נזקי גוף על רקע ריב חמולות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נזקי גוף על רקע ריב חמולות :

מבוא



התובעים 1 ו-2, תושבי הכפר עין נקובא, נפגעו בשני אירועים אלימים שונים שאירעו בבית הספר שבו למדו בכפר אבו גוש: התובע 1, יליד 13.2.83, נפגע ביום 6.5.99 (להלן- "האירוע הראשון") בהיותו בן 16; התובע 2, יליד 12.2.92, נפגע ביום 10.12.06 (להלן- "האירוע השני") בהיותו בן 14. לטענת התובעים אירעו מקרי האלימות על רקע ריב חמולות בין תושבי אבו גוש לתושבי עין נקובא.
התביעה הוגשה נגד המועצה המקומית אבו גוש שבתחומה שוכן בית הספר (להלן- "המועצה"), ונגד מדינת ישראל – משרד החינוך (להלן: "משרד החינוך"). הן המועצה והן משרד החינוך שלחו הודעת צד ג' לרשת מכללות טומשין, אשר ניהלה את ביה"ס במועד האירוע השני, והעסיקה באותו מועד, על פי הנטען, את המורים ואת העובדים.
המועצה והצד השלישי הודיעו לבית המשפט על כי הגיעו להבנות המייתרות את ההכרעה בהודעה לצד השלישי, לפיהן, למועצה אין כל טענה כלפי הצד השלישי באשר לאירוע הראשון, ובאשר לאירוע השני, ככל שתקבע אחריותה של המועצה, יישא צד ג' בכל תשלום שבו תחויב המועצה.
מטעמם של התובעים לא הוגשו חוות דעת רפואיות, ובית המשפט הסיק כי לא נותרה להם נכות רפואית בעקבות האירועים. הנזק שנתבע בגדרה של התביעה הינו נזק בלתי ממוני בלבד.
התובעים תבעו גם את חברת הביטוח שביטחה את התלמידים בביטוח תאונות אישיות. לבקשת הצדדים נדחתה תביעה זו בהסכמה, ללא צו להוצאות, מהטעם שהפוליסה אינה מכסה צלקות.
הצדדים חלוקים בשאלת האחריות והאשם התורם, וכן בשאלת הנזק שנגרם לתובעים.

הראיות
עדות התובע 1- לגבי האירוע הראשון


בתצהיר עדות הראשית פירט תובע 1 כי במהלך הפסקת הבוקר, בעודו שוהה בחצר בית הספר, נטפלו מספר תלמידים אליו ואל חבריו, והחלו לתקוף אותם, מבלי שקדמה לכך כל התגרות. במקום להפסיק את התקיפה, הורו המורה נביל והמנהל אחמד עוואד, לתובע 1 ולחבריו לצאת לחצר החיצונית של בית הספר.
בחצר החיצונית המצויה בתחום בית הספר, המתינו התוקפים, חמושים בבקבוקי זכוכית. כאשר ביקש התובע להיכנס בחזרה למבנה בית הספר ביחד עם חבריו, מנע זאת מהם הממונה על התחזוקה, והורה להם לעזוב את תחום בית הספר וללכת לביתם.
לאחר שיצאו משער בית הספר, זרק אחד התוקפים בקבוק שפגע בראשו של תובע 1. כתוצאה מפגיעת הבקבוק נגרם לתובע 1 חתך עמוק מעל לעינו הימנית, הוא נפל על הרצפה ואיבד את הכרתו למספר שניות. כשחזרה אליו הכרתו מצא את עצמו מוטל על האדמה, וסביבו תוקפים הבועטים בו. גברת שעברה במקום לאחר התקיפה סייעה לו להגיע לסניף קופת חולים, ומשם הועבר לחדר מיון בבית החולים הדסה.
התובע פירט שבבית הספר התרחשו אירועים אלימים באופן קבוע, והמורים לא עשו דבר על מנת להפסיקם. במקום להפסיקם הסתפקו המורים בסילוק כל המשתתפים באירועים האלימים מבית הספר, מבלי שנערך בירור מי אשם באירוע האלים, ומבלי לבחון מה קורה לאחר צאתם של התלמידים מתחומי בית הספר. התובע ציין שאותם תוקפים, שזהותם מוכרת לתובע, הינם בני משפחה אלימה, והוא נמנע מלתבוע אותם בשל פחדו מהם.
במהלך חקירתו הנגדית השיב התובע 1 שבהפסקה הראשונה ראה את אחיו חוטף מכות בחצר חטיבת הביניים. כן ראה שבן דודו עוזר לאחיו. כדי להפריד ולהציל את אחיו הצטרף לתגרה. המורים הפרידו בין הניצים. תובע 1 השיב כי במקום היו יותר ממורה אחד או שניים.
בתום ההפסקה כאשר ביקש לחזור לשיעור, מנע זאת ממנו המנקה, והוא ביחד עם האחרים הוצאו מהמקום. בחוץ ראה את התוקפים, שהחזיקו בידיהם שרשראות, אלות ובקבוקי זכוכית. התובע פירט שהמאבטח שהוא תושב אבו גוש היה במקום ואולם הוא לא דיבר עם התוקפים אף לא הזמין משטרה.
תובע 1 השיב כי לאחר האירוע ישב חודשיים בבית כיון שלא רצה לחזור לבית הספר מחשש שבפעם הבאה יחזור "בשק". התובע השיב כי לאחר האירוע סייעה לו אישה מקריית יערים, אשר לקחה שמיכה, ושמה לו על הראש כדי לעצור את הדם הרב שירד לו.
התובע השיב שבתחילה היה תלמיד טוב, ואולם בהדרגה החלה מחשבתו להתמקד בהתגוננות ובניסיון לשוב לביתו בשלום במקום להתמקד בלימודים. לאחר האירוע עבר ללמוד בכפר הנוער שפייה, אז עלתה רמת ציוניו והוא לא היה מעורב עוד בתגרות עם תלמידים.
עוד השיב שהוא לא אמר למורים שהוא מפחד מתקיפה, ולא ביקש להיכנס לכיתה לאחר האירוע עם אחיו, כיון שחשב שהדבר לא יועיל.
לתצהירו צירף התובע מסמכים רפואיים התומכים בגרסתו. כך למשל נכתב בדוח מד"א כי "לאחר קטטה חתך מבקבוק במצח". עוד נכתב באותו אישור "לפני כשעה נפגע בראשו תוך כדי תגרה עם תלמיד אחר בבית הספר...". גם במסמך של בית החולים הדסה נכתב "לדבריו נחבל בפניו בקטטה...". דברים דומים נכתבו במסמכים רפואיים נוספים אשר צורפו לתצהיר.
בטופס תביעה (תאונות אישיות לתלמיד), אשר צורף לתצהיר, ואשר נחתם על ידי בית הספר, נכתב "תוך כדי ויכוח בין תלמידים הוא קיבל מכה בראש מאחד התלמידים בבקבוק זכוכית ונפצע בעין ימנית והובהל למגן דוד בליווי קרוב משפחה... הוא הועבר לבי"ח הדסה עין כרם ואושפז 4 ימים".

עדותו של תובע 2 לגבי האירוע השני


על פי המפורט בתצהירו של תובע 2, במהלך הפסקה ישב בחצר ושוחח עם חברים. לפתע חש מכה חזקה בראשו מאחור ונפל על הרצפה. למיטב זכרונו הוא פונה לבית החולים הדסה באמצעות אמבולנס. רק מאוחר יותר התברר לו כי הותקף על ידי תלמיד אחר באמצעות מוט ברזל.
התובע הצהיר בתצהירו כי במועד האירוע היה במקום איש ביטחון, אשר לא עשה דבר כיוון שהוא מכפרו של התוקף. מאז האירוע לא התקרב לבית הספר ועבר ללמוד במקום אחר.
בחקירתו הנגדית השיב תובע 2 כי מנהלת בית הספר ואחת המורות דאגו לחבוש אותו לאחר שהותקף, והזמינו אמבולנס שפינה אותו מבית הספר לבית החולים.
כן השיב שבעת האירוע היה מורה תורן במקום, ואולם הוא לא היה צריך להפריד בינו לבין התוקף, כיון שהתוקף ברח מהמקום לאחר שפגע בתובע.
התובע השיב שראה את התוקף מתקרב עם צינור ברזל, שהיה כנראה רגל של שלחן, ואולם הוא לא ציפה שהתוקף יתקוף אותו. הנחתו הייתה שהתוקף מתקוטט עם מישהו אחר. כן השיב "בבי"ס הזה רגיל שילכו עם מקל כשהולכים מכות עם מישהו אחר" (עמ' 25 לפרוטוקול הדיון, שורה 12).
התובע נשאל באריכות על יסוד עדויות המעורבים שנמסרו במשטרה (מוצג נ/2) האם נכון שניסה לתקוף את מי שהכה אותו במוט באמצעות מברג, והשיב בשלילה, כן שלל את האפשרות שחברו שישב לידו אחז אף הוא מוט ברזל בידו. עוד השיב שאם הגיע לבית הספר עם מברג, מדוע לא נבדק בכניסה על ידי הביטחון.
התובע השיב שהן הביטחון והן מנהל בית הספר נתנו לתושבי אבו גוש להסתובב בחצר עם מקלות כיון שהם מאותו הכפר.
לתצהירו צירף התובע מסמכים רפואיים התומכים בגרסתו. בדוח מגן דוד אדום נכתב: "חבלת ראש מצינור ברזל. גורם האירוע קטטה". בתעודת שחרור ממיון בית החולים הדסה עין כרם שלשם פונה, נרשם: "בן 14, היום קיבל מכה בראש עם צינור, איבד הכרה".
התובע צירף לתצהירו אישור על הגשת תלונה למשטרה, וכן טופס תביעה (תאונות אישיות תלמידים), שבו נכתב כי התלמיד .... תקף את התלמיד מ.פ. בברזל ופגע בו בראש".

עדות מר עיסא ג'אבר


מטעם המועצה העיד מר עיסא ג'אבר, מנהל מחלקת חינוך במועצה.
על פי האמור בתצהירו, בשנת 1999 העסיקה המועצה את מנהל בית הספר בחלקיות משרה, ובמקביל הוא הועסק במשרה מלאה על ידי משרד החינוך. עוד העסיקה המועצה את עובדי התחזוקה, ואולם התקציב הגיע ממשרד החינוך, כאשר המועצה הייתה צינור בלבד.
העד הצהיר כי משנת 2003 חדל בית הספר להיות בבעלות או באחריות המועצה ועבר לבעלות ואחריות צד ג' בלבד. מאותו מועד לא היה למועצה כל קשר לבית הספר.
בסעיף 6 לתצהירו הצהיר העד כי למיטב ידיעתו, בשנת 1999 הייתה תורנות השגחה של מורים בחצרות בית הספר, ובכל הפסקה היו מפוזרים בחצר בית הספר ובמסדרונות כ- 10 מורים.
במהלך חקירתו הנגדית השיב העד שאירועי אלימות גדולים מתרחשים בבית הספר בתדירות של בין פעמיים לשלוש בשנה. באירועים הגדולים מעורבת המשטרה. באירועים קטנים יותר, שתדירותם היא כפעם בחודשיים, לא מערבים את המשטרה, ומטפלים באירוע באמצעות הזמנת התלמידים והוריהם, היועצת והפסיכולוג, בשיחות ובסנקציות בית ספריות.
העד השיב שמדובר בבית ספר ענק, המשתרע על פני 23 דונם, במבנה שני אולמות מרכזיים. בעת אירוע של אלימות מגיעים כל המורים לטפל באירוע ולתגבר את התורנים שמספרם כ- 10 בחטיבה העליונה ובין 5 עד 6 בחטיבת הביניים. התורנים אינם מסתובבים בכל 23 הדונמים. קיימים גם אנשי ביטחון. בכל שער מאבטח חמוש שתפקידו לשמור על שער הכניסה והיציאה, ולפקח במיוחד אחר כניסת זרים. כן תפקידו להסתובב בחצרות.
לשאלה האם לדעתו יש למורים יכולת להתמודד עם אירוע אלים, השיב העד "זו שאלה משפטית ממדרגה ראשונה, מה זה יכולת להשתלט? האם המורה יכול להכות תלמיד או לדחוף אותו. יש הרבה מורים שהם בתוך בית הספר אבל ארגוני המורים, משרד החינוך, אולי גם המחוקק עצמו, אינו מאפשר למורה להשתמש בכוחניות או כוח יתר מול אירועי אלימות משתי סיבות: האחת, אם אכן המורה מתערב משתמש בכוח, אם זה בתפיסה או בהולדינג, זו שיטה בחינוך המיוחד, שניתנת האפשרות בחינוך המיוחד לעשות חיבוק חזק, לילד שמשתולל כי הוא ילד בחינוך מיוחד. זה לא מקובל בחינוך הרגיל וזה יכול לסכן את המורה במידה והוא משתמש בזה. לכן להשתלט קשה להסביר, כי נניח שילד בתיכון שהוא בן 18, בריא, עם גוף מלא, לוקח כסא לזרוק או משתמש בכלי שיכול לפגוע במורה או בתלמיד אחר, איך מורה ישתלט עליו? הוא יכול גם להזיק למורה ולכן כאן יש דילמה של סיטואציה כזו מול המורה שמנסה להשתמש בסמכות המילולית שלו יותר מהסמכות הפיזית ולפעמים זה לא עובד, כי אם הוא מסכן את הילד הוא נתבע ונחקר במשטרה, ואם הוא לוקח סיכון הוא יכול גם לסכן את עצמו וכאן יש בעיה רצינית ..." (עמ' 44 עד 45 לפרוטוקול הדיון).
העד התייחס גם לכך שלמורות קשה להתערב באופן פיזי כשמדובר בילדי תיכון. לדעתו ההרתעה היא כלי טוב, ויש להזעיק את אנשי הביטחון, המנהל או עובדי בית הספר ככל שהם מצויים בקרבת מקום. עוד השיב שאילו היה פיתרון לאלימות הייתה האלימות נעקרת מזמן ממערכת החינוך.
העד ביאר שנעשה ניסיון להשתמש בכלי הסברה, חינוך, הכוונה, יעוץ, סדנאות עם מרצים, שמגיעים מחוץ לבית הספר, וכן שנעשה ניסיון ליצור אווירה ואקלים מיטביים. מערכת החינוך אמורה לתקוף לדעתו את התופעות האנטי חינוכיות בדרכי נועם, בשידול, בהסברה, ובשכנוע.
העד השיב כי המעסיק של המורים מגן הילדים ועד סוף חטיבת הביניים הוא משרד החינוך, בעוד שהמעסיק בחטיבות העליונות הן הרשויות המקומיות. מנהל בית הספר בשנת 1999 הועסק בהיקף של משרה מלאה על ידי משרד החינוך, ובהיקף של חצי משרה נוספת על ידי המועצה. עוד השיב כי בדרך כלל כל השכר מגיע ממשרד החינוך, והרשות אינה משלמת מתקציבה השוטף, אלא הרשות משמשת כצינור להעברת שכרם של העובדים העל יסודיים.
עוד השיב העד כי מורי חטיבת הביניים הועסקו תמיד על ידי משרד החינוך, וכי ההנחיה לכך שבמהלך ההפסקות יהיו מורים תורניים באזור הינה בין היתר הנחיית משרד החינוך.

עדות מר רותם זהבי


מטעם משרד החינוך הוגש תצהירו של מר רותם זהבי, ממונה בטיחות ארצי במשרד החינוך.
על פי האמור בתצהירו, מועסקים המורים והמנהל בבתי הספר התיכוניים בארץ על ידי הרשות המקומית, זולת מקרים שבהם קיימים גופים אחרים המעסיקים את המורים, דוגמת רשת "אורט", "עמל", או "טומשין", ולפיכך לטעמו לא מוטלת כל אחריות על משרד החינוך.
תפקיד משרד החינוך מצומצם לטעמו, ועל כן לא מוטלת עליו כל אחריות. בסעיף 5 לתצהירו ביאר העד כי "מדינת ישראל מפקחת (פיקוח על) על בתי הספר ברחבי המדינה לרבות תיכונים וחטיבות ביניים, וכן הוציאה הנחיות בטיחות, אשר חולקו לרשויות המקומיות, לרבות למועצה מקומית אבו גוש, ובין השאר, התייחסה לנושא הבטיחות".
העד גרס (בסעיף 6 לתצהירו) כי המדינה אינה יכולה, אף אינה צריכה על פי חוק, לעקוב אחר הנעשה במוסדות חינוך הפזורים ברחבי הארץ, והאחריות מוטלת על המועצה המקומית, שהיא מעסיקת המנהל והמורים.
העד הביע את דעתו בסעיף 8 לתצהירו כי "מטבע הדברים בזמן קטטה בין תלמידים, אשר גם אם היא נמשכת שברירי שניות, אין באפשרות מורה סביר גם אם הוא נמצא במקום, למנוע תאונות, במיוחד כאשר מדובר באירועים אלימים רבים".
על כך הוסיף העד בסעיף 9 לתצהירו כי "מטבע הדברים, אפשרויות ההשגחה של מורים ומחנכים- כאפשרויות ההשגחה של הורים, באשר הם- אינן בלתי מוגבלות, מידת ההשגחה המצופה מהם הינה בהכרח תוצאה של "איזון בין האינטרס של השגחה על ילדים ומניעת תאונות מצד אחד, והיכולת להקצות כוח אדם להשגחה על התלמידים מצד שני".
העד ציין כי אירועי אלימות דוגמת אירוע האלימות נושא התביעה מתרחשים גם לאחר שעות הלימודים, בביתם של התלמידים ותחת אחריות ההורים.
במהלך חקירתו הנגדית השיב שהפיקוח של משרד החינוך נעשה באופן מדגמי.
העד השיב כי צד ג' נכנס לתמונה בשנת 2003 , ובעת האירוע הראשון המועצה היא שהייתה האחראית. כן השיב שהוא אינו אחראי על העסקת המורים, וכי האמור בסעיף 3 אודות העסקת המורים נאמר לו על ידי עורכת דינו.
מבחינת היקפי אירועי האלימות, השיב העד שישנם כ- 16,000 אירועים בשנה, הוא עצמו אחראי על מדיניות הבטיחות ברמה הארצית, ועוסק במקרים החריגים, כגון מקרי מות, או אז מוקמות וועדות חקירה. אנשי המחוז הם המטפלים באירועים דוגמת האירוע שבפנינו.

עדות מר עזמי עראפת


מטעם צד ג' הוגש תצהיר עדות ראשית של מר עזמי עראפת, מנהל מקיף של מכללת טומשין אבו גוש משנת 2003, ומנהל חטיבת הביניים משנת 2006.
העד הצהיר כי עד היום כל מורי בית הספר הינם עובדי משרד החינוך. עד לשנת 2006 מנהל חטיבת הביניים היה עובד של משרד החינוך. מיום 1.9.06, במסגרת מדיניות משרד החינוך שלא יהיו עוד חטיבות ביניים, לא מונה לחטיבת ביניים מנהל חדש במקום זה שעזב, אלא רכזת ממורי בית הספר שמשה בתפקיד.
על פי תצהירו של העד, בית הספר נמצא בתחום אחריותם ובפיקוחם של הרשות המקומית ושל משרד החינוך. מכללת טומשין מעסיקה רק את המזכירות, אב הבית והסייעות.
בסעיף 10 לתצהירו הצהיר העד כי "בהתאם להנחיות משרד החינוך, על אף שידוע שישנו ריב חמולות בין תושבי אבו גוש לתושבי עין נקובא, ביה"ס מחויב לקלוט את התלמידים משני אזורים אלה". העד הוסיף כי התלמידים הניצים בענייננו שייכים לשני המחנות.
בסעיף 12 לתצהירו ציין העד כי במסגרת תפקידו, וביחד עם צוות המורים, הוזהרו התלמידים והודרכו כיצד לנהוג בבית הספר וכיצד להימנע מאלימות פיזית ומאלימות מילולית. ככל שתלמיד חורג מהתנהלות תקינה, הוא נענש, "בהתאם לחוזרי המנכ"ל של משרד החינוך".
במהלך חקירתו הנגדית השיב העד כי לפני תפקידו הנוכחי היה מורה בבית הספר המקיף רמלה לוד, גם שם נתקל באירועי אלימות. כן השיב כי "יש חוזרי מנכ"ל של משרד החינוך שעל פיהם בי"ס חייב לנהוג בקבלת תלמידים בטיפול מול אלימות וגורמים אחרים כמו משטרה" (עמ' 50 לפרוטוקול הדיון, שורות 23 עד 24). העד השיב כי אירועי אלימות שבהם מעורבת המשטרה מתרחשים בתדירות של כפעמיים בשנה.
מבחינת הרכב האוכלוסייה, ביאר העד כי מדובר בבית ספר אזורי הקולט תלמידים משלושה ישובים: אבו גוש, עין נקובא ועין רפא. בתוך אבו גוש ישנן 4 חמולות, שביניהן יריבויות ונקמת דם בהיקף גדול בהרבה מאשר היריבויות בין אבו גוש לעין נקובא. העד הבהיר שאמנם בתצהירו התייחס לריב בין חמולות אבו גוש לבין עין נקובא, ואולם אין זו היריבות היחידה הקיימת בין תושבי המקום.
העד השיב כי דיווח למשרד החינוך אודות אירועי אלימות. קיים לדבריו טיפול מערכתי באלימות. על בית הספר נאסר לסלק תלמידים, והוא מחויב להתמודד עם הבעיות.
על פי תשובתו של העד, תושבי עין נקובא היו מעוניינים להתנתק מבית הספר באבו גוש ואולם משרד החינוך התנגד בשל מיעוט תלמידים.

תיק המשטרה


הנתבעים הגישו מסמכים מתיק המשטרה בגין האירוע שבו נפגע תובע 2 (מוצג נ/2) הרלוונטיים להכרעה במחלוקות בין הצדדים.
הנער שאת שמו מסר תובע 2 כמי שתקף אותו (להלן- "התוקף"), נחקר במשטרה בחשד לביצוע עבירה של תקיפה הגורמת לחבלה של ממש. במהלך חקירתו במשטרה העיד שהוא היה מסוכסך עם התובע 2 תקופה ממושכת, כיון שבנות נהגו לשוחח עמו והתובע 2 קינא בו על כך. ביום האירוע סולק התוקף לדבריו מהכיתה לאחר שהפריע. התוקף ביקש לטענתו מהמורה שישאיר אותו בכתה, כי הרגיש שאם יצא החוצה תתפתח קטטה. המורה סירב להכניסו לכיתה, ועל כן ירד למגרש הכדורגל, שם שיחק עם חבריו. כשהסתיים משחק הכדורגל ושהה לבדו, ראה את תובע 2 מחזיק בידו מברג. התובע 2 ניסה לתקפו באמצעות המברג ופגע בו ביד שמאל. חברו של התובע 2 החזיק מוט ברזל של שלחן ורצה אף הוא לתקוף את התוקף. התוקף זז ממקומו, והחבר פגע בטעות בתובע 2. בעקבות הדברים התאספו במקום כל התלמידים והתפתחה במקום קטטה. התוקף טען שהוא ראה את השער פתוח ונמלט לביתו. אביו לקחו לטיפול רפואי. התוקף הציג במהלך חקירתו בפני חוקר המשטרה אישור רפואי והראה לחוקר סימן שאורכו כס"מ בידו השמאלית, שמקורו בדקירה הנטענת.
שומר בית הספר נחקר באזהרה בחשד שנתן לתוקף את מוט הברזל ואמר לו לתקוף את תובע 2. על פי עדותו של השומר, בערך בשעה 11:00 שמע צעקות של ילדים בדבר קטטה שפרצה. בעקבות הצעקה ניגש לשער בית הספר וסגר אותו, על מנת למנוע את הכניסה לבית הספר. הוא שמע את התלמידים צועקים שיורד לתובע 2 דם. כמו כן ראה את התוקף פונה בריצה לכיוון היציאה, מלווה במספר תלמידים. כיון שראה שהמריבה היא בין תלמידי אבו גוש לבין תלמידי בית נקובא, העדיף השומר לטענתו להוציא מספר ילדים שהינם תושבי אבו גוש מתחום בית הספר, כדי שילכו הביתה. עוד השיב שאינו יודע מה היה הרקע לקטטה, "אבל כל הזמן זה ככה בין אבו גוש לבין בית נקובה". השומר הוסיף שהוא לא ראה את התוקף עם מוט, גם לא ראה מי רב עם מי. השומר הכחיש את הטענה שהוא זה שמסר לתוקף את המוט.
חברו של התובע 2, נ. ע. העיד שהוא ישב בהפסקה לצד התובע 2. לפתע הגיע התוקף למקום, עם מוט ברזל בידו, ותקף את התובע. לאחר מכן ביקש התוקף להכות באמצעות הברזל ילד נוסף שישב עמם, ששמו ד.ג. ואולם ד. ג. זז ממקומו, ונ.ע. עצמו נחבל ממכת הברזל בכתפו. חוקר המשטרה ציין שנ. ע. הראה לו שני סימנים אדומים על כתפו, שארכם כ- 4 ס"מ. נ. ע. העיד כי השומר נתן לד. ג. שישב עמם "כאפה", ולאחר שד. ג. שאל את השומר מדוע עשה זאת, הגיע התוקף בריצה למקום, הכה את התובע 2 ואת נ. ע., רץ לביטחון שמהם קיבל מלכתחילה את המוט, הם פתחו לתוקף את השער והוא יצא מהמקום. נ. ע. השיב שילדים אמרו לו שהשומר הוא שנתן לתוקף את המוט כיון ששניהם מאבו גוש.
בהודעתו של ד. ג. במשטרה העיד העד כי התוקף הגיע למקום, תקף את התובע 2 באמצעות ברזל שהחזיק בידו, התובע נפל ופונה לחדר המורים. התוקף רצה לתקוף באמצעות הברזל גם את ד. ג., ואולם לאחר שד.ג. זז ממקומו, נ. ע. שעמד בסמוך הוא שקיבל את המכה. לדבריו של ד.ג., הוא ראה במו עיניו את השומר נותן לתוקף את הברזל, לאחר שהביאו מחדר הביטחון, שם ישנם ברזלים רבים.
התובע עצמו העיד במשטרה שהתוקף הכה בראשו עם צינור. לדבריו לא היה לו דבר עם התוקף, התוקף בא ככה סתם והכה אותו. את התוקף תיאר כילד אלים המסתובב הרבה בקרבת השומר.
מחומר החקירה שהוגש במסגרת נ/2, עולה כי התוקף הובא בפני שופט להארכת מעצר ושוחרר בתנאים.


האחריות
טענות התובעים



לטענת התובעים, אחריותם של הנתבעים נחלקת לשני חלקים. בראש ובראשונה אחראים הנתבעים לכך שהתובעים נאלצו ללמוד במקום שבו היו חשופים לאלימות קשה מצד יריבים. נטען שהאחריות לכך מוטלת בעיקר על משרד החינוך, אף בואר שלבסוף הכיר משרד החינוך בכך ופתח בית ספר נוסף בבית נקובא, עובדה המעידה, כך נטען, שהמצב ששרר במועד האירועים נושא התביעה לא היה תקין. נטען שלרשויות כמו גם לצוותי ההוראה היה ידוע אודות האלימות בין שתי קבוצות התלמידים, אלימות שלוותה בשימוש בכלי נשק, ואולם הם לא עשו דבר למיגור התופעה.
החלק השני של האחריות, כך נטען, מתרכז במחדלים לשמירת שלום התלמידים. בית הספר מנה באותה עת כ- 1,000 תלמידים, שטח בית הספר היה עצום, ולא היה די ב- 10 מורים תורנים על מנת להשגיח על התלמידים ולדאוג לביטחונם.
התובעים הוסיפו כי הנתבעים הם מחזיקי המקרקעין, וגם בשל כך מוטלת עליהם חובה כלפי התובעים.

טענות הנתבעים באשר לאירוע הראשון


הנתבעים טענו כי ניתן ללמוד מגרסתו של תובע 1 שהוא כלל לא הותקף, אלא ראה את אחיו מותקף, ובחר בחירה מודעת ותוך הסתכנות מרצון להצטרף להמולה ולתגרה במקום לפנות למורים ולבקש את התערבותם. הנתבעים ביקשו ללמוד מהגשת התביעה בשיהוי ניכר, כ- 8 שנים לאחר האירוע, שהתובע לא האמין אז, אף אינו מאמין עד היום, שמישהו מלבדו אחראי לאירוע.
הנתבעים הפנו לכך שמעדותו של תובע 1 עולה כי במקום האירוע שהו מורים שהפרידו בין הניצים, הוא אף העיד שהיה זה תפקידם של המורים בהפסקה להפריד בין הילדים.
הנתבעים טענו שלא הוכח כי הייתה שנאה או יריבות יוצאת דופן בין חמולת אבו גוש לבין חמולת בית נקובא, שחייבה הפרדת רשויות במחיר של הפחתת תקציבים, פגיעה באיכות הלימודים או הרחקת תלמידים בעלי שורש אלים. נטען שלא הוכח שהנער התוקף היה נער אלים. לפיכך, כך נטען, לא מדובר בנסיבות המחייבות השגחה צמודה או מתמדת, או נקיטת הליכים מיוחדים. הנתבעים הפנו לכך שעולה מהראיות כי במהלך האירוע שהו במקום לא פחות מ- 16 מורים תורנים, אשר השגיחו על התלמידים במהלך ההפסקה. לטענת הנתבעים, אילו סבר התובע 1 שמדובר במקום אלים, רשאי היה לבקש ללמוד במקום אחר, כפי שעשה לאחר האירוע.
הנתבעים הוסיפו וטענו כי ניפוץ בקבוק הזכוכית היה אירוע פתאומי ובלתי צפוי, ועל כן לא ניתן היה למנעו.
הנתבעים טענו כי קיים אשם תורם מכריע, שכן התובע בחר לחבור לתגרה תוך הסתכנות מרצון, ובכך תרם תרומה משמעותית לאירוע ולפציעתו.
אשר לחלוקת החבות, טענה המועצה כי יש להשית את עיקר האחריות על משרד החינוך. נטען כי ההחלטה על אזורי הרישום לא הייתה החלטתה שלה, אלא של משרד החינוך, המחליט האם לפתוח בית ספר נוסף. משרד החינוך הוא הקובע את אופן הטיפול באלימות, באמצעות חוזרי מנכ"ל, הוא הקובע את תקן המורים, בשיעור ובהפסקה.
לטענת משרד החינוך יש להשית את עיקר האחריות על המועצה, שכן היא העסיקה את המנהל ואת המורים במועד האירוע הראשון. אשר להחלטה על הקמת בית ספר נוסף נטען שמדובר בהחלטה משותפת של משרד החינוך ושל המועצות המקומיות.

טענות משרד החינוך והצד השלישי באשר לאירוע השני


משרד החינוך והצד השלישי טענו שמתיק המשטרה עולה כי בניגוד לגרסתו של תובע 2, עובר לאירוע השני החזיק תובע 2 מברג בידו והתגרה בתוקף. על רקע זה, כך נטען, לא תבע תובע 2 את התוקף. כן נטען שהתובע היה תלמיד בעייתי שסבל מבעיות משמעת רבות.
נטען שתובע 2 נמנע מלהעיד עדים מטעמו אודות נסיבות האירוע, וכי לא ניתן לבסס ממצאים על יסוד עדותו היחידה, שאין לתת בה אימון, בין היתר לאור סתירות בין עדותו לפיה היה תלמיד טוב, לבין המפורט בתעודות (נ/1).
נטען שחובת הזהירות לא הופרה, וכי משרד החינוך והצד השלישי נהגו באופן סביר. תובע 2 עצמו העיד על כך שבמקום נכחו מורים תורנים, וכי אין אפשרות למנוע אירועים פתאומיים המתרחשים בשבריר שנייה גם בשעה שמורים תורנים נוכחים במקום.
הצדדים שבו וטענו כי לא התרשלו בשעה שאפשרו לתלמידים משתי חמולות ללמוד באותו בית הספר, וכן כי יש לקבוע אשם תורם בשיעור של 100%, או לפחות בשיעור ניכר.
אשר לחלוקת החבות, טען משרד החינוך כי יש להשית את עיקר האחריות על הצד השלישי, שכן האירוע השני אירע בשעה שבית הספר היה בבעלות הצד השלישי ובהנהלתו. המנהל המקיף של בית הספר, מר עראפת, היה עובד של הצד השלישי.
הצד השלישי טען כי יש להטיל את עיקר האחריות על משרד החינוך. נטען שמשרד החינוך ידע על המתיחות בין שני הישובים, וחרף זאת שלח את הילדים לבית ספר משותף. עוד נטען כי משרד החינוך הוא שהחליט לבסוף על הקמת בית ספר נוסף, והוא המתווה את המדיניות ונותן את ההנחיות להתמודדויות עם אירועים דוגמת האירוע נושא התביעה.
לטענת הצד השלישי העד מטעם משרד החינוך לא היה עד הרלוונטי לתביעה, הוא לא אישר את האמור בתצהירו, ומעדותו בבית המשפט עלה שהוא העיד על דברים שאינם בתחום ידיעתו האישית.

דיון והכרעה
נסיבות האירועים


לאחר שעיינתי בראיות שהובאו בפני ובטענות הצדדים, מצאתי שיש לקבל את עדות התובעים באשר לנסיבות האירועים שבהם נפצעו. מצאתי שתובע 1 נפגע לאחר שהותקף בידי מספר תלמידים באירוע רב שלבי שהחל בתחומי בית הספר, ולאחר שהורחק מתחום בית הספר הותקף פעם נוספת על ידי התוקפים, שאף הם הורחקו מהמקום, סמוך לשער בית הספר. במהלך התקיפה השנייה הופל תובע 1 על הרצפה ומספר תלמידים בעטו בו עד לפציעתו במצחו, מעל עינו.
תובע 2 נפגע לאחר שהותקף במהלך הפסקה על ידי תלמיד אחר, באמצעות מוט ברזל. מבית הספר פונה על ידי מד"א, לטיפול בבית החולים.
אמנם התובעים נמנעו מלהביא עדים שהיו נוכחים באירוע, ואולם עדותם נתמכה במסמכים שהוגשו, הן במסמכים רפואיים, והן בטופס התביעה (תאונות אישיות לתלמיד) והן בחומר החקירה.

הפרת חובת הזהירות


אין למעשה מחלוקת בין הצדדים על קיומה של חובת הזהירות מושגית מוגברת המוטלת על בית הספר ועל המורים, אותה משווה הפסיקה לחובת הורה זהיר כלפי ילדו. חובה זו אינה יוצרת אחריות מוחלטת והיא מחייבת השגחה על התלמיד לא רק מפני פגיעת גורם חיצוני אלא גם מפני פגיעה שלו בעצמו. בגדרה של חובה זו מוטל על בית הספר לנקוט אמצעי זהירות סבירים למניעת פגיעה כאמור בתלמיד (ר' לעניין זה למשל ע"א 2061/90 מרצ'לי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (1) 802, 811 ).
אין למעשה בענייננו גם מחלוקת על קיומה של חובת זהירות קונקרטית, שכן מבחינת מדיניות, אין להשלים עם תוצאה לפיה נפגעים תלמידים בגילאי 14 ו- 16 משברי בקבוק או ממכת מוט ברזל במהלך שהותם בבית הספר. מדובר בסיכון בלתי סביר, ומבחינת האינטרס החברתי מדובר בסיכון שיש למנעו.
השאלה הנשאלת בענייננו הינה האם הופרו חובות הזהירות המוטלות על מי מהצדדים. לאחר שבחנתי את הראיות ואת טיעוני הצדדים מצאתי שיש לקבוע שהנתבעים וכן הצד השלישי התרשלו, ולפיכך הם חבים בנזקי התובעים.
עולה מהראיות כי בבית הספר אירעו מקרי אלימות בכלל, ועל רקע ריב בין החמולות בפרט. התובעים העידו על כך שהאלימות בבית הספר שכיחה, ושהתלמידים מסתובבים עם מקלות ואמצעים אחרים באופן תדיר. גם מעדויות ההגנה ניתן ללמוד על תופעת האלימות. העד מטעם המועצה ציין בעדות בין שניים לשלושה מקרי אלימות קשים שבהם מעורבת המשטרה, וכן מקרים "קלים" יותר המטופלים ברמת בית הספר, המתרחשים לטענתו אחת לחודשיים. העדים מטעם הנתבעים ציינו גם את ריב החמולות בין תושבי אבו גוש לתושבי עין נקובא, כתופעה ידועה ומוכרת. הדבר עלה בעדותו של העד מטעם צד ג', וכן מחקירתו של השומר במשטר בעקבות האירוע השני.
בצדק העיד אחד העדים כי יריבויות בין חמולות קיימות גם בתוך הישוב אבו גוש, ומקובלת עלי טענת הנתבעים והצד השלישי שאין כל מקום לביצוע הפרדה בין חמולות במהלך הלימודים בשל היריבויות האמורות. יחד עם זאת, בוודאי שיש לנקוט אמצעים למניעת מעשי אלימות ותגרות בין התלמידים.
ההתרשמות הכללית מהראיות הינה שלא מדובר באירוע תגרה חד פעמי או פתאומי, שלא ניתן היה לצפותו, כי אם בשגרת אירועי אלימות שאינם נדירים. אין לראות באירוע של תגרה אלימה בין תלמידים, במהלכה נעשה שימוש בבקבוקים ובצינורות על מנת לפגוע ולפצוע, כאירוע בלתי צפוי – השולל קיומה של חובת זהירות והתרשלות.
כל אחד מהאירועים נושא התביעה לא היה אירוע קצר ופתאומי, אלא אירוע מתמשך, שהתפתח על פני מספר שלבים, ולכאורה היו מספר הזדמנויות לגדוע כל אחד מהאירועים בעודו באיבו.
כפי שאפרט להלן, מצאתי שהפרת חובות הזהירות נעשתה בשתי רמות, הן ברמת המדיניות הכללית, המצויה בתחום סמכויותיו של משרד החינוך, והן בתחום המקומי המצוי באחריות בית הספר, ומכאן באחריות הנתבעים או הצד השלישי, לפי העניין, אשר העסיקו את המנהל .

אחריות משרד החינוך בתחום המדיניות הכוללת


דומה כי נקודת המוצא לבחינת ההתרשלות בענייננו הינה המדיניות הכוללת לטיפול באלימות בבתי הספר. מקובלת עלי עמדת העדים מטעם המועצה ומטעם הצד השלישי, לפיה בעיית האלימות אינה בעיה נקודתית בבית הספר, אלא בעיה רוחבית, כלל ארצית, שהטיפול בה אינו מתחיל ומסתיים בגורמי הניהול בבית הספר עצמו. מקובלת עלי עדותם של אותם עדים לפיה משרד החינוך הוא האחראי על התווית המדיניות בטיפול באלימות, כמו גם על התווית מדיניות בנושאים כלליים נוספים.
על משרד החינוך כגוף המתווה את מדיניות החינוך והמפקח על פעילות בתי הספר, לצפות אפשרות לתגרות ולמריבות בין תלמידים בחצר בית הספר, ולמנוע אותן, במיוחד על רקע היקף מקרי האלימות שאותו אמד העד מטעם משרד החינוך בכ- 16,000 בשנה. בעניין זה למשרד החינוך תפקיד ממשי יותר מאשר במקרה של תאונה הנגרמת לתלמיד מחמת מפגע הקיים בשטח בית הספר. מפגע האלימות בין בני נוער בכלל ובבית הספר בפרט אינו סוגיה מקומית או פרטית, כי אם תופעה כלל ארצית, המחייבת מדיניות כוללת של הגורם המפקח. על משרד החינוך מוטלת החובה לבחון את מדיניותו ולפקח על יישומה.
מטעם הנתבעים לא הוצגו בפני כללים ברורים להשגחה או להתמודדות עם בעיית האלימות בבתי הספר בכלל, או בבית הספר באבו גוש בפרט. משרד החינוך לא הציג בפני את מדיניותו באשר לטיפול באלימות בבתי הספר, את הכללים שקבע, בחוזרי מנכ"ל או בדרך אחרת, ועל יסוד מה נקבעו הכללים, ככל שנקבעו.
העד מטעם המועצה, מר עיסא ג'אבר, העיד שמערכת החינוך אמורה לתקוף את התופעות האנטי חינוכיות בדרכי נועם, בשידול, בהסברה, ובשכנוע. כן ביאר במהלך עדותו שנעשה ניסיון להשתמש בכלי הסברה, בחינוך, בהכוונה, בייעוץ, בסדנאות עם מרצים, ושנעשה ניסיון ליצור אווירה ואקלים מיטביים.
העד מטעם משרד החינוך לא פירט בפני מהי מדיניות משרד החינוך והאם אימץ משרד החינוך את המדיניות לפיה יש לתקוף את האלימות בהסברה בלבד, בדרכי נועם, בהכוונה ויעוץ וכו'. אף לא הובאו בפני כל נתונים שיש בהם כדי ללמד שמדיניות זו, ככל שאומצה על ידי של משרד החינוך או הותוותה על ידו, הינה המדיניות הנכונה והראויה, על מה היא מבוססת, האם נבחנה לאורך זמן, האם הוסקו ממנה מסקנות, ומהן ההנחיות לפעולה שניתנו על מנת להגשימה. לא פורטה המדיניות באשר לאמצעים שיש לנקוט בשעה שמדיניות דרכי הנועם לא צלחה, לא צוינה כל עמדה או מדיניות באשר לאופן בירור האשמים בתגרות או במעשי אלימות, הסנקציות על התנהגות אלימה או דרכי הענישה, למעט אמירתו של העד מטעם הצד השלישי, לפיה ככל שתלמיד חורג מהתנהלות תקינה, הוא נענש, "בהתאם לחוזרי המנכ"ל של משרד החינוך".
בהעדר מדיניות ברורה וכללים להתמודדות עם האלימות, קשה לבחון האם יושמו הכללים בבית הספר, והאם נעשה פיקוח כלשהו על יישומם.
מעבר להתמודדות עם תופעת האלימות הכללית, לא הוצגה בפני כל התייחסות לסיטואציה הספציפית, שמקורה בהרכב המיוחד של התלמידים בבית הספר באבו גוש, לא הוצגה כל ראייה לכך שהמצב הובא בחשבון על ידי האחראים לבטיחות, ושננקטו אמצעים מיוחדים על מנת להתמודד עם מצב מיוחד זה.
מבחן שנדון ואומץ בפסיקה הינו מבחן ההשגחה. כפי שנקבע בדנ"א 2571/94 עזבון המנוח אייל ארגמן ז"ל נ' גולן חפצדי (מיום 12.6.96):


מריבות וקטטות בין ילדים, גם בגילאי כיתות ח', אינן תופעה בלתי מוכרת. על כל הורה ומורה חלה חובת צפיות לגבי התרחשויות כאלה ומוטלת עליו חובה לנקוט אמצעי פיקוח סבירים למניעת סיכוני בטיחות מסוימים הקשורים בכך. יותר מורכבת היא השאלה: אימתי ייראה המורה כמי שהפר את חובת הזהירות המוטלת עליו? מטבע הדברים, אפשרויות ההשגחה של מורים ומחנכים - כאפשרויות ההשגחה של הורים באשר הם - אינן בלתי מוגבלות. מידת ההשגחה המצופה מהם הינה, בהכרח, תוצאה של "איזון בין האינטרס של השגחה על ילדים ומניעת תאונות מצד אחד, והיכולת להקצות כוח אדם להשגחה על התלמידים מצד שני"... עיקרו של דבר הוא שבקביעת מידת ההשגחה הנדרשת יש להתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הנתון: סוג הפעילות בה מועסקים הילדים, טיב וגודל הסיכון הכרוך בפעילות, או שמפניו יש יסוד לחשוש, גיל הילדים הנוגעים בדבר ושיקולים נוספים כיוצא באלה...".



באותו פסק דין נקבע כי בנסיבות 'רגילות' הפיקוח הנדרש מתבטא בנוכחות קרובה למקום הפעילות:


"אכן גם בנסיבות שניתן להגדירן כ"רגילות" - היינו כשהמדובר אינו בקטני-קטנים שסכנת היפגעותם גדולה במיוחד, וכשהפעילות בה עסוקים התלמידים אינה כרוכה בסיכונים אופייניים מיוחדים - נדרשים המורים למידה מסוימת של השגחה. אלא שבנסיבות רגילות אין מתעורר צורך בפיקוח צמוד ודי בפיקוח המתבטא בנוכחות קרובה למקום הפעילות. טול, למשל, מצב שכיח של הפסקה רגילה בחצר בית הספר. הפיקוח הנדרש על תלמידים בעת משחקיהם בהפסקה, בדרך כלל, אינו מצריך יותר מנוכחות של מורה בחצר בית הספר."



ואכן, הפסיקה התמקדה בהשגחה כממלאת אחר חובת הזהירות המוטלת על ההנהלה ועל המורים בית הספר.
אף שנושא ההשגחה שב והועלה על ידי העדים, הנתבעים טענו בסיכומיהם שלא פחות מ- 16 מורים תורניים שהו במהלך האירועים בחצר בית הספר, לא הוצגו בפני כללים שקבע משרד החינוך באשר להיקף ההשגחה הנחוץ בחטיבת הביניים או בחטיבה העליונה. המבחנים שנקבעו בפסיקה האמורה לפני למעלה מ- 15 שנים התייחסו לילדים צעירים וביסודן מונחת ההנחה שדי בנוכחותו של מורה במהלך ההפסקה, שישגיח על הילדים, על מנת למנוע מעשי אלימות ולהוות גורם מרתיע.
לא הובאו בפני כל דרכי התמודדות עם אלימות בני הנוער בבתי הספר התיכוניים, שגילם גבוה משל הילדים שנדונו בפסק הדין הנ"ל ובשים לב לבעיות הספציפיות. לא הוצגו בפני ההנחיות למספר המורים התורנים שישהו בחצר במהלך ההפסקות לכל קבוצת גיל, האם תפקידם של אותם מורים תורנים הוא פסיבי, האם די בעצם נוכחותם, מהן הסמכויות המוקנות להם ככל שמתפתחת אלימות, וכיצד עליהם להתמודד עמה.
העד מטעם המועצה, מר עיסא ג'אבר, התייחס בעדותו לאותה "השגחה", וציין כי לעיתים אין די בנוכחות המורה, שאינה מהווה גורם מרתיע. העד עמד על כך שהמורים מוגבלים הן מבחינת האמצעים שהם רשאים לנקוט, והן מבחינת יכולתם הפיזית, בעיקר של המורות. צוין כאמור שאסור למורה להשתמש בכוח כדי להתמודד עם אירועי אלימות, למעט בחינוך המיוחד בדרך של "תפיסה" או "הולדינג", לצורך השתלטות על ילד משתולל. העד ציין שקשה להשתלט על ילדי תיכון, במיוחד בשעה שמדובר בנערים בריאי גוף, המשליכים כסא או משתמשים בכלי מסוכן שיש בו כדי לפגוע במורה ובתלמיד כאחד. העד ציין כי לא תמיד ניתן להשתמש ב"סמכות המילולית" של המורה, שלא תמיד די בה.
גם העד מטעם משרד החינוך, מר רותם זהבי, עמד על מגבלות ההשגחה וציין כאמור בעדותו כי "בזמן קטטה בין תלמידים, אשר גם אם היא נמשכת שברירי שניות, אין באפשרות מורה סביר גם אם הוא נמצא במקום, למנוע תאונות, במיוחד כאשר מדובר באירועים אלימים רבים".
קיומם של הקשיים האמורים אינו מלמד לטעמי על כך שלא מוטלת על משרד החינוך (ועל בתי הספר) החובה למנוע את מעשי האלימות ולטפל בהם. ניתן היה לצפות ממשרד החינוך לחפש דרכים להתמודדות עם הבעיה, ועצם ההימנעות מלנסות למצוא פתרונות להתמודדות עם האלימות המתוארת ולהגנת התלמידים מפניה הינה בבחינת התרשלות.
לא הייתה התייחסות בראיות שהובאו בפני מטעם הנתבעים לאמצעים נוספים למניעת האלימות, לצד "השגחה", כגון ענישת הנוקטים באלימות, בירור נסיבות האלימות, והטיפול בפגיעה. לא הוצגו כל כללים או מדיניות באשר להיבטים האמורים או באשר למעקב על אלימות בבתי הספר והפיקוח על מניעתה והטיפול בה.

הפרת חובות הזהירות בבית הספר


גם ברמת בית הספר מצאתי שהופרו חובות הזהירות המוטלות בעיקר על ההנהלה. חובת הזהירות הופרה כאמור בראש ובראשונה במניעת האלימות. לצד חלקו של משרד החינוך קיים תפקיד מהותי גם לבית הספר, להנהלה ולמורים. על רקע מקרי האלימות שאירעו בבית הספר ושנזכרו בעדויות שהובאו בפני, ניתן לצפות שהמפגש בחצר בית הספר במהלך ההפסקות יהיה רווי באירועי אלימות, מעבר למצבים רגילים של התפתחות מריבות בין תלמידים המתגודדים בתחום בית הספר. בנסיבות שכאלו אין די במידת השגחה רגילה הקיימת במקומות אחרים, אלא יש צורך בהיקף השגחה מוגבר.
חובת הזהירות הופרה לא רק במניעת האלימות, אלא גם בטיפול בתוצאותיה. הנתבעים לא הציגו בפני תחקיר שבוצע לשם בירור השתלשלות האירועים, עילתם והאחראים להתלקחותם. מין הסתם אף לא הוצגו בפני דרכי הטיפול או הסנקציות שהוטלו על האחראים לאלימות, אשר יתכן ויש בהן כדי ליצור הרתעה מפני נקיטת מעשי אלימות בעתיד, או דרכי הענישה.

הפרת חובות הזהירות באירוע הראשון


בחינה של התנהלות הנתבעים באירוע הראשון מעידה על התרשלות בכל אחד משלביו. בשלב הראשון הפרו הנתבעים את חובות הזהירות המוטלות עליהם והתרשלו בנקיטת צעדים למנוע אווירה אלימה בבית הספר ולמניעת התלקחותן של תגרות. בשלב השני, לאחר שהחלה תגרה באזור חטיבת הביניים, לא הייתה השתלטות על התגרה. לנערים הבוגרים מהחטיבה העליונה, ביניהם לתובע 1, התאפשר לעבור לתחום החצר של חטיבת הביניים ולהצטרף לתגרה.
גם בשלב השלישי התרשלו הנתבעים בטיפול באלימות בכך שביקשו להתמודד עמה באמצעות הרחקת המעורבים בתגרה מתחום בית הספר.
מתצהירו של תובע 1 עולה כי הדרך שבה בחר בית הספר להתמודד עם בעיית האלימות החמורה הייתה באמצעות גירוש כל המשתתפים בתגרה משטח בית הספר. תובע 1 העיד כי בעקבות התגרה שבה היה מעורב בחצר בית הספר, הוא סולק מהמקום על ידי האחראי על התחזוקה, בהתאם למדיניות בית הספר להרחיק מתחומו את כל המעורבים בתגרה. בעקבות הרחקת המעורבים בתגרה מחצר בית הספר, הותקף תובע 1 בשנית מחוץ לתחום בית הספר, מצא את עצמו שוכב על הקרקע כאשר תוקפיו בועטים בו, ופונה לקופת חולים על ידי עוברת אורח.
הנתבעים או הצד השלישי לא התייחסו לטענה זו ולא הכחישו כי האמצעי להתמודד עם אירוע של אלימות היה הרחקת המעורבים באירוע מתחומי בית הספר. אמנם בטופס התביעה (תאונות אישיות תלמידים) שהוגש לנתבעת 3, לא צוין כי התובע גורש אל מחוץ לתחום בית הספר, או כי התקיפה המשיכה מחוץ לתחום בית הספר, אלא צוין כאמור שהתובע פונה מהמקום בליווי קרוב משפחה, ואולם מצאתי שהתיאור האמור אינו משקף את שאירע. הגרסה האמורה לא נתמכה בכל עדות שהובאה בפני, אף לא נתמכה בנוהל או בכללים המעידים על כך שבעקבות מקרי אלימות נהגו הנתבעים לנהוג אחרת, בראש ובראשונה למנוע התלקחות מחודשת של התגרה ללא פיקוח. כמו כן לא הוצגו כללים המחייבים לבחון האם זקוק הנפגע לטיפול רפואי, לוודא קבלת טיפול כאמור, להזעיק למקום בני משפחה. זאת ועוד, אף שצוין בטופס התביעה כי התובע פונה באמצעות מגן דוד אדום, מאישור מגן דוד אדום עולה שהאמבולנס לא פינה את התובע משטח בית הספר, אלא מקופת חולים, עובדה המתיישבת עם גרסת התובע להשתלשלות האירועים.
הניצים הורחקו כאמור מתחום בית הספר והתגרה המשיכה בעוצמה רבה, ללא כל השגחה או פיקוח. תובע 1 העיד כי הוא הותקף מחוץ לשטח בית הספר, ומצא את עצמו שוכב על הקרקע כאשר התוקפים ממשיכים לבעוט בו. רק אז נפצע פציעה שחייבה טיפול רפואי ואשפוז למשך 4 ימים. מאוחר יותר סייעה לו עוברת אורח להתפנות לקופת חולים, ומשם פונה לבית החולים. בית הספר לא בחן האם התובע זקוק לטיפול רפואי והותיר אותו לנפשו.
מעבר לכך שלא מצאתי כל עיגון בכללים או בהנחיות להרחקת התלמידים הניצים אל מעבר לתחום בית הספר, אני סבורה שאמצעי זה להתמודד עם האלימות הינו בלתי סביר. לא רק שהוא אינו עולה בקנה אחד עם חובת הזהירות המוטלת על הנתבעים, יש בו אף כדי לפגוע בחובה המוטלת עליהם ולהעצים את הפרתה. סילוק הניצים בצוותא אל מעבר לתחום בית הספר גרם לכך שהתגרה שבה והתלקחה מחוץ לחצר בית הספר, ללא כל השגחה. לא היה בכך כדי להפסיק את התגרה, אלא כדי לאפשר את הימשכותה ללא מפריע, בעוצמה רבה יותר ומסוכנת יותר.
אף שהדקירה אירעה מחוץ לכותלי בית הספר, הרחקת התגרה אל מחוץ לתחום בית הספר אין בה כדי לפתור את הנתבעים מאחריותם. לאחר שהתלקחה התגרה בתחום בית הספר, שומה על הנתבעים להרגיע את הרוחות ולמנוע את המשך ניהול התגרה מחוץ לבית הספר, כפי שאירע, בין באמצעות זימון ההורים לשם ליווי ילדיהם הביתה, בין באמצעות זימון המשטרה.
המועצה לא הציגה בפני הנחיות של משרד החינוך המורות לה לסלק את הניצים מתחום בית הספר, או המתירות לה לעשות כן. גם משרד החינוך לא הציג בפני כל כללים האוסרים להרחיק את המעורבים במעשי האלימות מתחום בית הספר, או כללים המבטיחים פינוי בטוח של הניצים מתחומי בית הספר.
השלב הרביעי שיש להזכירו בעניין הפרת חובות הזהירות והתרשלות בית הספר הינו השלב שלאחר תום התגרה. לא הוצגו בפני מטעם בית הספר ראיות המעידות על תחקיר או בירור שנערך לגבי נסיבותיה, לשם הפקת מסקנות ומניעת התלקחות תגרה דומה, ולשם מציאת האחראים לתגרה. לא הובאו גם כל נתונים לגבי סנקציות שהוטלו, או ענישה, האם תוצאת מעברו של התובע לבית ספר אחר הייתה בשל היותו גורם התגרה, או חלילה הקורבן, והאם תוצאה זו של מעבר לבית ספר אחר עולה בקנה אחד עם חובות הזהירות או סותרת אותה.
כל אלו היו צעדים שבהם היה על בית הספר לנקוט, בעיקר לשם מניעת מקרי אלימות בעתיד, ואף שהצעדים הדרושים לשם מניעה בעתיד אינם בגדר התרשלות שיש בינה לבין הנזקים קשר סיבתי, יש להזכירה בהקשר זה, שכן היא מעידה על דפוס התנהלות, ועל כך שאין להוציא מכלל אפשרות שאירועים דומים בעבר לא נבחנו כראוי, לא הופקו מהם מסקנות, לא ננקטו אמצעים המחויבים מהם, ושיתכן שהיה בהם כדי למנוע את התרחשות האירוע הראשון.
גם באשר לאירוע השני מדובר על אירוע מתפתח לאורך מספר שלבים, שבכל אחד מהם ניתן להצביע על קיומה של התרשלות. כפי שעולה מתיק החקירה התוקף סולק מהכיתה לאחר שהפריע. על פי תיאורו במהלך חקירתו במשטרה, כבר בעת סילוקו מהכיתה הרגיש שעומדת להתפתח תגרה. לא הוצגו בפני כללים כלשהם לסילוק תלמידים שהפריעו מהכיתה, או לפעילות ילדים שסולקו מהכיתה מחוצה לה ולדרכי ההשגחה עליהם. דומה כי בעת השהייה מחוץ לכיתה במהלך השיעור לא קיימים מורים תורנים או השגחה אחרת כלשהי. לא הוצגו בפני גם כל כללים שנועדו למנוע את התלקחות התגרה בעת השהייה מחוץ לכיתה במהלך השיעור.
בשלב השני של האירוע השני, יצא תובע 2 לחצר עם חבריו במהלך ההפסקה, אז כאמור נתקל בתוקף. מתיאורם של המעורבים בפרשה, לרבות העדויות המצויות בתיק המשטרה, עולה כי תלמידים הסתובבו בחצר חמושים בברזלים או במברגים. השגחה, ככל שהייתה, נועדה לא רק להפסיק תגרות לאחר שהחלו, אלא בראש ובראשונה למנוע אותן מלכתחילה. הימצאות אחד מהתלמידים חמוש במוט ברזל בתחום בית הספר מעידה על כך שהנתבעים התרשלו והפרו את החובות המוטלות עליהם למנוע אלימות בבית הספר. היה על הנתבעים למנוע כל אפשרות מהתלמידים להסתובב חמושים במקלות ואולי גם במברג, כפי שנטען לגבי תובע 2.
בשלב השלישי של האירוע השני, לא הייתה כל התרשלות. תובע 2 פונה לשם קבלת טיפול רפואי, בסיוע ובפיקוח צוות המורים, כפי שהיה עליהם לעשות במסגרת החובות המוטלות עליהם.
בשלב הרביעי נמלט הנער התוקף מהמקום, או שגורש ממנו. ניתן ללמוד על כך מעדותו של השומר במשטרה, לפיה ראה שתלמידי אבו גוש מעורבים בתגרה ועל כן העדיף שהם יחזרו הביתה. בשל כך פתח את השער ואפשר לתוקף ולנערים אחרים לצאת מהמקום. לא הובאו בפני ראיות שמהן ניתן ללמוד האם פעולתו זו של השומר תאמה את מדיניות בית הספר. בכל מקרה עובדה זו מעידה על העדר פיקוח ובדיקה נאותה על החשודים במקרי האלימות, ועל סיכול של הבדיקה האובייקטיבית שאותה יש לערוך בעקבות מקרי האלימות. לא הובאו בפני כל נתונים המעידים על קיום תחקיר או בדיקת נסיבות האירוע בעקבות התרחשות התגרה ופציעת הנער בתחום בית הספר, ודרכי ההתמודדות עם התגרה לאחר ששככה.

חלוקת האחריות


אשר לחלוקת האחריות, מצאתי שיש להטיל על משרד החינוך 70% מהאחריות, בשל חלקו בהתוויית המדיניות למניעת האלימות והפיקוח עליה.
המועצה אחראית ל-30% מהנזק שאירע באירוע 1, בשל חלקה באחריות לנעשה בבית הספר, בשל העסקת המנהל.
הצד השלישי ל- 30% מהנזק באירוע השני, מכוח ההודעה לצד השלישי ששלח לו משרד החינוך, בשל חלקו באחריות לאירועים בבית הספר, כמעסיק של המנהל באירוע השני.

אשם תורם



הנתבעים טענו שיש להטיל על התובעים אשם תורם. לטענת התובעים אין מקום להטיל עליהם אשם תורם.
כידוע, קביעת האשם התורם נעשית תוך פניה למבחן האשמה המוסרית בין הצדדים. בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון האם נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה. ככל שנמצא שיש להשיב בשלילה לשאלה זו, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית, תוך השוואת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק אלו מול אלו, והערכת משקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד..." (ראו לעניין זה למשל ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ ואח' נ' תנעמי, פ"ד נח (1) 1).
לטענת הנתבעים והצד השלישי, התובעים הם אלו שגרמו לתגרה או לפחות היוו גורם מפתח בה. הנתבעים הפנו לגרסת תובע 1 לפיה לאחר שראה שאחיו מקבל מכות הצטרף לתגרה, במקום לפנות למורים על מנת שיטפלו בה. אשר לתובע 2 הפנו הנתבעים והצד שלישי לתיק המשטרה, לעדות התוקף לפיה התובע 2 הוא זה שניסה לתקוף את התוקף באמצעות מברג שנשא בידו, אף פצעו פציעה קלה, ומעשיו הם אלו שליבו את התגרה. הנתבעים הפנו גם לתעודות של תובע 2 (מוצג נ/1), שמהן עולה כי לא רק שהתובע היה תלמיד חלש, אלא גם שהתנהגותו הייתה פגומה. כך למשל תורגם ע"י המנהל ונרשם בכתב ידו על גבי התעודה "נוהג לצאת הרבה מהכיתה, מפריע לאחרים, מזניח את הלימודים, עליו לשפר את התנהגותו ולימודיו".
לטענת התובעים, הם אך נגררו לתגרה, ולא יזמוה במעשיהם. תובע 1 הדגיש כי לאחר שעבר לבית ספר חדש לא היה מעורב במריבות. ציוניו בבית הספר החדש היו טובים בהרבה מהציונים שהיו לו בבית הספר באבו גוש. עד סמוך למתן עדותו בפני שירת במג"ב. נתבע 2 הכחיש שהתעודות שהוגשו הינן תעודותיו.
אף שהתרשמותי הייתה כי התובעים נטלו חלק פעיל בקטטות, מצאתי שיש לקבל את גרסתם לפיה נגררו לקטטות ולא יזמו אותן. תובע 1 הצטרף לתגרה שהייתה בעיצומה, ולא פתח בה, לאחר שראה תלמידים המכים את אחיו הקטן ממנו. אמנם תובע 1 הצטרף כאמור לתגרה ולא הותיר למורים לפתור את הבעיה, ואולם לא מצאתי שקיימת תשתית ראייתית התומכת בטענה שהתובע היה הגורם המרכזי לתגרה שבה נפגע, או לכל תגרה אחרת.
גם באשר לתובע 2 לא מצאתי שהונחה תשתית ראייתית ליחס לו את גרימת התגרה שבה נפגע. אמנם התוקף העיד במשטרה שהתובע הוא זה שתקף ראשון או שהתגרה בו, באמצעות המברג, ואולם טענה זאת לא התלבנה בבית המשפט, קשה לאמוד את אמינותה, במיוחד נוכח העבירות שיוחסו לתוקף, והסיכון שבו עמד, ואינני רואה סיבה להעדיף את עדותו על פני עדותו של תובע 2. גם תעודותיו של התובע 2, אשר הוגשו באמצעות המנהל, אמנם מעידות על כך שתובע 2 היה תלמיד חלש, ושהתנהגותו הייתה בעייתית, ואולם אין בהן כדי להעיד על כי תובע 2 הוא שגרם לתגרה שבה נפצע.
באמור, מטעם הנתבעים לא הוצגו תוצאות תחקיר המעידות על חלקם המהותי או המכריע של התובעים בגרימת התגרה, לא הובאו עדויות באשר לכך, ועל כן מצאתי שיש לקבל את גרסת התובעים.
בעת האירועים היו התובעים קטינים, ובהתאם להלכה הפסוקה, אין למהר ולהטיל עליהם אשם תורם. כפי שנקבע, בפרשת מרצ'לי הנ"ל, "אדם רך בשנים נעדר שיקול-דעת בשל להערכתם של סיכונים...".
בשל שיקולים אלו מצאתי שאין מקום לקבוע בענייננו אשם תורם.


הנזק הלא ממוני



התובעים ביקשו לפסוק להם בגין הנזק הלא ממוני סכום של 20,000 ₪. בשים לב לנסיבות, לפציעה שנגרמה לכל אחד מהתובעים, למשך הזמן שחלף מאז האירועים, מצאתי שיש לפסוק לתובע 1 פיצוי בסכום של 20,000 ₪, ולתובע 2 פיצוי בסכום של 15,000 ₪.

סיכום



אני מחייבת את הנתבעים ואת הצד השלישי לשלם לתובע 1 סכום של 20,000 ₪, ולתובע 2 סכום של 15,000 ₪, בתאם לחלוקת האחריות כאמור בסעיפים 124 עד 126. כן ישלמו הנתבעים והצד השלישי את הוצאות התובעים, ושכר טרחת עורך דין בשיעור של 23.2%.
הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מיום שפסק הדין הומצא לצדדים, שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הגדרת נזק גוף

  2. נזקי גוף - ליקוי קוכליארי

  3. נזקי גוף על רקע ריב חמולות

  4. התיישנות תביעות נזקי גוף - נזיקין

  5. חישוב בסיס השכר בתביעה לנזקי גוף

  6. נזקי גוף שנגרמו לקטין בבאר יעקב

  7. תביעה בגין נזקי גוף כנגד עיריית קרית מלאכי

  8. ערעור על תביעת נזקי גוף בתאונת עבודה

  9. פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו ביציאה מרכב

  10. דחיית תביעה בגין נזקי גוף בתאונת דרכים

  11. נזקי גוף עקב נפילה בהליכה על מדרכה משובשת

  12. פיצויים בגין נזקי גוף עקב נפילה על רצפת המרכול

  13. תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף בתאונת דרכים

  14. תביעה שהוגשה בגין נזקי גוף שנגרמו עקב תאונת דרכים

  15. תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו בשתי תאונות עבודה במפעל

  16. הכרה בתאונת דרכים בביטוח רכוש - אי הכרה בנזקי גוף

  17. חתימה על ויתור על תביעות כנגד המעביד בגין נזקי גוף

  18. תביעה לפי פקודת הנזיקין בגין נזקי גוף בתאונת דרכים

  19. תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף בשל החלקה על רצפת המרכול

  20. רשלנות של עורך דין בתביעת נזקי גוף שנמחקה מחוסר מעש ?

  21. פיצוי בגין נזק גוף שארע לתובע עת עבד עבור הנתבעת באתר בנייה

  22. תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף. התובעת קטינה נפגעה בתאונת דרכים

  23. תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו כתוצאה מפגיעה בתאונת עבודה

  24. תביעת בגין נזקי גוף שנגרמו בעת שהתובע החליק ונפגע בכף ידו הימנית

  25. תביעה בגין נזקי גוף לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975

  26. פיצוי התובע בגין נזקי גוף המוגשת עפ"י חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

  27. נזקי גוף בתאונת עבודה בעת סידור ארגזי משקה במדף נמוך - התרומם ונחבל בגב

  28. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון