נפילה מסולם עקב מכת חשמל

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נפילה מסולם עקב מכת חשמל: 1. התובע הינו יליד 7/8/65 אשר במועד הרלוונטי לתובענה זו היה טכנאי תאורה אשר נפגע בתאונת עבודה עת עבד אצל הנתבעת. 2. הנתבעת הינה מי שבמועדים הרלוונטיים לתובענה זו היתה מעבידתו ו/או מעסיקתו של התובע, אשר עבד בשמה ומטעמה בתאטרון העירוני בבאר-שבע. 3. התובע עבד אצל הנתבעת כטכנאי תאורה כשנתיים טרם התאונה. 4. התובע עסק במועד קרות התאונה בכיוון פנסי תאורה. התובע נפל מהסולם עליו ניצב במהלך ביצוע עבודות כיוון פנסי התאורה ונפגע בברכו. לטענת התובע בכתב תביעתו תאונה זו ארעה כתוצאה מכך שהתובע קיבל מכת חשמל, התחשמל ונפל מהסולם. הנתבעת מתכחשת לטענה זו. 5. השאלה העומדת לדיון במקרה זה הינה האם הנתבעת חבה באחריות לקרות התאונה, ואם כן, מהו גובה נזקו של התובע, אם בכלל. 6. ראשית כל, בטרם אדון בשאלת החבות וגובה הנזק, עולה השאלה העובדתית האם אכן התחשמל התובע, כפי שנטען על ידו? התובע בסיכומיו טוען כי עדותו באשר לנסיבות התאונה אינה עדות יחידה של בעל דין כמשמעות המונח בסעיף 54 א' לפקודת הראיות כפי שטענה הנתבעת. עדותו של התובע נתמכת בעדותם של עד תביעה 1 מר יניב דרוקר ושל עד תביעה 2 מר שמואל מור. התובע פירט בס' 5 לתצהירו את אופן קרות התאונה: "תוך שאני עומד על סולם קיבלתי מכת חשמל, נפלתי מן הסולם...." מר דרוקר אשר נכח במקום העיד: "ברגע שהוא נפל אני עמדתי לידו שמעתי אותו צועק, הסתכלתי וראיתי אותו על הריצפה". אני הפסקתי את העבודה וירדתי למטה הוא היה במצב שכאב לו ברגל והוא צעק מכאבים. אחרי כמה דקות הוא אמר לי שהוא התחשמל באצבע של היד, אני ראיתי כוויה ביד אינני זוכר באיזו יד, הכוויה היתה באצבע." (עמ' 12 לפרוטוקול). מר מור העיד בעניין זה: "...כשהוא צעק הסתובבתי לאחור וראיתי אותו, הוא טען שהוא התחשמל. לאחר שפינו אותו, או אני או שמעון הורדנו את הכבל מהפנס. ראיתי קילוף בכבל והפזה היתה גלויה. אני ראיתי את הכבל הפגום הראיתי את הכבל ליהודה עינן המנהל האדמיניסטרטיבי" (עמ' 16 לפרוטוקול). לטענת התובע עצם קרות התאונה העובדה כי התובע התחשמל וכי הכבל בפנס היה פגום נסמך על 2 עדויות עצמאיות ובלתי תלויות בעדותו של התובע. הנתבעת מנגד טוענת כי אף לא אחד מעדי התביעה לא יכול היה להעיד כי ראה במו עיניו את התובע מתחשמל. עדותו של התובע בעניין זה הינה עדות יחידה של בעל דין מעונין בדבר לפי ס' 54 א' לפקודת הראיות. עדויות עדי התביעה האחרים מתייחסות אך ורק לעצם הנפילה, שאינה שנויה במחלוקת. כמו כן, טוענת הנתבעת כי בכל המסמכים הרפואיים לא ניתן למצוא כל זכר שהוא לכוויה לה טוען התובע ואף לא למרשם הנטען לקבלת משחה. אכן, מעדויותיהם של עדי התביעה לא עולה כי מישהו מהם ראה את התובע מתחשמל, אולם כל אחד מעדי התביעה ראה את התובע שניות מספר לאחר שנפל מן הסולם, לשניהם אמר התובע תוך כדי כאב כי התחשמל ונפל. אינני רואה סיבה לכך שאדם בנסיבות הללו שנפל ונפצע יטען באותם רגעים שקרים באשר לאשר התרחש. אני מסתפק בעדויות עדי התביעה לשם הסקת המסקנה כי התובע אכן נפל כתוצאה מכך שהתחשמל. יש לזכור שלהתחשמלות אין סימנים חיצוניים ברורים כמו לפגיעות אחרות. ניתן לראות מנקודת המגע כוויה כפי שמר דרוקר טען שראה בידו של התובע. מעדותו של מר מור עולה, כי מיד לאחר התאונה, נבדק הכבל שעליו עבד התובע טרם התאונה ואכן התברר כי הפזה היתה גלויה ובכך אכן היוה הכבל סכנה לכל הנוגע בו ולו הנגיעה הקלה ביותר. מכל הנאמר לעיל הריני מסיק את המסקנה המתבקשת כי אכן התובע התחשמל וכתוצאה מכך נפל מן הסולם ונפצע. באשר לטענת הנתבעת כי מדובר בעדות יחידה של התובע שכן עדויות עדי התביעה האחרים מתייחסות אך ורק לעצם הנפילה הרי שאין בטענה זו ממש שכן בעדויותיהם של עדי התביעה האחרים אומנם מרבית ההתייחסות הינה לשלב הנפילה של התובע, אולם מעדויות אלו אני למד על מה שהתרחש שניות מספר טרם לכך ומה שגרם לנפילה. כפי שכבר ציינתי, אין צורך שהעדויות יתייחסו בדיוק לשלב ההתחשמלות. דברי התובע מיד לאחר שנפל וכן מציאת פזה גלויה במקום מלמדים על מה שאכן התרחש. 7. סוגייית חבות הנתבעת לתאונה: א. לטענת התובע קמה אחריות הנתבעת לפצותו לפי עולת הרשלנות כמשמעותה בפקודת הנזיקין. הנתבעת בהיותה מעבידתו של התובע חבה כלפיו בחובת זהירות. לטענת התובע התרשלות הנתבעת מוצאת ביטויה בארבעה מעשים ומחדלים: 1. הנתבעת הנהיגה שיטת עבודה מסוכנת ובלתי בטוחה בכל הנוגע לאופן התקנת וכיוון פנסי התאורה. 2. הנתבעת לא הנהיגה בדיקה תקופתית של הפנסים הקבועים, כל פרק זמן סביר. 3. הנתבעת לא סיפקה לתובע אמצעי עזר פשוט וזול כדוגמת כפפות אשר היה בהן כדי להגן עליו מפני התחשמלות. 4. הנתבעת לא הדריכה את התובע בכל הנוגע לתפעול תקלות בפנסי התאורה. ב. הנתבעת מנגד טוענת כי מעדויות עדי התביעה עולה מפורשות כי החבטה שהנחית התובע על החיבור בין כבל החשמל לפנס שניסה לכוון שלאחריה התחשמל, מהווה חריגה ברורה וגסה משיטת העבודה שהונהגה ע"י הנתבעת ולו היה התובע נוהג כפי שהורו לו האחראים עליו לא היתה התאונה מתרחשת כלל שכן לטענת הנתבעת עבודת התובע אינה כוללת עבודות חשמל אלא רק תליית וכיוון פנסים בלבד. טיפול בבעיה הקשורה בחשמל אם התעוררה כזו טופלה ע"י מר מור עצמו או ע"י צוות האחזקה של התאטרון אשר זהו תפקידו. לטענת הנתבעת, מן העדויות עולה כי עד תביעה 1 והתובע עצמו מעולם לא ביצעו כל פעולה במסגרת עבודתם הנוגעת בחשמל למעט חיבור תקע לשקע. עוד טוענת הנתבעת כי התובע לא ביצע בכלל כל עבודה אשר הצריכה התמצאות וידע כלשהם בתחום החשמל, לפיכך, כל טענות התובע המתייחסות להעדר ידע או רקע בחשמל, הינן מחוסרות רלוונטיות כלשהי, ודברי התובע ועדי התביעה עצמם, משמיטים הבסיס מתחת לטענות אלו. עוד מציינת הנתבעת כי התובע היה עובר לתאונה עובד ותיק ומנוסה אשר ביצע עבודתו כשנתיים ומחצה (אצל הנתבעת בכלל כשש שנים ומחצה), והכיר עבודתו על בוריה, על כן כל טענותיו כאילו מהלך עבודתו לא הוסבר לו כי היה חסר ידע לצורך ביצועה, דינן להדחות על הסף. באשר לתקינות הציוד באולם טוענת הנתבעת באשר להעדר האפשרות להוריד את הקורה המחזיקה את הפנסים לגובה העיניים, כי כיוון הפנסים אינו יכול להעשות אלא כאשר הפנסים נמצאים במקום המיועד להם ולא יזוזו ממנו עד לסיום ההצגה, שכן במצב זה תרד מלאכת הכיוונון לטימיון. אין כל מניעה לעמוד מתחת לפנס ולבצע את עבודת הכיוון. אין צורך להשחיל את הראש בין התקרה לפנס. באשר לבדיקה התקופתית ב- נ/1 קובע עת/2 כי בדיקה תקופתית של תקינות כבלי החשמל מבוצעת פעמיים בשנה. דברים אלה הוכחשו בעדותו בפני. אולם משהוצג המסמך (נ/1) בפניו הודה כי אכן חתם עליו. גם עת/1 הודה כי יתכן שהיתה ביקורת תקופתית. לגבי עת/2 הנתבעת טוענת כי עדותו מלאה סתירות ומתאפיינת במגמתיות ברורה לטובתו של התובע. עוד טוענת הנתבעת כי: בשעת כיוון הפנסים נוצר מגע בין התובע לוו הפנס או לברגים, הא ותו לא. כפי שטוען התובע, עבודת הכיוונון כוללת כיוונם של ארבעה ברגים. עבודה זו אינה מחייבת את התובע לעסוק בעניין כלשהו הקשור לחשמל ולפיכך אין כל הגיון בלספק לתובע כפפות. התובע עסק רק בחיבור תקע לשקע וביצוע פעולה זו בודאי אינה צריכה כפפות. התובע לא חיבר תקע לשקע עובר לתאונה כי אם חבט בחיבור תקע הפנס לשקע החשמל, מבלי שנתבקש ומבלי שקיבל הוראה לכך, ומתוך כונה ברורה, ומאחר שכך אין לייחס למעביד כל אחריות לפעולה מסוכנת זו ויש להטיל מלוא האחריות על כתפי התובע. ג. אחריות המעביד: המעביד הוא זה אשר מופקד על מקום העבודה עליו לדאוג לתנאי ולשיטות עבודה בטוחות ולהדרכת העובד בביצוע מלאכתו. כב' השופטת שטרסברג - כהן בפס"ד צים מסבירה מה כוללת אחריות זו: "... חובתו של המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שהעובדים יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימלים. אמצעי הזהירות הסבירים הם פונקציה של אופי הסיכון ומידתו על המעביד להזהיר את העובדים מפני סכנות גלויות ונסתרות ולהדריכם כיצד לנהוג וכיצד להתמודד עם סיכונים בעבודה..." (תקדין - עליון, כרך 99, תשנ"ט/תש"ס 1999, עמ' 587). מהם אותם אמצעים סבירים שעל המעביד לנקוט בהם? כב' השופט בך בפסק-דין שירזיאן (ע"א 663/88 יהודה שירזיאן נ' לבידי אשקלון מז(3) 225, 229). משיב על שאלה זו: "... לדעתי קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים אך שותף אני גם לדעה, כי מהותם ומידתם של אותם אמצעי זהירות משתנות לאור טיבו, שרירותו וחומרתו של הסיכון, שהמעביד מודע לו או חייב להיות מודע לו. כך אם המדובר בסיכונים גלויים לעין, שאינם יוצאו דופן במיוחד, הרי יתכן ומספיק להזהיר את העובד מפניהם ולהדריך אותו לגבי אופן מניעתם. במידה שהסיכון חמור יותר, או נסתר יותר, או בלתי רגיל יותר, הרי במקביל גוברים מידתם, גיוונם ותחכומם של אמצעי הזהירות שמעביד סביר חייב לנקוט בהם. לשון אחר: אמצעי הזהירות הסבירים היום פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון ושל מידת הסכנה לשלומו ובריאותו של העובד הנובעת מאותו סיכון באם אכן יתממש...". להלן דבריו בהקשר זה של כב' השופט ד. לוין בע"א 741/83 , גוריון ואח' נ' גבריאל וערעור שכנגד, פד"י ל"ט (4) 266, 271. "...מחובתו של מעביד להגן על עובדיו מפני סיכונים, המצויים במקום העבודה או בתהליך העבודה. אמנם, אין לדרוש ממנו לנקוט אמצעים כה מרחיקים לכת שימנעו לחלוטין כל סיכון אפשרי ותיאורטי, שאינו עולה על הדעת, אך בכל זאת עלול להתהוות. אולם, חובה עליו לנקוט אותם האמצעים שימנעו מהעובד סיכונים אפשריים ושסביר להניח שללא האמצעים שיינקטו, עלולים הסיכונים לגרום לתאונה...". ד. שיטת העבודה: בס' 4 לתצהירי מפרט התובע את אופן העבודה של כיוונון פנסי התאורה אצל הנתבעת: "באולם התאטרון בבאר-שבע אין מנגנון של הורדת הפנסים לגובה הבמה שניתן לראות את הפנס וכבלי החשמל המחוברים אליו. ...במצב הקיים נהגנו לעמוד על הסולם, להדליק את הפנס שאותו אנו מכוונים לכבות את תאורת הבמה ולכוון את הפנס, למקום הנדרש כשהידיים מושטות מעל הראש..." בעדותו חזר התובע על כך: "... אי אפשר לראות את הפנס מלמעלה מכיוון שלא ניתן להכניס את הראש בין הפנסים. עבודת הכיוון נעשית כאשר הידיים מורמות למעלה כי אני צריך לראות את עבודת הכיוון. " (עמ' 20 לפרוטוקול). "הסולם שבו נעזרנו היה סולם של 2.5 מטר. כאשר אני עובד על הסולם אני לא רואה את הפנס מלמעלה, אני בערך בגובה שלו. בתאטרון באר-שבע יש קורה שמסתירה חלק מעמודי התליה של הפנסים. הבעיה הזאת רק בתאטרון באר-שבע. העבודה נעשית כך שהידיים נמצאות מעל לגובה הראש...". (עמ' 11 לפרוטוקול) כפי שעולה מהעדויות הללו, שיטת העבודה הנוהגת אצל הנתבעת מצריכה מן העובד לבצע כיוונון פנסי תאורה כאשר ידיו נתונות מעל ראשו והפנס אינו מצוי בקו הראיה. זוהי שיטת עבודה מסוכנת. זאת בעיקר לאור טיבה של העבודה - שנעשית בגובה 2 - 3 מטרים מעל הקרקע, כך שכל תזוזה שאינה במקום ובמיוחד במצב בו הראות לקויה והתנוחה שבה העובד מבצע עבודתו אינה נוחה, עשויה לגרום לנפילתו. קל וחומר כאשר העבודה כרורכה בעבודה בחשמל, דבר המגביר את מידת הסכנה. טענת הנתבעת כי התובע כלל לא היה צריך "להשחיל" ראשו בין התקרה לפנס ולצורך אחיזת הפנס וכיוונו אין כל מניעה לעמוד תחת הפנס ולבצע זאת, אינה מקובלת עלי. התובע אכן אינו צריך להשחיל ראשו בין התקרה לפנס מן הסיבה הפשוטה שהקורה המצויה שם כלל אינה צריכה להיות, כפי שנהוג בתאטראות אחרים. לעובד צריכה להיות גישה נוחה וחופשית לפנסים והוא אינו צריך "לנחש" את המתרחש מעל ראשו. טענת הנתבעת, כי עבודת התובע אינה כוללת עבודות חשמל אינה מקובלת עלי. התובע בזמן עבודתו אכן לרוב מחבר תקע לשקע, ומכוון את הפנסים ולא עוסק בבעיות חשמל, אולם גם עבודה זו כרוכה במגע בכבלים חשמליים, טענת הנתבעת כי אין זה מתפקידו של התובע לטפל "בבעיה" שהתעוררה כפי שכינתה את המכה שהנחית התובע על התקע כאשר הנורה לא דלקה, אינה מתיישבת עם דעתי וזאת מן הסיבה הפשוטה כי אינני רואה במכה שנתן אדם לתקע כנסיון לפתור בעיות הקשורות בחשמל ושהן מטופלות על ידי צוות מיוחד. לעניות דעתי, חברי הצוות הבכירים שתפקידם הוגדר כעיסוק וטיפול בבעיות הקשורות לחשמל והדורשות ידע בחשמל אינם נזעקים לטפל מיידית בכל נורה שלא דולקת. כל בר דעת מכיר ויודע כי לעתים נורה אינה נדלקת כאשר הנורה אינה מוברגת היטב בבית הנורה או כאשר התקע לא מחובר היטב לשקע. הנטיה הראשונית היא לנסות ולבדוק את שני הדברים הללו לפני שקוראים לחשמלאי מוסמך. כך גם במקרה שלפנינו. באשר לבדיקה תקופתית של מערכת התאורה והחלפת כבלי החשמל: עד תביעה 2 מר מור, מנהל מח' תאורה אצל הנתבעת העיד כי: "פעם בשנה באוגוסט מורידים את כל ציוד התאורה ועורכים לו בדיקה" (עמ' 15 לפרוטוקול). עוד הוסיף וטען כי: "זה לא נכון שעושים את הבדיקה פעמיים בשנה, אני עושה את הבדיקה, אם תראי לי מסמך שאני חתום עליו לפיו הבדיקה מבוצעת פעמיים בשנה אני לא אאמין". לאחר דברים אלה אכן הוצג למר מור מסמך שהוא חתום עליו ובו נכתב לאמור: "אנו בודקים את הפרוז'קטורים ושאר הציוד בערך פעמיים בשנה". מסמך זה אינו חד משמעי. "בערך" משמעו במקרה זה או פחות מפעמיים בשנה או יותר. עדותו של מר מור הינה חד משמעית ובה נטען כי נערכה בדיקה אחת בלבד בשנה. זאת ועוד, עדות זו נתמכת גם בעדותו של עד תביעה מס' 1, יניב דרוקר אשר העיד כי: "זה לא נכון שפעמיים בשנה עושים ביקורת יסודית לפנסים. זה לא היה כאשר אני הייתי... כאשר היינו מוצאים פנס לקוי היינו שולחים אותו לתיקון." (עמ' 12 לפרוטוקול) לנוכח שתי עדויות אלו, הרי ברור כי בפועל בוצעה בדיקה חד שנתית בלבד. בדיקה חד שנתית אינה מספיקה. המדובר בפנסי תאורה ובכבלים "העובדים" מידי ערב ומתנידים מהצגה להצגה, ומכיון שכך נשחקים ומתבלים והסיכון לתקלות גובר. על הנתבעת במקרה זה לבצע בדיקות תקופתיות לפחות פעמיים בשנה אם לא יותר. זהו כלי פשוט ויעיל ביותר על מנת לשמור על מקום עבודה בטוח. ע"י הנהגת מערכת שיטתית של פיקוח ובקרה ניתן למנוע תאונות רבות כגון זו שלפנינו. אין לחכות עד אשר תתרחש תאונה ולאחריה לתקן ולבדוק. יש להקדים תרופה למכה ולהשתמש בכל האמצעים האפשריים למניעת תאונות ולשמירה על מקום עבודה בטיחותי. זוהי חובתו הראשונה במעלה של מעביד כלפי עובדו והנתבעת במקרה שלפנינו לא מלאה חובתה זו כראוי ובכך כשלה. ה. אספקת ציוד מגן: חובתו של מעביד היא אם כן לנקוט בכל האמצעים הסבירים בכדי לוודא שהעובדים יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים. במקרה שלפנינו אחד האמצעים שיכלה הנתבעת לנקוט ולא נקטה למרות פשטותו ויעילותו הרבה הוא חלוקת כפפות מגן לעובדי מחלקת תאורה. המדובר בעבודה שפי שכבר נאמר דורשת מגע עם כבלים חשמליים, שקעים ונורות. הסיכון להתחשמלות הוא גבוה בשל כך. אילו לתובע במקרה זה היו כפפות מגן, סביר להניח שלא היה נפגע כלל. זהו אמצעי סביר מאוד בנסיבות העניין. נחיצותו כאמור גוברת נוכח אופי הסיכון ומידתו. ו. הדרכת התובע: אמצעי הבטיחות הראשוני שעל כל מעביד לספק לעובדיו הינו הדרכה. כך גם קבע כב' השופט בך בפסק-דין שירזיאן ע"א 663/88 יהודה שירזיאן נ' לבידי אשקלון מז. 225, 229): "...מהותם ומידתם של אותם אמצעי זהירות משתנות לאור טיבו, שכיחותו וחומרתו של הסיכון, שהמעביד מודע לו או חייב להיות מודע לו, גם אם המדובר בסיכונים גלויים לעין, שאינם יוצאי דופן במיוחד, הרי יתכן ומספיק להדריך את העובד מפניהם ולהדריך אותו לגבי אופן מניעתם..." אכן המדובר במקרה שלפנינו בעובד מנוסה, כפי שטענה הנתבעת , אולם אם התובע היה מקבל הדרכה שכזו בתחילת עבודתו במחלקת תאורה לאו דווקא לגבי אופן ביצוע העבודה דבר שאכן נרכש עם הזמן אלא לגבי פתרון בעיות שעימן נתקל כל עובד ביניהן: כאשר נורה לא נדלקת - אם לתובע היה נאמר כי אין "לחבוט" בנורה בכדי שתידלק התובע לא היה נוהג כפי שנהג. חובת הזהירות מחייבת במקרה זה כי הנתבעת תסביר לתובע כיצד עליו לנהוג במקרים מסויימים כגון זה נשוא התאונה. לא הובאה בפני ראיה מספקת כי אכן הנתבעת הדריכה כיאות את התובע. ז. אינני מקבל את טענת הנתבעת כי טענות התובע לעניין אי קבלת הסבר בנוגע לתפעול תקלות בפנסים הינן בגדר הרחבת חזית וזאת משום שעניין זה עולה מתוך הדיון על שיטת עבודתה של הנתבעת ואחריותה כמעביד. נושא התקלה בפנס עולה לדיון מעצם העובדה כי במהלך עבודתו התובע התחשמל. התובע לא היה מתחשמל אילולא קרתה תקלה כלשהי בין אם בפנס ובין אם ברכיב אחר. כך או כך נושא ההדרכה עולה לדיון. אין בכך משום הרחבת חזית משום שחזית הדיון הזו נפתחה מעצם העלאת עובדות המקרה והעלאת טענת התובע לעניין רשלנותה של הנתבעת. 8. סעיף 38 - חפץ מסוכן: עוד טוען התובע כי חבות הנתבעת לתאונה קמה הן מכח סעיף 38 לפקודה. לטענתו כבל החשמל של הפנס מהווה "דבר מסוכן". הנתבעת טוענת כי אין לקבל טענה זו. לטענתה כבל חשמל פשוט ורגיל המחובר למכשיר כלשהו אינו דבר מסוכן. מכל מקום, לטענתה התובע לא הוכיח כי הנזק נגרם מכבל החשמל ולחילופין לא הוכיח מתי או כיצד נגרם הפגם לכבל החשמל. הוראת סעיף 38 לפקודת הנזיקין קובעת לאמור: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה או ע"י דבר שנמלט העלול לגרום נזק בהמלטו. וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופס הנכס שמתוכו נמלט הדבר - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה." בע"א 437/87 צחי כהן נ' חב' החשמל נקבע כי: "אין מחלוקת בין הצדדים שהנזק נגרם על ידי כבל חשמל המהוה חפץ מסוכן כמובנו בסעיף 38 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), וכי על כן על המזיק - במקרה זה המשיבה - להוכיח שלא התרשל, וכי נקט באמצעי זהירות נאותים למניעת הנזק. אכן, לא יכול להיות ספק, שהמשיבה, המחזיקה רשת חשמל, חייבת לנקוט באמצעי זהירות סבירים המתחייבים לפי הנסיבות למניעת סכנת התחשמלות הצפויה מרשת זו." הנתבעת כמעבידה חייבת לנקוט באמצעי זהירות סבירים המתחייבים לפי הנסיבות למניעת סכנת התחשמלות לעובדי מחלקת התאורה, אשר באים במגע עם מערכת התאורה ככלל ועם הכבלים החשמליים בפרט. בתחילת דברי כבר קבעתי כי התובע אכן התחשמל. לחיזוק טענה זו נעזרתי בעדותו של מר מור אשר ראה קילוף בכבל וגילויה של הפזה בכבל זה אשר חובר לפנס אשר עליו עבד התובע בזמן קרות התאונה. (עמ' 16 לפרוטוקול). עוד נקבע כי הנתבעת אכן התרשלה בכל הנוגע לנקיטת אמצעי זהירות סבירים בשיטת העבודה ובמקום העבודה. אי נקיטת אמצעי זהירות נאותים הם אלה אשר גרמו לכבל החשמלי להיות מוגדר כחפץ מסוכן וזאת בשל התקלה שהתגלתה בו ואילולא היא, סביר להניח כי התובע לא היה מתחשמל. לכן, יש לראות בכבל החשמל דבר מסוכן מטיבו וטבעו וחובת הראיה על הנתבעת שלא התרשלה. 9. אשם תורם הנתבעת טוענת כי יש להטיל על התובע אשם תורם כבד ביותר אשר יביא לידי ביטוי את הרשלנות רבתי שהפגין התובע במהלך הארוע. ב"כ התובע מתנגד לכך. יצויין כי קיימת נטיה במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל אשם תורם אלא במקרים ברורים בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין. כך נקבע בע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו ואח' וערעור שכנגד פד"י לו' 2 592, 603: "מגמה שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית משפט זה היא כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת אחריות ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה." בשאלה מתי תחשב התנהגותו של עובד לרשלנות ותזקף לחובתו רשלנות תורמת אומר כב' השופט אריאל בע"א 477/98 בוארון נ' עיריית נתניה פד"י מב' 1 415, 425 דברים היפים לענייננו: "עד שאנו באים לקבוע אשם תורם מצד העובד הנפגע ולכרסם כתוצאה מכך בפיצוי המגיע לו עקב הפגיעה שנפגע בגין אחריותו ברשלנותו של המעביד שלמענו עבד ובשירותו של זה נפגע - עלינו להביא בחשבון, שהעובד עלול בלהט עבודתו גם לטעות אולם אין לראות בכך בהכרח רשלנות תורמת". אני נוטה לאמץ גישה זו באשר לייחוס אשם תורם לעובד שנפגע במהלך עבודתו. אינני רואה לנכון לייחס אשם תורם לתובע. לא היה בהתנהגותו של התובע דבר הבא בגדר מקרה נדיר וקיצוני אשר יצדיק סטיה מהלכה זו, אלא נהפוך הוא. התובע היה עובד טוב ומנוסה אף לדברי הנתבעת. המכה אשר הנחית התובע על הפנס יכולה להחשב ככל היותר כטעות של עובד במהלך עבודתו שאינה מגיעה לכדי רשלנות של עובד. יש לזכור כי ברגיל העובד אינו עושה את מלאכתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב דעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה כדרך שאנו עושים לאחר מעשה. אשר על כן, אינני מייחס אשם תורם כלשהו לתובע. 10. הנזק: א. מהות הנכות: לתובע נותרה נכות בשיעור 20% לפי תקנה 35 (1) לתקנות הביטוח הלאומי. פגיעתו של התובע מוגדרת כשבר מרוסק תוך פרקי של ברך ימין עם קרע מניסקוס לטרלי ופגיעה גם בטיביאל ספיין. לכך הסכימו הן המומחה מטעם הנתבעת ד"ר קליר והן המומחה מטעם התובע ד"ר ליברמן. המוסד לביטוח לאומי תבע את נכותו של התובע כדלקמן: נכות זמנית של 100% מיום התאונה 28/05/96 ועד ליום 31/01/97. מיום 1/2/97 עד ליום 31/5/97 בשיעור 50%. ומיום 1/6/97 - נכות צמיתה בשיעור 20% (נכות תפקודית 30% בהתאם למקצועו). ב. הפסד השתכרות בעבר: 1. באשר לימי אי הכושר מיום התאונה ועד ליום 31/1/97 (8 חודשים): לא הוצגו בפני תלושי שכר המעידים כי הנתבעת המשיכה ושילמה לתובע את שכר היסוד בתקופה זו. שכרו של התובע עובר לתאונה עמד על סך של 7,625ש"ח ובשערוך להיום עומד על 9,596 ₪. בשל העובדה כי התובע נעדר מעבודתו למשך תקופה של 8 חודשים ומאחר ובתקופה זו נקבע לו נכות של 100% תשלם הנתבעת לתובע השבת שכר מלא כדלקמן: 76,768 ₪ = 8 X 9,596 2. ביום 1/2/97 שב התובע לעבוד בשירות הנתבעת. הנהלת הנתבעת קבעה כי מצבו הרפואי של התובע אינו מאפשר לו לשוב לעבודתו כתאורן וכיוון שכך העבירה אותו למערכת הגברה. שכרו של התובע במחלקת ההגברה עומד על סך של כ- 5980 ₪ וזאת אף ללא שקלול של משכורות החודשים 10/98, 11/98 ו- 12/98 אשר לפיהן משתכר התובע בממוצע 15,000 ₪ לחודש. עד תביעה מס' 2, מר מור, ראש צוות התאורנים אשר שכרו הבסיסי הוא הגבוה ביותר בחודש, אשר "היציאות" בו נכללות בשכרו החודשי , מגיע לשכר נטו של כ- 6,000 ₪ וכפי שהעיד בסעיף 7 לתצהירו: "אני משתכר שכר שנע בין 5,000 ל- 6,000 ₪ נטו. בחודשים שבהם אנו יוצאים עם התאטרון מחוץ לבאר-שבע אני כמו יתר העובדים מקבל פרמיות ואז השכר החודשי מגיע לכ- 6,000 ₪". בחקירתו בבית המשפט אמר עד תביעה מס' 2: "השכר הבסיסי שלי הוא הגבוה ביותר". (עמ' 17 לפרוטוקול) כפי שהובהר לעיל, שכרו של התובע לא נפגע ואף השתפר. התובע משתכר במח' ההגברה כפי שמשתכר בכיר העובדים במח' התאורה ואף יותר מכך. לפיכך, אין לפסוק לתובע דבר בראש נזק זה. ג. הפסד השתכרות בעתיד: 1. התובע עבד לפני התאונה בצוות התאורה במשך שנתיים וחצי. נכון למועד הגשת הסיכומים התובע עובד במח' ההגברה. הסיבה לכך הינה כי הנתבעת סרבה לאפשר לתובע לשוב לעבודתו במח' התאורה בסברה כי אופי העבודה ונכותו של התובע אינם עולים בקנה אחד עם עבודה במחלקה זו. מר מור העיד בעניין זה: "כשהתובע חזר לעבודה הוא צלע לגמרי, עבודת התאורה לא התאימה לו". (עמ' 17 לפרוטוקול). מר יהודה עינן, אשר כיהן כמנהל האדמניסטרטיבי של התאטרון במועד חזרתו של התובע לעבודה לאחר התאונה העיד כי: "פניתי למל"ל... זה היה תהליך ארוך. היה ברור שלמקצועו הקודם הוא לא יכול לחזור אפילו אם הרופאים היו אומרים שכן, אני הייתי מקבל החלטה שלא." (עמ' 25 לפרוטוקול) אף המל"ל קבע כי במצבו 50% נכות ביום חזרתו לעבודה ולאחר 3 חודשים ולצמיתות 20% נכות אין התובע מסוגל לחזור לעבודתו ערב התאונה כתאורן. לאור הדברים הללו, הרי ברור כי עבודה במח' התאורה כרוכה בעבודה פיזית קשה יותר מאשר העבודה במח' ההגברה, שאליה הועבר התובע. עתה יש לבחון האם הסבה מקצועית זו תסב לתובע נזק כלכלי ופגיעה משמעותית בשכרו. 2. אילו היה ממשיך התובע לעבוד במח' התאורה כיום, שכרו לא יכול היה להיות גבוה מזה של ראש צוות התאורנים אשר במועד מסירת הצהרתו הרויח שכר שנע בין 5,000 ל- 6,000 ₪ נטו. שכרו של התובע החל משובו לעבודה במח' ההגברה עולה על 5,000 ₪ וזאת לאור תלושי משכורתו של התובע משנת 1997. לגבי שלושת תלושי השכר המתייחסים לחודשים 10/98, 11/98 ו- 12/98 אשר הוגשו מטעם הנתבעת, טוען ב"כ התובע כי אין בהם בכדי לשקף את פוטנציאל השתכרותו של התובע בתפקיד החדש, שכן בתקופה זו התובע הדריך בחור חדש ועל כן יצא לכל "היציאות" וכיוון שכך, קיבל פרמיות שהשביחו שכרו. שלושת תלושי שכר אלו אשר לפיהם השתכר התובע בממוצע 15,000 ₪ לחודש מחזקים את עצם העובדה כי שכרו של התובע נתון לשינויים רבים וזאת בהתאם לכמות "היציאות" של התובע עם צוות ההגברה אל מחוץ לבאר-שבע. וכפי שעד תביעה 2 טוען אף הוא בעדותו: ככל שהוא יוצא פחות ליציאות כך שכרו יכול להיות נמוך יותר אף מחברי צוותו. (עמ' 17 לפרוטוקול) נראה כי רמת השתכרותו של התובע אינה עקבית. הוגשו לבית המשפט 4 תלושי שכר לשנת 1997 שלפיהם ממוצע השתכרותו של התובע הוא כ- 5,000 ₪. על פי שלושת התלושים הנ"ל משנת 1998 רמת השתכרותו של התובע הינה 15,000 ₪! לא הוגשו לבית המשפט תלושים משנת 1999. מאחר שכך, לא ניתן להסיק על רמת שכר ממוצעת של התובע. ברור מלכתחילה כי שכרו של התובע מן הרגע שבו שב לעבודתו, אינו נמוך משכרו של בכיר העובדים בצוות התאורה. אולם, אין בכך בכדי לשלול את עצם העובדה כי התובע אכן נותר נכה בעקבות התאונה ובשל כך מסלול קידומו במח' התאורה נקטע. זאת ועוד, קיים סיכון כי יפוטר מעבודתו מכל סיבה שהיא ויתקשה במציאת מקום עבודה חדש בשל נכותו. יתכן גם כי בעקבות נכותו בעתיד יתקשה התובע בעבודתו ושכרו יפגע. אלו הם רק מעט מהסיכונים אשר נכותו של התובע צופנת לו בעתיד. הרי ברור כי נכותו גרמה ותגרום לו למגבלות שונות ועל כך יש לפצותו. 3. אי בהירות זו באשר לשכרו של התובע אינה מאפשרת חישוב הפסד השתכרותו בעתיד, על פי הפרשי שכרו ערב התאונה ונכון להיום, כפי שערך ב"כ התובע. לאור זאת, סבורני כי שיטת החישוב המתאימה לעניין זה הינה על פי שיעור נכותו הפונקציונלית של הנפגע ועריכת תחשיב אקטוארי מתאים. כב' השופט אור בע"א 722/86 יונס נ' המאגר, פדי מ"ג (3) 875, 877 - 878: "במקרים כאלה ובמקרים נוספים בהם לא ניתן להוכיח ולקבוע את שיעור ההפסד הכספי החודשי הצפוי לנפגע בראיות, ובהעדר קרטריון אחר לקביעה זו - נתגבשה בפסיקה הגישה על פיה שיעור ההפסד החודשי נקבע על פי שיעור נכותו הפונקציונלית של הנפגע. כלומר, שיקבע ששיעור הנכות הפונקציונלית של הנפגע מהווה גם את שיעור ההפחתה בכושר ההשתכרות. בדרך זו נוהגים גם בתי המשפט כשהם משתכנעים שהנכות שנקבעת לנפגע משקפת נכות פונקציונלית והיא יכולה להתחשב בכלל הנסיבות לשמש מדד סביר לקביעת הפגיעה בכושר ההשתכרות". במקרה זה אני סבור כי הנכות הרפואית והתפקודית זהות ולכן יערך החישוב לפי 20% נכות. תחשיב אקטוארי יעשה על פי הנתונים הבאים: שכר: כפי שהציע ב"כ הנתבעת על פי תלוש המשכורת לחודש 12/98 ניתן להעלות את השתכרותו הכוללת של התובע לשנת 1998 שכן בתלוש זה מופיע ברוטו למס לאותה שנה. סכום זה מהווה את רמת ההשתכרות השנתית הכוללת. יש לציין כי שנת 1998 הינה השנה הראויה לבחינת רמת השתכרותו של התובע, שכן זוהי השנה האחרונה שלגביה הוגשו תלושי שכר. למרות שבחלק מחודשי העבודה בשנה זו שהה התובע בקורס מטעם המל"ל, הרי שמנגד בשלושת החודשים האחרונים - שכרו של התובע היה גבוה מן הרגיל וכך מתאזנת רמת השכר. סך סכום ההשתכרות הכולל לשנת 1998 של התובע הינו לפיכך 113,618 ₪ דהיינו 9,468 ₪ לחודש ובשערוך להיום 10,347 ₪. שנות עבודה נותרות: 30. מקדם היוון:237.1893. נכות תפקודית: 20%. 490,839 = 237,1893 X 20% X 10,347 ד. עזרת הזולת: 1. העבר: העיד התובע באשר לעזרה לה נזקק בעמ' 22 לפרוטוקול: "אני הייתי מאושפז 14 יום מי שבא לבקר אותי סייע לי בעשיית הצרכים. הייתי מרותק למיטה, כל הצרכים שלי עשיתי במיטה והייתי חייב שיהיה מישהו צמוד אלי כל הזמן. היה לי קטטר. כשהגעתי הביתה, הגעתי עם כאבים עזים היה לי גבס מלמעלה עד למטה. הייתי מרותק למיטה לא יכולתי אפילו להתכופף כדי לאכול, אמי היתה מרימה לי את הראש כדי לאכול. נזקקתי לעזרה יום יומית 3, 4 חודשים". בתצהירו בסעיף 16 טען התובע כי: "בתקופות שלאחר האשפוזים היה לי קושי בביצוע פעולות יום יומיות פשוטות כגון: רחצה, לבוש, הליכה לשירותים וכיוצ"ב פעולות פשוטות ולכן אמי ורעייתי שהו לידי לסירוגין במשך כל שעות היממה. תקופה זו ארכה במצטבר כ- 60 יום". כלומר, התובע נזקק לעזרת אמו ורעייתו למשך כ- 4 חודשים כאשר בחודשיים הראשונים הטיפול לו נדרש היה אינטנסיבי. בע"א 830/76 סעדה נ' חמדי פד"י ל"ג 589 נקבע כי גם עזרה הניתנת שלא בשכר מידי קרובי משפחה ראוי לפצות בגינה. "... מוטל על הנתבעים לשלם עבור מעשי ידיה ונדיבות ליבה ואין הם זכאים שאשת התובע תעמול עבורם בגין הנזק שגרמו חינם אין כסף - בהיקף ובממדים שאין אדם מסוגל להם". אולם, אין להתעלם ממערכת היחסים הטבעית והרגילה שבין בני זוג ובין אם לבנה ולעזרה שהם מושיטים אחד למשנהו ללא שכר במסגרת יחסים אלו. על כן, בנסיבות אלו, אין לחשב חישוב שעות מדוייק ולפצות את התובע על פי ערכה של שעת עזרה רגילה. יש לפסוק סך גלובלי אשר יביא בחשבון את מכלול הנסיבות והשיקולים שהם: חודשיים נזקק התובע לעזרה מלאה. חודשים נוספים נזקק התובע לעזרה של כ- 3 שעות ביום. התובע בסיכומיו דרש פיצוי נוסף לתקופה מתום 4 החודשים הנ"ל ועד נכון להיום. אינני רואה צורך בכך שכן אף בתצהירו בסעיף 16 טען התובע כי: "בתום פרק זמן של 60 יום ועד לחצי שנה מיום התאונה, הגיעה אמי לביתנו וסייעה בידי בכל אשר נזקקתי פרק זמן של כ- 3 שעות ביום". כלומר התובע נזקק לעזרה נוספת של חודשיים לאחר 4 החודשים הנ"ל. 8 חודשים לאחר התאונה שב התובע לעבודתו. איני רואה צורך לפצות את התובע בגין תקופה שהיא מעבר לחצי שנה מיום התאונה. סך סכום הפיצוי בגין עזרת הזולת בעבר: 20,000 ₪. 2. בעתיד: ב"כ התובע טוען בסיכומיו כי כאמור בחוות דעתו של ד"ר ליברמן, אמור התובע לעבור ניתוח נוסף, דבר שיצריך אותו לאשפוז נוסף. נוסף לכך טוען ב"כ התובע כי בביתו של התובע גינה בגודל 150 מ"ר ואין הוא מסוגל לעבוד בה יותר ונזקק לעזרה בשכר עבורה. זאת ועוד, רעייתו של התובע נאלצת להתמודד לבדה עם עבודת הבית נקיון וכדו' מאז התאונה ובגינה. אכן, לאור עצם העובדה כי התובע נותר נכה ויתכן ויזדקק לניתוח נוסף ברגלו, הרי שיזדקק לעזרה לו ולבני משפחתו וטיפול בו במידה ויעבור ניתוח נוסף, ובהחזקת ביתו. ברור כי בעקבות התאונה אין התובע יכול לתפקד כפי שעשה בעבר, כלומר לעזור לאשתו אף לאחר שעות העובדה. במצב דברים זה תשלם הנתבעת לתובע סך של 300 ₪ לחודש עד לתום תוחלת חייו של התובע דהיינו: 79,500 ₪ = 265 (מקדם ל- 36 שנים) X 300 באשר לנטען על ידי התובע בנושא עבודות הגינה אני מאמץ את טענתו של ב"כ הנתבעת בסיכומיו כי מוגבלותו הפיזית של התובע אינה מונעת ממנו עשיית עבודות קלות בגינתו אשר אינן דורשות כושר פיזי יוצא דופן יותר מאשר הנדרש מהתובע בעבודתו ואכן באשר לעבודות מקיפות יותר, יפנה התובע כמו כל אדם סביר לגורם מקצועי מתאים. 3. סה"כ הפיצוי עבור עזרת הזולת: 99,500 ₪. ה. הוצאות ניידות מוגברות: ב"כ התובע טוען כי נכותו של התובע מגבילה אותו באופן ניכר בניידותו. התובע מתקשה להלך למרחקים קצרים ולאחר מאמץ פיזי או תנועה לא נכונה ובשינוי מזג-אויר, הברך מתנפחת ומכאיבה. פציעת התובע הינה בברכו, דבר המקשה על הליכה מרובה ובהחלט הכאבים עשויים להחמיר נוכח שינוי מזג אויר ותנועה לא נכונה. אולם, סכום של 750 ₪ לחודש עד תום תוחלת חייו של התובע כפי שדרש ב"כ נראה מופרז בעיני, לאור העובדה כי מצבו הבריאותי של התובע נתון לשינויים וכי ישנן תקופות בהן התובע מרגיש טוב ואינו זקוק לרכבו בכדי להגיע לכל יעד ולו גם יעד קרוב כמו המכולת השכונתית. אשר על כן, סכום של 350 ₪ לחודש נראה לי כסביר ביותר. סה"כ סכום הפיצוי עבור הוצאות ניידות: 92,750 ₪ = 265 (מקדם היוון ל- 36 שנה) X 350 ו. הוצאות אחרות: הנתבעת תשא גם בהוצאות הבאות אשר הומצא בגינן קבלות: חוות דעת של ד"ר ליברמן - 1,800 ₪ ובשערוך להיום 2,442 ₪. בדיקה אצל ד"ר הלפרין - 250 ₪ ובשערוך להיום 347 ₪. בדיקה אצל ד"ר סגל - 440 ₪ ובשערוך להיום 611 ₪. מקל וחגורה אלסטית - 250 ₪. הוצאות עבור נסיעות לטיפולים רפואיים ובכלל עבור טיפולי פיזיוטרפיה - 3,000 ₪. סה"כ - 6,650 ₪. ז. כאב וסבל: התובע היה מאושפז 14 יום לאחר פציעתו ונזקק לניתוח בברכו ויתכן ויזדקק לניתוח נוסף בעתיד. זאת ועוד נקבעה לתובע נכות צמיתה בגובה 20%. התובע נאלץ לעבור מעבודתו במח' התאורה בה עבד טרם לתאונה, למח' ההגברה. ברור כי לתובע נגרם סבל רב בעקבות פציעתו וכי גם בעתיד יסבול התובע מכאבים בברכו ומהגבלות בתנועה ובפעילות. אשר על כן, אני מוצא לנכון לפסוקכי על הנתבעת לפצות את התובע בגין כאב וסבל בסך של 60,000 ₪. 11. סיכום: א. הפסד השתכרות בעבר: 76,768 ₪. ב. הפסד השתכרות בעתיד: 490,839 ₪. ג. הוצאות ניידות מוגברות: 92,750 ₪. ד. הוצאות אחרות: 6,650 ₪. ה. כאב וסבל: 60,000 ₪ סה"כ 826,507 ₪ 12. ניכוי תגמולי מל"ל: מסכום זה יש לנכות את התגמולים הבאים שאותם קיבל ויקבל התובע וזאת לפי חוות הדעת האקטוארית שהוגשה על ידי ב"כ הנתבע ולאחר שערוך להיום: 776,364 ₪. ב"כ הנתבעת טען כי כנפגע בתאונת עבודה זכאי התובע לפנות למל"ל לשם קבלת כיסוי להוצאות מסויימות כגון עבור עזרת הזולת, הוצאות ניידות וכדו' ומשלא עשה כן ולאור העובדה כי אכן התובע במקרה זה זכאי לגמלאות אלה, הרי אין לפסוק לו כלל פיצוי במקום בו הוא זכאי לגמלאות מהמל"ל. אמנם צודק ב"כ הנתבעת בטענתו באשר לזכאותו של התובע לגמלאות הנ"ל ולאחרות מהמל"ל. אולם אינני מסכים עם דרכו. על פי דרכי יש לקבוע קודם כל את סכום הפיצוי ולאחר מכן להפחית תגמולי מל"ל. ב"כ הצדדים יפנו למל"ל לקבלת תחשיב עבור סכום הפיצוי אשר לו זכאי התובע עבור הגמלאות הנ"ל אשר לא נכללות בחוות דעתו האקטוארית של ב"כ הנתבעת וסכום זה יופחת אף הוא מסכום הפיצוי הכולל. 13. הנתבעת תשלם לתובע סך של 50,143 ₪ סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פס"ד ועד ליום התשלום המלא בפועל. 14. מאחר וב"כ הצדדים חרגו בסיכומיהם ממס' העמודים כפי שקבעתי בישיבה מיום 19/04/99, אינני עושה צו להוצאות. תאונות נפילהנפילה מגובה / מסולםחשמלנפילה