קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נכות תפקודית 20 אחוז: 1. בפנינו ערעור על פסק-דינה של כבוד השופטת בר-זיו בבית-משפט השלום בחיפה בת"א 15520/96 שניתן ביום 29.3.1999 לפיו חויבו המערערות, ביחד ולחוד, לשלם למשיבה סך 212,497 ש"ח בצירוף שכר טרחת עורך-דין בשיעור של 13% בתוספת מע"מ. בדיון שהתקיים בפנינו ב1.2.2000- הצענו לצדדים להגיע להסדר פשרה וניתן פסק-דין כפוף לזכות ביטול של כל אחד מהם. בא-כוח המערערות הודיע ביום 13.2.2000 כי המערערות מבטלות הסכמתן להצעת הפשרה ומכאן פסק-דין זה, המבטל את פסק-הדין שניתן ב1.2.2000-. 2. לאחר שהמערערות הודו בחבותן לפצות את המשיבה בגין הנזקים שנגרמו לה בתאונת דרכים מיום 17.10.1995, והמחלוקת בין הצדדים הייתה בדבר גובה הנזק, הסכימו הצדדים שיוגשו סיכומים בכתב ויצורפו להם מסמכים. נטען שאין בהסכמה האמורה ללמד שפסק-דין ניתן על דרך הפשרה אלא הדיון נקרא "דיון סופי". מקובל עליי כי מטרתו של דיון כזה היא לקצר, עד כמה שניתן, את ההליכים. 3. כבוד השופטת בר-זיו פירטה בפסק-דינה, אחד לאחד, את כל העובדות והנתונים הנדרשים להערכת נזקיה של המשיבה. בעיקרי הטיעון של באי-כוח הצדדים מתייחס, כל אחד מהם, לחישובים אלה באופן מפורט כאילו צריך לבחון את העניין מלכתחילה, ולא במסגרת ערעור. גם אם התביעה הייתה מתבררת בדרך רגילה, דהיינו בהשמעת עדים וחקירתם הנגדית והצגת מסמכים על-פי פקודת הראיות, גם אז אין בית-המשפט שלערעורים נוטה להתערב בחישוב פיצויים, אלא במקרים שבהם נפלה טעות מהותית או שהסכומים שנפסקו הינם בלתי סבירים. 4. המשיבה ילידת 1952, עבדה כסייעת בחדר לידה בבית החולים רמב"ם ונפגעה בתאונת הדרכים ביום 17.10.1995 כאשר ישבה במושב אחורי של רכב שעצר ברמזור ורכב אחר פגע בו. המשיבה הגיעה לחדר מיון בבית החולים רמב"ם רק לאחר יומיים ב19.10.1995-, ומתעודת חדר המיון (נספח א' לתיק מוצגי המשיבה) עולה כי סיפרה לרופא הבודק "לדבריה היתה מעורבת בתאונת דרכים לפני יומיים... הגיעה היום למיון עקב כאבי ראש קדמיים, כאבי צוואר וגב תחתון וכתף משמאל...". הבדיקה שנעשתה על-ידי רופא אורטופד ועל-ידי נירולוג הייתה תקינה והומלץ על מנוחה וטיפול שמרני. צילום עמוד שדרה צווארי היה בלי מימצא פתולוגי ובוצע צווארון. בהמשך קיבלה טיפולים שונים ובכללם אושפזה ב30.5.1996- עד 3.6.1996 בבית החולים רמב"ם עקב כאבי גב שהקרינו לרגל ימין (נספח ד' בתיק מוצגי המשיבה); אחר כך מ20.9.1996- עד 25.9.1996 אושפזה במחלקה האורטופדית (נספח ז' בתיק מוצגי המשיבה) ומשלא הועילו הטיפולים השמרניים נותחה המשיבה בגבה ביום 30.10.1996 (סיכום מחלה - נספח ח' למוצגי המשיבה). אחרי הניתוח המשיכה לקבל פיזיוטרפיה, זריקות ותרופות כמתואר באישורים הרפואיים ט', י"א ו-י"ב למוצגי המשיבה. 5. התאונה הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונה בעבודה, היא קיבלה דמי פגיעה במשך 182 ימים ונקבעו לתובעת נכויות זמניות בשיעור 100% מתאריך 17.4.1996 עד 31.3.1997, 30% מתאריך 1.4.1997 עד 31.12.1997 ונכות צמיתה בשיעור 10% החל מיום 1.1.1998. הוועדה הרפואית לעררים שקבעה את נכותה בשיעור 10% התייחסה למצבה הרפואי הכולל והעריכה כי בגין הגבלה בתנועות גב תחתון יש לתובעת 20% נכות צמיתה לפי סעיף 37(7)ב' אלא עקב מצב קודם יהיה שיעור הנכות בגין תאונת הדרכים שהוכרה כתאונה בעבודה 10% בלבד. בית-משפט קמא קבע נכות תפקודית בשיעור 20% והתייחס לעמדת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי שאין מקום להפעלת תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשל"ז1956-, כי המשיבה מסוגלת לאותה עבודה שביצעה עובר לתאונה, בחן את עמדת הוועדה הרפואית המחוזית של משרד הבריאות, שהכירה במגבלותיה של המשיבה והעמידה את מספר שעות העבודה על 4 שעות, במקום ¾ משרה שעבדה לפני התאונה. 6. לטענת בא-כוח המערערת התעלם בית-משפט קמא ו/או לא ייחס משקל ראוי לראיות שהובאו בפניו לגבי עברה הרפואי ותפקודה של התובעת אחרי התאונה וקביעת נכותה התפקודית בשיעור 20% אינו תואם את בחינת הקשר הסיבתי שבין נכותה הרפואית לבין התאונה. מנגד טוען בא-כוח המשיבה שבית-משפט קמא הביא בחשבון שיקוליו את השפעת התאונה על יכולת תפקודה של המשיבה וכי קביעתו לשיעור נכות תפקודית בשיעור 20%, על-אף שהיה ראוי לקבל את העמדה כי יש לחשב את נכותה התפקודית על בסיס של 50%, היא קביעה סבירה שאין להתערב בה. 7. לאחר הגשת הערעור הוגשו בקשות שונות במסגרת הערעור כמו בש"א 11314/99 - לצרף את תלוש המשכורת של חודש דצמבר 1998 וטופס 106 של שנת 1998 ואחר כך בבש"א 11316/99 באשר להוצאת דוח החקירה מיום 25.7.1996. אני סבורה כי לאחר שהצדדים הסכימו על "דיון סופי" או "מקוצר", אין זה ראוי שירחיבו את מסגרת הדיון דווקא בערכאת הערעור, אם כי מקובל עליי שלצורך הוכחת הנזק מן הראוי היה שהמשיבה תגיש לבית-משפט קמא את תלושי המשכורת שלה בבית החולים רמב"ם ולא תסתמך רק על טפסי 106, שכן בהיותה עובדת שכירה אין קושי להגיש ולהציג את תלוש השכר אותו היא מקבלת מידי חודש בחודשו. לדעתי אין להתערב בבסיס השכר ששימש לצורך החישובים של בית-משפט קמא גם אם נפלה טעות כלשהי בחישובים אלה, ומה שייבחן על-ידינו במסגרת הערעור היא השפעת נכותה הרפואית בעקבות תאונת הדרכים שעברה ביום 17.10.1995 על יכולת התפקוד של המשיבה. 8. נראה לי שיש להתערב בקביעת שיעור הנכות התפקודית של המשיבה ומכאן תידרש התערבותנו בקביעת הפסדי השתכרותה לעתיד והפסדי פנסיה. לא הייתי מתערבת בשאר פריטי הנזק ובכללם אין זה מוצדק להיכנס לחישוב המדוקדק שמציע בא-כוח המערערת לגבי כל נתון ונתון שנקבע בפסק-הדין, וכמתואר בעיקרי הטיעון המפורטים של שני הצדדים. השפעת האירוע התאונתי על מצבה הרפואי של המשיבה נבחנה על-ידי רופאי המוסד לביטוח לאומי, שהתייחסו למצבה הרפואי בתחום האורטופדי לפני התאונה ותלונותיה של המשיבה על כאבי גב תחתון עוד משנת 1988 וקיומם של רישומים גם משנת 1992, 1994 ויוני 1995 (4 חודשים לפני התאונה). במסקנה שיש להפחית 10% בגין מצב קודם, כך שבעטייה של התאונה נגרמו למשיבה 10% נכות רפואית, נקבע גם הקשר הסיבתי המשפטי הנדרש בין תאונה לנכות. השאלה מה הביא, בשלב מאוחר יותר, את הוועדה המחוזית של משרד הבריאות להעמיד את מספר השעות שהמשיבה תעבוד בבית החולים על 4 שעות במקום ¾ משרה מלפני התאונה (נספח כ"ט לסיכומי המשיבה), אין בה להשפיע או ללמד על יכולת התפקוד שלה בעקבות התאונה, שכן יכולת התפקוד שלה קשורה גם למצבה בעבר, ובטרם התאונה. אין להתעלם מכך שהמשיבה עברה מעבודתה כסייעת בחדר לידה למחלקה הקרדיולוגית ולא הונחה תשתית מתאימה, למרות ריבוי המסמכים שצורפו לסיכומי הצדדים, מדוע נזקקה להקטנת שעות עבודתה במחלקה הקרדיולוגית לילדים בהתחשב בכך שהעבודה במחלקה זו הייתה קלה יותר, כמתואר במזכר של המחלקה (נספח כ' של מוצגי המשיבה) בהשוואה לתיאור תפקיד סייעת במחלקת אשפוז (כמתואר בנספח י"ז של מוצגי המשיבה). גם סיכום הפגישה שנעשה בין המשיבה לבין אגף משאבי אנוש בבית החולים רמב"ם מיום 18.5.1997 מלמד כי המשיבה הסכימה לרדת לחצי משרה "כל עוד תקבל מהמוסד לביטוח לאומי קיצבת נפגעי עבודה ובמידה ותקבל את הקיצבה לצמיתות תועסק בחצי משרה באופן קבוע" (נספח כ"א למוצגי המשיבה). דהיינו, משיקולי המשיבה וכנראה השלמת הקיצבה להכנסתה הקודמת, החליטה על עבודה בחצי משרה, ואין בכך להוות ראיה על השפעת התאונה על יכולת תפקודה. 9. אני סבורה אפוא, שיש לשנות את הקביעה בדבר נכותה התפקודית של המשיבה בעקבות תאונת הדרכים שאירעה לה ביום 17.10.1995 מ20%- ל10%-. שינוי זה הוא שינוי מהותי המצדיק התערבות בית-המשפט לערעורים. שינוי זה מביא, ללא תיקונים בבסיס החישוב, לתוצאה כדלקמן (במועד פסק-הדין של בית-משפט קמא): הפסד השתכרות בעתיד: 4,085 X 10% X 173.6288 = 70,927 ש"ח. הפסד פנסיה: 4,085 X 10% X 70% X 120.80 X 0.57 = 19,689.3 ש"ח. סך הכול נזקיה של המשיבה מסתכמים לסכום 220,627.8 ש"ח. מסכום זה ינוכו תגמולי המוסד לביטוח לאומי 109,053 ש"ח באופן שהיתרה לתשלום 111,574.8 ש"ח. 10. אשר-על-כן הייתי מציעה לחבריי לשנות, בכפוף לאמור לעיל, את פסק-הדין של בית-משפט קמא באופן שהמערערות, ביחד ולחוד, תשלמנה למשיבה, לסילוק תביעתה, לרבות תביעות מיטיבים למיניהם, למעט המוסד לביטוח לאומי, את הסך 111,574.8 ש"ח בצירוף שכר טרחת עורך-דין בשיעור 13% מהסכום הנ"ל ומע"מ. יתר הוראות פסק-הדין ללא שינוי. לאור התוצאה אין צו להוצאות בערעור. השופט ש' ברלינר 1. בגיל 43 שנה נפגעה המשיבה, עובדת כוח עזר בבית חולים, בתאונת דרכים שהוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. רופאי המוסד קבעו למשיבה נכות של 10 אחוזים לצמיתות לפי סעיף 37(7)א' למבחנים. המשיבה תבעה מן המערערים לשלם לה פיצויים על נזקים שנגרמו לה, והעניין בא בפני כבוד השופטת בר-זיו (ת"א 15520/96). הצדדים הסכימו שלא להביא ראיות אלא לנהל את הדיון בפני כבוד השופטת בר-זיו על סמך המסמכים בדרך של "דיון סופי". לאחר מכן ניתן פסק-הדין של הערכאה הראשונה ולפיו נקבע היקף הנזקים לסכום של 321,550.50 ש"ח; תגמולי המוסד לביטוח לאומי נקבעו לסך של 109,053 ש"ח וסכום הפיצויים לתשלום נקבע לסך של 212,497.50 ש"ח. המערערים חויבו לפי זה בצירוף שכר טרחת עורך-דין ומע"מ כדרוש. מועד התשלום נקבע ל30- יום לאחר תאריך פסק-הדין, 29.3.1999. 2. בפסק-הדין של הערכאה הראשונה סקרה כבוד השופטת בר-זיו את החומר שעמד בפניה, וקבעה את הפיצויים על-פי ראשי הנזק הצריכים לעניין: הפסדי שכר לעבר ולעתיד בסכום של 235,732.5 ש"ח; הפסדי פנסיה בסכום של 49,685 ש"ח; נזק בלתי ממוני בסכום של 18,633 ש"ח וכן עבור עזרה במשק הבית - סכום גלובלי של 15,000 ש"ח. הקביעה החשובה ביותר בפסק-הדין נגעה לנכותה התפקודית של המשיבה. הנכות הרפואית המחייבת, כפי שנקבעה על-ידי רופאי המוסד לביטוח לאומי עמדה על 10 אחוזים לצמיתות. רופאי המוסד לביטוח לאומי גם קבעו שאין מקום להפעיל את תקנה 15. לעומת זאת, ועדה רפואית מחוזית של משרד הבריאות הכירה במגבלותיה של המשיבה, והגבילה את היקף עבודתה ל4- שעות ליום בעוד שקודם לתאונה עמד היקף עבודתה של המשיבה על ¾ משרה. לאור הנתונים שעמדו בפניה, העריכה כבוד השופטת בר-זיו את נכותה התפקודית של המשיבה, לשיעור של 20 אחוזים. 3. המערערים טוענים שסכום הפיצויים שנפסק בערכאה הראשונה גבוה יתר על המידה. הדבר נובע קודם כל, לטענת המערערים, מכך שהנכות התפקודית של המשיבה הועמדה על 20 אחוזים במקום על 10 אחוזים. לטענת המשיבה, אף אם נלך לפי החישובים שערכה השופטת קמא, יש מקום להקטנת הפיצויים: באשר להפסדי ההשתכרות של המשיבה מיום 1.4.1997 ועד למועד פסק-הדין טוענים המערערים שיש להעמידם על סך 16,451 ש"ח ולא על סך 22,391 ש"ח כפי שנפסק. באשר להפסדי ההשתכרות בעתיד טוענים המערערים, שיש להעמידם על סך 131,541 ש"ח במקום 141,854 ש"ח. באשר להפסדי פנסיה, יש להעמידם לטענת המערערים על סך 36,529 ש"ח ולא על סך 49,685 ש"ח, כפי שנפסק. גם בראש הנזק הבלתי ממוני חלה טעות (מדובר ב16- ימי אשפוז ולא ב28- ימי אשפוז), והסכום צריך לעמוד על 15,558 ש"ח במקום 18,633 ש"ח. 4. חברתי הנכבדה אב"ד השופטת גילאור, הגיעה למסקנה שאכן ראוי היה במקרה דנן להעמיד את הנכות התפקודית על 10 אחוז, ולא על 20 אחוז כפי שעשתה הערכאה הראשונה. לאחר תיקון חישוב הפיצויים כפי שמתחייב מקביעה זאת, הגיעה חברתי הנכבדה לתוצאה שיש להקטין את החיוב בפסק-הדין, ולהעמידו על סך של 111,574.80 ש"ח, במקום החיוב בסכום של 212,497.50 ש"ח. 5. אכן, סכום הפיצויים שקבעה הערכאה הראשונה, נפסק, במקרה דנן, על הצד הגבוה. השאלה היא, האם עלינו להתערב בכך, לאור הסכמת הצדדים ל"דיון סופי". לטענת המשיבה, "הצדדים הסכימו לסכם בכתב ולנהל התיק על דרך של 'דיון סופי'. כוונתנו ומתכונתו של דיון סופי הינה כדיון על דרך הפשרה. בית-המשפט של ערעור נוטה שלא להתערב במסקנות ובקביעות העובדתיות של בית-משפט קמא, במיוחד כאשר מדובר בהסכמת הצדדים לניהול הדיון, כפי שנעשתה במקרה דנן" (סעיף 7 לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה). על כך משיבים המערערים כי דווקא פסיקת הפיצויים מעל ומעבר להיקף הפיצויים שנצפו על-ידי הצדדים, ולפחות על-ידי המערערים, שוללת את הבסיס והתמריץ לקבל הסכמה לפסיקה על דרך הפשרה ובחשבון לטווח ארוך, הפסק כפי שניתן מחבל בסיכויים כי בעתיד תתקבל מטעם המערערים (ומטעם מבטחות בכלל), הסכמה לדרך הפשרה. 6. עניין דומה בא לדיון בבית-משפט זה (בפני הרכב כבוד השופטים: הנשיא מ' לינדנשטראוס, ש' ברלינר וי' דר) בע"א (חי') 4060/99 דבור נ' אריה חברה לביטוח בע"מ [4]). נדונה שם תביעתו לפיצויים של נפגע בתאונת דרכים שנקבעה לו נכות של 30 אחוז בתחום הנירופסיכיאטרי. הדיון התנהל בפני כבוד הנשיא קיטאי אשר ציין כי "באי כח הצדדים הסמיכוני לפסוק על פי דיון סופי ללא חובת הנמקה". המערער שם העלה טענות לגבי סכום הפיצויים שנפסק ובערעור פסקנו כדלקמן: "אנו מקבלים בענין זה את עמדת ב"כ המשיבה, על פיה יש לפרש את פסק דינו של כב' השופט קיטאי כפסק דין שניתן על דרך הפשרה. מסכימים אנו כי אין נפקא מינא, כיצד מכונה אותה דרך 'מקוצרת' בה נהג השופט, האם היא נקראת '4(ג)' (לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה1975-), או '79א' (לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד1984-) או 'דיון סופי ללא חובת הנמקה' כפי שכתב הנשיא קיטאי. כל הביטויים הללו יש להם אותה משמעות ולא כותרת ההליך היא החשובה אלא מהותו ומטרתו. לנו ברור, במקרה זה, כי השופט בחר, בהסכמת הצדדים, שלא לשמוע הוכחות, אלא לפעול בדרך המקוצרת דלעיל, היינו, בחירה במסלול המהיר יותר, וזאת בהסכמת הצדדים. איננו רואים במקרה שלפנינו כל הבדל בין הביטוי בו השתמש 'נדחה לדיון סופי כפוף לבשלות התיק' לבין 'ניהול על דרך הפשרה', '4(ג)' ו'79א', וכולם, אכן, כטענת ב"כ המשיבה, בעלי אותה משמעות. ... אין אנו מסכימים עם עיקרי הטיעון מטעם המערער, כי העובדה שהנשיא קיטאי מצא מקום לנמק בהרחבה (יחסית) את פסק דינו, אף היא מלמדת על כך שאין מדובר בפסק דין על דרך הפשרה, ומקום בו ניתנה הנמקה (בהעדר הסכמה לדיון על דרך הפשרה), הרי שהנמקה זו עומדת לביקורת בית המשפט של הערעור, כפי שמבקש המערער שייעשה... העובדה שהנשיא הנכבד של בית משפט השלום, מצא לנכון לנמק את פסק דינו, אינה סותרת את קביעתנו, כי פסק הדין ניתן על דרך הפשרה, כפי שציינו לעיל. ... ...מידת התערבות שלנו בפסק הדין של הערכאה הראשונה, היא מצומצמת ביותר ושמורה אך ורק למקרים של טעות קיצונית או חריגה מסמכות, דבר שלא קרה במקרה שלפנינו. ...גם אם אנו או בית משפט אחר, היה פוסק למערער סכום שונה מזה שנפסק על ידי כב' הנשיא קיטאי, עדיין אין בכך משום הצדקה להתערבות ערכאת הערעור בסכום שנפסק על ידי הנשיא הנכבד". 7. במקרה אחר (ע"א (חי') 4227/99 ברא"ז נ' "מגדל" חברה לביטוח בע"מ [5]), דנו, בהרכב דנן, בערעור שהוגש על פסק-דינו של כבוד סגן הנשיא חרסונסקי בו חייב מבטחת לשאת רק בחלק מתגמולי הביטוח שנקבעו בפוליסת ביטוח, עקב נזקי רכוש לאחר גניבת משאית. פסק-הדין של הערכאה הראשונה ניתן על דרך הפשרה, לאחר שבעלי הדין הסכימו במפורש על תחולת סעיף 79(א) של חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984-. בהסכמת חבריי החלטנו על דחיית הערעור. נאמר בפסק-דיננו, תוך הסתמכות על ההלכות שקבע בית-המשפט העליון ברע"א 2587/98 י. מיידנברג ייצור ובניית מבנים בע"מ נ' ששון (להלן - פרשת מיידנברג [1]) ורע"א 6756/96 זוננשוילי נ' חוד, חברה לתעשיית מוצרי מתכת בע"מ [2]; וכן רע"א 4721/97 כהן נ' אוזן [3] כדלקמן: "במצב דברים זה באו הצדדים לידי הסכמה שהתביעה תוכרע על דרך הפשרה. כל אחד קנה סיכונים ורכש יתרונות לגבי פסיקת הערכאה הראשונה, על סמך החומר שעמד בפניה... היה בידי השופט קמא, ורצוי היה כי כך היה עושה, לפסוק את הסכום שנראה לו הוגן, בלא כל פירוט או נימוק. משפירט והסביר מה שהסביר, עדיין הפסק הוא על דרך הפשרה, וטענות כגון אלה שבעניננו, אין בהן די כדי להצדיק התערבות בפסק דין כזה, אלא במקרים בהם הקיפוח כה בולט עד כי נאמר שהפסק לוקה בחוסר סבירות קיצוני... הסכום שפסק כב' ס. הנשיא חרסונסקי הוא אולי על הצד הנמוך; אפשר שאנו היינו פוסקים סכום גבוה יותר; אך אין לומר כי פסיקתו היתה בלתי סבירה לאור טענות הצדדים...". 8. במקרה דנן מדובר על נכות רפואית בשיעור של 10 אחוזים. הצדדים פרסו את טענותיהם בפני השופטת קמא לעניין השפעת הנכות הזאת על כושר ההשתכרות והעבודה של המשיבה. הוברר שהיקף המשרה בה הועסקה המשיבה לאחר התאונה קטן מ-¾ משרה לכדי מחצית המשרה. לשופט של הערכאה הראשונה האפשרות לקבוע את הנכות התפקודית על סמך כל החומר המצוי בפניו, וכן על סמך התרשמותו מן המשיבה, מקצועה, גילה, עיסוקה ומהות הנכות. כאשר הצדדים הסכימו שהדיון יהא על דרך הפשרה וחפצו שהדיון יהיה "דיון סופי" מסרו הם לשופטת קמא שיקול-דעת לפסוק סופית בדבר הפיצויים, ובדבר שיעור הנכות התפקודית, כפוף למגבלות הקבועות בפסיקה שעניינן חריגה מסמכות, תוצאה בלתי סבירה לחלוטין על פני הדברים או נימוקים אחרים בעלי חשיבות שעמם אין להשלים בשום אופן (ראה פרשת מיידנברג [1]). אין לומר שהמקרה שבפנינו כלול באחד מסוגי החריגים הנ"ל, המצדיקים התערבות בפסק-דין של הערכאה הראשונה, שניתן על דרך הפשרה. 9. מהשיקולים הנ"ל הגעתי לכלל דעה, שאין ביכולתי במקרה דנן להצטרף לעמדתה של חברתי הנכבדה, כבוד השופטת גילאור, ואני מציע לדחות את הערעור, בלא שניתן במקרה דנן, צו להוצאות. השופט י' דר עיינתי בחוות-הדעת שכתבו חבריי, ודעתי כדעתו של חברי השופט ברלינר. בתיקי נזיקין מטרת בית-המשפט היא להשיב המצב לקדמותו (Restitutio in integrum) כאשר לא ניתן לעשות כן בעין, בעיקר בתביעות שעניינן נזקי גוף, וזאת מחמת מגבלות הרפואה, ממיר המשפט את נזק הגוף בפיצוי בכסף. כל עוד לא ניתן להשיב את האבר שנפגע לקדמותו, ומסתפקים בהמרה בכסף, אין מנוס מאומדנת הנזק ואומדנה - כשמה, היא ניסיון להעריך את הנזק. היא אינה מדויקת מעצם טבעה. גם כאשר נקבעים סכומים מדויקים כתוצאה מחישובים (הצטברות סכומים, הוספת הצמדה וריבית, שינויים בעבר ובעתיד של שכר והיוון), בסופם הוא אומדנה, וכאשר הבסיס אינו מדויק, אין פעולה חשבונית מוסיפה לדיוק. השפעתה של פגיעת גוף על כושר ההשתכרות, הסיכוי שהניזוק ישוקם ויתר השאלות מסוג זה המתעוררות בתביעות לפיצוי על נזקי גוף, נקבעים על-פי הערכה. מאליו יובן שגם הבסיס לקביעה של השפעת הפגיעה על הניזוק, קביעת הנכות הרפואית, אינה יותר מאשר הערכה. אמצעי הבדיקה הרפואית מוגבלים. גילוי המגבלות בשימוש באברים מותנה בשיתוף פעולה של הניזוק או בהצלחת הבודק לאתר ניסיונות של הנבדק להשפיע על התוצאה. גם לצילומי רנטגן ולאמצעי הדמיה יש מגבלות שלהם, קל וחומר כאשר מדובר בתחומי רפואה בהם האמצעים הטכניים-אובייקטיביים אינם קיימים (כמו בפסיכיאטריה, למשל). לאחר שהרופא מקבל נתונים ובודק בעצמו, הוא מתרשם מהיקף הפגיעה. מטבע הדברים, קיים הבדל בין גישותיהם של רופאים, והבדל זה מתעצם בשל התרגום של התרשמות הרופא מן המימצאים לאחוזי הנכות. גם בתחום זה הדברים אינם מוחלטים. די לעיין בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז1965- כדי לראות את היקף השימוש במושגי שסתום. מרובה שם השימוש במונחים "קל" "בינוני" "קשה" (למשל, בסעיף 29 לתוספת) שכל אחד מהם מחייב פרשנות. נקבע שיעור הנכות כפי שנקבע, על בית-המשפט לתרגמו למגבלה תפקודית, ולקבוע השלכותיו על עתידו של הניזוק, ולפסוק מה שיעור הפיצוי. יש הבדלים בגישותיהם של שופטים, וגם אלה משליכים על הפרשנות. הארכתי בכך כדי להבהיר מדוע אני סבור שאין הצדקה להתערב בפסק-הדין, קל וחומר שהצדדים הפקידו בידי השופטת את חופש הפסיקה על דרך הפשרה. הוחלט כאמור בפסק-דינו של כבוד השופט ש' ברלינר, לדחות את הערעור ללא צו להוצאות. נכות תפקודיתנכות