קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חובת הגילוי של הבנק כלפי הערבים: העובדות 1. התובע הינו תאגיד בנקאי, שבו התנהל חשבונו של הנתבע 1 (להלן - פישמן). החשבון התנהל בסניף תל גנים ברמת-גן (להלן - החשבון). (התובע ייקרא בפסק-דין זה להלן - הבנק או התובע). 2. פישמן הינו גיסה לשעבר של הנתבעת 2 (להלן - הנתבעת). הנתבע 3 הינו אחיה של הנתבעת (להלן - הנתבע). הנתבע 4 הינו אביו של פישמן (להלן - האב). 3. כתוצאה ממשיכת יתר ו/או תנועות אחרות בחשבונו של פישמן, במועדים שונים, הגיעה יתרת החוב בחשבונו לסך של כ-1,300,000 ש"ח. 4. כנגד כל הנתבעים הוגשה תביעה כספית בגין יתרת חוב שהצטברה בחשבונו של פישמן ושלא סולקה לפי דרישת הבנק. כנגד הנתבעים פישמן והאב ניתן פסק-דין מאחר והם לא הגישו בקשת רשות להתגונן תוך המועד הקבוע בחוק, בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. 5. כנגד האב בוצעו הליכי הוצאה לפועל ובמסגרתם נמכרה הדירה ששועבדה לבנק, אשר התמורה בגינה זיכתה את חשבונו של פישמן בסך של 621,036 ש"ח, ויתרת קרן החוב של פישמן עומדת על סך של 549,217 ש"ח. 6. בשנת 1991 חתמו הנתבע והנתבעת על כתב-ערבות מוגבל בסכום של 75,000 ש"ח בתוספת ריבית והפרשי הצמדה, להבטחת התחייבויותיו של פישמן (להלן - כתב-הערבות). 7. על-פי כתב-הערבות, התחייבו הערבים לשלם לתובע את הסכום שידרוש התובע מבלי שהוא חייב להמציא לנתבעים הוכחות לגבי החוב. כמן כן ויתרו הנתבעים בחתימתם על כתב-הערבות על כך שהתובע ידרוש תחילה מפישמן פירעון החוב. 8. התובע דרש מהנתבע ומהנתבעת לסלק את חובו של פישמן על-פי התחייבותם בכתב-הערבות. 9. הנתבע והנתבעת לא נענו לדרישות התובעת ונותרו חייבים לתובע סך של 236,082 ש"ח על-פי התחייבותם בכתב-הערבות. המחלוקת 10. המחלוקת בתיק זה סובבת סביב שלוש שאלות עיקריות שהינן בתמצית אלה: (א) האם הנתבע חתום על כתב-הערבות או שחתימתו זויפה. (ב) האם הנתבעת מחויבת על-פי כתב-הערבות שחתמה עליו למרות שחתמה על סמך מצגי שווא שהוצגו לפניה כשחתמה שלא בפני מורשה חתימה של התובע, ואם ייקבע כי הערבות תקפה, האם הנתבעת חבה בכל סכום הערבות (75,000 ש"ח) או שמא חב כל אחד משלושת הערבים בחלק יחסי של הערבות (25,000 ש"ח). (ג) האם נהג הבנק בערבים בדרך מקובלת, בהתאם לכללים, בתום-לב ובהתאם לדין. כללי 11. מדובר בתביעה למימוש כתב-ערבות, אשר החייב העיקרי הוא זה שהחתים את הערבים - הנתבע והנתבעת. כבר בפתח הדברים ניתן לראות כי בפרשה זו "הנסתר רב על הנגלה". (א) העובדות שהתבררו במהלך הדיון בתיק זה רובן נלמדו מפי ועל סמך עדות הנתבעים. עדי הבנק ברוב המקרים לא זכרו את הפרטים הרלוונטיים, במקרים מסוימים אף סתרו האחד את רעהו והבנק בתביעתו בתיק זה מסתמך בעיקר על המסמכים שנחתמו לכאורה על-ידי הנתבעים. (ב) התובע, שהינו כאמור תאגיד בנקאי גדול, השתמש בפישמן כשלוחו. פישמן שהיה לקוח של הבנק הפך ללקוח בעייתי ומטבעם של דברים, כשהחריגות ויתרת חובו גדלו, נדרש לדאוג להמצאת בטוחות וערבים לחשבונו על-מנת שיוכל לקבל הלוואות להרחבת מסגרת האשראי. הבנק שדרש את חתימת הערבים על הערבות נתן בידיו של פישמן את טפסי הערבות על-מנת שיחתים אותם. (ג) כבר בשלב זה יש להאיר ולהעיר כי פישמן הינו בעל החשבון והינו החייב העיקרי, ולו אינטרס ברור ומובהק להחתמת ערבים על כתב-הערבות, על-מנת שיוכל לקבל את הכסף הדרוש לו, לשם המשך פעילותו. כפי שניתן לראות מערכת היחסים בין פישמן לתובע התגלתה במהלך המשפט כמורכבת, והצדדים לא דאגו, כל אחד מטעמיו, להבהירה, וכך קשה מאוד להבין איך התובע איפשר לפישמן להחתים את הערבים מחוץ לבנק ומבלי שהבנק מאשר את חתימותיהם, או בשלב מאוחר יותר בודק את אותנטיות חתימותיהם. תמיהה זו מתחדדת לנוכח העובדה כי חובותיו של פישמן לתובע הלכו וגדלו, ולימים הגיעו יתרות החובה שלו לסך של 1,328,271 ש"ח. (ד) במהלך המשפט הובאו לעדות מטעם התובעת מנהל הסניף, מר אברהם אלקלעי, ורכזת האשראי, הגב' מרים לוין, אשר מעדותם עלתה תמונה בלתי ברורה בנושא ההתנהלות הבנקאית בעניינו של פישמן, וברוב המקרים עדים אלו לא זכרו את פרטי המקרה, לא חיזקו ולא תרמו לביסוס הוכחות טענות התביעה. מנהל הסניף, מר אברהם אלקלעי, מודה בעדותו כי קיימים נהלים ברורים בבנק לגבי החתמת ערב על כתב-ערבות ולטענתו הנתבע לא חתם על כתב-הערבות בפניו, אך כנראה חתם בפני רכזת אשראי. מאידך רכזת האשראי, הגב' מרים לוין, טענה בעדותה כי היא אינה זוכרת אם הנתבע חתם בפניה, אך בכל מקרה, ובניגוד לדברי מנהל הסניף, היא טענה כי הערב לא היה צריך לחתום בפניה, כי היא לא הייתה מורשית חתימה, והיא טיפלה אך ורק באיסוף נתונים על הערבים !!! (ה) גם עתה, בסופו של הדיון ולאחר שמיעת הראיות, לא ברורה דרישת ועמדת הבנק בקשר להחתמת הערבים על כתב-הערבות בבנק או בדבר הצורך באישור חתימתם בפני מורשה חתימה וגם אם הדברים היו נעשים בסניף אחר או בבנק אחר בישראל. מחד טוען התובע כי לא היה צריך להחתים את הערבים ולאשר את חתימתם בבנק, וכי ערבותם לא נפגמה עקב כך, אך מאידך לא ניתן כל הסבר על-ידי התובע מדוע דווקא חתימתו של האב נעשתה בבנק ואושרה על-ידי פקיד בנק לאומי, ומדוע חתימתם של הערבים האחרים (הנתבעים) לא אושרה ולא נדרש אישורה. עוד לא ברור אם פישמן נדרש להחתים את הערבים ולאשר את חתימתם בבנק בפני מורשה חתימה ואם לאו, והאם אישור החתימה של האב בבנק נעשה ביוזמתו של פישמן או על-פי דרישת הבנק. כפי שניתן לראות מעיון בכתב-הערבות, אשר צורף לכתב-התביעה, האב חתם על כתב-הערבות בפני מורשה חתימה (בבנק לאומי, סניף ביאליק ברמת גן) ביום 28.8.1991, ועובדה זו מעוררת תמיהה נוספת לגבי תאריך החתמתם של הנתבע והנתבעת אשר לגביהם לא קוימו הנהלים בבנק, כפי שיובהר ויוסבר בהמשך. בכתב-התביעה נטען כי הנתבע והנתבעת חתמו על כתב-הערבות ביום 14.8.1991 ונראה כי תאריך זה הינו תאריך הנפקת טופס הערבות ומסירתו על-ידי התובע לידיו של פישמן ולא תאריך חתימת הנתבע והנתבעת. במועד שבו חתמה הנתבעת על כתב-הערבות, כבר הופיעה חתימתם של הנתבע והאב. מאחר וברור מטופס הערבות כי החתימה של האב נעשתה ביום 28.8.1991 (על-פי חותמת הבנק המאשרת את החתימה), אין אפשרות שהנתבע והנתבעת הוחתמו על כתב-הערבות קודם לכן, ובלאו הכי לא יכלו לחתום על ערבות ביום 14.8.1991, שבועיים לפני חתימת האב כמצוין בכתב-התביעה, ועובדה זו מוסיפה ומעוררת תמיהה נוספת לגבי דרך החתימה וההחתמה על כתב-הערבות. אי-החתמת הערבים בבנק 12. לטענת הנתבעת, במהלך חודש אוגוסט 1991 הופיע פישמן במקום עבודתה ללא תיאום מראש וביקש להיפגש עמה. הנתבעת, אשר הייתה בתקופה הרלוונטית מנהלת אדמיניסטרטיבית בבית החולים רמת מרפא, השתתפה באותה עת בישיבת צוות, אך לבקשת פישמן יצאה לחדר ההמתנה (מסדרון) במקום עבודתה, על-מנת לפוגשו. הנתבעת ופישמן שוחחו כאמור במסדרון בית החולים, וזה האחרון ביקש מהנתבעת לחתום לו על כתב-ערבות בסך של 25,000 ש"ח לצורך ביצוע עיסקת מכוניות ספציפית. בעת החתמתה על כתב-הערבות ציין פישמן בפני הנתבעת כי חתימתה למעשה פורמאלית והיא תתבטל לאחר שעיסקת המכונית תתבצע, ולכל היותר ערבותה המקסימלית עומדת על סך של 25,000 ש"ח. פישמן אמר לנתבעת כי האב והנתבע חתמו אף הם על הערבות, ואף הציג בפניה מסמך חתום לכאורה על-ידי הנתבע, שהינו אחיה והנתבעת סומכת על שיקול-דעתו. בנוסף, ועל-מנת לשכנע את הנתבעת באופן סופי ומוחלט לחתום על כתב-הערבות, הוסיף כי האב לא רק שהינו ערב אלא גם משכן לחשבון הבנק דירה, וממילא זהו הביטחון הראשון של הבנק ועל-כן אין לנתבעת סיבה לדאגה. בשלב זה ולאחר שהנתבעת שוכנעה כי אחיה חתם על הערבות, וכי הערבות הינה זמנית עד לביצוע עיסקת המכוניות ומוגבלת עד לסכום של 25,000 ש"ח, חתמה הנתבעת, בבית החולים, על כתב-הערבות. הנתבעת לא קראה את כתב-הערבות שעליו חתמה, אלא הסתמכה והאמינה לדבריו של פישמן כי אחיה חתום כבר על כתב-הערבות, וכי הערבות הינה מוגבלת ומיועדת לביצוע עיסקת מכוניות ספציפית. 13. הנתבעת לא הייתה מודעת למצבו הכלכלי של פישמן בעת חתימתה על כתב-הערבות, ולא ידעה כי ההלוואה שפישמן מקבל מהתובע, ולה היא ערבה, הינה להרחבת מסגרת אשראי ולא לעיסקת מכוניות ספציפית, כפי שנאמר לה על-ידי פישמן. לנתבעת לא הייתה יכולת לדעת כי בעת חתימתה על כתב-הערבות חשבונו של פישמן נמצא כבר ביתרת חובה של 90,000 ש"ח. 14. רק לאחר קבלת כתב-התביעה ומששוחחה הנתבעת עם אחיה נודע לה, לטענתה לראשונה, כי רומתה למעשה על-ידי פישמן וכי אחיה לא חתום כלל על כתב-הערבות, ולו הייתה יודעת שאחיה לא חתם על כתב-הערבות בעת חתימתה, לא הייתה חותמת אף היא. לטענת הנתבעת הבנק הפר את חובת האמון והנאמנות כלפיה, כמו גם את חובת הזהירות, משמסר את טפסי הערבות בידי פישמן וקיבל מידיו את הטופס החתום, בלא שיידע אותה על היקף הערבות, הזהיר אותה לגבי מצבו, הבהיר לה את התנאים, ופירט בפניה את הסיכונים בפניהם היא עומדת. עוד הפר התובע את חובת הגילוי המוטלת עליו ביחס למצבו הכלכלי של פישמן, לרבות גילוי יתרת חובו ביום חתימתה על כתב-הערבות. 15. חובותיו של התובע בעניין החתמת ערבים היו ידועות ומוכרות היטב לנושאי המשרה בבנק, וזאת ניתן לראות גם על-פי עדותו של מנהל הסניף, שלפיה "יש נוהל בבנק איך מחתימים ערבים" (פרוטוקול הדיון מיום 15.4.2002, עמ' 7 שורה 25). "הכללים וכן החוזר שהנפיק המפקח על הבנקים, בדבר חבותו של פקיד המחתים את הערב על כתב הערבות, מלמדים על גישת המערכת הבנקאית והמופקדים עליה למעמדו המיוחד של הערב ולהגנה עליו" (ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' ציגלר [1]; ראה גם ע"א (י-ם) 31/90 ליפרט נ' טפחות - בנק משכנתאות לישראל בע"מ [18]). אילו כל החתימות היו נעשות בפני הבנק ועל-פי הנהלים המקובלים והמוכרים, הרי שלא היה יכול להיות מוצג בפני הנתבעת מצג שווא, מחד, ומאידך, לא יכולה הייתה להתעורר גם שאלת אותנטיות החתימה של הנתבע על כתב-הערבות. 16. חובות הבנק כלפי ערבים מוסדרות בחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשנ"א-1981 (להלן - חוק הבנקאות), בסעיף 17א: "הוראות חוק זה יחולו גם על מי שערב ללקוח כלפי תאגיד בנקאי". "הוראות סעיף זה קובעות, כי כל החובות שחלות על הבנק במערכת היחסים בינו לבין מקבל שירות הקשור בקשר ישיר עם הבנק, יחולו גם על מערכת היחסים בין הבנק לערב. חוק הערבות, התשכ"ז-1967... תוקן בשנת תשנ"ח. התיקון ביסס גישה צרכנית המגינה על הערב ומסדירה ביתר פירוט את סוג העסקאות, מהות הערבים והחובות המוטלות על הנושה. במסגרת התיקון הוטלה על הנושה חובת גילוי המחייבת את הנושה לגלות לערב לפני כריתת חוזה הערבות, את הפרטים שנקבעו בחוזה בינו לבין הערב. אם לא גילה הנושה את הפרטים האמורים, קובע החוק בסעיף 23(א)(5) כי הערב יהיה פטור מערבותו. כלל זה יהיה נכון אלא אם כן הוכיח הנושה שהערב ידע את הפרטים. קרי, חתימה על ערבות לטובת חוב קיים או חוב עתידי. תחולתו של התיקון היא לגבי ערבות שניתנה מיום 1.6.98. אולם גם כאשר ההתרחשות העובדתית נשוא התביעה ארעה טרם השינויים בחוק הערבות, ואין החוק חל רטרואקטיבית על ערבויות שניתנו טרם התיקון, יש בו כדי לשקף את הפרשנות שהיה ראוי לתת לאותם חוקים. פרשנות זו, במגבלות לשון החוק, היא התכלית הראויה שכן היא משתלבת ונעה עם מכלול החוקים הצרכניים אותם מעצב המחוקק. העובדה כי תיקוני החוק באו מאוחר יותר, אין בה, בהכרח, כדי להפריע לפרשנות הנכונה של הדברים. יתר על כן, מגמת החקיקה כפי שהיא משתקפת מהחוק דהיום יכולה לשמש נקודת אור להבהרת המצב המשפטי הרלוונטי במועד אירוע המקרה. יחסי הכוחות בין הבנק ללקוח או הערב אינם שווים. הבנק הוא גוף גדול ומקצועי האמון על פעולות כנתינת הלוואה כמו גם גיבויין בביטחונות. הערב הבא במגע עם הבנק הוא לעיתים אדם, שאינו בקיא בהלכות ערבות ועסקאות פיננסיות. הערב חסר את המידע באשר לסיכון אותו הוא נוטל על עצמו, במתן ערבות. הבנק עשוי באמצעים פשוטים למנוע נזק שעשוי להיגרם לערב. שיקולים אלה הביאו לתיקון החוק, אולם היו קיימים עוד לפניו. חובת תום הלב צריכה להשתרע על כל פעולותיו של הבנק. מכאן שיש לקרוא את החובות המוטלות על הבנק לגבי 'לקוח' גם על ערב" (מתוך ספרו של עורך-דין פ' נרקיס דיני בנקאות הלכה למעשה [22], בעמ' 435(ו)(ז)). בע"א 1304/91 טפחות - בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' ליפרט [2], בעמ' 321-320, נאמר על-ידי הנשיא (כתוארו אז) שמגר (שהיה בדעת מיעוט): "אף שאין הערב מקבל לידיו את כספי ההלוואה, ניתן לראות בו לנוכח הקשר המשולש הנוצר בין הנושה, החייב והערב בעסקת ערבות ובשל היותו של הערב על פי רוב חלק חיוני ובלתי נפרד מעסקת ההלוואה את מי שמקבל שירות מן הבנק, ולא בעקיפין. במילים אחרות, אין מניעה לראות בעצם מתן הלוואה משום שירות (כמשמעותו של מונח זה בחוק הבנקאות (שירות ללקוח)), הניתן לערב". 17. משנשלח פישמן על-ידי התובע להחתים את הערבים על כתב-הערבות, הרי שפישמן שימש כשלוח של הבנק ועל-כן היה עליו לפעול בהתאם לחובות שמוטלות על הבנק בניהול משא ומתן עם ערב בתום-לב ובדרך המקובלת בהתאם להוראות סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן - חוק החוזים). במקרה הטוב הייתה זו "נאיביות" מצד הבנק לחשוב או להניח כי פישמן, אינטרסנט מובהק בנסיבות העניין, יציג בפני הערבים את מצבו הכלכלי האמיתי ויפעל בניגוד לאינטרס שלו, מתוך רצון למלא אחר מחויבויות הבנק, שהינו הנושה שלו. כתב-הערבות אשר נחתם על-ידי הנתבעת מהווה התקשרות חוזית עם התובע ולכן העלמת מידע ביודעין מן הערבה-הנתבעת באשר לנסיבות החתמתה במקרה זה עלולה להתפרש כפעולה הנגועה בחוסר תום-לב במשא ומתן לקראת כריתתו של ההסכם. התובע היה מודע לכך שחשבונו של פישמן נמצא ביתרת חובה, ועל-כן היו מוטלות עליו האחריות וחובה גדולה יותר לבדוק את הערבים וליידע אותם לגבי הסיכונים וההתחייבויות שהם נוטלים על עצמם בעת חתימתם על כתב-הערבות, אך למרות זאת בחר הבנק שלא לעשות כן. לא רק שהבנק לא מילא את חובתו, הרי בכך שנתן בידיו של החייב את טפסי הערבות ו"שלח" אותו להחתים את הערבים, מבלי לדעת אילו נתונים מוצגים בפניהם, ואפילו (כפי שאכן התברר בענייננו) לא בדק גם בשלב מאוחר יותר אם הערבים אכן חתמו על כתב-הערבות, נהג הבנק ברשלנות. חובתו של הבנק הייתה לגלות לנתבעת כי חשבונו של פישמן נמצא ביתרת חובה שכן זוהי עובדה מהותית. גילוי זה מתחייב הן מהדין הכללי (חוק החוזים, סעיפים 12, 14, 15) הן מחוק הבנקאות והן מכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), תשמ"ו-1986, והן מחובת הזהירות הנובעת מפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ומכיוון שגילוי זה לא נעשה על-ידי פישמן שכאמור שימש כשלוח של הבנק, הרי לכל הפחות, כשהגיעו טפסי הערבות לפקיד הבנק, היה עליו לבדוק את האותנטיות שלהם עם הערבים (אפילו על-ידי פעולה פשוטה של שיחת טלפון) ולאחר מכן למסור לערבים את כל הנתונים המחויבים ושלא נמסרו על-ידי פישמן. אי-הגילוי במקרה זה גרם לכך שהנתבעת, לטענתה, הוטעתה על-ידי פישמן ובגלל טעות זו חתמה על כתב-הערבות. 18. לטענת התובע הוא לא הפר את חובת הזהירות כאשר לא גילה לערבים פרטים מהותיים לעניין חשבון הבנק של פישמן מאחר והערבות נחתמה לפני תיקון חוק הערבות, תשכ"ז-1967, וזאת על-פי ההלכה שנקבעה בע"א 6899/97 פייבושביץ נ' בנק לאומי לישראל (להלן - פרשת פייבושביץ [3]). ראשית, נקבע כבר לא אחת כי העקרונות והכללים שנקבעו בתיקון באו לגבש מגמה ופרשנות ראויה למערכת היחסים שבין הבנק לבין הערב שהתקיימו גם קודם לתיקון, ושנית, יש לאבחן את פסק-דין פייבושביץ [3], שבו דובר על חתימת ערבים על כתב-ערבות שנעשתה בבנק עצמו ובמקביל על משכון נכס, חתימה דומה לחתימתו של האב על כתב-הערבות, והיא שונה במהותה מחתימת ערב על כתב-ערבות (ללא משכון) להרחבת מסגרת אשראי, שנחתמה מחוץ לבנק כמו בענייננו. וגם כבוד השופט אנגלרד, בפסק-דין פייבושביץ [3], בעמ' 377, ציין מפורשות: "בנסיבות המקרה הנדון, לא רבצה על הבנק חובה לתת ביוזמתו מידע...". בתביעה שבפניי, כשהחייב עצמו נשלח להחתים את הערב ונציג הבנק לא ראה אותו, ולא שוחח איתו מעולם, הרי ברור שאלו נסיבות שונות מאלו שהיו בפסק-דין פייבושביץ [3]. יתר-על-כן, גם כשלא עמד פישמן במחויבותו לבנק, לא דאג הבנק ליידע את הערבים לגבי ההחמרה במצבו והתובע לא פנה אל הנתבע והנתבעת ולו פעם אחת במשך תקופת הערבות ולא עדכן אותם במצבו הכלכלי המידרדר של פישמן. בת"א (ת"א) 2173/90 בנק המזרחי המאוחד נ' גורז'נסקי [19] נקבע כי לא די בכך שערב יהיה מודע לסכום החוב לו הוא היה ערב. לא רק שהבנק היה חייב ליידע את הערבים באשר לסכום הערבות, אלא גם להעמידם על יתרת החוב ההולכת וגדלה של החייבים העיקריים. כיוון שהבנק לא נהג כך, הרי שיש לראותו כמי שהפר את חובתו, בכלל, ובפרט את חובת תום-הלב הקבועה בסעיף 39 לחוק החוזים. 19. "הבחירה אם לערוב לפלוני ואם לאו אינה רק שאלה של רצון טוב, המדובר למעשה, ב'רע הכרחי' שנוטלים על עצמם רבים, לאור המציאות הישראלית. מצב כזה מצדיק הגנה מיוחדת" (אליבא דשופטת שטרסברג-כהן והנשיא (כתוארו אז) שמגר בע"א 1570/92 הנ"ל [1], בעמ' 383). אי-מתן הסבר לערב, אי-קיום הוראות בנק ישראל, אי-קיום הנהלים של הבנק עצמו ואי-משלוח הודעה בקשר לכך שהחייב אינו עומד בהחזר ההלוואה או האשראי שניתן לו, כל אלו מביאים אותי למסקנה כי היה מקום לקבוע כי ערבותה של הנתבעת בטלה, אלא שהנתבעת עצמה הודתה בנכונותה לערוב לפישמן וחתמה על כתב-הערבות מתוך הבנה ומתוך רצון לערוב לסך של 25,000 ש"ח. אמנם כנגד חתימתה זו של הנתבעת ומחויבותה העלתה הנתבעת טענה כי הערבות נחתמה רק לאחר ששוכנעה כי אחיה (הנתבע) חתם, וכי ההלוואה ניתנת למטרה ספציפית, דהיינו עיסקת המכוניות. אין אני מקבל טענות אלו של הנתבעת. טענתה של הנתבעת כי חתמה על כתב-הערבות רק בגלל שפישמן אמר לה כי אחיה חתם וכי חתימתה הינה לעיסקת מכוניות ספציפית הינה טענה בעל-פה כנגד מסמך בכתב. טענה זו בדרך הטבע הינה טענה קשה להוכחה והיא עומדת בניגוד לסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמני. משהעלתה הנתבעת טענה זו, נטל ההוכחה לגבי נקודה זו נשאר אצלה, ואין להעבירו לתובע (להבדיל מנטל ההוכחה והבאת הראיות בעניינו של הנתבע שהעלה טענת זיוף). על הנתבעת היה להביא את פישמן לעדות ולחזק טענותיה כי חתימתה נעשתה אך ורק בהתבסס על דבריו של פישמן כי הערבות הינה לצורך עיסקה ספציפית ולאחר שאחיה חתם. איני מקבל את טענתה של הנתבעת כי היא חתמה על הערבות רק לאחר שהיה ברור לה כי אחיה חתם ואם הייתה יודעת שאחיה לא חתם לא הייתה חותמת גם היא. טענה זו אין לה על מה שתסמוך. לפי כתב-הערבות ערבותה של הנתבעת הינה "ביחד ולחוד" עם שאר הערבים, ובכלל זה עם אחיה - הנתבע, ולכן לא ברור כיצד היה משתנה או משתפר מצבה לו אחיה היה באמת חותם. יתר-על-כן, הנתבעת בהודאתה מודה כי חתמה על ערבות יחסית בסך של 25,000 ש"ח, מאחר שסברה והבינה כי כל אחד מהערבים ערב רק לשליש מהסכום, כך שגם בנקודה זו אין כל משקל או שוני אם אחיה חתום על כתב-הערבות ואם לאו. בנוסף, הנתבעת טענה כי במשך שנים רבות, עד שלא התעורר הבנק בדרישותיו, לא שוחחה עם אחיה בנושא הערבות. התנהגות זו אינה טבעית בעיניי, ואם כך הם פני הדברים, הרי שמשתמע מכך כי הנתבעת לא ייחסה חשיבות כה מרובה לעובדה אם אחיה חתום על כתב-הערבות ואם לאו. משלא הובאה על-ידי הנתבעת כל ראיה לסתור את המסמך שנחתם על-ידיה, ומשנטל ההוכחה הקשה המוטל על הטוען כנגד מסמך בכתב לא הורם, כמו בענייננו, הרי שלמרות סימני השאלה והתהיות הרבות העולות מגירסת התובע והתנהלותו, אין מנוס אלא שלא לקבל את גירסת הנתבעת ולקבוע כי לא הורם הנטל המוטל עליה להוכחת טענתה האמורה כנגד התחייבותה המפורשת, והיא נתפסת ב"חבותה" לתשלום סכום הערבות בסך של 25,000 ש"ח על סמך הודאתה והסכמתה המפורשת לחתום על ערבות מוגבלת. חתימתו של הנתבע 20. התובע מבקש להגיש את כתב-הערבות כראיה להוכחת חבותו של הנתבע. כלל ידוע הוא כי על המבקש להגיש מסמך כראיה, חובה עליו להוכיח את אמיתות המסמך אם הצד שכנגד חולק עליו. (א) "לשם הוכחת אמיתותו של מסמך יהיה איפוא צורך בהבאת ראיה שהמסמך נחתם על ידי פלוני. כתב יד ניתן להוכיח באמצעות עדות ישירה, חוות דעת או השוואה... אישר העד שחתם, בהעדר נסיבות המחייבות בדיקה מיוחדת, יהווה השם, כשלעצמו, ראיה שהחתימה היא של אותו אדם אשר את כתב ידו יש להוכיח..." (א' הרנון דיני ראיות (כרך א) [23], בעמ' 144). אין מחלוקת שחובת ההוכחה בהליך אזרחי רובצת לכל אורך ההליך על התובע, למעט מקרים חריגים. משהעיד הנתבע כי הוא לא חתם על כתב-הערבות ועדותו זו לא נסתרה, היה זה רק טבעי בנסיבות העניין כי התובע יביא לעדות את פישמן, אך מטעמים שלא הוסברו התובע נמנע מלעשות כן, ובלאו הכי פישמן לא הובא לעדות כדי להוכיח את טענת התובע כי הנתבע חתם על כתב-הערבות או כדי להזים את טענת הנתבע כי הוא לא חתם על כתב-הערבות. (ב) אי-הבאת עד העשוי לתמוך בגירסתו של צד, ללא מתן הסבר סביר או מניח את הדעת להימנעות כזו, מערערת או אף שוללת את גירסתו של התובע ולפעמים אף שוללת את גירסתו של הצד שנמנע מהבאת העדות. בע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני [4], בעמ' 760, נאמר: "...[ש]מעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו". בע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו [5], בעמ' 658, נקבע כי: "אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת בדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה כנגד". ראה גם ע"א 240/77 שלמה כרמל בע"מ נ' פרפורי ושות' בע"מ [6]; ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ [7]; ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ [8]; ע"א 455/88 חדד נ' א. דהן חברה לבניין בע"מ [9]. (ג) לעניין אמיתות חתימתו של הנתבע על כתב-הערבות הגיש התובע חוות-דעת מומחה, מר אמנון בצלאלי, מומחה להשוואת כתבי יד ולבדיקת מסמכים. בסיכומה של חוות-דעת זו נקבע על-ידי מר בצלאלי כי "הסבירות שמדובר בחתימת מר מלמד גבוהה יותר מהסבירות שאין זו חתימתו". מנגד הגיש הנתבע חוות-דעת של המומחית אורה כבירי, גרפולוגית במקצועה, ובחוות-הדעת קבעה הגב' כבירי באופן מוחלט כי החתימה בכתב-הערבות איננה של הנתבע. בשאלת חתימתו של הנתבע עומדות בפניי אפוא שתי חוות-דעת מומחים אלו אשר סותרות האחת את רעותה. שני המומחים נחקרו ארוכות ובסיכומיהם הקדישו הצדדים חלקים נרחבים לשאלה מי המומחה העדיף, ולא אחת במהלך הדיון נוצר הרושם כי המחלוקת בתיק זה נסבה ברובה בשאלה מי המומחה הטוב יותר, ומי המומחה שמומחיותו ומקצועיותו הוטלו בעבר בספק על-ידי בתי-המשפט השונים. (ד) בהערת אגב ברצוני לציין, בייחוד לאור חילופי הטענות בסיכומי הצדדים בדבר מקצועיות המומחים ובדבר השאלה אם גרפולוג הינו מומחה לכתב יד בשאלה של אותנטיות החתימה, כי בתי-המשפט הכירו בצורך לפנות גם לקבלת חוות-דעתו של גרפולוג מקום בו נזקק בית-המשפט לשאלת אמינותה של חתימה, ולא נקבע הצורך בפנייה למומחה להשוואת כתבי יד דווקא (כך למשל נקבע בע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' אבו סאלח [10]). (ה) נחלקו דעות המומחים, יכריע בית-המשפט איזו מהן להעדיף. "נימוקי העדפה אפשריים הם: הכשרה מקצועית גדולה יותר או נסיון ממושך יותר; העובדה שרק אחד מהם בדק אישית את נשוא המחלוקת, בעוד שהשני הסתמך על תצלומים או נתן חוות דעת תיאורטית..." (הרנון בספרו הנ"ל [23], בעמ' 306). "כאשר אין הסכם על מינוי מומחה על ידי בית-המשפט, על כל בעל דין להגיש לביהמ"ש את כל חוות הדעת המקצועיות הדרושות להוכחת גירסתו, כפועל יוצא מהשיטה האדברסרית. עדותו של מומחה דומה בנדון זה לעדותו של עד ראיה. ואם השופט מגיע לספק שקול בין שתי גירסאות, עליו לדחות את טענות אותו הצד שעליו רובץ נטל ההוכחה" (שם [23], בעמ' 308; ההדגשה שלי - י' ש'). קיימים שני סוגים של עדים מומחים אשר עדותם קבילה ורלוונטית, למרות שאין ברשותם בהכרח מידע ישיר בדבר העובדות המרכזיות שעליהן נסב המשפט שבו הם נקראים להעיד. ישנם "מומחים" במובן הקלאסי של המונח, דהיינו אנשים שהתמחו במדע או במקצוע, בעלי תארים ודיפלומות, אשר בתי-המשפט נזקקים לעדותם כאשר הם מחווים את דעתם על נושא שהוא בתחום מומחיותם המיוחדת. מאידך, ישנם אנשים אחרים אשר בדרך זו או אחרת, מתוך עיסוק במקצועם או בתור חובבנים או בדרך מקרית אחרת, רכשו מידע כללי בנושא מסוים ובית-המשפט סבור כי יוכל להפיק תועלת מפרי ניסיונם בבואו להחליט בנושאים העומדים להכרעה בפניו. אין שום טעם להעמיד בפני בית-המשפט מגבלות פורמאליות ונוקשות בעניין זה. הקריטריון היחידי בקבלת ראיה מסוג זה נעוץ במבחנים של רלוונטיות ושל משקל פוטנציאלי (ראה דברי השופט בך בע"א 745/82 שחר נ' בור [11], בעמ' 50 בין אותיות השוליים ד-ו; ת"א (נצ') 307/93 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' רשות הניקוז עמק איילון [20], פסק-דינו של השופט (כתוארו אז) ג' גינת בבית-המשפט המחוזי בנצרת). לאור העובדה שחוות-הדעת סותרות זו את זו ולא הוכח לי כי אחת מהן עדיפה על פני השנייה, ולא ניתן להשתית על אחת מחוות-הדעת את גירסת הצד שהביא את אותו מומחה, הרי שאין מקום להעדיף חוות-דעת האחת על פני השנייה. (ו) עדותו של הנתבע נמצאה אמינה מאוד בעיניי ועל-כן רחשתי אמון מלא לדבריו. קיבלתי את דברי הנתבע ואת עדותו כי לא הוא זה שחתם על כתב-הערבות ועל-כן החלטתי לקבל ולהעדיף את גירסתו כי הוא לא חתום על כתב-הערבות וכי חתימתו זויפה. הנתבע התרגש במהלך עדותו, וקרוב לוודאי שאף הוכן לעדות, כאשר הושם דגש מיוחד על נושא זיוף חתימתו. כשנשאל העד אם הוא מזהה את חתימתו על התצהיר הוא השיב בשלילה ומכאן מבקש בא-כוח התובע להקיש לגבי אמינותו או לגבי האפשרות שלנתבע מספר צורות חתימה. אינני מקבל הנחה זו של בא-כוח התובעת מאחר והתרשמתי כי תשובה זו של הנתבע מקורה בהתרגשות שנבעה מהמעמד של מתן העדות בבית-המשפט. כאמור, ומעבר לעדותו של הנתבע, לא הוצגה כל עדות פוזיטיבית הנוגדת את עדותו. התובע יכול היה להביא את עדותו של פישמן ל"הזמת" עדותו וגירסתו של הנתבע, אך הדבר לא נעשה כאמור. (ז) לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי לא רק שהתובעת לא הוכיחה את חתימתו של הנתבע על כתב-הערבות ולא הרימה את הנטל המוטל עליה, אלא אני מקבל ומעדיף את עדות הנתבע וקובע כי הוא לא חתם על כתב-הערבות. אשם תורם של הבנק 21. שניים הם המבחנים העיקריים לבחינת האשם התורם: (א) האם אדם סביר היה נזהר יותר (מבחן האדם הסביר). (ב) מבחן חלוקת האשמה - בית-המשפט ישקול מבחינה מוסרית את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק בהצבתם זה מול זה, "כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד" (ראה האמור בע"א 449/81 בן לב בע"מ נ' מגד [12], בעמ' 75; ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד [13]). מסקירת העובדות במקרה הנדון וברוח המבחנים הנ"ל, אני מגיע למסקנה כי גם לתובע "אשם תורם". אשם תורם זה החל עוד בתחילת הדרך, כאשר התובע השתמש בפישמן "כשלוחו של אדם" ונתן בידיו את כתבי-הערבות כדי להחתים את הערבים. בנסיבות המיוחדות בהן היה מצוי פישמן באותה עת, כאשר הוא "לחוץ" כלכלית ונדרש על-ידי התובע להציג ערבויות על-מנת שיוכל לקבל הרחבת מסגרת אשראי, יכול היה התובע לצפות ולזהות שיכולה להיווצר בעיה. נוסף על כך שהבנק שלח את החייב להחתים את הערבים, בחזקת שלח את "החתול לשמור על השמנת", הוא המשיך במחדליו, וכאשר הגיעו טפסי הערבות לידיו, לא עשה דבר, לא בירר את דרך החתמת הערבים, למרות שניתן היה לראות בבירור שהנתבע והנתבעת לא הוחתמו על-ידי מורשה חתימה, היות ולא הייתה חותמת בנק המאשרת את חתימתם, כמו שהייתה לגבי האב. בין הבנק לבין הערבים נכרת חוזה, ובמערכת יחסים זו, עקרון תום-הלב הקבוע בסעיף 39 לחוק החוזים דורש כי יינתנו הסברים ועדכונים (מהותיים) לערב בקשר למצבו של החייב אשר לחובו נתבקשה הערבות. הבנק והערבים אינם "זרים" זה לזה ויחס של מחויבות ישירה וקירבה שכזו דורש הגינות ביחסים עם הערבים. במקרה בו הפר הבנק את חובת תום-הלב לא ניתן למצוא את הסעד להתנהגות כזו בסעיף 39 לחוק החוזים, וסעדים כאלו נגזרים מחובת תום-הלב הכללית, המשקפת את הצורך ליתן סעד מתאים להפרת החובה, בהתאם לנסיבות המתאימות באותו מקרה. כך קבע הנשיא ברק בבג"ץ 59/80 שירותי תחבורה באר-שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים [14], בעמ' 839-838, באומרו: "סעיף 39 לחוק החוזים אינו כולל כל הוראה באשר לתוצאות הנובעות מתוך כך, שבעל חוזה אינו מקיים את החוזה בתום לב ובדרך מקובלת. אין משמעות הדבר כי זו חובה מוסרית בלבד, שאין לה נפקות משפטית. היעדר הוראה באשר לתוצאות הנובעות מאי-קיום החובה האמורה בסעיף 39 לחוק החוזים, מקורו בעובדה, שתוצאות אלה אינן אחידות, אלא הן משתנות על-פי ההקשר בו מתעוררת השאלה. לעיתים תוצאת אי קיום החובה היא בתשלום פיצויים או במתן אכיפה. לעיתים התוצאה היא בשלילת פיצויים או אכיפה מהצד המפר. לעיתים תוצאת ההפרה היא במתן כוח לבעל החוזה האחר לפעול פעולות מסויימות בתחום החוזה, שאחרת היו נחשבות להפרה, או שלילת כוח, הנתון לבעל החוזה המפר על פי הוראות החוזים. לעיתים התוצאה אינה אלא זו שהפעולה שבוצעה תוך הפרת החובה אינה משתכללת ואינה תופסת". הפעלתה של גישה זו בנסיבות של העניין שלפניי מובילה לתוצאה שלפיה היה ניתן לשחרר את הערבים מערבותם בכלל, או לתוצאה שיש להפחית את מחויבותם בהתייחס ל"אשם התורם" שמיוחס לבנק. כבוד השופט ברק ברע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ [15] אינו שולל אפשרות של יישום עקרון האשם התורם בדיני החוזים, הגם שבאותו פסק-דין לא נזקק השופט ברק ליישום עיקרון זה. מעמדו של האשם התורם מחוץ לגבולות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] הוכר כבר בע"א 3912/90 Eximin S.A. נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ [16], וכן על-ידי א' פורת בספרו הגנת אשם תורם בדיני חוזים [24], בתזה שהוצגה על-ידיו בחיבורו חלוקת האחריות בדיני חוזים [26]. פיתוח דוקטרינת האשם התורם בדיני החוזים אפשרית, מאחר ומבחן ציפיותו של הצד הנפגע אינו משמש עוד כמבחן בלעדי, וגם הצד הנפגע שהינו צד לחוזה צריך למלא נטלים המוטלים עליו. נכון שדוקטרינה זו במקורה באה לצורך קביעת פיצויים ראויים, אך אין כל מניעה להפעלתה גם לצורך הכרעה בשאלה אם יש לחייב את הנתבעים בערבותם למרות אשמו התורם של הבנק. כאשר שני הצדדים לחוזה תרמו בהתנהגותם לנזק, אין כל מניעה ליישם את דוקטרינת האשם התורם גם על הנפגע (ראה מאמרו של הנשיא לשעבר, השופט מ' שמגר "מגמות במשפט" [25], בעמ' 21-20; וראה גם פסק-דינה של השופטת ש' וסרקרוג מבית-המשפט המחוזי בחיפה, בת"א (חי') 333/95 שוסטר נ' אוגרון [21], בפיסקה 32 לפסק-הדין). לא הוכח כי התובע עשה דבר, במשך שנים רבות, על-מנת ליידע את הנתבעים לגבי מצבו של החייב. לא הוכח לי כי נשלחו על-ידיו הודעות לנתבעים ולא נוצר עמם שום קשר, אפילו לא באמצעות הטלפון, דבר אשר לא נראה סביר בעיניי בעידן כה מודרני של היום, בו ניתן לאתר כל אדם (כמעט) בכל שעה ובכל מקום. בטוח אני שהתובע, כתאגיד בנקאי גדול, נתן הלוואות במהלך עסקיו ושזו איננה הפעם הראשונה שהוא מחתים אנשים על כתב-ערבות ואין ספק שהתובע נתקל לא מעט פעמים בבעיות הנוצרות עם ערבים וחתימותיהם ולכן סביר כי יפעל ביתר זהירות במקרים כגון אלו, ולא כפי שנהג הבנק בענייננו, גם בהתאם לעדותו של מנהל הסניף עצמו לגבי אי-קיום ההוראות של הבנק עצמו הקשורות להחתמת ערבים. חובת הקטנת הנזק 22. נדבך נוסף ברשלנות התובע הינו פרשת מכירת הדירה. מדובר במכירת דירה שהייתה משועבדת לתובע על-ידי האב, כנגד חובו של פישמן. משנודע לנתבעים על חובו של פישמן והבנק דרש מהם כערבים לפרוע את החוב הציעו הנתבע והנתבעת לתובע לרכוש את הדירה מכונס הנכסים שמונה על-פי בקשת הבנק במחיר של 140,000$, ובכך לפרוע את חובו של פישמן לבנק, אך מסיבות לא ברורות ובעיקר בלתי סבירות לאור התוצאה הסופית, סירב התובע להצעתם והשתהה במכירת הדירה במשך כשנתיים. במשך שנתיים לאחר קבלת הצעתם של הנתבעים נעשו על-ידי הבנק ניסיונות למכירת הדירה ובסופו של דבר היא נמכרה בסך של 152,000$, מחיר אשר בחלוף שנתיים הינו נמוך מהצעתם של הנתבעים באותה עת, בהתחשב בכך שבמהלך השנתיים שבהן הדירה לא נמכרה, הריבית על יתרת החוב של הנתבע רק הלכה ותפחה ומרבית סכום התביעה, אם לא כולו, מקורה באותה ריבית שהצטברה במהלך שנתיים אלו. הנתבעים כולם, ובכלל זה פישמן עצמו, יצאו נפסדים מהתנהלות זו של הדברים, וסירוב הבנק הביא לכאורה לתוצאה שבה נתבעים הנתבעים כיום על ריביות חריגות שנצברו בחשבונו של פישמן באותן שנתיים, ומהן נהנה הבנק-התובע. מבחינה כלכלית ניתן אף לסבור כי הבנק בסירובו גרם לנתבעים נזק, אך מצד אחר הוא הפיק תועלת ורווחים נאים אותם הוא תובע כיום מהנתבעים. כשם שדוקטרינת "האשם התורם" נדדה ותפסה מקום נכבד בדיני החוזים, כך גם אירע לדוקטרינת "חובת הקטנת הנזק". חובת הקטנת הנזק מצאה ביטויה המפורש בסעיף 14(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, וחובה זו חלה על צד לחוזה, מעבר לשאלת הפחתת או ביטול הפיצויים כמפורט בסעיף 14 לחוק. כידוע, צד המתקשר בחוזה חייב לנהוג, בהתאם לסעיף 39 לחוק החוזים, בתום-לב גם: "לגבי השימוש בזכות הנובעת מהחוזה". לא יעלה על הדעת כי צד שיש בידו את האפשרות להקטין את הנזק לא ינהג במיומנות ובמקצועיות ראויים ואין הוא רשאי לנהוג ברשלנות ובחוסר אכפתיות. בחינת התנהגות הנפגע, אם קיים חובתו אם לאו, נעשית תוך בחינת מעשיו ויש לעשות זאת ולבחון את התנהגותו במועד שהייתה עליו החובה להקטין את הנזק, ולא במבחנים מאוחרים, בבחינת "חוכמה שלאחר מעשה". ברור שנטל הראיה להוכיח כי הנפגע לא הקטין את הנזק מוטל על כתפי המזיק או הצד המפר (ראה ע"א 195/85 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סוראקי [17], בעמ' 825). הנתבעים הציעו לרכוש את הדירה במחיר שלפי עדותם ודעתם היה מכסה את חובו של פישמן באותה עת. טענה זו ועדותם של הנתבעים לא נסתרה על-ידי הבנק, למרות שהיו בידיו את כל "הכלים" לעשות כן. הבנק לא סתר ולא הזים טענה זו, אך טרח בסיכומיו לטעון כי דווקא הנתבעים לא הוכיחו כי היו מכסים את החוב באותה עת. משסירב הבנק להצעת הנתבעים לרכוש את הדירה, הרי שלכאורה פעל הבנק בניגוד לחובתו להקטנת הנזק, ולכל הפחות הנטל הועבר אליו להוכיח שנהג כדין כשלא נענה להצעה זו, שייתכן והייתה מכסה את חובו של פישמן ובלאו הכי הייתה מייתרת את תביעת הבנק כלפי הנתבעת. הצעתם של הנתבעים בשלב שבו הוצעה הייתה, באותו מועד, מכסה את כל חובו של פישמן, ומשסירב הבנק להצעתם של הנתבעים, גרם הוא לנזקים כבדים לנתבעים. בנסיבות העניין על הבנק היה להיענות להצעתם של הנתבעים ובכך היה קרוב לוודאי נמנע הצורך בהגשת תביעה זו, אך הבנק בחר שלא לעשות כן, ובכך רק הגדיל את נזקיהם של כל הנתבעים. 23. לאור האמור, כאשר הבנק אינו מקיים את "חובת הקטנת הנזק", וכאשר, מחד, הבנק מחייב את חשבון החייב בריביות חריגות ומגדיל את יתרות החוב של הנתבעים, ומאידך, אינו מקטין את הנזק, יש לראות את הבנק כמי שאחראי ברשלנות תורמת שמוערכת על-ידיי בשני שליש (66%) מהנזק שנגרם לבנק, ואני פטור מלעשות שימוש בהקטנה זו מאחר ולפי קביעתי הנתבע אינו חייב כלל והנתבעת חויבה על סמך הודאתה, ולפיכך אין מקום ואין צורך בקיזוז מסכום החוב עקב האשם התורם, אך כאמור אם הייתי צריך לעשות כן, הייתי מגיע לאותה תוצאה של חיוב הנתבעת רק בשליש מסכום הערבות לאחר הפחתת שיעור האשם התורם, דהיינו חיובה ב-25,000 ש"ח, שהינם שליש מסכום הערבות. לסיכום 24. אין לשכוח שנטל ההוכחה מוטל בתביעה זו, אולי יותר מאשר בתביעות אחרות, על כתפי התובע. סתירות בדברי הנתבע, אם וככל שהן קיימות, אינן יכולות לכסות על סתירות קשות בגירסאות התובע ומחדלים ראייתיים. הוראות המפקח על הבנקים קבעו הנחיות להחתמת ערב. הנחיות אלו נקבעו על-מנת למנוע מקרים כגון אלו שהביאו להתדיינות שבפניי ועל-מנת שלא תהיה בעיה לבנק להוכיח כי החתימה אותנטית, ומשבחר התובע שלא לקיים הוראות אלו, נטל ההוכחה מוטל עליו וכאמור התובע לא הרים נטל זה. במקרה והתובע היה פועל על-פי הנחיות כאמור, וממלא אחר הוראות המפקח על הבנקים ומחתים את הנתבעים בסניף בנק בפני פקיד מורשה, הדיון בתיק זה היה מתייתר. 25. התובע לא הוכיח את גירסתו מכל אחד מהטעמים האמורים, כשמנגד הופיעו עדי ההגנה שנמצאו כעדים אמינים שעדותם לא נסתרה ויש לקבלה ולהעדיף אותה על גירסת התובע בקשר לאירועים הקשורים בתיק זה. הנתבעת מודה שחתמה על כתב-הערבות ובמקרה זה לא הצליחה להרים את הנטל המוטל על כתפיה ולהוכיח כי חתימתה נעשתה לעיסקת מכוניות ספציפית. מכל הטעמים האמורים על התובע לשאת בתוצאות מעשיו ומחדליו ולשאת בנזק שנגרם לו, אם לא יצליח לגבות את יתרת החוב מפישמן ומהאב, מעבר לסכום שחייבתי את הנתבעת. כאמור, הגעתי למסקנה כי יש לחייב את הנתבעת על סמך הודאתה בסך של 25,000 ש"ח, אך מכל הטעמים של האשם התורם ואי-קיום חובת הקטנת הנזק, המפורטים לעיל, אני עושה שימוש בסמכותי וקובע כי לסכום זה יתווספו אך ורק הפרשי הצמדה וריבית כחוק ולא חיובי ריבית חריגה או רגילה כפי שדרש הבנק בכתב-תביעתו. הוצאות משפט 26. לאור התוצאה שאליה הגעתי, ולפיה נדחתה התביעה נגד הנתבע אליעזר מלמד, והתקבלה התביעה בחלקה כנגד הנתבעת מרים מלר, ובהתחשב בכך כי הנתבעים ניהלו את הגנתם במשותף, אני מחייב את התובע לשלם לנתבע, אליעזר מלמד, הוצאות משפט ושכר טרחה בסכום כולל של 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ, ואת הנתבעת, מרים מלר, אני מחייב לשלם לתובע הוצאות בסך כולל של 4,000 ש"ח בצירוף מע"מ. סוף דבר 27. הנתבעת - מרים מלר - תשלם לתובע סך של 25,000 ש"ח בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום 28.8.1991 וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 4,000 ש"ח בצירוף מע"מ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום, והכול עד למועד התשלום בפועל. לגבי הנתבע - אליעזר מלמד - התביעה כנגדו נדחית. התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.בנקחובת הגילוי