הנתבעת טוענת כי התובע מחזיק בשיקים כבעל משכון. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מחזיק בשיקים בעל משכון: התובע, הבנק, מחזיק ב-39 שיקים של הנתבעת. 32 שיקים לטובת חברה בשם דיקם בע"מ (להלן: דיקם) ו-7 שיקים לטובת חברה בשם דיקם מערכות 2000 בע"מ (להלן: דיקם מערכות). על כל השיקים יש מאחור חותמת של דיקם מערכות 2000 בע"מ בתוספת חתימה. לטענת התובע השיקים הופקדו בחשבון של חברה די קם מערכות 2000 בע"מ וכיוון לחברה ניתן אשראי בהסתמך על שיקים אלה זכאי הבנק לפורעם. אתייחס להלן לטענות הנתבעת כנגד פירעון השיקים. טענת הנתבעת כי התובע הוא לכל היותר בעל שיעבוד מסוג משכון - הנתבעת טוענת כי התובע מחזיק בשיקים כבעל משכון. די בכך, טוענת הנתבעת, להראות כי לתובע אין כל זכות בעלות בשיקים (שכן זכות בעל משכון לעולם היא בנכס של אחר, אין אדם יכול להיות בעל משכון על נכס שלו עצמו). הנתבעת מבססת טענה זו על מסמכי החשבון של חברת דיקם מערכות. אכן, טענה שובת לב ומעניינת אך דומני כי אין בה יותר מכך. אין צורך להכביר מילים על כך ששיק יכול שיופקד לבנק לגוביינא כך שלבנק אין זכות בעלות בו. השיק אינו מסוחר לבנק והבנק מצווה רק לבצע את פרעונו ולזכות את חשבון המוטב. כמו כן, יכול ששיק יופקד בבנק לשמירה או כביטחון - בכל אלה השיק אינו מסוחר לבנק בדרך הרגילה. לגבי שיקים אלה חלה אותה אגרת החוב עליה מסתמכת הנתבעת. ובלשון המקור: "3. כערובה לתשלומם המלא והמדוייק של הסכומים המובטחים משעבדת בזה החברה, לטובת הבנק: (א) בשיעבוד קבוע ראשון בדרגה - את כל השטרות שהחברה מסרה או תמסור לבנק לביטחון או לגביה או לשמירה והחברה מסכימה שכל שטר שיימסר לבנק מפעם לפעם, לבטחון או לגבייה או לשמירה יחשב כממושכן לבנק על פי תנאי אגרת חוב זו עם מסירתו לבנק" (הדגש שלי - מ.א.). במילים אחרות - אגרת החוב אינה חלה על שיקים אשר סוחרו לבנק ואשר בהם יש לבנק טענת בעלות. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי גם על פי עדותה של פקידת הבנק הגברת שירלי יונה (פרוטוקול מיום 16.02.04 בעמ' 4) עולה כי השיקים לא סוחרו לתובע אלא ניתנו לביטחון ולבנק היתה רק זכות של מחזיק במשכון. איני מקבלת טענה זו. אכן, פקידת הבנק, אשר אין לה השכלה משפטית, העידה כי שיקים אלה היו חלק ממערך הבטחונות של הבנק ולא אמרה כי לבנק "בעלות" בהם, אולם אין ליחס לכך כל משמעות. אין ספק כי שיק המסוחר לבנק מהווה גם הוא חלק מן הביטחונות של הבנק כאשר הוא מקצה אשראי לבעל החשבון. כדי ששיק כזה יהיה בטוחה אין צורך כי תחול עליו אגרת החוב וממילא היא אינה חלה. שיק כזה הוא בטוחה בפני עצמו. לכן, מסקנת הנתבעת כאילו מלותיה של הפקידה, הרואה בשיקים בטוחה, מביאות למסקנה כי השיקים נכנסים לגדרו של המשכון, אינה מסקנה נכונה. בכך נדחית טענת הנתבעת כי הבנק מחזיק בשיקים כמשכון בלבד. האם ניתן ערך על ידי התובע בעד השיקים - התובע טוען כי חשבון דיקם מערכות היה ביתרת חובה בעת שהשיקים הופקדו בחשבונה. יתרת החובה נמשכה והלכה עד למועד פירעון השיקים. התובע מפנה אותי להלכות אשר נפסקו לעניין זה והקובעות כי מתן אשראי בחשבון הבנק מהווה מתן ערך עבור השיקים. לטענת הנתבעת, קודם להפקדת השיקים בחשבון דיקם מערכות נתן התובע לדיקם מערכות אשראי גבוה, אשראי זה לא עלה עם הפקדת השיקים, אלא שהלך וקטן (סעיף 56 לסיכומי הנתבעת). הנתבעת טוענת כי מכאן ניתן ללמוד כי התובע לא נתן תמורה עבור השיקים. אינני מקבלת טענה זו. די בסעיף 26(א)(2) לפקודת השטרות (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה") כדי לשלול את הטענה. אם היה חוב בחשבון דיקם מערכות והתובע קיבל את השיקים דנן לכיסוי אותו החוב, הרי זוהי התמורה ובלשון הסעיף: "(א) תמורה בת ערך לשטר יכול שתהא - (1)... (2) חוב קודם או חבות קודמת ודינם כדין תמורה בת ערך בין שהשטר הוא בר פרעון עם דרישה ובין שהוא בר פירעון בזמן עתיד". ראה ספרו של ש.לרנר, דיני שטרות, תשנ"ט - 1999, בעמ' 435: "הפסיקה ראתה ערך בזיכויו של חשבון המצוי ביתרת חובה, אפילו לא נתן הבנק כל תמורה נוספת עם הפקדת השיק, כגון: הגדלת מסגרת האשראי העומדת לזכות הלקוח. הבנק המלווה לא נתן איפוא תמורה עכשווית כנגד קבלת השיק, אלא תמורה בעבר, בעצם הענקת ההלוואה. ואמנם, בדיני החוזים תמורה בעבר איננה נחשבת לתמורה, אך הדין ביחס לשטר שונה, ותמורה עשויה להיות "חוב קודם או חבות קודמת". בהסתמך על כך, פסקו בתי המשפט כי עצם זיכוי חשבון העומד ביתרת חובה נחשב לערך, וסולל את דרכו של הבנק לאחיזה כשורה..." זכויות התובע ב - 32 השיקים בהם אין התאמה בין המוטב לבין המיסב כפי שציינתי לעיל ב-32 מתוך 39 השיקים נשוא הליך זה, שם המוטב של השיקים הוא חברת דיקם בע"מ ואילו חתימת ההיסב על גב השיק היא חתימת דיקם מערכות 2000 בע"מ. לגבי שיקים אלה אין מחלוקת כי התובע אינו אוחז כשורה. הנתבעת טוענת כי אין לראות את התובע כ"אוחז" בשיקים אלה שכן אין התובע עומד בהגדרת "אוחז" על פי סעיף 1 לפקודה. הגדרת "אוחז" בסעיף 1 לפקודה היא זו: "אוחז - מי שהוא הנפרע או הנסב של שטר או שטר חוב ומחזיק בו, או מי שהוא המוכ"ז". לטענת הנתבעת (סעיף 40 לסיכומים) התובע אינו הנפרע ואינו הנסב על פי השיקים ולכן אין הוא "אוחז" בשיקים. אין ספק כי התובע אינו הנפרע ואין מחלוקת כי הוא אינו נסב. שיקים אלה סוחרו מבלי שננקב שם הנסב עליהם. במקרה בו הנפרע חותם על גבי השיק, חתימת מסב, מבלי שציין את שם הנסב, זהו היסב על החלק והשיק הופך שיק למוכ"ז (ראה סעיף 7(ג) לפקודה וסעיף 33(א) לפקודה). לכן חל הסיפא של הגדרת האוחז. הגדרת המוכ"ז בסעיף 1 לפקודה: "המוכ"ז - אדם המחזיק בשטר או בשטר חוב שהם בני פרעון למוכ"ז". השאלה הרלוונטית היא - האם העובדה שחתימת ההיסב אינה זהה לנפרע, המוטב, שוללת במקרה זה את הפיכת השיק לבר פרעון למוכ"ז. כאשר חתימת ההיסב אינה זהה לנפרע, יש להבחין בין מקרה בו מדובר באותו גוף אולם אין זהות בשם המופיע על גבי השיק, לבין מקרה בו אין זהות בגוף ומי שחתם במסב אינו הגוף הרשום כנפרע. לגבי המקרה הראשון חלה הוראת סעיף 31(4) לפקודת הקובעת כי במקרה כזה, יכול המסב לחתום בשם הרשום על גבי השטר או בשמו האמיתי ובכל מקרה ההסב יהיה תקף. לגבי המקרה השני, ברגיל, כאשר החותם את חתימת ההסב אינו הנפרע או הנסב, אין לחתימת ההסב כל ערך (ראה זוסמן, דיני שטרות, מהדורה ששית, בעמו' 52 ה"ש 61). אולם, יכול שיהיה חריג לכלל זה, על פי הנסיבות העובדתיות של כל מקרה ומקרה. לאור הבחנה זו, בין שני המקרים, יש לבדוק את העובדות בתיק זה, לאיזה מן המקרים ראוי לשייכן. כרקע, נזכור כי מדובר בשתי חברות אשר האנשים בשר ודם העומדים מאחוריהן, הם אותם אנשים וכאשר תחום העיסוק שלהן זהה ואף שמן כמעט זהה. הנתבעת עצמה התייחסה אל שתי החברות כאל אחת, ללא כל הבחנה. ראה עדות מר מנדיוק בעמו' 1 שורה 20: "ש. מי היו אנשי הקשר שלך שאיתם עבדת בחברת דיקם בע"מ, אני מתכוון לדיקם הישנה? ת. אייל כהן ורוני כהן שהם אנשי דיקם בע"מ. אייל כהן תמיד היה איש הקשר, למיטב ידיעתי, הם היו גם בחדשה. ש. מה שאתה אומר שבדיקם החדשה והישנה זה היה אותו הדבר? ת. לא. כי הקשר שלי היה עם דיקם. אם הם עשו ספרים, אפילו בספרים שלנו מופיע דיקם בע"מ. ש. מבחינתך עבדת עם דיקם בע"מ. ת. כן." עמוד 2 שורה 29 ואילך: "ש. לדיקם הישנה יש חוב כלפיך של 170,000 ₪? ת. כן. ש. אתה אומר לי המשכת לעבוד איתם, כדי שיפרעו בין היתר את החוב של העבר? ת. כן, גם נתתי להם להתאושש, ככה זה במסחר, לפעמים העסקים כן הולכים". בדיקת השיקים נשוא ההליך על פי מספרי השיקים ושם הנפרע, מחזקת את עדות העד כי לא היתה אצל הנתבעת כל אבחנה בין "דיקם" ל"דיקם מערכות". כך, כדוגמא, שיקים שמספריהם 61461 ו- 61462 (בנק הפועלים) נחתמו בחותמת דיקם מערכות כנפרע ואילו שיקים שבאו לאחריהם שמספריהם 61463 ו- 61464 נרשמה עליהם, בכתב יד, דיקם כנפרע. יש לשים לב כי מועדי הפירעון של השיקים הראשונים (לפקודת דיקם מערכות זו החדשה) קודמים למועד הפירעון של השיקים השניים (לפקודת דיקם הישנה). עובדות אלה מעידות על כך כי השיקים ניתנו לאחר שדיקם מערכות כבר היתה קיימת - חלקם הועברו ללא ציון שם נפרע ודיקם מערכות שמה את החותמת שלה במקום המיועד לציון שם הנפרע וחלקם הועברו עם ציון שמה של דיקם (הישנה) מבלי שהנתבעת יחסה כל חשיבות לשם שנרשם. העובדות המפורטות לעיל מעלות שתי אפשרויות: אפשרות אחת - כי השיקים נשוא הליך זה ניתנו על ידי הנתבעת לדיקם מערכות (החדשה) והיא הנפרעת האמיתית בשיקים למרות שנרשם שמה של דיקם (הישנה). אפשרות זו עולה בקנה אחד עם עדותו של העד מטעם הנתבעת כי הם המשיכו לתת שיקים כדי "לאפשר להם להתאושש". מהקשרם של דברים אלה ברור כי הכוונה היא להתאוששות ממשבר כלכלי אשר עבר על דיקם (הישנה) והביא להקמתה של דיקם מערכות (החדשה). הנתבעת לא הבחינה בין החברות ולכן לא יחסה משמעות לעובדה כי רשמה, בכתב יד, על גבי השיקים את שם הנפרע כ"דיקם בע"מ" ולא "דיקם מערכות 2000 בע"מ". מסקנה זו מביאה את המקרה דנן אל גידרו של סעיף 31(4) לפקודת השטרות - הנפרע והמסב הם אותו גורם, אותה אישיות משפטית, אלא שנפלה טעות בכתיבת שם הנפרע. התוצאה היא כי השיקים הם למוכ"ז והבנק התובע זכאי לקבל פרעונם. אפשרות שניה - כי השיקים נשוא הליך זה ניתנו על ידי הנתבעת לדיקם (הישנה) ולכן שם הנפרע הרשום על גבי השיקים, הוא השם הנכון. על פי אפשרות זו נכנס מקרה זה בגדר המקרים בהם מי שחתם את חתימת ההסב אינו הנפרע או הנסב ולכאורה אין לחתימות ההסב כל ערך. עלי לבדוק, על כן, האם בנסיבות מקרה זה מתקיים חריג לעיקרון הנ"ל. כפי שנראה להלן התשובה היא חיובית. אין מחלוקת כי שיקים אלה, אשר ניתנו (על פי אפשרות זו) לדיקם (הישנה) מצאו דרכם לדיקם מערכות ומשם לחשבון הבנק שלה. בהליך בפני לא התיימרו הצדדים להבהיר את נסיבות העברת השיקים נשוא ההליך, מדיקם לדיקם מערכות. דומה כי ישנה הסכמה בכללא כי העברה זו לא היתה בדרך של סיחור ואף לא בכל דרך של עיסקה. יש לזכור כי האנשים העומדים מאחורי שתי החברות הם אותם אנשים ויהיה זה סביר להבין כי לכשנכנסה דיקם למצוקה כלכלית (ולכן חזרו השיקים אשר מסרה לנתבעת חלקם עם הצהרה של- אין כיסוי מספיק), העדיפו מנהלי החברות שלא להכניס כספים לחשבון דיקם הגוססת אלא לטפח את דיקם מערכות החדשה. לאור שיקולים אלה העדיפו להפנות את השיקים של הנתבעת לחשבון דיקם מערכות. על פי קנסטרוקציה זו הסכימה דיקם כי השיקם יועברו לדיקם מערכות והסכימה כי זו תחתום עליהם חתימת הסב. התוצאה היא כי דיקם מערכות נכנסה לנעלי דיקם, ובאה במקומה לכל דבר וענין. עובדה זו מביאה למסקנה כי דיקם מערכות קיבלה את השיקים וחתמה עליהם חתימת הסב, כשלוחתה של דיקם ובהרשאתה. פקודת השטרות מכירה בחתימה בהרשאה (סעיפים 24 ו- 25 לפקודה). אפשרות זו קיימת ותקפה גם על פי חוק השליחות. שלוח יכול לחתום בשמו וחתימתו לחייב את השולח (סעיף 7 לחוק השליחות תשכ"ה-1965). לאור כל האמור, מסקנתי היא כי סיחור 32 השיקים לתובע נעשה כדת וכדין. אמנם אין התובע בגדר אוחז כשורה בשיקים אלה עקב העדר הזהות בין הנפרע למסב, אולם התובע אוחז כדין, בעד ערך ולכן זכאי לפירעון השיקים. לאור האמור לעיל אין ספק כי התובע זכאי גם לפרעון 7 השיקים אשר בהם קיימת זהות בין החתימות ההיסב לנפרע. טענת הקיזוז של הנתבעת- הנתבעת טוענת כי עומדות לה, כנגד התובע, כל הטענות אשר עומדות לה כנגד דיקם ודיקם מערכות ומתייחסת בכך לטענת הקיזוז. לטענת הנתבעת, דיקם חייבת לה סך של 168,617 ₪ (נומינלי), החוב נוצר בשנים 1999 - 2000 ודיקם מערכות חייבת לה סך של 118,100 ₪ (נומינלי), החוב נוצר בשנים 2001- 2002. השיקים נשוא הליך זה, זמני פרעונם בסוף שנת 2002 ובשנת 2003. על נסיבות נתינת שיקים אלה העיד העד מטעם הנתבעת. לשאלתי - מדוע מסר שיקים אלה לאחר שידע כי החברות חייבות לו כספים ומדוע לא קיזז את החובות זה מול זה. ענה העד כי הנהלת חשבונות דרשו "עסקאות ברורות". תשובה זו כשלעצמה, מעוררת תהיות, אך בהמשך עולות התהיות ומתגברות (עמוד 3 שורות 15 ואילך): "ש. למה לא רשמת על השיקים שהם לא יהיו סחירים? ת. למעשה, כי שיק לא סחיר הוא לא ניתן להעברה והם ביקשו ממני שהשיקים יהיו סחירים ולבטל את ההגבלה. ש. הם חייבים לך כסף? ת. אין לי תשובה". ובהמשך החקירה הנגדית: "ש. ידעת שאת השיקים האלה הם יקחו לבנק לקבל אשראי. ת. או להעביר לספקים". מעדותו של נציג הנתבעת עולה כי הוא מסר לדיקם או לדיקם מערכות שיקים סחירים, מתוך כוונה שאלה יהיו סחירים ומתוך כוונה כי דיקם או דיקם מערכות תוכל למסרם לבנק כדי לקבל אשראי או להעבירם לספקים, כתמורה, מן הסתם, לסחורה שיקבלו. כל זאת עשתה הנתבעת לאחר שידעה כי לדיקם ולדיקם מערכות קיים חוב גדול לנתבעת. שכן החוב הוא משנים קודמות. נראה כי עובדות אלה מביאות לדחיית טענת הקיזוז של הנתבעת כלפי התובע, הבנק. אם נתנה הנתבעת את השיקים לדיקם או דיקם מערכות, כדי שאלה יסוחרו, ביודעה כי קיים חוב של דיקם ודיקם מערכות לה, הרי בכך היא ויתרה על כל טענת קיזוז שאולי היתה יכולה להיות קיימת לה, כנגד הצדדים אליהם מסוחרים השיקים, ובכלל זה התובע. ודוק. אם אקבל את טענת הקיזוז של הנתבע יהיה בכך כדי ליצור בדיעבד מצג שוא על כתפי הנתבעת, כלפי מי שאליו מסוחרים השיקים. במקרה כזה תהיה התוצאה, כאילו אמרה הנתבעת מראש - אני נותנת את הסכמתי לסיחור למרות שאני יודעת על החובות הקיימים לזכותי, ולאחר מכן אפרע את החוב בטענת קיזוז מול הצד אשר יחזיק בשיקים. התנהגות הנתבעת במקרה כזה היא בחוסר תום לב מוחלט. תום הלב של התובע - הנתבעת טוענת כי התובע נגוע בחוסר תום לב ולכן אין הוא זכאי לפרעון השיקים. טענה של חוסר תום לב, היא כידוע, מערערת אפילו זכות של אוחז כשורה (סעיף 28(א)(2) לפקודה) על אחת כמה וכמה יש בה כדי לערער זכויות פחותות מאלה. עיון בסיכומי הנתבעת (סעיף 55 ואילך) לעניין חוסר תום לב התובע, מגלה כי הנתבעת מבקשת כי נלמד על חוסר תום הלב מתוך כל יתר טענותיה כנגד זכויות התובע. אין בפי הנתבעת טענות ספציפיות לגבי התנהלות התובע בחוסר תום לב. כיון שדחיתי את טענות הנתבעת לגופן, ממילא נופלת גם טענת הנתבעת לגבי חוסר תום הלב של התובע. לסיכום - מאחר שדחיתי את טענות הנתבעת אני קובעת כי על הנתבעת לפרוע את השיקים אשר נתנה ואני מורה על החזרת התיקים להמשך הגבייה באמצעות ההוצאה לפועל (תיקים 5-03-10299-03, 7-03-11481-03, 0-02-00582-03). הנתבעת תשלם לתובע סך של 8,000 ₪ הוצאות הליך זה בתוספת מע"מ כדין.משכוןשיקים