קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד עורך דין מהפרקליטות / חסינות עורך דין בפרקליטות: בפניי תביעת נזיקין של נאשם (להלן - המשיב) שהורשע בדין, כנגד מי שהייתה בעת ניהול ההליך הפלילי נגדו פרקליטת מחוז תל-אביב-יפו פלילי (להלן - המבקשת), שהגישה בקשה לסילוק על הסף של התביעה. הרקע וההליכים הנלווים לתובענה 1. כנגד המשיב, עורך-דין בדימוס, הוגש כתב-אישום המייחס לו עבירות של איום ותקיפה לפי סעיפים 192 ו-379 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, וזאת במסגרת ת"פ 8504/98 בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (להלן - התיק הפלילי) שהתנהל בפני כבוד השופטת ר' גרינברג. הרקע לכתב-האישום הינו סכסוך בין התובע לבין שכניו (להלן - המתלוננים). המשיב, שלא השלים עם הגשת כתב-האישום ועם ניהול ההליך הפלילי נגדו, נקט בשורה ארוכה של צעדים והליכים משפטיים במטרה לעכב את ניהול התיק הפלילי שהתנהל כנגדו. להלן אפרט בקצרה את חלקם של ההליכים המשפטיים בהם נקט המשיב ועליהם למדתי מתוך פסקי-הדין וההחלטות שניתנו בעניין ומתוך החומר שהוגש לי על-ידי הצדדים: (א) בתחילה הגיש המשיב תלונות כנגד קצין המשטרה שהיה ממונה על החקירה המשטרתית שבסופו של דבר הביאה לידי הגשת כתב-האישום כנגדו. המשיב הגיש תלונות למחלקה לחקירת שוטרים, לפרקליטת המדינה, ליועץ המשפטי לממשלה וכן לשר לביטחון פנים. התלונות נדחו לאחר שלא נמצאה תשתית עובדתית לביצוע עבירה. (ב) המשיב הגיש עתירה לבג"ץ ובה דרש לפתוח בהליך פלילי כנגד הקצין הנ"ל. העתירה נמחקה לבקשת המשיב. (ג) המשיב הגיש תביעת נזיקין כנגד הקצין הנ"ל וכנגד המדינה, תביעה שעודנה תלויה ועומדת למיטב הבנתי. (ד) המשיב הגיש שמונה בקשות לפסילת כבוד השופטת גרינברג מלישב בדין. כל הבקשות נדחו. (ה) המשיב הגיש שני ערעורים לבית-המשפט העליון על החלטות כבוד השופטת גרינברג בעניין דחיית פסלותה מלישב בדין. שני הערעורים נדחו על-ידי בית-המשפט העליון. (ו) המשיב פנה ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליטות בבקשה לעיכוב הליכים. הבקשה נדחתה ועליה הגיש עתירה לבג"ץ. העתירה לבג"ץ נמחקה לפי בקשתו. (ז) המשיב הגיש תביעת נזיקין כנגד פרקליטה מפרקליטות המדינה שטיפלה בתיק הבג"ץ בטענה של פגיעה בפרטיות במהלך ניהול הליך הבג"ץ. המשיב חזר בו לאור המלצת בית-המשפט בישיבה הראשונה. (ח) התובע הגיש עתירה לבג"ץ ובה ביקש להורות לפרקליטת המחוז למשוך את כתב-האישום נגדו. העתירה נמחקה לבקשת המשיב. (ט) המשיב הגיש תביעת נזיקין ותלונות ללשכת עורכי-הדין כנגד עורך-דין נוריאלי, הפרקליט שניהל נגדו את התיק הפלילי מטעם הפרקליטות (להלן - הפרקליט), מאחר שלטענתו ניהל הפרקליט ברשלנות את התיק הפלילי בעניינו. להכרעת-הדין בהליך זה אתייחס בהמשך פסק-דיני אך כבר עתה יש להאיר כי גם תביעה זו נמחקה בפסק-דין. (י) בסופו של דבר הוכרע התיק הפלילי כנגד המשיב ביום 7.01.2002 וכבוד השופטת גרינברג הרשיעה את המשיב בעבירות שיוחסו לו בכתב-האישום. ביום 12.2.2002 הגיש המשיב ערעור כנגד פסק-הדין שניתן כנגדו לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 070237/02; להלן - הערעור), וכמעט בו-זמנית, כחודש לאחר מכן, הגיש המשיב את התביעה הנוכחית. הערעור שהוגש על-ידי המבקש נדחה. גם בקשת רשות ערעור שהגיש המשיב לבית-המשפט העליון נדחתה בינתיים. 2. כאמור, המשיב הגיש תביעה אזרחית-נזיקית כנגד הפרקליט על סך של 100,000 ש"ח בגין עילת הרשלנות שבאה לידי ביטוי, בין היתר, במעשים שבגינם דרש מהמבקשת להביא לפיטוריו של הפרקליט. טענותיו המרכזיות של המשיב כנגד הפרקליט נסבו בקשר לעצם הגשת כתב-אישום כנגדו, בקשר עם דרך ניהול התיק במשך שלוש שנים ובקשר לבדיקת כשירותו המקצועית של הפרקליט. יש לציין כי הפרקליט הגיש בקשה לסילוק על הסף שנימוקיה זהים לנימוקי המבקשת בתיק שבפניי (בשינויים המתחייבים) שנידונה והוכרעה בהחלטה ארוכה ומנומקת שניתנה על-ידי השופטת י' שבח ביום 17.10.2002, בה הוחלט למחוק את התביעה על הסף. ביום 9.10.2002 ניתנה החלטת בית-המשפט המחוזי בערעור בקשר לתיק הפלילי והערעור נדחה. יש לציין כי המשיב התנגד לצירוף פסק-הדין בערעור, בנימוק העיקרי כי הגיש בקשת רשות ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון, אלא שבמהלך הדיון שבפניי הסתבר כי בינתיים ניתנה החלטה על-ידי בית-המשפט העליון ביום 24.11.2002 ולפיה נמחקה גם בקשת המשיב לרשות ערעור (רע"פ 9859/02). מאחר שהערעור ובקשת רשות הערעור נדחו, הרשעתו של הנאשם ופסק-הדין של כבוד השופטת גרינברג בהליך הפלילי הפכו לפסק-דין חלוט. התביעה הנוכחית 3. לטענת המשיב היה צריך להעמיד לדין את המתלוננים כנגדו בתיק הפלילי וכן דרש את פיטוריו והעמדתו לדין של הפרקליט, שניהל את התיק בבית-המשפט, מאחר שלטענתו הפרקליט העלים ראיות מבית-המשפט ושיבש מהלכי משפט בתיק הפלילי שנוהל כנגדו. 4. ביום 12.2.2002 (למחרת גזר-הדין בתיק הפלילי) שלח המשיב למבקשת מכתב שבו העלה את טיעוניו כנגד הפרקליט והמתלוננים, ודרש ממנה, מתוקף סמכותה ואחריותה, להעמידם לדין וכן דרש את פיטורי הפרקליט מהסיבות שפורטו לעיל. המשיבה הגיבה במכתב תשובה שבו דחתה את בקשות המשיב. המשיב טוען בכתב-תביעתו כי דחיית טיעוניו ובקשותיו הינה התנהגות שמהווה רשלנות והתרשלות (כמפורט בסעיף 12 לכתב-התביעה). לטענת המשיב, המבקשת במעשיה ובמחדלה גרמה לו סבל נפשי ועוגמת נפש בהתייחסותה לעבירות הפליליות שגרמו ו/או תרמו להרשעתו ולחומרת העונשים שהוטלו עליו (כמפורט בסעיף 15 לכתב-התביעה). טוען עוד המשיב ומוסיף שהמבקשת גרמה לו תסכול מאחר שלא יושמו הוראות החוק והצדק ועקב כך חש מועקה ותסכול כתוצאה מיחס בני משפחתו ומכריו שנחשפו לטענתו להרגשה כי הפרקליט והמתלוננים פעלו כהלכה. הבקשה לסילוק על הסף 5. המבקשת טוענת כי יש לסלק את תביעת המשיב על הסף מחמת כמה טעמים מצטברים: (א) מדובר בתביעה טורדנית וקנטרנית שמהווה חלק משרשרת מהלכים שעשה המבקש, שאין בהם ממש אלא ניסיון להפעיל לחץ ולהטיל מורא על פרקליטים בשירות המדינה בביצוע תפקידם וחובתם הציבורית על-פי דין. (ב) התביעה מהווה הסגת הגבול הפלילי שכן הדרך היחידה להשיג על הכרעת-הדין המרשיעה היא במסגרת ערעור פלילי ולא במסגרת של תביעה אזרחית. (ג) התביעה אינה מגלה עילת תביעה. (ד) היעדר קשר סיבתי בין המעשים או המחדלים הנטענים והמיוחסים למבקשת הנזק לכאורה שהמשיב טוען לו. דיון 6. השאלה הניצבת בפניי היא האם עומדת לנאשם שהורשע בהליך פלילי על סמך פסק-דין חלוט עילת תביעה כנגד פרקליטת מחוז (פלילי) בטענה שלפיה הפעילה שיקול-דעת רשלני ביחס לאי-העמדתם לדין של המתלוננים נגדו בהליך הפלילי, ביחס לאי-פיטוריו וביחס לאי-העמדה לדין של הפרקליט שייצג את המאשימה (המדינה) בהליך פלילי. בטרם אדון בשאלה לגופה ברצוני לציין כמה עקרונות מנחים שהיו נר לרגליי בעת מתן החלטתי לגבי הבקשה למחיקה או לדחיית התביעה על הסף. "זכות הגישה לערכאות" כזכות יסוד של האזרח חשיבותו של הכלל שלפיו יש לאפשר לכל אדם גישה חופשית ויעילה לבית-המשפט הוכרה במשפט העברי מקדמת דנא בין "שבע מצוות בני נח" שהן שבע המצוות הבסיסיות שכל נברא בצלם חייב בהן. לעניין זה נקבע כי "כשם שישראל מצווים להושיב בתי דיינים בעיירות שלהם, כך בני נח מצווים בעירות שלהם, היינו בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר" (סנהדרין, נו, ב [א] ובעוד מקומות, וכן עיין באנציקלופדיה תלמודית לעניני הלכה (כרך ג) [ב]). זכות הגישה לערכאות הוכרה כזכות יסוד גם במשפט הישראלי. בע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ [1], בעמ' 629-628, מציין כבוד השופט מ' חשין את חשיבות הזכות: "הכול מסכימים כי המדובר הוא בזכות מן המעלה העליונה... דעתי-שלי היא, כי זכות הגישה לבית-המשפט אין היא זכות-יסוד במובנו הרגיל של המושג זכות-יסוד. שייכת היא למסדר נורמות אחר בשיטת המשפט. ניתן לומר - וכך אומר אני - כי נעלה היא על זכות-יסוד. לא עוד, אלא שקיומה הינו תנאי הכרחי וחיוני לקיומן של שאר זכויות-היסוד. זכות הגישה לבית-המשפט הנה צינור החיים של בית-המשפט. התשתית לקיומם של הרשות השופטת ושל שלטון החוק". באותה נשימה ראוי לציין כי השימוש בעילות לסילוק על הסף (כפי שנקבעו בתקנות 100 ו-101 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן - התקנות)) ייעשה בזהירות יתרה ורק במקרים מיוחדים. הפסיקה נוקטת בגישה כי דחייה או מחיקת התביעה הינן צעד חריג: "...מחיקת תובענה או דחייתה על הסף הן בגדר אמצעים, הננקטים בלית ברירה, ופתרון ענייני של כל מחלוקת לגופה, הוא לעולם עדיף. רצוי על-כן, שבית המשפט יבכר תמיד דיון ענייני בפלוגתא, על פני פתרון דיוני-פורמאליסטי" (ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב-יפו [2], בעמ' 671). הטעם לגישה זו נעוץ בכך שהדרכים הנ"ל שוללות "...מהתובע את זכותו להביא את ענינו, כפי שנטען, לפני בית המשפט" (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [20], בעמ' 365). הפסיקה קבעה מבחנים צרים וברורים, ורק בהתקיימם ייאות בית-המשפט לנקוט בדרך מקוצרת והחלטית זו בלי להידרש לסוגיה שבמחלוקת גופה. לגבי מחיקה על הסף נפסק לאמור: "...ואפילו סיכויי התובע קלושים לא יחסום בפניו בית המשפט את הדרך לברור תובענתו, אם קיים סיכוי כלשהו, על-פי כתבי הטענות, הנמצאים לפני בית המשפט, שהתובע יצליח בתביעתו" (בר"ע 59/81 ארדיטי נ' עיזבון יעקב ארדיטי [3], בעמ' 812). ולגבי הדחייה על הסף נפסק לאמור: "...רצונו (של המחוקק) היה שבית-המשפט לא יבזבז זמנו לריק ולא יעסוק בטענות שאין בהן ממש, כאשר הוא נוכח לדעת שהתובע לא יוכל להצליח בתביעתו נוכח כשלונו בשאלה המשפטית המכרעת כנ"ל" (ע"א 14/61 עזבון מ. אברבנאל נ' "מבטחים" בע"מ [4], בעמ' 1841). מאידך אציין כי זכות הגישה לבית-המשפט אינה זכות מוחלטת וניתן להגבילה, שהרי הלכה ידועה היא כי "...חובתו זו של בעל דין להפעיל את כוחותיו המשפטיים-דיוניים 'בדרך מקובלת ובתום לב', מטילה עליו את החובה לפעול, כפי שבעל דין הגון וסביר היה פועל במקומו" (בר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי [5], בעמ' 461). 7. תביעה נגד עובד ציבור סעיף 7(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - פקודת הנזיקין) דן בתביעה כנגד עובד ציבור. ככלל, עילת הרשלנות עומדת לאזרח כלפי עובד ציבור. עובד הציבור אינו חסין בפני תביעה שכזו ולפיכך, לכאורה, אין כל מקום לספק כי דרכו של אדם לתבוע עובד ציבור פתוחה וגם מעמדו הנזיקי של תובע כללי (פלילי) כעובד ציבור המפעיל שיקול-דעת צריך להיות נדון במסגרת סעיף 7 לפקודת הנזיקין. למרות שקיימת כאמור זכות תביעה כנגד עובד ציבור, דעתי היא כי יש לתת את הדעת לגבי שיקול-דעת של עובדי ציבור, בכלל, ותובעים כלליים, בפרט, וכי לא כל טעות בשיקול-דעת היא רשלנות בגינה ניתן להגיש תביעה (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון (להלן - פרשת גורדון [6]), בעמ' 136). מבחינת האחריות המושגית של תובע כללי, ככלל, כל עוד לא שונה החוק (על-פי הצעת החוק הקיימת שאתייחס אליה בהמשך), אין מחלוקת כי תובעים כלליים אינם חסינים מפני תביעה אזרחית בעוולת רשלנות, אך דעתי היא כי התובעים הכלליים הם במעמד הקרוב לחסינות ובכדי שכתב-התביעה יגלה עילת תביעה על פניו בעוולת הרשלנות כנגד תובע כללי (פלילי) המפעיל שיקול-הדעת במסגרת תפקידו, יש צורך שכתב-התביעה יגלה עילה ברורה וקונקרטית של רשלנות גבוהה. 8. לאור הגישה המקובלת הרואה אחריות כפועל יוצא של אשם, תתבסס אחריות הרשות המינהלית על אשמתו של העובד שביצע את הפעולה מטעמה ובדרך כלל לא תתעורר שאלת אחריותה של הרשות המינהלית ללא הכרה באחריותו האישית של העובד. בימים אלו הוגשה הצעת חוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 10) (אחריות עובדי הציבור), תשס"ג-2002, ובדברי ההסבר ניתן ביטוי למגמת המחוקק לצמצם ככל האפשר את חשיפתם של עובדי הציבור עצמם לתביעת אזרחיות, כגון זו המתבררת בתיק זה. 9. נשאלת השאלה מה הם אפוא השיקולים המיוחדים שניתן להביא כדי להצדיק את הדרישה לעילה ברורה וקונקרטית כנגד גורמי התביעה הפלילית בכדי שתיווצר עילת תביעה. מבחינת שיקול של פיזור נזק ניתן לקבוע שיכולת הפיצוי של גורמי התביעה הפלילית כעובדי ציבור מוגבלת ביותר (במיוחד ביחס לנזקים הגדולים שהם יכולים לגרום במסגרת תפקידם). גם הנימוקים והמבחנים של חלוקת סיכון תקפים כאן: מדוע יוטל מלוא נטל הפיצוי מפעילות מסוכנת של עובד ציבור, שמטרת פעילותו הינה קידום תועלת הכלל, עליו אישית? 10. "מעין חסינות" של אנשי הפרקליטות והתביעה הכללית כאמור, דעתי היא כי אנשי התביעה הכללית הינם במעמד הקרוב לחסינות. בכדי שיהיה ניתן להגיש תביעה אישית בעוולת הרשלנות נגד מי מעובדי התביעה הכללית, יש צורך ואף חובה כי כתב-התביעה יגלה עילה ברורה וקונקרטית של רשלנות גבוהה. לעניין שיקולים אלה ראוי לציין את דברי הנשיא ברק בפרשת גורדון [6], בהתייחסו לשיקולים המיוחדים שניתן להביא כדי לבדוק את שלילת קיומה של חובת זהירות מושגית לעניין אחריותם של גורמי התביעה הפלילית, בפרט: "ראשית, החשש, כי הטלת אחריות אזרחית על גורמי התביעה תרפה את רוחם, תהפוך אותם להססנים ותפגע בשלטון החוק ובאכיפתו; שנית, החשש, כי כל נאשם שיזוכה כדין ינצל את קיומה של חובת הזהירות ויתבע את הרשות התובעת, תוך שנהיה ערים להצפה בתביעות ובתשלומי כספים, שהאוצר לא יוכל לעמוד בהם. שלישית, החשש כי ייפתח פתח לעקוף את סופיות ההליך הפלילי" (שם [6], בעמ' 135). 11. נוסף על כך, ניתן לבסס את קביעתי לגבי הצורך ב"משוכה" גבוהה וקונקרטית של רשלנות כדי לבסס תובענה ברשלנות כנגד תובע כללי (פלילי) גם לאור סעיף 8 לפקודת הנזיקין, שזה לשונו: "אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר - לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי" (ההדגשה שלי - י' ש'). החסינות המוענקת למבצע פעולה מעין שיפוטית (quasi-judicial action) נקראת "חסינות מעין שיפוטית" (quasi-judicial immunity) אך אין בה כדי להפחית מדרגתה של אותה חסינות, כפי שמציינת ד"ר ד' אבניאלי בספרה חסינות אישי ציבור [21], בעמ' 155-154: "החסינות, אשר תחול על אותה פעולה [מעין שיפוטית - י' ש'], היא חסינות שיפוטית, אך היא תקרא חסינות מעין-שיפוטית, מאחר שהיא חלה על אדם או על גוף חיצוני למערכת המשפט. יש המכנים אותה חסינות נגזרת (derivative immunity), בהיותה נגזרת מן החסינות השיפוטית הרגילה. בעצם העובדה, שאנו מכנים את החסינות המוענקת לאותו גוף חסינות מעין-שיפוטית, זו חסינות נגזרת, אין כדי לשנות את אופי הפעולה עצמה וליטול ממנה את אלמנט 'השיפוטיות' שבה". 12. המונח "שיפוט" או "שיפוטי" הוא מונח רחב ומופשט ומתוכנו לא ניתן ללמוד באשר להיקף התפרסותו (בג"ץ 66/81 המפקח הכללי של משטרת ישראל נ' שופט בית-משפט השלום ברמלה מר בייזר [7], בעמ' 348; ע"א 324/82 עיריית בני-ברק נ' רוטברד (להלן - פרשת רוטברד [8]), בעמ' 125). כאשר אנו דנים במונח "פעולה כעין שיפוטית" הקושי גדול שבעתיים. השימוש בתחילית "מעין" מלמד כי נדרשת השוואה או התאמה למונח אחר ואין אפשרות להגיע להגדרה מדויקת וחד-משמעית של המונח עצמו. על הגדרה זו כבר נאמר בפסיקה: "עד כמה יפורש סעיף 8 לפקודת הנזיקין כחל על גוף שפועל באובייקטיביות ובמאפיינים שיפוטיים אם כי פעולתו אינה שיפוטית במובנה המצומצם של המילה, והיכן הקו המבחין - לענין תחולתו של סעיף 8 - בין פעולה שיפוטית לפעולה מעין שיפוטית, כל זה הוא ענין למדיניות שיפוטית, ולפרשנות שתינתן בהתאם לה לסעיף 8 במקרה נדון" (ע"א (ת"א) 63/85 ניר נ' אריאלי [12], בעמ' 322). 13. הפסיקה בישראל מכירה בחסינות מפני אחריות בנזיקין של עובד ציבור שאינו שופט, או גוף ציבורי שאינו בית-משפט אך משתייך באופן אורגני או באופן פונקציונלי במובהק לרשות השופטת. לפי מבחן זה כדי שתחול החסינות צריכים להתקיים שני תנאים מצטברים: הפונקציה המבוצעת על-ידיו היא, מבחינתם של דיני הנזיקין, פונקציה שיפוטית וההליך אשר במסגרתו מבוצעת הפונקציה הוא הליך דמוי הליך שיפוטי (פרשת רוטברד [8], בעמ' 126). לפיכך נשאלת השאלה האם ניתן לראות בהפעלת שיקול-דעת עצמאי של פרקליט מחוז (פלילי), בטרם הוא מחליט להגיש כתב-אישום, כפעולה "מעין שיפוטית". 14. מטבע הדברים, שאלת מעמדה של התביעה הכללית וחסינותה עמדה לדיון גם בפני בתי-המשפט במדינות אחרות בעולם. הפסיקה האמריקנית שדנה בשאלת החסינות של אנשי התביעה הכללית השיבה בחיוב. בפסק-דין Griffith v. Slinkard (1896) [13] קבע בית-המשפט העליון של מדינת אינדיאנה כי תובע פלילי (prosecuting attorney) הוא בגדר פקיד בית-המשפט ולכן נהנה מחסינות מוחלטת מפני תביעה בעילה של רשלנות. הסיבה לכך היא שתובע פלילי נדרש להפעיל שיקול-דעת עצמאי בטרם הוא מחליט על הגשת כתבי-אישום והחלטה זו נגועה בשיפוטיות שכן עליו להכריע האם הראיות מספיקות לתמיכה בכתב-אישום והאם יש בעדויות שנאספות כדי להביא להרשעת הנאשם. בפסיקה מאוחרת יותר משנת 1995 חזר בית-המשפט לערעורים על הקביעה הכללית כי: “Federal judges and prosecutors are absolutely immune from damages liability under federal or state law for actions taken in performance of judicial or prosecutorial duties” (U.S. v. McKinley (1995) [14], at p. 1172). פסיקה זו אף אושרה בבית-המשפט העליון של ארצות-הברית בכמה פסקי-דין (Imbler v. Pachtman (1976) [15]; Tyus v. Martinez (1986) [16]). 15. גם באנגליה נקבע כי החלטתם של התובעים מטעם הכתרprosecuting) (counsel או התובע הכללי (attorrey general) להגיש כתב-אישום או סירוב להגישו היא פעולה שיפוטית או מעין שיפוטית הכרוכה בהפעלת שיקול-דעת עצמאי, ועל-כן חסינה ( Reg. v. The Comptroller - General of Patents (1899) [17]). בפסיקה שניתנה לאחרונה נפסק כי האינטרס הציבורי מחייב מתן חסינות לתובעים פליליים כדי למנוע מצב שבו יהססו תובעים להפעיל שיקול-דעתם מחשש שתוגש נגדם תביעת רשלנות (Elguzouli-Daf v. Comr. of Police (1995) [18]). 16. בניגוד להלכות במשפט האמריקני והאנגלי, סבר בית-המשפט העליון הקנדי כי אין מקום להחלת חסינות שיפוטית על תובעים פליליים וקבע כי מדובר בעובדי ציבור הנהנים לכל היותר מחסינות מוגבלת. למרות זאת, לענייננו החלק הרלוונטי הוא קביעתו של השופטMcIntyre בפסק-דין Nelles v. Ontario (1989) [19] , כי החלטתו של התובע הכללי להגיש כתב-אישום היא אמנם החלטה שיפוטית אך אין בה כדי להעניק לה מעמד של בית-משפט. 17. תימוכין נוספים לדעה כי לתביעה הכללית מעמד מעין שיפוטי ניתן למצוא בפסק-דין שניתן לאחרונה בעניין ע"א 6356/99 חוטר-ישי נ' ארבל [9] מפי כבוד השופטת דורנר. כבוד השופטת דורנר קבעה בפסק-דינה כי פרקליט המדינה, בהפעילו שיקול-דעת אם יש מקום להגיש כתב-אישום אם לאו, שוקל את הראיות העולות מחומר החקירה המונח בפניו, מביא בחשבון את טובת הציבור שעל ביטחונו הוא מופקד, ובצד זה מביא בחשבון את טובת הפרט שטרם הורשע תוך שימת לב ורגישות למניעת פגיעה בלתי מידתית בזכויותיו. בהפעילה את כל השיקולים הנ"ל פועלת התביעה הכללית בפעולה מעין שיפוטית, וכדבריה של כבוד השופטת דורנר שם [9], בעמ' 262: "...סממנים אלה של ההחלטה בדבר העמדה לדין של חשוד מעידים על אופייה השיפוטי של מלאכת התביעה". 18. בשונה מן המצב בשיטת המשפט האנגלו-אמריקנית, שבה המקור להענקת חסינות שיפוטית או "מעין שיפוטית" הוא המשפט המקובל, המקור בישראל הוא סטטוטורי והפסיקה מתמקדת בעיקרה בפרשנות הראויה שיש ליתן לסעיף 8 לפקודת הנזיקין. לפיכך, רשימת בעלי התפקידים והגורמים הנהנים מחסינות אינה סגורה, ומידי פעם מתווספים עליה גורמים נוספים על-פי החלטת בית-המשפט. האפשרות ליתן חסינות מלאה לגורמי התביעה הפלילית נדחתה על-ידי בית-המשפט העליון בנימוק כי "הדבר יבטיח שוויון הכול בפני החוק, וימנע הפליה פסולה. הדבר יביא לנקיטת אמות מידה ונהלים, אשר יבטיחו קיומם של אמצעי זהירות ראויים בניהול התביעה. ייעשה הכול, במסגרת המינהל התקין, להבטחת זיהוים של נאשמים ולמניעת טעויות. ודוק: אין מטילים על התביעה הפלילית חובה מוחלטת. אין היא נוטלת על עצמה חובת מבטח. חובתה היא אך לנקוט אותם אמצעים, שתביעה סבירה הייתה נוקטת בנסיבות העניין. לא כל טעות בשיקול-דעת היא התרשלות" (פרשת גורדון [6], בעמ' 136). 19. לאור כל האמור לעיל, לשיטתי, לתובע כללי (פלילי) אין חסינות אך מעמדו קרוב למעמד החסינות מפני תביעה בעוולת רשלנות ולפיכך ניתן לקבוע שיש צורך ברף ומשוכה גבוהים מאוד וקונקרטיים של רשלנות כדי לבסס תובענה ברשלנות כנגד תובע כללי.  20. אי-העמדה לדין של המתלוננים אחת העילות בגינן המשיב תובע את המבקשת היא בגין שיקול-דעתה הרשלני של המבקשת לגבי אי-העמדתם לדין של המתלוננים בחשד לביצוע עבירות פליליות הקשורות לתיק הפלילי, לפי סעיפים 237 (עדות שקר), 240 (עדויות סותרות) ו-244 (שיבוש מהלכי משפט) לחוק העונשין. בעמ' 241-240 להכרעת-הדין בתיק הפלילי שנוהל כנגד המשיב מתייחסת כבוד השופטת גרינברג לטענות אלו ודוחה אותן מכול וכול: "לאחר שבחנתי בקפידה את עדויות המתלוננים מצאתי אותן מהימנות, עקביות, משתלבות זו בזו. לטענותיו של הנאשם כנגד מהימנותם לא מצאתי בסיס ותימוכין... חזרתי ועיינתי בטענות הנאשם בדבר הסתירות שיש כביכול בין עדותה של נילי לעדות בעלה אריאל [המתלוננים - י' ש'] וגם כאן לא ראיתי את הדברים עין בעין עם הנאשם. יש לזכור כי האירוע טראומטי מבחינת המתלוננים והם נדהמו מדרך התנהגותו האגרסיבית והצעקנית של הנאשם. הדברים התרחשו במהירות וכל אחד ראה את הדברים וקלט אותם מנקודת מבט שלו. המתלוננים השתדלו לדייק ככל שיכלו בתיאור הדברים ואם ניתן למצוא שוני כלשהו בדבריהם, יש בכך כדי לחזק את מהימנותם ולשכנע כי לא תיאמו עדויות". 21. יש לחזור ולהדגיש כי הערעור כנגד פסק-הדין בתיק הפלילי הוגש על-ידי המשיב ביום 12.2.2002, ובסמוך לכך, כחודש ימים לאחר מכן, הוגשה התביעה בפניי. המקום הראוי להשיג השגות לגבי מימצאים בתיק הפלילי הוא ערעור ולא כפי שעשה בענייננו המשיב כאשר פתח במקביל לערעור בתובענה אזרחית שבה במישרין או בעקיפין ניסה להשיג השגות על המימצאים בתיק הפלילי. 22. גם הערעור שהגיש המשיב וגם בקשת רשות הערעור נדחו, תוך כדי השארת המימצאים על כנם: "מדובר במקרה טיפוסי של קביעת מימצאים עובדתיים, מימצאי מהימנות מנומקים, ומבוססים הן על ניתוח העדויות והן על התרחשותה הישירה והבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית, הן על התעודה הרפואית ת/7, והן על שלילת גרסאות, של המערער. הלכה היא, שאין ערכאת ערעור נוהגת, בדרך כלל, להתערב בקביעת מימצאים אלה, אלא במקרים חריגים, שהחקירה שלפנינו איננו אחד מהם" (מתוך פסק-הדין בערעור). 23. פסק-דין פלילי - "ראיה לכאורה" לפי סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן - פקודת הראיות) מימצאים אלו מהווים לעניין התביעה האזרחית ראיה לכאורה במשפט אזרחי היות ומדובר בפסק-דין חלוט במשפט פלילי המרשיע את הנאשם והנאשם הוא אחד מן היריבים במשפט האזרחי (י' קדמי על הראיות (כרך ג) [22], בעמ' 1153-1149). למרות שמשקלו הראייתי של פסק-הדין הפלילי במשפט האזרחי מהווה ראיה לכאורה הניתנת לסתירה ברשות בית-המשפט בלבד (סעיף 42ג לפקודת הראיות), הרי שיהיו הדברים אשר יהיו, לפסק-הדין הפלילי כשלעצמו יש משקל סגולי מיוחד. מדובר בפסק-דין שקבילותו כראיה "נובעת מן הרעיון שחקירה ודרישה שנעשתה על ידי שופט במשפט פלילי ראויה לעמוד בחזקת אמת". הכלל הוא "...שמשקלו בדרך כלל יהא רב ולא בנקל יהפוך השופט האזרחי מסקנותיו על-פיהן, אם לא נתגלתה והובאה לפניו ראיה חדשה" (ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט בע"מ נ' ממן [10], בעמ' 218). לפיכך, לא נותר לי אלא לקבוע כי גם מטעם זה נשמט הבסיס לקיומה של עילת הרשלנות בגין שיקול-דעת המבקשת עליו מתבסס המשיב בתביעתו. 24. משכשל המשיב לסתור מימצאים אלו בערכאת הערעור, נראה לי שכל תכליתה של התביעה כנגד המבקשת הוא ניסיון נואש, בדרך לא מקובלת תוך כדי ניצול לרעה של הליכי בית-המשפט, לעקוף את פסק-הדין הפלילי החלוט. רק מטעמים אלו נראה לי שעל הבקשה להתקבל. 25. החלטה שתקבע כי המשיבה התרשלה בשל שיקול-דעת מוטעה לגבי אי-העמדתם לדין של המתלוננים בגין עדות שקר, עדויות סותרות ושיבוש מהלכי משפט לגבי התיק הפלילי שנוהל נגדו, ועל-ידי כך תמחק את תחושת התסכול והמועקה של המשיב לנוכח יחס בני משפחתו ו/או מכריו כלפיו שנחשפו להרגשה כי המתלוננים פעלו כהלכה, איננה אפשרית. החלטה שכזו תביא לידי השמטת הבסיס להרשעת הנאשם בהליך הפלילי ובכך תיצור שתי פסיקות סותרות באותו עניין. דבר זה מסוכן למבנה המשפטי ולעקרונות המשפט הפלילי ועלול לפגוע קשות באמון הציבור במערכת המשפטית וביכולתה להכריע משפט צדק, והרי כלל ידוע הוא שהמערכת המשפטית חוסנה טמון באמון הציבור. לבית-המשפט אין גייסות. אמון הציבור הוא שנותן לבית-המשפט את עוצמתו ואסור שאמון זה יתערער. 26. אי-פיטורי הפרקליט ואי-העמדתו לדין העילה השנייה בגינה המשיב תובע את המבקשת היא בגין שיקול-דעתה הרשלני לגבי אי-העמדתו לדין ואי-פיטוריו של הפרקליט שהופיע מטעם הפרקליטות במשפט הפלילי שנוהל נגד המשיב בגין חשד לעבירות פליליות שכביכול בוצעו מטעמו במהלך התיק הפלילי, לפי סעיף 244 לחוק העונשין ("שיבוש מהלכי משפט") ובגין סעיף 285 לחוק העונשין ("אי מילוי חובה רשמית"). כאמור לעיל, המשיב הגיש תביעה אזרחית (ת"א 158997/02) גם כנגד הפרקליט בגין מעשים אלו שכביכול ביצע האחרון. הפרקליט הגיש בקשה למחיקה/דחייה על הסף ובקשתו נתקבלה על-ידי כבוד השופטת שבח ביום 17.9.2002 ותביעת התובע כנגד הפרקליט נמחקה על הסף ואף חויב בתשלום הוצאות. 27. ראשית דבר ולמניעת כל ספק, ראוי לציין שאין בקבלת בקשת הפרקליט לסילוק על הסף להוות השתק פלוגתא ובכך הוא ירוקן מתוכן את העילה כנגד שיקול-דעת המשיבה ביחס למעשים שכביכול ביצע הפרקליט. אחד מרכיביו הבסיסיים של הכלל של השתק פלוגתא, כפי שסוכמו בע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני [11], בעמ' 582, הוא האם במשפט הראשון, שבו ניתן פסק-הדין שעליו נסמכת הטענה, הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת והיא הוכרעה שם. היות שהבקשה לסילוק על הסף נתקבלה עוד בטרם הוחל הדיון, השאלה העובדתית לגבי מעשי הפרקליט לא הוכרעה שם. לפיכך, פסק-הדין אינו יכול להוות השתק פלוגתא בענייננו. ראוי להביא בעניין זה את דבר המלומדת נ' זלצמן בספרה מעשה-בית-דין בהליך אזרחי [23], בעמ' 317: "השאלה היחידה המעניינית לגבי בחינת אפשרות הפעלתו של הכלל ביחס לפלוגתא כלשהי שהועלתה על-ידי בעלי-הדין במסגרת התובענה הראשונה היא, אם התבררה אותה פלוגתא במשפט הראשון והוכרעה על-ידי בית-המשפט לצורך מתן פסק-הדין בתובענה. כאשר נמחקה התובענה הראשונה או נדחתה מחמת אחת מן הסיבות האמורות עוד בטרם הוחל בדיון, או כשהדיון היה רק בשלביו הראשוניים, תהא התשובה שלילית על פניה, וממילא אין פסק-הדין מהווה השתק-פלוגתא" (ההדגשה שלי - י' ש'). 28. פסיקה הקובעת כי המשיבה התרשלה בשל שיקול-דעת מוטעה לגבי אי-העמדתו לדין של הפרקליט בגין המעשים שכביכול ביצע הפרקליט (כפי שצוינו לעיל), ועל-ידי כך תמחק את עוגמת הנפש והסבל הנפשי שנגרמו למשיב עקב היחס לעבירות הפליליות שגרמו ו/או תרמו להרשעת המשיב ותמחק את תחושת התסכול והמועקה של המשיב לנוכח יחס בני משפחתו ו/או מכריו כלפיו שנחשפו להרגשה שהפרקליט פעל כהלכה, אינה אפשרית. פסיקה זו תביא לידי תוצאה כי הנאשם הורשע לכאורה בדין רק מכיוון שהפרקליט התרשל ולולא כן הוא יוצא זכאי בדין. תוצאה זו אינה אפשרית היות שהיא מביאה לשתי פסיקות סותרות באותו עניין, בין ההליך הפלילי לבין האזרחי, לפיכך לדעתי גם מטעם זה ניתן לקבוע שהמשיב השתמש לרעה בהליכי משפט ולכן ניתן לדחות את התביעה על הסף לפי תקנה 101(א)(3) לתקנות. סוף דבר 29. מצאתי כי דין הבקשה להתקבל ויש לדחות את התביעה על הסף. עם כל הכבוד לנסיבותיו האישיות והקשות של המשיב, גילו המבוגר יחסית, עברו הנקי (עד להרשעתו בתיק הפלילי), היותו עורך-דין שנים רבות ומצבו הבריאותי הקשה, השתכנעתי כי המשיב מנצל את העובדה שהוא מצוי בהליכים ובהלכות המשפטיות שלפיהם כמעט לא ניתן לחסום את דרכו לבית-המשפט. תביעתו של המשיב כנגד המבקשת מהווה ברובה הסגת גבול ההליך הפלילי, שהרי המשיב מנסה לערוך לעצמו משפט חוזר להליך הפלילי אשר בו נתקבל פסק-דין חלוט. התביעה דנן, באצטלה של הליך אזרחי כנגד המבקשת, מהווה במידה מסוימת שימוש לרעה בהליכי בית-משפט ואף מטרד, ובייחוד כאשר שלוש מהערכאות הקיימות במדינת ישראל דנו כבר בענייננו ואישרו את פסק-הדין המרשיע שניתן כנגד המשיב. אשר-על-כן, לא מצאתי במעשיה או במחדליה של המבקשת רשלנות או התרשלות, ולפיכך אני מורה על דחיית התביעה על הסף. 30. לאור כל האמור לעיל התביעה נדחית והתובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך כולל של 3,600 ש"ח. פרקליטות המדינהחסינותפרקליטיםעורך דין