חריגה מהרשאה בחברה

חריגה מהרשאה בחברה:

סעיף 56(א) לחוק החברות, תשנ"ט – 1999 קובע, כי "פעולה שנעשתה בעבור חברה בחריגה ממטרות החברה, או שנעשתה בלא הרשאה או בחריגה מן ההרשאה, אין לה תוקף כלפי החברה, אלא אם כן אישרה החברה את הפעולה בדרכים הקבועות בסעיף קטן (ב), או אם הצד שכלפיו נעשתה הפעולה לא ידע ולא היה עליו לדעת על החריגה או על העדר ההרשאה." (יש לציין כי סעיף זה פורש ויושם בפסיקה באופן דומה לסעיף 105 לפקודת החברות שקדם לו).

המבחן לעניין זה הוא מבחן הידיעה של הצד שכלפיו בוצעה הפעולה, אודות החריגה מההרשאה. החובה לדעת נבחנת במשקפי האדם הסביר. אדם ייחשב כמי שהיה עליו לדעת על החריגה מסמכות, אם אדם סביר בנסיבות אלו היה יודע על כך. כאשר יש נסיבות המעלות חשד בדבר העדר סמכות, חובה על המתקשר עם החברה לבדוק את שאלת הסמכות. (ראו ע"א 2448/92 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' אברהם אשכנזי, פ"ד מח(3) 563, 570 (1994). ד"ר צ' כהן, "חריגה מסמכות ע"י הפועל בשביל חברה", מחקרי משפט, כרך י"א, תשנ"ד-1994, עמ' 175, 178, 183). סטנדרט הידיעה הרלבנטי לסעיף 56, הוא סטנדרט כללי של סבירות (אירית חביב-סגל, דיני חברות (תל-אביב 2007) 121-123).


קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פעולה עבור חברה תוך חריגה מהרשאה:

התובעת שכרה מהנתבעת מושכר והפעילה בו פאב-מסעדה ומועדון זמר.
בטרם סיום תקופת השכירות, קיבלה הנתבעת חזרה לידיה את החזקה במושכר על ציודו, מידיו של בעל תפקיד ניהולי בתובעת ואף קיבלה ממנו היתר למכור את הציוד ולזקוף את התמורה ע"ח חובות התובעת, שטרם התגבשו סופית בעת שניתנה ההרשאה.
טענתה העיקרית של התובעת היא, כי בנטילת החזקה במושכר ובמכירת הציוד, פעלה הנתבעת שלא כדין ועל סמך היתר ממי שאינו מוסמך להתחייב מטעם החברה.
התביעה היא לפיצויים בשווי הציוד וההשקעות של התובעת במושכר, בסך של 782,294 ₪.

ההתקשרות בין הצדדים והשתלשלות האירועים עד להגשת התביעה


בין התובעת לבין הנתבעת נחתם הסכם שכירות מיום 6/8/2007, לפיו שכרה התובעת (התובעת או החברה) מבנה בקומת הקרקע בשטח 500 מ"ר ברח' החרושת 5 ברעננה (המושכר), על מנת להפעיל במקום פאב-מסעדה ומועדון זמר (ההסכם).




הסכם השכירות נחתם על ידי התובעת באמצעות מנהלה, מר בן אבי פישר (פישר) שהינו בעל המניות היחיד והמנהל היחיד הרשום של התובעת. פישר ומר משה X (X) ערבו אישית להתחייבות התובעת על פי ההסכם ובנוסף, חתמו על ערבות אישית לשני שטרי חוב של החברה, בסך של 30,000 $ כל אחד.




להתקשרות התובעת עם הנתבעת קדם הסכם שכירות מיום 27/6/2007, שנחתם בין הנתבעת לבין X, לאותה מטרה ומתוך כוונה שהחברה שבייסוד תשכור את המושכר עם הקמתה (הסכם זה, להלן: ההסכם הראשון, מצורף כנספח א' לתצהיר שפיצר. ראו גם ס' 9 לתצהיר פישר). לפי סעיף 6 להסכם הראשון, "השוכר מודיע שבכוונתו לייסד חברה, לאחר ייסוד החברה, מוסכם בין הצדדים כי לשוכר הזכות להמחות את זכויותיו וחובותיו לחברה אשר הוא עומד לייסד לצורך מטרות הסכם זה ובתנאי שאחד הבעלים מבין בעלי זכות החתימה של החברה יהיה השוכר הנוכחי, X משה". לטענת הנתבעים, לאחר מספר שבועות הודיע X שהקים חברה, היא התובעת, שמנהליה הם פישר וX, וביקש שייחתם הסכם שכירות חדש בהתאם. הנתבעת ערכה טיוטה מיום 2/8/07, שבה שונה שם השוכר לתובעת, באמצעות מנהליה (טיוטת הסכם זו מצורפת כנספח ב' לתצהיר שפיצר). בהמשך התבקשו לערוך שינוי נוסף ולרשום את פישר בלבד כמנהל יחיד בתובעת. כך נולד ההסכם מיום 6/8/2007, נושא דיון זה.




לטענת הנתבעים, פישר וX הודיעו להם בפגישה, שX הוא אכן מנהל בתובעת, אך ביקשו להשאיר רק את פישר כמנהל לצורך ההסכם, כיוון שנגד X הוגשה תביעה כספית שיכולה לפגוע בהתנהלות החברה החדשה והוא אינו יכול להיות "בפרונט" (ס' 10 לתצהיר שפיצר וכן בח"נ עמ' 28 ש' 3 ואילך).




פישר התגורר באותה עת בחו"ל (כך גם בהמשך, ולעת מתן העדות בתיק זה) ואין חולק, כי בפועל X ניהל את המקום (ראו פישר בעמ' 13 ש' 25-26 וכן, מכתב ב"כ התובעת מיום 13/3/2008, ס' 2, לפיו X "שימש בעבר בתפקיד ניהולי בחברה").




בחודש דצמבר 2007 חזרו שני שיקים שמסרה החברה לצורך תשלום שכר דירה (כל שיק על סך 22,000 ₪). אין מחלוקת שבסופו של דבר, לאחר שהנתבעת שלחה לתובעת מכתב התראה והודעה על הפרת ההסכם, שולמו סכומי השיקים הנ"ל שחוללו באי-פירעון (נספחים ז-ח לתצהיר שפיצר).




עולה מהראיות שבחודש פברואר 2008 היה מצבה של התובעת בכי רע והיא נקלעה לקשיים שמנעו המשך פעילותה התקינה. לפי כתב התביעה ותצהירו של פישר מטעם התובעת (ס' 18), התובעת פעלה במושכר מיום 6/9/07 ועד ליום 18/2/08 "עת ביקשה לבחון מכירת העסק בשלמותו". הופעה שתוכננה במקום ונמכרו לה כרטיסים מראש, בוטלה ביום 18/2/08, שעות ספורות בלבד טרם השעה המתוכננת למופע, לאחר שחברת החשמל ניתקה את זרם החשמל למושכר בשל חובות התובעת. בעלי מקצוע ועובדים שהגיעו כדי להיערך להופעה, מצאו את המקום סגור ומאז, הוא נותר סגור והעסק חדל מלפעול (פישר מודה בכך בח"נ, עמ' 13 ש' 11-24. ראו גם תצהיר שפיצר, ס' 25-26 שלא נסתר בחקירתו וסטטוס ניתוק של חברת החשמל בנספח יא לתצהירו, ועדותו של מר יצחק דורון, עמ' 24 ש' 16-20). מחקירתו של פישר עולה עוד, כי לתובעת היו נושים רבים מאוד ולדבריו, עד היום יש חובות שהוא מתעתד לפרוע בכספים שיקבל במסגרת תביעה זו (עמ' 15 ש' 18-10).




לטענת הנתבעים, מאז שנסגר המקום ביום 18/2/08, נעלמו עקבותיהם של פישר וX. הם לא יצרו קשר עם הנתבעים מיוזמתם בניסיון להביא לפתרון המצב שנוצר ואף לא ענו לטלפונים של הנתבעים. הכל, כשמנגד החלו בעלי החוב של התובעת להגיע למושכר, הטרידו את שלוותם של בעלי העסקים האחרים ופגעו בהתנהלות התקינה של עסקיהם, עד שהנ"ל איימו על הנתבעת שיעזבו את מבנה המושכר. חלק מנושיה אף נטלו חלק מהציוד שהיה במושכר וטענו שקיבלו מפתח מX על מנת שיוכלו להוציא ציוד במקום השיקים שחזרו. הנתבעים נאלצו להתמודד עם עיקולים ודרישות חוב בגין חובות התובעת (ראו למשל ס' 26-29, 36-39, 47 לתצהיר שפיצר וח"נ עמ' 30 ש' 21 - עמ' 31 ש' 4).




לטענת הנתבעים, בנסיבות כמתואר, פגשו במקרה בX, ביום 26/2/08, וביקשו אותו לחתום על מסמך, שלפיו החברה מחזירה לנתבעת את החזקה במושכר ומאשרת את השכרתו לאחרים וכן מאשרת לנציגיה של הנתבעת להיכנס למושכר, להוציא את הציוד והמיטלטלין, למכור אותם, ולהיפרע מהתמורה כדי גובה החוב, שטרם התגבש סופית באותה עת (המסמך מיום 26/2/2008 או המסמך, נספח ו2 לתצהיר שפיצר). על סמך אישור זה וכשבידם גם פרוטוקול אסיפת מועצת המנהלים של החברה מיום 26/7/2007 עליו חתום פישר, שלפיו X הוא מורשה חתימה של החברה (הפרוטוקול), פעלו הם פעלו כדין ובתום לב, קיבלו את המפתחות מX, ומכרו את הציוד בסכום כולל של 159,279 ₪ (חשבוניות צורפו בנספח יב לתצהיר שפיצר).




לטענת התובעת, בתחילת חודש מרץ 2008 יצר פישר קשר טלפוני עם הנתבעת 3 שהודיעה לו, כי הנתבעים נכנסו אל המושכר והוציאו את הציוד. הואיל ופישר מתגורר בחו"ל, הוא שלח למושכר את בנו לבדוק מה נעשה, אך הנתבע 2 מנע כניסתו למושכר וסילק אותו מהמקום תוך איומים (ס' 36-38 לתצהיר פישר).
ביום 16/3/08 פנה ב"כ התובעת אל ב"כ הנתבעת ודרש להימנע מכניסה למושכר ולחדול מכל פעולה בהסתמך על המסמך שחתם X בחוסר סמכות. ב"כ הנתבעת השיב במכתב מיום 18/3/08, כי העניין ייבדק. רק כעבור כארבעה חודשים, התקבלה תשובה מיום 28/7/08 ולפיה, לתובעת חוב בגין אי תשלום דמי שכירות ועל כן הופר ההסכם הפרה יסודית על ידי התובעת. עוד צוין, כי הנתבעת פעלה על סמך אישור בכתב של X שהינו מורשה חתימה של החברה, שהתיר השכרת המושכר לאחרים ומכירת הציוד לצורך כיסוי חובות החברה וכי מייד עם שייערך מאזן בין החובות לבין ההכנסות ממכירת הציוד וסיום עריכת ההתחשבנות, תשוב הנתבעת ותפנה לתובעת (נספחים ד'-ה' לתצהיר פישר).
במכתב נוסף מיום 21/5/2009 ציינה הנתבעת, כי עם פינוי המושכר הוצא ממנו ציוד ומלאי חסר ערך או בעל ערך קטן שהונח במכולה, כמפורט ברשימה שצורפה. התובעת התבקשה לפנות את המכולה בתוך 7 ימים, שאם לא כן, תפונה המכולה ותוכנה יושלך לאשפה (נספח יג לתצהיר שפיצר).
מאז ועד להגשת התביעה ביום 20/7/2009, לא הייתה הדברות בין הצדדים ולא נעשה דבר. רק לאחר הגשת התביעה, בהמלצת בית המשפט, פעלו הצדדים בהסכמה, לפינוי המכולה ולעריכת רשימה של תכולתה.
לטענת התובעת, נטילת החזקה במושכר ומכירת הציוד נעשו שלא כדין. התובעת השקיעה את כל הונה בשיפוץ המושכר וברכישת ציוד ומתקנים שנדרשו להפעלת העסק. שווי הציוד נאמד בסך 611,754 ₪ וההשקעה נאמדה בסך של 170,540 ₪. מכאן התביעה לפיצוי, בסך כולל של 782,294 ₪.


תמצית טענות הצדדים


לטענת התובעת, נטילת החזקה במושכר ומכירת הציוד נעשו שלא כדין. חתימתו של X על המסמך נעשתה בחוסר סמכות. X לא היה בעל מניות בתובעת ולא היה מוסמך להתחייב בשם התובעת ולהתיר לנתבעת את שהתיר. X מונה כמנהל התפעול השוטף לצורך שיפוץ והתאמת המושכר לייעודו ולצורך הפעלתו השוטפת של העסק, בלבד. הוא הורשה לחתום על שיקים של החברה ומסמכי הבנק של החברה עד לסך של 5,000 ₪. כל שיק מעל סכום זה, צריך היה אישור בכתב של מנהל התובעת לבנק מראש. הנתבעים בהיותם מיוצגים, ידעו כי X לא היה רשאי להתחייב בשם החברה ואין לחתימתו על המסמך בשם החברה כל תוקף משפטי מחייב. קודם להחתמתו של X על המסמך, לא נעשה כל ניסיון לפנות לתובעת או לפישר. יתר על כן, במועד שפעלה הנתבעת לתפוס חזקה במושכר ולהוציא ממנו את המיטלטלין, לא היה לחברה כל חוב כלפי הנתבעת והשבת החזקה נעשתה בכוח ושלא כדין. הנתבעת לא ערכה רישום של הציוד שהיה במקום ומנעה מנציגי התובעת מלהיכנס למושכר. מכלל הטעמים דלעיל, יש לחייב את הנתבעת בסכום כפי שנתבע.




לטענת התובעת, הנתבעים 2-3 נהגו בחוסר תום לב בקיום ההסכם ועשו שימוש לרעה באישיותה המשפטית הנפרדת של הנתבעת בכך שפרצו למושכר ומכרו את הציוד בניגוד לכל דין על מנת להתעשר על חשבון התובעת ולפיכך, יש לחייבם באופן אישי.




לטענת הנתבעים, הם פעלו בתום לב ועל סמך פרוטוקול החלטה של החברה המואשר ע"י עו"ד, שהסמיך את X לפעול מטעמה, ולאור ההיסטוריה של ההתקשרות בין הצדדים, כמפורט לעיל. פרוטוקול החברה מיום 27/6/07 מסמיך את שני מנהליה, פישר וX, להיות מורשי חתימה לכל דבר ועניין, למעט בעניין השיקים, לגביהם נקבע כי X מוסמך לחתום על שיקים עד סך 5,000 ₪. אף לדעת התובעת אין המדובר בחריגה מהרשאה שהרי התובעת לא תבעה את X. גם אם הייתה חריגה מסמכות, עומדת להם הגנת סעיף 56(ב) לחוק החברות, תשנ"ט-1999, כיוון שלא ידעו ולא היה עליהם לדעת שמדובר בחריגה או בהעדר הרשאה.




לטענת הנתבעים, התובעת צברה חובות חשמל, בזק (נספח י'), ארנונה ומים וחובות כלפי נושים רבים. חברת החשמל ניתקה את החשמל למושכר והעירייה ניתקה אספקת המים (נספח יא לתצהיר שפיצר). ביטול המופע שעות ספורות טרם המועד ולאחר שנרכשו כרטיסים, העמיד את המושכר ובעליו בפני התפרצויות זעם וכעס מצד רוכשים ונושים שונים. בהמשך, הנתבעים נאלצו להתגונן מפני עיקולים של נושים אשר רצו לפרוע את חובם על חשבון הנתבעים, בעלי המושכר. הנתבעים נאלצו לפעול לביטול עיקול על ארבעה מזגנים של הנתבעת שהיו מותקנים במושכר (ראו ההליך בנספח ט' לתצהיר שפיצר). נושים וגורמים מפוקפקים צבאו על המקום ולקחו רכוש. חברת גבייה שנשלחה למושכר מטעם נושה פרטי, הורחקה מהמושכר באמצעות המשטרה שמנעה פריצה למושכר ולקיחת הציוד ממנו. שוכרים נוספים במבנה החלו לאיים בעזיבת המושכרים לאור המטרדים הפוקדים את המקום. הנתבעים ניסו להימנע מלנקוט בצעדים חריפים. כל ניסיונותיהם ליצור קשר עם פישר, ששהה בחו"ל, העלו חרס. גם פנייה לעו"ד בקסט שייצג את התובעת לצורך הסכם השכירות לא הועילה, משהודיע כי אינו מייצג עוד את התובעת. בנסיבות אלה, לא נותר בידם אלה לבקש ממר X לחתום על המסמך, מייד כשאותר על ידם באופן מקרי.




לטענת הנתבעים, המסמך עליו חתם X הינו הודאה בקיומו של החוב וחתימתו באה על רקע הפרה יסודית של ההסכם. נוסף לדמי השכירות של חודש דצמבר 2007, ששולמו באיחור, התובעת לא שילמה דמי שכירות החל מחודש פברואר 2008 ועד יוני 2008, סוף תקופת השכירות (ללא אופציה) בסך 37,000 ₪ לחודש, ובסה"כ 148,313 ₪. הנתבעים מכרו חלק מהציוד וההכנסות מהמכירה עמדו על סך 159,279 ₪. יתר הציוד אוחסן במכולה של התובעת שלא חפצה לקחתו, אלא לאחר שביהמ"ש המליץ על פינוי המכולה משטח החניה של הנתבעים. לטענת הנתבעת, חובה של החברה לקיזוז אף עולה על התמורה שהתקבלה בעד מכירת הציוד והוא עומד על סך של 333,126 ₪ כמפורט בטבלה המצורפת לתצהירו של שפיצר.
בכל מקרה, יש לדחות את התביעה כנגד הנתבעים 2-3. הנתבעת היא אישיות משפטית נפרדת. כל שביצעו, ביצעו מטעמה ובמסגרתה ואין עילה להרמת מסך ההתאגדות.


הראיות


מטעם התובעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של פישר ושל בנו, יואב. מטעם הנתבעים הוגשו תצהירים של הנתבע 2, מר עדי שפיצר (שפיצר), ותצהיר של מר דורון יצחק גבריאל (גבריאל), בעל עסק להגברה ותאורה, שהתקשר עם התובעת למכירת ציוד ולמתן שירות ובהמשך, סייע לנתבעת למכור חלק מהציוד.




הצדדים הגיעו להסכמה דיונית שלפיה לא תוכשר עדות שמועה, סברה, שינוי חזית או כל עדות בלתי קבילה אחרת (עמ' 9 ש' 11-12).


השאלות לדיון


השאלה הראשונה היא האם היה X מוסמך לחתום בשם החברה על המסמך מיום 26/2/08 שמכוחו פעלה הנתבעת או שמא נעשה הדבר בחריגה מהרשאה. במסגרת זו יש לבחון גם את היקף הסמכות של X להתחייב בשם התובעת, לאור הפרוטוקול. אם אמנם פעל X בחריגה מהרשאה, מתעוררת השאלה אם פעולתו מחייבת את החברה כלפי הנתבעת מכוח סעיף 56 לחוק החברות. אם פעלה הנתבעת שלא כדין, יש להמשיך ולבחון את אחריותה לפיצוי בגין הציוד שהיה בו ובגין ההשקעה שהשקיעה התובעת במושכר. אם פעלה הנתבעת כדין בתפיסת החזקה ובמכירת הציוד, מתעוררת השאלה מהו גובה החוב, אם בכלל, שכנגדו ניתן היה לקזז את התמורה שהתקבלה בידי הנתבעת ממכירת הציוד ואם נותרה יתרה שיש להשיבה לתובעת.


דיון והכרעה


לאחר ששמעתי את הראיות ועיינתי בכל החומר שהגישו הצדדים לתיק, אני סבורה כי לא עלה בידי התובעת להוכיח שפעולותיו של X נעשו בחריגה מסמכות, וכי X היה מוסמך להתחייב בשם החברה כפי שעשה. יתר על כן, גם אם X חרג מסמכותו, אזי בנסיבות העניין ומכוח סעיף 56(א) לחוק החברות, פעולתו מחייבת את התובעת ביחסיה עם הנתבעת. שוכנעתי כי בנסיבות העניין, הנתבעים לא ידעו ולא צריכים היו לדעת על החריגה מסמכות (וכאמור, לא הייתה חריגה). על כן, התובעת מחויבת במסמך שעליו חתם מר X כלפי הנתבעת והוא תקף כלפיה, והנתבעים פעלו בהיתר כדין בעת נטילת החזקה במושכר ומכירת הציוד.




יחד עם זאת, אין ספק שזכות הנתבעת לתמורת הציוד מוגבלת עד לגובה חובה של התובעת כלפיה. בעניין זה מצאתי שלא עלה בידי הנתבעת להוכיח טענתה לחובות בסך כולל של 333,126₪. הוכח קיומו של חוב דמי שכירות לחודשים פברואר-יוני 2008 בלבד. לפיכך, על הנתבעת להשיב את היתרה לתובעת. במובן זה ומטעם זה, אני מקבלת את התביעה באופן חלקי וכנגד הנתבעת בלבד. התביעה האישית כנגד הנתבעים 2-3 נדחית בהעדר עילה.


האם ההיתר שנתן X לנתבעת לקבל את החזקה במושכר ולמכור את הציוד בו כדי לפרוע את החובות לנתבעת, מחייב את התובעת?


ביום 26/2/08 חתם X לטובת הנתבעת על מסמך, בזו הלשון (נספח ו2 לתצהיר שפיצר):


אני הח"מ משה X... מורשה חתימה של חברת באר מים ישראל בע"מ... וחתימתי בצירוף חותמת החברה מחייבת את החברה בכל דבר ועניין, מאשר כי החברה חייבת לחברת גרי אלכסנדר בע"מ... כספים הנובעים מהתחייבותנו להשכרת המבנה... וזאת בהתאם להסכם שכירות חופשית שנחתם בין הצדדים בתאריך 6/8/2007 וכן כספים שונים בגין התחייבויות שונות אחרות.

החברה מחזירה את החזקה במושכר לחברת גרי אלכסנדר. עם חתימת אישור זה נותנים הרשאה בלתי מוגבלת ומוחלטת לנציגי חברת גרי אלכסנדר להיכנס למושכר, להוציא את כל המיטלטלין והציוד, למכור אותו ומהתמורה לכסות את החוב ובמידה ותישאר יתרה, תועבר היתרה לחברתנו.

כמו כן, עקב החזרת החזקה במושכר לחברת גרי אלכסנדר, החברה נותנת ומביעה את הסכמתה כי חברת גרי אלכסנדר תשכיר את המושכר לצדדים שלישיים ואין ולא תהיה לחברה כל טענה ו/או דרישה כלפי חברת גרי אלכסנדר בגין האמור לעיל.

בנוסף לאמור לעיל, ידוע לחברה כי החוב טרם גובש סופית מאחר והחברה התחייבה עפ"י הסכם השכירות לשלם דמי שכירות וכספים לרשויות עד לתום תקופת השכירות בתאריך 26/6/2008 ולכן רק עם השכרת המושכר בפועל לצדדים שלישיים יתגבש סכום החוב במלואו ויסתיימו התחייבויותינו והתשלומים עפ"י הסכם השכירות, במלואם.



חתימתו של X על המסמך אושרה ע"י עו"ד תומר אלנתן, ב"כ הנתבעת. לטענת הנתבעת ועל פי האמור במסמך, החתימה עליו נעשתה על סמך פרוטוקול אסיפת מועצת המנהלים של החברה מיום 26/7/2007, שעליו חתום פישר, יו"ר האסיפה, ולפיו "מורשי החתימה של החברה יהיו בן אבי פישר ת.ז.. ומשה X ת.ז.. וחתימת אחד מהם בצירוף חותם החברה תחייב את החברה לכל דבר ועניין ואולם חתימת מר משה X על שיק של החברה מוגבלת לסך שלא יעלה על 5,000 ₪". עו"ד ברקנפלד אישר כי החברה קיימת ופעילה וכי ההחלטה הנ"ל התקבלה כדין ופישר מוסמך לחתום בשם החברה על החלטה זו (נספח ו1 לתצהיר שפיצר).




לטענת התובעת, X "הועסק בתפקיד מנהל תפעולי לצורך בניה והתאמת המקום למועדון זמר והפעלתו באופן שוטף לאחר ההקמה, לא היה בעל מניות בתובעת ואף לא היה רשאי ליתן אישור כאמור ואף להתחייב במסמך מהסוג עליו התחייב. כל שהוסמך לעשות משה X זה לחתום על שיקים עד לסכום מוגבל של 5,000 שקלים להקמת וניהול המקום בראשיתו" (ס' 21-22 לתצהיר פישר). אני דוחה טענה זו. הטענה אינה עולה בקנה אחד עם לשון המסמך ועם כלל הנסיבות ונטענה בעלמא, מבלי שהובאה כל ראיה לתמוך בה מלבד עדותו של פישר, שהינה עדות יחידה של בעל דין.




העובדה שX לא היה בעל מניות או מנהל רשום של החברה, איננה מלמדת כשלעצמה, כי לא היה מנהל בחברה בפועל או כי התחייבותו איננה מחייבת את החברה לפי החלטותיה. בניגוד לנטען, X לא הוסמך רק לחתום על שיקים עד לסכום של 5,000 ₪. לפי הפרוטוקול מיום 26/7/2007, X (כמו גם פישר) הינו מורשה חתימה של החברה וחתימתו, בצירוף החותמת של החברה, מחייבת את החברה "לכל דבר ועניין". נכון שסמכותו הוגבלה בהוצאת שיקים עד לסך של 5,000 ₪, אך ההגבלה לפי הכתוב בפרוטוקול מתייחסת אך ורק לחתימה על שיקים של החברה, ואיננה חלה על כל התחייבות או פעולה של X מטעם החברה. לפי הפרוטוקול קיימת אבחנה ברורה ומפורשת בין הוצאת שיקים (שאז הסמכות מוגבלת בסכום) לבין חתימה על כל מסמך או התחייבות אחרים (שאינם מוגבלים). לא הוכחו נסיבות או ראיות אחרות שיובילו לפרשנות אחרת מזו העולה מקריאת המסמך. הראיות תומכות דווקא בכך שX היה מורשה חתימה של החברה ורשאי היה להתחייב בשמה כפי שעשה. אזכיר, בין היתר, לצורך העניין, את העובדה שX הוא שניהל את החברה בפועל בעוד שפישר התגורר בחו"ל ולא מינה מיופה כוח מטעמו ובמקומו לצורך ענייניה של החברה; כמו גם, את השתלשלות האירועים בהתקשרות בין החברה לנתבעת וערבותו האישית של X לחובותיה של החברה כלפי הנתבעת, שמלמדים על הדומיננטיות של X בהקמת החברה לצורך כינון העסק במושכר, ומתיישבים יותר עם אינטרס אישי רכושי של X בחברה, מאשר עם הטענה הסתמית והסתומה של התובעת, שX היה "מנהל תפעולי", במעמד שלא הובהר כלל (שכיר? עצמאי? נותן שירותים לחברה?). מעבר לכך, הנתבעת המציאה התקשרות של החברה עם צדדים שלישיים בסכום שעולה על 5,000 ₪, באמצעות X בלבד (וללא חתימתו של פישר), דבר המלמד, כי בפועל לא פירשה החברה את הפרוטוקול כמגביל את סמכותו של X להתחייב בשם החברה רק בהוצאת שיקים בסכום שנמוך מ- 5000 ₪ כפי שטוענת התובעת (ראו הזמנה לפרסום מידיעות תקשורת מתאריך 13/8/2007 בסך כולל של 18,480 ₪, לרבות ערבות אישית של X לחוב כלפי ידיעות תקשורת, נספח ה' לתצהיר שפיצר). התובעת לא הגישה התקשרויות אחרות של החברה על מנת ללמד שX לא התקשר בשם התובעת בהסכמים שערכם עולה על 5,000 ₪ או שנדרשה להם גם חתימה או אישור של פישר או שX לא היה מוסמך כלל להתחייב מטעמה (או שיש גבול או מגבלה אחרת לסמכותו להתחייב בשם החברה). מר פישר, יש לומר, הודה בחקירתו, כי לא היה מעורב כלל בניהול ("אני השקעתי כספים, אני עצמי לא טיפלתי", עמ' 12 לפרוטוקול). המסקנה המתבקשת היא שX טיפל בכל ההתקשרויות של החברה, לרבות התקשרויות שמשמען התחייבויות של החברה מעל 5000 ₪. גבריאל, העד מטעם הנתבעת, שעדותו היתה אמינה ולא נסתרה, העיד כי על פי התרשמותו נראה היה כי X ופישר שותפים והעסק שייך לשניהם (עמ' 23 ש' 4-21 וראו גם תצהירו שלא נסתר, בס' 11).




יתר על כן, התובעת (שבחרה שלא לתבוע את X), לא מצאה לנכון לזמן את X לעדות. לטענת פישר בח"נ, הוא לא הצליח להשיג את X מאז האירועים הנ"ל. הדברים נאמרו בעלמא. התובעת לא פירטה כיצד ואיך ניסתה לאתר את X. בח"נ של פישר הובהר, כי לא מצא לנכון לשכור חוקר פרטי או לנקוט כל פעולה ממשית או משמעותית אחרת לאיתורו. לדידו, ממילא משעה שהנתבעים נכנסו למושכר, האחריות על הציוד עוברת לידיהם ומחובתם להוכיח שבעת שקיבלו את המושכר לידיהם לא היה בו כל הציוד שנרכש. אי הבאתו של X לעדות פועלת כנגד התובעת, ויש להניח כי אילו הובא לעדות הייתה עדותו תומכת בגרסת הנתבעים שלפיה היה מוסמך לחתום על המסמך מטעמה. התובעת לא המציאה גם ראיות אחרות, כגון חוזה העסקה של X או הסכם אחר שבינו לבין החברה או חוזה עם פישר, תלושי שכר/חשבוניות מס או דו"חות חשבונאיים וכספיים, עדות עוה"ד שעסק בהקמת החברה, פרוטוקולים או החלטות אחרות של החברה (מעבר לפרוטוקול הידוע מיום 07/7/12 עליו הסתמכה הנתבעת), התקשרויות אחרות של החברה או של X בשם החברה, או כל מסמך אחר שהיה בו כדי לשפוך אור על מעמדו וסמכויותיו של X בחברה. לא נטען ובוודאי שלא הוכח, כי הפרוטוקול מיום 26/7/2007 בוטל או תוקן בדרך כלשהי.




גם בהנחה שX פעל בחריגה מהרשאה, פעולתו מחייבת את החברה ביחסיה מול הנתבעים מכוח הסיפא לסעיף 56(א) לחוק החברות, שנותנת להתחייבותו תוקף כלפי החברה.




סעיף 56(א) לחוק החברות, תשנ"ט – 1999 קובע, כי "פעולה שנעשתה בעבור חברה בחריגה ממטרות החברה, או שנעשתה בלא הרשאה או בחריגה מן ההרשאה, אין לה תוקף כלפי החברה, אלא אם כן אישרה החברה את הפעולה בדרכים הקבועות בסעיף קטן (ב), או אם הצד שכלפיו נעשתה הפעולה לא ידע ולא היה עליו לדעת על החריגה או על העדר ההרשאה." (ההדגשה שלי – י.ב. יש לציין כי סעיף זה פורש ויושם בפסיקה באופן דומה לסעיף 105 לפקודת החברות שקדם לו).




המבחן לעניין זה הוא מבחן הידיעה של הצד שכלפיו בוצעה הפעולה, אודות החריגה מההרשאה. החובה לדעת נבחנת במשקפי האדם הסביר. אדם ייחשב כמי שהיה עליו לדעת על החריגה מסמכות, אם אדם סביר בנסיבות אלו היה יודע על כך. כאשר יש נסיבות המעלות חשד בדבר העדר סמכות, חובה על המתקשר עם החברה לבדוק את שאלת הסמכות. (ראו ע"א 2448/92 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' אברהם אשכנזי, פ"ד מח(3) 563, 570 (1994). ד"ר צ' כהן, "חריגה מסמכות ע"י הפועל בשביל חברה", מחקרי משפט, כרך י"א, תשנ"ד-1994, עמ' 175, 178, 183). סטנדרט הידיעה הרלבנטי לסעיף 56, הוא סטנדרט כללי של סבירות (אירית חביב-סגל, דיני חברות (תל-אביב 2007) 121-123).




שוכנעתי על יסוד עדות שפיצר שלא נסתרה ואשר מתיישבת עם שאר הראיות, כי הנתבעים לא ידעו ולא צריכים היו לדעת על העדר ההרשאה (אם אמנם הייתה חריגה, ולא כך קבעתי, כמפורט לעיל). אדם סביר בנסיבות העניין לא היה יודע על קיומה של החריגה מסמכות (אם קיימת) ואני סבורה כי הנתבעת התנהלה בסבירות בהסתמך על התחייבותו של X לפי המסמך ועל פרוטוקול החברה המאושר בפני עו"ד. המצג העובדתי בשטח היה כי מר X מוסמך להחליט בכל דבר ועניין הקשור לתובעת. אדם סביר במקום הנתבעת היה מסיק מהנסיבות שX היה מוסמך להתחייב בשם החברה כפי שעשה, בין היתר, על סמך הדברים הבאים: ראשית, X היה בעל תפקיד בחברה. אין חולק שX היה מנהלה של החברה וניהל אותה בפועל, אם כי לטענת התובעת בתצהיר פישר, שימש כ"מנהל תפעולי" בלבד (עמ' 13 ש' 26, עמ' 16 ש' 30-31); אין חולק שX היה מורשה חתימה של החברה, אם כי לטענת התובעת, שנדחתה על ידי כאמור לעיל, היה מורשה רק לצורך הוצאת שיקים עד סך של 5,000 ₪. שנית, מלכתחילה ההתקשרות עם הנתבעת לצורכי הפעלת העסק במושכר נעשתה עם X, שהתקשר עם הנתבעת עוד בטרם הוקמה החברה ומתוך מטרה שתוקם ותתקשר עם הנתבעת בהסכם השכירות עם הקמתה. הסכם השכירות השני, שנעשה עם התובעת (ונחתם באמצעות פישר), היה המשכו של ההסכם הראשון. הדבר מצוין בכותרת ההסכם: "הסכם שכירות אשר נערך ונחתם בפתח-תקוה ביום 6 חודש אוגוסט שנת 2007 בתוקף החל מיום 27 חודש יוני שנת 2007". להזכיר, לפי ההסכם הראשון, המחאת הזכויות לחברה שX עמד להקים הותנתה בכך שX יהיה אחד מבעלי זכות החתימה (ס' 6). X ערב גם לחובות החברה יחד עם פישר ובנוסף לערבותו לקיום התחייבויות החברה לפי ההסכם, חתמו השניים כערבים באופן אישי על שני שטרי חוב של החברה, כל אחד על סך 30,000$. אמנם, רק פישר חתם על ההסכם מטעם החברה (וכך גם על שטר החוב). אך לעניין זה, ניתן ע"י הנתבעת הסבר משכנע ומספק. לפי גרסתו של שפיצר (בתצהיר ובח"נ), שלא נסתרה, ועולה בקנה אחד עם השתלשלות ההתקשרות כמפורט לעיל, פישר נרשם כבעל מניות ומנהל יחיד רק משום שבאותה עת הייתה תלויה ועומדת כנגד X תביעה משפטית שהעמידה בסיכון את התנהלות החברה החדשה ולכן הוא לא יכול היה להיות ב"פרונט" של החברה (עמ' 28 ש' 3-18). שלישית, בפועל, פישר התגורר בחו"ל, לא היה זמין לניהול החברה, לא טיפל כלל בניהולה ולא מינה אחר תחתיו ומטעמו לצורך העניין. X הוא שהיה במקום, ניצח על השיפוצים וניהל את העסק לרבות התקשרויות עם ספקים, אמנים וכד', לרבות בהסכמים בשווי של למעלה מ- 5000 ₪ ורביעית, הפרוטוקול מיום 26/7/07 אושר ונחתם על ידי עו"ד של החברה ולפיו X הינו מורשה חתימה של החברה וחתימתו בצירוף חותמת מחייבת את החברה לכל דבר ועניין.




לטענת התובעת, הנתבעים בהיותם מיוצגים, ידעו כי X לא היה רשאי להתחייב בשם החברה וכי אין לחתימתו על המסמך בשם החברה כל תוקף משפטי מחייב או שהיה עליהם לדעת שX אינו מוסמך והם עצמו עיניים בכל הקשור להרשאתו על המסמך. אני דוחה טענה זו, שכן כאמור, המסקנה המתבקשת מהמסמך, בוודאי בשילוב הנסיבות האחרות כמפורט לעיל, היא שX הינו מורשה חתימה של החברה וחתימתו מחייבת את החברה. גם העובדה שהתובעת פנתה לפישר כדי להביא לתשלום חלף השיקים שחזרו, אין בה כדי ללמד על ידיעה בפועל או עצימת עיניים כנטען. הדרישה נמסרה גם לX (ראו נספח ו' לכתב ההגנה המתוקן) ואך טבעי הוא שהנתבעים יפנו גם לפישר שאף הוא מורשה חתימה בחברה ובעליה, כדי להגדיל את סיכויי הגביה. עוד טוענת התובעת, כי הפרוטוקול נערך 9 חודשים קודם למועד שבו ביקשו לעשות בו שימוש לצורך החתמתו של X על המסמך וזאת מבלי שניסו אפילו לבדוק את תוקפו של הפרוטוקול ואת הרשאתו של X לחייב את התובעת לפי המסמך. אין מדובר בלוח זמנים חריג שמעורר תהיות וצורך בבדיקה מיוחדת על רקע הנסיבות כמפורט. ממילא גם לא המציאה התובעת החלטה מאוחרת לזו שבפרוטוקול, שמבטלת אותה ואף לא טענה לקיומה של כזו. גם הטענה שמדובר בהעתק פרוטוקול ולא בפרוטוקול מקורי, הינה טענה לשם הטענה בלבד. לא נטען ובוודאי שלא הוכח כי הפרוטוקול (שעליו חתום פישר, העד מטעם התובעת בתיק), הוא מזויף.




כאמור, אין חולק שX החזיק בתפקיד רשמי בחברה כמנהל וכמורשה חתימה (גם אם לגרסת התובעת, הכל בצורה מוגבלת. ראו גם מכתב ב"כ התובעת מיום 16/3/08, לפיו X "שימש בעבר בתפקיד ניהולי בחברה"). גם אילולא החזיק בתפקיד רשמי היה מקום לחייב את החברה בהתחייבותו של X מכוח דוקטרינת השליחות הנחזית, שמבוססת על תורת ההשתק (ראו למשל פסק דינו של כב' הש' עדיאל בתא (י-ם) 1298/99 לוי יצחק נ' צ'יינג' פוינט בע"מ אלון; כב' הש' גינת בפש"ר 463/07 עיריית חיפה נ' עו"ד עפר אטיאס בתפקידו כנאמן לתיאטרון העירוני חיפה בע"מ (בהקפאת הליכים( (8/4/2000)).




מעבר לכך, התנהלות החברה או התנהלותו של פישר בשמה, איננה הולמת את הנסיבות ואיננה סבירה. התובעת "נעלמה" מהשטח בזמנים הקריטיים, התנהלה בעצלתיים, לא נקטה כל צעד לניהול המשבר, לא הציעה פתרונות כלשהם, והותירה את הנתבעת למצוא פתרונות ולפעול לבדה. כשהסערה שככה, ולאחר שהנתבעת נאלצה לפעול במהירות מכורח הנסיבות, התייצב פישר לעמוד כביכול על זכויות החברה ולזעוק חמס על גזילת זכויותיה והפרת הסכם השכירות ע"י הנתבעת. אין לחברה אלא להלין על עצמה על כך שהנתבעת נאלצה ליטול את העניינים לידיה על מנת להגן על רכושה ולמזער את הנזקים.




חלף למעלה משבוע ימים בו הייתה התובעת חסרת מעש, מעם סגירת העסק ועד לחתימתו של X על המסמך. אין מחלוקת בין הצדדים שלאחר חתימת המסמך X לא נראה עוד בשטח. לגרסתו של פישר, בראשית חודש מרץ 2008 הוא שוחח עם גב' שפיצר, למד ממנה על הוצאת הרכוש ומכירתו (ס' 36 לתצהיר) וכל שמצא לעשות הוא לשלוח לנתבעים מכתב בחלוף כשבועיים ימים, ביום 16/3/08. במכתב זה, לא עמד פישר מפורש ובברור על המשך קיום הסכם השכירות, לא נקט באמירה כלשהי ביחס לתשלום דמי השכירות לחודש פברואר ומרץ (ובכלל) ועיקרו היה בבקשה שהנתבעת תחדל ממכירת הציוד ותדווח על מה שנמכר. מכתב התשובה של הנתבעת לא מגיעה אלא ביולי 2008 והתובעת ישבה בחיבוק ידיים חודשים על אף טענותיה הלכאוריות כנגד הנתבעת, מבלי שנקטה כל צעד משפטי דחוף ההולם את טענותיה.




היה על פישר להגיע ארצה מייד עם ניתוק החשמל בשל החובות וסגירת המועדון, או למנות מוסמך מטעם החברה לטפל מיידית במצב הסבוך שנוצר. לדבריו של פישר, ניתן היה לפנות לבנו שהינו מיופה כוחו בארץ. הוא אף שלח את בנו לראות מה קורה במושכר, אך הנתבעת מנעה כל אפשרות שיטפל בעניין והוא גורש מן המקום באיומים ע"י שפיצר. אין זו אלא טענת סרק. כפי שעלה בברור מהעדויות, יואב, בנו של פישר, לא היה מעורה בפעילות התובעת, לא יכול היה ולא מוסמך היה לעשות דבר בנדון מטעם התובעת. הוא לא היה מורשה חתימה בחברה או בעל יפוי כוח מטעם החברה או מטעם פישר לפעול בשמו בענייני החברה (עדות יואב עמ' 21-22 ועדות פישר עמ' 14 ש' 25 – עמ' 15 ש' 1) וממילא הגיע למקום בחלוף הזעם, ומבלי שהייתה באמתחתו כל הצעה קונקרטית להסדרת המצב.




הדברים חמורים שבעתיים שעה שמצבה הכספי הרעוע של התובעת היה ברור ונהיר גם לפישר או, לכל הפחות, צריך היה להיות ברור לו. פישר אישר שידע על דבר ביטולו של המופע ועל ניתוק החשמל בעקבות חובות שהצטברו (עמ' 13 ש' 11-22). פישר העיד כי היה מחובר "און ליין" לעסק, ידע מרחוק על כל צעד מבחינה חשבונאית (עמ' 13 ש' 1-5) וקיבל מידע יום יומי שוטף מרוה"ח ומX עד להיעלמותו (עמ' 14 ש' 22-24). כיצד, אם כך, לא מצא לנכון לטפל בחובות המצטברים קודם לניתוק החשמל שהוביל לסגירה מיידית של העסק, או אף מייד בסמוך לאחר אותו אירוע דרמטי בחייה של החברה? מדוע לא מצא לנכון להתייצב כשלא יכול היה ליצור קשר עם X, שגם לגישתו ניהל את העסק בפועל (או לשלוח אדם מוסמך כדין מטעמו)? לא ניתן לכך כל הסבר סביר.




לטענת פישר התובעת פעלה במושכר מיום 6/9/2007 ועד ליום 18/2/2008 "עת ביקשה לבחון מכירת העסק", ונטילת המושכר על ידי הנתבעת שלא כדין, סיכלה אפשרות זו (יוער כי בסיכומיה מצאה התובעת לשנות מגרסתה והגדילה לטעון כי פעלה עד ליום 18/2/2008 הוא "המועד בו נטלו הנתבעים את החזקה במושכר, תוך הפרת הסכם השכירות עם התובעת", כאילו התנהלות הנתבעת היא שהביאה לסגירת העסק. ברי, כי לא אלו הם פני הדברים כעולה מהראיות דלעיל. אני דוחה את הטענה, שלא הוכחה. פישר לא המציא ראיות שיעידו על מהלכים למכירת החברה כעסק שלם וחי והתנהלותו בזמן אמת לא הצביעה על כוונה מעשית שכזו. מעבר לכך, אין בכך משום פתרון למצב שנוצר, שדרש טיפול מיידי עם ביטול המופע וסגירת העסק.
מכל המקובץ עולה, כי בנסיבות כאמור, פניית הנתבעים לX על מנת שיחתום בשם החברה, על המסמך המאפשר לנתבעים להיכנס למושכר על מנת להשכירו לאחרים והסכמת הצדדים על מכירת הציוד על חשבון החוב וכדי גובה החוב, הינה צעד סביר והגיוני; ומכל מקום, החברה ופישר מנועים מלהעלות כל טענה כנגד חוקיות פעולות הנתבעת שנעשו במצוקת הזמן ועל מנת להקטין את נזקיה שלה, שצפוי היה שיחרגו מעבר לאי-גביית דמי השכירות עבור המושכר, אילולא נקטה הנתבעת פעולות להשבת המושכר לידיה ולהגנה עליו.




לטענת התובעת, במועד שנחתם המסמך, לא היה לתובעת חוב כלשהו כלפי הנתבעת וגם מטעם זה השימוש במסמך אינו כדין. אני דוחה את הטענה. X הודה בקיומו של חוב. גם פישר הודה בחקירתו כי יש לתובעת חוב שכ"ד כלפי הנתבעת (עמ' 15 ש' 21-25). די בכך כדי לדחות את הטענה. אוסיף עוד, כי לעת חתימתו של X על המסמך, בסוף חודש פברואר 2008, התובעת טרם שילמה את דמי שכירות לחודש פברואר. נכון הוא שלפי ההסכם, דמי השכירות צריך וישולמו מדי חודש בחודשו ולא נקבע תאריך מסוים בחודש. אך היה זה סופו של החודש, גם אם לא יומו האחרון, כאשר העסק סגור מזה ימים רבים, מנותק חשמל, נושים ומעקלים פוקדים את המושכר מידי יום וX ופישר אינם עונים לטלפונים. משמצאה הנתבעת את X ולאור הודאתו שהתובעת לא מתכוונת לשלם את יתרת דמי השכירות לחודש פברואר וליתרת חודשי השכירות עד תום ההסכם (יוני 2008) - מדובר בסיטואציה קלאסית של הפרה צפויה כאמור בסעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ז - 1977, שהקנתה לנתבעת אפשרות להודיע על ביטול ההסכם ולתבוע פינויו לרבות הסעדים הכספיים הרלבנטיים. בפועל לא נאלצה לנקוט בצעדים אלה והיא נשענה בפעולתה על הסכמת התובעת, באמצעות X, כאמור במסמך.


התביעה לפיצוי בשווי כלל הציוד שנרכש ועלות ההשקעה במושכר


התובעת תבעה מהנתבעים פיצוי בסך כולל של 782,294 ₪. פיצוי בסך של 611,754 ₪, בעבור הציוד שרכשה עבור המושכר ופיצוי בסך של 170,540 ₪, בעבור ההשקעה במושכר לצורך התאמתו לעסק.
אני דוחה את התביעה להשבת ההשקעה במושכר. כמפורט לעיל, הנתבעת קיבלה לידיה את החזקה במושכר כדין. למעט הטענה שהחזקה במושכר ניטלה של כדין (שנדחתה כאמור), התובעת לא הצביעה על מקור כלשהו בהסכם או בדין שמחייב את הנתבעת להשיב לתובעת את השקעותיה במושכר, אשר לא הוכחו כשלעצמם.




אשר לתביעה לפיצוי עבור הרכוש שהיה במושכר - לטענת התובעת, קבלת החזקה במושכר שלא כדין ותוך הפרת ההסכם, מטילה על הנתבעת אחריות לכל הציוד שנרכש מלכתחילה עבור העסק. הנתבעים לא ערכו רשימה מסודרת של כל הרכוש שהיה במושכר בעת שנמסר להם, אף שטענו בכתב ההגנה שערכו רשימה שכזו. מטעמים אלה תובעת התובעת לחייב את הנתבעים לפצותה בשווי מלוא הציוד שרכשה. אני דוחה טענה זו. הנתבעת קיבלה את המושכר לידיה כדין וקיבלה היתר תקף שמחייב את התובעת, למכירת הציוד במושכר. הנתבעת יצאה ידי חובתה בכך שתיעדה את מכירת הרכוש על ידה (צורפו בנספח יב לתצהיר שפיצר חשבוניות שהוצאו לרוכשים ולפי העניין פירוט הציוד שצורף להן) ובכך ששמרה את יתרת הרכוש שלא מכרה, במכולה עבור התובעת (ראו המכתב נספח יג לתצהיר שפיצר והרשימה שצורפה לו). ייתכן שטוב הייתה עושה הנתבעת לו ערכה רשימה מפורטת של הרכוש במושכר עם קבלת החזקה לידיה, ותיעדה בפרוטרוט את המצוי בו אותה שעה. אך אין עליה חובה לנקוט בדרך זו דווקא. התובעת עצמה (באמצעות X או פישר או אחר מטעמה) לא טרחה לעשות רשימה מסודרת או תיעוד של הרכוש שהיה במושכר בכל דרך אחרת, במעמד המסירה או בסמוך לו, ולא המציאה כאלה. מכל מקום, אין בכך שהנתבעת לא תיעדה את הרכוש בעת קבלת החזקה כדי להטיל לפתחה של הנתבעת את הנטל להוכיח מהו הרכוש שהיה במושכר עם קבלתו לידיה או כדי להטיל עליה את האחריות לכלל הרכוש שנרכש ע"י החברה מעם הקמתה. הנטל הוא על התובעת להוכיח מהו הרכוש שהיה במושכר בעת המסירה ושבגינו נתבע הפיצוי (כמו גם את שוויו), נטל שהתובעת לא עמדה בו.




התובעת לא הוכיחה כי הציוד אשר פורט בכתב התביעה ולפי הטענה נרכש עבור ניהול העסק במושכר, אכן היה במושכר בעת שנמסר לנתבעת. לא רק שלרוב צורפו רק חשבוניות לתשלום, להבדיל מקבלות (פישר העיד, כי ישמח לצרף בהמשך קבלות על מנת להוכיח שהתשלום בוצע, עמ' 18), התובעת לא צירפה ראיות ללמד שהציוד שנרכש (אם נרכש בפועל) הגיע דווקא למושכר והותקן בו. לא צורפו ראיות לגבי התקנה במושכר, הובלה למושכר, צילומים של המושכר על ציודו, רשימות ציוד של סוקר חברת הביטוח, רשימות רכוש קבוע בספרי החברה או דו"חות מע"מ (פישר העיד כי החברה קיבלה זיכוי ממע"מ כנגד הרכישות, בעמ' 12). ניתן היה, אפוא, לספק מסמכים באמצעות רואה החשבון של החברה או לזמנו להעיד, אך החברה לא הציגה את ספריה או דו"חות כספיים כלשהם ורוה"ח לא זומן וללא שניתן לכך הסבר סביר (ראו דברי פישר: "חשבתי שאני אוכל לייצג נאמנה את החברה ולהראות שגם אני מעורה היטב בכל התחשיבים של החברה", עמ' 15 לפרוטוקול).




יתר על כן, העסק היה פעיל כשישה חודשים וגם אם הותקן בו הציוד מלכתחילה, אין לדעת מה מצבו. בולט הדבר במיוחד ביחס לבקבוקי שתיה חריפה. כיצד זה ניתן לדרוש פיצוי מלא על מלוא השתיה שנרכשה ומבלי לפרט ולהוכיח מהי הכמות שנמכרה ומה נותר? התובעת לא צירפה חוו"ד להערכת שווי הציוד על בסיס הרשימה שצירפה לכתב התביעה (שלא הוכחה כשלעצמה), לרבות בלאי ופחת, או תחשיבים רלבנטיים אחרים.




זאת ועוד. אני מקבלת את טענת הנתבעת, שמתחזקת מעדותו של גבריאל (ראו תצהירו שלא נסתר, ס' 14-15 ועדותו בעמ' 24 ש' 21-28), כי בטרם נטילת החזקה חזרה לידיה עם החתימה על המסמך, אחרים נכנסו למושכר ונטלו ממנו רכוש. חוסרים שנגרמו בדרך זו אינם רובצים לפתחם של הנתבעים. אציין עוד, כי התרשמתי שהנתבעים עשו כל שלאל ידם להגן על המושכר ולהרחיק ממנו את הנושים, אף אם עשו כן בעיקר כדי להגן על האינטרסים שלהם (ראו למשל ס' 42 לתצהיר שפיצר שלא נסתר, ועדותו בעמ' 31 ש' 1-10).




התובעת לא הוכיחה מהו הציוד אשר לטענתה היה במושכר ו"נעלם" במובן זה שאינו מופיע ברשימת הציוד שנמכר או ברשימת הציוד שאוחסן ע"י הנתבעים, וכאמור, לא הגישה חוו"ד ביחס לשווי נכון למועד הגשת התביעה. התובעת לא הוכיחה גם את הטענה שהציוד נמכר ב"נזיד עדשים", כפי שטען פישר בעדותו (עמ' 16), טענה שהתובעת לא חזרה עליה בסיכומיה.




התוצאה היא שיש לדחות את התביעה לפיצוי בגין שווי ההשקעות ושווי הציוד שנטען שנרכש עבור העסק. עדיין יש לבחון אם תמורת המכירה כיסתה את חוב התובעת לנתבעת ואם נותרה יתרה לטובת התובעת.


קיזוז החובות מפדיון מכירת הציוד


לטענת הנתבעת, חוב התובעת בגין אי תשלום שכ"ד, החל מחודש פברואר 2008 ועד לחודש מאי (כולל) עומד על סך 148,313 ₪ (ראו הטבלה בנספח יד לתצהיר שפיצר, (הטבלה) וכן, סעיף 43 לסיכומי הנתבעים). בנוסף, טוענת הנתבעת לקיומם של חובות נוספים כמפורט בטבלה, בסך כולל של 333,126 ₪ (כולל חוב דמי השכירות). מדובר, בין היתר, בחובות בגין ריהוט שעשתה הנתבעת בעבור התובעת, פיצוי בגין חידוש סלונים שהיו במרתף תצוגה של הנתבעת ונטען שX עשה בהם שימוש ללא רשות לאחסון ציוד מיותר וגרם לנזק, פיצוי בגין עבודות לחיזוק הקונסטרוקציה שלפי הטענה התחייבה התובעת לעשות ובעבור תיקון קיר חיצוני שX שבר לפי הטענה, החזר תשלומי ארנונה ששילמה הנתבעת במקום התובעת לחודשים מרץ-אפריל 2008, פיצוי בגין הורדת שילוט של התובעת ממקום המושכר, תשלום בגין אבטחה למקום למשך 3 ימים אחרי ביטול המופע, פיצוי על אובדן ימי עבודה "בגין ההתעסקות" ועוד.




כידוע, הנטל הוא על הנתבעת להוכיח את טענת הקיזוז, לפרטיה. למעט חוב דמי השכירות, לא עלה בידי הנתבעת להוכיח קיומו של חוב כלשהו נוסף. הנתבעת הסתפקה בצירוף הטבלה שהכין הנתבע 2, שפיצר, לתצהירו. לא הוגשו מסמכים או ראיות אחרות לתמיכה בקיומם של החובות הנטענים או בקיומה של זכות לפיצוי. כך למשל, לגבי הריהוט שנטען שהנתבעת סיפקה לתובעת ולא שולמה תמורתו, לא צורפה לטבלה רשימת הרהיטים אף שנטען כי צורפה. ממילא לא הוגשו הזמנות עבודה, חשבוניות/רישומי עסקי הנגרות של הנתבעת. לא הוגשו צילומים לתיעוד הסלון שלפי הטענה הוכתם או קבלות על ניקוי הכתמים. לא צורפו קבלות או הצעות מחיר לעבודות הקונסטרוקציה הנטענות או תיעוד כלשהו לקיר השבור וקבלות על תיקונו כמו גם תיעוד של השילוט שהוסר וקבלות/אומדן בגין הסרתו. לא צורפו קבלות על תשלום ארנונה. הטבלה לבדה, גם אם היא חלק מתצהירו של שפיצר, איננה ראיה מספקת להוכחת הנזקים הנטענים. אין היא אלא קיבוץ הנזקים בצורה נוחה (ראו גם חקירתו הנגדית של שפיצר על הטבלה, שלא סיפק בה תשובות מניחות את הדעת להעדר הראיות, עמ' 34-36). בנסיבות כאמור, קשה גם שלא להתרשם שהנתבעת נקטה בדרך של איסוף נזקים לכאורה מן הגורן ומן היקב, על מנת לשוות נפח ומשקל גדולים יותר, לטענת הקיזוז.




הטענה כי לא שולמו דמי ועד בית, נזנחה בתצהיר. הטענה לחוב בסך 36,350 ₪, "בגין פיגור בתשלום שכ"ד בהתאם להסכם השכירות", נטענה בעלמא וללא כל פירוט בטבלה. אין לה כל הסבר או עיגון בתצהיר שפיצר (וכך גם בכתב ההגנה המתוקן). מעבר לציון הסכום הכולל הנ"ל ולמצוטט לעיל, גם בטבלה אין כל פירוט, הסבר וחישוב. לא צוין מכוח איזה סעיף בהסכם מתבקש הפיצוי, לא פורט מהו שיעור הפיצוי וכיצד חושב. לא פורט איזה תשלום שולם באיחור, מתי צריך היה להשתלם ומתי שולם בפועל. הטענה הועלתה למעשה, לראשונה, בסיכומי הנתבעים (סעיף 49). נטען בסיכומים כי הנתבעת זכאית לפיצוי מוסכם בסך של 200$ ליום עבור חמישים ימי פיגור בתשלום דמי השכירות לחודש דצמבר 2007 ולחודש פברואר 2008. בנסיבות כאמור, זוהי הרחבת חזית וכבר מטעם זה, דינה של הטענה לקיזוז בגין ראש נזק זה, שתידחה.




כאמור, החוב בגין אי-תשלום דמי שכירות עבור ארבעה חודשים מחודש פברואר ועד לחודש מאי 2008, הוא בלבד, הוכח. אין טענה ולא הוכח שהתובעת שילמה דמי השכירות החל מחודש פברואר (כולל). כאמור, X הודה בקיומו של חוב עקרוני שטרם התגבש, פישר הודה בחובתה של התובעת לשלם לנתבעת דמי שכירות עד לתום תקופת השכירות ובדבר קיומו של חוב דמי שכירות. המושכר הושב לידי הנתבעת בסוף חודש פברואר. כפי שהעיד שפיצר, המושכר הושכר לאחרים רק החל מחודש יוני (עמ' 33. ראו גם התמונה ת/6 מיום 25/5/2008, לפיה על הדלת הותקן שלט שלפיו בקרוב ייפתח עסק אחר במושכר). לפיכך, אני מקבלת את הטענה שיש לקזז כנגד התמורה שהתקבלה ממכירת הציוד, את חוב דמי השכירות בסך של 148,313 ₪ נכון למועד הגשת התביעה (בהתאם לתחשיב הנתבעים שלא נסתר, כמופיע בטבלה ובס' 43 לסיכומי הנתבעים).




אני דוחה את טענת התובעת שמנגד, לפיה היא זכאית להחזר דמי שכירות עבור תקופת השיפוצים במושכר. טענה זו לא באה אלא בח"נ של פישר, מבלי שנטענה בכתב התביעה או בתצהירו של פישר, והיא בבחינת הרחבת חזית. עוד יש לציין, כי לפי סעיף 5.1.1 להסכם, ההחזר הוא לתקופה שבין שבועיים לחודשיים, לפי תקופת השיפוצים בפועל, שלא הוכחה כשלעצמה.




לפי תצהיר שפיצר והחשבוניות שצורפו לו (ס' 45 לתצהיר שפיצר) רווחי מכירת הציוד עמדו על סך 159,279 ₪. מסכום זה יש לקזז את החוב בסך של 148,313 ₪. התוצאה היא שעל הנתבעת להשיב לתובעת סך של 10,966 ₪.




לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים, לרבות התביעה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, שלא בוססה כלל. אני דוחה גם את התביעה האישית כנגד הנתבעים 3-4. אין עילה להרמת מסך ולחיובם באופן אישי. הנתבעים פעלו במסגרת החברה הנתבעת ולא הוכח כי ניצלו את מסך ההתאגדות או התנהלו באופן אחר שמצדיק לפי הדין הרמת המסך. ההיפך הוא הנכון. התרשמתי מעדותו של שפיצר ומשאר הראיות, כי פעל בתום לב ומתוך מצוקה כנה להקטנת הנזקים ולשמירה על הרכוש.


סיכום וסוף דבר


התוצאה היא שהתביעה מתקבלת בסכום קטן ביותר בהשוואה לתביעה שעמדה על סך של כ- 800,000 ש"ח (כ- 1.38% מסכום התביעה) וכנגד הנתבעת בלבד. התביעה כנגד הנתבעים 2-3 נדחית.




בשים לב לתוצאה ולכלל נסיבות העניין, יש מקום לפסוק לטובת הנתבעים, הוצאות שיביאו בחשבון כי הנתבעת נאלצה להתגונן מפני תביעה זו שאין כל פרופורציה בינה לבין הסכום שנפסק לתובעת בסופו של דבר וכן, את דחיית התביעה כנגד הנתבעים 2-3. הבאתי בחשבון גם את העובדה שסיכומי הנתבעים הוגשו שלא לפי החלטתי (נערכו באותיות קטנות וללא הרווח הנדרש בין השורות) וכן את העובדה שהטענות שהעלתה הנתבעת ביחס לקיומן של חובות לבד מחוב דמי שכירות, נדחו.




סיכומו של דבר, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 10,996 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ומנגד, אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבעים (שמיוצגים ע"י אותו ב"כ) הוצאות משפט בסך כולל של 80,000 ₪ (בהתאם לתיקון לתקסד"א, אין להוסיף על הסכום מע"מ). הסכומים ניתנים לקיזוז.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. עורך דין חברות

  2. שם חברה מטעה

  3. אישור שם חברה

  4. חתימה בשם חברה

  5. חוב לחברת ניהול

  6. מורשה של חברה זרה

  7. קיפוח המיעוט בחברה

  8. חריגה מהרשאה בחברה

  9. עורך דין הקמת חברה

  10. סעיף 191 לחוק החברות

  11. עורך דין פתיחת חברה

  12. חוב לחברת השכרת רכב

  13. תביעה נגד חברה משכנת

  14. חתימה פגומה בשם החברה

  15. הגדרת ''עובד'' בחברה

  16. חובות של חברה לעירייה

  17. תביעה נגד חברת ווב סק

  18. סעיף 232 לפקודת החברות

  19. שימוש בשם של חברה אחרת

  20. סעיף 353א לחוק החברות

  21. חובות חברה שקרסה כלכלית

  22. תביעות נגד חברות שמירה

  23. סעיף 267 לפקודת החברות

  24. מינוי הכנ''ר כמפרק חברה

  25. חיוב מנהל בחובות החברה

  26. חשבון חח''ד חוב של חברה

  27. חיוב אישי בחובות החברה

  28. חובת האמון של מנהל חברה

  29. תביעה נגזרת חברה לא פעילה

  30. חוקיות אסיפה כללית בחברה

  31. חובת חברת ליסינג לבטח רכב

  32. שינוי תקנון חברה מנדטורית

  33. העברת פעילות מחברה לחברה

  34. החלפת מעבידים בחברת שמירה

  35. העברת שליטה בחברה ציבורית

  36. מינוי מפרק זמני לחברה זרה

  37. השתת חבות על אורגנים של חברה

  38. ביטול חברות במועצה מקומית

  39. בקשה להפסקת שימוש בשם חברה

  40. דמי טיפול ארגוני חברת שמירה

  41. תביעה נגד חברת אחסון אתרים

  42. זימון לחקירה ע''י מפרק חברה

  43. הפחתת הון חברה לצורך חלוקה

  44. הגשת דוח כוזב של חברה פרטית

  45. תביעה נגד חברת הובלות על חוב

  46. תביעה נגד חברה לייצור ממתקים

  47. רישום חברת נדל''ן כעוסק מורשה

  48. התחייבות אישית על חוב של חברה

  49. חובת דיווח על חילופי משרה בחברה

  50. הון עצמי מינימלי של חברה בבורסה

  51. חברה בייסוד (טרם נרשמה) כבעל דין

  52. האם אפשר לחייב להשקיע כספים בחברה

  53. הטלת חבות אישית על אורגן של חברה

  54. "מבחן הרווח" סעיף 302 לחוק החברות

  55. חברות העירייה במרכז השלטון המקומי

  56. העברת שליטה בחברה ציבורית מיד ליד

  57. רישוי חברות לאספקת שירותי אמבולנס

  58. תביעה נגד חברת מבחני התאמה לעבודה

  59. תביעה נגד בעלים של חברה חדלת פרעון

  60. משיכת כספים מחברה ע''י אחד הבעלים

  61. תביעת חברה ממצרים נגד חברה ישראלית

  62. תביעה נגד בעלים של חברה לתשלום חוב

  63. האם חברת ניהול יכולה להיות ועד בית ?

  64. החלפת חברות כדי להתחמק מתשלום לעובדים

  65. עסק ניהול ופיתוח חברות או חברת אחזקות

  66. רישום חברה לאחזקות נדל''ן כעוסק מורשה

  67. מחיקת תביעה של חברה עקב חדלות פירעון

  68. בקשה לאישור חלוקה לפי ס' 303 לחוק החברות

  69. תביעת חברת השכרת רכב לקבלת בעלות על רכב

  70. ביצוע עסקאות סמוך לפני הפסקת פעילות חברה

  71. תביעה נגד חברה מחו''ל שאינה פועלת בישראל

  72. אישור בית משפט לרכישת חברה: תמורה בלתי הולמת

  73. האם ב"חריגה מהרשאה" אין לפעולה תוקף כלפי החברה ?

  74. עדיפות ל"אינטרס הכלל" על פני "אינטרס הפרט" בדיני חברות

  75. אישור חלוקה שלא עומדת במבחן הרווח הקבוע בסעיף 303 בחוק החברות

  76. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון