סמכות עניינית בענייני ארנונה








סמכות עניינית בענייני ארנונה

טענתה העיקרית של המבקשת הינה, כי העניין מצוי בסמכות מנהל הארנונה ו\או ועדת הערר לענייני הארנונה, הואיל ויש להכריע בשאלה, אם התובע אמור לחוב בחיובי הארנונה אם לאו, ואם כן מהו גובה החיוב. אלה אינם מצויים בסמכותו העניינית של בית משפט זה. טענות הכונס הינן כי אינו חב יותר בחובות הארנונה החלים על סלילים חולה, לאחר שמכר ככונס את הזכויות והחובות בחברה, וממועד זה אינו הבעלים או המחזיק בנכס. הסמכות לדון בטענות אלו, נתונה למנהל הארנונה בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"א – 1976 (להלן "החוק").


קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות עניינית בענייני ארנונה:

1. בפני שתי בקשות לסילוק התביעה על הסף, שהגיש התובע נגד הנתבעות. התובענה הינה לסעד הצהרתי, לפיו נתבעות 1-7 ביחד ולחוד, חייבות בחובות הארנונה והמים הרובצים על הנכס המצוי בקרית שמונה בגוש 13182 (להלן "הנכס"), ובכללם החובות בתקופה בה הנכס היה בכינוס נכסים, וכי על נתבעת 8 לדרוש מנתבעות 1-7 לשלם את החובות ולהימנע מלדרוש מהתובע לשלם תשלומים אלה.

2. בתביעתו טוען התובע בתמצית, כי מונה ככונס נכסים על הנכס בתיק הוצל"פ בלשכת ההוצאה לפועל בתל-אביב, למימוש זכויות החברה החייבת בתיק ההוצל"פ - סלילים חולה בע"מ (להלן "החברה" או "סלילים חולה").

ביום 30.8.04 הנכס נרכש ע"י נתבעות 1 ו – 2, אשר בהסכם לקחו על עצמן לשלם את חובות הארנונה הרובצים על הנכס, עד למועד מסירת החזקה בנכס לידיהם. ההסכם אושר ע"י ראש ההוצל"פ. החזקה בנכס נמסרה לנתבעות 1 ו– 2 ביום 15.12.04.

ביום 15.8.04 נחתם הסכם נאמנות בין נתבעות 2,1, 4 ו-6 לצורך הקמת שותפות - נתבעת 3. בהסכם נקבע כי נתבעות 1 ו – 2 תרכושנה את הנכס בנאמנות עבור נתבעת 3. בנוסף נקבע בהסכם, כי נתבעת 1 תשלם את החובות הרובצים על הנכס לרבות חובות ארנונה ומים. הצדדים לשותפות התחייבו כי במידה והחובות יעלו על 200,000$, יישא כל מהם בחלקו היחסי בסכום הנוסף שיש לשלמו. בהסכם הנאמנות נתבעת 3 לקחה על עצמה לשלם את יתרת החובות מעל סך 200,000$.

ביום 21.2.07 מסרה נתבעת 2 את זכויותיה בנכס ובשותפות לנתבעות 6 ו - 7 ועפ"י ההסכם, על נתבעת 6 לשאת בכל חובותיה של נתבעת 2, לרבות חובות הארנונה והמים.

ביום 26.2.07 מכרה נתבעת 4 את זכויותיה בנכס ובשותפות לנתבעות 5 ו– 7 ועל פי הסכם המכר, התחייבו הקונות לשאת בכל חובותיה של נתבעת 4 לרבות חובות הארנונה והמים בגין הנכס.

בעקבות דרישות נתבעת 8 כלפי התובע לתשלום חובות הארנונה והמים החלים על הנכס, התקיימו מספר הליכים בפני כב' ראש ההוצל"פ, בסופן ניתנה החלטה לפיה ניתנה לתובע האפשרות לעתור בתובענה מתאימה בבית משפט מוסמך, ועל כן הוגשה התובענה דנא.

3. בבקשתה טוענת נתבעת 1, כי אף שמדובר בסעד הצהרתי, עותר התובע לסעד של צו עשה ומבוקש למחוק את הסעד האמור מכתב התביעה.

טענתה העיקרית של המבקשת (נתבעת 1) הינה, כי העניין מצוי בסמכות מנהל הארנונה ו\או ועדת הערר לענייני הארנונה, הואיל ויש להכריע בשאלה, אם התובע אמור לחוב בחיובי הארנונה אם לאו, ואם כן מהו גובה החיוב. אלה אינם מצויים בסמכותו העניינית של בית משפט זה. טענות הכונס הינן כי אינו חב יותר בחובות הארנונה החלים על סלילים חולה, לאחר שמכר ככונס את הזכויות והחובות בחברה, וממועד זה אינו הבעלים או המחזיק בנכס. הסמכות לדון בטענות אלו, נתונה למנהל הארנונה בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"א – 1976 (להלן "החוק"). התובע לא הגיש השגה ולא הגיש ערר לוועדת הערר לענייני ארנונה. הפניה לבית משפט הינה ניסיון לעקוף את סמכותו של מנהל הארנונה וועדת הערר. אף שלבית משפט יש סמכות מקבילה, סמכות זו תופעל רק במקרים חריגים ויוצאי דופן.

בנוסף טוענת המבקשת, כי גם אם ייקבע כי הסמכות אינה סמכות ייחודית של מנהל הארנונה ו\או וועדת הערר, הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים, שכן התובע תוקף את החלטת עיריית קריית שמונה לראות בו כאחד החייבים.

טענה נוספת של המבקשת הינה, שהתביעה הוגשה בטרם עת, שכן גובה החוב מצוי במו"מ עם העירייה שטרם הסתיים. וכן, כי התובענה הוגשה בשיהוי. דרישות התשלום נשלחו לתובע בספטמבר 2004 ונמשכו ברצף עד לשנת 2008 והמבקש לא נקט בהליך כלשהו עד להגשת התובענה, ולא נתן לכך כל הסבר ראוי.

נטען, כי כאשר המחוקק קבע הסדר מיוחד לתקיפת החלטת הרשות, אין לאפשר הגשת תובענה לסעד הצהרתי שהינו סעד מן היושר. גם אם יושת מלוא החוב על התובע, עומדות לרשותו כמה דרכים להסיר מעליו את החיוב: להגיש תביעה כספית כנגד מי מהנתבעים להחזר כספים ששילם, ו\או לבטל את הסכם המכר ולהגיש תביעה כספית.

4. בבקשת נתבעת 8 - עירית קריית שמונה נטען, כי לא מוצו הליכי השגה וערר ובית המשפט אינו מוסמך עניינית לדון בתובענה. טענות התובע מתמקדות בסוגיית זהות המחזיק בנכס לצורך חיוב בארנונה כללית, וזו מצויה בסמכותו הבלעדית של מנהל הארנונה ושל וועדת הערר. הואיל ולא הוגשו השגות על חיובי הארנונה, אלה הפכו לחלוטות.

עוד טוענת המבקשת, כי במסגרת הליכי הכינוס בתיק ההוצאה לפועל, ניתנו שורה של החלטות לפיהן על כונס הנכסים לשלם לעירייה את חובות הארנונה ולאחר מכן יוכל להגיש תביעת השבה כנגד הקונים של הנכס. העירייה לא זכתה לקבל ולו שקל אחד על חשבון חובות הארנונה, הנובעים מהתקופה שלפני צו הכינוס והצטברו במהלך תקופת הכינוס.

ההחלטה האחרונה של כב' ראש ההוצל"פ, התירה לכונס להגיש תובענה מתאימה לבית המשפט לביטול המכר. הכונס בחר שלא לפעול עפ"י החלטה זו מיום 1.12.08 ותחת זאת הגיש ביום 28.1.09 את כתב התביעה דנן, שאינו עולה בקנה אחד עם החלטת ראש ההוצל"פ.

5. בתגובתו לבקשה טוען המשיב, כי לא טען כלל כי אינו מחזיק בנכס, ולפיכך טענותיו אינן נכנסות לגדר הוראות סעיף 3(א)(3) לחוק. המשיב אינו מכחיש את החזקתו בנכס בתקופת הכינוס. טענותיו מבוססות על הסכם המכר בו חיובי הארנונה הומחו לנתבעות 1 ו -2, אשר העבירו הלאה את חיובם לצדדים הנוספים בתובענה.

עוד נטען, כי בית המשפט לעניינים מנהליים מוסמך לדון בסכסוך בין האדם לרשות, בהתאם לסעיף 2 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס – 2000. במקרה הנדון, הסכסוך העיקרי הינו בין התובע לבין הנתבעות 1-7 והסכסוך מול נתבעת 8 הינו נגרר לסכסוך זה ונגזר ממנו. לפיכך בית המשפט לעניינים מנהליים אינו מוסמך לדון בתובענה.

בנוסף נטען, כי שאלת הסמכות העניינית נבחנת על פי הסעד המבוקש, והתובע עותר לסעד הצהרתי אשר ניתן לאמוד את שוויו הכספי – חיוב הארנונה. לפיכך הסמכות הינה לבית משפט שלום.

לעניין טענת השיהוי נטען, כי העלאת הטענה מהווה חוסר תום לב מצד נתבעת 1, אשר חתמה על הסכם מכר, בו התחייבה לשלם את חובות הארנונה ומתנערת מהתחייבותה ה זו. התביעה הוגשה לאחר שנתבעת 8 פתחה בחוסר תום לב בהליכי גבייה מנהליים נגד התובע, משכשלו ניסיונותיה לגבות את החובות מנתבעות 1-6. התביעה הוגשה בהתאם להחלטת כב' ראש ההוצל"פ מיום 1.12.08, המורה לתובע להגיש תביעה מתאימה לבית המשפט.

בנוסף נטען, כי נתבעת 1 נדרשה מספר פעמים למסור תגובתה להליכים שהתקיימו בפני ראש ההוצל"פ והיא נמנעה מלעשות כן. היא בחרה לא להיות צד להליכים אלה אף שידעה על קיומם.

טענה נוספת של המשיב הינה, כי התביעה הוגשה לאחר התראות מצד נתבעת 8 כלפי המשיב לנקוט נגדו אישית בהליכי גביה מנהליים. המבקשת - נתבעת 1, מודה כי ישנו חיוב וכי לקחה על עצמה את החיוב עד לסכום מסוים, אך אינה משלמת סכום זה ונחה על זרי דפנה כאשר נגד המשיב מופנות התראות ואזהרות.

6. בתשובה לתגובת הכונס טוענת העירייה כי אין המדובר בסוגיה בעלת חשיבות עקרונית, והכונס לא הראה מהי החשיבות העקרונית הקיימת במקרה דנן.

בנוסף, העירייה מפנה להליכים שונים שהתנהלו בתיק ההוצאה לפועל וטוענת, כי התובענה הינה ניסיון לעקוף את החלטות ראש ההוצאה לפועל. התובענה אינה מתיישבת עם החלטות ראש ההוצאה לפועל. לעיריה השגות על דרך פעולותיו של הכונס בתיק ההוצל"פ.

7. נתבעת 2 טוענת בתגובתה לבקשה, כי היה על התובע להגיש השגה על חיובו בתשלום ארנונה וכי לאחר שישלם את הארנונה, פתוחה בפניו הדרך להגיש תביעת השבה נגד הנתבעות או מי מהן בטענותיו החוזיות.

לטענתה נגרם לה נזק ממשי. אילו הוגשה השגה על ידי התובע וזו היתה מתקבלת ע"י מנהל הארנונה, והעירייה היתה מוציאה הודעת חיוב חדשה ע"ש נתבעת 2, הייתה יכולה להגיש השגה ולא היתה נגררת להליך משפטי יקר זה.

8. נתבעת 7 מצטרפת לטיעוני נתבעת 1.

9. נתבעת 8 מסכימה לבקשת נתבעת 1.

דיון
10. כידוע, מחיקת תובענה או דחייתה על הסף, הינה אמצעי קיצוני, נדיר וחריג. פתרון ענייני של כל מחלוקת לגופה, הוא לעולם עדיף (ע"א 693/83 שמעון שמש נ. רשם המקרקעין תל אביב יפו, פ"ד מ (2) 668, 671-672, 1986). די בכך שקיימת אפשרות על פי העובדות המהוות את עילת התביעה שהתובע יזכה בסעד המבוקש, כדי לא למחוק את התביעה. יחד עם זאת, טענה בדבר העדר סמכות עניינית לבית המשפט, היא טענה אשר מחייבת דיון והכרעה לגופה.

11. סעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו- 1976 (להלן "החוק") קובע כדלקמן:
"מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:
(1)...
(2)...
(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות;
(4)..."

הסעיף הרלוונטי לעניינינו הוא סעיף 3(א)(3) לחוק. בסעיף 20 לכתב התביעה טוען התובע, כי הינו נתבע לשלם מתוך החוב הכולל לעיריית קרית שמונה סך 1,028,425 ₪ הכולל חוב בגין ארנונה ומים בתקופת הכינוס. התובע מודה, כי החזיק בנכס מעת מינויו לכונס נכסים ביום 31/12/02 ועד ליום 15/12/04. מכאן, שטענת התובע אינה: "איני מחזיק בנכס", כי אם: "העברתי את זכויותיי בנכס והקונים קיבלו על עצמם לשלם את החוב בגין ארנונה ומים..."

טענות התובע אינן נכנסות לגדר הנושאים שניתן להשיג עליהם בפני מנהל הארנונה עפ"י הסעיף האמור, וממילא הענין אינו בסמכותו של מנהל הארנונה.

12. עילת התביעה הינה במישור דיני החוזים, אך לא רק. עפ"י כתב התביעה, סכום הארנונה החל לכאורה על התקופה בה התובע החזיק בנכס ככונס נכסים, אינו ברור וחד משמעי. עפ"י סעיף 20 לכתב התביעה, דרישת העירייה בגין תקופת הכינוס עמדה ע"ס – 1,028,425 ₪ מתוך סכום חוב כולל של 4,362,298.60 ₪. עפ"י סעיף 29 לכתב התביעה, דרישתה הראשונית של העירייה היתה ע"ס 5,000,000 ₪, ובמסגרת הליכי ההוצל"פ הסכום הנדרש עמד ע"ס 2,480,832 ₪.

מכאן, שאין המדובר אך במחלוקת בין התובע לבין נתבעות 7-1 שהן במישור דיני החוזים, אלא גם בין התובע לבין העירייה, באשר לסכום הנדרש ממנו ביחס לנכס בתקופת הכינוס.

13. סמכותו של בית משפט לעניינים מנהליים הינו בסכסוכים שבין האדם לרשות (סעיף 2 לחוק בתי משפט מנהליים, התש"ס-2000). אילו המחלוקת היתה רק בין התובע לבין הרשות, היה מקום לבחון את השאלה, אם מקומה של התובענה בבית משפט לעניינים מנהליים. לצורך הקניית סמכות לבית משפט לעניינים מנהליים, יש צורך שהגוף כלפיו מופנית העתירה יהיה גוף ציבורי (אורי גורן, בספרו בתי משפט מנהליים, עמ' 13 וכן בש"א (נצ') 1162 מינהל מקרקעי ישראל נ' קרת, טרם פורסם, 5/9/07). כאשר הצדדים הינם בחלקם חברות ובחלקם הרשות, אין לבית משפט לעניינים מנהליים סמכות עניינית לדון בתובענה.

14. המבקשת (נתבעת 1) טוענת מחד גיסא, כי התביעה הוגשה בטרם עת בשל מו"מ המתנהל ביחס לגובה החוב ומאידך גיסא, כי התובענה הוגשה בשיהוי. שתי טענות אלה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת וסותרות האחת את רעותה.

גם לגופן, אין בהן ממש. גם אם מתנהל מו"מ ביחס לגובה החוב, אין בכך כדי לפתור את המחלוקות בין התובע לבין נתבעות 1-7. עפ"י כתב התביעה ונספחיו, נשלחו אל התובע התראות אישיות ודרישות לתשלום, והתובענה הוגשה לאחר החלטת כב' ראש ההוצאה לפועל מיום 14/1/09, לפיה על התובע לעתור לבית המשפט המוסמך בהליך מתאים. גם אם ההחלטה היתה לעתור לבית המשפט לביטול הסכם המכר, אין בכך כדי לכבול את ידיו של התובע ולמנוע ממנו להגיש את התובענה לסעד הצהרתי.

15. טענה נוספת של המבקשת (נתבעת 1) הינה, כי התובע אנו זכאי לסעד הצהרתי הואיל ויכול היה לנקוט בדרך אחרת למימוש זכותו, ע"י תשלום הארנונה והגשת תביעה כספית להחזר כספים או לעתור לביטול הסכם המכר.

אין בידי לקבל טענה זו. אין לצפות מהתובע שישלם כספים אשר צדדים אחרים לתובענה התחייבו לכאורה לשלמם ואח"כ לתבוע את השבתם. מדובר בסכומים נכבדים למדי, ואפשרות זו אינה סבירה בעיני. כך גם ביחס לביטול עסקת המכר, כאשר התבצעו עסקאות נוספות על בסיס אותה עסקה עם הצדדים האחרים בתובענה.

הדרך בה בחר התובע, לאור השאלות שבמחלוקת בין התובע לבין הנתבעים, הינה דרך ראויה והיא עשויה בהליך אחד לסיים את כל המחלוקת שבין כל הצדדים. נקיטת הליך כנגד חלק מהצדדים, או רק נגד מי מהם, אין בו כדי לסיים את כל המחלוקות הנוגעות לזכויות והחובות בנכס, הן בין התובע לבין הנתבעות 1-7 והן בין התובע לבין נתבעת 8, בענין תשלום הארנונה בתקופת הכינוס, לרבות הצד החייב בתשלום הארנונה וגובהה.

16. כותרת התובענה הינה "סעד הצהרתי", ואולם בסעיף 38 ג' מתבקש בית המשפט להורות לנתבעת 8 להפסיק הליכי הגבייה נגד התובע. במילים אחרות, מדובר בסעד של צו מניעה.

ככל שהתובע שילם אגרה בגין סעד הצהרתי בלבד, ולא שילם האגרה הקבועה לסעד של צו מניעה, ניתנת אורכה של 30 ימים להשלמת האגרה, שאם לא כן יימחק סעיף 38 ג' מכתב התביעה.

לאור כל האמור, ובכפוף לאמור בסעיף 16 לעיל, הבקשות לדחיית התובענה על הסף נדחות. כל אחת מהמבקשות תשלם למשיב הוצאות הבקשה בסך 2,000 ₪.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מהי סמכות עניינית ?

  2. סמכות עניינית מכרזים

  3. סמכות עניינית סכסוך דת

  4. סמכות עניינית במקרקעין

  5. סמכות עניינית בתביעה מנהלית

  6. תאונה בסיני - סמכות עניינית

  7. החזקת ילדים - סמכות עניינית

  8. סמכות עניינית בענייני ארנונה

  9. בית הדין לעבודה סמכות עניינית

  10. סמכות עניינית מזונות מוסלמים

  11. חלוקת מקרקעין - סמכות עניינית

  12. סמכות עניינית בתביעת קניין רוחני

  13. סמכות עניינית בתביעת החזר ארנונה

  14. היטלים עירוניים - סמכות עניינית

  15. סמכות עניינית במקרקעין לא רשומים

  16. חוסר סמכות עניינית בתביעת מזונות

  17. סמכות עניינית - הסדרי ביקור ילדים

  18. תביעה בענייני מכרזים סמכות עניינית

  19. סמכות עניינית ועדת ערר או בית משפט

  20. פסק דין שניתן בחוסר סמכות עניינית

  21. מזונות בין מוסלמים - סמכות עניינית

  22. הפרת הבטחת נישואין - סמכות עניינית

  23. תביעה נגד קופת גמל - סמכות עניינית

  24. סמכות עניינית - זיקת הנאה במקרקעין

  25. סמכות עניינית לבית הדין הדתי הדרוזי

  26. העלאת טענת חוסר סמכות עניינית באיחור

  27. המועד להעלאת טענת חוסר סמכות עניינית

  28. פסק דין בהעדר הגנה ללא סמכות עניינית

  29. תביעה נגד תאגיד מים - סמכות עניינית

  30. סמכות עניינית לבית משפט לענייני משפחה

  31. סמכות עניינית בתביעה למסירת חזקה בנכס

  32. סמכות עניינית למתן צווים לרשות שלטונית

  33. סילוק התביעה על הסף בהעדר סמכות עניינית

  34. סמכות עניינית לבית משפט לעניינים מנהליים

  35. העלאת טענת סמכות עניינית ביוזמת בית המשפט

  36. סמכות עניינית בתביעת סילוק אנטנה ממקרקעין

  37. תביעה בגין אי התקשרות במכרז (סמכות עניינית)

  38. טענת חוסר סמכות עניינית בסכסוך בין בני משפחה

  39. מחיקת סעיפים מכתב התביעה מחוסר סמכות עניינית

  40. סמכות עניינית בתביעת נזיקין בין עובד למעביד

  41. משכון על דירת מגורים לא רשומה - סמכות עניינית

  42. ביטול החלטת בית הדין השרעי מחוסר סמכות עניינית

  43. סמכות עניינית בתביעת פיצויים בגין אי זכייה במכרז

  44. לאיזה בימ"ש סמכות עניינית בתביעת פיצויים על מכרז ?

  45. סעד החזר כספי סמכות עניינית ביהמ''ש לעניינים מנהליים

  46. שיהוי והשתק יכולים להוות חסם גם לטענת חוסר סמכות עניינית

  47. סמכות עניינית לדון בתביעה לביטול דו"ח חניה לבית המשפט לעניינים מקומיים

  48. סמכות עניינית לבית משפט לענייני משפחה: סעיף 1(6)(ה) לחוק בית המשפט לענייני משפחה

  49. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון