חסינות סטטוטורית עובד רשות ציבורית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חסינות עובד רשות ציבורית: טיבו ומהותו של קו הגבול העובר בין "ביצוע לא נאות " של תפקידו הציבורי של עובד הציבור לבין "מעשה פרטי", החורג לחלוטין מתחומי התפקיד - זו הסוגיה שהונחה לפתחנו בערעור זה. בפנינו ערעור על החלטת בית משפט השלום בקריית גת (כב' השופט י.פ. אקסלרד), שניתנה ביום 12.12.11 במסגרת דונו בת.א 24384-06-10 (להלן -"ההחלטה מושא הערעור"). בהחלטה הנזכרת, קיבל בית משפט קמא את בקשתו של המשיב 1, והכיר בקיומה של חסינות סטטוטורית מכח הקבוע בסעיף 7ג' לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן-"הפקודה"). בהמשך ישיר לכך, הורה בית משפט קמא על דחיית התובענה שהגישה המערערת נגד המשיב 1. על פי ההחלטה, המערערת הורשתה להתמיד בהליך אך כנגד הרשות הציבורית - קרי, המועצה האזורית שדות נגב (להלן:"המשיבה 2"). רקע המערערת החלה עבודתה בשנת 2006 כדוברת המועצה האזורית שדות נגב (המשיבה מס' 2), ובתפקיד זה שימשה עד לפיטוריה - בדצמבר 2008. המשיב 1, שנבחר לכהונת ראש המועצה, שימש כממונה ישיר על המערערת, בכל תקופת עבודתה במועצה . המערערת טענה כי בתאריך 8.9.08, היא גילתה כי במנורת הפלורסנט שבמשרדה הוסלקו מכשירי האזנה וצילום. בעקבות גילוי זה, פנתה המערערת בתאריך 9.9.08 למשטרת ישראל והגישה תלונה נגד המשיב 1, מעבידה דאז, בגין עבירה של האזנת סתר וכן בגין צילומה במקום עבודתה, ללא הסכמתה או ידיעתה, תוך פגיעה חמורה בפרטיותה, העולה לכדי בילוש, התחקות והטרדה אסורה. בחקירתו טען המשיב 1, כי לא בוצעה האזנה, אלא הוצבה מצלמה. עוד טען, כי גם אם בוצעה האזנה, הרי שזו בוצעה ללא ידיעתו. לטענת המשיב 1 ההוראה שניתנה על ידו, התייחסה להצבת מצלמות אבטחה גלויות וסמויות ברחבי קמפוס המועצה האזורית ובבניין המועצה האזורית ולא ייחדה עצמה, אך למשרדה של המערערת. לטענתו, פעולה זו הוצרכה בשל "מכת ונדליזם" וגניבות, זאת לצד זליגה של מידע ומסמכים רגישים לידי גורמים בלתי מורשים. בעקבות התלונה שהגישה המערערת וחקירת גורמי האכיפה, הוגש כתב אישום נגד המשיב 1. רובד נוסף שלו זיקה להליך בבית משפט קמא עניינו, תביעה שהגישה המערערת לבית הדין האזורי לעבודה, זאת בעקבות פיטוריה מעבודתה במועצה, ביום 11.12.08. במסגרת ההליך בבית הדין האזורי לעבודה, טען המשיב 1, כי העילה לפיטורין אינה נעוצה כלל בטענות שהפנתה המערערת כלפיו, אלא מקורה בעובדה שמשרד הפנים לא אישר עוד את המשך העסקתה של המערערת כדוברת, זאת בשל אי עמידה בתנאי סף והעדר השכלה רלוונטית לתפקיד הדוברות. המערערת טענה באותו הליך, כי פיטוריה נעשו שלא כדין ומתוך שיקולים זרים, בין היתר, נוכח העובדה כי למשיב 1 נודע דבר קיומם של יחסי רעות בין המערערת לבין עובד מועצה, שאינו נמנה על תומכיו של המשיב 1. המערערת עתרה לבית הדין לעבודה למנוע פיטוריה, בקשתה לקבלת סעד זמני נדחתה ולימים, ביקשה המערערת למחוק תביעתה וזו אכן נמחקה. ההליך מושא הערעור שבפנינו: בתאריך 14.6.10 הגישה המערערת לבית משפט השלום בקריית גת תביעה נזיקית כלפי המשיב 1, במסגרתה, דרשה פיצוי בסך של - 500.000 ₪. על פי הנטען בכתב התביעה, במהלך כל תקופת העסקתה, סבלה המערערת מהתעמרות ומהתנכלות מצד המשיב 1, זאת ללא כל סיבה נראית לעין, התנכלות אשר הגיעה לשיאה, עת גילתה המערערת את מכשירי האזנה והצילום, שהוסלקו בחדרה. המערערת טענה כי מעשיו של המשיב 1 עולים כדי "האזנת סתר" - אסורה, כהגדרתה בחוק האזנות סתר, תשל"ט 1979, וצילומה במקום עבודתה, ללא הסכמתה וידיעתה, מהווים פגיעה בפרטיותה, כמשמעות הדבר בחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א- 1981. עוד טענה המערערת כי המשיב 1 נהג ברשלנות ואף הפר את חובת הזהירות שהוא חב כלפיה, להימנע מפגיעה בפרטיותה, ללא הסכמתה. המערערת טענה כי החדירה לפרטיותה, נעשתה במזיד וגרמה לפגיעה בזכותה לפרטיות, בצנעת חייה, בכבודה, בשמה הטוב ובמעמדה במקום עבודתה ומחוצה לו. המשיב 1 נמנע מהגשת כתב הגנה ותחת זאת ביקש כי ביהמ"ש יקבע כי מתקיימים בו תנאי החסינות לפי סעיף 7א' לפקודה, בהתאם לקבוע בסעיף 7ג' ולפיכך, יש לדחות התביעה כנגדו, על הסף. לטענת המשיב 1, מתקיימים לגביו תנאי החסינות שכן, במועדים הרלוונטיים ועד עצם היום הזה, הינו מכהן כראש מועצה ופעולותיו הנטענות, המוכחשות כשלעצמן, הינן חלק מפעילותו כנושא משרה במועצה ונעשו מתוקף תפקידו כעובד הרשות הציבורית ובמסגרת תפקידו. ביום 25.11.10 הוצגה בפני ביהמ"ש קמא עמדת המועצה האזורית שדות נגב (המשיבה 2) בסוגיית חסינותו של המשיב, המצטרפת לבקשת המשיב 1 להכיר בחסינות והואיל ואף לדעת המשיבה 2, המעשים הנטענים, ככל שנעשו, נעשו כחלק מפעילותו כראש מועצה. עיקרי ההחלטה מיום 12.12.11 (מושא הערעור): בית משפט קמא הקדים וציין, כי לצד בחינה עובדתית של תנאי החסינות, כמתחייב מגישת בתי המשפט המחוזיים ובכלל זה, ע.א. 8712-11-10 עו"ד הכהן נ' עיריית שדרות , דינים מחוזי 2011, 631 , עדיין נדרשת בחינה של בקשת הרשות הציבורית להכרה בחסינותו של עובד הציבור, גם על פי כללי המשפט המנהלי, בדומה לנהוג ביחס ל "הודעת הכרה" הניתנת ע"י המדינה ביחס להתנהגותו של עובד המדינה - המשמשת יסוד לתביעה נגדו. בית משפט קמא הניח, באין מחלוקת בנדון, כי המשיב 1, הינו "עובד ציבור" והדעות נחלקו בשאלה, האם הפעולות הנטענות, נעשו על ידו כחלק מפעילותו כנושא משרה במועצה ובמסגרת תפקידו השלטוני. בית משפט קמא סבר, כי ההכרעה בסוגיית ההכרה בחסינות צריכה להתבסס אך על יסוד כתב התביעה, ואין להידרש לעובדות אחרות בוודאי, לא אלו שהועלו אך במסגרת תגובת המערערת לבקשה להכרה בחסינות. ביהמ"ש קמא ציין כי בתגובת המערערת נשמעו טענות שזכרן לא בא בכתב התביעה ולפיהן, המשיב 1 ניצל את מעמדו על מנת לספק את יצר המציצנות שאחז בו. בית משפט קמא קבע, שהטענות כפי שפורטו לעיל, מהוות שינוי חזית,על כן הן לא תהוונה בסיס להכרעה בשאלות שבמחלוקת - האם בוצעו המעשים במסגרת תפקיד שלטוני, והאם יש בהם, כדי להצביע על כוונה לגרימת נזק או חוסר אכפתיות באשר לאפשרות זו. בית משפט קמא דחה טענות המערערת כי החסינות חלה אך על מעשים שהם חלק מתפקידו השלטוני של עובד הציבור, או מעשים שהם בגדר ביצוע לא נאות בלבד של מעשים שהם חלק מהתפקיד השלטוני. כמו כן, נדחתה הטענה, כי פיקוח על עובדים לשם הגנה על סודות, אינו חלק מתפקיד שלטוני ואינו מזכה בחסינות. בית משפט קמא סבר, כי הנהגת פיקוח על עובדים, לשם הגנה על סודות, היא חלק מתפקידו השלטוני של ראש מועצה והדבר מקבל משנה תוקף, מקום בו מדובר במועצה אשר חוותה מקרים של גניבות ודליפת מידע, שגרמו לה לנזקים. בית משפט קמא הוסיף וציין כי החלטה של ראש המועצה בדבר הנהגת פיקוח על עובדים בשל זליגת מידע ולו בדרך של הצבת מצלמות אבטחה, אין בה דבר לשאלה האם הצבת מצלמות, ללא ידיעת המצולם, הינה אמצעי מקובל בנסיבות העניין, ואין בכך מאומה לשאלת ההכרה בחסינות עובד ציבור. בית משפט קמא סבר כי לצורך קביעת קיומה של חסינות, עובד הציבור אינו נדרש להוכיח כי מעשהו אינו מנוגד לדין או כי לא נגרם נזק על ידו. כל שעליו להוכיח כי המעשה נעשה במסגרת תפקידו השלטוני כ"עובד ציבור" ולא נעשה ביודעין או מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו. מעיון בהחלטה ניתן להתרשם כי בית משפט קמא ייחס משקל רב ואולי מכריע לתמיכתה של המועצה בהכרה בחסינותו של המשיב 1, כמו גם לחקירתו של יועצה המשפטי של המועצה - עו"ד צוקר. בית משפט קמא סבר, כי תמיכתה של המועצה ניתנה לאחר בחינת הדברים וחקירה מעמיקה וכי יש מקום לקביעה, כי מעשיו של המשיב נעשו במסגרת וכחלק מפעילותו כראש המועצה ומתוקף תפקידו השלטוני ולא היה למשיב עניין אישי, ביחס לנטען בכתב התביעה. בהתייחסו לעדויות שנשמעו בפניו, ציין בית משפט קמא כי עדותו של עו"ד צוקר היתה כנה ומשכנעת, בו בזמן, שעדותה של המערערת היתה "מגומגמת בחלקה, ובחלק אחר לא אמינה". בית משפט קמא הוסיף וציין כי משלא בקשה המערערת להגיש את הקלטות, שעל פי תוכנן יכול היה בית משפט להתרשם מקיומה, אם בכלל, של פגיעה בפרטיותה ואף לנוכח עדותה המגומגמת בחלקה, לא ניתן לקבוע כי "המעשה נעשה מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו". שלא לדבר על כך, כי לא הובאה כל הוכחה בדבר צילומים "אינטימיים" . טענות המערערת בערעור: בית משפט קמא התבסס על ראיות פסולות שלא היה מקום לקבלן. כך למשל, לעניין מניעיו של המשיב 1, התבסס בית משפט קמא על עדותו של עו"ד צוקר - יועצה המשפטי של המועצה, שאינה אלא עדות שמועה, שכן, זה הסתמך על דבריה של ראש לשכתו של המשיב 1. בית משפט קמא התבסס על מסמכים שצורפו לסיכומיו של המשיב 1, על אף שקבע בהחלטתו מיום 9.10.11 כי אלו צורפו שלא כדין ואין להתייחס אליהם (המדובר בהחלטות של ביה"ד האיזורי לעבודה, וכן החלטות בהליך הפלילי, אשר המשיב 1 ביקש להביאם כראיות - ובקשתו נדחתה). בית משפט קמא, כך נטען, שגה בקובעו כי היה שינוי חזית בין כתב התביעה לבין התגובה לבקשת החסינות, שכן טרם הוגש כתב הגנה ולא צורף תצהיר ואין מניעה, כי בתצהיר כאמור תורחב היריעה העובדתית אף מעבר לזו העולה מכתב התביעה. לשיטת המערערת, בימ"ש קמא התעלם מהעובדה, שאינה מוטלת בספק, ולפיה המשיב 1 ביצע האזנת סתר אסורה. המדובר בעבירה מסוג פשע המותרת לביצוע ב"רשות היחיד" רק למטרות בטחון המדינה או לחימה בפשיעה כאשר לצורך ביצועה, נדרש אישורם של שר או נשיא בית משפט מחוזי. המערערת טוענת כי טענותיו של המשיב 1 לא הוכחו שכן, לא הוכחה דליפת מידע וכן לא "מכת וונדליזם" (מקרה בודד של הדלפת מידע אינו מעיד על "מכה"). יתרה מכך, גם בהנחה שאכן הוצבו מצלמות כדי למנוע זאת, הרי שלא ניתן כל הסבר, מניח את הדעת, כיצד ציפה המשיב 1 לגלות ולמנוע הדלפת מידע דווקא באמצעות מצלמות. נטען כי הימצאותם של אנשים אחרים כולל עיתונאים, במשרדה של המערערת, היתה טבעית וקבלת מידע בחדרה, לצורכי עבודה, היה דבר שבשגרה. המערערת סבורה כי בית משפט קמא שגה, עת זקף לחובתה את אי הבאת הקלטות. לא היה מקום להביא בשלב זה את הקלטות, מאחר ומדובר בראיות פסולות שאינן קבילות וכן מן הטעם, כי הן מצויות בידי המדינה, במסגרת ניהול ההליך הפלילי והן אינן נוגעות לבירור סוגיית חסינותו של המשיב, ולא למצבו הנפשי בעת התקנתן ואף לא, לנזק שגרמו בפועל. המערערת טוענת כי ביהמ"ש קמא נמנע מלערוך בירור נוקב ומעמיק בטרם קבע כי התנהגות המשיב, כאמור, הינה חלק מתפקידו השלטוני. יתרה מזאת, בית משפט קמא, הסתפק בקביעה כוללנית שלפיה, מעקב אחרי עובדים נופל לגדר תפקיד שלטוני של ראש מועצה. לשיטת המערערת, המבחן הנכון שיש להפעילו בסוגיית החסינות הוא כי זו תחול אך על מעשים שבוצעו "תוך כדי עבודתו של איש הציבור", "במילוי תפקידו" או "למען מילוי תפקידו" וכי זו תחול רק על התנהלות שהיא בגדר ביצוע לא נאות מהתפקיד השלטוני, במובחן ובמנותק ממעשים שאינם מותרים על פי דין או, כאלו שנעשו שלא למטרות המשרתות את הרשות הציבורית. נטען כי סמכותם של רשות מנהלית ושל עובד ציבור, אינה כוללת מעשים ו/או התנהגויות הפוגעות בזכויות יסוד ופגיעות מעין אלו, יכול ויעשו אך מכוח הסמכה מפורשת לכך, בחוק. במקרה דנן, כך נטען, אין דין המתיר לרשות מקומית או לעובד ציבור לעקוב אחרי עובדים. נהפוך הוא, קיימת חקיקה המסדירה סוגיות מעקב והאזנה תוך הטלת מגבלות חמורות. בענייננו, כך נטען, אין מדובר במעשה שהינו בגדר סמכותה של המשיבה 2 - המועצה וממילא, לא של המשיב 1 הפועל מטעמה, וברור כי אין מדובר בביצוע תפקיד שלטוני של עובד ציבור. עוד נטען כי האזנת סתר ומעקב סמוי אינם יכולים להיחשב כ"ביצוע לא נאות" של פיקוח ואפילו לא חריגה לתוך מתחם הסיכון של פעולות הפיקוח. בית משפט קמא שגה, כך נטען, עת נמנע מלדון במידת מודעותו של המשיב 1, שכן, לא יכולה להיות מחלוקת כי מעשים אלו בוצעו בשעה שהמשיב 1 היה מודע היטב לתוצאות הטבעיות של התנהגותו ואף לאפשרות גרימת נזק. טענות המשיב 1 בערעור: לדעת המשיב 1, הגשת הערעור, כשלעצמה, וסירובה של המבקשת כי המועצה תיכנס בנעליו, מעידים כי המערערת מבקשת לפגוע בו אך מתוך נקמנות אישית ושלא מטעמים צודקים ומבוררים. המשיב 1 סבור כי אין כל בסיס חוקי או אחר לטענה כי עצם האשמה פלילית מונעת מתן חסינות. לשיטתו, בימ"ש קמא נתן החלטתו לעניין החסינות בהתאם לגישה מחמירה דהיינו, לאחר בחינה עובדתית של תנאי החסינות לצד ישומם של כללי המשפט המנהלי. נטען כי ערכאת ערעור אינה מוסמכת להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י בימ"ש קמא, מקום בו, זה האחרון, הוא ששמע העדויות של הצדדים והתרשם ממהימנותם. לדעת המשיב מס' 1, אין מקום להתערב בקביעה עובדתית של בימ"ש קמא לעניין אי ידיעתו, אודות מהות ההתקנים שהותקנו במשרדה של המערערת, וכן ביחס למעשי ההשחתה (וונדליזים) ודליפות המידע אליהם נחשפה המועצה. לשיטתו של המשיב 1, פקודת הנזיקין אינה דורשת כי עובד ציבור יוכיח כי מעשהו אינו מנוגד לדין או שלא גרם לנזק. כל שיש עליו להוכיח הוא, כי המעשה נעשה במסגרת תפקידו השלטוני, ולא נעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום לנזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו. לדעת המשיב 1, בית משפט קמא נהג כהלכה, עת קבע, כי מעשיו של המשיב נעשו ללא כוונת זדון ובתום לב ולו בשים לב לכך שהמצלמה חוברה למוקד מרכזי של שירותי האבטחה, התקנת המצלמות מומנה מתקציב המועצה והמשיב, אינו מבין כלל במחשבים. טענות המשיבה 2: המשיבה 2 הצטרפה לטענות המשיב 1 וראתה לנכון להוסיף, כי שגויה טענת המערערת, שלא תיתכן אפשרות להכרה בהאזנת סתר כחלק מ"תפקיד שלטוני", במיוחד, באין הכרעה בהליך הפלילי בעניין האזנת סתר. יש לדחות נטייתה של המערערת לראות כמוכח את מה שדרוש הוכחה, במיוחד מקום בו נדרשת רמת הוכחה מקסימלית בדמות "מעל לכל ספק סביר" (כמקובל בהליך פלילי). המשיבה 2 סבורה כי אין להתיר למערערת, שהעדיפה לקדם את ההליך האזרחי מבלי להמתין לסיום ההליך הפלילי, להישמע בטענה השוללת חזקת "חפות" של המשיב 1. לדעת המשיבה 2, יועצה המשפטי יכול היה לצאת ידי חובה במתן אישור פורמאלי בלבד לעניין החסינות וחרף זאת, בחר לקיים חקירה , לעיין במסמכים ואף זימן עובדי מועצה רבים לבירור, ורק לאחר מכן, מסר את תגובתו לבקשת החסינות של המשיב 1. נטען כי מחקירת היועץ המשפטי עולה, כי זה ווידא עם מזכירת המועצה ועם שישה מנהלי מחלקות דבר קבלת הפרסום בדבר הצבת מצלמות. המערערת, כך נטען, לא העלתה כל טענה בדבר נזקים נפשיים שנגרמו לה, אלא רק כעבור 4 חודשים ממועד הגשת התלונה במשטרה במסגרת ההליך שניהלה בבית הדין לעבודה. על פי הנטען, היועמ"ש של המועצה, הסתמך על ראיות ממשיות, מהם ניתן ללמוד על קיומם של גניבות, מעשי וונדליזם, ודליפת מידע וערכאת הערעור, כידוע, אינה נוהגת להתערב בממצאים שבעובדה. כמו כן, טענה המשיבה 2, כי כנגד זכותו של עובד לפרטיות, ניצבת חובתו של מעביד לנהל את מקום העבודה כמיטב הבנתו ולהגן על אינטרס אישי -עסקי, כשר. דיון והכרעה חסינות עובד ציבור - מסגרת הנורמטיבית חסינותו של עובד הציבור נקבעה בסעיף 7ג' לפקודת הנזיקין: (א) הוגשה תובענה נגד עובד רשות ציבורית על מעשה שנעשה בעת מילוי תפקידו כעובד הרשות הציבורית, רשאים הרשות הציבורית או העובד לבקש, בתוך תקופה שתיקבע בתקנות, כי בית המשפט יקבע שמתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א לגבי מעשה העובד, אם נעשה המעשה; הוגשה בקשה כאמור, תצורף הרשות הציבורית להליך, אם לא צורפה אליו כנתבעת, ובית המשפט יקבע האם התקיימו תנאי החסינות לפי סעיף 7א. (ב) קבע בית המשפט כי התקיימו תנאי החסינות לפי סעיף 7א, תידחה התובענה נגד עובד הרשות הציבורית, ויחולו הוראות סעיף 7ב(ב), בשינויים המחויבים; קבע בית המשפט שעובד הציבור עשה את המעשה שלא תוך כדי מילוי תפקידו - תידחה התובענה נגד הרשות הציבורית. (ג) בית המשפט יחליט בבקשת הרשות הציבורית או העובד כאמור בסעיף קטן (א), לאלתר בסעיף 7 - סעיף ההגדרות הוגדרו המונחים הרלוונטיים להליך זה, כך: "עובד רשות ציבורית" - לרבות אורגן של רשות ציבורית וכל אדם הממלא מטעם הרשות הציבורית תפקיד ציבורי על פי חיקוק, ולמעט בעל חוזה כמשמעותו בסעיף 15 "עובד ציבור" - עובד המדינה או עובד רשות ציבורית, לפי הענין; "רשות ציבורית" - רשות מקומית, וכל תאגיד שהוקם בחוק המנוי בתוספת; פרק ד' לתקנות הנזיקין ( אחריות עובדי ציבור) התשס"ו - 2006, שכותרתו "הגשת תובענה נגד עובד ציבור שהוא עובד רשות ציבורית", נקבע כי "בקשת רשות ציבורית לפי סעיף 7ג(א) לפקודה, כי בית המשפט יקבע שמתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א' לפקודה, תוגש לאחר קבלת אישורו של היועץ המשפטי של הרשות הציבורית...." השוואת האמור בסעיף 7ג' לקבוע בסעיף 7א', מלמדת כי מקום בו מוגשת תביעה כנגד עובד מדינה, המדינה רשאית לטעון לקיומה של חסינות לעובד, זאת באמצעות הגשת הודעה. יובהר כי עם הגשת ההודעה מטעם המדינה, אין לבית המשפט שיקול דעת ועליו לדחות התביעה ביחס לעובד. לא כך הם פני הדברים בעניינו של עובד הרשות הציבורית שכן, במקרה האמור אין להסתפק ב"הודעה", אלא על עובד הציבור או הרשות הציבורית לעתור לביהמ"ש כי זה, יקבע קיומם של תנאי החסינות. בחינה שיפוטית זו, בדבר התקיימותם של התנאים להענקת החסינות, אינה יוצאת ידי חובתה אך ע"פ אמות המידה המקובלות במשפט המנהלי, אלא על ביהמ"ש להידרש תחילה לבירור והכרעה האם מבחינה עובדתית מתקיימים תנאי החסינות. משמעות הדברים היא כי על ביהמ"ש לקבוע באופן פוזיטיבי כי המעשה או ההתנהגות מושא התביעה נעשו ע"י עובד הציבור תוך כדי מילוי תפקידו ברשות הציבורית וכן, כי "המעשה לא נעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו". "מעשה שנעשה בעת מילוי תפקידו כעובד הרשות הציבורית" - האמנם? במסגרת זו יש לבחון את שאלות המשנה הבאות: א. האם האזנת סתר, כשלעצמה, יכולה לחסות בצל החסינות? ב. האם מתקיים יחס של הלימה בין התכלית שלשמה, על פי הטענה, הוצבו מצלמות לבין האמצעי בו השתמשו? ג. מידתיות. האזנת סתר אין מחלוקת כי לצד הצבת מצלמה נסתרת במשרדה של המערערת, הוסלקו גם מכשירי האזנה. המשיב לא הכחיש, כי אכן, מכשירי האזנה נמצאו מוסלקים במשרד המערערת. המחלוקת בין הצדדים נסובה על מידת ידיעתו ומודעותו של המשיב 1 לקיומם של מכשירי האזנה. המשיב 1 טען אמנם כי לא ידע על התקנת מכשירי האזנה, אך מנגד, לא ידע להסביר כיצד הגיעו מכשירים אלו לחדרה של המערערת, במקביל להצבת המצלמה. לא ניתן אף להשתחרר מהתחושה כי משנודע למשיב 1 דבר קיומם של אמצעי האזנה, הוא לא ביקש לנער חוצנו ממהלך זה. חוק האזנת סתר, תשל"ט 1987 (להלן:"חוק האזנת סתר") האזנות סתר מוגדרת בחוק כהאזנה ללא הסכמה, של אף אחד מבעלי השיחה. בהתאם לקבוע בחוק האזנת סתר - ביצועה נאסר בכל מקרה, למעט כאשר הדבר נועד לשמור על בטחון המדינה לצד מניעת עבירות וגילוי עבריינים, וכך קובע החוק: "4. (א) שר רשאי, אם נתבקש לכך בכתב מאת ראש רשות בטחון ואם שוכנע לאחר ששקל גם את מידת הפגיעה בפרטיות כי הדבר דרוש מטעמי בטחון המדינה, להתיר בכתב האזנת סתר. 6. (א) נשיא בית משפט מחוזי, או סגן הנשיא שהסמיכו הנשיא לענין זה, רשאי, לפי בקשת קצין משטרה מוסמך, להתיר בצו האזנת סתר אם שוכנע, לאחר ששקל את מידת הפגיעה בפרטיות, שהדבר דרוש לגילוי, לחקירה או למניעה של עבירות מסוג פשע, או לגילוי או לתפיסה של עבריינים שעברו עבירות כאמור, או לחקירה לצרכי חילוט רכוש הקשור בעבירה שהיא פשע". סעיף 13 לחוק הדן בקבילותן של ראיות אשר הושגו באמצעות האזנת סתר, קובע ככלל, כי ראיות אלו יחשבו כבלתי קבילות, למעט בשני מקרים - "13.(א) דברים שנקלטו בדרך של האזנת סתר בניגוד להוראות חוק זה או להוראת סעיף 2א לחוק חסינות חברי הכנסת, לא יהיו קבילים כראיה בבית משפט, אלא באחד משני אלה: (1) בהליך פלילי בשל עבירה לפי חוק זה; (2) בהליך פלילי בשל פשע חמור, אם בית משפט הורה על קבילותה לאחר ששוכנע, מטעמים מיוחדים שיפרט, כי בנסיבות הענין הצורך להגיע לחקר האמת עדיף על הצורך להגן על הפרטיות. האזנת סתר שנעשתה שלא כדין בידי מי שרשאי לקבל היתר להאזנת סתר, לא תהיה קבילה כראיה לפי פסקה זו, אלא אם כן נעשתה בטעות בתום לב, תוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית." במקרה דנן, אין מחלוקת לעניין הימצאותם של מכשירי האזנה בחדרה של המערערת, לצד אותן מצלמות שהוצבו. חרף העובדה כי לא הוכחשה עובדת קיומם של מכשירי האזנה, נמנע בית משפט קמא מלדון בסוגיית האזנת הסתר ובפרט, באפשרות כי מעשה ו/או התנהגות העולים כדי "האזנת סתר", יזכו לחסות בצל החסינות המוענקת לעובד ציבור. בע"פ 1497/92 מדינת ישראל נ' אלי בן משה צוברי, פ"ד מז (4) 177 נקבע בין היתר כך: "מטרתו של חוק האזנת-סתר היא כפולה: הוא בא לתת בסיס משפטי ברור וישיר יותר להגנת הפרט מפני התערבות בצנעתו המבוצעת על-ידי האזנה לשיחותיו ללא ידיעתו, ולהבטיח את ההגנה על-ידי הוראה המענישה האזנה אסורה. כן מסדיר החוק את ההליכים להאזנה כשזו מחויבת מטעמים של ביטחון המדינה או מטעמים של מניעת עבירות וגילוי עבריינים. המגמה להגנת הפרטיות קיבלה אישוש נוסף בהוראותיו של חוק להגנת הפרטיות, תשמ"א- 1981." (ראו בהקשר זה בג"צ 5207/04 אפל נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק- על 2010 (2), 2552 (2010) , בג"צ 1736/10 ליברמן נ' מנהל המחלקה לחקירות שוטרים, תק- על 2011 (4), 9 (2011) ) לנוכח התכליות החקיקתיות המבוטאות בחוק האזנת סתר והעמדה החוקית, האוסרת ביצוע האזנת סתר וכל שכן, שימוש בתוצריה למעט, במקרים מסוימים הנקובים בחוק, יש להוסיף ולבחון האם מקום בו בוצעה לכאורה, עבירה של "האזנת סתר" בסביבת עבודה ציבורית, ניתן לראות בכך חלק מ"תפקיד שלטוני" והאם נכון במקרה כאמור, להעניק חסינות ובאיזו מידה? גם אם נניח כי המשיב פעל אכן מתוך אינטרס שלטוני ולא משיקולים זרים/אישיים, ראוי כי תיערך תחילה השוואה בין מידת הפגיעה בפרטיותה של המערערת לבין הגשמת האינטרס של המשיב שכאמור, הוא מציגו כאינטרס שלטוני גרידא . המשיב 1 טען כי הצבת מצלמה בחדרה של המערערת נבעה מהצורך לנסות ולמגר "מכת" גניבות וונדליזים, לצד רצון למנוע הדלפת מידע רגיש. לדידו של המשיב 1, ערב קבלת ההחלטה בדבר הצבת מצלמות במשרדי הרשות המקומית, אירעו גניבות ומקרים של השחתת ציוד לצד הדלפות מידע. בחקירתו נשאל המשיב האם הוגשו תלונות למשטרת ישראל בעקבות מקרי ההשחתה והגניבה ולכך השיב - כי הוא באופן אישי אינו מגיש תלונות, אך הוא מניח כי עובדי המועצה עשו כן. משנשאל לשמותיהם , ענה כי "אינני זוכר". יצוין כי משנתבקש המשיב 1 ליתן פרטים מדויקים יותר, ציין מקרה בודד אחד של השחתה, אך לא זכר מי הגיש את התלונה. (פרוטוקול בימ"ש קמא, עמ' 8 שורה 1-15). המשיב 1 נדרש להשיב מדוע הוצבה מצלמה דווקא בחדרה של המערערת ולכך השיב, כי מאחר וזהו חדרה של דוברת העירייה, אנשים רבים לרבות עיתונאים, נמצאים שם על דרך השגרה, ומאחר והיקף משרתה של המערערת עמד על 60%, ונוכחותה במשרד היתה מועטה ואף נוכח המידע הרגיש שהתנקז למשרדה, הוחלט על הצבת מצלמה בחדרה של המערערת, ולא מחוצה לו. במהלך הבירור העובדתי בבית משפט קמא, התברר כי בו בזמן שמצלמות אחרות הוצבו והותקנו במרחב "הציבורי" (מעברים או מסדרונות), הרי שאך בחדרה של המערערת הוצבה מצלמה בתוך החדר. (עדות המשיב 1, פרוטוקול מיום 1.6.11 עמ' 12 שורה 6). כמו כן התברר כי רק המצלמה שהוצבה בחדרה של המערערת היתה נתונה למעקב רצוף במשך כל שעות היממה (שם, שם, עמ' 16 שורה 8) המשיב 1 טען ושב וטען, כי לא חשד במערערת באופן אישי כמי שאחראית לריבוי הגניבות ומעשי ההשחתה ואף לא חשד בה, כי היא מדליפה מידע רגיש. בנסיבות אלו, מתקשה אני לומר כי ההסבר שניתן על ידי המשיב 1 מניח את הדעת. שלא לדבר על כך, כי אין בתשובה זו משום הסבר כיצד התכוון המשיב 1 להתמודד עם זליגת מידע, "באמצעות" מצלמות בלבד. בהחלטתו ציין בית משפט קמא כי בכתב התביעה ייחסה המערערת למשיב 1 האזנת סתר אסורה, לצד טענות לפגיעה בפרטיותה על רקע הצבת מצלמות בחדרה, ללא ידיעתה וללא הסכמתה. אולם , ביהמ"ש קמא ראה לנכון להתייחס אך לצילומים ולהצבת המצלמות תוך שקבע כי עלה בידי המשיב 1 לשכנע כי מעשיו נעשו ללא כוונת זדון אלא מתוך אמונה אמיתית כי יעלה בידו, בדרך זו, להילחם בתופעת השחתת הרכוש, הגניבות והדלפות מידע. ביהמ"ש קמא נמנע מלבחון הטענות באספקלריה לחוק האזנת סתר ובפרט, לנוכח האיסור הגורף לעשות שימוש כלשהו בתוצרים של אותה האזנת סתר פסולה. שלא לדבר, כי ביצוע האזנה ברשות היחיד, מחייבת היתר שיפוטי מפורש שאין חולק, כי לא נתבקש וממילא לא ניתן. ספק, אם החלטתו של בית משפט קמא, מבטאת מאמץ ראוי להתמודד עם הטענות במישור זה. לדעתי, מהעדויות שנשמעו בפני בית משפט קמא, לא ניתן להגיע למסקנה, שמתקיים יחס של הלימה בין הצורך למנוע השחתת רכוש וגניבות לבין, פגיעה בפרטיותה של המערערת. הגנת פרטיות: סעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות"), מורה: "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו" בסעיף 2 לחוק, ראה לנכון המחוקק להגדיר מקרים העולים כדי פגיעה בפרטיות . "2. פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה: (1) ... (2) ... (3) צילום אדם כשהוא ברשות היחיד; ... בע"ע (ארצי) 8/90 ‏טלי איסקוב ענבר נ' מדינת ישראל - הממונה על חוק עבודת נשים ואח' (2011) , נדונו, בין היתר, היקף סמכויותיו של מעביד בסביבת העבודה, על רקע הצורך לעגן ולשמר זכויות אדם בסיסיות ובין היתר נקבע כך: "אל מול הערך החוקתי-אובייקטיבי של הקניין והפררוגטיבה הניהולית של המעסיק ברכושו מקום העבודה, והאפשרויות הטכנולוגיות העומדות לרשותו, ניצבים הערכים החוקתיים-אובייקטיביים של פרטיות וכבוד העובד, שהם מהחשובים בזכויות האדם בישראל. הזכות לכבוד כזכות חוקתית קבועה בסעיפים 2 ו- 4 המורים כי "אין פוגעים בחייו, בגופו או בכבודו של אדם באשר הוא אדם" וכי "כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו". הזכות לפרטיות קבועה כזכות חוקתית בסעיף 7 הקובע "הוראה כללית" לפיה "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו". בנוסף קובע חוק היסוד זכויות חיוביות המטילות על המדינה חובת הגנה על הפרט מפני חדירה "לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו" "והגנה על סוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו" וזכויות שליליות המכילות איסור על "חיפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו, בגופו או בכליו". כמבואר לעיל, מן הזכויות החוקתיות-סובייקטיביות לכבוד האדם ולפרטיות נגזרים הערכים החוקתיים-אובייקטיביים לכבוד ולפרטיות, החלים אף במשפט הפרטי, לרבות משפט העבודה, באמצעות מושגי השסתום של תום לב ותקנת הציבור. כפועל יוצא מכך, ובמסגרת הערך החוקתי-אובייקטיבי של הפרטיות, בא אף המרחב הפרטי המוגן, במסגרתו קם הצורך להגן על ה"אינטרס האישי של האדם בפיתוח האוטונומיה שלו, במנוחת נפשו, בזכותו להיות עם עצמו ובזכותו לכבוד ולחירות". בהתאם, יבוא המרחב הפרטי המוגן במסגרת הערך החוקתי-אובייקטיבי לפרטיות "גם במקום בו אין לפרט כל קניין (כגון בית הוריו, בית חולים, תא טלפון)" או מקום העבודה. (ההדגשות אינן במקור - נ.נ) לאחרונה נדרש בית הדין האזורי לעבודה (נצרת), להכריע בתביעתו של עובד להכיר בזכותו לקבל פיצויי פיטורים, עת נודע לו כי בחדר שבו ישב, הוצבה מצלמה נסתרת (סע 30929-12-10 אלכסנדר סלמאן- רו"ח נגד איהאב עליימי, דינים אזורי לעבודה 2012 (79) 998) . בפסק דינו סקר בית הדין באופן תמציתי את הגישות הפסיקתיות הנוהגות לגבי הגדרת "תחום היחיד", בהקשר של יחסי עבודה ואף נכללה הפניה לדעות מלומדים ובין היתר, למאמרו של א.שטיין "האזנת סתר ומעקבים אלקטרוניים נסתרים, משפטים יד' תשמ"ה 527, במסגרתו קבע המלומד הדברים הבאים: "נראה איפוא שעל פני התפישה התוחמת את אזורי הפרטיות המוגנים יותר על בסיס של קניין, יש להעדיף תפיסה רחבה יותר, המגדירה, כאמור, את רשות היחיד מתוך רצון להגן על פרטיותו של אדם ולא על פרטיותו של מקום. תפישה זו מודדת, כאמור, את רשות היחיד על פי קריטריון דינאמי של ציפייה לגיטימית לפרטיות ולא על פי קריטריון סטטי התוחם את רשות היחיד על בסיס נכסי....רשות היחיד הינה מסגרת של צנעה שנוצרה על ידי בעלי השיחה על ידי נקיטת צעדים אפקטיביים חוקיים, שנועדו לכסות את שיחתם מאוזני הבריות הסובבים אותם". בבג"צ 6650/04 פלונית נ ' ביה"ד הרבני האזורי בנתניה (נבו, החלטה מיום 14.5.06) נקבע: "לדיבור "רשות היחיד" משמעות שונה על פי הקשרה... אינו מצביע על "יחידה קניינית". הוא מצביע על "יחידה אוטונומית"... הזכות לפרטיות היא זכותו של האדם ולא של המקום....סביב כל אדם יש מרחב שבתוכו הוא זכאי להיות עם עצמו. מרחב זה נע עם האדם עצמו" . (ההדגשות אינן במקור - נ.נ.). נראה כי לגישת הפוסקים והמלומדים, הזכות לפרטיות באה להגן על פרטיותו של האדם ולא פרטיותו של מקום. על כן, אמצעים הפוגעים בפרטיות או העלולים להסב פגיעה כאמור, כגון הצבת מצלמות, מעקבים וכו', גם אם הוכרו כאמצעים לגיטימיים, כחלק מניסיונו של מעביד למנוע פגיעה בסביבת עבודה, עדיין אין להצדיק פגיעה כאמור, מקום בו השימוש באמצעי הנזכר, גורם לפגיעה בפרטיות. ראה בהקשר זה מאמרו של ד"ר מ.בירנהק "מרחב פרטי - הזכות לפרטיות בין משפט וטכנולוגיה (תשע"א) - שער רביעי, פרטיות בעבודה כרך טז', 439. בהקשר זה אף ראוי להדגיש כי קיומם של יחסי עבודה, אינו מניח, אף לא כהסכמה מכללא, אישור מצד העובד לצלמו ויש בהחלט מקום לסברה, כי הזכות לפרטיות עומדת לעובד כל עוד לא ויתר עליה. אכן בסעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות, נמנו שורה של הגנות, אולם דווקא מכך יש לדייק ולומר, כי לא די בחשש בעלמא או בחרושת שמועות כדי להצדיק פגיעה בפרטיות ובכל מקרה, מצווה המעביד ליידע את עובדיו בדבר הכוונה להתקין אמצעים חזותיים, במטרה לשרש התופעה הנחקרת (כגון גניבות וכו'). בענייננו, לא זו בלבד, שלא הוכח כי נמסרה הודעה לעובדי המועצה אלא שהוכח, כי המערערת שבחדרה הוצבה מצלמה, לא ידעה כלל על קיומה. אמנם ב"כ המשיבה 2 הצהיר כי ערך בירור מול מזכירת המועצה וזו, אישרה באוזניו כי אכן נשלח חוזר לעובדים בדבר הצבת מצלמות אלא, שדווקא מעדותו של המשיב 1 עולה ספק וחשש בדבר היתכנותו של פרסום כאמור, שכן זה האחרון הודה בחקירתו, שמזכירת המועצה לא היתה בסוד ההחלטה להציב מצלמות במהלך שנת 2008 אלא אך לגבי מצלמות שהוצבו בשנים 04 ו- 05 (פרוטוקול מיום 1.6.11 עמ' 9 שורות 16 - 26). אמנם בהמשך חקירתו ניסה המשיב 1 לשנות מדבריו ולטעון כי גם בתקופה הרלוונטית נמסרו הודעות לעובדים אלא שהדברים נאמרו באופן סתמי, כוללני ומעורפל . שלא לדבר על כך שמזכירת המועצה לא הוזמנה להעיד ואף לא הוצג עותק ההודעה, הגם שצוין, כי זה בנמצא. אינני סבורה, כי ניתן לקבל מראש, כהנחת מוצא, כי ניתן להצדיק פגיעה בפרטיות, כל אימת שעולה חשד לביצוע עבירה של גניבה או של השחתת רכוש, ולו במרחב הציבורי של סביבת העבודה, אלא בתנאים שנקבעו בחוק ובפסיקה. ניתן בהחלט לגרוס כי בתי המשפט האזרחיים ואף בתי הדין לעבודה, ביקשו לבצר זכותו של עובד לפרטיות, גם במקום בו קיימת התנגשות בין זכות זו ובין זכותו של מעביד להגן על קניינו. העולה מן המקובץ לעיל, כי סמכותו של מעביד לעקוב ולרגל אחר עובדיו, אינה נקייה מספקות , אבל איני נזקקת להכרעה כאן. יחד עם זאת, הואיל ובנסיבות המקרה שבפנינו, לא הוכחשה המצאות מכשירי האזנה שהוסלקו בחדרה של המערערת, אינני סבורה כי נכון וראוי להכיר בחסינותו של עובד הציבור, שלפי הוראתו הותקנו מצלמות סמויות זאת, גם אם בשלב זה, לא ניתן לקבוע באופן וודאי, כי המשיב 1 הוא שיזם התקנה של מכשירי האזנה. לו דעתי נשמעת, אמליץ לחבריי, לקבל ערעור המערערת ולקבוע, כי בנסיבות המקרה דנן לא התקיימו התנאים להענקת חסינות לעובד הרשות הציבורית ועל כן, יש לאפשר למערערת להמשיך בהליך, גם כלפי המשיב מס' 1. בנסיבות העניין, אמליץ לחייב המשיב מס' 1 בתשלום הוצאות ושכר טרחת עו"ד למערערת בסכום כולל של - 15,000 ₪, להיום. נחמה נצר, שופטת . סג"נ- השופטת שרה דברת: אני מסכימה. שרה דברת, שופטת,ס.נשיא השופט אריאל ואגו: אני מסכים. אריאל ואגו, שופט הוחלט, כאמור, בפסק דינה של השופטת נצר. הימוריםחסינותרשות ציבורית