קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מחלת מעיים בצבא: בפנינו ערעור על פסק-דינה של ועדת הערעורים בראשות כבוד השופטת ב' בר-זיו לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט-1959 (להלן - ועדת ערעורים קמא וחוק הנכים בהתאמה), אשר ניתן ביום 1.11.2001, בתיק ע"נ 325/95. המחלוקת בערעור זה נסבה סביב השאלה אם קיים קשר סיבתי בין גורמים סביבתיים זיהומיים או פסיכוסומטיים (נפשיים) שהמערער נחשף להם במהלך תקופת שירותו הצבאי לבין פרוץ מחלתו "קוליטיס - דלקת כיבית של המעי הגס". העובדות הצריכות לעניין העובדות הצריכות לעניין מתוארות דיין על-ידי כבוד השופטת בר-זיו בפסק-דינה שהוא דעת מיעוט בפסק-הדין הסופי של ועדת ערעורים קמא נושא ערעור זה, ואין אני רואה מקום לחזור על כל הדברים. לפיכך אסקור בקצרה את השתלשלות האירועים, אשר בסופם ערעור זה. המערער, יליד שנת 1973, הגיש למשיב תביעה להכרת זכות לפי חוק הנכים בשל פרוץ מחלתו - דלקת כיבית של המעי הגס - שממנה סבל, לטענתו, בעקבות חשיפתו למתחים נפשיים ופיזיים כאחד, ובכלל זה תנאים סניטריים ירודים ביותר עת ששירת המערער בצבא. המשיב דחה את תביעתו של המערער, ובגין דחייה זו הגיש המערער ערר לוועדת ערעורים קמא, אשר על פסק-דינה מוגש ערעור זה. בפני ועדת ערעורים קמא הוגשו שתי חוות-דעת מטעם הצדדים בעניין מחלתו של המערער והסיבות להתפרצותה. חוות-דעת ראשונה הוגשה מטעם המערער, והיא של פרופ' גולדין מיום 18.2.1997, ואחת נוספת משלימה מטעמו מיום 5.12.2001, שהוגשה לאחר שהמשיב הגיש את חוות-הדעת מטעמו על-ידי פרופ' רפאל עינת מיום 30.4.1997 ואחת נוספת משלימה מיום 23.1.2000. ועדת ערעורים קמא דחתה את הערעור ברוב דעות של ד"ר א' זילברמן וד"ר וליש, כנגד דעתה של כבוד השופטת בר-זיו. דעת הרוב העדיפה בקביעתה את חוות-דעתו של פרופ' רפאל עינת מטעם המשיב על פני חוות-הדעת מטעם המערער וקבעה שהסיבה למחלת המערער אינה ידועה, ולא הוכח גורם זיהומי למחלה, לא חיידקי ולא נגיפי, בעוד שדעת המיעוט סברה כי יש לקבל את הערר באופן חלקי ולקבוע כי קיים קשר של החמרה בין תנאי השירות של המערער למחלה שממנה הוא סובל. מכאן הערעור שבפנינו. טענות הצדדים בא-כוח המערער טען, בין יתר טענותיו, כי טעתה ועדת ערעורים קמא בקובעה כי לא הוכח שגורמים זיהומיים או פסיכוסומטיים (נפשיים) גורמים למחלה. בא-כוח המערער טען כי ועדת ערעורים קמא טעתה כשלא יישמה את הגישה הרפואית המקובלת על פרופ' עינת, אשר הגיש חוות-דעת מטעם המשיב, ולפיה "יש לגורמים השפעה על הופעת מחלת הקוליטיס, אף שגורמים אלה לא זוהו עדיין". בא-כוח המערער טען כי טעתה ועדת ערעורים קמא כשסברה, ברוב דעות, כי לא הוכחה אסכולה רפואית התומכת בקיום קשר סיבתי בין דחק נפשי קיצוני לבין מחלת הקוליטיס, כפי שמציע פרופ' גולדין בחוות-דעתו. בא-כוח המערער טען כי מחוות-דעת המומחים, מטעם המשיב, ומחוות-דעתו של פרופ' גולדין, מטעם המערער, עולה כי קיימת אסכולה רפואית המצדדת בקיומו של קשר סיבתי בין תנאי זיהום ודחק נפשי ובין המחלה. בא-כוח המערער הוסיף וטען כי על-פי רע"א 2027/94 קליג' נ' קצין התגמולים במשרד הביטחון (להלן - פרשת קליג' [1]), כדי שדעה רפואית תהווה אסכולה, אין צורך שתזכה להסכמת הכול, ואין צורך להוכיח ברמה של קרוב לוודאי שדעה מסוימת היא אסכולה. בא-כוח המערער, ובתמיכה לטענות המועלות בהודעת הערעור, הסתמך על הנאמר בד"נ 3/70 קצין התגמולים נ' בוסאני [2], שם קבע בית-המשפט העליון כי כאשר קיימות שתי אסכולות רפואיות, ושתיהן ראויות להתקבל במידה שווה, הרי שבית-המשפט יקבל את האסכולה המקלה עם הנכה ויקבל את תביעתו. עוד טען בא-כוח המערער, כי טעתה ועדת ערעורים קמא כשהתעלמה משתי חוות-הדעת של פרופ' גולדין, ולפיהן קיים קשר בין תנאי דחק וזיהום לבין המחלה. כמו כן טען בא-כוח המערער כי טעתה ועדת ערעורים קמא כשלא התייחסה כלל לתנאי שירותו הקשים של המערער, לא לתצהירו של המערער, שלא נסתר כהוא זה, ולא לשאר המסמכים שהוצגו בפניה, כמו: דוחות התברואה, מכתב מטעם מפקדו של המערער לגבי תנאי שירותו ותעודות עובד הציבור המעידות, בין היתר, על התפרצות שלשולים בסמוך להתפרצות מחלתו של המערער. בא-כוח המערער טען כי מאחר שמקובל על דעת שני הרופאים (מטעמו ומטעם המשיב) כי יש בכוחו של דחק נפשי לגרום להתפרצות המחלה, וכי יש לגורמים סביבתיים השפעה על הופעת המחלה, הרי היה על הוועדה לבחון אם במקרה דנן היה המערער חשוף לתנאים שיש בכוחם לגרום להתפרצות המחלה, וזאת הוועדה לא עשתה. בא-כוח המערער טען כי היה על הוועדה לפסוק על-פי אמות-מידה משפטיות ולא רפואיות. גם אם מדע הרפואה טרם סיפק תשובה ברורה וחד-משמעית בנוגע לזיהוי ספציפי של גורם מסוים, האחראי להופעת מחלה מסוימת, אין בכך לשלול הכרה בקשר סיבתי משפטי. לתימוכין בטענה זו הביא בא-כוח המערער פסקי-דין אחדים. בנוסף, טען בא-כוח המערער כי טעתה ועדת ערעורים קמא כשדחתה את הערר ברוב דעות בשל הסיבה כי הגורם למחלה אינו ידוע. לטענת בא-כוח המערער, למרות קביעתו של בית-המשפט בפסקי-דין רבים כי גורמי המחלה אינם ידועים, לא היה בכך משום לשלול קשר סיבתי לשירות. לתימוכין באמור מאזכר בא-כוח המערער כמה פסקי-דין רלוונטיים. בא-כוח המערער טען כי טעתה הוועדה כשהתעלמה מפסקי-הדין הרבים שהגיש המערער לוועדה, ולפיהם הוכר קשר סיבתי בין המחלה ובין השירות. בנוסף, טען בא-כוח המערער כי טעתה הוועדה כשהסתמכה על פסקי-דין למיניהם המאוזכרים בפסק-דינה כי או שאינם רלוונטיים למקרה נושא ערעור זה, או שהם תומכים דווקא בתביעתו של המערער. בא-כוח המערער טען כי אין להתעלם מדעת המיעוט שלפיה אין לחלוק על תיאור תנאי שירותו של המערער (כפי שהציגם בפני בית-המשפט), אך טען בא-כוח המערער כי טעתה כבוד השופטת בר-זיו כשאימצה את קביעתו של כבוד השופט ד' ביין בע"א (חי') 212/96 מגר נ' קצין התגמולים [7], מאחר שהמקרה נושא ערעור זה אינו גבולי לא מבחינת תנאי השירות ולא מבחינת מדע הרפואה, שכן הוכח קיומה של אסכולה רפואית התומכת בטענותיו של המערער. בא-כוח המערער טען עוד, בהסתמך על דברי כבוד השופטת בר-זיו, כי נוצרה חזקה לטובת המערער, והמשיב לא עמד בנטל לסתור חזקה זו, ובמקרה כזה יש לקבוע קשר סיבתי של גרימה בין המחלה לבין השירות. סופו של דבר, בא-כוח המערער טען כי עלה בידי המערער להוכיח קיומה של אסכולה רפואית התומכת בקשר סיבתי בין תנאי דחק וזיהום לבין מחלתו, ועל-כן מתקבל מאוד על הדעת שמחלתו פרצה עקב תנאי שירותו. לחלופין טען בא-כוח המערער כי גם אם בית-משפט זה יקבע כי לא הוכחה אסכולה רפואית במקרה דנן, הרי שאין בכך לחסום את דרכיו של המערער מלהוכיח שבמקרה שלו נגרמה מחלתו עקב תנאי שירותו, כפי שאכן עלה בידי המערער להוכיח במקרה זה, וזאת בשל התנאים הקשים הן הנפשיים והן התברואתיים שהיה שרוי בהם. בא-כוח המשיב טען כי אימוץ מסקנותיו של מומחה רפואי כלשהו הינו לגיטימי ואינו עילה לערעור, בייחוד כאשר הרכב הוועדה מנה שני רופאים הנמנים זה שנים ארוכות על הרכב הוועדה ועסקו רבות במחלה נושא הערעור. לתימוכין בטענה זו הביא בא-כוח המשיב פסקי-דין אחדים ולפיהם, אם הוצגו בפני הוועדה שתי חוות-דעת סותרות, יכולה הוועדה לבחור בין שתי חוות-הדעת ולהכריע איזו היא חוות-הדעת המקובלת. בנוסף, טען בא-כוח המשיב כי זכות הערעור, לאור הוראת סעיף 34(א) לחוק הנכים, במסגרת הליך זה מסויגת לנקודה משפטית בלבד, וכי העדפת חוות-דעת מומחה אחת על פני רעותה אף היא קביעה עובדתית. לתימוכין בטענה זו אף כאן הביא בא-כוח המשיב פסקי-דין אחדים. למעלה מן הצורך הוסיף בא-כוח המשיב כי עמדת הרוב בוועדת ערעורים קמא הינה נכונה. לטענתו, המומחים השונים, לרבות ד"ר גולדין, מסכימים כי גורמי המחלה אינם ידועים, ומשכך הוא הדבר, אזי דין הערעור להידחות. בא-כוח המשיב טען כי המערער לא הוכיח אסכולה רפואית המכירה בקשר בין המחלה לבין תנאי השירות הצבאי, ואין די בכך שהמומחה מטעמו סבור שיש קשר כזה. עם זאת, ואף ללא הוכחת אסכולה ובהנחה שמדובר בחוות-דעת רגילה, הרי הייתה ועדת הערעורים רשאית לאמץ את חוות-הדעת מטעמו, שכן חוות-הדעת מטעם המערער לוקות בסתירות פנימיות ותוכנן אינו מדויק. בא-כוח המשיב טען כי פרופ' עינת דחה ושלל כל קשר בין זיהום ו/או דחק נפשי למחלה, ובנוסף, הוא הפריך אחת לאחת את חוות-הדעת של ד"ר גולדין מטעם המערער. בא-כוח המשיב האריך את הדיבור על חוות-דעתו של פרופ' עינת תוך התייחסות לחוות-דעתו של ד"ר גולדין והפרכתה. בא-כוח המשיב טען כי גירסתו של המערער לוקה בהגזמה ובסתירות פנימיות, ולפיכך תנאי שירותו לא היו כמתואר על-ידיו, ואף כאן האריך בא-כוח המשיב את הדיבור על ההפרכות בגירסתו של המערער מכל הצדדים. בא-כוח המשיב טען כי בגירסת העורר נמצאו סתירות ביחס לתנאים סניטריים, מחד, ולא הוכח מתח חריג נקודתי, מאידך, אלא לכל היותר מתח קבוע ומתמשך. לטענתו, ההתפרצות אירעה בחלק קל יחסית של השירות, והתנאים הסניטריים במתקן אדם היו סבירים. בא-כוח המשיב הוסיף שגם אם תתקבל גירסתו העובדתית של המערער כי היו במתקן אדם זיהומים סניטריים, עדיין אין זה זיהום הגורם למחלות כרוניות מסוג זה של קוליטיס, מה עוד שלא הוכחו עובדתית ואובייקטיבית זיהומים ו/או התפרצויות של מחלות מעיים במתקן אדם בחודש ינואר 1995. בא-כוח המשיב טען כי חוות-הדעת מטעמו של המערער אין בה כדי לסייע לו בשל הסתירות שבה ומשום שמדובר במחלה שגורמיה אינם ידועים. המשיב טוען שהעורר לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את תביעתו להכרת זכות נכות בשל מחלתו, ודין הערעור להידחות. דיון לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובפסק-דינה של ועדת ערעורים קמא נושא ערעור זה, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. סעיף 34(א) לחוק הנכים קובע את ההוראה החד-משמעית הזו: "ערעור לבית המשפט 34. (א) התובע או קצין התגמולים רשאים לערער על החלטת ועדת ערעור לפני בית המשפט המחוזי, בנקודה משפטית בלבד". לדעתי, די באזכור סעיף זה כדי להביא לדחיית הערעור דנן, משום שהוא מתייחס לשאלות עובדתיות, אשר ועדת ערעורים קמא דנה בהן לאחר שהתרשמה באופן בלתי אמצעי מחומר הראיות שהובא בפניה. ערעור על שאלות עובדתיות לאור הוראת סעיף 34(א) הנ"ל לא היה בא-כוח המערער רשאי להגיש. לעניין זה ראה גם רע"א 202/00 פלונית נ' קצין התגמולים [3], שם נכתב מפי כבוד השופטת דורנר, בעמ' 655, כי: "הכרעה במימצאים עובדתיים, לרבות אלה המושתתים על חוות-דעת רפואיות, נתונה לשיקולה הבלעדי של ועדת הערעור, והיא הוצאה בסעיף 34(א) לחוק הנכים מתחום סמכותו הערעורית של בית-המשפט המחוזי. על-כן, על-פני הדברים, ההתערבות הקיצונית של בית-המשפט המחוזי במימצאי ועדת הערעור, שבגידרה דחה חוות-דעת שוועדת הערעור סמכה את ידיה עליה - וזאת בהסתמך על נימוקים המנויים בחוות-דעת שוועדת הערעור דחתה ותוך קביעת מימצאים חדשים - לא הייתה ראויה". הפסיקה קבעה באופן מפורש כי העדפת חוות-דעת מומחה אחת על פני רעותה הינה קביעה עובדתית. ראה למשל ע"א 140/79 אזולאי נ' קצין התגמולים לענין חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [4], שם נכתבו הדברים האלה: "אילו קבעה הועדה שבפניה היו שתי חוות דעת רפואיות נוגדות שהיא מעדיפה את אחת מ הן, הרי שמדובר בהכרעה עובדתית שאי אפשר לערער עליה לפני בימ"ש זה, כאמור בסע' 34(א) לחוק הנ"ל". ובכל זאת דעתי היא כי אף לגופו של עניין דין הערעור להידחות. סבורני כי אין קיימת פסיקה ברורה ורבת שנים המכירה בקיום "אסכולה רפואית" הקובעת שתנאים סביבתיים עלולים לגרום למחלת דלקת כיבית של המעי הגס. במרוצת השנים ניתנו פסקי-דין רבים בעניין זה, חלקם קיבלו קיומה של אסכולה כזו וחלקם שללו את קיומה. באי-כוח שני הצדדים משתיתים את טיעוניהם על פסק-הדין המנחה בעניין זה, דהיינו פסק-דינו של כבוד השופט י' זמיר בפרשת קליג' [1], שבו דן בית-המשפט העליון בהרחבה בהוכחת קיומה של "אסכולה רפואית". נאמר שם [1], בעמ' 535: "...אם קיימות שתי אסכולות רפואיות מבוססות, החלוקות בשאלה אם תנאי השירות או אירוע מסוים בשירות גרמו או החמירו מחלה מסוימת, וקיים מצב של תיקו בין האסכולות, יעדיף בית המשפט את האסכולה המיטיבה עם התובע. אך כך הדבר רק כאשר מדובר באסכולות מבוססות". בהמשך (שם, בעמ' 537) נאמר, כי: "שאלה יפה היא, מתי דעה נעשית אסכולה. מסתמא, אין תשובה ברורה לשאלה זאת, כשם שאין תשובה ברורה לשאלה כמה כבשים עושות עדר. מצד אחד ברור כי אין צורך שדעה תזכה להסכמת הכול, ללא מחלוקת, כדי שתהווה אסכולה. אף אין צורך שדעה תהיה נתמכת בראיות המבססות אותה ברמה של קרוב לוודאי כדי לומר שהיא אסכולה. אך מן הצד השני, אין די בכך שיש מספר רופאים או חוקרים הדוגלים בדעה מסוימת כדי לומר שדעתם מהווה אסכולה, ואף אין די בכך שדעתם באה לידי ביטוי בספרות הרפואית. כדי שדעה תגיע למעמד של אסכולה, צריך שהיא תהיה מקובלת כדעה מבוססת במרכזים רפואיים חשובים, או על דעת מומחים מוכרים בעולם, ואף תוצג כדעה מבוססת בספרי לימוד חדשים בעלי מעמד מקצועי מכובד. בדרך כלל דעה כזאת ת היה מבוססת על מחקרים מדעיים רציניים המצביעים באופן משכנע על תופעה, קשר או הסבר, להבדיל מהשערות, ואפילו הן השערות סבירות שלא הופרכו על-ידי מחקרים". במקרה הנדון נראה לנו שאין בחוות-הדעת שהוגשו על-ידי המערער כדי לתמוך בקיומה של אסכולה רפואית הרואה קשר סיבתי משפטי בין גורמים סביבתיים לגורמים זיהומיים בדרגת הסתברות של "מתקבל מאוד על הדעת", כפי שנדרש בפרשת קליג' [1]. התרשמותי זו מתחזקת לאור חוות-הדעת של צוות המומחים שניתנה בנושא "מחלות דלקתיות של מערכת העיכול INFLAMATORY BOWEL DISEASE", על-ידי ד"ר א' גילון, פרופ' ס' גילת ופרופ' ב' מביס. שם נאמר, כי: "גורמיה ומחולליה של מחלת קרוהן והדלקת הכיבית של המעי הגס אינם ידועים [עמוד 1 - ס' ג']... ...המחברים דנים אמנם בגורמים סביבתיים שונים בניסיון להבין את השינויים בשכיחות המחלה בארצות שונות. הם דנים בגורמים דיאטטיים, צורות הזנה בינקות... צריכת סוכרים, צריכת דגנים, שומנים ולבסוף גם בהשפעת גורמים זיהומיים, גורמים כימים וגורמים פסיכוסומטיים. רב הגורמים הסביבתיים בהם מדובר פעילים בגיל הינקות או הילדות הרכה. [עמוד 4 - ס' ג']". אף מעיון בחוות-דעתו של ד"ר גולדין נמצא כי מנקודת מבטו של המחקר הרפואי קיומו של קשר אפשרי בין תנאים סביבתיים לבין המחלה אינו חורג מגדר השערה. בחוות-הדעת של ד"ר גולדין מיום 18.2.1997 בעמ' 2, נאמר כי: "...סיבה מדויקת למחלה אינה ידועה אך קיימים מספר גורמים אשר מקובלים כמשתתפים ומשפיעים על הווצרותה מהלכה ופריצתה". בחוות-דעתו מיום 5.2.2001 בעמ' 2, נאמר כי: "...לדעתי מתקבל מאוד על הדעת שמחלתו של מר קצנל קשורה לשרותו הצבאי כפי שטענתי גם בחוות דעתי הקודמת". לפי ע"א 6274/92 רזי נ' קצין התגמולים [5], בעמ' 338: "נראה לי, כי באשר למחלה שאין לגביה מידע רפואי מבורר וחד-משמעי, יש להבחין - הבחן היטב - בין מקרה שבו אסכולות רפואיות שונות חלוקות ביניהן בדבר סיבותיה ודרך עלילותה של המחלה, לבין מקרה שבו שום גורם רפואי בר-סמכא אינו טוען לדרך עלילות מסוימת. במקרה מן הסוג הראשון יזכה החייל הנכה, אם יראה, שעל-פי האסכולה המקלה מבין האחרות, כרוכה מחלתו בקשר סיבתי לשירותו. כך עולה מהלכת בוסאני, שבה נפסק (כלשון השופט ויתקון, בעמ' 643 בין אותיות השוליים ה-ו), 'ששיקולים שבמדיניות החוק עצמו דורשים קביעת כלל, שבהיות דעות המומחים שקולות כמו כאן, מצטמצמת חובת הראיה המוטלת על הנכה לכך שהוא יוצא ידי אחת מהן'. לא כן במקרה מן הסוג השני: כאשר אין שום גורם רפואי בר-סמכא המאשר את קיומו של קשר סיבתי בין מחלה מסוימת לבין חבלה מסוימת (או לבין נסיבות אחרות הכרוכות בשירות הצבאי), כי אז אין לחייל התובע במה להיאחז, ודין תביעתו להידחות. חשוב להטעים, כי היעדר היכולת לשלול את קיומו של קשר סיבתי אפשרי (שהוא עצמו פועל-יוצא מחוסר ידיעת סיבותיה ודרך עלילותה של המחלה) אין בו כדי להקים הנחה בדבר קיומו של קשר סיבתי". המקרה שלפנינו - עם כל הצער - נמנה על הסוג השני. כך עולה מכלל הראיות שהובאו בפני הוועדה, ובכלל זה מהראיות שהובאו מטעם המערער. כאמור, בחוות-דעתו של ד"ר גולדין, מטעם המערער, נאמר כי סיבת המחלה אינה ידועה, אך כל שיכול המומחה להציע אלה השערות בדבר קיומו של קשר בין גורמים סביבתיים לבין היווצרות המחלה. אך אין די בקביעתי כי אין מדובר באסכולה רפואית כדי להכריע בעניין, שכן כפי שנקבע בפרשת קליג' [1], בעמ' 539-540: "אם הוכח לבית המשפט שאין אסכולה רפואית מבוססת הקובעת קשר סיבתי כזה, או כי האסכולה המקובלת אומרת שקיים קשר סיבתי כזה בדרגת הסתברות נמוכה, שאינה מגיעה לדרגה של מתקבל מאוד על הדעת, עדיין פתוחה הדרך לפני התובע להוכיח כי במקרה שלו המחלה נגרמה או הוחמרה עקב תנאי השירות. כך או כך, נטל ההוכחה שמחלת התובע נגרמה או הוחמרה עקב תנאי השירות נשאר רובץ על התובע". לאור התרשמותה מחומר הראיות, לרבות החומר הרפואי, דחתה ועדת ערעורים קמא את טענת בא-כוח המערער לעניין קיומו של קשר סיבתי במקרה שלו בין שירותו הצבאי לבין פרוץ המחלה. בית-משפט זה מודע לתנאים הקשים שהמערער היה חשוף להם ולמסמכים המתארים אותם, אך כאמור, מדובר במימצא עובדתי של ועדת ערעורים קמא, ובהקשר זה, כפי שנאמר לעיל, אין בית-משפט זה מוסמך להיזקק לטיעון המתמקד במישור העובדתי באשר לקיומו של קשר סיבתי במקרה של המערער בין מחלתו לשירותו הצבאי. בנוסף, מקובלת עליי הקביעה שבחוות-דעתו של פרופ' עינת מיום 30.4.1997, בעמ' 4: "צודק אם כן ד"ר גולדין באומרו שמקובל שגורמים סביבתיים פעילים כנראה בהווצרות דלקת כיבית של המעי הגס. אך זהותם של גורמים אלה אינה ידועה ויש עדויות לכך שאלו עשויים להיות גורמים שהשפיעו בגיל הינקות והילדות. אין כל הוכחה שהיה קיים גורם סביבתי הקשור לשהייה בצבא שגרם להופעת הדלקת הכיבית של המעי הגס אצל גדעון קצנל בזמן השרות הצבא". סוף דבר לאור כל האמור לעיל הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור ולקבוע כי בנסיבות העניין כל צד יישא בהוצאותיו. סגן הנשיא י' יעקבי-שווילי אני מסכים עם פסק-דינו של חברי השופט ס' ג'ובראן ואוסיף דברים בקצרה: (א) לפי ד"נ 3/70 הנ"ל [2], שבא-כוח המערער מסתמך עליה, נחוץ שתהיינה "שתי אסכולות רפואיות ושתיהן ראויות להתקבל במדה שווה", כדי שהוועדה לערעורים תעדיף את האסכולה המקלה עם החייל (סעיף 2.20 של הודעת הערעור). בענייננו אפילו תמצי לומר שיש רגליים לדברי המערער, שיש מגמה שעלתה למעלת אסכולה, עדיין נראים הדברים שכובד המשקל של האסכולה שבה תומך המשיב גדול בהרבה מזה של האסכולה שבה תומך המערער, והרי כמצוטט לעיל, נחוץ שלשתי האסכולות יהיה משקל שווה (ואוסיף אפילו פחות או יותר שווה) כדי להעדיף את זו המיטיבה עם החייל. (ב) חברי מתבסס על העדפה שהעדיפה ועדת ערעורים קמא בבוחרה בין חוות-הדעת מטעם הצדדים, ואומר בצדק שזו קביעה מעין עובדתית שאין ראוי שבית-המשפט שלערעור יתערב בה. הקושי בענייננו הוא שוועדה קמא לא דיברה בקול אחד בנקודה זו, עם זאת ה"חולשה" של דיבור בשני קולות מתגמדת במידת מה מחמת העובדה שגם כבוד השופטת בר-זיו, בדעת המיעוט שלה, לא דיברה "בקול גדול" אלא בקול מינורי, וראתה מקום לקבוע רק קשר של החמרה. (ג) כל אחד מבאי-כוח הצדדים הפנה מדי פעם את מבטו לחומר המצוי לגבי מחלת הקרוהן, ובין היתר לשאלות הבהרה שהופנו לפנל הרפואי בעניין הקרוהן ולתשובות שנתן הפנל. עם זאת מדגישים באי-כוח שני הצדדים שאין להקיש ממחלת הקרוהן למחלת הקוליטיס. לפיכך ראוי שאף אנו נסתיר פנינו מהדברים שהעלו הצדדים בעניין הקרוהן. (ד) לא בכל יום מזדמן צירוף מקרים כמו בענייננו, היינו לוחם בשייטת ששירת בשייטת קרוב לשלוש שנים עד אשר פרצה ונתגלתה הקוליטיס (שירות שלבטח כרוך במתח נפשי רב), ופריצת המחלה שאירעה בסמיכות זמנים למחלת מעיים שחיילים לקו בה באותו מתקן צבאי שבו שירת המערער. לפיכך למרות העובדה שלא עלה בידי המערער להוכיח ביסוס רפואי לקשר הסיבתי בין הקוליטיס לשירות, עדיין אין הלב מוצא מנוחה שלמה שהיה רוצה בה בדחיית הערעור. סוף סוף כבר ראינו בחיינו תהפוכות במדע הרפואה, שהיום אומר כך ומחר אומר כך. לא נתעלמו מעיניי דברי כבוד הנשיא שמגר בד"נ 38/83 לוי נ' קצין התגמולים [6], שצוטטו בע"א 6274/92 הנ"ל [5], בעמ' 338 (והובאו בעיקרי הטיעון של בא-כוח המשיב, עמ' 4, סעיף 11), שכתב: "אינה מקובלת עלינו סברה לפיה כל מקום בו מדע הרפואה לא גילה קשר סיבתי בין גורם פלוני לבין מחלה פלמונית, יש עדיין יסוד להנחה כי קיים קשר סיבתי". ואולם ענייננו שונה מהציטוט הנ"ל בשניים: 1. את הקשר הסיבתי של הקוליטיס לתנאי שירות של מתח נפשי כבד וזיהומים אין מדע הרפואה שולל שלילה פוזיטיבית, ואפילו רואה אפשרות של קשר כזה במקרים נדירים; 2. צירוף המקרים שנזדמן בענייננו כאמור לעיל. אני אומר דברים אלה לא כדי לשנות מפסק-הדין של חברי השופט ג'ובראן, אלא כדי להציע לצדדים שיסכימו, לפנים משורת הדין, להכרה בקוליטיס בגדר של החמרה ובשיעור של שליש מהתביעה. השופט י' דר אני מסכים. לפיכך, הוחלט כאמור בפסק-דינו של כבוד השופט ג'ובראן.צבארפואהשירות צבאי