עורך דין, המטפל בעניינו של לקוח, חב לו חובת זהירות (ע"א 37/86 לוי נ' שרמן פ"ד מד(4) 446 (1990)). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חובת הזהירות של עורך דין בעסקת מקרקעין: בפניי תביעה כספית. 1. ברקע התביעה מצויות העובדות הבאות. התובעת נקשרה, ביום 19.9.02, בהסכם לרכישת דירה (להלן - הסכם המכר). הדירה נרכשה מחברת אלי ראובן בניה והשקעות בע"מ (להלן - החברה או הקבלן). במסגרת הסכם המכר, התחייבה התובעת לשלם לחברה סך של 980,000 ₪. על פי המוסכם, במעמד החתימה על הסכם המכר שולם סך של 686,000 ₪. סכום זה שולם בשיק שניתן על ידי התובעת. אין מחלוקת, כי החלק המתייחס לשם המוטב על פי השיק נותר פתוח. התובעת טוענת כי הדבר נעשה על פי הנחייה של עובדת החברה, מירי שמה (להלן - העובדת). בהמשך לכך, לא הופקד השיק בחשבון הליווי המתייחס לפרויקט הרלוונטי לדירה שנרכשה. הוא הופקד בחשבון אחר של החברה. בהמשך למהלכים שונים, ניתנה לתובעת ערבות בנקאית על סך של 180,000 ₪ מתוך הסכום האמור (7.9.03, נספח ח' לכתב התביעה). כמו כן, נחתם על ידי בעלי החברה, מר אלי ראובן (להלן - הבעלים) כתב ערבות אישית ביחס לסכום ששולם ולא הופקד בחשבון הליווי (23.11.04, נספח ט' לכתב התביעה). 2. בשנת 2004 החברה נקלעה לקשיים כלכליים. בהמשך לכך מונה כונס נכסים לפרויקט. התובעת טוענת כי הבנק אשר נטל את זכויות החברה בפרויקט לא הכיר בכספים שלא הופקדו בחשבון הליווי. בנסיבות אלה, נותרה התובעת, לטענתה, חייבת לבנק את הסכום החסר של 506,000 ₪. לטענת התובעת, נפלה קורבן למעשה מרמה והונאה מצד החברה. התביעה היא לפיצויים, בטענה כי הנתבעים 1 ו -2, עורכי דין במקצועם, התרשלו כלפי התובעת, וחייבים לפצותה בסכום החסר האמור, ובסכומים נוספים, המפורטים בכתב התביעה. יצוין כבר עתה, כי הנתבע 1 הוא עורך דין שהתובעת שכרה את שירותיו לצורך המשא ומתן עם החברה לכריתת הסכם המכר. הנתבע 2 הוא עורך דין שסיפק בתקופה הרלוונטית שירותים לחברה, ובכלל זה בנוגע להסכם המכר. 3. האחריות הנטענת של כל אחד מן הנתבעים מבוססת על תשתית שונה. משכך, אדון בנפרד בעניינו של כל אחד מהם. תחילה, אדון בעניינו של נתבע 1. אחרי כן, אדון בעניינו של נתבע 2. נתבע 1 4. טענתה העיקרית של התובעת ביחס לנתבע זה היא, כי לא התייחס להוראה המפורשת בנספח הבנק של מסמכי החוזה, לפיו חלה על התובעת חובה להפקיד את הכספים שהיא משלמת בגין הסכם המכר בחשבון הליווי של הפרויקט. בהקשר זה נטען, כי גם כאשר התובעת רשמה את השיק והותירה אותו ריק, הנתבע לא היפנה את תשומת ליבה לכך שעליה להקפיד לרשום את השיק לחשבון הליווי בלבד, או לדאוג להפקיד בחשבון זה את הסכום. היא טוענת כי גם בשלב המשא ומתן לחתימת החוזה לא הזהיר אותה הנתבע ולא היפנה את תשומת לבה לצורך בהקפדה על עניין זה. עוד נטען, כי הנתבע התרשל בכך שלא הקפיד, לא שמר ולא עקב, במעמד חתימת החוזה, כי התשלום מבוצע ישירות לחשבון הליווי. התובעת מטעימה בהקשר זה כי סכום השיק, קרוב ל - 700,000 ₪, מהווה מעל 60% ממחיר הדירה. 5. אין מחלוקת, כי עורך דין, המטפל בעניינו של לקוח, חב לו חובת זהירות (ע"א 37/86 לוי נ' שרמן פ"ד מד(4) 446 (1990)). אין מחלוקת גם, כי הנתבע 1 ייצג את התובעת במשא ומתן לכריתת הסכם המכר. מחלוקת עיקרית אחת בה יש להכריע נוגעת לטענות עובדתיות של התובעת, ביחס לפעולותיו של הנתבע 1 ביום חתימתו של הסכם המכר. בהקדמת המאוחר אציין כבר עתה, כי במחלוקת זו אין בידי לקבל את גרסת התובעת. מחלוקת עיקרית שנייה בה יש להכריע היא האם משנדחתה גרסת התובעת במחלוקת הראשונה, יש בנסיבות העניין בסיס לטענת התובעת כי הנתבע 1 הפר חובת זהירות כלפיה, באופן שגרם לנזק הנטען. 6. תחילה למחלוקת לעניין פעולותיו ומחדליו של הנתבע 1 במעמד חתימת ההסכם. אין מחלוקת, כי הנתבע ליווה את התובעת למשרדי החברה ביום החתימה. הוא נכח במשרדי החברה באותו יום. התובעת טוענת, כי בפגישה בה נחתם ההסכם נכחו היא והנתבע מצד אחד, ומצד החברה נכחה העובדת. מדי פעם נכנס גם הבעלים מנהל החברה ובעליה, מר אלי ראובן (פסקה 10 לתצהירה; לטענה בדבר נוכחות הנתבע בחדר, לכל אורך הדרך, ראו גם בעדותה, בעמוד 15, 19). עוד טוענת התובעת, כי בשלביה האחרונים של הפגישה, כאשר ביקשה לרשום את השיק, שאלה את הנוכחים כיצד לרשום אותו, ונאמר לה על ידי עובדת החברה "להשאיר פתוח - אנחנו נשים חותמת" (פסקה 12 לתצהירה). התובעת טוענת כי שאלה את הנתבע אם זה בסדר, ונענתה בחיוב (ראו גם בעמודים 14, 20 לעדותה). בהמשך לכך, ההמחאה נרשמה בדרך האמורה. הלכה למעשה, לא הופקד השיק בחשבון הליווי של החברה. לטענת התובעת, כתוצאה מכך נגרם הנזק הנטען בתביעה. 7. הנתבע 1 כופר בתיאור זה (ראו עדותו, בעמוד 46). לטענתו, בהגיעו למשרדי הקבלן ביום החתימה, בדק את כל המסמכים עליהם נדרשה התובעת לחתום, על מנת לוודא כי הם תואמים את נוסח הטיוטה הסופית שגובש בינו ובין נתבע 2 (פסקה 10 לתצהירו). הנתבע 1 מטעים, כי באותו מעמד שב ואמר לתובעת במפורש, כי עליה לדאוג שתשלום התמורה בגין הדירה יבוצע אך ורק לחשבון הליווי של הפרויקט, אשר פרטיו מופיעים בגוף ההסכם. לטענתו, עשה כן גם בפגישה קודמת עם התובעת (תצהירו, פסקה 8; עדותו, בעמוד 49). לדבריו, הסביר את הדברים לתובעת "חד משמעית. לא פעם ולא פעמיים" (בעמוד 49). 8. לטענת הנתבע 1, לאחר שסיים לבדוק את מסמכי ההסכם, יצא מן החדר בו ישבה התובעת (פסקה 11 לתצהירו). הנתבע 1 מטעים בהקשר זה, כי לשיטתו ייצוגה של התובעת על ידו הסתיים בנקודת הזמן האמורה, שכן השתרע אך על הליך המשא ומתן הנוגע להסכם המכר (ראו בפסקה 9 לתצהירו). לטענת הנתבע, התובעת חתמה על הסכם המכר ונספחיו שלא בנוכחותו. גם התשלום בוצע שלא בנוכחותו. הנתבע מטעים כי לא הוא שמילא את טפסי ההצהרה לרשויות המס, ולא הוא שאימת את חתימת התובעת עליהם. לדבריו, לאחר שיצא מן החדר, פנה, בין היתר, לחדרו של נתבע 2. הנתבע 1 העריך כי פרק הזמן אשר תהליך החתימה אורך הוא כשעה, וכי בזמן אותו לא בילה עם הנתבע 2, היה במשרדה של החברה (בעמוד 51; לעדות דומה לעניין פרק הזמן הדרוש לחתימת ההסכם, ראו עדות נתבע 2, בעמוד 57). לגבי מעשיו בשאר הזמן, העיד הנתבע כי "יש לכם משרד גדול. אני מנצל את הזמן. אני לא יושב ומחזיק למישהו את היד. אנחנו עסוקים". 9. לדברי נתבע 1, לאחר שהסתיימה הפגישה בין התובעת ובין נציגי החברה, שאל את התובעת אם הכל כשורה, ונענה בחיוב (פסקה 11 לתצהיר). הנתבע מכחיש נמרצות את טענת התובעת כי שאלה אותו האם להשאיר את פרטי המוטב בשיק פתוחים (פסקה 12 לתצהירו; ראו גם בעמוד 41 לעדותו, שם הוא מכחיש את תיאורה של התובעת לגבי הדברים שאמרה עובדת החברה באותו מעמד). הוא מטעים שם, כי הן בפגישות במשרדו והן טרם החתימה על ההסכם, הבהיר לתובעת הבהר היטב כי עליה להפקיד את מלוא התמורה בגין רכישת הדירה אך ורק בחשבון הליווי של הפרויקט. הוא מציין גם כי הדבר נכתב במפורש בהסכם. הוא מוסיף כי הסב במפורש את תשומת לבה של התובעת לחובה זו (שם, שם). לטענתו, גילה לראשונה כיצד בוצע התשלום הלכה למעשה, לרבות השימוש בשיק אישי במקום שיק בנקאי, רק בהמשך לפניית התובעת אליו לאחר שהבנק פנה אליה בחודש יוני 2004 (ראו פסקה 18 לתצהירו; ראו גם פניית הבנק, נספח יא' לתצהיר האמור). 10. מכלול העדויות שבפניי מלמד כי אכן היה מפגש בין הנתבע 1 ובין נתבע 2 ביום חתימתו של הסכם המכר, כפי שהעיד הנתבע 1. עם זאת, לגבי פרמטרים שונים הנוגעים למפגש זה, אין התאמה בעדויות. כך, לגבי משך הפגישה, עולה מעדות נתבע 1 כי אינו יכול להגיד אם מדובר ב - 5 - 10 דקות או שעה (בעמוד 41). ניתן להבין מכך, כי ישנה אפשרות ממשית כי מדובר במפגש ארוך למדיי. לעומת זאת, נתבע 2 העיד על פגישה קצרצרה, בה הנתבע לחץ את ידו, נאמר משפט של נימוס, ובכך הסתיים העניין (פסקה 17 לתצהירו של נתבע 2). הפגישה ארכה "אולי דקה אחת לכל היותר" (שם, בפסקה 18). בעדותו, עמוד 57, נקב נתבע 2 בפרק זמן של שתי דקות: "קצת מילות נימוס", כדבריו. 11. בין עדויות אלה קיימת אי התאמה נוספת. נתבע 1 מתאר מפגש בו עובדת החברה לא נטלה חלק. לעומת זאת, נתבע 2 אומר כי הפקידה, מירי שמה, לקחה חלק בפגישה (בפסקאות 17 - 18 לתצהירו; עמודים 56 - 57 לעדותו). 12. עדות התובעת אינה מתירה קשיים אלה. התובעת עצמה העידה כי נכנסה לחדרו של הנתבע 2 וכי הכירו ביניהם (בעמוד 25). בכך יש אי התאמה לעדות שני הנתבעים. היא אישרה כי היה פרק זמן קצר בו נכנסו נתבע 1 ועובדת החברה לחדרו של נתבע 2 (בעמוד 26). בה בעת העידה התובעת כי הנתבע 1 יצא מן החדר בו נחתם החוזה, בשלב מסוים, והלך לחדרו של נתבע 2 (בעמוד 20). הוא שהה שם כעשר דקות (שם). כשחזר, נעשתה החתימה לטענתה (בעמוד 20). בתצהיר מסרה באופן דומה (בפסקה 11), כי נתבע 2 היה בחדרו סמוך לחדר הישיבות, וכי במהלך חתימת ההסכם התקיים דין ודברים בינו ובין נתבע 1. 13. עוד ציינה התובעת בעדותה, כי בהמשך למפגש בין נתבע 1 ובין נתבע 2 נעשו "שינויים קלים בסעיפים כאלה ואחרים", ולאחר ש"נגמרו ההלוך חזור, ועו"ד [נתבע 1] חזר, ישבנו לחתום" (בעמוד 20; להכנסת שינויים בהסכם המכר בהמשך לשיג ושיח בין שני עורכי הדין, ראו גם בעדות התובעת בעמוד 25). בשולי עניין זה אעיר, כי מן החומר שבפניי עולה כי אפשר שאכן היו שינויים קלים בנוסח ההסכם (ראו בהקשר זה סעיפים 16.12, 17 להסכם, וכן שינויים מסוימים במפרט הטכני). יתכן כי לכך מכוונת עדות התובעת. לא אוכל לקבוע ממצא לעניין זה, שכן התובעת לא פירטה את טענותיה בסוגיה זו, בתצהיר או בעדות. 14. התמונה הכוללת היא, כי בעדות התובעת אפשר למצוא תימוכין מסוימים הן לגרסת נתבע 1 והן לגרסת נתבע 2 לגבי נושא זה. לצד זאת, יש בה חלקים אשר אינם תואמים את עדות מי מן הנתבעים. התמונה לעניין זה אינה ברורה די צורכה. הדברים אמורים גם נוכח העובדה, שעובדת החברה לא זומנה להעיד בהליך זה. אפשר כי אי ההתאמות נובעות מן הריחוק בזמן מן האירועים. מכל מקום, בנסיבות המתוארות אין בידי להעדיף גרסה אחת על האחרת. 15. בתוך כך, אין בידי לקבל את גרסת התובעת, לגבי מהלך הדברים בכל הנוגע לאופן מילויו של השיק שנמסר על ידי התובעת. בהקשר זה אני נותן משקל לכך, שהתובעת לא העלתה בזמן אמת (2004), או בסמוך לו, את הטענות העובדתיות המועלות כעת. ניתן היה לצפות כי הטענות יועלו, עת נקלעה החברה לקשיים בשנה האמורה, והתברר כי השיק שמסרה התובעת לא הופקד בחשבון הליווי של הפרויקט. אין בפניי הסבר ברור מדוע הועלו הטענות לראשונה בשנת 2007, עת הוגש ההליך שבפניי. עובדה זו עומדת לתובעת לרועץ. 16. אני נותן את הדעת גם לכך, שהכחשתו של נתבע 1 כי אישר מתן שיק אישי אשר שם המוטב בו נותר ריק, ומה גם על סך של 70% ממחיר הדירה, מתיישבת היטב עם הוראות הסכם המכר ועם תכליתן הברורה (ראו עדותו בעמוד 41; ראו גם בעמוד 44). לכך גם מצטרפת העובדה, שלא הנתבע הוא שאישר את חתימתה של התובעת על טפסי הדיווח לרשויות המס. ניתן להניח, כי אילו היה נוטל חלק בשלב זה של הפגישה ביום חתימת החוזה, היה הוא מאשר את החתימה (עדותו, בעמוד 51; ראו גם בעדות נתבע 2, בעמוד 63). נוכח מכלול שיקולים אלה, אני דוחה את הטענה כי הנתבע נכח בחדר הישיבות בעת שנחתם ההסכם וניתן השיק על סך 688,000 ₪. אני דוחה גם את הטענה כי הנתבע 1 נהג לעניין זה באופן המתואר על ידי התובעת. 17. בכך לא מסתיים הדיון. התובעת טוענת, כי לנתבע אחריות מכוח דיני הרשלנות, גם אם בעת ביצוע התשלום לא היה בחדר. לעומת זאת, גישת הנתבע 1 היא, כי בנקודת הזמן האמורה הסתיים ייצוגה של התובעת על ידו, שכן שלב המשא ומתן הטרום חוזי הסתיים. לדיון בטענות הצדדים לעניין זה אפנה עתה. 18. נקודת המוצא לדיון מצויה בייפוי הכוח שקיבל נתבע 1 מאת התובעת (נספח א' לתצהירו). ייפוי הכוח מתייחס, על פי האמור בכותרתו, ל"מו'מ לחתימת חוזה - אלי ראובן בע"מ (כולל מיפרט...)". ככלל, מסתיים המשא ומתן עת נכרת החוזה (ג' שלו, דיני חוזים, מהדורה שנייה, תשנ"ה, בעמודים 45 - 48). עם זאת, צוין שם כי סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973 חל גם על שלב הכריתה. גישה זו מקובלת עליי. יש בה ביטוי הולם לרוחו של עיקרון תום הלב. יש בה גם ביטוי הולם לכך, שלרוב יהיה זה מלאכותי להציב "חומה סינית" בין המגעים שקדמו לחתימת החוזה, ובין אקט החתימה עצמו. במציאות, המדובר בדרך כלל בהתנהלות נמשכת, המהווה חטיבה שלמה אחת. הואיל והתשלום העומד במרכז ההתדיינות בוצע במעמד כריתת ההסכם, יש הצדקה עניינית של ממש לקבוע כי בכל הנוגע לתיחומו של השירות המשפטי, אין להפריד בינו ובין כריתת החוזה (לאפשרות כי הייצוג המקצועי יימשך, בנסיבות מסוימות, גם בסמוך לאחר נקודת הסיום הפורמאלית שנקבעה לכתחילה, ראו ג' קלינג, אתיקה בעריכת דין, הוצאה לאור לשכת עורכי דין, תשס"א - 2001, עמוד 455). 19. ודוק. שיקולים של ודאות משפטית מחייבים הגדרה ברורה של גבולות השירות המקצועי. עם זאת, עיקר הקושי במקרה הנוכחי אינו נובע מהיבט זה. הנתבע עצמו הגיע למעמד החתימה על ההסכם. אכן, הוא הסביר זאת בהפצרותיה של התובעת, על רקע עסקאות קודמות שלה בהן טיפל (בעמוד 50). גם אם כך הדבר, דרך הפעולה האמורה של הנתבע 1 מהווה נתון אשר יש להביא בחשבון בהבנת ההתקשרות בין הצדדים. 20. לא למותר לציין, כי בנסיבות האמורות, בהן נכח הנתבע 1 במקום, לא היה צורך בהשקעת משאבים משמעותית מצידו על מנת לפקח על אקט כריתת ההסכם, ובכלל זה ביצוע התשלום הראשון. אין בהטלת אחריות עליו גם לגבי האקט האמור, כדי להטיל נטל מוגזם או בלתי סביר על עורך הדין. הדברים אמורים ביתר שאת בשים לב להוראת סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א - 1961, בה נקבעה חובתו הבסיסית של עורך הדין לפעול במסירות ובנאמנות לטובת שולחו (ראו רע"א 6317/12 סקריפניק נ' פלדמן (1.1.13)). 21. לכך מצטרף נתון נוסף. במקרה זה, התשלום הראשון על פי ההסכם נועד להתבצע במעמד חתימתו. מדובר בסכום של קרוב ל - 700 אלף ₪, המהווה כ - 70% מסך כל התמורה המוסכמת בגין הדירה. מדובר בשיעור חריג, ובמידה ניכרת, עבור תשלום ראשון. יש להוסיף עוד, כי ביחסים שבין רוכש דירה ובין קבלן, קיים פער עוצמה והבנה משמעותי לרעתו של הלקוח (וראו עדות נתבע 1, בעמוד 38). המדובר בסיטואציה החשופה, מעצם טיבה, לניצול לרעה של תמימותו ושל חוסר ההבנה והניסיון של הלקוח. מעדותה של התובעת אף עולה בבירור, כי זו הייתה סיבה עיקרית לכך שטרחה לשכור את שירותיו של התובע (ראו עמוד 13 לעדותה). 22. מכל האמור עולה המסקנה, כי מעמד הכריתה היה צומת קריטית, בה הייתה חשיבות לייצוג התובעת על ידי עורך דין. הדבר עולה גם מן החשיבות הרבה אשר יוחסה בהסכם המכר לניתוב התמורה המוסכמת לחשבון הליווי. עניין זה עולה פעם אחר פעם, הן בהסכם, הן בנספחיו. הסדר זה, בתורו, נדרש מעיקרו של דבר על רקע תופעה של שימוש לרעה בכספי התמורה בעסקאות מסוג זה, באופן שגרם נזקים חמורים לרוכשי דירות. במצב זה, קשה לקבל את טענת הנתבע 1 כי מדובר בשלב פורמאלי גרידא, אשר כל שנדרש בו מצידו הוא, כהגדרתו, להחזיק לתובעת "את היד" (בעמוד 39). דווקא נושא חשבון הליווי מדגים את הצורך בעורך דין, איש מקצוע, אשר יוודא כי הדברים נעשים כפי שהוסכמו, וישמור על האינטרסים החיוניים של הלקוח. הניסיון מלמד, כי בהקשר זה עשוי לעלות הצורך בהגנה גם מפניי מעשים לא חוקיים. הדין אף מכיר, בנסיבות מתאימות, בחובת זהירות לנקוט באמצעים סבירים למנוע מעשים כאמור (ראו ע"א 3510/99 ולעס נ' אגד - אגודה שיתופית לתחבורה בישראל פ"ד נה(5) 826 (2001), והאסמכתאות הנזכרות שם). 23. שיקולים אלה תומכים בטענות התובעת לפיהן הייצוג המקצועי במקרה זה השתרע גם על שלב חתימת ההסכם וביצוע התשלום הראשון מכוחו. הם תומכים בטענה, כי לנתבע 1 הייתה חובת זהירות, כעורך דין, לפקח על ביצועו של שלב זה. 24. מנגד, טוען נתבע 1 כי היקפו המצומצם של הייצוג במקרה זה עולה מהתנהלותה העצמאית של התובעת בשלבים שונים: הן בשלב המגעים הראשונים עם החברה, הן בשלבים אחרי כן (תשלום נוסף לקבלן, נטילת הלוואת משכנתא לשם כך, פעולות שונות אל מול הקבלן שלא על דעתו של הנתבע, הימנעות מנקיטת הליכים עליהם המליץ; ראו פסקאות 16, 18 - 19, 25 לתצהיר הנתבע). הנתבע 1 מפנה גם לכך שבשנת 2005, כאשר פנתה אליו התובעת בבקשה לייצוג משפטי במסגרת בקשת של החברה להקפאת הליכים, נחתם ייפוי כוח נפרד (14.3.05, נספח טז' לתצהיר הנתבע). הוא מפנה גם לתשלום הנפרד שנעשה בקשר לכך (נספח יז' לתצהיר האמור). 25. הטענות בדבר התנהלות עצמאית של התובעת אינן נטולות יסוד. הדברים אמורים בשלב טרם ההתקשרות בין התובעת ובין הנתבע 1. מן החומר עולה כי בשלב האמור חתמה התובעת על טופס שכותרתו "בקשה לרכישת דירה בפרויקט מודיעין - גני ראובן" (להלן - בקשת הרכישה; נספח ג' לתצהיר נתבע 1). מסמך זה כולל תיאור של הדירה הנמכרת, פירוט של התמורה, לוח תשלומים לביצועה, מועד למסירת חזקה, הסדר לעניין תשלומי חובה, וכן תשלום מקדמה בסך של 10,000 ₪. יוער, כי המסמך האמור כולל תיקונים ומחיקות שונים, המעידים על מו"מ בין התובעת ובין נציגי החברה, בנושאים כגון שכר הטרחה בגין טיפול עו"ד, ופיצוי מוסכם אם לא ייכרת הסכם מחייב בסופו של דבר. בהקדמת המאוחר יצוין, כי גם בשלבים מאוחרים יותר, התנהלה התובעת באופן עצמאי מעצתו של הנתבע 1. 26. הנתבע 1 טוען גם, כי יש לתת משקל לכך שהתובעת היא אישה משכילה, בעלת תואר שני (עמוד 15). אין מדובר בעסקת המקרקעין הראשונה בה נקשרה (תצהיר נתבע 1, פסקה 9). היא קראה את ההסכם (בעמוד 13). בהסכם הוראות ברורות לעניין אופן ביצוע התשלום. הנתבע 1 אף העיד כי הנחה את התובעת באופן מפורש לעניין זה. הדברים אמורים בצורך בביצוע התשלום על ידי שיק בנקאי (ראו סעיף 15.2 להסכם המכר). הם אמורים גם בהבטחת ייעודו של השיק לחשבון הליווי (ראו סעיף 15 להסכם; ראו נספח א' להסכם, הנושא את חתימת התובעת; ראו סעיף ב' לנספח ו' להסכם, בו ישנה הוראה בלתי חוזרת של החברה לתובעת להעביר את כל הכספים לחשבון הנדון; ראו גם סעיף 2.2 לנספח ז' להסכם, אשר עניינו בטוחות לפרויקט. נספחים אלה נושאים, כולם, את חתימת התובעת (עמוד 96)). 27. שיקולים אלה עליהם עומד נתבע 1 רלוונטיים לענייננו. עם זאת, המישור העיקרי בהם יש לתת להם משקל נוגע לטענת הנתבע 1 לאשם תורם של התובעת. השיקולים האמורים אינם יורדים לשורש קיומה של חובת זהירות של הנתבע 1 כלפי התובעת בשלב הנדון של ההתקשרות בינה ובין החברה. אין בהם כדי ליטול את עיקר עוקצם של השיקולים הנורמטיביים עליהם עמדתי בהקשר זה. 28. הנתבע 1 מוסיף וטוען, כי גם לאחר שהתברר לתובעת כי הלכה למעשה, הסכום ששילמה במעמד כריתת ההסכם לא הגיע לחשבון הליווי, ובפועל אינו בנמצא, התובעת לא פנתה אל הנתבע 1 בטענות בכתב או בעל פה, עובר להגשת התביעה (ראו פסקה 23 לתצהיר הנתבע 1; ראו בעדות התובעת, בעמוד 23; ראו גם עמודים 16, 17). אדרבא, בשנת 2005 התובעת אף פנתה לנתבע 1 על מנת לקבל ממנו שירותי ייצוג משפטיים בקשר לבקשת החברה להקפאת הליכים, זמן רב לאחר שהתבררו הקשיים הנוגעים להסכם המכר (ראו עדותה, בעמוד 23). דרך פעולה זו אינה מתיישבת, לטענת נתבע 1, עם הטענות המועלות עתה על ידי התובעת, בכל הנוגע לתיחומו של הייצוג המקצועי. 29. התובעת הסבירה את פנייתה לנתבע 1 בכך שהכיר את התיק וידע את מהלך הדברים הרלוונטי (שם, שם). היא הוסיפה, כי אינה "מחפשת לתבוע" (שם, שם). גם נוכח הסברים אלה, קיים פער מסוים בין התנהלותה של התובעת סמוך לזמן אמת, ובין טענותיה היום. אילו סברה התובעת, כי הנתבע 1 לא קיים את חובותיו כלפיה, ניתן לצפות לדרך פעולה שונה מצידה. התובעת גם לא מיחתה ביום חתימת ההסכם על כך שהנתבע 1 יצא מחדר הישיבות בו נעשתה החתימה בטרם הושלמו החתימה והתשלום, ואף שילמה לנתבע את שכר טרחתו באותו יום. התנהלותה של התובעת מהווה ראייה בעלת משקל, המלמדת על האופן בו הבינה, בזמן אמת, את תחומי התפרשותו של הייצוג המקצועי. 30. עם זאת, אין לשיקול האמור משקל מכריע. בעיצוב חובותיו של עורך הדין כלפי לקוחו ניתן משקל ממשי לשיקולים נורמטיביים, עליהם עמדתי לעיל. שיקולים אלה אף מובילים במקרים מסוימים להטלת חובות על עורכי דין אף כלפי צדדים שלישיים, אשר אינם לקוחותיהם. יש יסוד להניח, כי התובעת, עת פעלה בדרך המתוארת לעיל, לא הייתה מודעת להיבטים אלה. אין בכך כדי לגרוע מתוקפם וממשקלם. עמדתי היא, כי מכלול שיקולים אלה, אשר פורטו לעיל, מוליך בבירור למסקנה, כי בנסיבות עניין זה הנתבע 1 חב לתובעת חובת זהירות לפקח ולוודא כי שלב כריתת החוזה, ובכלל זה ביצוע התשלום הראשון, נעשה באופן התואם את ההסכם. הנתבע 1 לא קיים את החובה האמורה, ומכאן כי התרשל במילוי חובותיו כלפי התובעת. 31. כאן המקום לדון בטענה נוספת עליה מבקשת התובעת לבסס את אחריותו של הנתבע 1 כלפיה. לטענת התובעת, נתבע 1 התרשל בכך שלא הסביר לה את חשיבות הערבות הבנקאית שהיא זכאית לקבל על פי חוק המכר (דירות). לטענתה, הנתבע התרשל בכך שבמשך כשנה לא עקב אחר קבלת ערבות בנקאית. עוד טענה, כי התרשל בכך שביום שבו התגלתה לו העובדה שאין ערבות, ומשלא התקבלו ערבויות, לא פעל באופן מיידי ודרסטי לקבל ערבויות. 32. אין בידי לקבל טענות אלה. במישור העובדתי, העיד הנתבע, כי כשקרא את הסכם המכר, ציין בפניי התובעת את חריגותו של התשלום הראשון בגדריו, העומד על כ - 70% מן התמורה (פסקה 6; ראו גם עדות התובעת, בעמודים 12 - 13). התובעת השיבה לו לטענתו כי הגיעה להסכמה לעניין זה שכן הדבר סייע בהפחתת מחיר הדירה. הנתבע מוסיף בתצהירו, שם, כי המליץ לתובעת לשלם סכום כה גבוה בעת הכריתה רק כנגד התחייבות של הקבלן ליתן ערבות בנקאית. הנתבע טוען, כי הסביר לתובעת מפורשות כי ערבות בנקאית הינה הליך האורך מספר ימים, ועליה לעקוב מול הקבלן אחר הוצאתה (פסקה 6 לתצהירו). לא למותר להוסיף, כי הנתבע העיד כי הסביר לתובעת מהן ערבויות בנקאיות, ואמר לה כי הזכות לקבלתן מותנית בהפקדה בחשבון הליווי (בעמוד 50). 33. הנתבע מוסיף וטוען כי ביום החתימה על ההסכם הדגיש בפניי התובעת כי עליה לוודא בהמשך קבלת ערבות בנקאית מן הבנק עבור כל תשלום שתשלם לקבלן (בפסקה 10 לתצהירו). לדבריו, הדגיש את הצורך האמור גם בפגישה שקיים עם התובעת לפניי החתימה על הסכם המכר, בה עבר עם התובעת על פרטי הסכם המכר וצרופותיו (פסקה 8 לתצהירו). לא למותר להעיר, כי במכתב של הנתבע לחברה, 3.9.02 (נספח ה' לתצהירו, עמוד 51), עמד הנתבע בפירוש על דרישתה של התובעת לקבלת ערבות בנקאית (וראו גם מכתב נוסף לבא כוח החברה, 17.9.02, חלק מאותו נספח (עמוד 53); לחשיבותה של דרישה זו של הנתבע, ראו בתצהיר התובעת, בפסקה 16(א)). 34. התובעת טוענת כי לא הייתה מודעת לזכותה לקבל ערבות בנקאית, ולא הבינה את חשיבותה. היא טוענת גם שהנתבע לא הסב את שימת לבה לעניין (פסקה 13 לתצהירה). אני מתקשה לקבל טענות אלה. נספח השינויים להסכם, מסמך קצרצר המכיל 6 סעיפים, מבהיר באופן מפורש וברור כי הערבויות שיינתנו לתובעת על פי חוק המכר יהיו ערבויות בנקאיות (סעיף 5). התובעת חתומה על מסמך זה. היא גם אישרה, כי בפגישה עם הנתבע, נדונו באופן מיוחד הסעיפים אשר הנתבע הביא לתיקונם במסגרת נספח השינויים (בעמוד 21). בנסיבות אלה, הטענה בדבר העדר מודעות לזכותה של התובעת לקבלת ערבות בנקאית אינה יכולה להתקבל. אכן, מסמך השינויים, והפעולות שביצע הנתבע 1 במשא ומתן לגיבושו, מלמד על החשיבות הרבה שייחס נתבע 1 לנושא הערבות הבנקאית. במצב זה, אין זה סביר כלל כי הנתבע לא הסב את שימת לבה של התובעת לעניין זה, ולא הסביר לה את חשיבותו ומשמעותו. 35. לא למותר לציין, כי עדותה של התובעת בנקודה זו מעוררת קשיים נוספים. התובעת מסרה תחילה, כי הנתבע לא שוחח אתה על הערבות לפני שהגיעה לחתום על החוזה (בעמוד 30). בהמשך שינתה התובעת את גרסתה, והעידה כי הנתבע כן אמר לה על ערבות, אך לא הסביר במה מדובר (בעמוד 30). בנסיבות אלה, ובשים לב לכך שגרסת הנתבע נתמכת בנוסח החוזה ומסמך השינויים לו, אני מעדיף גרסה זו בנסיבות העניין. 36. אשר לטענות כי הנתבע 1 התרשל בכך שלא עקב במשך כשנה אחר קבלת הערבות. אני דוחה טענות אלה. המעקב אחר ביצוע ההסכם במשך פרק זמן כה ארוך חורג בבירור ממסגרת הייצוג המקצועי שהנתבע 1 נטל על עצמו. בנסיבות אלה, לא הונח בסיס ממשי לטענה בדבר חובת זהירות של הנתבע 1 כלפי התובעת לעניין זה. 37. אשר לטענות לעניין פעולותיו של הנתבע 1 כאשר התברר שאין ערבות בנקאית. נקודת הזמן בה נודע הדבר לנתבע 1 הייתה בחודש יוני 2004. הדבר היה לאחר שנתקבלה בידי התובעת פנייה מבנק לאומי לישראל בע"מ (להלן - בנק לאומי) בעניין זה (ראו פסקאות 16, 18, 19 לתצהיר הנתבע; ראו גם נספח יא' לתצהיר הנתבע, פניית הבנק, 3.6.04). בהמשך לכך, פנה הנתבע 1 במכתב לנתבע 2, אשר מולו נוהל בשנת 2002 המו"מ לגיבוש מסמך השינויים להסכם המכר. אחרי כן, נשלח מכתב נוסף. מן החומר עולה כי היו גם פניות בעל פה של הנתבע 1 לנתבע 2. בעקבות כל אלה, קיבלה התובעת אישור מיום 12.7.04 על כך שהחברה תמסור לה תוך זמן קצר את הערבויות הבנקאיות (פסקה 19 לתצהיר נתבע 1; ראו גם עדותו, בעמודים 43, 45). הנתבע הצהיר, כי התובעת פעלה באופן עצמאי, ולא פעלה על פי עצתו לפתוח בהליכים משפטיים משמעותיים יותר, לאחר שקיבלה את האישור האמור. התובעת הכחישה את הדברים, בעמוד 22 לעדותה. עדותו של הנתבע 1 לעניין זה מקובלת עליי, בהיותה נתמכת במסמכים בכתב מאותה עת. הדברים אמורים באישור הנזכר (חלק מנספח יב' לתצהיר נתבע 1; פסקה 19 לתצהיר). הם אמורים גם בערבות בנקאית שהתובעת קיבלה באותה תקופה, לגבי חלק מן הסכום ששילמה (180,000 ₪). על רקע זה ניתן להבין גם את העובדה, שההתכתבות בין נתבע 1 ובין נתבע 2 לא נמשכה אחרי חודש יולי 2004. 38. בנסיבות אלה, לא הפר הנתבע 1 חובה כלשהי כלפי התובעת בכך שלא פנה בשמה בתביעות לבית המשפט. אכן, לנתבע לא היה ייפוי כוח להגיש תביעה בשם התובעת. לא שולם לו שכר טרחה בגין הגשת תביעה כאמור. אף לא היה הסכם שכר טרחה לעניין זה. ממילא לא היה לנתבע 1 את הכוח המשפטי להגיש תביעה כאמור, ומה גם נגד רצונה של התובעת (ראו עדותו, בעמוד 46). דרך פעולה כאמור גם לא הייתה סבירה בנסיבות העניין (השוו, למסקנה דומה, ביחס להעדר חובה של תאגיד בנקאי לפעול בחשבונו של לקוח, בניגוד לרצון הלקוח, בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240 (1993), בפסקה 13 לפסק הדין). 39. סיכום ביניים I. קבעתי כי הנתבע 1 התרשל כלפי התובעת בכך שלא פיקח על שלב כריתת ההסכם, ועשיית התשלום הראשון מכוחו. על רקע זה, יש לדון בטענות הצדדים בכל הנוגע לסוגיות הנגזרות מקביעה זו, ובכלל זה בקשר סיבתי, אשם תורם, ונזק. לכך אפנה עתה. 40. קשר סיבתי. הנתבע טוען כי התנהגות התובעת מנתקת את הקשר הסיבתי בין התנהגות הנתבע ובין נזקיה הנטענים. על פי הטענה, אילו הייתה התובעת שומעת בעצתו, הן לעניין הפקדת הכספים לחשבון הליווי, הן לעניין קבלת ערבויות בנקאיות, לא הייתה התביעה באה לעולם. ברם, השאלה אותה יש לבחון לעניין קיומו של קשר סיבתי היא שאלה הפוכה - היינו, האם, אילו היה הנתבע נוטל חלק בחתימת החוזה, היה נמנע הנזק. בכל הנוגע לתשלום שלא לחשבון הליווי, יש יסוד מוצק לקבוע כי קשר סיבתי כנדרש אכן מתקיים. אני דוחה, אפוא, טענה זו של נתבע 1. 41. אשם תורם. הנתבע 1 טוען לאשם תורם כבד ביותר של התובעת, המאיין את אשמו שלו. לטענתו, התובעת שמעה את הסבריו. היא קראה את ההסכם. היא פעלה בניגוד מוחלט להנחיות הנתבע והוראות ההסכם, לעניין אופן ביצוע התשלומים. לטענת נתבע 1, היה יכול להניח, כאדם סביר, כי התובעת תפעל על פי הנחיותיו. היא לא עקבה אחר קבלת ערבויות. היא לא נקטה בהליכים משפטיים נגד החברה ו/או מנהלה ובעל מניותיה, במועד בו סביר לטענת הנתבע כי ניתן היה להביא לפתרון הבעיה בכללותה. על יסוד כל אלה, טוען נתבע 1 כי אשמה של התובעת סיבה מכרעת לנזק. על פי הטענה, אשם זה מאיין את אשמו של נתבע 1 עצמו. 42. עמדתי לעיל על עדות נתבע 1 בכל הנוגע להנחיות שנתן לתובעת לעניין תשלום אך ורק לחשבון הליווי. עדות זו סבירה בעיני. אין מחלוקת כי נתבע 1 והתובעת עברו על הוראות ההסכם לפניי חתימתו. נושא התשלום באמצעות חשבון הליווי חוזר בהסכם ובנספחיו כחוט השני. מדובר בעניין עיקרי ומהותי. אין זה סביר כלל, בנסיבות אלה, כי הנושא לא הועלה, ואף בהדגשה, בשיג ושיח בין הנתבע 1 ובין התובעת, טרם חתימת ההסכם וביצוע התשלום הראשון מכוחו. יוצא, כי התובעת פעלה לעניין זה בניגוד להנחיות נתבע 1, ובניגוד לאמור בהסכם. 43. התובעת טוענת בהקשר זה כי בהסכם המכר קיימת סתירה פנימית לעניין המונח "חשבון הפרויקט". במקום אחד הכוונה היא לחשבון הליווי בבנק לאומי. במקום אחר הכוונה היא לחשבון בו שולמו הוצאות משפטיות, בבנק הפועלים. 44. (א) אין בטענה זו כדי לסייע לתובעת באופן ממשי. אכן, סעיף 16.12 להסכם המכר מתייחס לחשבון בנק הפרויקט בבנק הפועלים, ומופיעים בו פרטים מלאים של החשבון. נאמר בו במפורש, כי חשבון זה מתייחס לתשלום הוצאות משפטיות. (ב) לעומת זאת, הובהר בהסכם המכר כי התשלומים בגין הדירה ישולמו לחשבון הפרויקט, הנקוב בנספח א' להסכם (ראו סעיף 15 להסכם). גם בנספח הבטוחות להסכם, נספח ז', מצוין במפורש כי חשבון הפרויקט הנוגע לתשלומים בגין הדירה הוא זה הנזכר בנספח א' להסכם (ראו סעיף 2.1.1 לנספח ז'). נספח א', בתורו, מפרט באופן הברור ביותר את פרטי חשבון הפרויקט האמורים. לא למותר להעיר, כי התובעת חתומה על מסמך זה. לעניין זה הניסוחים ברורים, ואינם יוצרים אי ודאות כלשהי. 45. זו אף זו. מפעולות התובעת עצמה עולה כי לא נגרם לה כל בלבול בגין עניין זה. התובעת לא רשמה את השיק נשוא ההתדיינות לטובת החשבון בבנק הפועלים. היא הותירה שם המוטב על פי השיק פתוח. אין תשתית ממשית לקבוע, כי אזכורו של החשבון בבנק הפועלים בהסכם המכר הוא שגרם לכך שהכספים הופקדו בו, ולא בבנק לאומי. אכן, התמונה הכללית היא שמהלך זה נעשה מתוך מודעות מלאה של התובעת לחובה להפקיד את הכספים בחשבון הליווי בבנק לאומי. ממילא, אין בעניין זה כדי להקרין על ההתדיינות שבפניי. 46. על רקע כל אלה, יש לקבוע את חלוקת האחריות בין התובעת ובין נתבע 1. עמדתי לעיל על כך שהתובעת היא אישה משכילה. היא יודעת לפעול באופן עצמאי. היא קבלה מן הנתבע 1 הנחיות ברורות כיצד לנהוג. הנחיות אלה תואמות את הסכם המכר, אשר את הוראותיו הכירה. בנסיבות אלה, חלק עיקרי של האחריות רובץ על התובעת. בה בעת, הנתבע 1 הפר את חובת הזהירות שלו כלפי התובעת. במסגרת חובה זו היה על הנתבע 1 לוודא כי התשלום הראשון נעשה בהתאם לנדרש. היה עליו למנוע נעשה שימוש לרעה ביתרון העוצמה וההבנה שיש לחברה הקבלנית על פני הלקוח. לנתבע 1 יש, לעניין זה, יתרון מובהק בניסיון ובידע על פניי התובעת. משכך, יש הצדקה עניינית להטיל עליו חלק משמעותי מן האחריות, הגם שחלק קטן מזה של התובעת. בסופם של דברים, לנוכח שיקולים אלה, ובשים לב למכלול הנסיבות המתוארות לעיל, אני קובע כי התובעת תישא ב - 60% מן הנזק, והנתבע 1 ישא ב - 40% ממנו. 47. הקטנת נזק? נתבע 1 טוען כי אי הגשת תביעה נגד החברה ונגד מנהלה ביוני 2004 מהווה הפרה של החובה הרובצת על התובעת להקטין את הנזק. בהקשר זה נטען, כי היה מקום להגיש תביעה בגין ערבות אישית שמסר מר ראובן לידי התובעת (נספח יג', תצהיר נתבע 1, 23.11.04; פסקה 19 לתצהיר הנתבע 1; עדותו, עמוד 43). נטען, כי סביר שנקיטת אמצעים משפטיים באותו שלב הייתה מאפשרת קבלת ערבות מתאימה או השבת כספים ששולמו על ידי התובעת לידי הקבלן. 48. אין בידי לקבל טענה זו. אין חולק כי החברה נקלעה לקשיים ממשיים. נתבע 2 העיד, למיטב זכרונו, כי בחודשים יוני - אוגוסט 2004 החברה תפקדה, וכי "מאוגוסט נדמה לי החלו בעיות עם שיקים חוזרים" (בעמוד 61). הוא העריך כי יתכן שהיו תשלומים שוטפים (שם). הוא לא ידע אם יצאו ערבויות. אין בפניי נתונים קונקרטיים, המגובים בתיעוד של ממש, לעניין מצבה של החברה בנקודות הזמן הרלוונטיות. במצב זה, ובשים לב לתמונה הכללית בדבר קשיים אליהם נקלעה החברה, לא אוכל לקבוע כי בנקודת הזמן הרלוונטית הייתה יכולת אפקטיבית סבירה להקטין את הנזק. משכך, אני דוחה את הטענה האמורה. 49. הנזק. הנזק העיקרי לו טוענת התובעת נוגע לאבדן הכספים ששולמו במעמד כריתתו של הסכם המכר. אזכיר, כי באותו מועד שילמה התובעת סך של 686,000 ₪. בהמשך קיבלה ערבות בנקאית בסך של 180,000 ₪. על רקע זה נטען, כי נזקה של התובעת בראש זה עומד על סך של 506,000 ₪, בצירוף הפרשי רבית והצמדה כדין. 50. הנתבע 1 טוען כי יש לדחות טענות אלה. הוא מפנה להסכם בין התובעת ובין בנק לאומי. הסכם זה, מיום 17.12.06, הוצג בהליך שבפניי. נקבע בו כי התובעת תהיה רשאית לקבל את מלוא הזכויות בדירה כנגד תשלום בסך של 120,000 ₪ לכל היותר (סעיפים 6, 8 להסכם). כן קובע ההסכם, כי התובעת תגיש תביעה בגין רשלנות מקצועית נגד נתבע 1 (סעיפים 2(ה), 3 להסכם). נקבע כי התובעת תמחה לבנק לאומי כל סכום שיתקבל כתוצאה מתביעה כאמור, עד לגובה הסכום החסר, כהגדרתו בהסכם (סעיף 4). עוד נקבע, כי מן התשלום האמור בסך של 120,000 ₪, יש לנכות כל סכום שיתקבל בגין תביעה כאמור (סעיף 6). יצוין, כי ההסכם נכרת, על פי האמור במבוא לו, "לפנים משורת הדין ומפאת מצבה האישי הקשה של הדיירת [התובעת - ע.ש.]". 51. כיצד מקרין ההסכם האמור על נזקה של התובעת? סוגיה דומה, שעניינה תשלומים ושירותים שהתקבלו מצדדים שלישיים לאחר שניזוק נפגע, נדונה לא אחת במסגרת תובענות לפיצויים בגין נזקי גוף. ההלכה הכללית היא, כי "בקביעת היקף הנזק שנגרם לניזוק יש לקחת בחשבון את העובדה כי הנזק הוטב, כולו או מקצתו, על ידי צד שלישי, או כי בצד ההוצאות המיותרות באו גם חסכונות. מטרת הפיצוי היא השבת המצב לקדמותו, ואם מצבו של הניזוק כבר הושב לקדמותו אין כל צידוק להטיל חובת פיצוי על המזיק. מטרת הדין אינה הענשה אלא פיצוי" (דברי כב' השופט א' ברק בע"א 357/80 נעים נ' ברדה פ"ד לו(3) 762 (1982), בעמודים 778 - 779). בה בעת צוין באותה פרשה (בעמוד 779), כי "בעניין אחרון זה אינה שוררת מגמה אחידה וברורה, ואין בדברנו אלא קביעת עקרון כללי אשר לו חריגים רבים, אמתיים ומדומים כאחד". 52. במקרה זה לא מדובר בהטבת הנזק על ידי צד שלישי. התובעת לא קיבלה כספים מבנק לאומי. מדובר בהסכם שהושג לפנים משורת הדין, נוכח מצבה האישי הקשה של התובעת (המבוא להסכם), במסגרתו המחתה התובעת לבנק לאומי כל סכום שיתקבל כתוצאה מתביעתה. כנגד זאת, נקבע כי בכל מקרה לא תהיה התובעת חייבת לבנק יותר מסך של 120,000 ₪ בגין הכספים נשוא התביעה. 53. בנסיבות אלה, שלא כמו במקרה הרגיל בו מתקבל בידי הניזוק תשלום מאת צד ג' בקשר לעוולה, אין התובעת צפויה להתעשר מקבלת התביעה, אפילו יפסק מלוא הסכום שתבעה. זאת, נוכח התחייבותה להמחות לבנק לאומי כל סכום כספי שיתקבל כתוצאה מתביעתה (סעיף 4 להסכם האמור). יוצא, כי מדובר במצב השקול במהותו למצב שבו ניזוק מקבל מצד שלישי הטבה, אשר יש לו חובה, הסכמית או אחרת, להשיבה. במצב זה, נקבע באופן עקבי בפסיקה כי אין לנכות את סכום ההטבה מן הנזק (ראו, למשל, בתחום של פיצויים בשל נזקי גוף, ע"א 599/68 לנקרי נ' מדינת ישראל פ"ד כג(2) 113 (1969), בעמוד 115; ע"א 276/73 מונצה נ' גן פ"ד כט(1) 765 (1975); ע"א 163/99 עזבון מזאווי נ' דורי פ"ד נד(5) 854 (2000). 54. באופן דומה, ניתן לראות את המצב בהמשך להסכם עם בנק לאומי כשקול במהותו לקבלת תשלום חסד מאת צד שלישי. לגבי תשלום כאמור צוין, כי "תשלומי חסד לנפגע על ידי צד שלישי אינם מפחיתים מאחריות המעוול" (ד' פרידמן, נ' כהן, חוזים, כרך ד', תשע"א - 2011, בעמוד 721. ראו גם הדיון בעמודים 719 - 720). גישה זו נעוצה בתובנה הבסיסית, לפיה "המיטיב ביקש להיטיב עם הניזוק ולא עם המזיק" (ע"א 370/79 פרפלוצ'יק נ' מוטס פ"ד לד(3) 551 (1980)). 55. הגיונם של הדברים חל מקל וחומר בתביעה שבפני: במקרה הנוכחי, קיימת חובה חוזית מפורשת של התובעת להעביר את פירותיו של הליך זה, ככל שיהיו, לבנק. לעומת זאת, במצב של תשלומי חסד, ברגיל אין ביטוי הסכמי לחובה כאמור, והיא עוגנה תחילה בחובה מוסרית (עניין פרפלוצ'יק הנ"ל), ובהמשך לכך, בעיקרון הכללי הקבוע בסעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט - 1979 (ראו ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף, כרך ב', בעמודים 1344 - 1345). גם מבחינה זו יש הצדקה מלאה לפעול ברוח הכללים עליהם עמדתי, ולא להביא בחשבון, בקביעת הנזק נשוא ההליך הנוכחי, את קביעותיו של ההסכם בין התובעת ובין בנק לאומי. 56. ודוק. דרך פעולה זו אינה עלולה ליצור מצב של פיצוי כפל של התובעת. היא אינה עלולה ליצור סיכון של התעשרות שלא כדין שלה. בה בעת היא אינה עלולה ליצור מצב של פיצוי יתר שיושת על המעוול. אדרבא, דווקא התחשבות בהסכם האמור בין התובעת ובין הבנק עלולה ליצור התעשרות בלתי צודקת של המעוול, שכן היא עלולה להביא לכך שהמעוול לא יישא בחלק משמעותי מן הנזק לו הוא אחראי. אין הצדקה לזכות את המעוול, בנסיבותיו של תיק זה, במתת שמים מסוג זה. לפיכך, טענותיו של נתבע 1 בנקודה זו נדחות. 57. בכך לא מסתיים הדיון. מנספחיה של תעודת עובד ציבור שהוגשה עולה כי בפועל שולמו לתובעת פיצויים בסך של 40,000 ₪ בגדרו של הליך פלילי שנוהל נגד מר ראובן (יולי, נובמבר 2009). הנתבע טוען כי התובעת קבלה בהמשך סכום נוסף של 20,000 ₪. הוא מפנה להחלטה שיפוטית בעניין (29.7.11, עפ"ג 2122/08 (מחוזי ירושלים)). טענה אחרונה זו לא הוכחשה בסיכומי התשובה מטעם התובעת, ומשכך אני מקבלה כנכונה. הנתבע 1 טוען שיש להפחית את הסכומים שהתקבלו בגדר ההליך הפלילי מסכום הנזק לו הוא אחראי. יש ממש בטענה זו. מדובר בפיצוי שניתן לתובעת, הנובע במישרין ממסכת העובדות נשוא ההליך הנוכחי. יש בו, במישרין, כדי להקטין את נזקה. משכך, יש לקבל את טענות הנתבע לעניין זה. 58. התוצאה של כל האמור, תוך התחשבות בקביעות לעניין האשם התורם ולעניין הפחתת הפיצוי שכבר שולם מנזקה של התובעת (כשמצורפים לסכומים הרלוונטיים הפרשי רבית והצמדה כחוק), היא כי על הנתבע 1 לשלם לתובעת סך של 270,289 ₪. סכום זה כולל הפרשי רבית והצמדה כחוק עד ליום פסק הדין. 59. עניינים נוספים. התובעת טוענת כי יש לפצותה בגין הוצאות משפטיות ישירות בהן נשאה. יש ממש בטענת נתבע 1, כי לא הובאו ראיות של ממש ביחס להוצאות כאלה, אשר קיים קשר סיבתי ישיר בין ההתרשלות הנטענות ובינן. הוא הדין בטענות בדבר נזקים עקיפים, ובכלל זה דמי שכירות והוצאות מעבר דירה. אשר לטענה בדבר נזק לא ממוני, באין פירוט ממשי לעניין זה, ובהינתן אשמה התורם המהותי של התובעת, כמבואר לעיל, לא מצאתי בנסיבות תיק זה הצדקה מספקת לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה. 60. סיכום ביניים II. נוכח כל האמור, התביעה נגד נתבע 1 מתקבלת בחלקה. נתבע 1 יפצה את התובעת בסך של 270,289 ₪. אדון עתה באחריותו הנטענת של נתבע 2. אחריות נתבע 2 61. נקודת המוצא לדיון באחריות נתבע 2 מצויה בכתב התביעה. בכתב התביעה נטען, כי נתבע 2 לא שימש כבא כוחה של התובעת בהסכם המכר. הוא שימש כבא כוח החברה. עם זאת נטען, כי הוא חב לתובעת חובת זהירות מיוחדת, בהיותו עורך דין של חברה קבלנית המוכרת דירות. נטען, כי במסגרת זו יש לו חובת אמון ציבורית מוגברת, בין השאר לקיים כוונת המחוקק להבטיח רוכשי דירות. 62. קונקרטית נטען, כי היה על נתבע 2 להפנות את תשומת ליבה של התובעת לחשיבות הפקדת הכספים בחשבון הליווי, על פי הנספח להסכם. נטען כי נתבע 2 לא עשה כן. נטען עוד, כי גם כאשר התובעת רשמה את השיק והותירה אותו ריק, נתבע 2 לא הפנה את תשומת לבה של התובעת כי עליה להקפיד לרשום את ההמחאה לחשבון הליווי, או לדאוג להפקיד בחשבון זה את הסכום. עוד נטען, כי נתבע 2 התרשל בכך שלא הסביר לתובעת את חשיבותה של הערבות הבנקאית שהיא זכאית לקבל לפי חוק המכר (דירות). 63. בכתב התביעה נטען גם, כי נתבע 2 היה שותף להפרת חובה חקוקה בכך שביטל את חובת החברה לתת ערבות להבטחת רכישה לפי חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) התשל"ה - 1974. צוין בהקשר זה בכתב התביעה, כי נתבע 2 הוא שקיבל את בקשתו של נתבע 1 לרשום בנספח התשלומים להסכם את זכותה של התובעת לקבל ערבויות בנקאיות. 64. כן נטען בכתב התביעה כי בחודש יוני 2004 פנה נתבע 1, בשם התובעת, בנושא הסך של 686,000 ₪, אשר לא הופקדו לחשבון הליווי של הפרויקט . הוא נענה על ידי נתבע 2, בשם החברה, כי העניין יטופל. העתק ההתכתבויות להן היה נתבע 2 צד צורף לכתב התביעה, כנספחים ו'1 - ו'3. יוער, כי כתב התביעה אינו מייחס לנתבע 2 רשלנות לגבי עניין זה. 65. יצוין כי בכתב התביעה נטען גם, כי נתבע 2 היה שותף פעיל למעשה המרמה של החברה, אשר הוציאה כספים במרמה מהתובעת והפקידה אותם שלא לחשבון הפרויקט, וזאת בניגוד לדין ולהתחייבויותיה. למען שלמות התמונה אוסיף, כי בשלב מאוחר יותר הודיע בא כוח התובעת, כי זו אינה עומדת על טענה זו (פרוטוקול, 22.11.11). 66. השאלה הראשונה בה יש לדון היא, האם חב הנתבע 2 לתובעת חובת זהירות, באיזה מן העניינים הנטענים בכתב התביעה. כאמור, גם התובעת מסכימה, כי הנתבע 2 לא שימש כבא כוחה. מן הדיון לעיל עולה, כי עובר לכריתת ההסכם יוצגה התובעת על ידי נתבע 1. היא יוצגה על ידו גם בשנת 2004, עת פנתה לחברה על מנת לברר מה עלה בגורל כספה, לאחר קבלת המכתב מבנק לאומי (יוני 2004, נספח יא' לתצהיר נתבע 1). 67. יוצא, כי טענת התובעת היא לחובת זהירות של נתבע 2, כלפי צד שלישי, אשר אינו לקוחו, כי אם הצד שכנגד לעסקה. מפסיקתו של בית המשפט העליון עולה, כי בנסיבות מסוימות ניתן להכיר בקיומה של חובה כזו. בהקשר זה עמד בית המשפט על הצורך בראיות ברורות בדבר קשריו המעשיים של עורך הדין הנתבע עם התובע ע"א 751/89 מוסהפור נ' שוחט פ"ד מו(4) 529 (1992), בעמוד 535. ניתן משקל לשאלה אם התובע היה מיוצג על ידי עורך דין (שם; ראו גם ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל פ"ד נא(4) 769 (1997)). נקבע כי מקום בו מדובר בשני צדדים מיוצגים, עובדה זו שוקלת באופן משמעותי נגד הטלת חובת זהירות על עורך דין כלפי צד שכנגד (ע"א 10362/03 א. ברזני שירותים ועסקאות בע"מ נ' אחים בן רחמים (צפון) בע"מ (20.9.10)). ניתן משקל לשאלה אם לתובע היה ניסיון בעסקאות מן הסוג הנדון (עניין מתתיהו הנ"ל). כאשר נדונה שאלה הנוגעת לרישומו של נכס, נבחן האם עורך הדין נטל על עצמו אחריות לבצע רישום של עסקה הנוגעת לנכס (שם, בפסקה 22; ראו גם ע"א 1170/91 בכור נ' יחיאל פ"ד מח(3) 207 (1994)). ניתן משקל גם לכך, שעורך הדין היה מי שהגה מתכונת חוזית מורכבת לצורך הוצאתה לפועל של עסקה, ונטל על עצמו את הטיפול המשפטי בעניין (ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום פ"ד נח(3) 385 (2004)). 68. ככל שהדברים נוגעים למסירת מידע אודות בטוחות, ניתן, מעבר לאמור לעיל, משקל לגובה הסכום בו מדובר (ע"א 2725/91 היינוביץ נ' גלעדי פ"ד מח(3) 92 (1994)). ניתן משקל לשאלה אם מדובר במסירת עובדה או מידע מטעה, או שמא מדובר אך בטענה בדבר הימנעות מייעוץ כי על התובע לדרוש בטוחה ביחס לסכום ששילם. ניתן משקל לשאלה האם הדין דורש בטוחה אם לאו. כן ניתן משקל לשאלה אם רשאי עורך הדין להניח כי התובע קיבל ייעוץ מעורך דין עמו היה קשור. 69. נבדקה גם השאלה, האם הופרה חובת גילוי שמקורה בדיני תום הלב במשא ומתן (ראו בעניין שרמן הנ"ל). בהקשר אחרון זה נבחן באותה פרשה, האם עורך הדין נטל חלק פעיל בכריתת ההסכם (לעניין אי גילוי של עובדות מהותיות, ראו גם ע"א 6645/00 עו"ד ערד נ' אבן, פ"ד נו(5) 365(2002)). יוחס משקל רב לשאלה, האם מדובר בזדון או בהטעיה מכוונת (עניין ברזני הנ"ל). 70. בכל הנוגע לעסקאות בין קבלן ורוכש דירה, ניתן משקל לשאלה האם קוימו הוראות כללי לשכת עורכי הדין (ייצוג בעסקאות בדירות) תשל"ז - 1977 (עניין בכור הנ"ל). לעניין זה, כלל 2 קובע כי "בעסקה לרכישת דירה מאת קבלן, לרבות רכישת זכויות בה, לא ייצג אותו עורך דין את הקבלן ואת הרוכש, אלא לפי הוראות סעיף 5". כלל 4 קובע, כי עורך דין המייצג את הקבלן בעסקה כאמור בסעיף 2, חייב לציין בחוזה הרכישה כי אין הוא מייצג את הרוכש באותה עסקה. כלל 5 קובע, כי "עורך דין המייצג את הקבלן רשאי לטפל בביצוע רישום הרכישה, ויפעל בענין זה מתוך נאמנות לקבלן ולרוכש גם יחד". 71. על רקע אמות מידה אלה, ניתן לפנות למקרה שבפניי. במקרה זה, עמד נתבע 2 בבירור בנטל הקבוע בכללי לשכת עורכי הדין הנ"ל. הוא דאג לכך שבסעיף 16.12 להסכם המכר ייקבע בבירור, כי "עורך הדין המייצג את החברה ומטפל בשמה ועבורה בעניינים שונים, איננו מייצג את הרוכש, וכן כי ישנו ניגוד עניינים מובהק בין עוה'ד ובין הרוכש.... בכל מקרה לא יהיה לרוכש כל מעמד כלפי עוה'ד אלא מול החברה בלבד ובשום מקרה אין בביצוע התשלום הנ'ל לחברה כדי ליצור יחסי עו'ד לקוח בין הרוכש לבין עוה'ד". 72. הוראה זו חותרת תחת טענות התובעת בדבר חובת זהירות של הנתבע 2 כלפיה בשלב כריתת החוזה. לעניין זה מקובלת עליי טענת נתבע 2, כי התובעת, אשר עמדה בפניי חתימה על עסקה בעלת חשיבות רבה מבחינתה, אינה יכולה להישמע בטענה כי לא קראה את ההסכם ואינה יודעת על מה חתמה (ע"א 1319/06 שלק נ' טנא נגה (שווק)1981 (20.3.07)). לא למותר לציין, כי לצד הוראה זו מצויה חתימה של התובעת. התובעת אישרה כי בנסיבות אלה סביר שקראה את הוראת הסעיף האמורה (עדותה, בעמוד 28). לא למותר לציין גם, כי נתבע 1 העיד כי הסביר לתובעת את האמור בסעיף, ובכלל זה את העובדה שאינה מיוצגת על ידי עורך דינו של הקבלן (בעמוד 49 לפרוטוקול). מעדותו של נתבע 1 עולה גם, כי עוד בטרם חתימת ההסכם, עבר עם התובעת על עיקרי ההסכם, ובכלל זה על הערותיו לו ועל תשובותיו של נתבע 2 (בעמוד 48). בין ההערות מצויה גם התייחסות להוראת סעיף 16.12 (עדות נתבע 1, בעמוד 48; ראו גם נספח ה' לתצהיר נתבע 1, עמוד 52). 73. לא נעלמה מעיני טענת התובעת, כי יש לראות בהוראה זו משום תניה מקפחת בחוזה אחיד. אני דוחה טענה זו. היא מהווה שינוי חזית ביחס לכתב התביעה. זאת ועוד. התניה האמורה נגזרת ומתחייבת מכללי לשכת עורכי הדין, אשר על תוכנם עמדתי לעיל. אף לגופו של עניין, אין בה כל יסוד מקפח בנסיבות בהן התובעת יוצגה על ידי עורך דין מטעמה. נוכח כל אלה, דין הטענה האמורה להידחות. 74. אוסיף, כי התובעת הייתה מיוצגת, הן בשלב המשא ומתן על שינויים להסכם המכר, הן עובר לחתימה על הסכם המכר, הן בשנת 2004 עת נתקבלה בידה פנייה מאת בנק לאומי ממנה עלה כי הכספים ששילמה לא נותבו לחשבון הליווי. בנסיבות אלה, לא הייתה כל חובה מוטלת על נתבע 2 ליתן לתובעת ייעוץ כלשהו, כנטען בכתב התביעה. באופן התואם מסקנה זו, התובעת העידה כי לא ציפתה לקבל ייעוץ מנתבע 2 (עדותה, בעמוד 30). המסקנה בדבר העדר חובה כאמור של נתבע 2 מתחזקת נוכח העובדה, שנתבע 2 כלל לא נטל חלק בשיג ושיח עם התובעת במועד כריתת ההסכם (ראו פסקאות 8, 9, 17, 18, 20, 21, 23, 24 לתצהירו; ראו גם עדות התובעת, עמודים 19 - 20, 26, 27). לא היה לו עימה כל קשר גם לפניי כן. 75. התובעת מעלה טענות בסיכומיה בדבר תשלום לנתבע 2 או בדבר נטילת אחריות לרשום את זכויותיה בדירה. בפועל, הוכח תשלום לחברה, בגין רישום הזכויות (סעיף 16.12 להסכם המכר). עם זאת, לא הוכח כי הנתבע נטל על עצמו את האחריות לרישום זכויותיה של התובעת. הנתבע 2 הצהיר, כי מעולם לא התחייב לתת שירות משפטי למי מרוכשי הדירות מן החברה, או לבצע רישום כלשהו לטובת מי מהם (סעיף 11 לתצהירו). 76. אכן, התובעת טענה בתצהירה כי סמכה על נתבע 2 כי העסקה תיחתם ותושלם כנדרש ולא תהיה מניעה למסור לה את החזקה בדירה ולרשום את הזכויות על שמה (פסקה 15 לתצהירה). ברם אין תשתית לכך שהנתבע נטל על עצמו לטפל ברישום העסקה. מעורבותו של הנתבע בהכנסת שינויים מסוימים בהסכם המכר אינה מהווה תשתית כאמור. 77. גם אישורי החתימה שנעשו על ידי נתבע 2 על גבי דיווח לרשויות המס (נספח ה' לתצהיר התובעת), ועל גבי התחייבות של התובעת לרישום משכנתא (נספח ו' לתצהיר האמור), אינם מלמדים על נטילת אחריות כאמור. יוער, כי ההתחייבות האמורה לא נערכה על ידי הנתבע 2, וכך גם התיקונים שהוכנסו בה (ראו עדותו, בעמוד 55). יוער גם, כי יש ממש בטענות נתבע 2 כי פעולותיו באישור דיווחים לרשויות המס נשאו אופי טכני (ראו פסקה 13 לתצהירו). המסמכים האמורים גם רחוקים עד מאד מהנחת תשתית אשר על יסודה ניתן לקבוע כי נתבע 2 נטל על עצמו אחריות, כלפי התובעת, לרישום הדירה. 78. אכן, ייפוי הכוח עליו חתמה התובעת, כחלק מן הנספחים להסכם המכר, נעשה גם על שמו של הנתבע 2. נכון גם, כי ייפוי הכוח האמור נועד, על פי תוכנו, לאפשר את רישום הנכס (ראו סעיפים 24, 26 להסכם המכר). עם זאת, בייפוי הכוח מופיעים עורכי דין נוספים, וכן שורה של תאגידים בנקאיים (ראו בהקשר זה גם בפסקה 37 לתצהיר נתבע 2). אין כל טענה כי אלה נטלו על עצמם אחריות כלשהי ביחס לרישום זכויותיה של התובעת. יוצא, כי עצם הכללתו של התובע בייפוי הכוח, אינה מלמדת על נטילת אחריות כזו על עצמו. הדברים אמורים ביתר שאת, באין תיעוד מתבקש, הקושר את התובע לתהליך הרישום של העסקה. 79. גם העובדה, שנתבע 2 חתם על מכתב ועל תשדורת פקס' הנושאים את הלוגו של החברה, אינה משנה באופן מהותי לעניין זה (ראו נספחים ה', יב' לתצהיר נתבע 1). הוא הדין בכך שבמכתב נספח יב' האמור צוין גם, בכותרת משנה, "המחלקה המשפטית". נתבע 2 הסכים, כי נוכח דרך הפעולה האמורה, בצירוף עם ייפוי הכוח המתייחס גם לנתבע 2, אדם סביר מבחוץ אינו יכול לדעת אם הוא עורך דין עצמאי או מחלקה של החברה (בעמוד 52). ברם, גם מכך לא עולה באופן סביר נטילת אחריות של הנתבע 2 לרישום העסקה, או להוצאת ערבויות לגביה. 80. לא למותר להוסיף, כי בכל מקרה עניינו של התיק אינו בטענה להתרשלות בתהליך הרישום, אלא בכל הנוגע לייעוד הכספים ששולמו לחשבון הליווי, ובהמצאת ערבויות. בנסיבות אלה, ספק רב עד מאד אם טענתה העובדתית של התובעת עשויה להוביל למסקנה בדבר חובת זהירות של הנתבע כלפיה בנסיבות העניין. לכל האמור אוסיף עוד, כי יש ממש בטענת נתבע 2 כי המדובר בהרחבת חזית לעומת הנטען בכתב התביעה. 81. אשר לטענה בכתב התביעה כאילו הנתבע 2 ביטל, כביכול, את חובת החברה לתת ערבות להבטחת רכישה לפי חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות התשל"ה - 1974. לטענה זו לא הונחה תשתית עובדתית כלשהי. מן החומר שבפניי עולה כי לנתבע 2 לא הייתה נגיעה כלשהי להתנהלות הכספית של החברה (ראו פסקאות 8, 10, 15 לתצהיר נתבע 2; עמוד 56 לעדותו). בתוך כך, לא הייתה לו נגיעה להנפקת ערבויות לפי חוק המכר דירות על ידי החברה (סעיף 22 לתצהיר). חלקו בהסכם המכר התמצה במעורבות בהכנסת שינויים (מעטים) בו (ראו תכתובת, נספח ה' לתצהיר נתבע 1, עמוד 50; ראו פסקאות 6, 15 לתצהיר נתבע 2), ובאישור חתימה על גבי דיווח לרשויות המס. בהמשך לכך אישר הנתבע 2 את חתימת החברה גם על גבי התחייבות לרישום משכנתא. אין בכל אלה כדי לקשור את הנתבע 2, ולו בעקיפין, לנושא הוצאת הערבות. 82. בטענות התובעת, כמו גם באלה של נתבע 1, נעשה ניסיון לייחס לנתבע 2 אחריות מכוח השיג ושיח שהתנהל בינו ובין נתבע 1 בחודש יוני 2004. באותו מועד פנה נתבע 1 לנתבע 2 בנושא הערבות הבנקאית והכספים ששילמה התובעת (סעיף 48 לסיכומי התובעת). הדבר היה בהמשך לפנייה של בנק לאומי לתובעת, נספח יא' לתצהיר נתבע 1 (3.6.04). במכתב הבנק צוין כי מבדיקה שערך עולה כי "לא הועברו לנו מלוא הכספים המגיעים מכם על פי החוזה". בפנייה מיום 17.6.04 (חלק מנספח יב' לתצהיר נתבע 1) העלה נתבע 1 שאלה מדוע מתייחס הבנק לחוזה כאילו נחתם ביום 19.9.03. נתבע 2 השיב (20.6.04, חלק מנספח יב' הנ"ל) כי החומר שהתקבל בידו הועבר לבדיקה מקיפה מול בנק לאומי, וכי "בהמשך השבוע נודיעך על תוצאותיה". באין פעולה מאת נתבע 2, פנה נתבע 1 אליו בשנית (29.6.04, חלק מנספח יב' הנ"ל), בדרישה לתשובה דחופה באשר לקורות הכספים ש"נעלמו" לפי הודעת הבנק. בפנייה שלישית, מיום 11.7.04, דרש נתבע 1 אישור בכתב כי הנושא הוסדר. זמן אצר אחרי כן, הומצא לתובעת אישור של החברה (12.7.04, חלק מנספח יב' הנ"ל) כי שולם לתובעת סך של 886,000 ₪ בגין הדירה, וכי הנפקת יתרת הערבויות בגין הסכום ששולם מטופלת מול הבנק "ומקווים כי בתוך זמן קצר נקבל את הערבויות" (ראו, בנושא זה, פסקה 19 לתצהיר עדות ראשית, נתבע 1; עדות נתבע 2, עמודים 64 - 65). 83. נושא התכתובת האמורה נזכר בכתב התביעה (סעיף 23 לכתב התביעה). עם זאת, לא יוחסה לנתבע 2 אחריות כלשהי בגינו, בפרק פרטי האחריות. משכך, יש ממש בטענת שינוי החזית המועלית על ידי נתבע 2 לעניין זה. 84. (א) גם לגופו של עניין, אין בטענות האמורות כדי לגלות עילה כלשהי כלפי הנתבע 2. יש ממש בטענת נתבע 2 כי לא היה מנהל בחברה. לא הייתה לו ידיעה אישית על מצב הערבויות, הואיל והנושא של כספי החברה לא היה בטיפולו (בעמוד 59). תפקידו היה מתן שירותים משפטיים לחברה כנותן שירותים חופשי, מכוח הסכם ריטיינר. הוא עסק בסיוע בחתימה על חוזים מן הסוג עליו חתמה התובעת. אין בראיות אינדיקציה למעורבות או לידיעה כזו בעסקי החברה, אשר היה בהן כדי להפוך את הנתבע 2 לשותף, במישרין או בעקיפין, לדרך הפעולה של קבלת כספי לקוחות וניתובם שלא לחשבונות הליווי המתאימים. היה לו תחום אחריות מצומצם ומוגבל. כדבריו, "אין לי תשובה לתת לו [לנתבע 1 - ע.ש.]" (בעמוד 65). (ב) זאת ועוד, נתבע 2 העיד (בעמוד 65), כי היפנה את הפנייה מטעם התובעת לחברה וביקש שזו תיתן תשובה. לדבריו, קיבל מאורגני החברה הסברים מרגיעים כאלה ואחרים ("הם מסבנים אותי, אומרים שיש בלגן בבנק, רישומים לא נכונים, תוך כמה ימים הכל יסתדר"). אין ראייה כי הייתה לנתבע 2 סיבה סבירה שלא לקבל את ההסברים שניתנו לו כנכונים. בנסיבות אלה, הגם שיש קושי בכך שנתבע 2 לא השיב לפניות נוספות של הנתבע 1, לא אוכל לקבוע את אחריותו של נתבע 2 לנזקים הנטענים על ידי התובעת. בנסיבות העניין, לא היה לנתבע 2 באותו שלב כל יתרון הבנה או ידיעה על התובעת או על הנתבע. 85. מעדות נתבע 2 עולה, כי בחודש ספטמבר 2004, בפגישה בה נטל חלק עם מר אלי ראובן ונציגי בנק לאומי, הוברר לו כי מר ראובן נטל לצרכיו כספי תמורה ששילמו רוכשים, ובשל כך החליט הבנק להפסיק את מימון הבנייה. לדבריו, התברר לו כי "יש כאן סרט שלם של תשלומים שלא הועברו במספר פרויקטים" (בעמוד 59 לעדותו). עוד מסר, כי מיד בהמשך לגילוי, "אני בשוק מהגילוי הזה ומודיע לחברה שאני חייב לצאת" (בעמוד 59). 86. נתבע 2 לא העביר את המידע האמור לתובעת או לנתבע 1. ברם, אין בכך כדי להצביע על עילה כלשהי כלפיו. התובעת ידעה עוד ביוני 2004 כי הכספים ששילמה אינם בנמצא (פסקה 18 לתצהירה; ראו נספח ז' לתצהירה, מכתב הבנק, 3.6.04). בנסיבות אלה, לא ניתן לגלגל לפתחו של הנתבע 2 את בחירתה של התובעת שלא להמשיך בפעולות לעניין זה, בהמשך למכתב החברה מיום 12.7.04. מתצהירו של נתבע 1 עולה כי התובעת מסרה לו כי אישור זה מספק אותה (פסקה 19 לתצהיר האמור). באופן התואם ומשלים זאת, לא היו בהמשך לכך פניות נוספות בנושא אל נתבע 2. גם לא ניתן לייחס לנתבע 2 אחריות לכך שהתובעת לא עמדה בקשר ישיר עם הבנק בנושא זה, לאחר שהבנק עצמו פנה אליה לגביו. 87. זאת ועוד, בנקודת הזמן הרלוונטית, בחודש ספטמבר 2004, קשה לראות כיצד היה יכול המידע למנוע את הנזק שנגרם לתובעת, כולו או מקצתו. הנתבע טוען כי החברה הייתה באותה עת במצב של חדלות פירעון. דומה כי נסיבות העניין, ובכלל זה עצם הטיית הכספים, כמו גם בקשה לכינוס נכסים שהוגשה נגד החברה מספר חודשים אחרי כן, נוטות לתמוך בטענה זו (וראו בפסקה 26 לסיכומי התובעת). אין בפניי תשתית כלשהי, המלמדת כי היה סיכוי סביר, באותה נקודת זמן, להקטין את נזקה של התובעת (וראו פסקה 48 לעיל). 88. התובע העיד גם, כי הדברים שנודעו לו בחודש ספטמבר 2004 היו ידועים לכל. לדבריו (בעמוד 60), "מה שידעתי בספטמבר 2004 זה אחרי שכל העולם ידע. אני אחרון שיודע". נתבע 2 העיד בהקשר זה עוד, כי הבין שהלקוחות הרלוונטיים, אשר שילמו כספים שלא באמצעות חשבון הליווי, ידעו על המצב אליו נקלעו (שם, שם). ברם, מדובר, על פי טיבה, בעדות סברה. לא אוכל לקבוע ממצא עובדתי על יסודה. 89. נוכח כל האמור, אני קובע כי לא הוכחה אחריות כלשהי של הנתבע 2 כלפי התובעת. משכך, דין התביעה נגדו להידחות. התוצאה (א) התביעה נגד נתבע 1 מתקבלת באופן חלקי. נתבע 1 ישלם לתובעת סך של 270,289 ₪. כמו כן, יישא נתבע 1 בהוצאות משפט המשקפות את החלק היחסי של האגרה הנגזר מן הסכום שנפסק, וכן הוצאות שנפסקו לעדים, בסך של 7,250 ₪. כן ישא נתבע 1 בשכר טרחת עורך דין, המשקף את הקביעות לעיל, את היקף העבודה שנדרש בתיק ואת היחס בין הסכום שנתבע ובין הסכום שנפסק, בשיעור של 25,000 ₪. לסכום זה אין לצרף מע"מ. כל הסכומים ישולמו עד ליום 1.3.13. (ב) התביעה נגד נתבע 2 נדחית בזה. התובעת תישא בהוצאות נתבע 2, המביאות בחשבון את הקביעות לעיל, ואת היקף העבודה שנדרש בתיק, בסך של 30,000 ₪. לסכום זה אין לצרף מע"מ. הוא מביא בחשבון גם את השנים הארוכות בהן נוהל ההליך, וההזדמנויות שהיו לתובעת בגדרו לחזור בה מן התביעה נגד נתבע 2, אשר ייצג בהליך את עצמו. אף סכום זה ישולם עד ליום 1.3.13. עורך דיןמקרקעיןחובת הזהירותעסקת מקרקעין