סגירת תחנת דלק

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סגירת תחנת דלק: העותרים הגישו עתירה זו למתן צו-על-תנאי כנגד המשיבים 1 עד 3, המורה להם לבוא וליתן טעם מדוע לא יפעלו על-פי סמכותם על-פי דין בהליכים משפטיים שהם רשאים בהם וחייבים לנקוט בהם כנגד המשיב 4 לסגירת תחנת תדלוק שהקים והוא מפעיל שלא כדין בקרקע הידועה כגוש 12131 חלקה 1 בכפר קרע, בלי שיש ברשותו היתר בנייה כדין, רישיון עסק כדין וכל היתר או רישיון אחר הדרוש על-פי דין לצורך הקמה והפעלה של תחנת התדלוק. בכתב-העתירה נמסר כי העותר 1, סעאבנה מאג'ד, הינו בעל תחנת תדלוק בכפר קרע על-פי היתרים שניתנו בידיו כדין והעותרת 2, שהינה חברת שיווק לדלקים, הינה בעלת הסכם שיווק עמו. המשיב 1 הוא ראש-המועצה המקומית כפר קרע, המשיבה 2 היא הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, עירון, המשיבה 3 היא משטרת ישראל והמשיב 4 הוא מי שעלול להיפגע מהעתירה ובתגובתו לעתירה מציין כי הינו המפעיל של תחנת התדלוק בכפר קרע שהוקמה והחלה לפעול באמצעות אביו בשנות השישים למאה העשרים. 3. בבסיסה של עתירה זו עומד פסק-דין שניתן ביום 16.1.2002 על-ידי בית-המשפט העליון בשבתו כבית-המשפט הגבוה לצדק, בבג"ץ 797/00 (פסק-הדין צורף לעתירה), בעתירה שהוגשה ב-31.1.2000. בבג"ץ 797/00 עתרו העותרים שבפניי כנגד תשעת המשיבים, ביניהם נאדר מחמוד מסרי, הוא המשיב 4 בעתירה שבפניי, משטרת ישראל (המשיבה 3 בעתירה שבפניי), הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, עירון (המשיבה 2 בעתירה שבפניי), משרד העבודה והרווחה ונאזיה מסארווה - ראש-המועצה המקומית כפר קרע, הוא המשיב 1 בעתירה שבפניי. אביא להלן את נוסח פסק-הדין כפי שניתן על-ידי כבוד השופטת שטרסברג-כהן: "1. עניינה של העתירה בדרישת העותרים כי המשיב 1 (ראש המועצה) יבטל את רישיון העסק שניתן למשיב 2 (בעל תחנת דלק) להפעלת תחנת דלק בכפר קרע. תוקפו של רישיון העסק שניתן לבעל התחנה הוא עד ליום 26.12.01 ומשכך פג תוקפו. בתאריך 19.12.01 התחלף ראש-המועצה ובא במקומו ראש מועצה חדש (המשיב 9). 2. ב"כ ראש המועצה הנוכחי הצהיר בפתח הדיון, כי בעתיד לא יינתן רישיון עסק למשיב 2 אלא אם כן יתקיימו כל התנאים הקבועים לכך בחוק. לדבריו, לא חידש ולא יחדש ראש המועצה החדש את רישיון העסק וזאת מהנימוקים המפורטים בתגובת פרקליטות המדינה בשם משטרת ישראל ומשרד העבודה והרווחה (משיבים 6 ו-8). בתגובתם של משיבים אלה צויין על ידם כי על פי הוראות החוק, עובר להענקת רישיון עסק להפעלת תחנת דלק וכתנאי מוקדם לכך, על המשיב 2 לקבל את אישורם המוקדם של המשרד לאיכות הסביבה, משטרת ישראל ושר העבודה והרווחה, למתן הרישיון. 3. לאור המוצהר והאמור לעיל, עושים אנו את הצו על תנאי שהוצא, לצו מוחלט, באופן שראש המועצה המקומית כפר קרע לא ייתן לעותר רישיון להפעלת תחנת דלק, אלא אם כן עובר להענקת רישיון כזה וכתנאי מוקדם לכך, יהיו בידי משיב 2 אישורים עדכניים על פי חוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968 והתקנות והצווים שהותקנו על פיו, שהם, אישורים של המשרד לאיכות הסביבה, של משטרת ישראל ושל משרד העבודה והרווחה וכן יימצא בידו של משיב 2 רישיון בניה כחוק. 4. לאחר ששקלנו את טענות כל הצדדים בשאלת ההוצאות, אנו מחליטים לחייב את המשיבים 1 ו-2 לשלם לכל אחד מן העותרים הוצאות בסך 10,000 ש"ח וכן למשיבים 6 ו-8 יחד, הוצאות בסך 10,000 ש"ח. אין אנו מוצאים לפסוק הוצאות למשיבה 3 ולמשיב 4 באשר הטענות המתייחסות אליהם לא לובנו בדיון בעתירה במידה המצדיקה לפסוק להם הוצאות. ניתנה היום, ג' בשבט תשס"ב (16.1.02)". בתיק מצויה החלטה שניתנה בבית-המשפט העליון ב-18.2.2002 בה בוצע תיקון פסק-הדין במובן שבסעיף 3, שורה 2 להחלטה, במקום המילה "לעותר" צריך להיות "למשיב 2". 4. הנה-כי-כן, ב-16.1.2002 הוצא צו מוחלט כנגד ראש-המועצה המקומית כפר קרע, שלפיו לא ייתן למשיב 2 שם - נאדר מחמוד מסרי (הוא המשיב 4 בפניי) - רישיון להפעלת תחנת דלק אלא אם עובר להענקת רישיון כזה וכתנאי מוקדם לכך יהיו בידי מסרי אישורים עדכניים על-פי חוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968 והתקנות והצווים שהותקנו על-פיו, שהם אישורים של המשרד לאיכות הסביבה, של משטרת ישראל ושל משרד העבודה והרווחה, וכן יימצא בידו רישיון בנייה כחוק. 5. העתירה הנוכחית הוגשה לבית-המשפט לעניינים מינהליים ב-6.3.2002, למעלה משנה לאחר מתן פסק-הדין הנ"ל בבג"ץ. ביסוד העתירה טענת העותרים כי על-אף פסק-הדין שניתן בבג"ץ ממשיך המשיב 4, נאדר מחמוד מסרי, לנהל ולהפעיל את תחנת התדלוק כתמול שלשום, בלי שבידו רישיון עסק והיתרים כדין על-מנת לעשות כן. 6. מתברר כי ב-20.1.2002 (ארבעה ימים לאחר מתן הצו בבג"ץ) פנה בא-כוח העותרים למשיב 1, ראש-המועצה המקומית כפר קרע, והתריע כי לאור פסק-דינו של בג"ץ ראוי לעשות לסגירתה של תחנת התדלוק. המשיב 1 התבקש להודיע מה הם הצעדים שננקטו על-ידיו להפסקת פעולת התחנה. באותו יום פנה בא-כוח העותרים גם למשיבה 2 - הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, עירון - וביקשה לעשות לאלתר שימוש בסמכותה על-פי סעיף 27 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, שלפיו מוטלת עליה חובת אכיפה של הוראות החוק, ולעשות לסגירת התחנה. באותו יום פנה בא-כוח העותרים גם למשטרת ישראל - תחנת עירון, והפנה תשומת לבה לכך שבת"פ 2078/97 בבית-משפט השלום בחדרה הגישה המשטרה כתב-אישום כנגד מסרי וכי ב-21.3.1999 ניתן גזר-דין שבו ציווה בית-המשפט, בין היתר, על סגירת התחנה תוך תשעה חודשים אם לא יהיה לתחנה רישיון עסק כדין. בא-כוח העותרים הפנה תשומת לב המשטרה לכך שאין בידי מסרי רישיון עסק כדין וכי יש להוציא את פסק-הדין של בית-המשפט בחדרה מהכוח אל הפועל. המשטרה נתבקשה עוד לעשות שימוש בסמכותה ולסגור לאלתר את תחנת התדלוק. על-פי הנטען בעתירה, אף אחת משלוש הרשויות הציבוריות הנ"ל - המשיבים 1, 2 ו-3 - לא טרחה להשיב למכתבו של בא-כוח העותרים. 7. לגישת העותרים, לא עשה ראש-המועצה המשיב 1 כל פעולות שהן לסגירת התחנה. העותרים טוענים בעתירה כי המשיב 1 הוא רשות הרישוי כמשמעה בסעיף 5 לחוק רישוי עסקים וכי בתוקף תפקידו מוסמך ראש רשות רישוי לצוות בכתב על הפסקה ארעית של העיסוק בעסק, קרי ליתן צו הפסקה מינהלי כקבוע בסעיף 20 לחוק רישוי עסקים ובהליכים נוספים שמטרתם הפסקה קבועה של עיסוק בעסק שאין בידו רישיון עסק. העותרים סבורים כי הימנעות המשיב, לאחר מתן פסק-הדין בבג"ץ, מלהביא להפסקת פעילות תחנת התדלוק שאין בידיה רישיון עסק הינה בלתי סבירה בעליל ומהווה הפלייתם של העותרים אשר נדרשו לעמוד בתנאים מדוקדקים על-מנת לקבל רישיון עסק לתחנת התדלוק המופעלת על-ידיהם כדין. עוד נטען כי המשיב 1 מתעלם לחלוטין מהוראות חוק רישוי עסקים ובעיקר מהוראות סעיף 1(א)(3) לחוק זה המונה בין מטרותיו של החוק את נושא הבטיחות של הנמצאים במקום העסק או בסביבתו, מניעת סכנות לשלום הציבור וקיום הדינים הנוגעים לתכנון ולבנייה. נטען כי המשיב 1 נותן לגיטימציה לתופעת תחנות תדלוק פיראטיות שצצות בכל רחבי הארץ בלא שבידן רישיון עסק כדין והיתרים אחרים הנדרשים לשם הפעלת תחנת תדלוק ומהוות מפגעים בטיחותיים, תברואתיים, תחבורתיים ופגיעה בציבור כולו ובציבור הצרכנים בפרט, תופעה שיש לשים לה קץ אחת ולתמיד. גם המשיבה 2 - הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, עירון - לא טרחה להשיב לפניית בא-כוח העותרים. נטען כי התנהגותה הינה בלתי סבירה בעליל שכן על-מנת להפעיל תחנת תדלוק יש צורך בין היתר בהיתרי בנייה כדין. נטען עוד כי הימנעות המשיבה 2 לעשות שימוש בסמכותה על-פי החוק והימנעותה לעשות לסגירת תחנת התדלוק מהוות הפליה לרעה של העותרים שנדרשו לעמוד בתנאים מדוקדקים על-מנת לקבל היתר בנייה כדין לתחנת התדלוק שברשותם. גם המשיבה 3 - משטרת ישראל - לא השיבה לבא-כוח העותרים על פנייתו. נטען כי הימנעותה של משטרת ישראל לעשות למימוש פסק-הדין בת"פ 2078/97 שניתן בבית-משפט השלום בחדרה או הימנעותה מלנקוט בכל ההליכים המתחייבים על-פי דין ומצויים בסמכותה הינה בלתי סבירה בעליל. 8. בתגובתו לעתירה מוסר המשיב 1, ראש-המועצה המקומית, כי העניין נושא העתירה נמצא בטיפולה של משטרת ישראל, כי בגין ניהול העסק והפעלת תחנת הדלק הוגשו כנגד המשיב 4 תלונות בתחנת עירון, הוגש נגד המשיב 4 כתב-אישום באמצעות לשכת התביעות במשטרת ישראל, וב-21.3.1999 ניתן נגדו גזר-דין לפיו ציווה בית-המשפט על סגירת התחנה תוך תשעה חודשים אלא אם יהיה לתחנת הדלק רישיון עסק כדין. נטען כי לאור העובדות הנ"ל מצא המשיב 1 לנכון שלא להפעיל את הסמכות הנתונה לו מכוח חוק רישוי עסקים. עוד נמסר כי הואיל ומיד לאחר מתן פסק-הדין בבג"ץ מ-16.1.2002 פעלה המשטרה כנגד המשיב 4 בגין ניהול תחנת דלק ללא רישיון עסק מתאים וערכה ביקורים מספר ועומדת להגיש נגדו כתב-אישום בגין ניהול עסק ללא רישיון, הרי אין כל יסוד לעתירה זו כנגד המשיב 1 אשר פועל בגדר סמכויותיו ובאופן סביר. המשיבה 2, הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, עירון, העלתה בתגובתה (שהוגשה באיחור) טענת סף שלפיה אין לבית-המשפט סמכות לדון בעתירה ככל שהיא מתייחסת אליה שכן העתירה מתייחסת לעניין שאינו מנוי בתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, תש"ס-2000 (להלן גם - החוק), כאמור בסעיף 5(1) לחוק זה. נטען כי בהתאם לסעיף 10 לתוספת הראשונה ענייני תכנון ובנייה אינם כוללים הליכי אכיפה, כאשר פרק י' לחוק התכנון והבניה עניינו בעבירות ועונשין. לגוף העניין טענה הוועדה כי פעלה כנגד מבצע העבודות והגישה כתב-אישום נגד המשיב 4 בת"פ 1097/00 בבית-משפט השלום בחדרה. נטען כי המשיב 4 הורשע בביצוע עבודות בסטייה מהיתר. נטען כי למשיב 4 היתר לביצוע עבודות פיתוח במגרש אשר בחלקה 1 גוש 12131 בכפר קרע. המשיבה טוענת כי פעלה כאמור עוד לפני הגשת העתירה לבג"ץ. נטען כי המשיבה 2 יונקת סמכותה מחוק התכנון והבניה, ואין בסמכותה להורות על סגירת עסקים המתנהלים ללא רישיון עסק שכן רישוי עסקים נתון לסמכות הרשות המקומית אשר בתחומה מצוי העסק. 9. במסגרת דיון מוקדם בעתירה הוריתי כי משטרת ישראל תגיש מסמך שיפרט את הצעדים שבכוונתה לנקוט בעניין הנדון. עוד הוריתי כי ראש-המועצה המקומית יגיש מסמך שבו יסביר את הסיבות להחלטתו שלא להפעיל את הסמכות הנתונה לו כמפורט בסעיף 4 לתגובה שהוגשה מטעמו. בהתאם, הודיע מטה מרחב העמקים של משטרת ישראל ב-7.5.2002 כדלקמן: "1. תחנת הדלק של נאדר מחמוד מסרי מתנהלת ללא אישור המשטרה ובעבר אף הנפיק ראש המועצה רישיון עסק ללא התייעצות המשטרה. 2. המקום מוכר לשוטרי ופיקוד תחנת עירון ואף מגישים נגד המפעיל במקום דוחות חטאים אשר מועברים לתביעות חדרה. 3. אנו נמשיך במאמצי האכיפה נגד בעל העסק באמצעים החוקיים שבידנו, לרבות פתיחת תיקים פליליים. 4. לפי סעיף 20 לחוק רישוי עסקים לראש המועצה סמכות סגירת עסקים בתחומו, סמכות שאותה אינו מנצל במקרה הנדון, סמכות זאת אינה מוקנית למשטרה. 5. אנו נעביר העתק מסמך זה למבקר משרד הפנים ולממונה על רישוי העסקים במשרד הפנים לידיעתם". ראש-המועצה, באמצעות בא-כוחו, מסר הודעה נושאת חותמת תאריך: 19.5.2002, המורה כך: "1. תחנת התדלוק נשוא העתירה פועלת ומופעלת מזה זמן רב. 2. בגין ניהול התחנה ללא רישיון עסק הוגש כנגד המשיב כתב אישום ע"י המשיב 3. 3. המשיב 4 הורשע, וכנגד הפעלת התחנה ניתן צו סגירה שיפוטי תוך 9 חודשים, אלא אם יהיה לתחנת הדלק רישיון עסק כדין. 4. הואיל ולתחנת הדלק אין רישיון עסק כדין, והואיל וכנגד הפעלת התחנה קיים צו סגירה שיפוטי, הרי שאכיפת צו הסגירה השיפוטי כנגד התחנה הינו [צ"ל: הינה - ר' ח' ו'] בסמכותה הבלעדית של משטרת ישראל. 5. הואיל וקיים ושריר צו סגירה שיפוטי, המשיב לא מוצא לנכון להפעיל את שיקול דעתו בהתאם לחוק רישוי עסקים ולהוציא צו סגירה מינהלי. 6. המשיב סבור כי אין זה נחוץ ואין זה ראוי שבמקרה דנן יהיו תלויים ועומדים כנגד התחנה שני צווי סגירה, האחד שיפוטי והאחר מינהלי, וזאת לאור הניסיון עד כה, ממנו לומדים כי המשטרה לא עושה מאומה לאכיפת צו הסגירה השיפוטי. 7. בנוסף, צו הסגירה המינהלי הינו זמני בטבעו, והוא תקף רק לשלושים יום. 8. גם אם עושה המשיב שימוש בסמכותו ומוציא צו סגירה מינהלי, הרי ללא סיוע המשטרה וליוויה לא ניתן יהיה לאכפו והוא יישאר כאבן שאין לה הופכין, כדוגמת צו הסגירה השיפוטי, שתוקפו אינו מוגבל בזמן. 9. לאור הנ"ל, גם אם יוצא צו סגירה מינהלי הוא יהיה בלתי יעיל, זמני, ולא ניתן לאכיפה. 10. לאור הנתונים הנ"ל, המשיב לא מוצא לנכון לעשות שימוש בשיקול דעתו להוצאת צו סגירה מינהלי". 10. במסגרת דיון מוקדם בעתירה התייחס בא-כוח העותרים להליכים המשפטיים שהוא סבור כי על המשיבים לנקוט בהם, ומסר כי המשיב 1 מתבקש להפעיל סמכותו על-פי סעיף 20 לחוק רישוי עסקים ולהוציא צו סגירה מינהלי לאלתר ועל המשיבה 2 לפעול על-פי סמכותה על-פי הקבוע בסעיף 27 לחוק התכנון והבניה. המשיב 3 אוחז בידיו את גזר-הדין בת"פ 2078/97 שניתן בבית-משפט השלום בחדרה ובו ניתן צו סגירה ועליו לבצע אותו. 11. הצדדים הודיעו כי אין להם צורך בחקירות וביקשו לקבל החלטה על-פי החומר. בהתאם, ניתנה הוראה בדבר הגשת טיעון. העותרים, המשיב 1 והמשיב 3 אכן הגישו טיעון, בעוד המשיבה 2 - הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, עירון, לא הגישה טיעון כזה. במצב זה ראיתי את תגובתה לעתירה כטיעון מטעמה. 12. עובדות תחנת התדלוק שמפעיל המשיב 4 פועלת ללא רישיון עסק. ב-21.3.1999 ניתן גזר-דין בת"פ 2078/97 בבית-משפט השלום בחדרה כנגד המשיב 4 ובו ציווה בית-המשפט על סגירת התחנה תוך תשעה חודשים אלא אם יהיה לתחנה רישיון עסק כדין. ב-16.1.2002 ניתן בבג"ץ 797/00 צו מוחלט כנגד ראש-המועצה המקומית, המשיב 1, ולפיו לא ייתן למשיב 4 שבפניי רישיון להפעלת תחנת דלק אלא אם עובר להענקת רישיון כזה וכתנאי מוקדם לכך יהיו בידי המשיב 4 אישורים עדכניים על-פי חוק רישוי עסקים והתקנות והצווים שהותקנו על-פיו, שהם אישורי המשרד לאיכות הסביבה, משטרת ישראל ומשרד העבודה והרווחה, וכן יימצא בידיו רישיון בנייה כחוק. הרשויות לא הגיבו לפניות בא-כוח העותרים מ-20.1.2002. 13. המחלוקת עניינה של עתירה זו הוא באכיפת הוראת סעיף 20 לחוק רישוי עסקים על ראש-המועצה, באכיפת הוראת סעיף 27 לחוק התכנון והבניה על הוועדה המקומית, ובאכיפת צו הסגירה שהוציא בית-משפט השלום בחדרה בידי משטרת ישראל. עוד לפני דיון בעניינים הנ"ל יש צורך לדון בשאלת הסמכות, עד כמה שהועלתה על-ידי הצדדים. 14. סמכות המשיבה היחידה שהעלתה בתגובתה לעתירה טענה לחוסר סמכות היא הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, עירון, המשיבה 2. בתגובתה לעתירה טענה הוועדה כי אין לבית-המשפט לעניינים מינהליים סמכות לדון בעתירה נגדה שכן עניינה של העתירה, ככל שהוא מופנה נגדה, אינו מנוי בתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, כאמור בסעיף 5(1) לחוק. הוועדה מפנה לסעיף 10 לתוספת הראשונה לחוק זה. בהוראה שניתנה בדבר הגשת טיעון הוריתי כי במסגרתו יתייחסו הצדדים לשאלת הסמכות. העותרים סבורים כי ענייני תכנון ובנייה הינם בתחום סמכותם של בתי-משפט לעניינים מינהליים על-פי סעיף 10 לתוספת הראשונה לחוק. העותרים מציינים כי סעיף 10 מוציא מגדר תחולת הסמכות את פרק י' לחוק התכנון והבניה, שעניינו עבירות ועונשין (בסיכומיהם מביאים העותרים טיעון זה ביחס למשיבה 3, אך למיטב הבנתי הכוונה היא למשיבה 2). העותרים סבורים כי סמכות לדון בעניינו של המשיב 1 קיימת לאור האמור בסעיף 7 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים. באשר למשיבה 3 נטען כי קיימת סמכות מקבילה בידי בג"ץ ובית-המשפט לעניינים מינהליים. המשיב 1 - ראש-המועצה המקומית - מציין כי הסעד המבוקש בעתירה הוא סעד של אכיפת דין על-ידי הוצאת צו הפסקה מינהלי או נקיטה בהליכים נוספים שמטרתם הפסקה קבועה של ניהול עסק, אך סעד זה אינו נכלל בענייני רישוי עסקים שבסעיף 7 לתוספת הראשונה לחוק. לגישתו, המחוקק לא כלל את נושא הפעלת שיקול-הדעת בכל הקשור להגשת אישומים והוצאת צווי הפסקה מינהליים בגדר הנושא "רישוי עסקים" שבתוספת. מכאן כי אין לבית-המשפט לעניינים מינהליים סמכות עניינית להיזקק לעתירה ועניין זה נותר בעינו, גם לאחר חקיקת חוק בתי משפט לענינים מינהליים, בסמכות בג"ץ. המשיב 1 מבקש להצטרף לסיכומי משטרת ישראל בנושא הסמכות. המשיבה 3, משטרת ישראל, טוענת בסיכומיה כי הסעד המבוקש כנגדה - הפעלת סמכותה על-פי דין לסגירת תחנת התדלוק - אינו נכלל בגדר העניינים המנויים בתוספת הראשונה לחוק ומזכירים כי העותרים עצמם טוענים למעשה כי נושא זה מצוי בסמכות מקבילה של בית-משפט זה ובג"ץ. המשיבה סבורה בתמצית כי גם קודם לחקיקת החוק לא היה בית-המשפט המחוזי מוסמך לדון בגדר תקיפה ישירה בענייני הפעלת סמכותה של המשיבה 3 על-פי דין לסגירת תחנת התדלוק, מסקנה הנובעת הן ממהותו המינהלית המובהקת של הנושא ואף מכך שאין מתקיימים ביחס אליו הסממנים שהותוו בפסיקה לאפיון נושאים הנמצאים בסמכותו המקבילה של בית-המשפט המחוזי. לגישת המשיבה חקיקת החוק צריכה להיות בעלת השפעה מצמצמת ומרסנת על פרשנות ויישום ההלכה הפסוקה בדבר סמכות מקבילה של בתי-המשפט המחוזיים לדון בעניינים מינהליים. על-כן, משלא הועברה לבית-המשפט המחוזי הסמכות לדון בענייני הפעלת סמכות המשטרה על-פי דין לסגירת תחנת התדלוק, אין הוא מוסמך לדון בעניין בגדרי תקיפה ישירה הנעשית במסגרת עתירה מינהלית. אשר למצב המשפטי עובר לחקיקת החוק מזכירה המשיבה 3 כי לאורך השנים קבע בג"ץ בשורה של עניינים מוגדרים כי קיימת סמכות מקבילה לו ולבתי-משפט אחרים, למשל לעניין מכרזים ציבוריים, תכנון ובנייה, המשך כהונת חבר מועצה מקומית או דתית ובעניינים מוגדרים נוספים, אך מעולם לא נתקבלה התפיסה ולא נקבעה הלכה כי קנויה לבית-המשפט הרגיל סמכות כללית מקבילה לדון בעתירות מינהליות, יהא אשר יהא טיבן. להפך, ההכרעה של בית-המשפט העליון הייתה תמיד מוגבלת למסגרת התחום הספציפי שהובא בפניו. מכאן המשיב סבור כי מאחר שהמחוקק לא מצא לנכון להעביר את תחום הפעלת סמכויות המשטרה לסמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים אזי אין מקום שבית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים ייטול לעצמו סמכות לבקר החלטות מהסוג הזה. 15. סמכות - רישוי עסקים ותכנון ובנייה סעיף 20 לחוק רישוי עסקים מורה כדלקמן: "20. היה לממונה על המחוז, לממונה על איכות הסביבה, לרופא מחוזי או לראש הרשות המקומית יסוד סביר להניח שנעברה בעסק או לגביו עבירה לפי סעיף 14, רשאי הוא לצוות בכתב על הפסקה ארעית של העיסוק בעסק, אם בסגירת החצרים ואם בכל דרך אחרת הנראית לו מתאימה בנסיבות העניין כדי להביא לידי הפסקה של ממש בעיסוק (להלן - צו הפסקה מינהלי)". סעיף 5(א)(1) לחוק רישוי עסקים מורה כי רשות הרישוי לעסק טעון רישוי היא, בתחום רשות מקומית, ראש הרשות המקומית או מי שהוא הסמיכו לכך. סעיף 27 לחוק התכנון והבניה קובע: "27. (א) מתפקידה של הועדה המקומית ושל כל רשות מקומית במרחב תכנון הכולל תחום של יותר מרשות מקומית אחת להבטיח את קיומן של הוראות חוק זה וכל תקנה על פיו. (ב) מקום שקיימת ועדת משנה לתכנון ולבניה חייבים בביצוע כאמור גם הועדה המקומית וגם ועדת המשנה". 16. לדעתי, נתונה לבית-המשפט לעניינים מינהליים הסמכות העניינית לדון בעתירות שעניינן אכיפת הוראות סעיף 20 לחוק רישוי עסקים, וסעיף 27 לחוק התכנון והבניה. שאלה דומה בדבר הסמכות לדון בהליך שעניינו אי-הפעלה של סמכויות אכיפה שמקורן בחוק התכנון והבניה נדונה בבג"ץ 8071/01 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה (להלן - עניין יעקובוביץ [1]). באותו עניין נדונה השאלה אם דיון בהפעלת סמכויות האכיפה שבחוק התכנון והבניה צריך להתקיים בבית-המשפט הגבוה לצדק או בבית-המשפט לעניינים מינהליים. בית-המשפט הגבוה לצדק הבהיר כי סמכותו לדון בעתירות כנגד מי שממלאים "תפקידים ציבוריים על פי דין" נובעת מסעיף 15(ד)(2) לחוק-יסוד: השפיטה, וכי אין בכוחו של חוק רגיל, לרבות חוק בתי משפט לענינים מינהליים, כדי לצמצם סמכות זו, אלא שהיה וישנה סמכות לדון בעתירה בנושא זה לבית-המשפט לעניינים מינהליים, הרי מדובר בסעד חלופי לדיון בבג"ץ. בעניין יעקובוביץ [1] קבע כבוד הנשיא ברק כי את הדיבור הכלול בסעיף 10(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, "עניני תכנון ובניה לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965", יש לפרש ככולל גם טענות שעניינן שימוש בסמכויות שבחוק התכנון והבניה לשם אכיפת החוק או אי-אכיפתו (שם [1], בעמ' 131). הנשיא ברק עמד על כך כי חוק בתי משפט לענינים מינהליים נחקק על רקע מגמה כוללת של העברת עניינים מסוימים לדיון מבית-המשפט העליון לבית-המשפט המחוזי, במסגרתה נקבע כי מכוח סמכותם המקבילה של בתי-המשפט המחוזיים ומכוח דוקטרינת הסעד החלופי יידונו עניינים מסוימים על דרך העיקרון בפני בית-המשפט המחוזי (למשל ענייני מכרזים, פסלות כהונה ברשויות מקומיות, תכנון ובנייה). הנשיא הוסיף כי לצד ההכרה שביתרון בדיון בפני בית-המשפט המחוזי בסוגיות מסוימות, עמדה גם תכלית כוללת יותר של ריכוז הדיון בעניינים מינהליים בפני ערכאה שיפוטית אחת בעלת סדרי דין ושיפוט ייחודיים למשפט המינהלי. מגמה אחרונה זו, ריכוז העניינים המינהליים בפני ערכאה עיקרית אחת, הוליכה אף היא לפרשנות שנבחרה. בעניין יעקובוביץ [1] הוסיף כבוד הנשיא וציין כי הפרדה בין הדיון בהוראותיו הספציפיות של חוק התכנון והבניה המצויות בסמכות בית-המשפט לעניינים מינהליים לבין טענות לגבי הפעלת סמכויות האכיפה שבחוק זה איננה רצויה. כבוד הנשיא מציין כדלקמן: "...אכן, ההיגיון והטעם בריכוז ענייני התכנון והבנייה תחת קורת גג דיונית חלים גם על הצורך בריכוז הטענות שעניינן שיקול-הדעת של רשויות האכיפה בהפעלת סמכויותיהן על-פי חוק התכנון והבניה, בבית-המשפט לעניינים מינהליים. שאלת הפעלתו הראויה של שיקול-הדעת בענייני אכיפה היא שאלה מינהלית באופייה, שככל שהיא עוסקת ממילא בתחום המצוי בסמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים - כאמור בסעיף 10(א) לתוספת הראשונה לחוק - ראוי הוא כי תידון ותוכרע אף היא על-ידי בית-המשפט לעניינים מינהליים" (שם [1], בעמ' 132-131). כבוד הנשיא ברק לא קיבל את הטענה המועלית בפניי על-ידי המשיבה 2, ולפיה לאור האמור בסעיף 10(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים אין לדון בבית-המשפט לעניינים מינהליים בעתירה שעניינה אי-אכיפת חוק התכנון והבניה. כבוד הנשיא ציין כי סיוג הסמכות של בית-המשפט לעניינים מינהליים, כאמור בסעיף 10(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, לא בא אלא להבהיר כי עניינים המסורים בפרק י' לחוק התכנון והבניה לבית-משפט השלום ולבית-המשפט לעניינים מקומיים יישארו בסמכותם ולא יידונו על-ידי בית-המשפט לעניינים מינהליים. כבוד הנשיא הוסיף כי אין יסוד לטענה לפיה מסעיף 10(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים נובע כי הסמכות לדון בטענות שעניינן אכיפת חוק התכנון והבניה מצויות בסמכות בג"ץ דווקא. עוד ציין הנשיא כי קיים הבדל יסודי בין שיקול-הדעת באכיפה לבין האכיפה עצמה. כבוד הנשיא הבחין בין החלטה מינהלית לעשות שימוש בסמכות שבחוק התכנון והבניה ולהעמיד פלוני לדין בגין ביצוע עבירה פלילית לבין כתב-האישום עצמו והדיון בו, בין החלטה עקרונית בדבר מדיניות אכיפה מינהלית של הסמכויות הקבועות בחוק התכנון והבניה לבין חוקיותו של צו ספציפי שהוצא במקרה זה או אחר. הנשיא ציין כי ההבדל בין הפעולות המשפטיות השונות מצדיק גם דיון בפני ערכאות שונות, כאשר בית-המשפט לעניינים מינהליים ידון בהפעלת שיקול-הדעת המינהלי שבאכיפה, ואילו בית-משפט השלום או בית-המשפט לעניינים מקומיים ידון בפרטי האישום או הצו הקונקרטי לפי העניין (שם [1], בעמ' 133). מסקנת הנשיא הייתה כי יש לראות את בית-המשפט לעניינים מינהליים כמוסמך לדון בעתירות שעניינן אי-אכיפת חוק התכנון והבניה על-ידי מוסדות התכנון. במצב זה קיים סעד חלופי לדיון בבג"ץ ועל-כן הורה כי הדיון בעתירות מעין אלה יהיה בבית-המשפט לעניינים מינהליים. ברור מכאן כי הסמכות לדון בעתירה כנגד אי-אכיפת הוראת סעיף 27 לחוק התכנון והבניה, טענה שהעלתה הוועדה המקומית, קיימת בידי בית-המשפט לעניינים מינהליים ואני דוחה את טענת הוועדה בעניין זה. המצב זהה ביחס לסמכות לדון באי-אכיפת הוראת סעיף 20 לחוק רישוי עסקים. בעניין זה המדובר הוא בפירוש הראוי לסעיף 7 לתוספת הראשונה לחוק. סעיף 7 לתוספת הראשונה שעניינו רישוי עסקים מפרט ומורה כי לבית-המשפט לעניינים מינהליים הסמכות לדון ב"עניני מתן רשיון או ביטול רשיון, היתר זמני או אישור לעסק טעון רישוי, לרבות קביעת תנאים לפי חוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968, וכן צו לסגירת מקום לפי סעיף 229 לחוק העונשין, תשל"ז-1977". נוסח זה רחב דיו כדי שנכון יהיה לומר כי אותם השיקולים שעמדו בבסיס ההחלטה שניתנה בעניין יעקובוביץ [1] לצורך פירוש סעיף 10(א) לתוספת הראשונה, שעניינו תכנון ובנייה, הם המחייבים פירוש דומה ביחס לסעיף 7 לתוספת הראשונה שעניינו בענייני רישוי עסקים, מה גם שסעיף 7 לתוספת אינו כולל סיוג דומה לזה הקיים בסעיף 10 לתוספת. משכך, מוסמך בית-המשפט לעניינים מינהליים לדון גם בעתירות שעניינן אכיפת חוק רישוי עסקים. 17. משטרת ישראל על-פי העתירה, הנדרש מהמשטרה הוא ביצועה של הוראת בית-משפט השלום בחדרה בדבר סגירת התחנה. המדובר הוא בצו לסגירת העסק שהוצא במסגרת גזר-הדין בת"פ 2078/97. בית-משפט השלום הורה כי הצו ייכנס לתוקפו תוך תשעה חודשים מיום מתן גזר-הדין אם לא יהיה לעסק ולנאשם רישיון עסק כדין. גזר-הדין ניתן ב-21.3.1999. לא מצאתי בין נספחי העתירה את עותק כתב-האישום שהוגש בתיק הפלילי הנ"ל, אך לכאורה מדובר בצו סגירה שניתן על-פי סעיף 16 לחוק רישוי עסקים, בהליך שהגישה המשטרה עצמה. בגזר-הדין עצמו לא הורה בית-משפט השלום למשטרה "לנקוט כל אמצעים, לרבות שימוש בכוח באופן סביר הדרוש בנסיבות הענין, כדי להבטיח ציות להוראות הצו", סמכות המצויה מפורשות בסעיף 24 לחוק רישוי עסקים. אין חולק כי התוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, לא כוללת פריט מיוחד ונפרד שעניינו סמכויות המשטרה, שלא לומר סמכות אכיפת צווי בתי-משפט בידי המשטרה. עם זאת, יצוין כי סעיף 7 עצמו לתוספת הראשונה כולל בגדר ענייני רישוי עסקים צו לסגירת מקום לפי סעיף 229 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, שעניינו בסמכות מפקד משטרת מחוז במשטרה להורות על סגירת מקום משחקים אסורים, עריכת הגרלות או הימורים וכדומה. העותרים לא מפנים לאיזה מהוראות חוק בתי משפט לענינים מינהליים, אלא מציינים כי באשר למשיבה 3 מדובר בסמכות מקבילה לבג"ץ ולבית-המשפט לעניינים מינהליים. בעוד העותרים סבורים כי קיימת סמכות מקבילה כזו, הרי המדינה שטענה למשטרה סבורה כי אין ולא הייתה סמכות מקבילה כזו לבית-המשפט המחוזי וסבורה כי משלא הועברה לבית-משפט זה הסמכות לדון בענייני הפעלת סמכות המשטרה על-פי דין לסגירת תחנת התדלוק, אין בית-משפט זה מוסמך לדון בעניין בגדר תקיפה ישירה במסגרת עתירה מינהלית. בעוד המשיבה 3 סומכת תפיסתה על פסק-הדין שניתן על-ידי כבוד השופטת א' פרוקצ'יה בעודה שופטת בבית-המשפט המחוזי בירושלים, בעניין ה"פ (י-ם) 168/98 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' רשות לשירותים ציבוריים - חשמל, משרד התשתיות הלאומיות, מדינת ישראל [5], הרי העותרים סומכים על פסק-דינו של כבוד השופט ד' ביין בה"פ (חי') 351/00 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' עיריית חיפה [6] ועל פסק-דינה של כבוד השופטת ש' וסרקרוג בת"א (חי') 1555/00 המטה למען ארץ ישראל, חיפה והצפון נ' מצנע [7]. 18. השאלה היא מה הדין לעניין סמכותו של בית-משפט זה בנושא שעניינו אכיפת צווי בית-משפט בעתירה המופנית כלפי משטרת ישראל. במקרה שבפניי מדובר בסמכות לפעול לביצועו של צו שניתן בידי בית-המשפט במסגרת גזר-דין בהליך פלילי שהוגש על-ידי המשטרה עצמה. למשטרה סמכות סטטוטורית של חקירת עבירות, השלטת החוק וקיום צווי בית-משפט, וראה למשל ע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל [2], בעמ' 345. סעיף 3 לפקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א-1971 מורה כי תפקידי המשטרה הם: "3. משטרת ישראל תעסוק במניעת עבירות ובגילויין, בתפיסת עבריינים ובתביעתם לדין, בשמירתם הבטוחה של אסירים, ובקיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש". סמכויות נוספות של המשטרה כלולות בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 ובתקנותיו, בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 ובדברי חקיקה אחרים. 19. אינני רואה צורך במסגרת הליך זה לחוות דעתי בשאלת קיומה של סמכות מקבילה בעניין הנדון לאחר חקיקת חוק בתי משפט לענינים מינהליים. אין חולק כי בין הפריטים המנויים בתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים לא מצוי פריט מיוחד ונפרד שעניינו המפורש הוא משטרת ישראל או סמכויותיה. עם זאת, גם אם אצא מהנחה שאין בידי בית-משפט זה סמכות מקבילה לדון בעניין, הרי, לדעתי, מוסמך בית-המשפט לעניינים מינהליים לדון בעתירה הנוכחית כנגד המשטרה. כתב-האישום, שהדיון בו הסתיים בגזר-הדין שאכיפתו מתבקשת בהליך זה, ייחס למשיב 4 עבירה של ניהול תחנת דלק ללא רישיון כמפורט בפרוטוקול הדיון בעניין ת"פ 2078/97 שצורף לעתירה. בעניין יעקובוביץ [1] שהוזכר לעיל הוברר כי נושא שיקול-הדעת המינהלי באכיפה יידון בפני בית-המשפט לעניינים מינהליים. באותו עניין הבהיר כבוד הנשיא כי שאלת הפעלתו הראויה של שיקול-הדעת בענייני אכיפה היא שאלה מינהלית באופייה וככל שהיא עוסקת ממילא בתחום המצוי בסמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים ראוי הוא כי תידון ותוכרע אף היא בבית-המשפט לעניינים מינהליים. נראה לי כי במסגרת הפריט של רישוי עסקים המופיע בתוספת הראשונה לחוק, משיש לראות את נושא האכיפה כחלק ממנו, יש לראות כחלק ממנו גם את סמכות המשטרה לאכוף צווי בית-משפט שזה עניינם. לדעתי, גם אם לא קיימת סמכות מפורשת במסגרת התוספת לדון בענייני משטרת ישראל וסמכותה, הרי הסמכות לדון באכיפת גזר-דין בעניין של רישוי עסקים כלולה בסמכות בית-המשפט לדון בסעיף 7 לתוספת הראשונה לחוק. בהקשר זה אזכיר כי בעניין ע"א 429/82 מדינת ישראל נ' סוהן [3] הוטלה חובת זהירות מושגית על שוטרים בביצוע צווים שיפוטיים. כשם שמשניתן צו עיכוב יציאה מהארץ כנגד פלוני מוענקת סמכות לשוטר הממונה על ביקורת הגבולות למנוע יציאתו של פלוני (שם [3], בעמ' 739), כך מקום שהוצא צו לסגירתו של עסק, מוטלת על המשטרה החובה לבצעו (וראה גם ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון [4]). משכך, אגש לדון בעילות עצמן עד כמה שהוכחו ובסעדים המתבקשים. 20. העילה כנגד המשיב 1 - ראש-המועצה המקומית העותרים מבקשים את פעולת המשיב 1 על-פי סעיף 20 לחוק רישוי עסקים שצוטט לעיל, שעניינו בין היתר בצו הפסקה מינהלי. צו כזה עומד בתוקפו 30 יום וניתן להאריכו לתקופה נוספת של 30 יום כהוראת סעיף 21 לחוק רישוי עסקים. בהודעת ראש-המועצה מ-19.5.2002 ציין כי הואיל וקיים צו סגירה שיפוטי שתוקפו אינו מוגבל בזמן, לא מצא לנכון להפעיל את שיקול-דעתו להוציא צו סגירה מינהלי שהינו זמני מטבעו ובעל תוקף ל-30 יום בלבד. גישתו של המשיב 1 שלפיה מאחר שהמשטרה אינה עושה מאומה לאכיפת צו הסגירה השיפוטי אין טעם בהוצאה של צו סגירה נוסף, מינהלי, שתוקפו ל-30 יום, שכן ללא סיוע המשטרה לא ניתן יהיה לאוכפו וגם הוא יהא מונח כאבן שאין לה הופכין, אינה סבירה בעיניי בנסיבות מקרה זה. המשיב 1 לא מסר כי ננקטים צעדים כלשהם מעבר להליך שנדון בבית-משפט השלום בחדרה במסגרתו ניתן צו הסגירה הנדון כאן. 21. מצב שבו עסק פועל ללא רישיון לפחות מאז 21.3.1999 (מועד מתן גזר-הדין), קרי במשך למעלה מארבע שנים, אינו סביר והינו הפרה משמעותית של עקרון שלטון החוק. מאז 21.3.1999 קיים נגד המשיב 4 צו סגירה שיפוטי, להפעלה כעבור תשעה חודשים, צו שאינו מתבצע. יצוין כי על-פי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים, משהוגש כתב-אישום בשל עבירה לפי סעיף 14 לחוק רישוי עסקים רשאי בית-המשפט אליו הוגש האישום לתת צו כאמור בסעיף 16, ותוקפו יפקע עם ביטול כתב-האישום או עם מתן גזר-הדין או במועד בו זוכה הנאשם זיכוי סופי או בכל מועד קודם שנקבע בצו. מי שאינו מקיים צו של בית-משפט לפי סעיפים 16, 17 או 22(א) לחוק רישוי עסקים עובר בכך עבירה, כהוראת סעיף 18 לחוק רישוי עסקים. מוסיף החוק ומציין כי שום דבר שבו לא יתפרש כאילו בא לגרוע מסמכות בית-המשפט על-פי פקודת בזיון בית משפט. לו נמסר כי ראש-המועצה נוקט צעדים חוקיים כלשהם העומדים לרשותו, ייתכן שלא היה מקום לסבור כי עמדתו אינה סבירה. אך ראש-המועצה לא מסר על כי ננקטים צעדים כלשהם מעבר להליך שנדון בבית-משפט השלום בחדרה במסגרתו הוצא צו הסגירה הנדון כאן, הליך שננקט על-ידי המשטרה. במצב זה, עמדתו שלפיה מקום שקיים צו סגירה שיפוטי אין טעם בנקיטת הליך נוסף כלשהו, ותפישתו שלפיה האחריות לשמירת החוק בנושא רישוי עסקים מוטלת על המשטרה בעוד הוא עצמו אינו רואה עצמו כמחויב לנקוט צעדים העומדים לרשותו בדין לשמירת החוק, אינה סבירה. משראש-המועצה המקומית הוא רשות הרישוי במועצה, מוטלת עליו החובה לפעול בסבירות לשמירת שלטון החוק בתחום סמכותו. נראה כי בנסיבות המקרה שבפניי, הפעלה סבירה של שיקול-הדעת המינהלי מורה כי היה ותחנת התדלוק עדיין פועלת ללא רישיון, הרי על ראש הרשות לפעול בין היתר מכוח סמכותו המפורטת בסעיף 20 לחוק רישוי עסקים. ראש הרשות המקומית הוא החייב לדאוג לכך כי צו מינהלי שהוצא יבוצע. מחשבה לפיה ברור שהצו לא ייאכף, ותפישת אכיפתו כעניין המצוי בסמכותה של רשות אחרת, ומכאן היעדר פעולה כלשהי לשמירת הנורמות הראויות והחוקיות, אינן מגלות תפיסה סבירה של שלטון החוק. על ראש הרשות לנקוט בכל האמצעים החוקיים כדי שהצו ייאכף. היה ולאחר הפעלת סמכותו לא יצלח הדבר בידו ויזדקק לעזרת המשטרה, יוכל לפנות לקבל את עזרתה, אך ראשית לכול עליו לנקוט בצעדים המתבקשים מרשות הרישוי עצמה. על-כן, בסוף פסק-הדין יינתן צו מתאים בעניין זה. 22. הוועדה לתכנון ולבנייה כאן מתבקשת הפעלת סמכותה של הוועדה מכוח סעיף 27 לחוק התכנון והבניה. נוסחו של סעיף 27 הובא לעיל. בעניין חוק התכנון והבניה מורה המחוקק מפורשות כי על הוועדה להבטיח קיומן של הוראות חוק זה וכל תקנה על-פיו. עם זאת, לא הובהר בהליך זה במידת הדיוק והפירוט הדרושה מה הן הוראות חוק התכנון והבניה שהמשיב 4 אינו מקיים בהפעלת תחנת התדלוק. על-כן, אין מקום ליתן צו כבקשת העותרים, עניין שאין בו כמובן כדי להפחית מחובת הוועדה לפעול על-פי סמכויותיה בדין (וראה לדוגמה ע"מ (ת"א) 2036/98 ביטן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, בני-ברק [8]). 23. העתירה כנגד המשטרה המשטרה, המקבלת כי תפקידה הוא לפעול לאכיפה כנגד בעל העסק באמצעים החוקיים שבידה לרבות פתיחת תיקים פליליים, מפנה בתגובתה לראש-המועצה ומציינת כי לבעל תפקיד זה סמכות סגירת עסקים, סמכות שאינו מנצל, סמכות שאינה מוקנית למשטרה. המשטרה מציינת אמנם כי היא פועלת להעמדת המשיב 4 לדין, אך כשם שראש-המועצה המקומית ביקש להטיל את החובה לפעול למתן שלטון החוק וכיבוד צווי בית-המשפט על המשטרה, כך מפנה המשטרה אל ראש-המועצה. כפי שהוברר לעיל, למשטרה סמכות סטטוטורית לפעול לקיום צווי בית-משפט, ועליה לפעול לביצוע צו הסגירה. 24. אין אלא להצר על התמונה שנתגלתה בתיק זה, ולפיה צו סגירה שניתן עוד בשנת 1999 לביצוע כעבור תשעה חודשים אינו מתבצע, תוך שהרשות המקומית מטילה את הכדור לפתחה של המשטרה ואילו המשטרה מצביעה מצדה לכיוון הרשות המקומית. תמונה זו הינה קשה ובלתי סבירה ועל שתי הרשויות הנ"ל לעשות לתיקונה. 25. התוצאה אשר-על-כן העתירה כנגד המשיב 1 והמשיבה 3 מתקבלת. אני מורה בזאת כי על המשיב 1, מר נאזיה מסארווה, רשות הרישוי במועצת כפר קרע, לפעול, תוך 7 ימים מקבלת העתק פסק-דין זה, מכוח סמכותו על-פי סעיף 20 לחוק רישוי עסקים בעניינו של המשיב 4 נאדר מחמוד מסרי בעניין תחנת התדלוק בגוש 12131 חלקה 1 בכפר קרע. עוד אני מורה בזאת כי על משטרת ישראל לפעול, תוך 7 ימים מקבלת העתק פסק-דין זה, לאכיפת צו הסגירה שהוצא על-ידי בית-משפט השלום בחדרה בת"פ 2078/97, שניתן ב-12.3.1999. המשיב 1 יישא בהוצאות העותרים בעתירה זו בסכום כולל של 2,500 ש"ח בצירוף מע"מ. סכום זהה ישולם לעותרים גם על-ידי המשיבה 3. המשיב 4 ישלם אף הוא לעותרים הוצאות בסכום של 2,500 ש"ח בצירוף מע"מ. העתירה כנגד המשיבה 2 נדחית. אין צו להוצאות בעניינה של המשיבה הזו.תחנת דלקדלק