השופט חננאל שרעבי בת"א (שלום חד') 5037/06 מסארווה מחמוד נ. גינות עירון - אבו שרקיה מוחמד אמר ציין בפסיקתו לגבי המשמעות של חתימת המעביד על טופס ב"ל 250: "טופס 250 היות והנתבע לא היה נוכח בזמן אירוע התאונה, הרי הגרסה בטופס 250 נרשמה מפיו של התובע. במילים אחרות, אין לראות בחתימת הנתבע על טופס 250 משום הודאת בעל דין, שכן הוא לא אישר את נסיבות התאונה מידיעתו האישית אלא לפי מה שמסר לו התובע ומתוך הנחה שגרסתו אמת. יחד עם זאת, אם ביהמ"ש ישתכנע במהלך ניהול המשפט וראיות שתוצגנה במהלכו, כי תאור התאונה המופיע בטופס ההודעה אינו משקף את העובדות לאשורן, וכי אישור עובדות אלה ע"י המעביד נעשה עקב הטעייתו ע"י התובע, כי אז נשלל האופי "ההודאתי" המיוחס למעביד בטופס זה. לעניין זה ראה: ע.א. 685/87, אלבז נ' פסקל, דינים עליון, כרך י"ג, 590. ע.א. (מחוזי-חיפה) 4056/99, מחמוד נ' מפעלי נמליט בע"מ. ההשלכה למקרה זה ברורה - עצם החתימה של המעביד על טופס 250, אינה מהווה הודאת בעל דין כאמור, וההכרעה בדבר נסיבות התאונה, תהא בהתאם לראיות התובע, וכפי שאתייחס לכך להלן". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא המשקל הראייתי של חתימת המעביד על טופס ב''ל 250: התובעת, ילידת 1954 - טוענת כי ביום 6.10.05 נפגעה בברכה הימנית במהלך עבודתה אצל הנתבעת. לטענת התובעת היא מעדה על מדרגה שהייתה בין אזור המתלים לבין הכניסה לחנות וזאת עת סידרה בגדים בחנות. נטען כי עת מעדה כאמור, איבדה את שיווי משקלה ונחבטה במעמד מתכת, הסמוך למדרגה. הצדדים חלוקים הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק. הנתבעת חלקה, בין השאר, על עצם התרחשות התאונה. לאחר שקילת טענות הצדדים - מצאתי שאין מקום לקבל את התביעה ולהלן יפורטו הדברים; בתביעה נטען כי חרף הכאבים בברכה המשיכה התובעת לעבוד בתקווה שאלה יחלפו. מאחר ולא כך קרה, פנתה למחרת לטר"מ ומשם הופנתה לחדר המיון בהדסה עין כרם. בביה"ח טופלה ושוחררה עם חבישה והפנייה להמשך מעקב אורטופדי. הנתבעת מנגד - הכחישה כבר בכתב הגנתה גם את עצם התאונה ובנוסף את הנסיבות והתוצאות הנטענות (ר' לדוגמא סעיף 4 לכתב ההגנה). כל צד תמך את טענותיו בחוות דעת רפואית מטעמו; התובעת הסתמכה על חוות דעתו של ד"ר מיכאל לבני והנתבעת מנגד הסתמכה על חוות דעתו של ד"ר שמואל וייס. שני המומחים הנ"ל הכירו ב-10% נכות לפי סעיף 48(2)(ז)(I), בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז-1956 (להלן:"התקנות"). ד"ר וייס הפנה גם לאפשרות לפעול בהתאם לסעיף 35(1)(ב) לתקנות. על אף ההסכמה באשר לנכות הרפואית, נפלה מחלוקת בין המומחים באשר לשאלת הקשר הסיבתי לתאונה. ד"ר לבני הכיר בקשר שכזה מאחר ולא מצא מסמכים המלמדים כי עובר לתאונה התלוננה התובעת על הפרעה בברכיים וטופלה. הוא הדגיש כי מאז התאונה דווח על נוזל תוך ברכי בברך ימין שנוקז ובריפוי אובחן קרע במיניסקוס הלטרלי והמדיאלי. מנגד, ד"ר וייס הפנה לכך שבדיקות דימות הדגימו שינויים ניווניים קלים בברך, עם קרע ניווני של מיניסקוס חיצוני. הוא ציין שלמחרת התאונה כאשר הופנתה התובעת לחדר מיון, נכתב בהפניה: "סובלת מזה זמן רב מכאבים בברך ימין". הוא הפנה לרישומים נוספים התומכים לטענתו בעובדה שהתובעת התלוננה על כאבים בברך ימין בעבר (רישומים מהימים 10.10.05, 11.10.05, שם אין ציון לחבלה). בהתאם לחוות דעתו, הפנתה התובעת לדבר התאונה הנטענת, רק ביום 1.3.06. בתיק לא מונה מומחה מטעם בית משפט וזאת בשים לב להסכמת המומחים באשר לגובה הנכות עצמה. התובעת הסתמכה על תצהיר מטעמה וכן על תצהיר של בנה. הנתבעת מנגד, הגישה תצהיר של מר דודי טרבס אשר עבד אצלה וזאת בעניין תנאי ההעסקה של התובעת. כן הודיעה על כוונה להגיש מסמכים רפואיים אשר נערכו על ידי מי שאינו בשליטתה. ביום 11.2.13, אשר נקבע לשמיעת הראיות, נחקרו לבסוף רק עדי התביעה וד"ר לבני. התובעת, מטעמיה, ויתרה על חקירת ד"ר וייס וכן על חקירת מר טרבס הנ"ל. במועד שמיעת הראיות הוגשו עוד בהסכמה מסמכים רפואיים שונים, ללא שעורכיהם נחקרו. במהלך חקירת ד"ר לבני הוצגו מסמכים רבים המלמדים על כך שהתובעת לא ציינה כלל את דבר התאונה וזאת עת פנתה לטיפולים רפואיים בסמוך; ביום 7.10.05 (למחרת התאונה הנטענת) פנתה למרפאת מ.ת.ר. ד"ר רם שטיפל בה שם כתב: "בת 51, סובלת מזה זמן רב מכאבים בברך ימין". לא רק שהפגיעה מיוחסת אפוא למצב קודם, אלא גם אין במסמך זה, כל תיעוד לדבר נפילה, אשר בעטייה כביכול נגרמה הפגיעה. באשר לרישום בדבר כאבים מזה זמן רב, ההנחה היא שהתובעת מסרה לד"ר רם את אותם דברים והיא אכן נשאלה על כך בעת חקירתה. תשובתה, בה הודתה כי אמרה שהיא סובלת מכאבים זמן רב, אך טענתה כי בכך התכוונה לאתמול, לא היו לטעמי משכנעים (ר' בשולי עמ' 23 ובראש עמ' 24). אכן אף המומחה מטעמה, ד"ר לבני, הסכים בעת חקירתו כי מקום בו נכתב שהתובעת סובלת מכאבים "מזה זמן רב", לא סביר שהכוונה היא לכאבים שהחלו רק יום קודם (ר' עמ' 5 ש' 9-6). באותו יום (7.10.05), התקבלה התובעת על ידי אחות מטפלת, הגב' לופוביץ מאיה, במחלקה לרפואה דחופה, בבית החולים הדסה עין כרם. בסיבת ההפניה נכתב כי התובעת הופנתה עם חשד למים בברך ימין והיא סובלת מכאבים עזים. שוב - גם במסמך זה, על אף סמיכותו למועד התאונה הנטענת, אין כל רישום בדבר נפילה, או טענה של התובעת כי הפגיעה החלה עקב נפילה. גם הרופא שטיפל בתובעת בבית החולים, ד"ר אלברטו סדון, אינו מציין דבר חבלה או נפילה, עליהם מסרה התובעת. האמור הינו אף שהוא מציין, בין השאר, כי יש חשד לשבר בפיבולה. (לשלושת המסמכים הנ"ל, ר' מוצגים 3-1 שהוגשו על ידי הנתבעת ביום 29.8.12). ביום 10.10.2005, טופלה התובעת אצל ד"ר לאו. אף שבאותה תרשומת רושם ד"ר לאו כי התובעת עובדת כמוכרת, הוא לא מציין כי נפלה בחנות. הרופא כותב "מספר ימים סובלת מכאבים בברך הימנית הופנתה מחדר מיון עם חשד לשבר בפיבולה. ?אין רקע של חבלה בברך? ...". אומנם בחקירתה טענה התובעת כי באותו מועד כלל לא שוחחה עם ד"ר לאו, אלא זה רק שם לה מזרק ו"החוצה" (ר' עמ' 25 ש' 7), אך לטעמי טענה זו לא הייתה משכנעת. קשה לקבל שד"ר לאו שוחח מספיק עם התובעת כדי לדעת שהיא מוכרת ועם זאת אף שנבחנה אפשרות שהפגיעה היא על רקע חבלה (ולפיכך סביר ששאל את התובעת על האמור), דבר חשוב זה, לא נאמר לו וכביכול לא היה גם סיפק להגיד לו. אעיר עוד כי נראה שד"ר לאו תחקר את התובעת באשר לאפשרות של חבלה, גם מאחר שבתרשומת מאוחרת יותר, מיום 26.12.05, נרשם כי תוך כדי חקירה נוספת התברר שנחבלה. מכאן ניתן להניח כי הייתה חקירה ראשונה, במועד המקורי. יוער כי גם בין שני המועדים הנ"ל, טופלה התובעת אצל ד"ר לאו ביום 21.10.05 וגם שם אין תרשומת לדבר חבלה. יש ליתן עוד את הדעת לכך שאף שד"ר לאו היה מודע לאפשרות גם של פגיעה על רקע חבלה, הוא מצא לרשום באותו מועד כי- "בצילום נראים שינויים ניווניים במדור הליטראלי של הברך". (ר' מסמך המתעד את הבדיקות אצל ד"ר לאו, בתוך קובץ המסמכים הרפואיים שסומנו ג'). ביום 10.10.05 ביקרה התובעת גם אצל הרופא הקבוע שלה ד"ר אנור. אף במועד זה אין ביטוי לדבר הנפילה הנטענת. וכך רשם הרופא המטפל באותו מועד: "הייתה בהדסה אצל אורטופד ד"ר לאו יוסף בגין מחלה ניוונית של סחוס ברך ימין. הוצא כ 40 סמק נוזל. הומלץ על מנוחה עד סוף חודש ופיזיוטרפיה". אף אם היה ניתן לקבל טענה כי היה קושי למסור לד"ר לאו את נסיבות הפגיעה, מאחר וזה טיפל בה במהירות, קשה לטעון כאמור, עת עסקינן ברופא המשפחה הקבוע של התובעת. אציין כי אף בן התובעת הכיר את השם של רופא זה (ר' עמ' 16 ש' 17) והתובעת מצידה אישרה כי היא מטופלת אצלו מעל לעשר שנים (ר' עמ' 25 ש' 32-31 ור' המסמך בקובץ שהוגש במהלך החקירות וסומן ג'). בעקבות ההפניה לפיזיותרפיה אכן קיים תיעוד מיום המחרת, 11.10.05. במועד זה טופלה התובעת על ידי הגב' עדי מאור, פיזיותרפיסטית, אשר רשמה כדלקמן: "ב- 3 חודשים האחרונים כאב ברך ימין, לפני כ- 4 ימים הופיע כאב חזק וקושי רב הליכה, ללא חבלה או תנועה פתאומית". יש ליתן את הדעת לכך שבמסמך זה, כמו במסמך הראשון ממ.ת.ר יש תיעוד לכאבים עוד במשך תקופה משמעותית עובר למועד התאונה הנטענת. בנוסף, כאן מצוין אותו פרק זמן בו סבלה כבר התובעת מכאבים בעבר וממילא אין מקום להסבר שנתנה ביחס למסמך מ.ת.ר כאילו היא מצידה דיברה על זמן רב, אך התכוונה לכאבים מיום האתמול. זאת ועוד, ברישום זה אף נרשם במפורש שהכאב הוא ללא חבלה או תנועה פתאומית וממילא ברי כי התובעת תוחקרה על עניין זה, אך לא ציינה את דבר הנפילה. אכן, גם המומחה מטעם התובעת, ד"ר לבני עת הוצגו לו חלק מהמסמכים אשר אליהם לא היה מודע, עובר למתן חוות דעתו, מיתן קביעתו באשר להיות התאונה הגורם לנזק והעמיד הסבירות על כך בגובה של 50%. עם זאת כאשר הוצגה לו תרשומת הפיזיותרפיסטית הנ"ל - הוא למעשה הסכים כי הסבירות לכך שהנזק יסודו בתאונה הנטענת, אינו מגיע אף ל- 50% וכך אמר; "אם הייתי נשאל ברחל בתך הקטנה להגיד האם המסמך של הפיזיותרפיה מטה את הכף הייתי אומר שכן" (ר' עמ' 8 ש' 16-15). בשים לב להקשר הדברים היה ברור כי הכוונה היא שאותו מסמך מטה את הכף באופן שהסבירות לקשר סיבתי היא קטנה מ- 50%. ניסיונות התובעת להתחמק ממשמעות העולה מהתרשומת (כמו הטענה שהחליפה פיזיותרפיסטים ואינה זוכרת כלל אם טופלה על ידי גבר או אישה וכן אינה זוכרת שנשאלה מה קרה) - לא היו משכנעים (ר' דבריה בעמ' 24). גם ביום 21.11.05 בטיפול אצל ד"ר רובינוב, אין ביטוי לאירוע של נפילה/תאונה, אשר בו נחבלה התובעת בעת עבודתה אצל הנתבעת. מהמסמכים הרפואיים שהוצגו עולה אפוא כי התובעת ציינה לראשונה את התאונה הנטענת בפני ד"ר לאו ביום 26.12.05 כלומר כחודשיים וחצי לאחר התאונה. בת.א. 7578/04 יובל דהן נ. כלל (ניתן ביום 24.5.09 ו), התייחסתי לחשיבות הרישום הרפואי הסמוך לתאונה וזאת עת הפנתי לת.א. (שלום-רמלה) 3312/05 ישראל אורה נ. עיריית רמת גן ואח' (ניתן ביום 29.4.08 ו), באשר למקרה בו מועלות שתי גרסאות בדבר אופן אירוע התאונה. באותו מקרה נאמר: "העובדות שמסרה התובעת בסמוך לאירוע, נמסרו לרופאים (קופת חולים, בית חולים - חדר מיון, וגם לרופא שנתבקש לערוך חוות דעת) וזו הגרסה לפיה מדובר בנפילה ברחוב, בדרך הביתה בסביבות אתר בנייה. אני מעדיפה גרסה זו על פני הגרסה שנולדה בהמשך, לא רק מאחר שהיא הגרסה הראשונית ו"ניסיון החיים מלמד כי הגרסה הראשונה בזמן והקרובה ביותר לאירוע הינה הגרסה התואמת ביותר את אופן התרחשות הדברים המאוזכרים בה, וכי כל שינוי בגרסה ראשונית מצריך הסברים למהות השינוי וסיבתו" (ת.א. (ת"א) 2283/05 שקירוב נ. אריה חברה לביטוח בע"מ (פורסם באתר משפטי). וכי "הכלל הוא: עדות כבושה, ערכה ומשקלה מועטים ביותר, משום ש"הכובש עדותו" חשוד, מטבע הדברים, על אמיתותה. זאת כל עוד אין בפיו הסבר משכנע: על שום מה נכבשה העדות עת רבה; ומדוע החליט העד לחשפה" (י. קדמי, על הראיות, 2003, חלק ראשון, עמ' 441); אלא גם בגלל שהגרסה המקורית ניתנה כאשר לא הייתה מיוצגת ולא ידעה את ההשלכה של הֶיות האירוע 'תאונת דרכים', גרסה נטולת כל אינטרסים, ו/או מעורבים מייעצים, ורק בהמשך באה הגרסה המתקנת,.... לא רק זאת אלא ש"הכלל הוא שכאשר מתגלה סתירה בין עדות [קרי, גרסה] "מוקדמת" שמסר עד לבין עדות "מאוחרת" - חזקה על העדות המוקדמת שהיא הנכונה, אם כי כמובן חזקה זו ניתנת לסתירה. שלעולם כפוף כוחה השלילי של "סתירה" בהקשר זה להעדר של הסבר לקיומה" (י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, מהדורה 2003, 1618)." (ההדגשות אינן במקור). בהתאמה לענייננו ניתן לומר כי ניסיון החיים מלמד שאם נפגע לא מציין שנפל ונחבל וזאת בפני מספר רופאים שטיפלו בו בסמוך לפגיעה, ככל הנראה אותו אירוע - לא התרחש. במועד שמיעת הראיות הוגש מטעם התובעת מכתב אשר לפי הנטען שלחה זו למנהלת החשבונות של הנתבעת ביום 19.1.06 (יוער כי התובעת מטעמיה לא התייחסה לתוכנו בתצהירה והוא גם לא צורף לתצהירה). באותו מכתב טענה התובעת כי רק לאחר שפנתה לרופא אורטופד (ככל הנראה הכוונה לד"ר לאו) וסיפרה לו את השתלשלות האירועים, זה הפנה אותה לכך שמדובר בתאונת עבודה וכן שעליה לפנות לרופא תעסוקתי. התובעת הדגישה עוד באותו מכתב כי הסיטואציה של תאונת עבודה לא מוכרת לה מהעבר ולכן לא פעלה מלכתחילה למימוש זכויותיה וזאת עד כאמור לרגע בו הסב המומחה תשומת ליבה לדבר (ר' המכתב שנכלל בקובץ המסמכים שהוגשו בעת שמיעת הראיות וסומנו ג'). איני מוצאת שדי באמור במכתב זה, כדי ליישב המחסור בשלל המסמכים הרפואיים דלעיל, בהם אין כל זכר לעצם דבר הנפילה; ראשית - אף אם התובעת לא הייתה מודעת למשמעות של נפילה בעבודה, אין הסבר מדוע לא ציינה כלל דבר נפילה בפני רופא מטפל, כפי שהיה עושה כל מטופל אחר, המקווה שהמקור לכאביו והגורם להם, יאותר בהקדם על ידי מסירת כל מידע רלוונטי למטפל (ללא קשר לזכויות שמעניקה הסיטואציה בה נפגע). שנית - בניגוד לטענה במכתב כי אורטופד הפנה אותה להיות האירוע בגדר תאונת עבודה, עת העידה, טענה הפעם כי ציפי מטעם הנתבעת (ככל הנראה מנהלת החשבונות), היא זו שהפנתה אותה לכך שעסקינן באירוע המהווה תאונת עבודה (ר' עמ' 20 החל מש' 16). שלישית - הטענה כאילו ד"ר לאו הוא שהפנה את התובעת לכך שיש חשיבות לציין כי נפלה ובעבודה, בגלל הזכויות הכרוכות בכך, מסופקת, מקום בו התובעת הודתה בעת חקירתה כי "יכול להיות" (ר' עמ' 19 ש' 12) שפנתה לעורכת דין, עוד עובר לפנייתה לד"ר לאו, בחודש דצמבר 2005. מעבר לאמור יש ליתן עוד את הדעת לעובדה שבמסמכים רפואיים קיים רישום המתייחס לשינויים ניווניים וזאת להבדיל מקרע על רקע חבלה; יש מקום לסברה שגם אם התובעת לא ציינה את דבר הנפילה הנטענת, לא היו מצוינים אותם שינויים ניווניים, לולא היו קיימים. כך עלה במהלך החקירה שעוד בסוף שנת 1997 נערך צילום ברכיים בעקבותיו נרשם - "שינויים ארטרוטיים מינימליים, הודגמו בשתי הברכיים" (ר' מוצג ב'. אומנם לא הוצג הצילום עצמו ולא מסמך הביקור אצל רופא אשר בעקבותיו נשלחה התובעת לאותו צילום, אך עדיין אין מקום להתעלמות מוחלטת ממסמך זה). בבדיקה הראשונה אצל ד"ר לאו ביום 10.10.05, אף שנרשם דבר החשד במיון לשבר בפיבולה (חשד שהעלה ד"ר סדון ביום 7.10.05 והמעלה אפשרות לאירוע טראומטי, ר' דברי ד"ר לבני בעמ' 5 ש' 11), זה אינו מאושר בצילום, אשר בעקבותיו נרשם רק כי נמצאו - "שינויים ניווניים במדור הליטראלי של הברך".אכן גם ד"ר אנור מפענח כך את תרשומת ד"ר לאו וכותב באותו יום (10.10.05) כי התובעת הייתה אצל ד"ר לאו :"בגין מחלה ניוונית של סחוס ברך ימין". זאת ועוד, גם ביום 26.12.05, עת ציינה כבר התובעת את דבר התאונה הנטענת בפני ד"ר לאו והוא היה מודע לאותה טענה, רשם ד"ר לאו כי - "המיפוי מצביע על תהליך ניווני בברך הימנית, כולל האפשרות של נזק למיניקוסים". במהלך שמיעת הראיות עלה עוד כי ד"ר לבני לא היה מודע, בין השאר, לבדיקת MRI אשר בוצעה לתובעת בינואר 2007. באותה בדיקה יש רישום בדבר: "זיזים קטנים משני צדי המפרק יותר בצד הליטרלי". ד"ר לבני הסכים בעת חקירתו שזיזים קטנים, תומכים בשינויים ניווניים. אכן בסיכום הבדיקה נרשם: "קרע ניווני ב- LM שינויים ניווניים סחוסיים וגרמיים קלים. תפליט מפרקי". אומנם ד"ר לבני טען שאין ברישום האחרון להכריע את הכף, לנוכח הריחוק ממועד התאונה והאפשרות שהשינויים הניווניים הופיעו לאחר קרע על רקע אחר. עם זאת, דברים אלה מסופקים, מקום בו לא הוצג תיעוד של בדיקה קודמת המתעדת קרע על רקע אחר. לו היה טוען ד"ר לבני כי קרע במינסקוס יכול להיות רק על רקע חבלה, היה בכך להעלות סימני שאלה - אך יש לזכור כי בעת חקירת ד"ר לבני, הוא הבהיר שקרע במיניסקוס יכול להיות באחד משלושה מיקרים; הקרע יכול להיות תוצאה של תהליך ניווני, כאשר הביטוי אז הוא לאחר שנוצר, הקרע יכול להיות על רקע חבלתי ואז מטבע הדברים הוא מופיע בסמיכות לחבלה ובנוסף הקרע יכול להיות שילוב של שני הנ"ל - באופן שהיה קרע ניווני שלא בא לידי ביטוי, אך עקב הטראומה הוא מקבל משמעות תפקודית (ר' עמ' 3 ש' 28-24). מהאמור נובע כי אף אם עולה מהמסמכים הרפואיים כי רק מיום 7.10.05 (יום לאחר מועד התאונה הנטענת), יש תיעוד לבעיה משמעותית, לא די בכך כדי לקבוע שהיה אירוע נפילה בסמוך, שכן ייתכן ועסקינן בקרע שנוצר על רקע ניווני ובא לידי ביטוי באותו מועד. אפשרות זו מקבלת תמיכה מסוימת בכך שכבר מספר שנים קודם נצפתה התחלה של תהליך ניווני ובכך שהתובעת לא ציינה כלל אירוע של חבלה בסמיכות לתאונה ואף ציינה כאבים שהחלו בחודשים הסמוכים (ר' מסמך הפיזיותרפיסטית, כאמור לעיל). אעיר כי המומחה אמר עוד שההכרעה בין שלושת האפשרויות שציין (נזק על רקע חבלה, נזק על רקע ניווני, או שילוב של השניים, אותו כינה גולגולת דקה) - "זה עניין משפטי, זה לא עניין רפואי" (ראה עמ' 3 שורה 30). אכן, היה ניכר במהלך החקירה הממושכת של ד"ר לבני (ר' עמ' 11-1), כי התערערה קביעתו שמדובר בפגיעה על רקע התאונה הנטענת. יצוין כי במהלך חקירה זו הוצג לו, בין השאר, חומר אליו לא היה מודע בעת כתיבת חוות הדעת (ר' רשימת אותו חומר, בסעיף 31 לסיכומי הנתבעת). להלן מספר מהתבטאויותיו רלבנטיות של המומחה מטעם התובעת; - עת הופנה לתרשומת אצל ד"ר לאו, נשאל ד"ר לבני האם לנוכח מסמכים רפואיים קיים קשר סיבתי בין הנכות והתאונה. היה ניכר כי הוא מתקשה להשיב, עת אמר: "אני לא הכתובת לברר את זה, כי כל האפשרויות קיימות, זה עניין משפטי ועניין רפואי" (ר' בראש עמוד 5). - ביחס למסמך רפואי שנערך על ידי ד"ר סדון ביום 7.10.05, בו נרשם חשד לשבר בפיבולה הוא אמר: "סתם שבר בפיבולה לא בא מהשמיים. אם יש חשד לשבר בפיבולה, השאלה הבאה שהיה צריך לשאול אותה זה האם היה חבלה ואת זה אין. בגלל זה אנחנו פה ובגלל זה אני לא יכול לקבוע בצורה חד משמעית" (ראה עמ' 10 שורות 25-23, כאשר ההפניה היא לאמור בשולי הציטוט. יוזכר כי אין תיעוד, לאחר מכן אצל ד"ר לאו לקיום אותו שבר). - עת הוצגה לו תרשומת הפיזיותרפיסטית מיום 11.10.05 והוא נשאל האם מסמך זה חותך את התלבטותו, באשר לקשר סיבתי, השיב: "לא בדיוק חותך אבל הוא מעורר סימני שאלה. לפי פיזיותרפיה אני לא יודע מה היא קבעה. עקרונית זה נשמע כמצב ישן. בד"כ אני סומך שרופא ידייק יותר בקבלת המידע אבל גם פיזיותרפיסטית יכולה לדייק" (ר' עמ' 5 ש' 22-20). - עת הופנה עוד לבדיקה שנערכה על ידי פרופ' רובינוב מנובמבר 2005, אשר גם בה לא היה אזכור לחבלה והוא נשאל האם סביר בעיניו, ברמה של מעל ל- 50%, לקבוע שאין קשר סיבתי לטראומה, הוא מצא להשיב: "בדיוק 50%...". (ראה עמ' 5 שורה 29). - גם עת הוצגה לו בדיקת MRI מינואר 2007, טען כי עדיין עומדת הכף על 50% (ר' עמ' 6 ש' 30). לא למותר לציין כי מקום בו מועלית טענה רפואית מטעם תובע, עליו לתומכה בחוות דעת רפואית. מקום בו לא מונה מומחה מטעם בית משפט, הוגשו שתי חוות דעת, התובעת ויתרה על חקירת המומחה הנגדי ואף המומחה מטעמה אמר כי שאלת הקשר הסיבתי עומדת על 50% בדיוק - ממילא לא עמדה התביעה בחובתה להוכחה, מעבר למאזן ההסתברות. אפנה בהקשר זה לע"א 7958/10 פלאפון תקשורת בע"מ נ. מדינת ישראל (ניתן ביום 1.8.12 ו), שם הזכיר לנו כב' השופט רובינשטיין הלכות ידועות לפיהן - "כאשר צד, מרצונו ומתוך מודעות לתוצאות מעשהו, מוותר על חקירה נגדית, הדעת נותנת שיש לראותו כמי שאינו משיג על גרסת העד במקום שזו סותרת את גרסתו שלו" (ע"א 9010/08 מרכז רפואי רבין נ' לוביניקר פסקה מ"ה; י' קדמי על הראיות (חלק רביעי; תש"ע) 1949; ראו והשוו ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה (1) 736, 760; רע"פ 6723/05 באסם נ' מדינת ישראל). דברים אלה תואמים את ניסיון החיים והשכל הישר. ייתרה מכך, בסופו של יום אף ד"ר לבני הסכים כי סביר יותר שלא לקבל טענות התובעת, מאשר לקבלן. כך, ביחס לרישום הפיזיותרפיסטית, אמר: "אם הייתי נשאל ברחל בתך הקטנה להגיד האם המסמך של הפיזיותרפיה מטה האת הכף, הייתי אומר שכן" (ראה עמ' 8 שורות 16-15. כאמור לעיל, בשים לב להקשר הדברים, היה ברור כי הכוונה היא שאותו מסמך מטה את הכף, באופן שהסבירות לקשר סיבתי היא קטנה מ- 50%). עוד אמר כי המקרה: "מעורר סימני שאלה לגבי הקשר הסיבתי" (ראה עמ' 9 שורה 4). בשולי החקירה שב ואמר ביחס למסמך הפיזיותרפיסטית כי - "אם מה שהיא כותבת זה נכון צריך לשאול את הפיזיותרפיסטית. אם זה נכון זה 51% ואם לא נכון נשאר 50%" (ראה עמ' 11 שורה 12). המומחה הסכים עוד שהעובדה שהתובעת בעצמה לא ציינה את דבר הטראומה לפני הרופאים המטפלים, מספר חודשים לאחר התאונה, "זה מעורר תמיהות" (ראה עמ' 8 שורה 30). ד"ר לבני העלה במהלך חקירתו את האפשרות שהיה מצב רפואי קודם, אך הייתה גם טראומה שגרמה להחמרתו. את השאלה האם אכן היה כלל אירוע כנטען (לנוכח כלל הספיקות שעלו במהלך חקירתו), הוא השאיר לבחינת בית המשפט. בהקשר זה צודקת הנתבעת בטענתה, כי אף אם לא היה כל עד לאירוע הנפילה, עדיין היו עדים נוספים, אשר היה מצופה כי התובעת תביא לעדות ויש לזקוף כנגדה את העדרם; כך לדוגמא טענה התובעת בעת עדותה כי לאחר הנפילה צלצלה לבוסית שלה, אתי לוי ודיווחה לה על דבר הנפילה (ר' עמ' 18 ש' 10 ובהמשך אמרה שייתכן ושמה אתי אפיק). עוד אמרה כי ביום הנפילה, סיפרה על כך גם לעובדות נוספות - מרטין ומלכה (ר' בחלק העליון של עמ' 19). כאמור לעיל, טענה בעדות גם כי ציפי, רואת החשבון, היא שאמרה לה להגיש טפסים להכיר באירוע כתאונת עבודה (ר' עמ' 20 ש' 17-16). מי מהנ"ל לא הובאה לעדות, ללא שניתן טעם מספק לדבר (ר' עמ' 19 ש' 6: "לא ידעתי שאני בכלל אגיע לבית משפט בנושא הזה"). המחסור בעדות אף מתחזק, עת עולה כי התובעת שמרה על קשר עם העובדות בחנות (ר' לדוגמא דבריה עמ' 20 ש' 5). בהערת אגב אציין כי אף אם מדובר בעדים שהם כביכול בשליטת הנתבעת, הרי שהתובעת לא נהגה כמקובל במקרה ממין זה, עת נמסרת הודעה - שככל שהנתבעת לא תזמנם, היא תבקש להעידם. אין אני מוצאת שהמקרה דנן, בא בגדר אותם מקרים, בהם ניתן לסמוך על עדות יחידה של בעל דין; לא רק שעלו התמיהות דלעיל, באשר לדיווח על המקרה לרופאים המטפלים ולא הוכחה לטעמי גם הטענה הרפואית כנדרש - אלא גם לא הובאו עדים מתבקשים ובנוסף עדות התובעת כשלעצמה, אינה מספקת להשלמת כל החסר. אין לי אלא להסכים עם הנתבעת כי עדות התובעת לא הייתה משכנעת ובעוד זו זכרה את שנוח לה, בחרה לטעון כי אינה זוכרת חלקים אחרים. כך לדוגמא טענתה בעמ' 27 ש' 4 - כי אין היא זוכרת מתי חזרה לעבודה, אך בהמשך הודתה למעשה כי חזרה לעבוד בסמוך (ר' הטענה בתצהיר מר טרבס כי עבדה בחנות בין 1.11.05 ל- 20.11.05). גם כאשר הודתה בעבודה באותם ימים, בסמיכות לתאונה הנטענת - אמרה שאין היא זוכרת אם קיבלה תשלום מביטוח לאומי, גם בגין אותם ימים. (ר' עוד עמ' 29 ש' 3, הטענה כי אינה זוכרת כמה זמן לא עבדה לאחר התאונה). באשר לזיכרון הסלקטיבי של התובעת, ר' עוד - שלל ההפניות בסעיף 18 ח' לסיכומי הנתבעת. בלטה במיוחד סתירה בין התובעת ובין בנה, באשר למועד בו סיפרה לו לראשונה על הפגיעה הנטענת. כך התובעת טענה כי כבר ביום הנפילה (יום חמישי), בערב סיפרה לבנה (ר' עמ' 22 ש' 25-22), אך מנגד בנה אמר בעדותו, כי נודע לו על כך לפני ארוחת יום שישי, כאשר דיבר עם אימו באשר לשאלה אם לבוא לאכול, ולמד כי זו לא מרגישה טוב. רק אז נודע לו, לפי עדותו, על הפגיעה בברך והוא אף שאל את אימו איך הם לא יודעים מכך והאם השיבה כי מדובר בנפילה מאתמול - שלשום (ר' עמ' 14-13). עוד עלתה בין השניים סתירה באשר למיקום ממנו פונתה התובעת למ.ת.ר, בעוד מעדות האם עלה כי פונתה מהקניון, בסוף העבודה ביום שישי (ר' עמ' 22 ש' 30), עלה מעדות בנה, כאילו פינה אותה מביתה בסמוך לכניסת שבת, עת שאביו היה צריך ללכת לבית הכנסת (ר' עמ' 13 ש' 31) ואין אישור לשיחה בין השניים, כאשר הייתה עוד בקניון. אכן מאחר ועדות הבן, לא תאמה גם את האמור בתצהירו (כאילו נודע לו על הפגיעה עוד ביום חמישי, ר' סעיפים 3-2 לתצהירו), ניסה ב"כ התובעת ליישב עניין זה בחקירה חוזרת, עת שאל את הבן האם הוא רוצה לשנות דבר מה בתצהירו, עקב החקירה, אך העד עמד על עדותו (ר' עמ' 16 ש' 26-25). עת הופנתה התובעת לכך שמעדות בנה עולים דברים אחרים, באשר למועד בו הודיעה לו על התאונה ומקום הפינוי, הייתה תשובתה: "אני זוכרת אחרת והוא זוכר אחרת. אני הכנסתי לזיכרון שלי ככה והוא אחרת. יכול להיות שהוא זוכר יותר" (ראה עמ' 23 שורות 10-9). עלה כאמור לעיל, כי התובעת בחרה להשמיט את העובדה ששבה לעבודה של כחצי חודש - לאחר התאונה, וזאת כאשר היה לחץ עבודה בחנות (ר' החקירה בחלק העליון של עמ' 27, כאשר הסברה כי לא ידעה שעליה לציין זאת, לא היה משכנע). כך גם טענה כי בעיות של כאב גב החלו לה רק לאחר התאונה (ר' עמ' 26 ש' 30), אף שהוצג, בניגוד לכך, תיעוד רפואי המלמד אחרת (ר' המסמך שסומן ה' מיום 13.7.05 כשלושה חודשים לפני התאונה הנטענת, שם מתועדים כאבים במותן ובגב ימין). עוד טענה כי לא ניתן דיווח לאבטחת הקניון בסמוך לתאונה, מאחר ולא ידעה שעליה לעשות כן. דברים אלה אינם מוסיפים לאמינות שניתן ליחס לתובעת. יש ממש בטענה כי לא הוכח גם עצם קיום מפגע במקום; אכן הוצגה תמונה המלמדת על קיום שיפוע מזערי, היוצר מעין "מדרגה" מסוימת בסמוך לכניסה לחנות. לא הובהר, עם זאת, מה המפגע הכרוך בכך. אומנם התובעת טענה במהלך חקירתה כי היה אירוע בעבר שנפלה במקום גם לקוחה (ר' עמ' 19 ש' 15), אך לא הובאה כל תמיכה לאמור והתובעת מצידה לא ידעה ליתן נתונים המספקים להכיר בקיום מפגע. עת נשאלה לגודל המדרגה השיבה: "קטנה. לא יודעת" (ר' עמ' 18 ש' 27), ועת נשאלה באשר לזווית השיפוע אמרה: "אני לא יודעת. אני לא מהנדסת. הייתי מוכרת" (ר' עמ' 20 ש' 9). בשעה שנשאלה ישירות על מה מבוססת האמירה בתצהירה כי המדרגה אינה תקנית (ר' סעיף 4 לתצהיר), היא השיבה: "יכול להיות שאמרתי את זה. לא מבינה בזה". בהמשך הוסיפה - "לא אמרתי שאני מבינה בתקנים. אם עשו מדרגה כנראה שזה תקני. העובדה שהוציאו את זה, כי זה לא תקני" (ר' בחלק התחתון של עמ' 19). אכן, בחנות בוצע שיפוץ, במסגרתו בוטלה, בין השאר, אותה "מדרגה", ברם מקום בו עלה כי אותו שיפוץ נערך לאחר כשנתיים (ר' עמ' 20 ש' 3) ומקום בו התמונות מלמדות על שיפוץ מקיף (ר' התמונות הצבעוניות שתויקו בתיק והמלמדות על החלפת כל ריצוף החנות) - ספק רב אם ביסוד השיפוץ עמד "ליקוי" הכרוך באותה מדרגה (להבדיל משיפוץ מקיף שנעשה מעת לעת בחנויות). איני סבורה שהכרח לתמוך טענה למפגע בחוות דעת הנדסית (כטענת הנתבעת), אך נדרש לכל הפחות, שהטוען כי נפל לנוכח מפגע, יוכל לתארו ולהבהיר מדוע הנ"ל הוא בגדר מפגע. רק העובדה שבוצע שיפוץ מקיף בחנות, בריחוק זמן, אשר במסגרתו גם בוטלה המדרגה - אינו מספק לכך. איני סבורה שיש ממש בהפניה שבסעיף 12 לסיכומי התובעת לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות) התש"ל -1970, שכן ההוראות אליהן מפנה התובעת, עניינן במדרגות שהן חלק מדרך מוצא (ר' תקנה 3.2.2.1, כלומר הוראות בדבר מדרגות כניסה ויציאה מהמקום), בעוד עיון בתמונות מלמד שה"מדרגה" הרלוונטית, אינה בכלל זה. אעיר כי גם לא הוצגו ראיות מתי נבנה המבנה, ביחס לאותן תקנות. מסכימה אני עוד עם עמדת הנתבעת כי עצם קיום הפרש מזערי בין שני גבהים בחנות, לא די בו כשלעצמו, להוות רשלנות. החיים אכן מלאים סיטואציות בהם קיימים הפרשי גובה, בין משטחים שונים (כמו בין שני חלקי מסעדה) ולא די בעצם עובדה זו, כדי להוות רשלנות. יש ליתן את הדעת לעובדה שהפרש הגבהים במקרה זה, כמעט כולו אינו נגיש מאחר ובדיוק באותו מקום ניצבת דלת החנות, כאשר היא פתוחה. באשר לשטח המזערי של הפרש גבהים, הקיים מעבר לכך, מדובר באורך הנחזה כשל עשרות ספורות של סנטימטרים, בהם הפרש הגבהים הוא מזערי ביותר. העולה מן מהקובץ; לטעמי התובעת לא הוכיחה מעבר למאזן ההסתברות (כמוטל עליה), את עצם אירוע הנפילה. לא רק שעדותה באשר לנפילה מהווה עדות יחידה של בעל דין, אלא גם לזו לא הייתה תמיכה אשר היה מצופה לראות ולו באחד מהמסמכים הרפואיים שנערכו בסמוך למועד התאונה הנטענת. באותם מסמכים, לא רק שאין תיאור של התאונה, אלא גם אין טענה לכאב בהמשך לחבלה ואף מדובר על כאבים קודמים ויש אבחון של בעיה ניוונית. איני חולקת על כך שהמסמכים הרפואיים מלמדים על שינוי משמעותי לרעה, החל מיום לאחר מועד התאונה הנטענת, אך לא הוכח כי ביסוד האמור, עומד קרע של המניסקוס מחמת חבלה, להבדיל מקרע בהמשך לתהליך ניווני, שעד לאותו מועד לא היה בר משמעות תפקודית והפך לכזה, ללא אירוע של חבלה. התובעת לא הביאה עדים אשר לפי הנטען דיווחה להם על התאונה בסמוך וממילא לא היה ניתן להשלים באמצעות אלה, את שהיה חסר באותו תיעוד רפואי. ההימנעות מהבאת הנ"ל לעדות, נזקפת אף היא כנגד התובעת. זאת ועוד - בסופו של יום, אף המומחה מטעמה סבר כי קיימת סבירות של מתחת ל- 50% ולמרב של 50%, כי מתקיים קשר סיבתי. מקום בו בנוסף לא נחקר גם המומחה שמנגד, ממילא לא הוכחה כנדרש גם הטענה הרפואית. הוספתי כי גם לולא כלל האמור, לא ברי כי היה מפגע בחנות, אשר יש להטיל בגינו אחריות על הנתבעת. אני מוצאת להתייחס עוד לעניין אישור המעביד לביטוח לאומי על קרות התאונה (טופס 250) והודעת המעביד לביטוח לאומי על פגיעה בעבודה (צורפו כנספחים 3-2 לתצהיר התובעת); התובעת הציגה מסמכים המלמדים כי ביום 1.3.06 חתם מי מטעם הנתבעת על טופס בל/250 ושם קיים תיאור של התאונה, בהתאמה לתיאור הנטען על ידה. ביום 9.2.06 חתם מי מטעם הנתבעת גם על החלק של הצהרת המעביד בטופס ההודעה על פגיעה בעבודה (טופס בו רשום מטעם לא ברור כי התובעת חתמה עליו ביום 5.2.05?!). שקלתי האם אין במסמכים אלה להטות את הכף, חרף כל האמור לעיל. יש ליתן את הדעת לכך שמקום בו מעסיק חותם על מסמכים הנדרשים להכיר באירוע כתאונת עבודה, לכאורה ראוי כי יהא מנוע מלטעון אחרת בהליכים אחרים. ולו מבחינת מדיניות שיפוטית - לא ראוי הוא כי המעסיק יוכל "ליהנות" מכך שמשולמים לעובד, כספי מל"ל עקב פגיעתו, אך עת נדרש אותו מעביד לשלם בגין אותה פגיעה - יטען כעת כי האירוע כלל לא התרחש (להבדיל מהטענה הנוספת כי התרחש אך אין רשלנות במעשיו). לאחר שקילת כלל האמור לעיל, מצאתי בסופו של יום, חרף מסמכים אלה, לדחות התביעה. בכלל שיקולי הבאתי בחשבון הדברים הבאים: א. גם המסמכים למל"ל מולאו בריחוק זמן משמעותי ממועד התאונה הנטענת (הראשון ביום 9.2.06), ולפיכך ברי כי אין באלה להשלים את החסר ביתר החומר. כשם שד"ר לאו ציין בביקור האחרון כי כעת נטען לדבר חבלה, כך ככל הנראה, נטען גם בפני הנתבעת על ידי התובעת ובהסתמך על טענותיה בלבד מולאו הטפסים. ב. גם בטפסים אלה יש תיעוד לכך שקיימת הסתמכות על התובעת ועל זו בלבד - עת ציינה התובעת בעצמה כי לא נכחו עדים בתאונה עצמה. אף שבטופס ההודעה על הפגיעה ציינה התובעת שסיפרה למשפחתה, חבריה לעבודה ולמנהלת על הנפילה, כאמור אלה לא הובאו לבסוף להעיד על כך. ג. מעדות התובעת בעצמה עלה כי לא בהכרח ניתן לסמוך על האמור בטופס. כך לדוגמא נכתב בטופס המל"ל כי מיום 8.10.05 ועד ליום בו מולא הטופס לא חזרה לעבוד, בעוד עלה מתצהיר מר טרבס (אשר התובעת ויתרה על חקירתו), כי התובעת שבה לעבוד מיום 01.1105 ועד ליום 20.11.05 (עובדה שאישרה התובעת גם בעדותה - ר' עמ' 27 ש' 9-2). ד. הנתבעת הכחישה את דבר אירוע התאונה כבר ממועד הגשת ההגנה ואף עת הגישה תחשיב נזק מטעמה ציינה ברורות כי היא חולקת על "עצם קרות התאונה". בנסיבות אלה ועת היה ידוע הקושי שבמסמכים הרפואיים, נראה כי התובעת לא יכלה להסתפק במסמכי המל"ל בלבד כדי להפריך את כל ייתר העומד בדרכה. בהקשר זה אעיר כי אין ממש בטענה שהכפירה בעצם האירוע הייתה מפתיעה וטענה זו נדחתה על ידי, עוד בעת חקירת ד"ר לבני. לנוכח דחיית אותה הטענה, בהחלטה שניתנה, בצדק לא התייחסה אליה שוב הנתבעת בסיכומיה. מסקנתי דומה למסקנת כב' השופט חננאל שרעבי בת"א (שלום חד') 5037/06 מסארווה מחמוד נ. גינות עירון - אבו שרקיה מוחמד (ניתן ביום 29.5.08 ו) שם אמר בנסיבות דומות: "טופס 250 היות והנתבע לא היה נוכח בזמן אירוע התאונה, הרי הגרסה בטופס 250 נרשמה מפיו של התובע. במילים אחרות, אין לראות בחתימת הנתבע על טופס 250 משום הודאת בעל דין, שכן הוא לא אישר את נסיבות התאונה מידיעתו האישית אלא לפי מה שמסר לו התובע ומתוך הנחה שגרסתו אמת. יחד עם זאת, אם ביהמ"ש ישתכנע במהלך ניהול המשפט וראיות שתוצגנה במהלכו, כי תאור התאונה המופיע בטופס ההודעה אינו משקף את העובדות לאשורן, וכי אישור עובדות אלה ע"י המעביד נעשה עקב הטעייתו ע"י התובע, כי אז נשלל האופי "ההודאתי" המיוחס למעביד בטופס זה. לעניין זה ראה: ע.א. 685/87, אלבז נ' פסקל, דינים עליון, כרך י"ג, 590. ע.א. (מחוזי-חיפה) 4056/99, מחמוד נ' מפעלי נמליט בע"מ. ההשלכה למקרה זה ברורה - עצם החתימה של המעביד על טופס 250, אינה מהווה הודאת בעל דין כאמור, וההכרעה בדבר נסיבות התאונה, תהא בהתאם לראיות התובע, וכפי שאתייחס לכך להלן". התובעת לא הסכימה אומנם עם הטענה שהיא זו שמסרה את המידע למעסיקים ועל סמך זה ניתנו לה אישורים מהמל"ל. עם זאת, טענתה לא ברורה, מקום בו אף לשיטתה, לא נכח כל אדם במקום, מלבדה. אף שהתובעת הסכימה שמנהלת החשבונות, ציפי, רשמה את מה שהיא אמרה לה, היא טענה כי ציפי רשמה גם את - "מה שהמעבידה אמרה לה, כנראה" (ראה עמ' 20 שורות 19-18). כאשר נחקרה על מקור אותה הנחה, עלה כי למעשה אין לה ידיעה באשר לאמור ממקור ישיר ואין ממש בטענה כי למדה דברים מדואר פנימי, שכן לא הוצגו מסמכים לתמיכת האמור. מיותר לציין כי אין כל טענה שהמעבידה הייתה במקום בעת הנפילה. כן יוזכר כי התובעת בחרה לוותר על חקירת העד מטעם הנתבעת. להלן אתייחס עוד בקצרה לסוגיית הנזק וזאת למקרה שדעתי באשר לסוגיית החבות, לא תתקבל; ממסמכים שצורפו לתצהיר התובעת עולה כי אושרו לה ימי מחלה מיום 7.10.05 ועד ליום 31.5.06 (כשמונה חודשים). במל"ל הוכר אי כושר מיום 6.1.06 (נוכח פנייתה המאוחרת) ועד 31.5.06 ונקבעה נכות צמיתה של 15% (10% + תקנה 15). ד"ר לבני אמר עם זאת בעת חקירתו, כי סביר בגין המצב בו הייתה התובעת, להכיר בימי מחלה למשך שישה שבועות עד כחודשיים (ראה עמ' 9). עת הוצג לו, במסגרת חקירה חוזרת, אישור מטעם וועדה רפואית במל"ל אשר הכירה בנכות זמנית מלאה במשך כחמישה עד שישה חודשים, הוא לא הסכים לקביעה זו ואמר כי עד שלושה חודשים, נראה לו סביר. בתצהיר התובעת נטען כי מאז התאונה היא ממשיכה לסבול מכאבים בברך ימין בעיקר בהליכה ובעמידה וכן סובלת ממגבלות בתנועה. מצבה מגביל אותה בתפקוד בביתה. כבעלת השכלה של 12 שנ"ל בלבד, עבדה כל חייה בעבודות שונות ומזדמנות. אצל הנתבעת עבדה ארבע שנים עובר לתאונה וזכתה להערכה רבה מצד צוות הלקוחות והמעסיקים. דו"ח רציפות עבודה, מכתב פיטורים מיום 11.6.06, מכתב המלצה מיום 10.10.04, טופסי 106 ותלושי שכר צורפו לתצהירה וסומנו 12-8. התובעת טענה כי הייתה מובטלת מאז התאונה ופיטוריה בעקבותיה - עד לחודש אוגוסט 2008, אז החלה לעבוד במרכז דרור פילאטיס בשכר של 2,000 ₪ לחודש, בו נאלצה להסתפק. במקביל עבדה כמט"בית בסיוע לקשישים מטעם חברת כ"א בשכר של 1,500 ₪ לחודש. בחודש מאי 2011 - חדלה כליל מעבודתה כמט"בית, בשל מגבלותיה והמשיכה לעבוד רק כמנקה בחברת הפילאטיס. בתחילת חקירתה בבית המשפט עלה כי מאז ניתן תצהירה, פוטרה גם מעבודה זו, אם כי הדגישה שהדבר אינו קשור לפציעתה (אלא לנוכח מעבר מקום העבודה ולאחר מכן פשיטת רגל שם). הוצהר כי בעלה או אחותה סייעו לה בעבודות הניקיון באותה חברה. היא ציינה חשש לעתידה וליכולתה לפרנס בעתיד. נאמר כי לתובעת נגרמו הוצאות רפואיות רבות והיא צרפה קבלות חלקיות שסומנו 14, וסכומן כ-2,160 ₪. מאז התאונה בעיקר בתקופה הסמוכה לה, אך גם כיום, נזקקה התובעת לעזרה מוגברת של בני משפחתה, בעוד לטענתה - עובר לתאונה הייתה עצמאית וביצעה את כל מלאכות משק הבית והקניות בעצמה. גם בנה תמך בתצהירו בכך שאימו הפכה לפחות פעילה ונאלצה לצמצם היקף עבודתה. בעת העדויות נטען (ע"י התובעת ובנה) כי בני המשפחה סייעו לתובעת בעבודת הניקיון במכון פילאטיס, עת החליפו אותה באותה עבודה (ללא ביטוח ואף שתלוש השכר היה על שמה), בהסכמה וידיעה של הבעלים שם. הכול כדי שלא תפוטר. לא הובא עם זאת לעדות מי מהצוות של אותו מקום עבודה, בהסבר: "בשביל מה צריך את כל העולם" (ראה עמ' 28 שורה 9). לדברי בן התובעת נדרשה עזרה רבה בבית ולמעשה הילדים התייצבו וסייעו בניקוי ובישול, דבר יום ביומו, במשך מספר שנים. הוא לא זכר - עזרה בשכר. התובעת נחקרה על כך שהמשיכה לעבוד ביום התאונה והמשיכה לעבוד למחרת (כאשר רק אז פנתה לטיפול) ועל כך השיבה: "אני לא בן אדם עצלן" (ר' עמ' 19 ש' 2). בהמשך הוסיפה: "אני בן אדם שאם תגידי לי לבוא עם רגל מרוסקת אני אבוא" (עמ' 22 ש' 16). עלה כי בחלק מהתקופות קיבלה התובעת דמי אבטלה. עובר לעבודתה אצל הנתבעת עבדה בעבר בבי"ח משגב לדך, בצוות המטבח. היא ביקשה להיות מפוטרת מהעבודה שם ואז עברה לעבוד עם חתנה, שהיה בעלים של מזנון בבית משפט. גם בעבודה זו ביקשה להיות מפוטרת, מאחר ולא הסתדרה עימו. עלה כי התובעת עבדה בעברה גם בעבודה פקידותית כקלדנית בלשכת ההוצאה לפועל. באשר לשאלה מדוע לא חיפשה עבודה ממין זה, לאחר הפגיעה, טענה שלא קיבלו אותה. לאחר התאונה עבדה כאמור, לדבריה כמטב"ית, במשך כשנה - שנתיים. היא לא ידעה להשיב כמה זמן לאחר התאונה לא עבדה וגם לא האם קיבלה דמי אבטלה (ר' עמ' 21 ש' 24-21). מתדפיס רציפות בעבודה שהוגש מטעם הנתבעת, עלה כי התובעת לא התמידה יותר ממספר שנים בודדות, באותו מקום עבודה (ר' המסמך שסומן ז'). באשר לבעיות רפואיות אחרות עלה כי התובעת סובלת מכאבים בכתף, בגינם אף קיבלה זריקה וכן מתזוזות בגב. כאשר נשאלה מתי חזרה לעבודה אחרי התאונה השיבה: "לא יודעת להגיד לך חודש או ארבעה. ישבתי תקופה" (ראה עמ' 27 שורה 4). היא הסכימה כאמור לעיל שחזרה לעבוד למשך כ- 15 עד 20 יום, כבר בסמוך, מאחר ואתי צלצלה אליה וביקשה את עזרתה בתקופת החגים. בהמשך תיקנה עדותה ואמרה כי לא היה מדובר בחגים, אלא בתקופה שהיה sale בקניון והיה לחץ. היא טענה כאמור שאין היא יודעת אם קיבלה תשלום מביטוח לאומי, בגין אותם ימים. התובעת אישרה את טענות בנה בדבר העזרה הרבה של בני משפחתה וטענה כי לא זה היה המצב, עובר לנפילה. התובעת לא נתנה כאמור, תשובות באשר לעובדות נדרשות, כגון כמה זמן לאחר התאונה לא עבדה (ראה עמ' 29 שורה 3). היא אמרה עם זאת כי לאחר שנגמרו דמי האבטלה והייתה חייבת לעבוד, היא חזרה לעבוד. היא הסכימה שייתכן שהדבר היה כבר במרץ 2008 ולא נתנה הסבר מדוע בתצהירה נאמר שחזרה לעבוד באוגוסט 2008 (ראה סעיף 12 לתצהיר). היא הסכימה שבשנת 2010 עבדה במקביל גם כמט"בית וגם בניקיון בפילאטיס, אך טענה שעבודה כמט"בית, היא במרביתה גם ישיבה ושיחה עם המטופל, זאת - לאחר שסיימה את העבודה הפיזית הנדרשת של הכנת אוכל, מקלחת וכדו'. היא טענה כי בשתי העבודות - הגיעה ל- 4,000 ₪ לחודש, בעוד לדבריה בעבר הגיעה גם ל- 6,000 ₪ לחודש. בהמשך עלה כי אין היא טוענת שקיבלה בעבר שכר של 6,000 ₪, אלא לטענתה, השווי של שכרה אז, בערכים דהיום, הוא כ- 6,000 ₪. היא לא יכלה להשיב באופן ברור האם התקבלו החזרים על הוצאות מביטוח לאומי ומה הוגש לשם. עלה מדבריה כי חלק מההוצאות לא פנתה לקבלת החזר, מאחר ולא ידעה על זכאותה לקבל החזר. ממסמכים שצורפו לתצהיר התובעת וכן מתדפיס רציפות עבודה במל"ל שהוגש במועד שמיעת הראיות (סומן ז'), עולים הנתונים הבאים, הכול בערכי ברוטו: בשנת 2002 עמד שכרה החודשי הממוצע של התובעת על סך של כ-4,180 ₪. בשנת 2003 עמד שכרה החודשי הממוצע של התובעת על סך של כ-4,210 ₪. בשנת 2004 עמד שכרה החודשי הממוצע של התובעת על סך של כ-4,340 ₪. עד חודש ספטמבר 2005 עמד שכרה החודשי של התובעת על סך של כ-4,355 ₪. באותה שנה, מעבר לדמי פגיעה (7,155 ₪) חלוקת הכנסתה השנתית ע"פ 12 חודש, מולידה שכר ממוצע של כ 3,925 ₪. בשנת 2006 היא עבדה רק חודשיים בקרייזי ליין ושולם לה סך הכול סך של 3,989 ₪. בשנת 2007 אין הכנסות. בשנת 2008, בחודשים מרץ עד יוני כולל, היא הרוויחה בדנאל בע"מ, שכר חודשי ממוצע של 1,225 ₪, בחודשים אוגוסט עד דצמבר הרוויחה שכר ממוצע של 2,054 במרכז לפילטיס ובדצמבר 388 ₪ בסיעודית בע"מ. בשנת 2009 עבדה בשתי עבודות במקביל, באחת, אצל סיעודית בע"מ, עמד השכר החודשי הממוצע על כ- 1,610 ₪ ובשנייה, אצל המרכז לפילטיס עמד השכר על כ- 2,115 ₪, כך שהשכר החודשי הכולל עמד על כ- 3,725 ₪. בשנת 2010 המשיכה לעבוד באותם שני מקומות, באופן שהוליד בסך הכול שכר ממוצע כולל בסך 4,670 ₪. בשנת 2011 השכר הכולל אף עלה לסך של כ- 4,890 ₪, ברם בחברת סיעודית בע"מ עבדה רק בששת החודשים הראשונים. באשר לנתונים הרלוונטיים לנזק, אפנה עוד לתצהיר מר טרבס שהוגש כאמור כחלק מראיות הנתבעת. התובעת טענה בסיכומיה כי יש לפצותה כדלקמן; בגין כו"ס - 200,000 ש"ח, בגין הפסדי שכר עבר - נטען כי בסיס השכר במועד התאונה עמד על 4,200 ₪ ועל בסיס שכר משוערך בסך 5,200 ₪ יש לפסוק פיצוי בסך 179,844 (7.5 חודשים, לפי 5,200 ₪ לחודש בהפחתת דמי פגיעה ובתוספת ריבית מאמצע התקופה + 26 חודש, הפרש מדמי אבטלה, 1,200 ₪ לחודש וריבית מאמצע התקופה וכן בתוספת - 55 חודש, על בסיס הפרש משכר חלופי, 2,200 ש"ח לחודש וריבית מאמצע התקופה). בגין הוצאות עבר - 18,000 ש"ח, בגין עזרת צד ג' בעבר - 50,000, בגין הוצאות בעתיד - 80,000, בגין הפסד כושר השתכרות - 130,135 ₪ (לפי בסיס 5,788, 25% נכות וכן פנסיה 6,507 ש"ח), בגין פגיעה בכושר הניידות - 80,000 ₪ ובגין ועזרה בעתיד - 90,000 ₪. סך הכול התבקש אפוא סכום של כ- 830,000 ₪ (תוספת של כ- 100,000 ₪ ביחס לטענות קודמות בתחשיבי נזק). הנתבעת טענה מנגד - כי יש לקבוע אשם תורם של 100%, אף אם היה מקום לקבוע חבות. מכל מקום, אין לפסוק יותר מפיצוי בסך 8,000 ₪ בגין כו"ס, 9,000 ₪ בגין הפסדי שכר בעבר (נטען כי הייתה מוצדקת רק היעדרות של חודשיים). אין לפסוק דבר בגין פגיעה בכושר ההשתכרות. הוצע 1,000 ₪ בגין הוצאות נסיעות והוצאות רפואיות - מקום בו האירוע הוכר כתאונת עבודה וכן הוצע סך של 10,000 ₪ בגין עזרת צד ג'. מהסך המתקבל, נטען כי יש להפחית כלל תקבולי המל"ל לאחר שיערוכם. צורפו מסמכים המלמדים על תשלומים המסתכמים בסך של 47,779 ₪, בערכים נומינאליים. איני מקבלת חלק ניכר מטענות התובעת באשר לסוגיית הנזק ואלה אינן מתיישבות עם גובה הנכות הרפואית שהוכרה. טענת התובעת כי היא אינה יכולה לעבוד בחנות, מחמת הפגיעה, אך מנגד יכולה לעבוד כמטבי"ת ,אף שברי כי עסקינן בעבודה פיזית - אינה משכנעת (האמור הינו גם בשים לב לטענתה בחקירה, כי בחלק מהזמן רק משוחחים עם המטופל). כך גם טענתה כי לא עבדה בפועל בעבודת הניקיון בפילטיס, אלא בני משפחתה החליפו אותה, לא שכנעה אותי. קשה להלום, כי מקום עבודה מסודר, יסכים לסידור ממין זה (על האחריות הכרוכה לבריאות המחליף בעבודה, שאינו מדווח). כדי לשכנע בטענה זו, היה מצופה כי יובא מי מטעם אותו מקום עבודה, לאשר הדברים. לאמור יש להוסיף את העובדה שהושמטה בתצהיר התובעת, כי גם לאחר התאונה כאשר התבקשה בתקופת sale לעבוד בחנות - היא אכן חזרה לעבודה למשך מספר שבועות, חרף פגיעתה (בדומה לטענה שעבדה גם בכל יום התאונה שארעה בבוקר ואף בכל יום המחרת, חרף הכאבים). בשים לב לאמור, ספק אם עשתה התובעת את המצופה ממנה להקטנת נזקה. אכן בפועל הכנסות התובעת בתקופה שחלפה מאז התאונה מעידות לכאורה אף על ירידה גבוהה יותר בשכרה, ברם התרשמותי היא כי ביסוד הדבר לא עומדת פגיעתה, אלא אופן פועלה שאינו מתיישב עם חובתה לפעול להקטנת הנזק. ""חזרה לעבודה אחרי החלמה, אף היא בגדר חובה המוטלת על הנפגע, במובן זה שאי קיומה יגרור אחריו שלילת הפיצויים בשל הפסד כושר ההשתכרות... התוצאה היחידה שתצמח מהימנעות מקיומה בבחינת "אכיפה שלילית", תהיה אי פסיקת הפיצוי בגין הפסד השתכרות ממי שהפר אותה. נפגע שאינו משתמש בכושרו להשתכר, אינו זכאי לפיצוי עבור הפסדו, שכן הפסד זה אינו נובע מהפגיעה". ד' קציר, פיצויים בשל נזקי גוף, מהדורה חמישית, עמ' 1671. בהמשך לאמור - לו היה נפסק פיצוי לתובעת לא הייתי אפוא מוצאת ללכת בדרך ב"כ התובעת, אשר הבחין בין תקופות שונות, על יסוד הפרש נטען בין שכרה עובר לתאונה ובין שכרה בפועל באותה עת (או הכנסה ממקור אחר, כדמי אבטלה). כאשר לא שוכנעתי שהתובעת פעלה להקטנת נזקה, היה נפסק הפיצוי על בסיס הנחה שהייתה עושה כן. בהמשך לאמור ובשים לב לנתוני השכר העולים, כאמור לעיל - הייתי מוצאת לשום הפסדי שכר עד היום על בסיס הנחה שלא יכלה לחזור לעבוד עד ינואר 2006 (לנוכח דברי ד"ר לבני, המומחה מטעמה, בדבר עד 3 חודשי אי כושר) ומאז אותו מועד ועד היום - הייתי מעריכה הפסד שכרה על בסיס נכותה הרפואית. על בסיס הנחה ששכרה עובר לתאונה עמד על 4,355 ₪ והשווי המשוערך עומד על 5,195 ₪, והאמור לעיל - הייתי פוסקת בסך הכול ברכיב זה (לאחר תוספת ריבית מאמצע כל תקופה) בגין הפסדי שכר בעבר - סך מעוגל של 67,000 ₪. בגין פגיעה בכושר ההשתכרות - בשים לב, לגיל התובעת, לשכר אליו הגיעה התובעת בשנת 2011, (שכר המלמד על שיקום כמעט מלא), לספק הקיים בעיני אם גם לולא התאונה, הייתה ממשיכה לעבוד עד גיל הפרישה ובעקביות במקום עבודה מסודר (ר' תדפיס רציפות הביטוח במל"ל, המלמד על מעברי עבודה עובר לתאונה). וכן לנוכח התרשמותי כי אין התובעת עושה די לצמצום נזקה - הייתי מוצאת לפסוק לתובעת בגין פגיעה בכושר ההשתכרות (לרבות פנסיה), פיצוי נוסף מעוגל בסך 30,000 ₪ (כשני שליש מתחשיב אקטוארי על בסיס שכר משוערך ונכותה הרפואית). באשר להוצאות (רפואיות/נסיעה - עבר ועתיד); לא הוצגו קבלות באשר להוצאות נסיעה מוגברות. קבלות שהוצגו באשר לטיפולים, הן משנת 2006 ואחת משנת 2010. בשים לב לאמור ולמהות הפגיעה, לא צפויות להערכתי הוצאות (נסיעות ו/או רפואיות) בעתיד, כאשר יש לזכור גם כי מדובר בתאונת עבודה, שהוכרה ככזו במל"ל. בגין הוצאות בעבר, בשווים היום ובהנחה שלא נשמרו כל הקבלות הייתי פוסקת פיצוי בסך 4,000 ₪. בגין עזרת צד ג' - יש ליתן את הדעת שלא סופקה עזרה בשכר. עוד יש ליתן את הדעת לכך שטענות עדי התביעה היו מופרזות (כמו טענה להתייצבות כל יום של מי מבני המשפחה במשך מעל לשלוש שנים). על אף האמור, התרשמתי מעדות התובעת ובנה, כי בני המשפחה אכן נרתמו לעזור במלאכות הבית וסייעו לאימם, מעבר למצופה מהם בגדר חובתם המוסרית. כמו כן, בשים לב לנכות שהוכרה ותיאור הפגיעה על ידי התובעת, הנחתי היא כי גם אם אין צורך בעזרה על בסיס קבוע, זו תידרש מעת לעת ובעיקר בעבודות קשות במיוחד. בגין העזרה בעבר ובעתיד הייתי פוסקת סכום גלובאלי בסך 20,000 ₪. בגין כאב וסבל - פיצוי גלובאלי בסך 50,000 ₪. הייתי מוצאת עוד לקבוע אשם תורם בגובה 25% - התובעת אמרה בעדותה כי הכירה את מיקום ה"מדרגה" בחנות ולמעשה אמרה שהיא מכירה את החנות "בעיניים סגורות" (ראה עמוד 18 שורה 20). כמו כן - לפי הנטען, התרחשה התאונה, בסמוך לפתיחת החנות, בשעת בוקר, בה ניתן להניח שלא היה לחץ קונים מיוחד בחנות. לפיכך נראה כי אף אם היה נקבע אשם, היה מקום להפחתה מהפיצוי בגין האשם התורם של התובעת, אשר לא הקפידה להביט בדרכה. בעת בחינת האשם התורם יש להציב זה כנגד זה את מעשה/מחדל המזיק והניזוק. ר' ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72, 81; ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני-ברק, פ"ד מג(3) 343, 350-351; ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד, פ"ד מד(1) 422, 438; ע"א 2359/91 ברנשטיין נ' עטיה, פ"ד מט(3) 709, 723. המבחנים המקובלים לבחינת שיעור האשם התורם הם מבחן האשמה המוסרית ומבחן האחריות היחסית של הצדדים. ר' סעיף 68(א) לפקודת הנזיקין, ע"א 6649/96 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' גלעד, פ"ד נג(3) 529, 548; ע"א 804/80 Sidaar Tanker Corporation נ' חברת קו צינור אילת אשקלון, פ"ד לט(1) 393, 434. במקרה דנן, בשים לב למבחנים אלה - הייתי מוצאת לחלק האשם באופן שמהפיצוי יופחתו לכל הפחות 25% בגין אשם התובעת. בדבר הפחתת תגמולי המל"ל - אין מקום להתנגדות להגשת המסמכים שצורפו לסיכומי הנתבעת, שכן הסכומים והמסמכים הרלוונטיים להפחתה, הוגשו עוד טרם לשמיעת הראיות, ללא שהתובעת העלתה כל מחלוקת באשר לאותם סכומים (ר' הודעת הנתבעת מיום 15.9.11, אשר על בסיסה ניתנה גם הצעת הפשרה). לו הייתה מתקבלת התביעה, ממילא היה מקום להפחית מנגד גם כל תשלום שהתקבל במל"ל בגינה. סך הכול ככל שהתובעת הייתה משכנעת בדבר קיום התאונה, קשר סיבתי לנזק והיה גם נקבע כי עסקינן במפגע אשר לאורו יש להטיל חבות על הנתבעת - היה אפוא נפסק פיצוי בסך 171,000 ₪. לאחר הפחתת אשם תורם בגובה 25%, נותר לפיצוי סך של 128,250 ש"ח ולאחר הפחתת תגמולי מל"ל בסך של כ- 47,779 (עובר לשערוך הסכומים) וסך מעוגל של 63,000 ₪ לאחר שיערוכם - היה מועמד הפיצוי לאחר עיגולו, על סך של - 65,000 ₪. סוף דבר; אני מוצאת כי דין התביעה להדחות, מקום בו לא עמדה התובעת בנטל להוכיח את דבר האירוע, את דבר הקשר הסיבתי הרפואי בין האירוע הנטען ופגיעתה, ואת הרשלנות הכרוכה, בעצם קיום המדרגה במקום - הכול כפי שפורט לעיל בהרחבה. למען הזהירות הוספתי התייחסות גם לסוגיית הנזק הנטען. משנדחית התביעה - תשלם התובעת לנתבעת בגין שכר טרחת בא כוחה, סך כולל של 17,500 ₪ וכן תחזיר עלות חוות דעת ד"ר וייס, בתוספת ריבית הצמדה מיום התשלום, על בסיס קבלה שתוצג. מסמכיםטופס בל 250 (הודעה על פגיעה בעבודה)