קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע נגד זמרת: 1. העתירה התובעת היא מוסיקאית ומוכרת בציבור כזמרת. בפני תביעה לפיצוי בסך של 350,000 בגין לשון הרע שפורסם במקומון "אמצע נתניה" ביום 07/08/1998 (להלן - "הפרסום"). הפירסום היה מאמר שנכתב על ידי העתונאית X שתוכנו ראיון אישי עם הנתבע שהוא ראש המועצה של ג'יסר אל זרקא. 2. רקע עובדתי ועמדות הצדדים 2.1 התובעת חזרה בשעות הלילה עם אנשי הצוות שלה מחיפה לתל-אביב ברכב מסחרי ובסמוך לגשר ג'יסר אל זרקא נזרקו אבנים על גג הרכב. האירוע התרחש בסוף חודש יולי 1998, ביום שישי בשבוע. לטענות עדי התביעה עצרו בתחנת דלק בגבעת אולגה ודיווחו למשטרה על האירוע. כשהתובעת הגיעה לביתה היא סיפרה על האירוע לבעלה. למחרת בעלה התקשר ודיווח על האירוע לחבר, עיתונאי העובד בעיתון "ידיעות אחרונות", החבר פרסם את האירוע בעיתון ידיעות אחרונות. 2.2 עקב כתבה בעיתון "ידיעות אחרונות" הגב' X ראיינה את הנתבע ובפרסום ישנם מספר ציטוטים מדבריו לגבי ענין זריקת האבנים. מדבריו עולה בעליל עמדתו לגבי האירוע: התובעת המציאה את הסיפור שלפיו נזרקו אבנים על הרכב בו נסעה במטרה לזכות בפרסום. 2.3 ביום 16/08/1998 פנה ב"כ התובעת לנתבע ודרש פיצוי כספי בסך של 350,000 ₪ וכן התנצלות. כמו כן עו"ד קריטנשטיין מסר שהתובעת תהיה מוכנה לוותר על העתירה, כנגד פרסום התנצלות בצורה מתאימה ואם הנתבע יתרום סך של 35,000 ₪ לקרן לי"בי. הנתבע לא השיב למכתב זה. 2.4 התובעת סבורה שהפרסום מהווה לשון הרע המזכה אותה בפיצוי כספי נאה, ומכאן העתירה. 2.5 בכתב הגנתו הכחיש הנתבע שהשתמש במילים המיוחסים לו, וכמו כן טען שהפרסום לא מהווה לשון הרע במובן החוק. (סעיפים 5 ו - 6). הנתבע אף טען שלאור בדיקה אותה הוא ערך במסגרת מילוי תפקידו כראש המועצה "וכל בדיקותיו העלו כי אין כל עדות או ראייה לטענת התובעת ונראה שהמקרה הנטען לא אירע כלל". (סעיף 7). כך למעשה כשהוא חוזר על עמדתו בכתב הגנתו , הנתבע מסתמך על הגנת "אמת דיברתי". בסעיף 11 לכתב ההגנה טוען הנתבע שדבריו היו בתום לב "מתוך מטרה למנוע ליבוי יצרים ולמנוע נזק תדמיתי לא מוצדק מהמועצה ותושביה". בסעיף 19 הנתבע מסתמך באופן גורף על כל הגנה אפשרית לפי חוק איסור לשון הרע תשכ"ה (להלן - "החוק"). 2.6 אולם בסוף הדיון ב"כ הנתבע בסיכומיו צימצם את טענותיו. הוא הדגיש שהנתבע לא פנה לעיתון ביוזמתו, אלא השיב לשאלות העיתונאית - התובעת היא זו שדאגה לפרסום האירוע בעתון "ידיעות אחרונות", על אף שלא הוגשה תלונה למשטרה. באשר לדברי הנתבע - דבריו אינם מהווים לשון הרע, ואם כן אז דובר בהבעת דיעה בלבד ועל בית המשפט לאזן בין האינטרס של התובעת לבין חופש הביטוי. הנתבע לא התכוון לפגוע בה או בשמה הטוב ופעל בתום לב, והנזק אם נגרם הוא מזערי בלבד. 3. דיון והחלטה החלטתי לקבל את התביעה ולהלן הנימוקים לכך: 3.1 בכל עתירה לפי החוק, על בית המשפט לבחון את השאלות הבאות: א. מה נאמר בפרסום ועל ידי מי, באופן מפורש או במשתמע? ב. האם מה שנאמר או משתמע מהפרסום מהווה לשון הרע? ג. אם התשובה לשאלה ב' חיובית, האם עומדת לזכות הנתבע הגנה מההגנות המפורטות בחוק או בפסיקה? ד. אם התשובה לשאלה ג' היא שלילית, על בית המשפט לשקול מה הוא הנזק המגיע לתובעת - וזאת בהתחשב במכלול נסיבות הענין, תוך בדיקה עם יש מקום להקלות לפי סעיף 19 לחוק. אני אתייחס לכל שאלה משאלות אלה בנפרד. 3.2 מה נאמר בפרסום? הכותרת של המאמר: "ראש מועצת ג'יסר - ברטי המציאה את הספור", בהמשך נאמר כי הנתבע: "האשים את הזמרת שלווה ברטי על שהמציאה את הסיפור שלפיו נזרקו אבנים על רכבה...במטרה לזכות בפרסום". (פיסקה ראשונה של הפירסום). בפיסקה שלישית הנתבע מצוטט כדלקמן: "אני יכול לומר בבטחה שכל הסיפור של הזריקה מפוברק ואין לו כל בסיס". ציטוט נוסף מופיע בפיסקה החמישית: "הזמרת שכנראה חיפשה פרסום, מצאה את עצמה מסתובבת במקום מרוחק מג'יסר וכשעברה ליד הישוב אמרה זו שעתי הגדולה, באמצעות צלם וכתב עשתה סיפור מאלף, ושלחה אותו לעתונות. היא אף הצליחה עם המשטרה ועם הטלויזיה כי יש לה קשרים טובים". ובפסיקה 6 הנתבע מצוטט באומרו: "אם הסיפור היה אמת מדוע המשטרה לא מדברת על כך עם הרשות המקומית מוטב לכולנו להתעשת ולא לפברק סיפורים מהדמיון". באשר למקור הדברים, עדותה של העיתונאית X הייתה חד משמעית וברורה - אלה דברים שנאמרו על ידי הנתבע כתשובות לשאלותיה. בחקירתה הנגדית, מסרה העדה שהתבקשה על ידי העורך שלה לעשות FOLLOW UP לכתבה שהופיעה מספר ימים לפני כן בעיתון "ידיעות אחרונות". ניכר הדבר שבמשך חקירתה הנגדית של העדה, ב"כ הנתבע לא חלק על כך שהדברים המיוחסים לנתבע אכן נאמרו על ידו. זאת ועוד: הנתבע בעצמו בעדותו כלל לא הכחיש את הדברים המיוחסים לו בפרסום. לכן אין ויכוח שהנתבע הוא זה שפרסם את הדברים הנאמרים בפרסום נשוא תביעה זו. 3.3 האם הנאמר בפרסום מהווה לשון הרע? התשובה לכך הינה חיובית. על פי דברי הנתבע התובעת דאגה להמציא סיפור לפיו נזרקו אבנים לעבר רכבה, כאשר אין בו כל אמת, וכל זאת על מנת לפרסם את עצמה ולהנות בתשומת לב הציבור. אלה דברים שנאמרו במפורש, ולא רק פעם אחת. משתמע מהנאמר כי התובעת היא שקרנית ומניפולטיבית עד כדי כך שלא אכפת לה להשמיץ את כל תושבי ג'יסר, רק על מנת לזכות לפרסום עבור עצמה, ועל מנת לקדם את האינטרסים האישיים שלה. אלה דברים שבוודאי פוגעים פגיעה קשה בשמה הטוב של התובעת ומהווים פרסום לשון הרע מהסוג האסור על פי החוק. 3.4 האם לנתבע הגנה על פי החוק המשחררת אותו מאחריות כלפי התובעת? באשר לסעיף 14 לחוק אמת דיברתי: בכתב הגנתו הנתבע חזר על גירסתו שלא היה כל אירוע. בעדותו בפני בית המשפט טען נמרצות שלפי בדיקתו למחרת הפרסום בעתון "ידיעות אחרונות", לא מצא ראיות לכך. אולם, ניכר הדבר שבסיכומיו ב"כ הנתבע הזניח את הטענה כאילו התובעת המציאה את הסיפור - וטוב שכך עשה. עדות התובעת ודברי שני הנוסעים אשר היו עימה ברכב (איסר שולמן ונתן סלומון), היו משכנעים ועקביים. ניתן לקבוע בוודאות שתוך כדי נסיעתם מחיפה בסמוך לגשר ג'יסר, נזרקו אבנים על הרכב שבו נסעו, ומדובר באירוע מפחיד אשר הותיר רושם על כל נוסעי המכונית. האירוע הוכח מעבר לכל ספק, ובנסיבות אלה אין בסיס לטענת הנתבע כי דבריו היו אמת. הנתבע הסביר לבית המשפט כי ראה את הכתבה בעתון "ידיעות אחרונות" ולדבריו: "נדהמתי...היה כתוב בכתבה דברים מאוד קשים על התושבים שהם אלימים שיש אזהרה לנהגים. אני עושה רבות למען דו קיום. מאוד נפגעתי". (עמ' 25 לפרוטוקול). יש להצטער על כך שהנתבע לא דאג להביא את הכתב ה ב"ידיעות אחרונות" בפני בית המשפט. הנתבע אכן ערך בדיקה משלו, הוא מתגורר בקירבת מקום האירוע, דיבר עם השכנים ופנה למפקד משטרת זכרון יעקב. יתכן שבבדיקה אשר ערך לא מצא ראיות בנוגע לאירוע - (אם כי בדיקתו לא היתה לעומק - לדוגמא, הוא לא ביקש לדבר עם הנוסעים האחרים ברכב). אולם, הנתבע עבר את הקו בין הבעת דיעה לבין השמצה כאשר בתשובותיולגב' X הנתבע הוסיף את דעתו לכך שהאירוע הוא אכן פרי דמיונה של התובעת למען פרסום עצמי. אנו דנים בדברי השמצה תרתי משמע. לא היה לנתבע שמץ של ראיה כבסיס לטענתו הקשה שבחר לייחס לתובעת. לא הובאו ראיות התואמות הגנות אחרות לפי סעיף 15 לחוק ומשום שכך על בית המשפט לבחון את נזקי התובעת. 3.5 על בית המשפט להתייחס למספר טענות הנתבע בנוגע לגובה הנזקים: א. התובעת לא הוכיחה נזק ויש להניח שמדובר בנזק מזערי בלבד. אין בטענה זו כל ממש: הכלל הוא שאין כל חובה על בעל דין העותר לפיצוי בגין פרסום לשון הרע להוכיח נזק בפועל. בענין זה קובע שנהר, בספרו דיני לשון הרע, עמ' 367: "יסוד הנזק איננו יסוד מיסודות העוולה של פרסום לשון הרע ולפיכך החבות האזרחית על פי חוק איסור לשון הרע אינה מותנית בכך שלתובע נגרם נזק...תובע יהיה זכאי לפיצויים בגין פגיעה בשמו הטוב גם אם לא הביא כל ראיה להוכחת נזקיו שכן הוא יכול להסתמך על החזקה הקובעת כי פרסום עלול לפגוע בשמו הטוב של אדם הגורם נזק כל שהוא". דברים אלו יפים גם בענייננו. ב. הנתבע פעל בתום לב וללא כוונה לפגוע. אני דוחה טענה זו. כלל ותיק הוא שהעוולה מסווגת למעשה כעוולה של אחריות חמורה ואין חשיבות למניעי הפרסום או לכוונת המפרסם. (ע"א 90//49 בנטוב נגד קוטיק פד"י ה'. 593). ה"מ 1129/59 הארץ נגד שיכון עובדים פ"מ יח' 376). בבואו לבחון את תוכן הפרסום על בית המשפט לתת לדברים הפוגעים את פרושם הטבעי לכל אדם סביר. הטענה במקרה דנן שלפיה התובעת המציאה את הספור לצורך פרסום אישי, היא טענה חמורה ופוגעת - המשמעות היא שהתובעת היא שקרנית שמוכנה להשמיץ את תושבי הכפר ללא הצדקה רק למען האינטרס האישי שלה. לא יתכן שהנתבע יכול לדמיין לעצמו שדברים אלו אינם פוגעים - כך הוא ידע או היה חייב לדעת ברגע שהשמיע אותם באוזני הגב' X. כמו כן, ספק רב אם מדובר במעשה בתום לב. ניתן ללמוד בבירור מה הניע את הנתבע להאשים את התובעת במעשה כה חמור. בתשובה לשאלת בית המשפט שעצם האימרה (אותה הוא לא הכחיש) שאולי התובעת מחפשת פרסום, יש בה רמז פוגע מאוד, השיב הנתבע: "הרגשתי בפנים של התובעים (צ"ל תושבים) שבאו אלי בזעם וחחשתי שהמצב ילך ויהיה לא טוב, אני ראש המועצה..." (עמ' 26 לפרוטוקול). ובהמשך אמר: "הרגשתי מאוים מהתושבים וגם מהסביבה, התושבים התכוונו לעשות הפגנה וחששתי מאוד שזה יוביל לקראת התדרדרות כי הכתבה מאוד הפריעה הכוונה הכתבה בידיעות". (עמ' 25 לפרוטוקול). ברור עוד שהנתבע אף לא ראה בעין יפה שהתובעת גרמה את הפרסום בעתון "ידיעות אחרונות". לכן הנתבע העדיף לגלגל את האשמה על התובעת - במקום להתמודד כראש המועצה עם המצב. במקום ל צאת תוך אימרה ניטראלית ולהשאיר את הענין לחקירה משטרתית העדיף הנתבע לשפוט את התובעת ולייחס לה חוסר תום לב מובהק. מעשיו אינם מתיישבים עם תום לב מצידו של הנתבע. עם כל ההבנה למצב הלחוץ שבו מצא עצמו, התפקיד הציבורי של הנתבע דורש אחריות ציבורית ברמה גבוהה יותר, מאשר שהוא גילה במקרה הנדון. ג. הנתבע מלין על כך שהתובעת לא התלוננה במשטרת ישראל - אלא דאגה לפרסום בעתונים במקום הטיפול המשטרתי. נכון הדבר שמשום שלתובעת קשרים עם עתונאים דרך עבודתה ודרך עבודת בעלה, האירוע התפרסם במהירות ובהיקף גדול. אולם, אין הדבר בר במשקל. עדי התביעה העידו שהאירוע דווח למשטרה מייד עם הגעתם לתחנת הדלק בגבעת אולגה. אין חובה להגיש תלונה פורמלית. העיקר מבחינת התובעת היה להפנות תשומת לב הציבור לאירוע עצמו, אין ספק שהדבר מאוד הסעיר אותה. 3.6 הנתבע לא התנצל ואפילו לא הגיב למכתבו של עו"ד קריטנשטיין. כמו כן, הנתבע בחר לחזור על דברי לשון הרע באופן מפורש בכתב הגנתו, על אף שלא היו ברשותו ראיות לתמוך בטענת הפיברוק. כמו כן, כאשר לא השיב להצעתו של עו"ד קריטנשטיין לשלם סכום צנוע לקרן לי"בי ולהתנצל, הנתבע למעשה גרר את התובעת לבית המשפט על מנת לשמור על שמה הטוב. 3.7 פגיעה בשם הטוב של כל אדם מזכה אותו בפיצוי. כאשר מדובר באדם שהוא מוכר לציבור הרחב עקב משרה או עבודה, הפגיעה חמורה יותר ויש לתת לכך ביטוי בקביעת הנזק. בהתחשב בכל השיקולים האמורים, אני סבור שעל הנתבע לפצות את התובעת בסכום של 65,000 ₪ נכון להיום ולפרסם הודעה על חשבונו, כמפורט בסעיף 6.2 להלן. 6. סיכום 6.1 הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: א. סך של 65,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק החל מיום מתן פסק דין זה ועד התשלום המלא בפועל. ב. שכ"ט עו"ד בסך של 12,500₪, בתוספת מע"מ כדין. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. סכום זה הנו כדלקמן: שכ"ט בסיסי - 8,500₪ קדם משפט - 1,500 ₪ ניהול דיון וסיכומים בע"פ - 2,500 ש"ח ג. כל סכום ששולם על ידי התובעת כאגרת בית המשפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום ועד ההשבה בפועל. 6.2 אני מצווה על הנתבע לפרסם תוך 21 יום מיום מתן פסק דין זה במקומון "אמצע נתניה" על חשבונו הודעה (חצי עמוד) לפי הנוסח הבא: "הודעה ביום 07/08/1998 התפרסמה בעתון זה כתבה שלפיה ראש המועצה המקומית ג'יסר אל זרקא, מר אזאלדין עמאש, ייחס לזמרת שלווה ברטי שמטעמי פרסום אישי בחרה להמציא סיפור שקרי שזרקו אבנים על מכוניתה בגשר ג'יסר אל זרקא. כתוצאה מכך גב' ברטי הגישה תביעה בת.א. 7692/98 בבית משפט השלום בנתניה. בפסק הדין מיום04/10/2000 נקבע כי לא היתה כל אמת בטענת מר אזאלדין עמאש כלפי גב' ברטי ודבריו מהווים לשון הרע. בית המשפט חייב את מר אזאלדין עמאש לפצות את הגב' ברטי בסך של65,000 ₪ בנוסף להוצאות הדיון. הודעה זו ניתנת על חשבון מר אזאלדין עמאש לפי צו בית המשפט באותו פסק הדין. יודגש כי עתון זה לא נתבע באותה התובענה ולא היה שותף לדברי מר אזאלדין עמאש". 6.3 אי פירסום הודעה במועד ובנוסח הנקובים דלעיל יהווה בזיון בית משפט זה.לשון הרע / הוצאת דיבה