כשירות נפשית לעמוד לדין

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא כשירות נפשית לעמוד לדין: פתח-דבר נוסח פסק-דינו של נאשם מחוסר כשרות פלילית, בגין מחלת נפש ואינו, כיום, מסוגל לעמוד לדין, הוא הנושא אשר יעסיק אותנו במסגרת פסק-דין זה. העובדות המדינה מייחסת לנאשם, בכתב-האישום דנא, שתי עבירות: חבלה ברכב במזיד, לפי סעיף 413ה לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - החוק) ואיומים, לפי סעיף 192 לחוק. על-פי עובדות כתב-האישום, חיבל הנאשם ברכבו של המתלונן, במזיד, בתאריך 10.10.2000, בכך שניפץ, באמצעות אבן, את השמשה הקדמית והשמשה של דלת הנהג, ובהמשך איים הוא על המתלונן בפגיעה שלא כדין בגופו, וכי ירצח אותו. בד בבד עם הגשת כתב-האישום, עתרה המדינה לבית-המשפט, כי יעצור את הנאשם עד תום ההליכים (ב"ש 2161/00) (להלן - הבקשה). בישיבת הדיון בבקשה מיום 12.10.2000, ניתנה החלטה, בהסכמת באי-כוח הצדדים, לפיה בין השאר יובא הנאשם לבדיקה פסיכיאטרית בתקופת מעצרו, בפני הפסיכיאטר המחוזי, והכל כאמור בסעיף 15(ב) לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991 (להלן - חוק טב"ן). ד"ר ר' מירז, סגן הפסיכיאטר המחוזי ומנהל היחידה המשפטית במרכז הרפואי לבריאות הנפש "מזרע", נתן חוות-דעת מקצועית בעניינו של הנאשם (ת/1) (להלן - חוות-הדעת). בחוות-הדעת נקבע בין השאר ולענייננו, כי הנאשם לא היה בעל כשרות פלילית, בזמן מעשה העבירה, והכל בגין מחלת נפש מסוג סכיזופרניה כרונית, וכיום, הוא עדיין נמצא במצב פסיכוטי ואינו מסוגל לעמוד לדין. 6. המימצאים והמסקנות שבחוות-הדעת, מקובלים הן על באי-כוח הצדדים והן על בית-המשפט. בישיבת הדיון מיום 25.10.2000, נעתר בית-המשפט לבקשת הסניגור ובירר את אשמת הנאשם. בפתח הדיון, הודה הסניגור, בשם הנאשם, בעובדות כתב-האישום. ברם, הוסיף הוא וטען, כי הנאשם פעל, שעה שעשה את מעשי העבירות, תחת מחשבות שווא של יחס ורדיפה, כפי שנקבע בחוות-הדעת, ועל-כן, לא היה לו, בשעת המעשה, היסוד הנפשי הדרוש לעבירות. 7. אין חולק, כי הנאשם ביצע את מעשי העבירות המיוחסות לו. הוא מחוסר כשרות פלילית, בגין מחלת נפש, אשר טרפה את דעתו בשעת המעשה (לאו-בר-עונשין). כיום, אין הוא מסוגל לעמוד לדין, בהיותו סובל ממחלת נפש. המחלוקת 8. הפלוגתה היחידה בין באי-כוח הצדדים היא אחת: מהו פסק-דינו של הנאשם? האם פסק-דין של "זכאי בדין", כטענת הסניגור, או שמא, "חולה נפש לאו-בר-עונשין", כטענת התובע? האחריות הפלילית - מושגי יסוד 9. האחריות הפלילית (liability) של נאשם בשר ודם מושתתת על שלושה יסודות מצטברים: האחד - קיום נאשם בעל כשרות פלילית, הן מבחינת תקינות הרוח במישור השכלי ובמישור הרצוני, והן בעל יכולת שליטה בכוח הבחירה בין קווי התנהגות פיזית חלופיים (רצייה); השני - הנאשם האמור עבר את העבירה, נושא הנורמה האוסרת, במובן זה, שהתקיימו יסודות העבירה (הן האקטוס-ריאוס והן המנס-ריאה); והשלישי - היעדר סייג לאחריות הפלילית, הן סייג לפליליות המעשה, והן סייג למימוש האחריות הפלילית. 10. הכשרות הפלילית היא פונקציה של תקינות הרוח ובגרות הדעת. קטין שטרם מלאו לו שתים-עשרה שנים, בשעת מעשה העבירה, לא יישא באחריות פלילית בשל מעשהו (סעיף 34ו לחוק). אדם שאינו שפוי בדעתו, בשעת מעשה העבירה, במובן זה, שהוא סובל ממחלה שפגעה ברוחו או כי בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש להבין את אשר הוא עושה או הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה, פטור הוא מאחריות פלילית. כמו כן, לא יישא אשם באחריות פלילית, כאשר, בשעת מעשה העבירה, לא הייתה לו שליטה לבחור בין עשיית מעשה העבירה לבין הימנעות ממנו, והיעדר השליטה הינו מחמת היעדר שליטה על התנועות הגופניות, כמו מעשה שנעשה כתוצאה מכפייה גופנית, שהעושה לא יכול להתגבר עליה, או תוך תגובה רפלקטורית או עוויתית, בשעת שינה, או במצב של אוטומטיזם או של היפנוזה (סעיף 34ז לחוק). יש להדגיש, כי הכשרות הפלילית (responsibility), קרי כושר האדם להבין, עובר למעשה ובזמן המעשה, את משמעות המעשה ויכולתו לבחור בעשייתו או בהימנעות מעשייתו, הינה יסוד מסד בדיני העונשין. כמו כן, במקרה הנתון, התקיימו יסודות העבירה הספיציפית, הן העובדתי והן הנפשי, נושא הנורמה האוסרת, ולא מתקיים אחד הסייגים לאחריות פלילית, הן לפליליות המעשה (סימן ב' לפרק ה1 לחוק) והן למימוש האחריות הפלילית (התיישנות, רה-הביליטציה, חנינה כללית, מחילה (אינדיווידואלית), חסינות, מות העושה וכו'). (להרחבה ראו ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין (כרך א) [27], בעמ' 100-62; (כרך ב), בעמ' 716-369; י' קדמי על הדין בפלילים (כרך א) [28], בעמ' 67-61, 246-195). אי-שפיות הדעת 11. אי-שפיות הדעת שייכת מבחינה משפטית-אנליטית-מבנית לשני רבדים שבתשתית האחריות הפלילית: הראשון - רובד הכשרות המשפטית, והשני - רובד הסייגים לאחריות הפלילית. היא רלוונטית, למעשה, לכשרות הפלילית, במובן של responsibility, ולאחריות הפלילית, במובן של liability. בהתקיימה, בתנאים המוגדרים בחוק (סעיף 34ח לחוק), נעדר הנאשם כשרות פלילית ואינו נושא באחריות הפלילית למעשהו, גם אם מעשהו פגע בערך החברתי המוגן. הסייג של אי-שפיות הדעת הוא "הגנה" מהותית, ושייך לקטיגוריית הסייגים המסווגים כ"פטורים" (excuses), שבהתקיימם אין למעשה עבירה פלילית מלכתחילה, וזאת להבדיל מסייגים המסווגים כ"צידוקים" (justifications), אשר בהתקיימם לאחר צמיחת העבירה הפלילית והאחריות לה בשלב הראשון מתבטלת האחריות הפלילית. החברה מוכנה שלא לייחס לנאשם הספציפי אחריות פלילית, בהתקיים סייג מסוג "צידוק". 12. סעיף 14 לפקודת החוק הפלילי, 1936 (להלן - פ.ח.פ.), הגדיר, תחילה, אי-שפיות הדעת (insanity), כדלקמן: “A person is not criminally responsible for an act or omission if at the time of doing the act or making the omission he is through any disease affecting his mind incapable of understanding what he is doing, or of knowing that he ought not to do the act or make the omission. But a person may be criminally responsible for an act or omission, although his mind is affected by disease, if such disease does not in fact produce upon his mind one or other of the effects above mentioned in reference to that act or omission”. סעיף 14 לפ.ח.פ. האמור תוקן בשנת 1975 בחוק לתיקון פקודת החוק הפלילי (מס' 36), תשל"ה-1975, בכך שלאחר המלים “his mind” התווסף "או מחמת ליקוי בכשרו השכלי" וכן המשפט “if such disease does not in fact produce” בוטל, ובמקומו התווסף "או שיש ליקוי בכשרו השכלי אם אין המחלה או הליקוי מולידים". 13. החוק הגדיר, תחילה, את הסייג (בעבר "ההגנה") מסוג אי-שפיות הדעת, בסעיף 19, כדלקמן: "אין אדם נושא באחריות פלילית למעשהו או למחדלו, אם בשעת מעשה לא היה מסוגל, מחמת מחלה שפגעה בשפיותו או מחמת ליקוי בכשרו השכלי, להבין את שהוא עושה או לדעת שאסור לו לנהוג כפי שנהג". ראוי לציין בשלב זה, כי הגנת אי-שפיות הדעת, כאמור בסעיף 14 לפ.ח.פ. (ומאוחר יותר סעיף 19 לחוק), זכתה להרחבה, בפסיקה: להגנה זו התווספה גם ההגנה מסוג דחף לאו-בר-כיבוש (irresistible impulse) (אוטומטיזם "בלתי שפוי" -insane automatism) (ע"פ 118/53 מנדלברוט נ' היועץ המשפטי [1], בעמ' 288 (דעת השופט אגרנט - דעת מיעוט); ע"פ 186/55 מיזאן נ' היועץ המשפטי [2], בעמ' 775; ע"פ 187/61 פנו נ' היועץ המשפטי לממשלה [3], בעמ' 1108-1107; ע"פ 317/83 גודמן נ' מדינת ישראל [4], בעמ' 430; ע"פ 55/87 מלכה נ' מדינת ישראל [5], בעמ' 33; ע"פ 79/87 גרנות נ' מדינת ישראל [6], בעמ' 644-643; רע"פ 2111/93 אבנרי נ' מדינת ישראל [7], בעמ' 139-138). 14. בתאריך 23 באוגוסט 1994, התקבל חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ד-1994 (להלן - תיקון 39 לחוק). בתיקון 39 לחוק, ביטל המחוקק, בין השאר, את סעיף 19 לחוק, ובמקומו הוגדר סייג אי-שפיות הדעת בסעיף 34ח לחוק כדלקמן: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש - (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או (2) להימנע מעשיית המעשה". סייג אי-שפיות הדעת, כפי שהוגדר בסעיף 34ח לחוק, בא לבטא, כעיקרון, את אשר נאמר בסעיף 19 לחוק, בתוספת הרחבתו על-ידי הפסיקה לעניין הגנת הדחף הלאו-בר-כיבוש (ראו הצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ב-1992, בעמ' 135). 15. ראוי להדגיש, כי הסייג מסוג אי-שפיות הדעת, כמו שאר הסייגים לפליליות המעשה, כפי שבאו לידי ביטוי בסימן ב' לפרק ה1 לחוק, כשמו כן הוא, שולל, למעשה, את העבירה מלכתחילה. הנפקות המשפטית לכלל הסייגים לפליליות המעשה האמורים, היא אחת: שלילת האחריות הפלילית וענישת הנאשם. לכל אחד מהסייגים לפליליות המעשה, יש תוכן ספציפי השונה משאר הסייגים, אך הנפקות המשפטית, בהתקיים כל אחד ואחד מהם, היא אחת וזהה לכולם. ניתן לסכם ולומר, כי מבחינת המשפט הפלילי המהותי, נאשם, אשר מתקיים בו אחד הסייגים לפליליות המעשה, אינו נושא באחריות פלילית ואין להענישו. למעשה, הוא יוצא, בתום משפטו הפלילי, זכאי בדין, והכל בכפוף לכל הוראה אחרת בדין. 16. לא למיותר לציין, כי חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית, והכל אם לא נאמר בחיקוק אחרת (סעיף 34ה לחוק). וכן, הוראות החלק הכללי והחלק המקדמי של החוק יחולו גם על עבירות שלא לפי החוק, והכול באין בחוק אחר הוראה לסתור (סעיף 34כג לחוק). פסק-דינו של נאשם 17. לאחר שעמדנו על נפקותו המשפטית של סייג אי-שפיות הדעת, לפי הדין המהותי, כאמור בדיני העונשין, נפנה כעת ונעמוד על סוגיית פסק-דינו של נאשם, המוסדרת, רובה ככולה, על-ידי נורמות דיוניות (הפרוצדורה הפלילית). המשפט הפלילי מסתיים, על דרך העיקרון, בפסק-דין המזכה את הנאשם, או בפסק-דין מרשיע, אם מצא בית-המשפט את הנאשם אשם (סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן - חסד"פ)). לכלל זה יש חריגים המסווגים בשתי קטיגוריות: האחת - חריגים "פנימיים" המוגדרים בחסד"פ; והשנייה - חריגים "חיצוניים", בהוראת חוק אחר. ברשימת החריגים מהקטגוריה הראשונה ניתן למנות את אלה: ביטול כתב-האישום, במקרה של חזרה מכתב-האישום לפני התשובה לאישום או בהסכמת הצדדים לפי סעיפים 94(א) ו-94(ב) לחסד"פ; התליית הליכים, לפי סעיף 94א לחסד"פ; ביטול כתב-האישום, במקרה ונתקבלה אחת מהטענות המקדמיות (למעט חוסר סמכות), לפי סעיף 149 לחסד"פ; הפסקת ההליכים במקרה של נאשם שאינו מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה נפש, לפי סעיף 170 לחסד"פ; הפסקת ההליכים, בעקבות עיכובם על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, לפי סעיף 231 לחסד"פ ולבסוף, הפסקת ההליכים בעקבות מות הנאשם, לפי סעיף 236 לחסד"פ. מאידך, ברשימת החריגים מהקטיגוריה השנייה, ניתן למנות את אלה: צו מבחן ללא הרשעה, לנאשם שאשמתו הוכחה, לפי סעיף 1(2) לפקודת המבחן [נוסח חדש], תשכ"ט-1969; צו שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה, לנאשם שאשמתו הוכחה, לפי סעיף 71א לחוק; הפסקת ההליכים, לנאשם שאינו מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה נפש, או מחמת היותו חולה נפש וחסר כשרות פלילית, לפי סעיף 15 לחוק טב"ן, ולבסוף - קביעה כי קטין ביצע העבירה, במקום הרשעה בדין והוראה על דרך ענישה או פטור מאחריות פלילית לפי סעיפים 21 ו-24 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971. ראוי להדגיש, כי פסק-דין של זיכוי יינתן גם במקרה והמשפט הפלילי לא התברר עד תום, קרי בשמיעת פרשת הראיות של הצדדים. כך לדוגמה, יזכה בית-המשפט את הנאשם, אשר כפר בעובדות כתב-האישום, שעה שהתובע יחזור בו מכתב-האישום גם לפני שמיעת ראיות התביעה (סעיף 94 לחסד"פ). כמו כן, יזכה בית-המשפט את הנאשם בתום פרשת התביעה, בהיעדר הוכחה לכאורה לאישום (סעיף 158 לחסד"פ). פסק-דינו של נאשם חולה נפש, לאו-בר-עונשין (א) המשפט האנגלי 18. ההסדר הנורמטיבי, אשר נקבע על-ידי המחוקק הישראלי, בכל הקשור לסוגיות נוסח פסק-דינו של חולה נפש לאו-בר-עונשין, הושפע, לא מעט, מהמשפט האנגלי. באנגליה, ההגנה של אי-שפיות הדעת (insanity), היא, למעשה, תוצר המשפט המקובל. כללים ברורים ואוטוריטטיביים להגנה זו נקבעו, למעשה, על-ידי בית-המשפט בשנת 1843, במשפט Daniel M’Naghten ((M’Naghten’s Case (1843) [25]. כללים אלה הוכרו, לימים, ככללי מקנוטן (“M’Naghten’s Rules”). לפי כללי מקנוטן, ההגנה של אי-שפיות הדעת מתקיימת, שעה שהנאשם: “...labouring under such a defect of reason, from disease of the mind, as not to know the nature and quality of the act he was doing; or, if he did know it, that he did not know he was doing what was wrong” (ibid [25], at p. 722). כידוע, במקרה של [25] Daniel M’Naghten האמור, הועמד הנאשם, אשר סבל ממחלה נפשית והיו לו רדיפות דמיוניות, לדין פלילי באשמת רצח. הוא התגונן, בין השאר, בטענה של אי-שפיות הדעת. בית-המשפט קיבל את טענתו וזיכה אותו מהאשמה. נוסח פסק-הדין היה "אינו אשם מחמת מחלת נפש". בזמנו ולפי המשפט המקובל, פסק-דינו של נאשם חולה נפש, אשר דעתו נטרפה עליו, היה זיכוי מוחלט. בשנת 1800 ובעקבות מקרה Hadfield (R. v. Hadfield (1800) [26]) נחקק באנגליה חוק - Criminal Lunatics act 1800, לפיו נאשם חולה נפש, אשר זוכה בדין, יוחזק במעצר, עד שיחליט המלך אחרת. בשנת 1883 נתקבל חוק - Trial of Lunatics act 1883 (לפי דרישת הוד מלכותה, ולאחר זיכוי נאשם מעבירה של ניסיון להתנקש בחיי המלכה, לאחר שהתקבלה הגנתו בדבר אי-שפיות הדעת), לפיו, נוסח פסק-דינו של נאשם חולה נפש לאו-בר-עונשין יהיה מיוחד (special verdict): פסק-דין המצהיר על הנאשם “guilty but insane” וזה נוסחו: “guilty of the act or omission charged but insane, so as not to be responsible, according to law, for his actions as the time when the act was done or the omission made”. פסק-הדין המיוחד של "אשם אך מטורף בדעתו" זכה לביקורת נוקבת. בשנת 1964 חל שינוי בחקיקה, והתקבל חוק - Criminal Procedure (Insanity) Act, 1964. סעיף 1 לחוק החדש האמור ביטל את החוק - Criminal Luanitics Act 1800. פסק-דינו המיוחד של חולה נפש לאו-בר-עונשין, הוחלף מ-“guilty but insane” ל-“...the accused is not guilty by reason of insanity”. ראוי לציין, כי עד לשנת 1991, עת חקיקת החוק -Criminal Procedure (Insanity and Unfitness to Plead) Act, 1991, הייתה חובה על בית-המשפט, לתת צו אשפוז כפוי, ללא הגבלת זמן, כנגד נאשם חולה נפש, אשר טענתו בדבר אי-שפיות הדעת התקבלה. האשפוז היה באחד מבתי החולים לחולי נפש, שייקבע על-ידי ה-Home Secretary. החוק משנת 1991 האמור, הפך את סמכות בית-המשפט האמורה, מסמכות שבחובה לסמכות שבשיקול-הדעת (למעט נאשם בעבירת רצח, מקרה המחייב את בית-המשפט לאשפז נאשם חולה נפש בעל כורחו, באחד מבתי החולים לחולי נפש). הנה על-כן, מצא בית-המשפט האנגלי, כי נאשם שבפניו הוא חולה נפש, ומחוסר כשרות פלילית, ולאחר בירור האשמה מצא כי הוא עשה את מעשה העבירה, יקבע הוא בפסק-דין מיוחד, כי הנאשם אינו אשם מחמת היותו חולה נפש:“not guilty by reason of insanity”. (להרחבה ראוJ.C. Smith, B. Hogan Criminal Law [34], at pp. 194-216; E. Ashworth Principles of Criminal Law [35], at pp. 202-207). (ב) המשפט הארצישראלי והישראלי 19. פקודת בתי משפט השלום (שיפוט) משנת 1924 הסדירה את שיפוטם של בתי-משפט השלום בארץ ישראל, בתקופת המנדט. פקודה זו לא התייחסה לפסק-דינו של חולה רוח לאו-בר-עונשין. התייחסות כאמור, מצאנו בפקודת הפרוצידורה הפלילית (שפיטה עפ"י כתב האשמה) משנת 1924. סעיף 54 לפקודה האמורה הסדיר את פסק-דינו של נאשם חולה רוח, כדלקמן: "(1) הובא אדם בפני בית משפט לדין עפ"י כתב האשמה ונתברר לפני סיום פרשת הקטיגוריה שבמשפט שהאדם חולה ברוחו, יכול בית המשפט לצוות לערוך אותה חקירה שימצאנה לנכון כדי לברר אם בריא או חולה האיש ברוחו, ואם סבור בית המשפט לאחר אותה חקירה שהאיש חולה ברוחו יצוה להחזיקו במשמר כל זמן שהנציב העליון ירצה בכך. (2) זוכה הנאשם לאחר המשפט מחמת שהוא חולה ברוחו, יצוה בית המשפט להחזיקו במשמר כל זמן שהנציב העליון ירצה בכך. (3) יכול הנציב העליון ליתן הוראות מזמן לזמן ככל אשר ימצא לנכון בדבר אופן שמירת אנשים שניתן עליהם צו להחזיקם במשמר כאמור". עינינו הרואות, כי על-פי סעיף 54(2) לפקודה האמורה, נוסח פסק-דינו של חולה נפש לאו-בר-עונשין, הוא זה: "זכאי מחמת מחלת רוח". כמו כן, על-פי סמכותו שבחובה, יצווה בית-המשפט על כליאתו של הנאשם האמור, "כל זמן שהנציב העליון ירצה בכך"! 20. בשנת 1939 נחקקה פקודת שיפוט בתי משפט השלום, 1939, אשר נכנסה לתוקף ביום ראשון בינואר 1940. פקודה זו הסדירה מחדש ובעיקר, את סמכות בתי-משפט השלום. סעיף 19 לפקודה, הסדיר את סוגיית הנאשם שאינו שפוי בדעתו, כדלקמן: "(1) הובא אדם במשפט תכוף על עברה שאינה חטא, ונראה לשופט השלום או לבית המשפט המחוזי כי אותו אדם אשם בעברה שבה האשימוהו, אלא שבשעת מעשה העברה לא היה יכול מחמת איזו מחלת-רוח, להבין מה עשה או לדעת כי אסור היה לו לעשות את המעשה או להכשל באי-המעשה המהוים את העברה, יתן בית המשפט פסק מיוחד: 'אשם אך בלתי שפוי בדעתו' (או 'אשם אך בלתי שפוי בדעתו מחמת שכרות'), ויורה לעצור אותו אדם כל זמן שהנציב העליון ירצה בכך. (2) אם נראה לשופט השלום או לבית המשפט המחוזי במהלך משפט תכוף, פרט למשפט על חטא, כי הנאשם אינו שפוי בדעתו, ואי אפשר איפוא לדון אותו, יורה שופט השלום או בית המשפט המחוזי לעצור אותו כל זמן שהנציב העליון ירצה בכך. העידו שני רופאים ממשלתיים כי אדם שנעצר עפ"י סעיף-קטן זה הוא שפוי בדעתו, יורה הנציב העליון, אם נוכח כי מן הדין לעשות כן, לדון אותו אדם לפי החוק על העברה שהוא נאשם בה. (3) הנציב העליון רשאי ליתן מזמן לזמן הוראות, כאשר יישר בעיניו, בענין משמרם של אנשים שניתנה הוראה לעצרם עפ"י הוראות הסעיף הזה. (4) אם הוברר שכל אדם הנאשם בחטא היה בלתי שפוי בדעתו באותו יום שבו טוענים שנעשתה העברה, או ביום המשפט, רשאי בית המשפט לשחרר את הנאשם". יוצא כי מצוות המחוקק המנדטורי, כאמור בסעיף 19 לפקודה האמורה משנת 1939, בקשר לניסוח פסק-דינו של נאשם חולה רוח לאו-בר-עונשין, היא זו: במשפט על חטא, רשאי בית-המשפט לפטור את הנאשם בלא כלום! בכל משפט אחר, יוציא בית-המשפט מתחת ידו פסק-דין מיוחד ויכריז, קבל עם ועדה, כי הנאשם: "אשם אך בלתי שפוי בדעתו" ויצווה על מעצרו, מאחורי סורג ובריח, עד הוראתו האחרת של הנציב העליון! 21. כמו כן, ובמטרה להתאים את הדין הדיוני לדין המהותי, תיקן המחוקק המנדטורי, בתאריך 23 בנובמבר 1939, את פקודת הפרוצידורה הפלילית (שפיטה עפ"י כתב האשמה) (תקון) משנת 1924 (ראו Criminal Procedure (Trial Upon Information) (Amendment) Ordinance 1939). על-פי התיקון החדש, בוטל נוסח סעיף 54 לפקודת הפרוצידורה האמורה משנת 1924, ובמקומו נקבע נוסח חדש (הזהה לנוסח סעיף 19 לפקודת שיפוט בתי משפט השלום משנת 1939), כדלקמן: “54. (1) Where upon the trial of any person it appears to the court that he was guilty of the offence with which he is charged but that at the time of the commission of such offence he was, by reason of any disease affecting his mind, incapable of understanding what he was doing or of knowing that he ought not to have done the act or made the omission constituting the offence, the court shall return a special verdict of ‘Guilty but insane’ (or ‘Guilty but insane by reason of intoxication’), and shall direct that such person shall be detained during the pleasure of the High Commissioner. (2) Where in the course of preliminary enquiries before a magistrate or of a trial upon information, it appears to the magistrate or the court that the person charged is insane so that he cannot be tried, the magistrate or the court shall direct him to be detained during the pleasure of High Commissioner. Where it is certified by two Government medical officers that a person detained under the provisions of this subsection is sane and the High Commissioner is satisfied that it is proper to do so, he shall direct that such person shall be tried, according to law, for the offence with which he was charged. (3) The High Commissioner may from time to time give directions as he thinks fit as to the custody of persons directed to be detained under the provisions of this section”. כאן המקום לזכור ולהזכיר, כי נוסח פסק-דינו של נאשם חולה נפש לאו-בר-עונשין (למעט במשפט על חטא), לפי פקודת שיפוט בתי משפט השלום משנת 1939 ("אשם אך בלתי שפוי בדעתו") ולפי פקודת הפרוצידורה הפלילית (שפיטה עפ"י כתב האשמה), משנת 1924, לאחר תיקונה בשנת 1939 ,(“guilty but insane”) זהה לחלוטין לנוסח כפי שנקבע במשפט הפלילי האנגלי, על-פי ה-Trial of Lunatics act, 1883! 22. מספר חודשים לפני קום המדינה, נתקבלה פקודת שיפוט בתי משפט השלום, 1947. פקודה זו ביטלה את פקודת שיפוט בתי-משפט השלום, 1939 (סעיף 31 לפקודה החדשה). הפקודה החדשה הסדירה (סעיף 21) את עניינו של נאשם הלא שפוי בדעתו כדלקמן: "21. (1) מקום אשר - לאחר שפיטתו של אדם כל-שהוא בשפיטה תכופה על כל עבירה, להבדיל מחטא - מתלבן לשופט השלום או לבית-המשפט המחוזי כי אותו אדם אשם בעבירה שהואשם בה, אבל בשעה שעבר עבירה היה - מחמת מחלה כל-שהיא הפוגעת בשכלו - בלתי-מוכשר להבין מה הוא עושה או לדעת שלא היה צריך לעשות את הפעל או את חדלון-המעשה המהווים את העבירה, יחרוץ בית-המשפט חריצת-משפט מיוחדת של 'אשם אבל בלתי-שפוי בדעתו' (או 'אשם אבל בלתי-שפוי בדעתו מחמת שכרון'), ויורה כי אותו אדם ייעצר כל זמן שירצה בכך הנציב העליון. (2) מקום אשר - בהמשכה של שפיטה תכופה, להבדיל משפיטה על חטא - מתלבן לשופט השלום או לבית-המשפט המחוזי כי האדם שהואשם אינו שפוי בדעתו, ואין לשפטו, יורה שופט השלום או בית-המשפט המחוזי כי הלה ייעצר כל-זמן שירצה בכך הנציב העליון. מקום שמאשרים שני רופאים ממשלתיים כי אדם העצור לפי קביעותיו של הסעיף-הקטן הזה הוא שפוי בדעתו, והנציב העליון נוכח לדעת כי מן הנאות לעשות כן, יורה שאותו אדם יישפט לפי החוק על העבירה שבה הואשם. (3) הנציב העליון רשאי מזמן לזמן ליתן הוראות - ככל אשר ימצא לראוי - בדבר משמרם של בני-אדם שניתנה הוראה לעצרם לפי קביעותיו של הסעיף הזה. (4) מקום שמתלבן כי אדם כל-שהוא, שהואשם בחטא, היה - בתאריך שבו בוצע אותו חטא לפי המיומר - או הנהו, בתאריך המשפט, בלתי-שפוי בדעתו, רשאי בית-המשפט לפטור אותו אדם לביתו". נציין, כי בסעיף 21 לפקודה החדשה, לא חידש המחוקק המנדטורי דבר השונה מההסדר שהיה נהוג בכל הקשור לפסק-דינו של נאשם חולה נפש, לאו-בר-עונשין, כפי שהיה בסעיף 19 לפקודה הקודמת משנת 1939. 23. בחוק לתיקון פקודת שיפוט בתי משפט השלום (מס' 2), תשי"ד-1954, תוקן, בין השאר, סעיף 21 לפקודה, ונקבע, כי הכרזת בית-המשפט על הנאשם "אשם אך אינו שפוי בדעתו" תהיה על-פי ראיות מטעם אחד מבעלי-הדין או על-פי ראיות שהובאו לפני בית-המשפט ביוזמתו הוא, ודין ההכרזה האמורה, לעניין ערעור, כדין ערעור. כמו כן נקבע, כי בית-המשפט רשאי לצוות שהנאשם ייבדק בדיקה רפואית, לצורך בירור שפיות דעתו ולשם כך יהיה עצור במקום ולתקופה כפי שייקבעו על-ידי בית-המשפט, ובלבד שלא תעלה התקופה על תקופה רצופה של שישה שבועות. 24. סעיף 21 לפקודת שיפוט בתי משפט השלום, 1947 וסעיף 54 לפקודת הפרוצידורה הפלילית (שפיטה עפ"י כתב האשמה), בוטלו בתאריך 27 ביוני 1955, עם חקיקת החוק לטיפול בחולי נפש, תשט"ו-1955 (סעיף 31). התכלית התחיקתית של החוק לטיפול בחולי נפש הייתה בעיקר הסדרת הטיפול בחולי נפש, וכן להבטיח, כי גם מחולי הנפש, לא תישללנה זכויותיהם וחובותיהם היסודיות, אלא כשיש בכך צורך של ממש, במיוחד לשם ריפויים או לשם הגנה על הציבור, והכל בדרכים ובאופנים כפי שנקבעו בחוק (ראו דברי ההסבר להצעת חוק לטיפול בחולי נפש, תשט"ו-1955, בעמ' 94). החוק כלל גם הוראות כיצד לנהוג בנאשם שאינו מסוגל לעמוד לדין מחמת מחלת נפש, או נאשם לאו-בר-עונשין, מחמת מחלת נפש בשעת מעשה העבירה. סעיף 6 לחוק האמור הסדיר את עניינו של הנאשם, הסובל ממחלת נפש, כדלקמן: "(א) הועמד נאשם לדין פלילי, ובית המשפט סבור, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו שלו, כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד בדין מחמת היותו חולה, רשאי בית המשפט לצוות שהנאשם יאושפז בבית חולים. (ב) הועמד נאשם לדין פלילי, ובית המשפט מצא כי הנאשם עשה את מעשה העבירה שהואשם בו, אבל החליט, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו שלו, שמחמת היות הנאשם חולה בשעת מעשה אין הוא בר-עונשין, ועדיין הוא חולה, יצווה בית המשפט שהנאשם יאושפז בבית חולים. (ג) צו בית משפט לפי סעיף קטן (א) או לפי סעיף קטן (ב), דינו, לענין ערעור, כדין הרשעה. (ד) כדי לאפשר לבית המשפט להכריע אם יש מקום ליתן צו לפי סעיף זה, רשאי הוא לצוות, לפי בקשת בעל דין או ביזמתו שלו, שהנאשם ייבדק בדיקה רפואית, וכן, אם יש צורך בכך, שיאושפז בבית חולים. (ה) צו לפי סעיף זה יבוצע על ידי פסיכיאטר מחוזי; בית המשפט לא יפרש בית חולים מסויים שבו יאושפז החולה, ובית חולים שנקבע לכך על ידי הפסיכיאטר המחוזי, או מטעמו, יאשפז את האדם הנזכר בצו". הנה על-כן, שינה המחוקק, בסעיף 6 לחוק לטיפול בחולי נפש משנת 1955, את נוסח פסק-דינו של נאשם חולה נפש, מחוסר כשרות פלילית ושאינו מסוגל לעמוד לדין, כפי שהיה קודם: מפסק-דין של "אשם אך בלתי שפוי בדעתו" לפסק-דין של "חולה נפש, לאו-בר-עונשין". 25. במאמר מוסגר, נציין, כי חוק בתי המשפט, תשי"ז-1957 (סעיף 48(3)), אשר נתקבל ביום 23 ביולי 1957, ביטל, למעשה, את מרבית הוראות פקודת שיפוט בתי משפט השלום, 1947. 26. וכן, נתקבל בתאריך 6 ביולי 1965 חוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965. החוק האמור (סעיף 226(1)) ביטל, בין השאר, את פקודת הפרוצידורה הפלילית (שפיטה עפ"י כתב האשמה). בחוק זה לא הייתה הוראה בעניינו של נאשם חולה נפש, כדוגמת, סעיף 6 לחוק לטיפול בחולי נפש. בתאריך 12 בנובמבר 1974 תוקן החוק האמור (ראו - חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 4), תשל"ה-1974), ובין השאר, הוסף סעיף 152א לחוק, אשר הסדיר את עניין הנאשם שאינו מסוגל לעמוד לדין, כדלקמן: "(א) קבע בית המשפט, לפי סעיף 6(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, תשט"ו-1955, שנאשם אינו מסוגל לעמוד בדין, יפסיק את ההליכים נגדו; אולם אם ביקש הסניגור לברר את אשמתו של הנאשם, יברר בית המשפט את האשמה, ורשאי הוא לעשות כן אף מיזמתו מטעמים מיוחדים שיירשמו. (ב) מצא בית המשפט בתום בירור האשמה, כי לא הוכח שהנאשם ביצע את העבירה, או מצא שהנאשם אינו אשם - שלא מחמת היותו חולה נפש לאו-בר-עונשין - יזכה את הנאשם; לא מצא בית המשפט לזכות את הנאשם, יפסיק את ההליכים נגדו, ורשאי הוא להפסיקם גם לפני תום בירור האשמה. (ג) החלטת בית המשפט לפי סעיף קטן (ב) ניתנת לערעור. (ד) ...". נוסיף אנו ונציין, כי בתאריך 3 בפברואר 1975 (ראו חוק הסעד (טיפול במפגרים) (תיקון מס' 2), תשל"ה-1975), תוקן סעיף 152א(א) הנ"ל, בכך שאחרי "לפי סעיף 6(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, תשט"ו-1955" הוסף "או לפי סעיף 19ב(1) לחוק הסעד (טיפול במפגרים), תשכ"ט-1969)". התכלית התחיקתית של סעיף 152א הנ"ל, הייתה הכנסת הוראה מקבילה לחוק לזו של סעיף 6 שבחוק לטיפול בחולי נפש משנת 1955, וכן הסדרת אפשרות בירור אשמת נאשם שאינו מסוגל לעמוד לדין, לפי בקשת הסניגור או ביוזמת בית-המשפט - סוגיה אשר עלתה לדיון בע"פ 392/67 אבו צעלוק נ' היועץ המשפטי לממשלה [8], אך לא הוכרעה שם (ראו דברי ההסבר להצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 3), תשל"ב-1972, בעמ' 428-427). 27. חסד"פ שילב בתוכו, בין השאר, גם את חוק סדר הדין הפלילי משנת 1965. עניין הנאשם שאינו מסוגל לעמוד לדין מוסדר כעת בסעיף 170 לחסד"פ, אשר החליף את הוראות סעיפים 152א(א)-152א(ג) לחוק סדר הדין הפלילי משנת 1965. להלן, נוסח סעיף 170 לחסד"פ: "(א) קבע בית המשפט, לפי סעיף 6(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, התשט"ו-1955, או לפי סעיף 19ב(1) לחוק הסעד (טיפול במפגרים), התשכ"ט-1969, שנאשם אינו מסוגל לעמוד בדין, יפסיק את ההליכים נגדו; אולם אם ביקש הסניגור לברר את אשמתו של הנאשם, יברר בית המשפט את האשמה, ורשאי הוא לעשות כן אף מיזמתו מטעמים מיוחדים שיירשמו. (ב) מצא בית המשפט בתום בירור האשמה, כי לא הוכח שהנאשם ביצע את העבירה, או מצא שהנאשם אינו אשם - שלא מחמת היותו חולה נפש לאו-בר-עונשין - יזכה את הנאשם; לא מצא בית המשפט לזכות את הנאשם, יפסיק את ההליכים נגדו, ורשאי הוא להפסיקם גם לפני תום בירור האשמה. (ג) החלטת בית המשפט לפי סעיף קטן (ב) ניתנת לערעור". כמו כן, נוסיף ונציין עוד, כי חוק טב"ן (סעיף 47) ביטל את הוראות החוק לטיפול בחולי נפש משנת 1955. סעיף 15 לחוק טב"ן מסדיר, בין השאר, גם את נוסח פסק-דינו של נאשם חולה נפש. להלן, נוסח סעיף 15 לחוק טב"ן: "(א) הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט סבור, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה, רשאי בית המשפט לצוות שהנאשם יאושפז בבית חולים או יקבל טיפול מרפאתי; החליט בית המשפט לברר את אשמתו של הנאשם לפי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן - חוק סדר הדין הפלילי), יהיה הצו שניתן כאמור בר-תוקף עד תום הבירור, ומשתם או נפסק הבירור והנאשם לא זוכה - יחליט בית המשפט בשאלת האשפוז או הטיפול המרפאתי. (ב) הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט מצא כי הוא עשה את מעשה העבירה שבו הואשם, אולם החליט, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, שהנאשם היה חולה בשעת מעשה ולפיכך אין הוא בר-עונשין, ושהוא עדיין חולה, יצווה בית המשפט שהנאשם יאושפז או יקבל טיפול מרפאתי. (ג) לא יתן בית משפט צו לפי סעיפים קטנים (א) או (ב) אלא לאחר קבלת חוות דעת פסיכיאטרית, ולצורך כך יצווה כי הנאשם יובא לבדיקה פסיכיאטרית; הודיע הפסיכיאטר המחוזי לבית המשפט כי לא ניתן לערוך את הבדיקה הפסיכיאטרית אלא בתנאי אשפוז, רשאי בית המשפט לצוות על אשפוזו של הנאשם לשם עריכת בדיקה והסתכלות, לתקופה שיקבע בצו. (ד) בית המשפט לא יתן צו לטיפול מרפאתי אלא אם כן סבר שאין בכך כדי לסכן את שלום הציבור או את שלום הנאשם. (ה) לא מילא הנאשם אחר צו בית המשפט בענין טיפול מרפאתי, או חל שינוי לרעה במצבו הנפשי ונתמלאו בו התנאים למתן הוראת אשפוז לפי סעיף 9, יורה הפסיכיאטר המחוזי על אשפוזו; דין הוראת אשפוז לפי סעיף קטן זה כדין צו בית משפט, לכל דבר וענין. (ו) לענין ערעור, דינו של צו לפי סעיפים קטנים (א) או (ב) כדין הרשעה. (ז) הפסיכיאטר המחוזי יקבע באיזה בית חולים או מרפאה יבוצעו צו או הוראת אשפוז לפי סעיף זה". 28. בתי-המשפט במדינה הלכו בעקבות החקיקה והכריזו, במסגרת פסק-דין מיוחד, על הנאשם המחוסר כשרות פלילית, מחמת היותו סובל ממחלת נפש בשעת מעשה עבירה, שהוא: "נאשם לאו-בר-עונשין, מחמת מחלת נפש", פסק-דין הפוטר, למעשה, את הנאשם מכל אחריות פלילית. (ראו והשוו: ע"פ 118/53 הנ"ל [1], בעמ' 334; ע"פ 186/55 הנ"ל [2], בעמ' 776; ע"פ 10/57 פלוני נ' היועץ המשפטי [9], בעמ' 419; מ"ח 3/58 היועץ המשפטי נ' דוד [10], בעמ' 1342; ע"פ 388/62 היועץ המשפטי לממשלה נ' יוסף [11], בעמ' 2714; ע"פ 214/57 פלוני נ' היועץ המשפטי [12], בעמ' 1738, 1740; ע"פ 222/60 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני [13]; ע"פ 187/61 הנ"ל [3], בעמ' 1107; ע"פ 498/62 קרוכמלניק(וב) נ' היועץ המשפטי לממשלה [14], בעמ' 1222-1221; ע"פ 237/67 כחלה נ' היועץ המשפטי לממשלה [15], בעמ' 188; ע"פ 392/67 הנ"ל [8], בעמ' 426; ע"פ 116/72 מדינת ישראל נ' בנימיני [16], בעמ' 211-210; ע"פ 228/76 בוטל נ' מדינת ישראל [17], בעמ' 145; ע"פ 559/85 קיסלר נ' מדינת ישראל [18], בעמ' 103; ד"נ 18/86 קיסלר נ' מדינת ישראל [19], בעמ' 448-447; ע"פ 4427/95 פלוני נ' מדינת ישראל [20], בעמ' 573; רע"פ 2060/97 וילנצ'יק נ' הפסיכיאטר המחוזי - תל-אביב [21], בעמ' 704). 29. הנה על-כן, מראה מסענו בשדה המשפט הישראלי, כי קיימים מספר ניסוחים לפסק-דינו של נאשם חולה נפש: (א) קטיגוריה ראשונה - "הפסקת הליכים" - זהו פסק-דינו של נאשם שאינו מסוגל לעמוד בדין, ובית-המשפט לא בירר כלל את אשמתו, או שבירור האשמה הופסק בעיצומו (סעיפים 170(א) ו-170(ב) סיפה לחסד"פ). (ב) קטיגוריה שנייה - "זכאי בדין" - זהו פסק-דינו של נאשם חולה נפש, שאינו מסוגל לעמוד בדין, ואשר בית-המשפט בירר את אשמתו, לבקשת הסניגור או מיוזמתו, ומצא, בתום הבירור, כי לא הוכח שהנאשם ביצע את העבירה או שהנאשם אינו אשם, שלא מחמת היותו חולה נפש לאו-בר-עונשין (סעיף 170(ב) רישה לחסד"פ). (ג) קטיגוריה שלישית - "זכאי בדין" - זהו פסק-דינו של נאשם, נטול כשרות פלילית, מחמת מחלת נפש שסבל ממנה בשעת מעשה העבירה, ומסוגל הוא, דהיום, לעמוד בדין. בנסיבות מקרה זה, אין תחולה להוראות סעיפים 170 לחסד"פ ו-15 לחוק טב"ן, מכיוון שהנאשם אינו חולה נפש, דהיום, והוא מסוגל לעמוד לדין. בע"פ 498/62 הנ"ל [14], בעמ' 1222, נפסק, בהקשר זה, כי: "כאשר השופטים קובעים נכונה כי הנאשם, בעת בצעו את מעשה העבירה, נגוע היה במחלת-נפש השוללת את אחריותו הפלילית, או מחמת הפטור האמור בסעיף 14 של פקודת החוק הפלילי ('כללי מקנוטן') [היום סעיף 34ח(1) לחוק - ש' ס']. ואם מחמת הפטור האחר האמור בסעיף 11(1) של הפקודה ('יצר לאו-בר-כיבוש', או הלכת מנדלברוט, מיזאן) [היום סעיף 34ח(2) לחוק - ש' ס'], עליהם לזכות את הנאשם..." (ראו גם ת"פ (ת"א) 630/66 מדינת ישראל נ' גרינברג [23]). זאת ועוד, מצאנו תמיכה לנוסח פסק-הדין בקטיגוריה זו, גם בספרות המשפטית. י' בזק ציין בספרו אחריותו הפלילית של הלקוי בנפשו [29], בעמ' 226, כי: "באם מוצא בית המשפט כי הנאשם איננו בר-עונשין משום שבעת ביצוע המעשה היה חולה נפש אך בזמן המשפט שוב איננו חולה, כי אז יש לזכות את הנאשם וכמובן אין סמכות ואין צורך להוציא צו אשפוז. במקרה כזה אין נזקקים כלל לחוק לטיפול בחולי נפש תשט"ו [היום חוק טב"ן - ש' ס'] אשר עוסק רק באלו שהם עודם חולים גם במהלך הדיון המשפטי". לא נוכל לסיים דיוננו בקטיגוריה זו מבלי לאזכר דעה אחרת לעמדתנו, אשר הובעה על-ידי כבוד השופט נ' ממן בב"ש (נצ') 1307/00 מדינת ישראל נ' פלוני [24]. כבוד השופט ממן בדעה, כי נוסח פסק-דינו של נאשם חולה נפש בקטיגוריה זו הוא, "לאו-בר-עונשין, מחמת מחלת נפש", ואינו זיכוי. הנימוקים אשר עמדו בבסיס ההחלטה האמורה הם, בעיקר, אלה: הנאשם יזוכה בדינו, בעיקר, במקרה והאשמה לא הוכחה או שהתובע חזר בו מכתב-האישום לאחר כפירה, ולא כתוצאה מקבלת אחד הסייגים לאחריות הפלילית. הסייג של אי-שפיות הדעת מקים סייג לאחריות הפלילית ובשל כך הוא לא יהיה בר-עונשין, אך אין מתבקש מכך שהוא זכאי בדין. זיכוי בדין מתבקש מכך שהוא זכאי בדין. זיכוי בדין מתבקש כאשר התביעה אינה מצליחה להוכיח כי אירעו עבירות או כי הנאשם העומד לדין הוא שעשה את העבירות נושא כתב-האישום; באין עבירה - אין הרשעה ויש זיכוי, אך לא כך כאשר יש עבירה והנאשם, שעשה את העבירה, מופטר ממנה מסיבה כלשהי; ואדם המבצע עבירה מתוך מחלת נפש שפגעה בכושרו להבין את הפסול שבמעשהו, הרי התכוון לבצע את העבירה ואולי גם להשיג את התוצאה האסורה. המחוקק מורה לנו כי נאשם זה לא יצא זכאי בדין, אך גם לא ייתן את הדין על מעשיו. בכל הכבוד והענווה, מרשה אני להביע דעה אחרת, העולה, לפי גישתי, בקנה אחד עם דברי החקיקה ועם ההלכה הפסוקה: ראשית, הסייגים לפליליות המעשה הפלילי, המפורטים בסימן ב' לפרק ה1 לחוק, ובכלל זה הסייג מסוג אי-שפיות הדעת (סעיף 34ח לחוק), הם חלק מיסודות העבירה, ורובד עיקרי בהתגבשות האחריות הפלילית, כפי שפירטתי לעיל. בהתקיים אחד מהם, מעקר הוא את פליליות מעשה העבירה, ומבטלה מלכתחילה. כתוצאה מכך, מופטר הנאשם מכל אחריות פלילית, ותעמוד לו חזקת החפות כצוק איתן. בלשון אחרת - הוא יוצא זכאי בדין. שנית, חולה נפש, אשר נטרפה עליו דעתו, אין ביכולתו לגבש יסוד נפשי סובייקטיבי מכל סוג, לא כל שכן, מחשבה פלילית ויחס חפצי, מסוג כוונה, לתוצאה שבעבירה (“Furiosi nulla voluntas est”). שלישית, ובנוסף למה שציינו לעיל, נקבע בהלכה הפסוקה, כי שעה שעלתה טענת "סייג" לפליליות מעשה העבירה, ונתעורר ספק סביר, אשר לא הוסר, אם מתקיים באירוע הפלילי אותו "סייג" אם לאו, כי אז יחול הסייג, כמצוות סעיף 34 כב(ב) לחוק. במקרה זה, תעמוד לנאשם חזקת החפות והמסקנה היא, כי יצא הנאשם זכאי בדינו (ראו לאחרונה ע"פ 4675/97 רוזוב נ' מדינת ישראל [22]). לבסוף, אין בדברי החקיקה הוראות חוק, הקובעות אחרת ממה שציינו לעיל. הוראות הסעיפים 15 לחוק טב"ן ו-170 לחסד"פ, כפי שהראינו לעיל, אינן חלות בנסיבות הקטיגוריה השלישית. (ד) קטיגוריה רביעית ואחרונה - "נאשם לאו-בר-עונשין, מחמת מחלת נפש". זהו נוסח פסק-דינו של נאשם, הנטול כשרות פלילית, מחמת מחלת נפש אשר סבל ממנה שעה שביצע את מעשה העבירה, ואינו מסוגל, דהיום, לעמוד בדין (סעיף 170(א) לחסד"פ). במקרה זה יכריז בית-המשפט, בפסק-דין מיוחד, כי הנאשם לאו-בר-עונשין, מחמת מחלת נפש, יפסיק את ההליכים המשפטיים ויצווה כי הנאשם יאושפז או יקבל טיפול מרפאתי (סעיף 15(ב) לחוק טב"ן). (ראו גם: קדמי בספרו הנ"ל [28], בעמ' 216 והתוספת בהערה 107: "...הכל לפי העניין" (אם הוא "עדיין חולה")). דין מצוי ודין רצוי 30. דברינו דלעיל לימדונו, כי אדם אשר הובא בפלילים לפני בית-המשפט בגין מעשה עבירה מכל סוג, ובית-המשפט מצא כי הנאשם העומד בדין, אשר עשה את מעשה העבירה, נטול כשרות פלילית מחמת מחלת נפש, ואינו מסוגל כיום לעמוד בדין, יכריז הוא, קבל עם ועדה, כי הנאשם "לאו-בר-עונשין מחמת מחלת נפש"; גם יפסיק ההליכים המשפטיים וגם יצווה, מכוח סמכות שבחובה, כי הנאשם יאושפז, או יקבל טיפול מרפאתי, והכל לאחר קבלת חוות-דעת פסיכיאטרית (סעיף 170(א) לחסד"פ בצירוף סעיפים 15(ב) ו-15(ג) לחוק טב"ן). זהו הדין המצוי (“lex lata”), אך, לדעתנו, אינו הדין הרצוי (“de lege ferenda”). אלה נימוקי השגתנו לעניין זה: (א) מבחינה היסטורית, ההצדק בפסק-דין מיוחד לנאשם כזה, היה נעוץ בשיקול לבר דיני העונשין. באנגליה, פסק-דין מיוחד זה היה, כנראה, פרי רצונה של הוד מלכותה, דאז. גם אם המלך, ובכלל זה המלכה, אינו טועה כלל (“Rex non potest peccare”), עדיין ניתן לטעון, במחילה מכבודם של המלכים ושל המלכות, כי גם אם המלך והמלכה אינם כפופים לבני אדם, הרי לקדוש ברוך הוא ולחוק אכן כפופים הם (“Rex non debet esse sub homine sed sub Deo et lege”). (ב) לפי הדין המצוי, הנפקות המשפטית של סייג אי-שפיות הדעת במשפט הפלילי המהותי, אינה זהה לזו שבמשפט הפלילי הדיוני. מצב זה אינו לצורך ומחוסר כל הצדקה משפטית ומוסרית. ספק אם מצב זה עולה בקנה אחד עם עקרונות היסוד של השיטה המשפטית, לא כל שכן, עקרונות היסוד של המשפט הפלילי. (ג) טענת אי-שפיות הדעת, מעוררת, למצער, סטיגמה חברתית שלילית. בדרך הטבע, ובמצב החברתי דהיום, קיימת רתיעה אצל נאשם מלעורר סייג זה במשפטו. רתיעה זו מקבלת משנה תוקף, ביודעו, כי במקרה ו"הגנתו" זו תתקבל, יצווה בית-המשפט לאשפזו, או יחייבו לקבל טיפול מרפאתי. הפסיכיאטר המחוזי הוא זה אשר יקבע באיזה בית חולים יאושפז הנאשם או באיזו מרפאה הוא יקבל את הטיפול המרפאתי (סעיף 15(ב) לחוק טב"ן). למעשה צו בית-המשפט, לפי סעיף 15(ב) לחוק טב"ן, אינו מוגבל בזמן. ועדה פסיכיאטרית היא זו המוסמכת לשנות את צו בית-המשפט (סעיף 28 לחוק טב"ן), והיא תדון בעניינו לפחות אחת לשישה חודשים! בנסיבות אלה, סביר להניח (ואולי בדרגת הקרוב לוודאי), כי הנאשם, חולה הנפש, יבחר שלא לעורר כלל את עניין אי-שפיות דעתו, במיוחד כאשר הוא מואשם בעבירה מסוג חטא או אחרת, והוא צפוי לעונש שאינו שקול לחומרת תוצאות קבלת טענתו בדבר אי-שפיות דעתו! נאשם זה יבחר (על-פי ייעוץ סניגורו הנאמן או אדם אחר), ככל הנראה, להעלים מעיני בית-המשפט את אשר הטבע גזר עליו והענישו, ויקבל עליו את אימת הדין. למעשה, יוצא כי המדינה תעניש בניגוד לצדק, לדין, למוסר ולהיגיון, את הלאו-בר-עונשין! לדעתנו, נקודת המוצא היא, כי צו טיפול (אשפוז או טיפול מרפאתי) "משפטי", להבדיל מצו טיפול "אזרחי" צריך להיות חריג, ומיועד למקרים חריגים. לגישתנו, אין מקום לצו מסוג זה במשפט על עבירה מסוג חטא. זאת ועוד, לדעתנו רצוי, כי סמכות בית-המשפט למתן צו טיפול כאמור, תהיה בשיקול-הדעת, במשפטים על עבירות מסוג עוון ופשעים רגילים, אך תהיה היא סמכות שבחובה, במשפטים על עבירות מסוג פשע חמור. (ד) זאת ועוד, רצוי כי אמצעי הטיפול העומדים לרשות בית-המשפט יהיו מגוונים ולא רק צו לאשפוז בבית חולים או לקבלת טיפול מרפאתי. בצד צו הטיפול האמור, ניתן להוסיף גם צו למינוי אפוטרופוס או צו לפיקוח ולמשמורת או צו טיפול לאו-רפואי או צו פטור מכל טיפול ומאחריות פלילית. (ה) חזקת החפות הינה יסוד מסד בשיטת משפטנו, ומהווה בריח התיכון בעקרונות המשפט הפלילי. יש האומרים כי היא אף תקעה יתד בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולמעשה עלתה בדרגה: מזכות יסוד לזכות חוקתית (ראו ד' ביין "ההגנה החוקתית על חזקת החפות" [30]; י' קרפ "המשפט הפלילי - יאנוס של זכויות האדם: קונסטיטוציונליזציה לאור חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו" [31], בעמ' 90; א' ברק "הקונסטיטוציונליזציה של מערכת המשפט בעקבות חוקי-היסוד והשלכותיה על המשפט הפלילי (המהותי והדיוני)" [32], בעמ' 23-21; ע' גרוס "הזכויות הדיוניות של החשוד או הנאשם על-פי חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו" [33], בעמ' 174-170). המחוקק הסדיר בסימן ב לפרק ה1 לחוק את הסייגים לפליליות מעשה העבירה. הוא קבע רשימת עילות השוללות את פליליות מעשה העבירה, שנעשה בתנאיהן. תוכן העילות שונה, אך לכולן נפקות משפטית אחידה וזהה: אי-נשיאת אחריות פלילית כלל. בלשון אחרת: קבלת הסייג לפליליות המעשה הפלילי, מעקרת את פליליות מעשה העבירה, ומבטלת את העבירה מלכתחילה, ומחזירה עטרה ליושנה - את חזקת החפות של הנאשם. בפניי, לא עלתה טענה מפי הסניגור, כי נוסח פסק-הדין "לאו-בר-עונשין, מחמת מחלת נפש", בלתי חוקתי הוא, ופוגע שלא כדין בחזקת חפותו החוקתית של הנאשם. בנסיבות אלה, אינני רואה לנכון להוסיף דבר, במקום בו החסיר הסניגור. נזכור עוד, כי ענייננו בהוראות חיקוקים שזמנם קודם לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכי בהתאם להוראת סעיף 10 לחוק היסוד האמור "אין בחוק-יסוד זה כדי לפגוע בתקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק-היסוד". (ו) נאשם חולה נפש הוא אדם. אכן, אדם מיוחד הוא. הייחוד שלו, נגזר משמיים. יש לו זכות להיות שונה. הייחוד והשוני שבו, אינם צריכים לפגוע בזכויותיו החוקתיות. חולה הנפש נענש, למעשה, על-ידי מחלתו (“Furiosus solo furore punitur”). מדינת הסעד והרווחה נמדדת, בעיקר, ביחסה כלפי הפרט החלש, הנזקק וחסר הישע. במחלה, יש לטפל כראוי ולא, חס וחלילה, להעניש. יש להעניק לחולה נפש יחס אוהד וחיובי ובעיקר, יחס אנושי מיוחד. 31. לסיום חלק זה בפסק-דיננו, נציין, כי הדין המצוי אינו, לדעתנו, הדין הרצוי. רצוי כי פסק-דינו של נאשם, הנטול כשרות פלילית מחמת מחלת נפש, אשר סבל ממנה, שעה שעשה את מעשה העבירה, ואינו, דהיום, מסוגל לעמוד בדין, יהיה פסק-דין של זיכוי. בית-המשפט יזכה את הנאשם בדין. הוא יציין בפסק-הדין, כי "הנאשם זכאי בדין מחמת מחלת נפש". בנוסף, יצווה בית-המשפט, מכוח סמכות שבחובה, במשפט על פשע חמור במיוחד, כי הנאשם יאושפז או יקבל טיפול מרפאתי, בהתאם להוראות חוק טב"ן. בכל מקרה אחר, למעט משפט על עבירה מסוג חטא, רשאי בית-המשפט לצוות אחד מאלה: (א) כי הנאשם יאושפז או יקבל טיפול רפואי, לפי הוראות חוק טב"ן. (ב) כי ימונה לנאשם אפוטרופוס, למשך תקופה שתיקבע על-ידיו. (ג) כי הנאשם יהיה תחת השגחת בן אדם (בן משפחה או ידיד) ובפיקוחו, למשך תקופה שתיקבע על-ידיו. (ד) כי הנאשם יקבל טיפול לאו-רפואי, לתקופה שתיקבע ובמוסד מתאים שייקבע על-ידיו. (ה) הנאשם פטור מכל טיפול שהוא. כמו כן, במשפט על עבירת חטא, זכאי הנאשם בדין והוא פטור מכל טיפול שהוא. בנסיבות אלה ולדעתנו, ראוי לו למחוקק לעיין מחדש בחקיקה הקיימת לעניין זה. סוף דבר 32. על-כן, התוצאה היא אפוא כי הנאשם בפנינו ביצע את מעשה העבירה, אך היה חולה במחלת נפש בשעת המעשה, ולפיכך אין הוא בר-עונשין. אני מכריז עליו כנאשם "לאו-בר-עונשין, מחמת מחלת נפש". ההחלטה מיום 25.10.2000, בדבר אשפוז הנאשם בבית חולים "מזרע", עומדת על כנה. פסק-דין זה ניתן לפרסום מהיום, בתנאי שבמקום שם הנאשם יבוא "פלוני" ושלא יפורסם דבר שבכוחו לזהות את הנאשם.נאשם חולה נפש / כשירות לעמוד לדין