קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מחלת ריאות עקב חשיפה לאסבסט: השופט י' פליטמן 1. פתח דבר בית-הדין האזורי בחיפה (ב"ל 438/93; השופטת פיקרסקי ונציגי הציבור יגר ופז), דחה בפסק-דינו את תביעתה של המערערת לתשלום קיצבת תלויים בנפגעי עבודה על-פי סעיף 131 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה1995- (להלן - החוק) בגין פטירת בעלה ז"ל (להלן - המנוח). אותה דחייה הינה נושא הערעור שבפנינו. 2. המסכת העובדתית בפסק-דינו קבע בית-הדין את עובדות המקרה שלהלן: "1. התובעת היא אלמנתו של המנוח יליד 1937 (להלן - 'המנוח'). 2. המנוח עבד 27 שנים כפועל בתחנת הכוח של חברת החשמל לישראל בע"מ. 3. ביום 19.9.89 הגיש המנוח למוסד לביטוח לאומי (להלן - 'הנתבע') תביעה להכיר במחלת ריאות בה לקה, כתוצאה מחשיפתו לזיהום מאסבסט, כ'פגיעה בעבודה', כמשמעה בפרק ג' לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשכ"ח1968- ותביעתו הוכרה כתוצאה של 'פגיעה בעבודה' (להלן - 'הפגיעה בעבודה'). [ההדגשות במקור - י' פ']. 4. המנוח הועמד בפני וועדות רפואיות לקביעת אחוזי נכותו כתוצאה מהפגיעה בעבודה, הכל כמפורט בדוחו"ת הוועדות הרפואיות מ16.1.90-, 28.5.90, 10.9.90, 22.10.90 ו9.1.91- (מצורפים להחלטה זו). וועדה רפואית לעררים, בישיבתה מיום 9.1.91, קבעה דרגת נכותו היציבה של המנוח בגין הפגיעה בעבודה בשיעור של 90%, החל מיום 12.9.89, כדלקמן: - דרגת נכות בגובה של 60% לפי פריט 5(1)(ד') למבחני הנכות, בגין הנכות הריאתית וההמטולוגית (פוליצטמיה). הוועדה העלתה את דרגת הנכות הנ"ל במחצית, היינו, בשיעור של 30%, לפי תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז1956-, (בסה"כ 90% נכות לצמיתות). 5. בשל נכותו, ועל פי המלצת רופא חברת החשמל בע"מ, הפסיק המנוח את עבודתו ביום 31.12.90, ופרש לגימלאות (ראה אישור המעביד מיום 27.10.91). בשנת 1991, משהוחמר מצבו הבריאותי, אושפז המנוח מספר פעמים בבתי חולים 'רמב"ם' ו'פלימן', הכל כמפורט בתיקיו הרפואיים. בפברואר 1992, משאובחן נמק בגפיו התחתונות, עבר המנוח קטיעת שתי רגליו מעל הברכיים. הוא אושפז בפעם האחרונה ביום 13.3.92 בבית החולים 'פלימן', וביום 24.3.92 - נפטר. לא נערך ניתוח שלאחר המוות (ראה עדות התובעת, עמ' 6 לפרוטוקול). אין חולק כי המנוח עישן שנים רבות (עדות התובעת, עמ' 6)". 3. המבחן המשפטי (א) על-פי סעיף 131 לחוק "מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה למותו, ישלם המוסד לתלויים בנפטר קצבה חודשית או מענק לפי סימן זה". (ב) כיוון שלמנוח אירעה פגיעה בעבודה בגינה נקבעה לו על-ידי הוועדה הרפואית לעררים דרגת נכות של 90% מתעוררת השאלה, לאור סעיף 131 לחוק, האם אותה "פגיעה בעבודה גרמה למותו". (ג) שאלת "הגרימה", דהיינו המבחן המשפטי לבחינת הקשר הסיבתי בין הפגיעה בעבודה למוות, הינו מבחן כפול: ראשית, מבחינת גורמי הפטירה - "גרימה", אין פירושה שהפגיעה בעבודה בלבדית גרמה לפטירה, אלא די בכך שהפגיעה בעבודה בצירוף גורמים נוספים הביאה למות המנוח (דב"ע נה0-168/ המוסד לביטוח לאומי - גופשטיין [1]; דב"ע נה0-226/ גימפל - המוסד לביטוח לאומי [2]; דב"ע מא0-142/ דוקטורצ'יק - המוסד לביטוח לאומי [3]). שנית, מבחינת "מידת הגרימה" הנחוצה לקביעת הקשר הסיבתי בין הפגיעה בעבודה לפטירה - יש צורך בהשפעה משמעותית של הפגיעה בעבודה על קרות המוות (דב"ע נה0-168/ הנ"ל [1]; פד"ע נה0-226/ הנ"ל [2]; דב"ע מג0-48/ פלגי - המוסד לביטוח לאומי [4]; דב"ע מח0-170/ קויפמן - המוסד לביטוח לאומי [5]). 4. הכרעת בית-הדין האזורי בפסק-הדין המקיף והבהיר של בית-דין קמא נקבע כזאת: (א) בנסיבות המקרה המחלוקת הינה אם הפגיעה בעבודה תרמה באופן משמעותי לפטירתו של המנוח. (ב) על-מנת להשיב על שאלה זו נעזר בית-הדין בשני מומחים מטעמו. ד"ר קרמר מומחה למחלת ריאה, ופרופ' רמות מומחית בתחום ההמטולוגיה. (ג) על-פי חוות-דעת ד"ר קרמר, סיבת הפטירה הייתה מחלת דם בשם פוליציטמיה, הגורמת ליתר דם ולקרישות וצמיגות יתר שלו. אותה מחלה גרמה לפקקת בעורקים ובוורידי הרגלים של המנוח ועקב כך לזיהום בלתי נשלט באזור הנמק שברגליים. אותו זיהום הביא על המנוח את הקץ. אין קשר בין מחלת הריאות של המנוח שהוכרה כתאונה בעבודה לבין פטירתו. המנוח נפטר עקב "פוליציטמיה ראשונית" בה לקה, ולא עקב "פוליציטמיה משנית" שהתפתחה כתוצאה ממחלת הריאות. פרופ' רמות בחוות-דעתה חולקת על כך שהמנוח לקה באזבסטוזיס, וחולקת על כך שהוא לקה במחלת הדם של פוליציטמיה ראשונית או משנית. לדעתה הוא סבל ממחלת דם בשם "אנמיה הימוליטית" המתבטאת בקרישיות יתר של הדם. מחלה זו היא שגרמה לפקקת כלי הדם בכפות רגלי המנוח, שהביאה בסופו של דבר למותו. (ד) מתוך חוות-דעת שני המומחים הסיק בית-הדין כי "מחלת הריאות בה לקה המנוח אכן תרמה תרומה כשלהי למותו אך לא הייתה למחלה זו תרומה משמעותית על פטירתו". לפיכך נדחתה התביעה. 5. הטיעון והדיון בערעור (א) עיקר טענות בא-כוח המערערת היו: לא היה מקום להשתית את פסק-הדין על חוות-דעת המומחים נוכח הפגמים שנפלו בהם. גם על-פי חוות-דעתם יש לקבל התביעה; לחלופין - יש למנות מומחה רפואי אחר בתחומי הריאה וההמטולוגיה. (ב) באת-כוח המשיב טענה מאידך, כי פסק-הדין ראוי להתאשר מטעמיו. (ג) במהלך הדיון בערעור הסכימה באת-כוח המשיב למינוי מומחה נוסף, על-מנת שיתייחס לקשר בין מחלות המנוח שהוכרו כפגיעה בעבודה לבין פטירתו. בא-כוח המערערת הסכים למינוי מומחה אחר אם בית-הדין לא ישתכנע שיש לקבל התביעה מנימוקי ערעורו. 6. אשר לדעתנו (א) מחוות-דעת פרופ' רמות וד"ר קרמר עולה, כפי שנפסק על-ידי בית-הדין האזורי, כי אכן לפגיעה בעבודה של המנוח לא הייתה השפעה משמעותית על פטירתו. לאור זאת טיעונו של בא-כוח המערערת, כי יש לקבל את התביעה על סמך חוות-דעתם, חסר ביסוס רפואי, לפיו ניתן לקבוע מן הבחינה המשפטית כי לפגיעה בעבודה השפעה משמעותית על קרות המוות. משכך הם הדברים ונוכח הסכמות באי-כוח הצדדים במהלך הדיון בערעור, מן הראוי למנות מומחה נוסף. אין צורך במינוי שני מומחים בתחומי מחלות הדם והריאה אלא די במינוי מומחה אחד. (ב) בנסיבות המקרה, משאין מחלוקת כי המנוח נפטר עקב הפקקת בכלי הדם שברגליו, שהינה תוצאה של מחלת הדם ממנה הוא סבל, ראוי המומחה הנוסף להיות המטולוג בתחום מומחיותו. (ג) מעיון בחוות-דעת המומחים שמונו על-ידי בית-הדין דומה שהם לא היו ערים דיים לגבי גדר סמכותם ונקודת המוצא שצריכה להנחותם בדונם בשאלת השפעתה המשמעותית של הפגיעה בעבודה על פטירת המנוח. לכן ראוי לעניין זה להבהיר שתי נקודות עקרוניות: ראשית - נקודת המוצא לבחינת שאלת ההשפעה המשמעותית של הפגיעה בעבודה על הפטירה איננה הפגיעה בעבודה כפי שהתבטאה במצבו של הנכה בעת שהמקרה הוכר כפגיעה בעבודה, אלא הפגיעה בעבודה משמעה לענייננו - לרבות הנכות בעטייה כפי שנקבעה לאחר מכן על-ידי הוועדה הרפואית האחרונה שדנה בעניינו של הנכה טרם פטירתו (תימוכין לאמור ניתן למצוא בדב"ע מז0-158/ כהן - המוסד לביטוח לאומי [6]). שנית - כשם שאין הוועדה הרפואית הקובעת את דרגת הנכות לגבי הפגיעה בעבודה מוסמכת לחלוק על אשר איננו בגדר סמכותה ולשלול קיום הקשר בין העבודה לפגיעה שהוכרה כפגיעה בעבודה, כך אין המומחה המתמנה לבחינת הקשר בין הפגיעה בעבודה לפטירת המנוח מוסמך לשלול הקשר בין הנכות כפי שנקבעה על-ידי הועדה הרפואית על-פי סמכותה לבין הפגיעה שהוכרה כפגיעה בעבודה. (ד) מסקנת האמור בנסיבות המקרה הינה: ראשית - נקודת המוצא של המומחה לבחינת שאלת ההשפעה המשמעותית של הפגיעה בעבודה על פטירת המנוח צריכה להיות, כי מחלת הריאות של המנוח הינה בגדר פגיעה בעבודה. שנית - בעטייה של אותה פגיעה בעבודה נגרמה למנוח נכות בשיעור של 90% כמפורט בהחלטת הוועדה לעררים שסיכמה דיונה ביום 9.1.1991. (ה) לעניין אותה הנכות שנקבעה על-ידי הוועדה הרפואית על-פי סמכותה בהתאם לסעיף 118 לחוק, יש להבחין בין קביעתה הכללית של הוועדה את מחלותיו של המנוח ללא קשר לפגיעה בעבודה, ביניהם היא מונה גם ברונכיטיס כרונית עם עישון כבד בעבר, כריתת טחול ב1979- ואנמיה המוליטית מ1978-, לבין קביעתה את מחלת הדם הקשורה למחלת הריאות שהוכרה כפגיעה בעבודה, ושבגינה היא קבעה לו נכות. לעניין זה בנסיבות המקרה, כשטענת המנוח בהופיעו בפני הוועדה הרפואית לעררים הייתה כי "מחלת הריאות הקשה מחמירה את מחלת הפולוציטמיה שבה הוא לוקה", והוועדה הרפואית לעררים קיבלה למעשה את עררו וקבעה כי "קיים רושם שהמצב קשור למחלה הריאתית ויש לקבוע לכן סעיף משותף לנכות הריאתית וההמטולוגית... שכן הוועדה בדעה שהנכות הריאתית וההמטולוגית יחד הינם בשיעור 60% כיוון ששתי המחלות קשורות זו בזו, אטיולוגית ופונקציונלית", בנסיבות אלה ראוי לפסוק כי מחלת הדם שהוכרה על-ידי הוועדה הרפואית כנובעת מהפגיעה בעבודה, ושבעטייה היא קבעה למנוח דרגת נכות, הינה לא מחלת הפוליציטמיה הראשונית ולא מחלת האנמיה ההמוליטית, אלא מחלת הפוליציטמיה המשנית. 7. סוף דבר לאור האמור, מוחזר בזאת התיק לבית-הדין האזורי על-מנת שימנה מומחה נוסף בתחום ההמטולוגיה לבחינת שאלת השפעתה המשמעותית של הפגיעה בעבודה על מות המנוח. יש להנחות את המומחה שימונה, כי נקודת המוצא לבחינת אותה שאלה הינה כי פגיעתו בעבודה של המנוח משמעה - לרבות נכותו הנובעת מן הפגיעה בעבודה כפי שנקבעה על-ידי הוועדה הרפואית לעררים בשיעור של 60% על-פי סעיף 5(1)(ד) למבחנים בגין מחלת הריאות ופוליציטמיה משנית. דרגה זו הוגדלה על-פי תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז1956- שהופעלה במלואה ל90%-. אין צו להוצאות. רפואהריאותחשיפה לחומרים מסוכניםאסבסט