אב"ד:

אני מסכים.
     
ישעיהו שנלר, שופטאב"ד      

השופטת ר' לבהר שרון:

אני מסכימה, ומצטרפת לחוות דעתו המקיפה של חברי השופט ד"ר ק' ורדי, ומדגישה כי לאור הקביעות העובדתיות של בית משפט קמא ולאור העובדה שלא הוכח שאם המערער היה שותף למשא ומתן – תוצאותיו היו טובות יותר עבורו – אין ספק שדין הערעור להידחות.
     
רות לב הר שרון, שופטת      

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד"ר קובי ורדי.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוזה בנקאי

  2. חוזה עם הבנק

  3. משכון בנקאי

  4. ארנונה - בנקים

  5. ארנונה על בנק

  6. חוב לבנק לאומי

  7. עורך דין בנקאות

  8. תרגיל עוקץ בבנק

  9. עורך דין בנקים

  10. התחזות לפקיד בנק

  11. אחריות בנק מלווה

  12. חשבון משותף בבנק

  13. הפרת הסדר עם הבנק

  14. התיישנות חוב לבנק

  15. ציפיות הלקוח בבנק

  16. חובת האמון הבנקאית

  17. עורך דין חשבון בנק

  18. התיישנות תביעת בנק

  19. חובת האמון של הבנק

  20. מניעת פעולות בנקאיות

  21. הפרת החוק מצד הבנק

  22. חוזה בין הבנק ללקוח

  23. עורך דין דיני בנקאות

  24. בונוסים למנהלי בנקים

  25. גביית יתר עמלות בנק

  26. יציבות כלכלית של בנק

  27. תביעה נגד בנק החקלאות

  28. ביטול סגירת חשבון בנק

  29. עמלת שורה בנק הפועלים

  30. תביעה של בנק נגד ערב

  31. ערעור על תביעה של בנק

  32. מענק יובל לעובדי בנק

  33. טעות בהסדר חוב עם הבנק

  34. תביעה נגד בנק דיסקונט

  35. גביית תוספת סיכון בבנק

  36. בקשה לביטול הגבלה בבנק

  37. תעריף הארנונה של בנקים

  38. קניית רכב משועבד לבנק

  39. מימוש שעבוד לבנק מלווה

  40. תביעת בנק להחזרת כספים

  41. עמלות אופציות מעוף בבנק

  42. חתימה על טופס ריק בבנק

  43. "מכתב העברה" לעובד בנק

  44. שביתת עובדי בנק דיסקונט

  45. תביעה נגד לקוח בנק לאומי

  46. פיצוי על סגירת חשבון בנק

  47. אחריות הבנק כיועץ השקעות

  48. חובת הבנק לעדכן את הערב

  49. תביעה נגד הבנק הבינלאומי

  50. אי עמידה בהסדר חוב עם הבנק

  51. גביה בלתי חוקית בחשבון בנק

  52. עורך דין תביעות נגד בנקים

  53. תביעת בנק נגד לקוח על חוב

  54. עמלת פירעון מוקדם בנק לאומי

  55. תביעה נגד בנק על הפסד במכרז

  56. תביעה נגד בנק לאומי לישראל

  57. תיאום גובה עמלות בין הבנקים

  58. רישום הסדר מחיקת חובות בבנק

  59. פעולות בחשבון בנק ללא הרשאה

  60. חובת הקטנת הנזק של לקוח בנק

  61. עבירות כלכליות מנהל סניף בנק

  62. זכות עכבון רכב מול שעבוד לבנק

  63. תביעה של בנק המזרחי נגד לקוח

  64. תביעה של בנק דיסקונט נגד ערב

  65. תביעה נגד בנק בגין הגבלת חשבון

  66. ייצוג עובדי בנק ע''י ההסתדרות

  67. חיוב לפתוח תוכניות חיסכון בבנק

  68. התנהגות בנק ברגעי משבר חריגים

  69. תביעה בגין הפרת יחסי בנק לקוח

  70. צ'קים חוזרים של לקוח בבנק לאומי

  71. תביעה על זכויות בכסף בחשבון בנק

  72. בעלות על רכב מעוקל על ידי הבנק

  73. הגבלת חשבון בנק בגלל סירוב צ'קים

  74. תביעת בנק נגד מורשה חתימה בחשבון

  75. תביעה נגד הבנק הבינלאומי הראשון

  76. אחריות בנק מלווה כלפי רוכשי דירות

  77. תביעה של בנק המזרחי על חוב בחשבון

  78. מעבר בנקים לשבוע עבודה של 5 ימים

  79. תביעה של בנק הפועלים נגד לקוחותיו

  80. סגירת חשבון בנק עקב חשד להלבנת הון

  81. תביעה להחזר כסף שהופקד בבנק הדואר

  82. משיכת כסף מכספומט - תביעה נגד הבנק

  83. אי ביצוע הוראת תשלום של הלקוח בבנק

  84. אישור הסדר נושים למרות התנגדות הבנק

  85. תביעה נגד בנק המזרחי לחייב כיבוד צ'קים

  86. אחריות בנק מלווה על איחור במסירת דירות

  87. חובת הבנק למסור מידע לערבים על הסדר חוב

  88. אחריות הבנק כלפי לקוח שאינו דובר עברית

  89. הסרת הגבלה על חשבון בנק דיסקונט בירושלים

  90. פתיחת חשבון חיסכון בבנק כתנאי להגדלת מסגרת

  91. תביעה נגד בנק לאומי בגין ניהול חשבונות לקוי

  92. מששילם הבנק לעובדו הוא זכאי כמיטיב להטבת נזקיו

  93. ויתור על דיור חלופי - חובת הסבר ע''י פקיד הבנק

  94. הגבלת אחריות בגין שירותים בנקאיים של דואר ישראל

  95. החתמת עולים חדשים שלא יודעים עברית על הסכם בבנק

  96. תביעה נגד בנק מזרחי טפחות – טעות בהוראה טלפונית

  97. נטען כי הבנק ידע אשת הנתבע "אשת קש" בלבד ללא שליטה אמיתית בחברה

  98. האם הבנק חייב כספים וזאת מכוח יישומו של "היתר עסקה" שנכרת בין הצדדים ?

  99. תביעה בשל נזקים כספיים שנגרמו (כביכול) עקב התנהלות רשלנית של הבנק ופקידיו

  100. משנקלעה החברה לחדלות פירעון הגיש הבנק את התביעה בטענה לחתימה על כתב ערבות

  101. בעסקאות ניכיון נוהג הבנק לעיתים ליצור קשר עם הסניף הנמשך על מנת לקבל אינפורמציה בדבר יכולת כלכלית

  102. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון