חוות דעת מומחה לעניין מקום מושבו של אדם

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חוות דעת מומחה לעניין מקום מושבו של אדם: זוהי בקשת רשות ערעור על החלטות ביה"מ לעניני משפחה בירושלים (כב' השופט ש. אלבז) מיום 14/11/02 ומיום 03/12/02 לפיהן הורה למבקשת להמציא לביה"מ חוו"ד של מומחה להוכחת דין מקום מושבה של המנוחה ...(להלן: המנוחה), בטרם יחליט בבקשה לצו קיום הצוואה שהוגשה על ידה. להלן העובדות הצריכות לענייננו: המנוחה, ילידת ירושלים שמקום מושבה בעת פטירתה היה בהולנד, נפטרה בהולנד ביום 01/11/01. בעת מותה היתה המנוחה בעלת אזרחות ישראלית וכן אזרחות הולנדית.נ ביום 07/05/00, בעת שהותה בארץ, כתבה המנוחה בכתב ידה ובחתימתה כתב צוואה (להלן: הצוואה), שזה לשונו: "אני החותמת מטה, ..... בעלת דרכון הולנדי מס' ...., תעודת זהות ישראלית מס' ......, ושמקום מגורי הקבוע ומושבי בהולנד, ונמצאת בתאריך 7/5/2000 בישראל, מצהירה בזאת, שזאת צוואתי האחרונה, המתיחסת לכל עזבוני באיזה מין או סוג שהוא בישראל בלבד (ההדגשות כאן ולהלן לא במקור - ח.ב.). אני מורישה ומצווה את כל עזבוני, מאיזה מין שהוא כולל חלקי בנכס הידוע בגוש ....., והחלק שלי 1/7 חלקים בנכס וחשבונות בנק שלי בישראל בחלקים שווים לבנותי. ....[בת 1 -המבקשת], דרכון הולנדי מס' ...... שגרה בהולנד וילידת הולנד.ו .....[בת 2] (דרכון הולנדי) תעודת זהות הולנדי מס' ....., מס' אישי ......., שגרה בהולנד וילידת הולנד, פרט ליורשים הנ"ל, אין לאף אחד אחר חלק בעזבוני. צוואה זו עשיתי בכתב ידי, וחתמתי בחתימת ידי. ......................... 7/5/2000" 3. המבקשת, שהינה בתה של המנוחה, הגישה לרשם לענייני משפחה בירושלים (להלן: הרשם) בקשה למתן צו קיום צוואה. בהסתמך על הוראת סע' 67 א (א) לחוק הירושה, התשנ"ה-1965 (להלן: החוק) הורה הרשם להעביר את הבקשה לביה"מ לענייני משפחה. ביה"מ קמא, בהסתמכו על הוראת סע' 137 לחוק, קבע כי על ירושתה של המנוחה חל דין מקום מושבה בעת פטירתה וכי לפיכך מוטלת על המבקשת החובה להוכיח את הדין החל בהולנד לגבי הצוואה וכי לצורך כך עליה להגיש חוו"ד של מומחה. ד י ו ן: 4. על פי הוראת סע' 137 לחוק: ”על הירושה יחול דין מקום מושבו של המוריש בשעת מותו, חוץ מן האמור בסע' 138 עד 140". ב"כ המבקשת השתית טעונו לענין תחולת הדין הישראלי על הצוואה על החריגים המנויים בסע' 138 ו-140 לחוק, בציינו כי משהורתה המנוחה בצוואתה לענין נכסיה שבישראל בלבד חל דין מקום הימצאם של הנכסים - Lex Situs. 5. לאחר ששמעתי טעוני ב"כ הצדדים החלטתי לדון בבר"ע כאילו ניתנה רשות ערעור וערעור הוגש עפ"י הרשות שניתנה. 6. ההלכה שהתגבשה לענין פרשנותה של צוואה ענינה בכיבוד רצון המצווה כפי שמצא ביטוי בצוואה. בפרשנות הצוואה על ביה"מ ליתן מעמד מיוחד לאומד דעת המצווה "עליו לעשות כל מאמץ פרשני כדי להגשים את כוונתו האמיתית של המצווה" (כלשון הנשיא א. ברק בע"א 1900/96, טלמציו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נ"ג (2) 817, סע' 8). כפי שנאמר שם, בהמשך: "מלאכת הפירוש של צוואה אינה מוגבלת אך ללשון הצוואה, אך לשון הצוואה מגבילה את מלאכת הפירוש. ללשון הצוואה ניתן לתת מובן מרחיב או מצמצם, מובן רגיל או חריג, אך יש למצוא תמיד נקודת אחיזה "ארכימדית" בלשון הצוואה המאפשרת את הגשמת אומד דעתו של המצווה". בצוואה מבטא המצווה את רצונו הוא, הוא מגלה בה את מאוויי נפשו. הצוואה היא המאזן הסופי והסיכום הכללי של רצונו לו צריך השופט ליתן ביטוי ותוקף. המדיניות המשפטית הראויה שעניינה בהגשמת עקרון כיבוד רצון המצווה, עוברת כחוט השני בדיני הירושה. היא משמשת קו מנחה לפירושן של הוראות שונות בחוק הירושה. מגמה זו של הגשמת רצון המת עשויה להוביל לתחולה רחבה יותר של הפרשנות האפשרית, עד כי תתחקה אחר רצונו הממשי של המצווה ולא רק אחר רצונו של מצווה סביר. (ר' א. ברק, פרשנות במשפט, נבו הוצאה לאור, חלק חמישי עמ' 61, כ"כ ראה ע"א 245/85, אנגלמן נ' קליין, פ"ד מ"ג (1) 772, 785). עמד על כך השופט שילה בע"א 102/80, פרוכטנבוים נ' מגן דוד אדום, פ"ד ל"ו (4) 739, 745: ”מעניין הדבר, כי המחוקק השתמש בביטוי "אומד דעתו" של המצווה. מציע אני לראות בביטוי זה כנרדף אל הביטוי "קביעת כוונתו", אף כי, לכאורה, יש אולי הבדל ניכר בין שני ביטויים אלה, "לאמוד" פירושו להעריך, לשער, ולהגיע לידי תוצאה שאיננה נכונה החלטית, בחינת "כזו ולא אחרת", אלא לתוצאה שהיא "בקירוב", "בערך"... מותר אולי להניח, כי כאשר השתמש המחוקק בשורש "אמד" לציון התהליך של קביעת הכוונה, מושפע היה מהוראות שורש זה במקורות המשפט העברי. השורש "אמד" כשלעצמו כשמשמש הוא להרכבת פועל, בא לציין את תהליך המדידה והשקילה של הנתונים הרלוונטיים לפתרון בעיה פלונית". 7. זאת ועוד, למרכזיות של רצון המוריש מקום כה נכבד בפרשנות הצוואה עד כי בתנאים מסויימים הפרשן רשאי לחפש אחר הרצון ה"טהור" של המצווה שלא מצאה כלל ביטויה בצוואה. [ברק, שם בעמ' 61]. "למשקל מיוחד זה של אומד דעת המצווה בדיני הצוואה, ביטוי בדיני הפרשנות . לא הרי פרשנותה של צוואה כהרי פרשנותם של חוקה, חוק או חוזה. בפרשנות הצוואה על השופט ליתן מעמד מיוחד לאומד דעת המצווה. עלינו לעשות כל מאמץ פרשני כדי להגשים את כוונתו האמיתית של המצווה". [ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג (2) 817]. 8. בהתבסס על אלו הקו המנחה הינו כי בפרשנות צוואה ניתן לשופט - הפרשן - חופש רב יותר מאשר בפרשנות חוזה, שכן בהעדר אינטרס הסתמכות, בהעדר היכולת לחזור מצוואה בכל עת, ומתוקף הכלל של כיבוד רצון המת, מתגבשת המסקנה כי יש להקל על השופט הפרשן בפירושה של צוואה. עם זאת גישה ליברלית שכזו צריכה להיות מופעלת בזהירות רבה. מכאן שיש לשאוף לאיזון ראוי בין הצורך להגשים את רצון המצווה לבין הצורך להבטיח ביטחון וודאות בדיני הצוואות. 9. בנוסף, כלל הוא כי פרשנות צוואה צריכה להיות ראויה. "אין לומר כי קיים כלל פרשני שלפיו יש לפרש צוואה באופן שמרני או באופן ליברלי. הכלל הפרשני הינו שיש לפרש צוואה כדי להגשים את תכליתה. לעיתים הפירוש יביא לתוצאה שתיראה שמרנית. לעיתים הוא יביא לתוצאה שתיראה ליברלית". [ברק, שם]. ברוח זו קובע גם סע' 54 (א) לחוק הירושה, העוסק בפרשנות הצוואה: ”מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה, כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה - כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות". 10. בענייננו התחקות אחר אומד דעתה של המנוחה מוביל לחזקה שהמנוחה, תושבת הארץ לשעבר ובעלת אזרחות ישראלית בעת פטירתה, שהגיעה לארץ כדי להורות מה ייעשה ברכושה המצוי כאן - וזאת בלבד, התכוונה כי על הצוואה יחול הדין הישראלי. הצוואה בה עסקינן, אותה מבקשת המבקשת לקיים, אינה מתייחסת לכלל עזבונה של המנוחה, אלא לנכסיה בישראל בלבד. עיון בצוואה מגלה כי היא נערכה ע"י המנוחה, באופן מיוחד, בעת ביקורה בארץ, ביום 07/05/00, כשנה ומחצה לפני מותה, במטרה להסדיר את ענייני עזבונה כאן. בצוואה, שהופקדה בישראל, מצהירה המנוחה כי את נכסיה בישראל היא מצווה לשתי בנותיה המתגוררות בהולנד. ניכר כי בחירתה של המנוחה לערוך את צוואתה דווקא בארץ בשפה העברית וביחס לנכסיה ורכושה בישראל בלבד, לא בכדי נעשתה, כי אם מתוך כוונה ברורה כי יש להסדיר את עניני עזבונה בארץ בזיקה לדיני הירושה הקבועים בדין הישראלי, שהרי אילמלא כן, יכלה לערוך צוואה בהולנד שתתייחס לכל רכושה בארץ ובמדינת מושבה - הולנד, על פי דיני הירושה הנהוגים שם. לענין זה נכוחים דברי א. ברק, שם, בעמ' 125: "השאלה שצריך בית המשפט לשאול אינה מה המובן של לשון הצוואה לקורא הסביר, אלא מהו המובן שהמצווה ביקש ליתן לצוואתו . . . השאלה הינה מהו המסר שהמצווה ביקש להעביר באמצעות צוואתו". ובהמשך, (עמ' 126): "מטרת הפרשנות הינה להבין את הלשון באמצעות הרצון". 11. המנוחה בחרה לעשות הפרדה ברורה בין נכסיה בישראל לאלו שבהולנד, וכך היא מציינת בצוואתה: "זאת צוואתי האחרונה המתייחסת לכל עזבוני מאיזה מין או סוג שהוא בישראל בלבד". לאחר מכן מפורטים בצוואה נכסי המנוחה בארץ, נכסי דלא ניידי וכספים בבנק. בצוואה אין התייחסות כלל לנכסיה של המנוחה שאינם נמצאים בישראל ומכאן המסקנה כי ביקשה לייחד צוואתה זו לנכסיה בישראל ולדין החל בישראל. מכאן המסקנה כי זהו רצונה ואומד דעתה של המצווה, הנלמדים מלשון הצוואה ומהנסיבות כאמור. 12. ב"כ המשיב העלתה הטענה כי סע' 137 לחוק הינו סעיף קוגנטי ולפיכך לא ניתן להתנות עליו. גם טענה זו דינה להידחות. סע' 137 לחוק קובע את כלל ברירת הדין, לפיו על ירושה יחול דין מקום מושבו של המוריש (למעט החריגים המנויים בסע' 138 עד 140). יחד עם זאת מגמת הפסיקה בענין פרשנות סעיף זה הינה כי אין להתייחס אליה כאל הוראות חוק כופה-קוגנטית, שאין להתנות עליה, ובפרשת דני ג'ורי נ' דייזי דנגור (דינים עליון, כרך 110, 677) פורשה כהוראת דין דיספוזיטיבית אשר ניתן להתנות על תחולתה בהסכמה משותפת של היורשים. בענין זה נאמר בספרו של קראוס, דיני ירושה - תוספת שמינית, הוצאת תמר, עמ' 408 (א): "ניתן להתנות על סעיף 137, כפי שעולה מעניין ג'ורי. בעניין ג'רי הסכימו יורשי המנוח, כי הגם שמקום מושבו של המנוח ביום מותו היה בבריטניה - שאז על-פי סעיף 137 לחוק הירושה נשלטת חלוקת העזבון על-ידי הדין האנגלי - צו הירושה יינתן על-פי הוראות חוק הירושה הישראלי". 13. בהתייחס לכל האמור יש טעם ליתן עדיפות להחלת כללי הירושה הישראליים, שיש בהם כדי להגשים את האוטונומיה של רצון המנוחה ולהבטיח את השמירה על זכותה הקניינית להעברת רכושה למי שתחפוץ ובדרך שתחפוץ, ועל כבודה - כנגזרת של כבוד המת השלובה ב"כבוד האדם", שלה מעמד על במשפט הישראלי, נוכח הוראת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. פרשנות וקביעה זו היא אף פרגמטית והגיונית, שכן לא יהיה זה מועיל אם נפסוק בענין נכסי מקרקעין המצויים בישראל לפי דין שעשוי להיות נוגד את דיני המדינה השולטת פיזית בנכס, שהרי לדין מקום הימצא הנכס שליטה אפקטיבית על ה-Res - הנכס עצמו - ומקום בו עסקינן במקרקעין המצויים בישראל, עליהם חלים ההוראות והכללים המקומיים, יהיה זה בעייתי אם לא בלתי נסבל לאכוף הוראותיו של דין זר. 14. אשר על כן אני מקבלת את הערעור ומורה כי התיק יוחזר לביה"מ קמא על מנת שידון בבקשה לצו קיום הצוואה על פי הדין הישראלי. המשיב ישלם הוצאות המבקשת בסך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ מהיום.חוות דעת מומחהמומחהחוות דעת